ארכיון יומי: 23 באוקטובר 2013


צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא-מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים. רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה.

ר׳ אליהו אביחצירא (ארפוד)צדיקי מרוקו

היה רב בתאפילאלת. הוא בנו של ר׳ אהרון ונכדו של ר׳ יעקב אביחצירא הקבור בדמנהור.

ר׳ אליהו דהאן (איית יעיש)

ידוע בעיקר כר׳ אליהו מאיית יעיש. שמו המלא הוא ר׳ אליהו דהאן מאיית יעיש. ההילולה שלו בי״ז בתמוז. הוא בנו של ר׳ שלום דהאן ושייך למשפחה של ר׳ אברהם מאיית יעיש.

המוסלמים ניסו לחפור את קברו ולכבות את האש, והוא ליווה אותם עד הבית. רצו להשתין עליו והוא ליווה אותם באש עד מקום מגוריהם והרג אותם.

אני, כל פעם שילדתי, נפטר לי התינוק. לבני שיש לי כעת קוראים יעיש, על שם ר׳ אליהו די איית יעיש. אני קראתי לו: ר׳ אליהו מאיית יעיש, ׳האדסי די פכרסי כאסר, אילא כאנת בניתא אינסמיהא עליכ וילא כאן אולייד אנסממיה עליכ׳ (התרגום: ומה שיש לי ברחם מקולקל, אם זו תהיה בת אני אקרא לה בשמך ואם זה בן אני אתן לו את שמך). כאשר נולד לי בן קראתי לו יעיש חיים, כן קוראים לו יעיש חיים.

ר׳ אליהו מרקדו מלכה (רבאט)

לפי המסורת הקפיד מאוד על הלכות השחיטה וביקר בקביעות אצל שוחטים. כשמצא סכין פגומה שבר אותה והביא לביטול מישרתו של השוחט.

ר׳ אליעזר אשכנזי (תאסאנת)

קבור לא הרחק ממקום קבורתו של ר׳ דניאל השומר אשכנזי. לפי המסורת הוא היה שד״ר שבא מטעם הכולל למרוקו ונפטר שם.

ר׳ אליעזר דאבילה (רכאט)

קבור בחלק הישן של בית-הקברות. נולד בסאלי בשנת 1711 ונפטר ביום ג׳ אדר א׳ שנת תקכ״א (1761). ר׳ אליעזר דאבילה נודע כרב גדול שהשאיר הרבה חיבורים על אף שלא האריך ימים. בין כתביו שפורסמו לאחר מותו יש לציין את ״מגן גבורים״, ״מעין גנים״ ו״מלחמת מצווה״. ברבאט יש בית-כנסת וגם רחוב על שמו.

פעם אחת, עליו השלום, הים כמעט שטף את העיר רבאט. ר׳ אליעזר דאבילה הלך למלך ואמר לו: אדוני המלך, אתה יודע שהים עומד לשטוף את העיר רבאט. הלך המלך איתו. ראה במו עיניו שזה היה עומד להתחולל. אז לקח הצדיק את המקל שלו, תקע אותו במקום מסוים וגלי הים לא עברו מעבר למקלו של הצדיק. אז פנה הצדיק אל המלך ואמר לו: היזהר, אל תיגע ביהודים.

פעם באו אלינו המוסלמים כדי להתנפל עלינו. שאל אותם: מה אתם רוצים לעשות? ענו שבאו להרוג את יהודי העיר. ר׳ אליעזר אמר להם: הפסיקו! הפך אותם לגמדים. אמר להם: אני העמדתי את הים ואני אעמוד נגדכם כמגן של בני ישראל.

מספרים עליו שהוא עצר את הים, עליו השלום. המקל שלו קבור ליד שער המלאח. כל מי שנכנס מנשק אותו. אשתו של בני היתה בהריון ובני אמר לי אמא, אם יוולד לי בן אקרא לו אליעזר. עניתי לו: מזל טוב. נולדה לנו בת ואחריה נולד בן וקראנו לו אליעזר. בא אליו החכם בחלום כשהוא רוכב על סוס לבן. שאל אותו [בני]: מה הוא עושה שם? ענה שהוא שומר על המקום. כך בני חלם אותו, כי הוא היה מתפלל בבית-הכנסת על שם ר׳ אליעזר דאבילה.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

בסביבה הררית, עטורת יערות, ברוכת המים הרבים היורדים ממהרים במפלים מרהיבי עין ומוקפת גנים של עצי פרי למיניהם, מפורסמים הדובדבנים של האזור, שוכנת צפרו, עיירה קטנה המתרפקת אל מדרונה הצפוני של אחת משלוחות האטלס הבינוני.

תעודה מספר 28

 ב"הרבי דוד עובדיה

התר"ב – 1742

זה כמה רבות בשנים קע"ע קהלת קדש קהח צפרו יע"א להחכמים השלמים הדיינים המצויינים רבים ועצומים כולי תהלות כמוהר"ר יהודה אלבאז ישמרהו אל כמוהר"ר עמור אביטבול י"א לדון בין איש ובין רעהו דינא רבא ודינא זוטא.

ולהורות את בני ישראל את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון וכח ענייני העיר על פיהם נחתכים ואחרי גבריהם לא ישנו ומקרוב עמדו יחידי הקהל ישצ"ו וצרפו עמם לסנים כמוהר"ר עמרם אלבאז י"א להקל מעליהם קצת מטורח הצבור.

ולהיות בית דין שלם בית דין של שלש ולעת עתה הוסכמו יחד יחידי הקהל וטובי העיר הלא המה המשכיל ונבון הצעולה כבוד הרב יצחק ישמרהו א-ל בן כמוהר"ר רפאל ז"ל ה"ן אביטבול והחו"ן כבוד הרב ישועה בן כבוד הרב אהרן

ה"ן אלבאז והרב שלמה בן הרב שמואל ה"ן חמו והרב אהרן בן כבוד הרב שלמה, ה"ן אלבאז והרב אברהם בן הרב שלמה, ה"ן שמחון והרב שלמה בן מרדכי בן עמור ה"ן אסולים והרב עזוז בהר אברהם הכהן.

והרב אליהו בן אהרן ה"ן שלוש והרב אליהו בן הרב יעקב ה"ן אביטבול ידידי אסחראווי וקבלו עליהם לבית דין של שלש הנזכר לדון בין איש ובין רעהו אף שיהיו הבעלי דינין קרובים לאחד מן הדיינים הנזכרים או לשלושתם יחד עם כל זה דינם דין כי כן קיימו וקבלו עליהם

ובכן העידונו על עניין בקנין שלם מעכשיו במנא דכשר למקנייא ביה ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל האנשים האלה אשר נקבו בשמות ובכח הקניין ושבועה חמורההודה הודאה גמורה בעדם ובעד כללות הקהל והסכימו וקיימו וקבלו עליהם לבית דין של שלש הנזכר לדון אף לקרובים להם קורבה הפוסלת ודינם דין אפילו על ידי כפייה כמו שיכולים לדון לרחקוים.

ונגמר הכל בקניין שבועה יצורה באפן המועיל ככל שטרי הסכמות הנעשות ברב ישראל ולראיה שכן הסכימו יחידי הקהל הנזכרים במעמד ובהסכמת שנים מבית דין שהיו נמצאים באותו מעמד חתומים פה והיה זה שנים עשר יום לתמוז יהפכו ה' לטובה של שנת חמשת אלפים ושש מאות ושתים ליצירה והכל שריר ובריר וקיים.

אליהו הרוש ס"ט – שלמה חותא ס"ט

סוף תעודה מספר 28

אין תחום שיפוט מוגדר לרב-דיין העיר.

הדיים אמנם תפקידו לדון את בני עירו, אך יש ובני עירו היו מעדיפים להישפט בפני דיין אחר בעיר אחרת ולא הייתה בדרך כלל מניעה בכך. רק רבי יוסף עטייא התנה וחייב את הקהל " שלא ילך איש מאתנו להתדיין לפני דיין אחר בעיר אחרת.

כל דיין דפקיע שמיה יכול היה לכתוב פסק דין על שאלה ששאלוהו הצדדים הנוגעים בדבר אף על פי שאינם בני עירו. והצדדים היו מנפנפים בפסק דין שבידם בפני הבית דין שבפניו התדיינו. וההלכה תפסק לא לפי דעת דיין דמתא, אלא לפי רוב דעות הרבנים ששהביעו דעתם בנושא.

הדיין דן בכל שטחי החיים.

דיני ממונות גניבות וחבלות, אונאות נזיקין אישות ירושות איסור והיתר ושאר עניינים. הדיין אחראי לנכסי יתומים והוא הממנה אפוטרופוס לפקח על נכסיהם. תעודה מספר 313. לפעמים השר התערב ואסר על הדיינים לדון, והרבנים נמנעו מלדון ודרשו מהמתדיינים להביא רשות השר. 

תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג

 

חיים זאב הירשברג (י"א בתשרי תרס"ד, 2 באוקטובר 1903, טרנופול, גליציה, האימפריה האוסטרו-הונגריתט' בשבט תשל"ו, 1976) היה רב, היסטוריון ומזרחן, גדול חוקריה של יהדות צפון אפריקה בדור הראשון שלאחר קום המדינה. נולד בגליציה ועלה לארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה. נמנה עם המחנה הדתי לאומי, והיה ממקימיה של אוניברסיטת בר-אילן. היה עורך המדור של תולדות היהודים בארצות האסלאם באנציקלופדיה יודאיקה האנגלית.צפרו העיר

מתקן הדת המוסלמית התווכח אז עם ה ״ טלבה ״, הם חכמי האיסלאם, על עקרונות הדת, ויחד עם תלמידיו יצא לנפץ את כלי הנגינה בשוק. לפי אחד המקורות הוא גורש מהעיר מפאם  יצא אבן תומרת למכנאס, למראכש ? ובוודאי שהופעותיו עשו רושם רב וגרמו לזעזועים לא רק בין האוכלוסיה המוסלמית.

בתנאים אלה של אנדרלמוסיה מצאו נבואותיו של הדרעי על ביאתו של המשיח בליל הפסח אוזן קשבת, במיוהד כשהן היו מלוות אותות שלכאורה אימתו את דבריו.  ההתרגשות הגיעה לשיאה בחג הפסח, חג הגאולה, והאכזבה רבה לאחר שנתבדתה נבואתו.  

גם המוסלמים שמרו את הדבר. בוודאי שימש כשלונו של נביא זה נשק חשוב בוויכוחם של חמייחדים עם היהודים כעבור עשרים שנה, כשדרשו מהם לקבל את האיסלאם. באותה תקופה גרו היהודים בקרבת המסגד המפורסם הנקרא על שם אנשי קירואן.  

בשנות השלושים ניגשו להרחבת המסגד, מאחר שלא יכול עוד להחזיק את המתפללים הרבים. אז נתברר, כי הרבה נכסי ההקדש המוסלמי עברו לידים פרטיות, וכן כי רוב הבתים מצד דרום הם רכוש יהודים. בהתאם לחוק הדתי הופקעו הבתים הדרושים להרחבת המסגד מידי המוסלמים והיהודים, שהתגוררו

שם.  

אבל כולם קיבלו פיצויים הוגנים עבור נכסיהם. הדבר קרה בשנת 1134כלומר כאשר שלטון המוראבטון עדיין היה נכון בעיר באותו פרק זמן — וייתכן בקשר עם מאורעות הימים — אסר השליט המוראביטי עלי בן יוסוף אבן תאשפין  1106 – 1142 על היהודים לגור בעיר הבירה מראכש, אשר ייסדה אביו בשנת   .1062

לראשונה הייתה מראכש רק מאהל גדול של הנוודים הברבריים, ואגמאת ואילן, השוכנת במרחק של ארבעים ק״מ מזרחה־דרומה לה, בסביבה מלאה הוד למרגלות האטלאס הגבוה המשיכה לשמש מרכז מינהלי של המדינה, אף־על־פי שהיא נשארה עיר פרזות ״.

יש להניח כי כבר בימי ראשיתה של מראכש מצויים היו בה יהודים, שנזדמנו אליה לרגל עסקיהם, כשם שהיו באים למאהלי נוודים אחרים. במרוצת הזמן הוקמו בניינים יציבים במראכש. עלי עצמו הקיפה חומה — סימן מובהק לעיר מלוכה ובנה בה את המסגד, שהחריבוהו לאחר מכן המייחדים, מאחר שהמחראב שלו לא היה מכוון כלפי דרום אלא למזרה — כמנהג היהודים הפונים מזרחה,  כפי שמציין הביוגראף של אבן תומרת ועבד אל־מומין.

מִחראב (ألمحراب רבים: محاريب תעתיק מדויק: מִחראב, רבים: מחאריב) הוא גומחה בקיר מסגד המצביעה על הקיבלה – הכיוון אל הכעבה, אליו צריכים מוסלמים לפנות בעת התפילה. הקיר נקרא "קיר הקיבלה". המחראב יוצר את הרושם של דלת או מעבר למכה. הגודל אינו קבוע, אך המחראב בדרך כלל מקושט. מחראבים הופיעו לראשונה בעת שלטון החליף מבית אומיה וליד הראשון (705715).

ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש

ברית מספר 27

כתב העת של יהודי מרוקו

מבט על קהילת מראקש

העורך : אשר כנפו

מן המערכתברית מספר 27 - מבט על קהילת מראקש

הגיליון הזה מציע לכם מבט על מראכש, עיר חשובה ביותר שבאורח פלא נכתב עליה מעט. די׳ר אלישבע שטרית במאמר מקיף תדבר על יחסי מראכש וסביבותיה, נסים קריספיל יספר בקצרה על ימיה הגדולים של העיר, סידניי קורקוס יכיר לנו דמות מרכזית של מראכש במאה ה-19 הרב ד״ר משה עמר ידון עמנו על סוגיית השידוכין במראכש, ושוש רוימי תכיר לנו אחת מדמויות מראכש לקינוח, נוכל לקרוא פרק המתייחס למראכש מתוך ספרו של עורך ברית ״הפייטן, השתקן ומספר הסיפורים. ובחלק הצרפתי נוכל לקרוא על רבי יצחק דלויה ממראכש ונתוודע לאורח החיים של עשירי מראכש באמצעות יומנה של דורה קוריאט

השידוכין ותקפותם המשפטית

השידוכין אינם יוצרים זיקת אישות בין הצדדים, והפרתם על ידי אחד מהם אינה מצריכה גט. כלומר מעשה השידוכין אינו יוצר שום קשר מחייב בין הצדדים, שהרי כל אחד מהם יכול לחזור בכל עת שירצה ללא שום הודעה מוקדמת. ההבטחה לנישואין אינה מקנה לצדדים את הזכות לדרוש את ביצועה, כלומר לחייבם להינשא זה לזו, אלא את הזכות לתבוע פיצויים במקרה של הפרת ההבטחה. התביעה תדרוש לחייב את הצד המפר לשלם לצד המקיים: (א) פיצוי על הנזק הממשי, כגון החזר מתנות והוצאות שנעשו במסיבת השידוכין; (ב) פיצוי על הנזק הנפשי, הצער והבושה שנגרמו לו עקב ההפרה. לגבי הנזק הממשי קבעה ההלכה, כי כל צד מחזיר לחברו את המתנות שקיבל, וכי על הצד המפר לשלם לצד המקיים את סך ההוצאות שהוציא במסיבת השידוכין, בניכוי שליש. כי הדעת נותנת שהמתנות לא נשלחו וההוצאות לא נעשו אלא מתוך הנחה, שהשידוכין יביאו לידי נישואין.אשר לנזק הנפשי, מתוך התלמוד וספרות הפוסקים עולה, שאין אחיזה לתביעה.

חיובי קנסות בשידוכין

מאחר ולפי ההלכה אין מקום לפיצוי על הבושה והעגמת נפש הנגרמת עקב הפרת השידוכין, לכן דאגו הצדדים לחזק את השידוכין בהתחייבות סכום כספי כקנס, בו התחייב כל אחד מהצדדים שיפר את השידוכין או אחד מתנאי ההסכם, לשלם לזה שעומד בהסכם. קנסות בשטרי שידוכין נמצאים מהמאה הי״ב, ואולי גם לפני כן.

אולם על הסכם זה העוסק בשידוכין, מורה דעת רוב הפוסקים, כי הסכם כזה אינו תופס והוא אינו דומה ליתר החיובים שאדם מקבל על עצמו, וזה משום שהוא נגוע בפגמי היאסמכתא׳. כי בשטר השידוכין סמוך ובטוח כל צד שחיוב זה לעולם לא יחול עליו, כי הנישואין יתקיימו ולא יצטרך לשלם. לכן יש מקום לטענה, שהחיוב אינו רציני ומשום כך חסר תוקף. בתלמוד ובספרות הראשונים נאמרו דרכים שונות בצורת ההתחייבות שמהווים גמירת דעת וקונים גם באסמכתא. כגון התחייבות בקנין, התחייבות בלשון 'מעכשיו', התחייבות בשבועה או בתקיעת כף, וכן אם הצדדים הפקידו משכון לקיום התחייבותם, או אם התחייבות נעשתה לפני בית דין חשוב, ועוד. קיימת פרשנות ומחלוקת בפוסקים, אם מספיק באחת מהדרכים הנזכרים, כולם יחד או צריך לשלב כמה מהן.

שאלת האסמכתא לגבי הסכמי שידוכין נדונה בהרחבה בספרות ההלכה במגרב בספרד ובצרפת, בפזורה האשכנזית והספרדית מזרחית, החל מסביב ראשית המאה הי״ב ואילך.15 דעת רוב הפוסקים היא שאכן קנם השידוכין הוא אסמכתא, וההצעות שהועלו כדי לתת לו תוקף מחייב, הן ברוח הדברים שהוזכרו לעיל.

בספרד נהגו לכתוב שני שטרות בשעת השידוכין: האחד שטר התחייבות מצד החתן לאבי הכלה על סכום מסוים שהוא חייב לו, בלא כל תנאי. והשני שטר מחילה מצד אבי הכלה לחתן על תנאי; שאם יכניס את הכלה לחופה עד הזמן שנקבע ביניהם, תהא התחייבותו בטלה ומחולה לו מעכשיו. וכן כותבים שטר התחייבות מצד אבי הכלה לחתן ושטר מחילה מהחתן לאבי הכלה. ליתר ביטחון היו משלישים את השטרות ביד אדם שלישי, וזה החזיר אותם למתחייבים, אם קיימו את התנאי, או מסרם לזה שעמד בהסכם אם הצד השני עבר על התנאי.

במרוקו פשט הנוהג בשטרי שידוכין לחזק את התחייבות הצדדים בשתים מהדרכים שנזכרו לעיל בקנין מעכשיו ובשבועה. אם כי היו כאלה שעשו שני שטרות כמנהג ספרד הנזכר לעיל. כמו כן היו תקנות בנושא.

בעיר מראכש גם כן היתה קיימת תקנה לענין הפרת שידוכין, אם כי לא השתמר תאריך קבלתה: עוד תיקנו בעניין השידוכין, אם חזר שום אחד מהם ונתחייב לפרוע לחברו הוצאותיו, המנהג הוא שישבע התובע בתפילין כמה הוציא ויטול פחות שליש. ובענין הקנס, אם היה בקוש״ח חייב, ואם לאו פטור, ע"כ

כלומר, מקובל בעיר מראכש לראות בקנס שידוכין כנגוע בפגמי ה " אסמכתא,, ורק על ידי קנין ושבועה ישנה גמירות דעת המוציאתו מגדר היאסמכתא,. לכאורה משמע שמצריכים שנים קנין ושבועה, אבל אחד מהם לבד לא מועיל.

לגבי החזר ההוצאות של מסיבת השידוכין, התקנה מתחשבת בצד הנפגע ואינה מצריכה הוכחות קבילות על היקף הוצאותיו כפי שנדרש בהלכה, כי הוכחה בעדים כשרים במקרים מעין אלו קשה למצוא, לכן התקנה הסתפקה בשבועה בתפילין לאימות תביעתו.

ר' שאול אבן דנאן, בהיותו דיין במראכש הסתמך על תקנה זו וחייב החזר הוצאות בניכוי שליש על סמך שבועת תפילין.

התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל

הרעיון לכתוב את החיבור הזה נולד בימים שעסקתי בכתיבת חוברת על רבי חיים אבן עטר בעל " אור החיים ", שהקדשתיה ליצחק נבון ביום השבעתו בכנסת והכתרתו לנשיא מדינת ישראל. יצחק נבון הנו נצר למשפחת אבן עטר מצד אמו.

בעת שעסקתי בכתיבת החוברת מצאתי קצת חומק הקשור בתנועה השבתאית במרוקו. רבי חיים בן עטר חי כידוע במחצית הראשונה של המאה ה- 18, בימי הוויכוח על ספיחיה של התנועה השבתאית. תוך כדי חיפוש מקורות נמצאתי למד ששורשיה של התנועה השבתאית קשורים קשר אמיץ בטבורה של קהילת יהודי מרוקו, ומקורותיה של תנועת ההתנגדות אליה ינקו ממעיינותיה של יהדות זו. 

רבי אברהם הלוי ברוכים (המוגרבי) עלה ממרוקו לצפת. רבי אברהם — אחת הדמויות הבולטות ביותר בחבורת המקובלים המובילה בצפת . מעצבי אורח חייה. בשנת 1553 כשהאר״י היה רק בן 19 שנה ושמו טרם נודע ברבים, פירסם ר׳ אברהם את ספרו ״גלי רזיא״. כשנתגלה האר״י הצטרף לחבורתו. ר׳ חיים ויטאל מונה אותו בין התלמידים שהיו מקורבים אל האר״י ושמעו סודות טמירין מפיו.

הרבה אגדות אופפות את דמותו של ר׳ אברהם הלוי. מספרים עליו שהיה מתנהג בחסידות, מתענה ומסתגף. היה קם כל לילה בחצות, סובב ברחובות ונותן קולו בבכי וצועק בקול יללה על שהשכינה שרויה בגלות ״ביח־המקדנתן העזתיש חרב ועם ישראל בצרות. כן מספרים עליו כי ״ראה השכינה בהקיץ פנים אל פנים בכותל המערבי״ והאר״י הקדוש זצ״ל העיד עליו שהוא גלגול נשמתו של ירמיהו הנביא עליו השלום."

כדי להתבשם מן הרוח ומן האוירה של התקופה נביא סיפור אחד מני רבים. הסיפור מובא במקורות שונים ובנוסחאות שונות. הנוסח הזה לקוח מספרו של מ. בניהו תולדות האר״י(עמי 230-228):

 

" ומי יוכל לספר מהחסידות של החסיד הנ״ל. והקדוש אר״י ז״ל העיד עליו שהוא גלגול ירמיהו הנביא ע״ה. וא״ל פעם א׳: הנה עתה נשלמו ימיך ואין לך עוד חיות, אם לא תקנה אחת אני רואה לך ואפשר שתחיה. ואם תזכה לחיים תזכה לחיות עוד כ"ב שנים. והתקנה היא זו: לך לך אל ירושלים תוב״ב ושם תלך לפני כותל מערבי ושם תשפוך תחינתך. אם תרצה פני ית״ש (יתברך שמו) ותזכה לראות השכינה אז תחיה עוד כ״ב שנים.

" מיד כששמע אותו חסיד דברי אר״י ז״ל סגר את עצמו ג׳ ימים וגי לילות בתענית ובשׂק ובבכיה גדולה. ולסוף ג׳ ימים הלך לפני כותל מערבי והתפלל שם ובכה בכיהגדולה. ופתאום נשא עיניו וירא על גבי כותל מערבי דוגמת אשה אחת מאחוריה ובאיזה מלבוש ראה אותה אין רצוני לכתוב, לחוס על כבודו ית׳ ותכף כשראה אותה נפל על פניו וצעק ובכה ואמר: ציון ציון, אוי לי שראיתיך בכך. והיה מתמרמר כל כך בבכיה והכה על פניו והיה ממרט בזקנו ושערות ראשו עד שנתעלף ושכב ונרדם על פניו. אז ראה בחלום שבאה כדמות אשה ונתנה ידיה על פניו ומנגבת דמעות עיניו. ואמרה לו: התנחם בני אברהם כי יש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם כי אשיב את שבותם ורחמתים. וייקץ כמוהר״א הנ״ל וחזר לצפת שמח וטוב לב. וכשראה אותו אר״י ז״ל א׳׳ל: אני רואה בך שזכית לראות פני השכינה, ומעתה בטוח אתה להיות חי עוד כ״ב שנה. וכן היה שהיה חי(אחר זה) מכוון כ״ב —:ה.״

ר׳ יוסף בן־טבול (או אבי טבול) היה בין התלמידים המובהקים ־המצטיינים של האר״י.

בין החכמים המקובלים שבאו ממרוקו היה הוא הארי שבחבורה. ״הודות לו ולעוד שני תלמידים – ר׳ חיים ויטאל ור׳ יהודה משען – יש בידינו היום משנה סדורה וברורה של תורת האר״י.

ר׳ יוסף בן־טבול ערן וסידר את תורת רבו בלשון קצרה, מסודרת ומובנת. לעומתו ר׳ חיים ויטאל האריך בהרצאת הדברים, ותוכן נאומיו אינו מובן לכל אדם בישראל. הם נכתבו כך שיובנו רק ליחידי סגולה.

תורת הקבלה של האר״י לא נכתבה בחייו במו ידיו. שלושת תלמידיו הגדולים רשמו דבריו ששמעו מפיו בעת אמירתם ורק כ־20 או 25 שנים אחרי פטירת האר״י החלה הפצתה והתפשטותה של משנתו. מלאכת ההפצה נעשתה בעיקר על־ידי ר׳ ישראל סרוג ז״ל (או סרוק). למה עוכבה הפצתה של תורת האר״י?

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר