ארכיון יומי: 1 באוקטובר 2013


משפחת אביחצירא-אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.

אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.

כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א

פיוט אני יחייא אדהאן חזק

נועם אל חי מהולל

בכור הקדוש שמו נקרא. רבנו מסעוד אביחצירה

 

אבי שורה ורב נהורא. כלול מכל מדה יקרה. היה לישראל עטרה בכל עת צנה וסוחרה.

נאמן היה בכל שניו. לכל אדם בכל אנייניו. מאוד מאוד שפל וענו. זו התורה וזו שכרה

 

יחד כל החכמים הודו לו. מה נעים חלקו וגורלו. מעשיו מאו כמה גדלו. לשם האל גדול ונורא

ימי קדם בעת היינו. בצל כנפיו החסינו. כאב על בן רחם עלינו. זה מנהגו עם כל הנברא.

 

חנן דלים וגם אביונים. פיס אותם בסבר פנים. כרצון אדוני האדונים במעשה רב ידו גברה.

ידיד האל פדה משביה. כמה נפשות הוא החיה. הכל לשם רב עליליה. במדה משקל ומשורה.

 

אדוננו עלה בערה. בחודש זיו הדר הנקרא. בזכותו ירדו גשמי אורה. אז ליהודים הייתה אורה.

אשר צדיקים בו נתעלו. במחיצתם אדון בחר לו. צדיק זך וישר פעלו. גם על שכמו הייתה המשרה.

 

דַיָן דִין אמת לאמתו. בבואו בשובו בלכתו. הכל רצים שבים לקראתו. ללכת בדרך ישרה

הרביץ תורה רִבָה פעלים. לשם האל האדר באלים. להכניע עובדי גלולים. עלתה בידו הבחירה

 

אב לתורה לתעודה היה. צרכי אום טהרוה וגלויה. הטיל עליו יוסד נשיה. באימה בפחד במורא

נטה שכמו לסבול עול תורה. בגלוי ומה גם בסתרה. תפלתו הייתה טהורה. בדרך האמת נבחרה.

 

חכם בעוז מאוד התגבר. לכל שואל הוא משיב דבר. בדעה ותבונה לו הובר. מאל אשר יצר וברא.

זקן וגם ישב בישיבה. בדירה נאה וחשובה. וגם דעתו הייתה רחבה. במשנה וגם בגמרא

 

קבל עליו כמה יסורים. מאהבת יוצר מאורים. בם נכנס לחדרי חדרים. ליטול שכרו כשורה.

אשא עיני על ההרים. יברך מלכים ושרים. בברכת אבות הטהורים. הכתובה בספר התורה

 

מורה צדיק עיני העדה. ישא ברכה בלי מדה. אשר זכה לארץ חמדה. זכות אבותיו עמו שורה.

יוסיף יי שנית ידו. ישמור לו את בנו חמודו. יתקיים תלמודו בידו. וגם יהיה מאיר תורה.

 

צדיק אח טוב כמו גן רטוב. יאריך ימים בלקח טוב. הוא ובניו בכתר שם טוב. בזכות יצחק בן הגבירה.

חזק נפשות החלשות. ישנות ומה גם חדשות. לשמור ולקיים ולעשות. את כל חוקי מצוות התורה. 

קוים לדמותו.

 

של הרב הגדול חסידא קדישא ופרישא כבוד מורנו הרב רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.

רבינו המחבר נולד בעיירה תאפילאלת הקדושה בשנת התרכ"ו – 1866. לאביו הרב הגדול מכלוף אדהאן זצוק"ל ואמו מרת הרבנית אסתר בתו של הרב הגדול מעוז ומגדול מרן אביר יעקב אביחצירא זצוק"ל.

ימי ילדותו ונערותו עברו עליו במחיצת סבא קדישא אביר יעקב זצוק"ל, יחד עם בן גילו הרב הגדול עטרת ראשנו עיר וקדיש, כבוד מורנו הרב דוד אביחצירא הי"ד וזצוק"ל אשר עליו חובר הספר הנכוחי " אני לדודי, כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים.

סימן אני יחייא חזק

נועם אמת קְנֵה וכו. לה. מלך

אדון כל המעשים. ברוך ומבורך שמו. נמצא לכל הדורשים. יכפר עוון עמו. שת"ה עת"ה אתה. הוא הדַיָן והעד. יי מֶלֶך מָלַך ימלוך לעולם ועד.

יום יום לך קוינו. בכל עת ובכל עונה. חננו ועננו. למען השכינה. חול"ה גול"ה דל"ה. עת לחננה בא מועד.

יחיד נורא עלילות. קדש שמך עלינו. ישראל עם סגולה. קבץ נפוצותינו יוש"ב הש"ב תשי"ב. שבת חודש ומועד.

אתה השם אבינו. מעולם הוא שמך. יי אלוהינו. חון תחון על בניך. זכו"ר תזכו"ר בכו"ר. קול משמים יעיד.

חזק אמיץ השיבה. שופטינו כבראשונה. האל דגול מרבבה. שמע נא קול תחינה. אנ"א א"ל נ"א. חו"ס נ"א. אתה יודע ועד.

פיוט לברוך שאמר

נועם צהלי רני. סימן אני יחייא חזק.

אפתח פי בשיר. לשם אלחי נעלם. יצא וברא. העולמות כולם. אלהי"ם חיי"ם ומלך עולם. ברוך שאמר והיה העולם.

נגיל ונשמח. בעת התפילה. בפחד מורא. מנורא ילילה. יסי"ר ממנ"ו כ"ל נג"ע ומחלה. ברוך שאמר והיה העולם.

 יום יום יזהר. בעניין התפילה. ירחיק ממנו. כל פשע ועולה. ג"ם דב"ר אסו"ר חלילה. אל יוציא מפיו בדרך העולם.

חובה יתפלל. שלוש תפילות. שחרית ומנחה וערבית בקהילות. א"ז קול"ו ישמ"ע שומע תפילות. בכלל ישראל כאיש אחד כולם.

ישמע האדם ויבין לבבו. ירא את השם. בקומו ובשכבו. כ"ל ר"ע אוה"ב וקרוב יבוא. אל בית אלוהים. כי הוא חיי עולם.

אשרי האדם. המשכים ומעריב. אל התפילה. בבוקר ובערב. יאריך ימי"ם. ושנים ועולמים. ויזכה לראות. בבניין האולם.

חרדה ילבש. בעטיפת ציצית. גם תפילין. יהיו לו תחבושת. מג"ן וצנ"ה מחרב וקשת. אויבים ושונאים. משחיתים העולם.

זכות המצוות. העושה בטהרה. יצילו אתכם. מזעם ועברה. לש"ם דמי"ם בשפה ברורה. בזכות התורה. היא קיום העולם.

קבל תפילת. עמך ישראל. מהר שלח נא. מושיע וגואל. יבוא אליהו. יבשר עם האל. בבניין מקדש. שהוא אור העולם.

הספרות הרבנית בצפון אפריקה-ש.בר-אשר

הספרות הרבנית בצפון אפריקה.

השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948

ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה

שלום בר-אשר.

ירושלים, התשנ"ט

מבוא :

השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700-1948

לוב, תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו.

את הספרות הרבנית במאתיים וחמישים השנים בין 1700 ל-1948  אפשר לראות כחטיבה בפני עצמה. מעמדן הרוחני של הקהילות המרכזיות במרוקו, באלג׳יריה, בתוניסיה ולוב הקנה להן מקום מיוחד בקרב קהילות־ישראל. מרחבי אפריקה הצפונית, ולעתים גם מאירופה, ובמיוחד מאיטליה, פנו לחכמי הקהילות הללו בשאלות הלכתיות, או בבקשות לתת הסכמות לחיבורים רבניים. למרכז הרוחני שהקים באלג׳יר ר׳ יהודה עייאש במאה ה-18, למשל, היו פונים מגיברלטר שמערב הים־התיכון, מליוורנו, וכן מקהילות אחרות באפריקה הצפונית. יחסים אלה היו דו־סטריים: רבני אפריקה הצפונית שאבו גם הם מחכמתם ומתורתם של גדולי ישראל באירופה ובמזרח; ובספרייתו של ר׳ משה צבעון מאוראן שבאלג׳יריה, למשל, נמצאו מרבית ספרי היסוד בהלכה, במקרא, במוסר, בדרוש ובקבלה, שראו אור מאז המאה ה־16, וביניהם ספרים שהודפסו בפולין, בקיסרות ההאבסבורגית ובערי גרמניה.

מערכת יחסים זו התאפשרה בשל הקשר הימי הרצוף, שנתקיים בין המגרב לבין ערי איטליה; אך גם בין מקומות מרוחקים יחסית היו קשרים מפותחים למדי. חלק מתשובותיו של ר׳ פתחיה בירדוגו ממכנאס בראשית המאה ה־19 מופנות לקהילות קטנות ונידחות באזור האטלס; ובטרם צמחה הנהגה רוחנית מקומית בג׳רבה, היו מנהיגיה מפנים את שאלותיהם לחכמי תוניס. מובן שמנהיגי הקהילות ניצלו קשרים אלה, כדי לאכוף את סמכותם על אלה שביקשו להימלטמגזר־דין שהטילו עליהם בענייני גיטין, בפירעון חובות, בחלוקת ירושות וכיוצא באלה, ואכן אחידותה של ההלכה היהודית בכל אתר ואתר הקלה על משימתם זו.

גם ליישוב בארץ־ישראל נודעה השפעה על יהודי המגרב. החכמים בשני המרכזים האלה החליפו איגרות בענייני הלכה, ומנהגים אחדים שנתקבלו בארץ־ישראל נתקבלו גם בארצות המגרב, כגון ביסוס המנהג לפטור תלמידי חכמים ממסים. היו קהילות שנהגו מנהגים מסויימים כדי לחזק את הזיקה לארץ־ישראל. כך נהגו בני קהילת ג׳רבה להתפלל את התפילה המקובלת לירידת גשמים החל בשבעה במרחשון, כמו בני ארץ־ישראל, בניגוד למנהג המקובל בגולה, להתחיל בתפילה זו שישים יום אחרי תקופת תשרי. קהילות לוב קיבלה בתקופה זו כמעט את כל הנהגתם הרוחנית מארץ־ישראל.

ארץ־ישראל נודעה במקומות אלה בשם ״ירושלים״. בקרב בני העם הילכו אגדות וסיפורים רבים בשבח ארץ־ישראל, אך ספק אם תמיד ידעו להבחין בין הדמות אפופת המסתורין שנצטיירה בעיניהם לבין המציאות, וודאי שלשד"רים היה תפקיד חשוב ביצירת הדימוי הזה.

נושא אחר המשותף לכלל ארצות המגרב היה הבעיה של העדר הדפוס עד אמצע המאה ה-19. היצירה של חכמי אפריקה הצפונית, שאותה נתאר להלן, נשארה נחלתם של מתי מעט בלבד; חלק ממנה הודפס אך חלק ניכר מתוכה נותר בכתב־יד; אין ספק שאחת הסיבות לכך היה העדר בתי־דפוס מקומיים עד לאמצע המאה ה-19. אמנם היו שני ניסיונות להקים בתי־דפוס באפריקה הצפונית – האחד בראשית המאה ה־16 בפאס, והאחר בשנת 1768בתוניס – אך ניסיונות אלה לא עלו יפה. מכל מקום חכמים ומשכילים הצליחו בדרכים שונות, ובמיוחד באמצעות שליחים שהגיעו מארץ־ישראל, לרכוש את מרבית הספרים התורניים שיצאו־לאור בדורות ההם.

 

אחד הגורמים לכך שמעגל יודעי ספר בתקופה הנדונה היה מצומצם נעוץ אולי בכך שיצירה הרוחנית נכתבה בלשון העברית, בדרך כלל בלשון רבנית, משובצת במליצות רבות, שרק מעטים ידעוה. הידע שרכש האדם הבינוני באותם ימים, הספיק לו בקושי לקריאת שמע, לתפילה מתוך הסידור, ולכל היותר לקריאת קטע מתוך החומש; דרך משל, תרגום חלקים מהתנ״ך לערבית־מגרבית, שנעשה בידי ר׳ רפאל בירדוגו ״לשון לימודים" (בכתב יד), נבע מכך, שבשעה שיצא מעירו מכנאס, לבקר בכפרים, מצא שאף מלמדי תינוקות היו משבשים את מובנם של הפסוקים שבמקרא. כנגד זה, העניין הגובר של האדם ״הבינוני״ ביצירה התרבותית שבמאה העשרים הקל על פרסום כתביהם של חכמי המגרב, והיו אנשים שנענו, ברצון, למימון ספריהם של החכמים.

התיאור ייגמר בשנת 1948, עם זאת יש לזכור, שהיו מקומות שבהם המשיכה להתפתח יצירה תורנית גם אחרי הקמת המדינה. ויתר על כן, הקמת המדינה וקיבוץ גלויות ה״מערב״ (=ה״מגרב) לתוכה, והמפגש עם האפשרויות הגדולות שבדפוס ושבעולם הספרים, עודדו את הפרסום של ספרות רבנית בעצמה רבה, וחלק נכבד מן הספרים שנתפרסמו בזמן זה, היה רב; ספרות רבנית זו ממשיכה להיכתב בעברית הרבנית, והמבואות לספרים שנועדו להציג באופן כללי את הספר, הם פחות טובים ממה שהיה מקובל בתקופה הקודמת. מכל מקום, פטור בלא כלום אי אפשר, ולפיכך נציין מעט מן הספרים בחלק השני בביבליוגרפיה.

על תודעת הרציפות והשינוי בתרבות כותב א״א אורבך את הדברים הבאים: ״שאלת ההמשכיות אינה פשוטה. אין קנה מידה מוכן מראש שלפיו נקבעת שמירת ההמשכיות. הדרך שבה ממשיכים ומעצבים את הרציפות קשורה ביחס שבין מידת עצמאות בלתי מוגבלת המופגנת בדחיית המסורת, לבין הנכונות לצמצומה המוחלט של העצמאות מתוך דבקות מוחלטת במסורת. כיום עלינו לראות את שתי הדרכים שנתגלו במשך ההיסטורי שלנו רבת החליפות כקשורות אחת בחברתה, ומעצבות ביחד את דמותה של התרבות היהודית, מתוך אותהתקוה שהביע רנ״ק [=ר׳ נחמן קרוכמל, מראשוני חכמת ישראל] שיש בכוח הקנקן לסבול ולהחזיק החדש והישן״.

נזכרתי בדברים הללו כאשר עיינתי בסדרת חיבוריהם של חכמי צפון-אפריקה, שעיקר פעילותם היתה המחצית האחרונה של המאה התשע־עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים. אין לך ערך, למשל בספרי שו״ת, שאינו משתלב במערכת ״תורת החיים״ המסורתית למרות המפגש של התרבות היהודית עם התרבות הצרפתית ולמרות החידושים הרבים שהיא קלטה לתוכה. אין המכוון לשאלות פשוטות על מוצרים חדשים שנמצא להם העיקרון המקביל בהלכה הקובע את גדריהם, אף לא לשאלות כלכליות שהופנו על-די המנהל היהודי של בנק שבעליו הם נכרים; אלא בעיקר לתופעות שנתפשטו בקהילות ישראל ותבעו התייחסות; למשל, החרם המוחלט על משחק הקלפים בג׳רבה, או מניעת חדירתה של חברת כי״ח בצפרו, שתי קהילות שמרניות מובהקות.

דוגמה אחרת: ודאי שקשה לשייך לעולם של אחדות תרבותי שונה את כל הערכים היהודיים, וקשה לפשר בין חוק הממשלה להחזיר אבדת נוצרי או ערבי עם פסק שולחן ערוך ש״אבדת עכו״ם מותרת״. לפיכך נוצרו פרצות בהלכה היהודית, ועובדי הדואר נסעו בעגלה של הדואר הרתומה לבהמות כלאים. פרצות אלה הן פועל יוצא של המגע עם החברה הכללית ההולך וגובר בעולם מתפתח ודינאמי. עיקר גישתם של החכמים היא בדרך־כלל לחפש סמכות לפרצות אלה בתוך המסורת היהודית. הרציפות בטיעון כמו במינוח היא מוחלטת, לבד מן המונחים הטכניים החדשים, אבל אין מנוס מלקבל ערכים חברתיים ופוליטיים של המדינה המודרנית. לשון אחר, מתגלה פתיחות כשמדובר בעולם משתנה, אבל ההצדקה להסתגלות היא בערכים יהודיים פנימיים.

גישה דומה מתגלה בספריהם של חכמים, בפרט בתשובתיהם, שבהן בולט המגע הגובר עם סביבת הרוב המוסלמי: שותפויות שבהן הגוי עובד בשבת, חלב של גוי או תרופות מאירופה שבהן מעורב יין נסך, ״הלכות סחורה בדבר איסור״, כלומר מצרכים שהם אסורים ליהודים.

את גוף הדברים נתחיל על־פי הסדר הגיאוגרפי, ממזרח למערב: לוב ותוניסיה, אלג׳יריה, מרוקו.

כידוע, לוב ותוניסיה הן יחידה גיאוגרפית־תרבותית אחת מצד ההשפעה האיטלקית בגלל הקשר ההיסטורי ביניהן לבין איטליה עוד בתקופה הטרום קולוניאלית. באלג׳יריה ובמרוקו היו השפעות ספרדיות עוד במאה הט״ז והשפעות צרפתיות שהפכו לשלטון ישיר ולפרוטקטוראט במאה הי״ט והכ'. מצד אחר היתה חלוקה מובהקת בין היצירה במגרב העותמאני שכלל את לוב ותוניסיה וכן את אלג׳יריה לבין מרוקו: בעוד שהאזור המזרחי של המגרב המזרחי היתה לו אוריינטציה עותמאנית שהשתרעה מלב האימפריה העותמאנית ועד דרום מערב אירופה, כלומר איטליה וצרפת, היה החלק המערבי של המגרב, דהיינו מרוקו (אלמגרב אלאקצא ־ המגרב הקיצון, בערבית) עם הפנים לספרד ולפורטוגל ולאירופה האטלנטית בכלל. חכמי לוב, תוניסיה ואלג׳יריה הדפיסו ספריהם בליוורנו ובירושלים, ואילו חכמי מרוקו הדפיסו תחילה באמסטרדם ורק בסוף המאה הי״ט העדיפו את בתי־הדפוס בליוורנו, בירושלים ובאלכסנדריה בשל ירידת מרכז הספר היהודי בהולנד.

ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש

ברית מספר 27

כתב העת של יהודי מרוקו

מבט על קהילת מראקש

העורך : אשר כנפו

ידיעות רבות לנו על עושר יצירותיהם של חכמי מ

בית הכנסת בית אל מראכש

בית הכנסת בית אל מראכש

רוקו במגוון, בכמות ובאיכות, ובזאת לא נפקד גם מקומם של חכמי מראכש. עם זאת רק מעט מיצירה ענקית זו זכה לצאת לאור בדפוס, ומאלה מעט מזעיר משל חכמי מראכש. יתירה מכך גם בכתבי-יד רק מעט השתמר מתורתם של חכמי מראכש; בספריות ברחבי תבל ובאוספים פרטיים הידועים, שרדו יחסית הרבה יותר יצירות בדפוס ובכתבי יד משל קהילות אחרות, שהן קטנות מקהילת מראכש בעתיקותן ובגודלן. בהן כאלה ששמע ישיבותיהן ורבניהן לא יצא לתהילה כשמע ישיבותיה ורבניה של מראכש. עובדת אי השתמרותן של יצירות החכמים והטיפול הלקוי בהן בעיר זו, אומרת דרשני, גם במאה העשרים שעה שקמו בתי דפוס במרוקו, וקהילות רבות נתעוררו להדפיס מיצירותותים של חכמיהן, נעדר מקומה של קהילת מראכש. היום יש אפוא צורך לאתר את הנותר לפליטה מיצירה זו ולהצילה מהכחדה, כדי להציב יד ושם לקהילת עתירת מעש ועתיקת יומין.

מזה ימים שאני עוסק בליקוט פירורים מיצירה מופלאה זו, ומכין קובץ שאלות ותשובות משל חכמי מראכש במאה הי״ח, כדי להציב גלעד לחכמים ואנשי מעשה, אשר חיו ופעלו, הגו ויצרו במקום זה, על אף כל הקשיים, ובל יהיה יגיעם ועמלם בתורה לריק חייו. וב״ה רואה אני ברכה בעמלי. להלן אני מפרסם תשובה אחת מהתשובות האצורות תחת ידי, העוסקת בענייני שידוכין.

מבוא לתשובה

הבטחה הדדית של בני זוג לקשר העתיד לקום ביניהם על ידי נישואין נקראת בלשון חכמים שידוכין, ובלשוננו הרווחת אירוסין. חכמים אסרו לקדש אשה ללא שקדמו לזה שידוכין, מתוך רצון שהקידושין יעשו בשיקול דעת ומתינות. לאחר שהחתן או הורי החתן ביקשו את הכלה המיועדת או הוריה והללו נתנו את הסכמתם, רק אז ערכו את האירוסין, כלומר קידושין. כל עוד היה קיים מוסד האירוסין, היו השידוכין נערכים בפרטיות – הצדדים סיכמו ביניהם על מועד האירוסין והנישואין, מקום מגורי הזוג וההסדרים הכספיים. דומה כי הסיכומים נעשו בעל פה והועלו על הכתב רק בשעת האירוסין. אולם שעה שאוחדו האירוסין [=הקידושין] והנישואין לטקס אחד, הלך והחליף מוסד השידוכין את האירוסין. ומקום השידוכין תפסו ה"ביקושין". השידוכין נערכו בטקס פומבי בהשתתפות בני משפחה משני הצדדים ומכרים וידידים. במעמד זה נהגו לכתוב שטר שידוכין, בו התחייבו הצדדים על מה שסוכם ביניהם: גובה סכום הכתובה, היקף הנדוניה, מועד החתונה ותנאים נוספים שהסכימו עליהם. כדי לפרסם את הדבר נהגו הורי הכלה לערוך מסיבה לבני המשפחה ולחברים, ובמעמד זה החליפו שתי המשפחות מתנות לחתן ולכלה

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

אוקטובר 2013
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר