ארכיון יומי: 15 באוקטובר 2013


ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר משס דליטא-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.

פעילות ״אליאנס״ במרוקו ניתנת לחלוקה לשתי תקופות שונות: משנת 1862, עם הקמת בית הספר הראשון בתיטואן, בכל שנות שלטון הפרוטקטורט ועד למלחמת העולם השנייה; וממלחמת העולם השנייה ועד יציאת היהודים ממרוקו. בתקופה הראשונה, ולאחר פעילות של כחמישים שנים בקרב יהודי מרוקו, התפתחה במקביל ל״אליאנס״ רשת תלמודי התורה – ״אם הבנים״, אשר נוסדה בסיועו של הרב זאב הלפרין והתפשטה בעיקר בפנים המדינה בערים מקנאס, פאז, צפרו ומארקש. בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה השתנו הנסיבות ואיתן מערכת היחסים בין ״אליאנס״ לרבנים ולחינוך המסורתי. בתקופה זו התפתחה רשת תלמודי תורה וישיבות של ״אוצר התורה״ שנשלטה על ידי הרבנים הליטאים, והמאבק ביניהן לבין ״אליאנס״ הוקצן. פרק הזמן עד מלחמת העולם השנייה מאופיין במאמצים מוגברים מצד ״אליאנס״ להביא מודרניזציה לבתי הספר הדתיים על מנת שיכללו בתוכניות הלימודים לימודי חול בנוסף ללימודי קודש. למרות שהואשמו על ידי גורמים מקומיים בהאצת ה״התבוללות״ של יהודי מרוקו, לא ראו אנשי ״אליאנס״ בהאשמה זו טיעון שלילי, כיוון שהאמינו באמת ובתמים שניתן לשלב בין חיים מודרניים ליהדות ולא מצאו בשילוב זה סתירה:

 גם בהנחיות שבכתב וגם בחוזרים השונים ששלחנו התבקשו המורים שוב ושוב לשמור על המצוות העיקריות של דתנו. ובכל זאת ראינו לנכון להבהיר לאלה הסוטים ממצוות הדת שלא נשוב להזהירם עוד, ושהוועד המרכזי לא ישאיר בתפקידם את המורים, המנהלים את חייהם הפרטיים באופן שאיננו הולם את החינוך שהם מעניקים לילדינו… נצטרך להתחרט על כל מפעלנו אם נחניק את האמונה בנפשם של היהודים, ונכבה את אש האושר הפנימי הזה ואת מקור אותה אנרגיה שאפשרה ליהודים לשרוד במרוצת מאות של רדיפות ודיכוי…

     את יהדות מרוקו ניתן לחלק לשלוש חטיבות משנה מוגדרות למדי. תושבי ערי החוף – קזבלנקה, טנג׳יר, מוגאדור, תיטואן: יהודי מרכז הארץ – פאז, מקנאס, צפרו: ויושבי הדרום המערבי – מארקש, והדרום המזרחי – תפילאלת.

אנשי ״אליאנס״ האמינו שהם יכולים להלך על החבל הדק שיש בו גם תרבות צרפתית חילונית וגם שמירה על הזהות היהודית. על ״אליאנס״ הופעל לחץ של הממשל הצרפתי להדגיש את החינוך הצרפתי על חשבון הלימודים הפרטיקולריסטים היהודיים. על אף שהיהודים זיהו את ״אליאנס״ במידה רבה עם שלטונות הפרוטקטורט, רוב מנהיגי הקהילה סברו שהשינוי שהביאו הצרפתים והנחלת חינוך מודרני באמצעות ״אליאנס״ הם לטובה, והשינויים נתקבלו בברכה. גם הסתייגויות הרבנים המקומיים לא נאמרו בפה מלא, הם היו חצויים וביטאו רגשות מעורבים. מעמדה, יוקרתה ועוצמתה של ״אליאנס״ בקהילה נבעו מהעובדה שהיא מייצגת את התרבות הצרפתית, מכך שהועמדו לרשותה תקציבים ממשלתיים ומעצם היותה חברה צרפתית יהודית הפועלת ״בברכת השלטונות״. כמו כן ״אליאנס״ הבטיחה לתת מפתח ליציאה ממעגל העוני ולפיכך נהרו אליה תלמידים רבים בעידוד הוריהם. הדומיננטיות בתחום החינוך ועוצמתה ה״מיניסטריאלית״ של ״אליאנס״ לא נסתרו מעיני הרבנים המקומיים.

בשיא פעילותה, בשנים 1954-1953, למדו בשבעים ושישה בתי ספר של ״אליאנס״ למעלה מ־50% מכלל התלמידים שהם 28,389 מתוך סך של 45,254 תלמידים שהשתייכו לכל מסגרות החינוך היהודי במרוקו. בתי הספר שלהם היו מודרנים, מסודרים, מאובזרים, היגיינים ועם קנטינות מאורגנות. באותן שנים למדו רק 5,440 תלמידים ברשת ״אוצר התורה״ ו־3,203 ברשת של הלובביץ׳.

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים אלקאייד עומר

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

אלקאייד עומרהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

איך שהגיע התחיל הפחד, בנה קסבה בסוף הכפר עם חומות ושערים.

את הברברים בלעה האדמה ואנחנו הקברנים הלכנו לישון בשקט, קודם הם היו מתקיפים את הכפר בכל בצורת, ידעו שאצלנו תמיד יש משהו: קמח, שמן, סוכר, קטניות, חמוצים, פירות יבשים ולפעמים גם קצת זהב, היו מפתיעים אותנו, לוקחים מה שנחוץ והולכים, לפעמים היינו מגלים אותם וסוגרים את השערים, אז הם היו מחכים מחוץ לחומות, תביאו ששת אלפים כיכר ולא ניגע בכם, והרבנים הולכים לבתי הכנסת, אוספים קמח, מביאים לחמש המאפיות, אופים וזורקים להם מעל לחומות.

רבי רפאל משה אלבאז הצליח פעם לעשות בהם קסם ולשתק אותם עד שלא יכלו להזיז יד ורגל, לא הם ולא הפרדות רק כשהמנהיג ביקש מהרב מחילה, הוא ביטל את הקללה והםהתרחקו על הבהמות הצולעות בלי כיכר לחם אחת.

לפני אלקאייד עומר היו שודדים בדרכים ולא פעם יצא מהמללאח רוכב על חמורו וחזר בלי ראש. פעם מישהו בא והודיע שהרגו את החזן, הגוויה שלו מוטלת בשדה מחוץ לכפר. הלכנו לבית הקברות לחפור לו קבר, שתינו והשתכרנו, כשלפתע ראינו את החזן מתקרב עם אלה שהלכו להביא את הגוויה שלו, שתינו עוד פעם יחד עם המת על קברו. היום אין הזדמנות לשתות, כמעט אין מתים, הכל שקט. תרנגולות מסתובבות חופשי בשוק ואף אחד לא מעז לקחת ביצים לא שלו, כלה יוצאת לבד לכפר של החתן בלי ליווי, כי אלקאייד עומר מטיל את האחריות על כל כפר,

עד שהיא נכנסת לכפר הבא אחריו. מי שגונב תאנה מהעץ של השכן יושב בבית הסוהר, עד שהתאנים יבשילו בשנה הבאה, מי שמצאו בכיסו אבן ואבן גדולה וקטנה, איפה ואיפה גדולה וקטנה רוגמים אותו בהם ומי שמצאו אותו שוכב עם בהמה או עם אחותו בת אביו או בת אמו או עם חותנתו חותכים לו, אבל כל זה עולה ביוקר. עם הברברים יכולנו להסתדר בכיכרות לחם, אלקאייד עומר רוצה כיכרות כסף וזהב וכבר אין לנו חכמים שיוכלו לעשות לו קסמים,

כי גם בקסמים וכשפים הוא יותר חזק, כולם יודעים שכדורי עופרת לא פוגעים בו, בקרבות הוא דוהר ראשון עם הרובה למעלה וכדורים שורקים מימין ומשמאל, אך אף פעם לא שורטים אותו, וגם אם קרה וכדור פגע בו מיד התחלק כאילו פגע בברזל, לכן הברברים הפסיקו לתקוף, רק שאנחנו במללאח לא יכולים לסבול עוד, יותר קל עם הברברים מאשר עם החוקים שלו, אנחנו הקברנים אומרים: ״זא יעאוונו פקבר בוה הרבלו בלפאם״(בא לעזור לו בקבר אביו – ברח לו עם המעדר).

מעשה שהיתה דודה חסיבה מבשלת שיכר במרתף ומסביב ערימות תאנים לפני ואחרי בישול והנה היא שומעת סוסים דוהרים, מיד הבינה ששוטרי הקאיד מתקרבים, כשראתה אותם נפלה ומתה מפחד. לא מזמן מישהו הלשין שהמחסנים של הדוד עמרם מלאים תבואה ואלקאייד עומר עמד לשלוח גובים, יצאה אשתודונה בחצות לילה אל הגג, הרימה עיניים לאלוהים שייקח אותו, למחרת היא מתה. זה היה יום שישי והיינו מוכרחים לקבור אותה לפני שבת, אבל היתה גם הלוויה של אחד מאנשיו, לכן סחבנו אותה מהר על סולם, בלי ארון, בקושי חפרנו שכבת עפר מלמעלה וזרקנו אותה בלי סימן, בלי שם,

 לכן הקבר שלה אבד. אלקאייד עומר תמיד רואה ויודע הכל, אומרים שיש לו כלי קסם שבו הוא מגלה מהגג כשמישהו גונב זיתים מעצים של השכן בקצה הכפר, ושולח מיד שוטרים לקחת אותו לבית הסוהר, הוא רואה מה אנשים עושים אפילו בתוך הבית ואפילו בחושך, כי איך הוא יודע על הרכוש שלנו, כמה חיטה קצרנו, כמה זיתים, כמה ענבים ? עכשיו הוא פתאום רוצה שכל אחד ישלם לפי מה שיש לו, והוא יודע כמה. סגרנו את האסמים, המרתפים, החנויות והבתים, אבל הוא נתן פקודה לפרוץ, הלכנו לחכמים שיקללו אותו, שיכתבו קמיעות, שילחשו לחשים, עלינו לקברות צדיקים, הדלקנו נרות, אכלנו, שתינו חביות שיכר, צמנו, התפללנו, אני בעצמי שמתי יונה מתה על סף הבית שלו,

 תקעתי מחט ארוכה בציור שעווה שלו, עם חברי הקברנים חפרנו קבר וזרקנו לתוכו את שמו עם נוצות של יונה צעירה ועורב זקן, אך לשווא, שלחו את הרב להתלונן בפני הוואלי, מושל המחוז, זה הבטיח לעזור, אך לא הגיע, טען שעומר מחוסן מפני כדורי עופרת, בסוף עלה רעיון בלב של ר׳ ישועה ממן, הסתובב בבתי הכנסת, אסף תכשיטים ומטבעות של זהב, הצורפים התיכו אותם לקליעים של זהב ואת זה הוא הביא לוואלי. יום אחרי זה כבר הקיפו החיילים של הוואלי את המללאח והקסבה, אלקייד עומר יצא אליהם עם צבא גדול, אך הפעם לא כדורי עופרת עפו ושרקו סביבו, אלא כדורי זהב נקבו את גופו, ומכל מקום שכדור זהב חדר, יצא זרם של דם, עד שגופו התרוקן מדם ונמלא זהב, ואת גוויית הזהב גרר הוואלי בחבל אחרי הסוס לקסבה וזה הפסל העומד היום ליד השער לאות ניצחון, והעיר ספרו צהלה ושמחה.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר