ארכיון יומי: 15 באוקטובר 2013


ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר משס דליטא-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.

פעילות ״אליאנס״ במרוקו ניתנת לחלוקה לשתי תקופות שונות: משנת 1862, עם הקמת בית הספר הראשון בתיטואן, בכל שנות שלטון הפרוטקטורט ועד למלחמת העולם השנייה; וממלחמת העולם השנייה ועד יציאת היהודים ממרוקו. בתקופה הראשונה, ולאחר פעילות של כחמישים שנים בקרב יהודי מרוקו, התפתחה במקביל ל״אליאנס״ רשת תלמודי התורה – ״אם הבנים״, אשר נוסדה בסיועו של הרב זאב הלפרין והתפשטה בעיקר בפנים המדינה בערים מקנאס, פאז, צפרו ומארקש. בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה השתנו הנסיבות ואיתן מערכת היחסים בין ״אליאנס״ לרבנים ולחינוך המסורתי. בתקופה זו התפתחה רשת תלמודי תורה וישיבות של ״אוצר התורה״ שנשלטה על ידי הרבנים הליטאים, והמאבק ביניהן לבין ״אליאנס״ הוקצן. פרק הזמן עד מלחמת העולם השנייה מאופיין במאמצים מוגברים מצד ״אליאנס״ להביא מודרניזציה לבתי הספר הדתיים על מנת שיכללו בתוכניות הלימודים לימודי חול בנוסף ללימודי קודש. למרות שהואשמו על ידי גורמים מקומיים בהאצת ה״התבוללות״ של יהודי מרוקו, לא ראו אנשי ״אליאנס״ בהאשמה זו טיעון שלילי, כיוון שהאמינו באמת ובתמים שניתן לשלב בין חיים מודרניים ליהדות ולא מצאו בשילוב זה סתירה:

 גם בהנחיות שבכתב וגם בחוזרים השונים ששלחנו התבקשו המורים שוב ושוב לשמור על המצוות העיקריות של דתנו. ובכל זאת ראינו לנכון להבהיר לאלה הסוטים ממצוות הדת שלא נשוב להזהירם עוד, ושהוועד המרכזי לא ישאיר בתפקידם את המורים, המנהלים את חייהם הפרטיים באופן שאיננו הולם את החינוך שהם מעניקים לילדינו… נצטרך להתחרט על כל מפעלנו אם נחניק את האמונה בנפשם של היהודים, ונכבה את אש האושר הפנימי הזה ואת מקור אותה אנרגיה שאפשרה ליהודים לשרוד במרוצת מאות של רדיפות ודיכוי…

     את יהדות מרוקו ניתן לחלק לשלוש חטיבות משנה מוגדרות למדי. תושבי ערי החוף – קזבלנקה, טנג׳יר, מוגאדור, תיטואן: יהודי מרכז הארץ – פאז, מקנאס, צפרו: ויושבי הדרום המערבי – מארקש, והדרום המזרחי – תפילאלת.

אנשי ״אליאנס״ האמינו שהם יכולים להלך על החבל הדק שיש בו גם תרבות צרפתית חילונית וגם שמירה על הזהות היהודית. על ״אליאנס״ הופעל לחץ של הממשל הצרפתי להדגיש את החינוך הצרפתי על חשבון הלימודים הפרטיקולריסטים היהודיים. על אף שהיהודים זיהו את ״אליאנס״ במידה רבה עם שלטונות הפרוטקטורט, רוב מנהיגי הקהילה סברו שהשינוי שהביאו הצרפתים והנחלת חינוך מודרני באמצעות ״אליאנס״ הם לטובה, והשינויים נתקבלו בברכה. גם הסתייגויות הרבנים המקומיים לא נאמרו בפה מלא, הם היו חצויים וביטאו רגשות מעורבים. מעמדה, יוקרתה ועוצמתה של ״אליאנס״ בקהילה נבעו מהעובדה שהיא מייצגת את התרבות הצרפתית, מכך שהועמדו לרשותה תקציבים ממשלתיים ומעצם היותה חברה צרפתית יהודית הפועלת ״בברכת השלטונות״. כמו כן ״אליאנס״ הבטיחה לתת מפתח ליציאה ממעגל העוני ולפיכך נהרו אליה תלמידים רבים בעידוד הוריהם. הדומיננטיות בתחום החינוך ועוצמתה ה״מיניסטריאלית״ של ״אליאנס״ לא נסתרו מעיני הרבנים המקומיים.

בשיא פעילותה, בשנים 1954-1953, למדו בשבעים ושישה בתי ספר של ״אליאנס״ למעלה מ־50% מכלל התלמידים שהם 28,389 מתוך סך של 45,254 תלמידים שהשתייכו לכל מסגרות החינוך היהודי במרוקו. בתי הספר שלהם היו מודרנים, מסודרים, מאובזרים, היגיינים ועם קנטינות מאורגנות. באותן שנים למדו רק 5,440 תלמידים ברשת ״אוצר התורה״ ו־3,203 ברשת של הלובביץ׳.

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים אלקאייד עומר

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

אלקאייד עומרהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

איך שהגיע התחיל הפחד, בנה קסבה בסוף הכפר עם חומות ושערים.

את הברברים בלעה האדמה ואנחנו הקברנים הלכנו לישון בשקט, קודם הם היו מתקיפים את הכפר בכל בצורת, ידעו שאצלנו תמיד יש משהו: קמח, שמן, סוכר, קטניות, חמוצים, פירות יבשים ולפעמים גם קצת זהב, היו מפתיעים אותנו, לוקחים מה שנחוץ והולכים, לפעמים היינו מגלים אותם וסוגרים את השערים, אז הם היו מחכים מחוץ לחומות, תביאו ששת אלפים כיכר ולא ניגע בכם, והרבנים הולכים לבתי הכנסת, אוספים קמח, מביאים לחמש המאפיות, אופים וזורקים להם מעל לחומות.

רבי רפאל משה אלבאז הצליח פעם לעשות בהם קסם ולשתק אותם עד שלא יכלו להזיז יד ורגל, לא הם ולא הפרדות רק כשהמנהיג ביקש מהרב מחילה, הוא ביטל את הקללה והםהתרחקו על הבהמות הצולעות בלי כיכר לחם אחת.

לפני אלקאייד עומר היו שודדים בדרכים ולא פעם יצא מהמללאח רוכב על חמורו וחזר בלי ראש. פעם מישהו בא והודיע שהרגו את החזן, הגוויה שלו מוטלת בשדה מחוץ לכפר. הלכנו לבית הקברות לחפור לו קבר, שתינו והשתכרנו, כשלפתע ראינו את החזן מתקרב עם אלה שהלכו להביא את הגוויה שלו, שתינו עוד פעם יחד עם המת על קברו. היום אין הזדמנות לשתות, כמעט אין מתים, הכל שקט. תרנגולות מסתובבות חופשי בשוק ואף אחד לא מעז לקחת ביצים לא שלו, כלה יוצאת לבד לכפר של החתן בלי ליווי, כי אלקאייד עומר מטיל את האחריות על כל כפר,

עד שהיא נכנסת לכפר הבא אחריו. מי שגונב תאנה מהעץ של השכן יושב בבית הסוהר, עד שהתאנים יבשילו בשנה הבאה, מי שמצאו בכיסו אבן ואבן גדולה וקטנה, איפה ואיפה גדולה וקטנה רוגמים אותו בהם ומי שמצאו אותו שוכב עם בהמה או עם אחותו בת אביו או בת אמו או עם חותנתו חותכים לו, אבל כל זה עולה ביוקר. עם הברברים יכולנו להסתדר בכיכרות לחם, אלקאייד עומר רוצה כיכרות כסף וזהב וכבר אין לנו חכמים שיוכלו לעשות לו קסמים,

כי גם בקסמים וכשפים הוא יותר חזק, כולם יודעים שכדורי עופרת לא פוגעים בו, בקרבות הוא דוהר ראשון עם הרובה למעלה וכדורים שורקים מימין ומשמאל, אך אף פעם לא שורטים אותו, וגם אם קרה וכדור פגע בו מיד התחלק כאילו פגע בברזל, לכן הברברים הפסיקו לתקוף, רק שאנחנו במללאח לא יכולים לסבול עוד, יותר קל עם הברברים מאשר עם החוקים שלו, אנחנו הקברנים אומרים: ״זא יעאוונו פקבר בוה הרבלו בלפאם״(בא לעזור לו בקבר אביו – ברח לו עם המעדר).

מעשה שהיתה דודה חסיבה מבשלת שיכר במרתף ומסביב ערימות תאנים לפני ואחרי בישול והנה היא שומעת סוסים דוהרים, מיד הבינה ששוטרי הקאיד מתקרבים, כשראתה אותם נפלה ומתה מפחד. לא מזמן מישהו הלשין שהמחסנים של הדוד עמרם מלאים תבואה ואלקאייד עומר עמד לשלוח גובים, יצאה אשתודונה בחצות לילה אל הגג, הרימה עיניים לאלוהים שייקח אותו, למחרת היא מתה. זה היה יום שישי והיינו מוכרחים לקבור אותה לפני שבת, אבל היתה גם הלוויה של אחד מאנשיו, לכן סחבנו אותה מהר על סולם, בלי ארון, בקושי חפרנו שכבת עפר מלמעלה וזרקנו אותה בלי סימן, בלי שם,

 לכן הקבר שלה אבד. אלקאייד עומר תמיד רואה ויודע הכל, אומרים שיש לו כלי קסם שבו הוא מגלה מהגג כשמישהו גונב זיתים מעצים של השכן בקצה הכפר, ושולח מיד שוטרים לקחת אותו לבית הסוהר, הוא רואה מה אנשים עושים אפילו בתוך הבית ואפילו בחושך, כי איך הוא יודע על הרכוש שלנו, כמה חיטה קצרנו, כמה זיתים, כמה ענבים ? עכשיו הוא פתאום רוצה שכל אחד ישלם לפי מה שיש לו, והוא יודע כמה. סגרנו את האסמים, המרתפים, החנויות והבתים, אבל הוא נתן פקודה לפרוץ, הלכנו לחכמים שיקללו אותו, שיכתבו קמיעות, שילחשו לחשים, עלינו לקברות צדיקים, הדלקנו נרות, אכלנו, שתינו חביות שיכר, צמנו, התפללנו, אני בעצמי שמתי יונה מתה על סף הבית שלו,

 תקעתי מחט ארוכה בציור שעווה שלו, עם חברי הקברנים חפרנו קבר וזרקנו לתוכו את שמו עם נוצות של יונה צעירה ועורב זקן, אך לשווא, שלחו את הרב להתלונן בפני הוואלי, מושל המחוז, זה הבטיח לעזור, אך לא הגיע, טען שעומר מחוסן מפני כדורי עופרת, בסוף עלה רעיון בלב של ר׳ ישועה ממן, הסתובב בבתי הכנסת, אסף תכשיטים ומטבעות של זהב, הצורפים התיכו אותם לקליעים של זהב ואת זה הוא הביא לוואלי. יום אחרי זה כבר הקיפו החיילים של הוואלי את המללאח והקסבה, אלקייד עומר יצא אליהם עם צבא גדול, אך הפעם לא כדורי עופרת עפו ושרקו סביבו, אלא כדורי זהב נקבו את גופו, ומכל מקום שכדור זהב חדר, יצא זרם של דם, עד שגופו התרוקן מדם ונמלא זהב, ואת גוויית הזהב גרר הוואלי בחבל אחרי הסוס לקסבה וזה הפסל העומד היום ליד השער לאות ניצחון, והעיר ספרו צהלה ושמחה.

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-כתבתו של משה רונן בידיעות אחרונות מיום שני 14/10/2013

כתבתו של משה רונן בידיעות אחרונות מיום שני 14/10/2013

שטח ההפקר

השנה: 1961. המטרה: לזעזע את שלטונותתיק מרוקו מרוקו, שיתירו את עליית היהודים לארץ. האמצעי: ספינה רעועה שטובעת, כרוז פרובוקטיבי במיוחד ועינויים, לפעמים עד מוות, של פעילים יהודים. מחקר חדש טוען: כך ניצלה והפקירה ישראל את סייעני המוסד במרוקו

ראש המוסד איסר הראל חיפש דם. רצוי דם יהודי. ״יהדות מרוקו זקוקה " למרטירים ", אמר לאחד מאנשיו. זמן קצר לאחר מכן נתפסו שני סייעני המוסד במרוקו, וחקירתם בעינויים הסתיימה במותם. גם צעיר מרוקאי תמים שילם בחייו, והומת בעינויים על לא עוול בכפו.

הטענות האלה רחוקות מלהיות פשוטות לעיכול, ובכל זאת, זה בדיוק מה שטוען ההיסטוריון ד״ר יגאל בן-נון במחקר שפורסם בימים אלה על ידי אוניברסיטת בר אילן, ועוסק בהפקרת צעירים יהודים סייעני המוסד במרוקו בשנת 1961. לפי המחקר, תוכניתו של ראש המוסד צלחה. הזעזוע שנגרם עם מותם של שני היהודים סייע לחתימת עסקה עם מלך מרוקו, לפיה יותר ליהודים לצאת לישראל תמורת כספים, ״כופר נפש" שהעם היהודי ישלם לו.

דרוש אירוע דרמטי

שנה קודם, ב־1960, היו במרוקו כ־160 אלף יהודים, אחוז ורבע מאוכלוסיית המדינה אז. רובם היו משכילים והחזיקו בעמדות בכירות בפקידות הממשלתית, כולל יהודי ששימש כשר בממשלתו של המלך. אבל מרוקו, אומר בן־נון, הייתה אז בתהליך של התמזגות בעולם הערבי, והקהילה היהודית, שהתרגלה לדבר ולכתוב צרפתית, גילתה כי הערבית המרוקאית הופכת לשפה הרשמית היחידה. עקב כך רצו כ־80 אחוז מהיהודים לעזוב את מרוקו. כ־60 אחוז מתוכם קיוו להצליח לצאת מיד.

כדי לסייע בכך שלחה מדינת ישראל משלחת גדולה של אנשי מוסד למרוקו, על מנת לטפל בארגון היהודים ובהוצאתם מהמרינה. אלה הקימו את ״המסגרת״, ארגון חשאי של יהודי מרוקו, שבראשה עמר אלכס גתמון – גבר גבוה, יפה, כריזמטי ובעל קול בס עמוק. מנהיג מלידה.

גתמון, שנולד בפולין ב־1926, הגיע למוסד כשברזומה שלו חיים שלמים של הרפתקה וסכנות. כבר כנער במלחמת העולם השנייה הצטרף למחתרת היהודית בגטו, ולפני שנשלח לאושוויץ הצליח לברוח לסלובקיה ואז להונגריה, שם לחם בשורות המחתרת האנטי־נאצית. בתום המלחמה, והוא בן פחות מעשרים, הקים קבוצת ״נוקמים״ שרדפו אחר־ רוצחי האס־אס. מאוחר יותר הצטרף לאצ״ל והגיע לישראל על סיפון אוניית הנשק אלטלנה. בארץ גתמון גויס לחיל האוויר ושירת כקצין בסיירת מוצנחת, עד שהועבר למוסד ונשלח למרוקו עם סיפור כיסוי שנשמע לקוח מסרט הוליוודי: הוא התחזה לאיש עסקים בריטי נשוי, שאשתו מסרבת לתת לו גט, והגיע למרוקו עם אשתו כרמית, בלונדינית יפהפייה שהתחזתה למאהבת הבלגית שלו. לפי סיפור הכיסוי השניים עברו למרוקו כדי להתרחק מהצדקנות הנוצרית של אירופה, שאינה מאפשרת לאיש עסקים מכובד לחיות עם המאהבת שלו.

כדי לשלוח למרוקו את יוסף רגב, איש המוסר האחראי על ענייני הביטחון במדינה הערבית, נמצא סיפור מופרך אפילו יותר. בגלל העובדה שידיעת השפות של רגב, בוגר יחידה 101, הייתה לא מושלמת, סיפור הכיסוי שלו היה כי הוא בנה רפה השכל של משפחה בלגית עשירה מאנטוורפן, ששלחה אותו לקזבלנקה פשוט כרי להרחיק אותו. היהודים שגויסו ל׳׳מסגרת״ הכירו אותו בשם בנאני. נעמי שמר חיברה עליו ועל חברו הטוב ממושב נהלל, איש המוסר זאב עמית שנהרג במלחמת יום הכיפורים, את השיר ״אנחנו שנינו מאותו הכפר״.

מרוקו הייתה יעד מרכזי לפעילות המוסר באותה שנה. ארבע פעמים ביקר בה ראש המוסד איסר הראל, וצעירים יהודים נשלחו ממנה בחשאי להשתלמויות מודיעין וחבלה ולקורס בחיל הים בארץ, וגם פגשו כאן את ראש הממשלה ושר הביטחון דור בן גוריון, ואת השר משה דיין.

במקביל, באותה שנה, שכר המוסד ספינה רעועה במשקל 20 טונות ששימשה במלחמת העולם השנייה לחילוץ טייסים שהופלו מעל הים, והבריח באמצעותה יהודים מחוף אל חוסימה שבצפון מרוקו לגיברלטר. 13 פעמים הצליחה הספינה – "אגוז" שמה – במשימתה.

אבל בפעם ה־14, ב־11 בינואר 1961, נקלעה לסערה וטבעה יחד עם 44 מעפילים יהודים, איש המוסר חיים צרפתי ואחד מאנשי צוות הספינה הספרדים. אם שואלים את ד״ר בן־נון, לישראל יש לפחות אשם חלקי בטביעה. ״אני לא טוען שרצו להטביע אותה בכוונה״, הוא אומר, "אבל הייתה הזנהה מכוונת". זו טענה מאוד קשה.

יגאל בן נון 2

״ברקתי את הפרוטוקולים של ישיבות שהתקיימו לפני הטביעה, בהשתתפות ראש־המוסד ושרת החוץ גולדה מאיר. הם חיפשו לעשות פעולה דרמטית נגר מרוקו, אפילו אם זה יעלה בחיי ארם. זאת הסיבה שהם השתמשו בספינה כל כך רעועה. הם לא רצו להטביע אותה, אבל הם ידעו שצריך לעשות משהו כרי שהיא לא תטבע – ולא עשו״.

בין אם אכן האשם בישראל ובין אם לאו, דבר אחר ברור: טביעת הספינה"אגוז״ עוררה רעש גדול, ועיתונים בכל העולם כתבו על היהודים המנסים לצאת ממרוקו.

את הרעש הזה בדיוק החליט גתמון לנצל לצורכי מדינת ישראל. לדברי בן־נון, הוא החליט על מבצע בזק שינצל את הטרגדיה לחידוד תחושת האנט­גוניזם בין היהודים לבין שלטונות מרוקו ולעידוד העלייה ארצה, וניסח כרוז תקיף נגד השלטונות.

היהודים אם ירצו ואם לא ירצו״ מסבירה כרמית גתמון, אלמנתו של אלכם, את ההיגיון שמאחורי הצער השנוי במחלוקת. ״הרעיון היה לדבר עם יורש העצר חסן ובמקביל לפעול. הם מבינים רק את השפה הזאת. לדבר – ובמקביל לעשות״.אלכס גתמון

קיבלנו את האחריות הכבדה

משטרת מרוקו, כצפוי, הגיבה בחריפות. שניים מה­צעירים היהודים שהדביקו כרוז על קיר ליד תחנת משטרה בצפון מרוקו נתפסו בשעת מעשה. הם נעצרו, נחקרו בעינויים וסיפרו על ארגון ״המסגרת״ החשאי. תוך שבוע נעצרו כל פעילי ״המסגרת״ במקנס ובפז. כל שליחי המוסד הישראלים במרוקו – כ־15 איש – קיבלו הוראה לעזוב את המדינה מיידית או להסתתר. כעבור שנים אמר אחד מהם, יואל רון, כי הם הניחו מראש שהפצת הכרוז תגרום למאסרים בקרב הצעירים היהודים, וכי עבודת ״המסגרת״ במרוקו עלולה להיות משותקת לזמן ממושך. ״קיבלנו עלינו את האחריות הכבדה״, הודה. גתמון עצמו התחבא בבית אחר מראשי הקהילה, ואילו רגב הודיע לאנשיו , ש״אנחנו שולטים במצב. תישארו בבתיכם" – ונמלט ממרוקו.

״היהודים המקומיים לא ידעו הרבה, אבל אנחנו ידענו הרבה והיה מסוכן אם ניתפס״, מסבירה כרמית גתמון את ההנחיה. ״אז החלטנו לקחת את יוסקה רגב לשדה התעופה. התלבשתי כמו גרייס קלי, אל­גנטית מאוד, וביקשנו מהמפקד הצבא של שדה התעופה, שאותו אלכס הכיר, לאפשר לנו לקחת את הצעיר המפגר עד למטוס. אלכס אמר לו: ׳תשמע, הוא כל כך עצוב שהוא עוזב את מרוקו״׳. ד״ר בן־נון מתייחם לדברים בק­צת פחות שלוות נפש. ״אמרו להם: אנחנו שולטים במצב, אל תדאגו. תישארו בבתים וחכו להוראות״, הוא אומר, ״ואז באה המשטרה ועצרה כל מי שלא ברח. כמעט כולם נחקרו בעינויים. שניים מהם, רפאל וקנין ומרסל רוימי, עונו עד מוות״.

 למה הורו להם להישאר בבתים?

״לאור כל המידע שברשותי אני מוכרח לקבוע: רצו שהפעילים ייעצרו. רצו לזעזע את העולם. להעניש את המרוקאים. אחד משליחי המוסד, שנפטר בינתיים, אמר לי מפורשות שאיסר הראל אמר לו: ׳יהדות מרוקו זקוקה למרטירים׳. יהדות מרוקו זקוקה לקדושים מעונים״.

הרעיון היה לזעזע את היהודים כדי לשכנע אותם לעזוב את מרוקו?

לא. היהודים רצו לעזוב, הם היו דוברי צרפתית במדינה מוסלמית שעברה תהליך של " ערביזציה ", עד אז כל ההכשלה הייתה בצרפתית ופתאום הוחלט שהשפה תהיה ער­בית. אבל היו יותר יהורים שרצו לעלות ממה שהממשלה של מרוקו אישרה״.

אז הוא רצה לזעזע את ממשלת מרוקו, שתפתח את השערים?

״בדיוק. המרוקאים לא רצו לתת ליהודים לעזוב. הם היו כוח חברתי, כלכלי ואינטלקטואלי שמרוקו העצמאית הייתה זקוקה לו. כל יהודי בוגר תיכון קיבל משרה בממשלה, כולל משרד הפנים ומשרד הביטחון, היה בממשלה שר יהודי, וכמעט כל הפקידות הבכירה הייתה יהודית.

״הראל וגתמון ידעו על משא ומתן חשאי שהתנהל בין המוסד לבין יורש העצר בארמון המלך ורצו לקדם אותו. הם רצו שיהודים ייעצרו ויהיה רעש. הם רצו לעורר בהלה בקהילה היהודית ולהביך את שלטונות מרוקו. בסופו של דבר, כל הרשת החשאית של היהודים במרוקו התמוטטה תוך שבוע. עשרות נעצרו ועברו עינויים קשים, כולל מכות השמל, הטבעת הראש בקערת מים מלוכלכים ותלייה במהופך. מעטים ברחו״.

״תלו אותם על התקרה, כשהראש למטה, במשך שעות״, מאשרת גתמון. ״היכו אותם, נתנו מכות השמל באשכים. עינויים נוראיים״.

ד״ר בן־נון לא מנסה להסתיר את הביקורת. ״זו רשעות של המוסד, להשתמש בחיי ארם ולהפקיר יהודים אידיאליסטיים צעירים כמכשיר פוליטי״, הוא קובע. ״כל זאת משום שבאותה שעה כבר התמקחו עם יורש העצר על סכומי כסף ורצו להוריד את המחיר״.

 התמקחו על כסף?

״דיברו על כופר נפש. כמה נשלם למרוקו עבור כל יהודי שיעזוב. בסופו של דבר סיכמו על 50 עד 250 דולר לאדם: 50 דולר לנפש על עשרת אלפים היהודים הראשונים, וככל שמספר היהודים שיורשו לעזוב יגדל – יגדל גם התגמול על כל יהודי, עד 250 דולר לנפש. המעצרים והרעש נועדו לסייע במשא ומתן ולהוריד את המהיר. בסופו של דבר ההסכם עם הארמון נחתם באוגוסט 1961, בעקבות הפרשה״. גתמון זוכרת היטב את התקופה. ״לאלכס הייתה מזוודה עם שרשרת שהייתה נעולה על פרק היד. הוא היה מוציא את הכסף במזומן מהבנק בז׳נבה, נוסע איתו למרוקו ומעביר אותו לסם בן אזרף, יהודי נכבד שהיה מוסר את הכסף לשר הדואר לאון בן זקן, שהיה מעביר אותו למלך״.

באופן הזה, אומר בן־נון, יליד קזבלנקה שעמל על המחקר במשך 13 שנה, יצאו עשרות אלפי יהודים ממרוקו על אוניות שיעדן הרשום היה קנדה, אבל גם המרוקאים ידעו כי הן מובילות את היהודים למרסיי ומשם לישראל.

אשתך שומעת את הצעקות

ומה עלה בגורל היהודים שנפלו בידי המשטרה?

 ב־26 בפברואר 1961 הוצאו כל האסירים בבתי הסוהר למסדר בחצר הכלא, שם נמסר להם על מות המלך מוחמר החמישי. העצירים היהודים פעילי ״המסגרת״, פרצו בבכי. הם ראו במלך את מגינם, הגורם היחידי שיכול להוציאם מהכלא. הבכי הספונטני הזה הציל אותם: החוקרים ראו בכך אות לנאמנות למלך ולאחר זמן קצר שוחררו כל היהודים מהכלא.

אבל שני יהודים לא חזרו הביתה. אחר מהם היה רפאל וקנין, שעונה למוות. ״הוא נולד במרוקו באוגוסט 1927״, מספרת בתו, מיכל וקנין-ברנדר. ״כשפרצה מלחמת השחרור הוא התנדב להילחם בארץ במסגרת מודל, מתנדבי חו״ל, לחם בחזית ירושלים ובתום המלחמה חזר למרוקו, התחתן והוליד שלוש בנות. אבל ישראל נשארה בעורקיו. הוא היה ציוני בכל רמ״ח איבריו. בשנת 1956, כשהוקמה ׳המסגרת׳, אבא התגייס אליה והיה מאור פעיל בה. הוא אפילו הגיע פעמיים לישראל, ב־ 1957 וב־1959, לעבור שני קורסים.

״כשגתמון החליט לפרסם את הכרוזים, השליחים הישראלים תפסו כנפיים ונעלמו. אבא ניסה להתקשר אל הממונה עליו, יוסקה רגב, אבל הוא כבר לא היה במרוקו. אז אבא החביא את החבר שלו חביב אביטבול, והלך לדירת המסתור כדי לשרוף את כל המסמכים, למרות שאמא אמרה לו שילך ויסתתר בעצמו. הוא ירד מהבית, נכנס למכונית וההל לנסוע. הוא לא ראה שהם עוקבים אחריו. כשעצר ברמזור, נכנס בלש למכונית עם אקדח שלוף והורה לו להמשיך ולנסוע לקומיסריה, תחנת המשטרה״.

וקנין עבר שלושה ימי עינויים, לפעמים עד אובדן הכרה. כדי להפעיל עליו לחץ נוסף קראו החוקרים לאשתו. ״אמרו לו: אשתך שומעת את כל הצעקות שלך כשאנחנו מרביצים לך. לא כדאי שתסגיר את השמות של החברים שלך?״ מספרת בתו, ״אבל הוא לא דיבר, ער שהתמוטט. העבירו אותו לבית החולים הממשלתי עם נזקים המורים בכליות כתוצאה מהמכות״.

רעייתו של וקנין, אחות במקצועה, פנתה לראש הקהילה ולשר הדואר היהודי, ואלה סייעו לה להעביר את בעלה לקליניקה פרטית ומשם לבית חולים בפריז. "אנחנו, שלוש הבנות הקטנות, נשארנו במרוקו כבנות ערובה״, אומרת הבת. ״בבית החולים בפריז אבא מת, בגיל 34, כתוצאה מהנזק לכליות. ב־1978 הכירה בו מדינת ישראל כהרוג מלכות. אחרי 50 שנה פניתי למוסד וביקשתי לראות את תיק השירות שלו – בכל זאת, חלף הרבה זמן. אבל הם עדיין לא ענו לי".

לא רק יהודים נהרגו כתוצאה מהמבצע שיזם גתמון. בהשפעת העינויים מסר אנדרה ניראם, אחד היהודים שנעצרו, את שם איש הקשר שלו בקזבלנקה, ״בנאני״ – כינויו של איש המוסד רגב. השוטרים המרוקאים חיפשו – ומצאו: הם עצרו בטעות את מוחמד בנאני, עובר ניקיון מרוקאי במשרד פקיד הוויזות בשגרירות שוודיה, וחקרו אותו בעינויים. בנאני, שלא ידע כמובן דבר, לא דיבר. חוקריו המשיכו לענות אותו ער שנפח את נשמתו.

המוסר למודיעין ולתפקידים מיוחדים בחר שלא להגיב על השאלות שהעברנו לו.

 

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אוקטובר 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר