ארכיון יומי: 12 באוקטובר 2013


Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan

Il etait une fois le Maroc

Temoignage du passe judeo-marocain

david bensoussanDavid Bensoussan

Qu'en fut-il de la piraterie sur la cote atlantique du Maroc au XVIIe siecle

II y eut des tentatives de traites de paix qui viserent a resoudre le probleme des captifs, mais bien souvent, elles furent sans lendemain. Les reripeties relatees dans les prochains paragraphes donnent une idee des rapports qu'entretinrent les puissances europeennes avec les souverains marocains.

Jean-Philippe de Castelane qui avait aeuvre pour la liberation des captifs frangais a Alger du temps du roi Henri IV, fut nomme consul de France au Maroc en 1610 . II montra au sultan Moulay Zidane une copie du traite qui liait la France a la Sublime Porte et lui proposa une alliance similaire. Le sultan acquiesca et rendit la liberte aux captifs frangais.

Or, le sultan subit une cuisante defaite de la part d'un marabout rebelle. II confisqua a Safi le vaisseau Notre-Dame de la Garde de Jean- Philippe de Castelane. II y plaga sa bibliotheque et ses archives personnelles, embarqua ses femmes sur un autre navire hollandais et ordonna de mettre le cap sur Agadir. Comme il attendait toujours le montant convenu de 3000 ducats pour l'affretement de son navire et que les vivres commengaient a manquer, Castelane decida de ne plus attendre et de revenir sur Marseille. Pour son malheur, il fut poursuivi par quatre vaisseaux espagnols, juge comme pirate a Cadix et condamne aux galeres par les autorites espagnoles. Devant la colere du sultan Moulay Zidane, le roi de France Louis XIII desavoua son consul. Le projet d'Alliance entre la France et le Maroc n'eut plus de suite et l'Espagne refusa de restituer la biblioth6que appartenant au sultan Moulay Zidane.

La France considera prendre pied au Maroc au XVIe siecle 

En effet, le chevalier Isaac de Razilly s'etait distingue au debut du XVIIe siecle par ses activites visant a liberer les captifs frangais et a contracter une alliance avec le souverain marocain Moulay Zidane. En 1624  son escorte fut pillee dans la ville de Sale par les Saletins en depit d'un sauf-conduit – apparemment mal interprete – du sultan. II fut libere puis, apres avoir participe au siege de la Rochelle, revint pour negocier la liberte des siens aupres du nouveau souverain Abdelmalik. II fit le blocus devant Sale pendant deux mois et obtint une treve de cinq mois avec les Saletins. Or, le sultan decida de temporiser l'accord. Razilly captura trois navires-pirates et en brula deux autres. Grace a son action, les Saletins libererent 120  captifs qu'il ramena en France sans attendre l'arrivee du sultan. En1628  le sultan Abdelmalik songea a construire un port fortifie a Mogador et d'y faire travailler des esclaves Chretiens, mais ce projet fut sans suite. Apres que Razilly – maintenant promu premier capitaine de l'Amiraute de France – eut capture un autre navire des freres Pallache au service du sultan, ce dernier ordonna de ramener de Marrakech 180  captifs. Ceux-ci durent attendre un an le voyage suivant de Razilly pour etre rapatries.

Un traite de paix qui n'etait dans les faits qu'un contrat de rachat fut enfin enterine en 1631 et, par la suite, l'esclavage des chretiens captifs continua au Maroc. On ne peut pas affirmer que la confiance regnait entre les emissaires de Louis XIII et le sultan marocain…

L'Anglais John Harrison (Hesperis volume IX) obtint la liberation des otages anglais a Rabat en 1627

 et conclut une entente qui ne fut pas respectee par les deux parties. Des pirates marocains firent des prisonniers  chretiens jusqu'en Mer du Nord et une expedition punitive anglaise de 4 navires fut envoyee en1637

Rabat etait alors occupee par des Maures refugies d'Andalousie qui s'y etaient etablis 25

 ans plus tot. Les corsaires de Sale etaient en conflit avec les Maures de Rabat (la nouvelle Sale) et avec le sultan saadien Mohamed Cheikh Al-Seghir. Apres deux mois de siege de Rabat (la nouvelle Sale) par mer combine au siege terrestre des gens de Sale, les Maures de Rabat livrerent aux Anglais leur chef enchaine dans une barque. Ce dernier fut remis au sultan et l'amiral William Rainsborough put repartir avec 300 prisonniers

L'esprit du Mellah-J.Toledano

L'esprit du Mellah – Joseph Toledano

Humour et folklore des juifs du Maroc

A la mémoire de Rabbi Yedidia et son fils Abraham qui :

S'ils avaient pu jusqu'à ce jour vivre

Auraient mieux que moi ecrire ce livre

Ida biad el a 'bid —                                                         Si l'esclave blanchit

khal sa'd moulah                                                             Le sort de son maitre noircit

Negre et esclave etaient des mots interchangeables dans l'arabe dialectal marocain.

L'expedition du Soudan en 1519 se solda par une grande razzia et le transfert au Maroc de milliers de negres reduits a 1'esclavage, a tel point que negre devint synonyme de a'bid, esclave. C'est d'ailleurs avec les descendants de ces esclaves que Moulay Ismael forma sa terrible Garde Noire qui existe jusqu'a nos jours, apres avoir perdu son caractere guerrier au profit de l'apparat.

Les esclaves etaient autrefois vendus sur la place publique mais les Juifs n'avaient pas part a ce commerce. En effet ces esclaves etaient convertis a l'lslam et un Juif ne peut disposer d'esclave musulman. C'est donc un proverbe tire du folklore de la Medina et qui n'etait employe au Mellah que dans son sens figure. Ce proverbe trouva une application inattendue quelques siecles apres sa creation. 

 QU'ELLE ETAIT BLANCHE MON INDEPENDANCE

Le Maroc avait ete un des premiers pays a envoyer un contingent au moment des emeutes du Congo dans les annees soixante. On raconte qu'un blond berbere de ce contingent montait la garde lorsqu'un citoyen de la nouvelle republique s'approcha et voulut lier conversation avec lui:

—        Toi d'ou tu viens?

—        Du Maroc.

—        Maroc, ou ca Maroc?

—En Afrique du Nord.

Le citoyen le scruta attentivement et ajouta:

—Et vous etes independant? Depuis combien de temps?

—Dix ans! Et deja vous etes devenus blancs . . . !

الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת יהודים

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.גיהאד 3

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים.

הנטייה לפרש באופן זה את הטרור האסלאמי, הפוגע מדי יום גם בישראל, הביאה למחשבה שההקצנה של האסלאם היא תוצר של עוני, היעדר הזדמנות וייאוש. לתפיסה זו יש כוח רב, שכן היא יודעת להצביע על האשמים : באירועי 11 בספטמבר – ארצות הברית : בסכסוך במזרח התיכון – ישראל. 

תכנית החלוקה של ארץ־ישראל שהציגה ועדת פיל ביולי 1937 הוסיפה שמן למדורה של תנועת המחאה במצרים. הפרעות שהתחוללו אז בארץ הותירו את חותמן על חברי הוועדה, והללו לא ראו אפשרות לדו־קיום יהודי־ערבי במדינה משותפת. התכנית שהציעו הקצתה למדינה יהודית את רוב מישור החוף והגליל, פחות מרבע משטח ארץ־ישראל המערבית המנדטורית. את יתרת הארץ הקצו להקמת מדינה ערבית, עם אפשרות לאיחוד בינה ובין עבר הירדן. מסדרון בריטי בין תל אביב לירושלים היה אמור לחצוץ בין שתי המדינות ולמנוע, בעזרת כוח צבאי שיהיה מוצב בו, מעשי אלימות.

בשעה שהתכנית התפרסמה כבר התנהל במצרים ויכוח ציבורי על דבר ״פלסטין״. הידיעה על הכוונה להקים מיני־מדינה יהודית עוררה מחאה רב־מפלגתית והולידה הודעה מסתייגת של ממשלת מצרים. אולם תהום מפרידה בין הבעות הדאגה הללו לבין המערכה האנטי־יהודית שחוללו עתה המופתי והאחים.

ממשלת מצרים, בהנהגת הוופד, הציעה שתוקם בארץ־ישראל מדינה יהודית־ערבית אחת, המבוססת על סובלנות הדדית ועל הגירה מווסתת לכול. את העמדה הזאת הביע אחר כך ביתר פירוט עלי מאהר, בכיר יועציו של המלך פארוק. לאור ניסיונו האישי, וכשלנגד עיניו ההרמוניה היהודית־ ערבית ששררה במצרים, דחה מאהר את רעיון המדינה היהודית העצמאית, ועם זאת , הוקיר וכיבד את החזון הציוני״ והכיר ״בַּהתמדה וביכולת של היהודים בארץ־ישדאל. הערבים, אמר, מוכנים להציע את כל הערבויות האפשריות ולנהוג שיתוף פעולה מרבי, בתנאי שהיהודים יסכימו להגביל את ההגירה, או אף להפסיקה.״

לעומת זאת, מכיוונם של האחים נשמעו צלילים אחרים לגמרי. בהפגנות סטודנטים אלימות בקהיר, באלכסנדריה ובטנטה באפריל־מאי 1938 הושמעו קריאות נוסח ״הלאה, היהודים״ ו״יהודים, החוצה ממצרים ומפלסטין. בעלונים שהופצו חזרו ונדפסו קריאות להחרמת חנויות ועסקים יחודיים,״, באותם ימים הופיע בביטאון התנועה, ׳א־נאט׳ר׳, טור קבוע בכותרת ״האיום של יהודי מצרים״. בטור פורטו שמות וכתובות של בעלי עסקים יהודים ושל בעלי עיתונים יהודיים־לכאורה ברחבי העולם, וכל הרע שבעולם מהקומוניזם עד לבתי הבושת – יוחס ל״איום היהודי״.

צעירי מצרים נקראו ללבוש ולצרוך אך ורק מוצרים איסלאמיים, ולהכין את עצמם בכל חלקי מצרים לג׳יהאד שיגן על מסגד אל־אקצה. ׳א־נאט׳ר׳ קרא לילדים לוותר ״למען פלסטין״ על מתנות שקיבלו, בעוד אימהותיהם נקראו להקריב למטרה זו את עצמן ממש. ״אשא את חיי בידיי שלי ואקריבם על מזבח הגנת המקום הקדוש, וכך אזכה בכבוד הג׳יהאד״, התרברבה מעל גבי העיתון מוסלמית קנאית. בשנת 1939 הונחו פצצות ראשונות בבית כנסת בקהיר ובבתים יהודיים פרטיים.

ההקצנה האנטי־יהודית נתמכה בידי ארגונים איסלאמיסטיים נוספים, ביניהם ״האגודה המוסלמית לצעירים״. ״עם זאת״, כותבים גרשוני וְיָנובסקי, ״המעורבות של האחים המוסלמים בנושא הייתה אינטנסיבית יותר, וחדרה עמוק יותר אל תוך מרקם החברה המצרית״.

גיזֶלְהֵר וירזינג, עיתונאי נאצי בכיר וחבר האס־אס, דיווח בהתלהבות על גלי ההלם ש״מוקד רעידת האדמה הפוליטית״ בארץ־ישראל יצר במצרים. הוא סיפר בשביעות רצון על ״חזרה ראויה לציון אל המסורות הדתיות של האיסלאם״ ועל ״סלידה עזה כלפי הליברליזם המערבי. […] ההתפתחויות האחרונות במצרים […] מראות את עוצמת ההתחיות שמגלה התאוקרטיה הזאת לאחר הפרץ הראשון של הליברליזם״.

התנועה האיסלאמיסטית הצומחת נהנתה ממימון גרמני. כך ברִינְיָאר לִיה כותב בספרו על האחים המוסלמים:

בדירתו של וילהלם שטלבוגן, מנהל סוכנות הידיעות הגרמנית, נתפסו מסמכים הקשורים למשלחת הגרמנית בקהיר, המלמדים שלפני אוקטובר 1939 סובסדו האחים המוסלמים בידי גוף זה. הסכומים היו גבוהים בהרבה מסובסידיות שנתנו הנאצים לפעילים אנטי־בריטיים אחרים, ושטלבוגן שימש צינור להעברתם לאחים.

תרומות אלו אפשרו לאחים להקים בית דפוס שבו 24 עובדים, ולהשתמש בשיטות התעמולה המתקדמות ביותר באותם ימים. כך למשל חולקה ברבבות עותקים חוברת בת 80 עמודים שכותרתה ״אש וחורבן בפלסטין״, ובה 50 תצלומים של מעשי אלימות ועינויים שנעשו, לטענתם, בערבים.

מסע זה לגיוס המונים, הראשון בתולדות התנועה האיסלאמיסטית, קצר הצלחה. בשנת 1938 עדיין סירבה העיתונות המצרית, ברובה, להשתתף במערכה האנטי־יהודית, אך טרם בא העשור אל קצו כבר עמדה ארץ־ישראל במוקד תשומת לבו של הציבור הרחב במצרים, וממשלתה הייתה נכונה לאמץ קו אנטי־ציוני.

הדבר ניכר היטב באוקטובר 1938, כשכונסה בקהיר ״ועידה בין־ פרלמנטרית של ארצות ערב והאיסלאם״ לתמיכה בעניין הערבי־פלסטיני. את הוועידה הזאת יזמו האחים המוסלמים, שערכו לשם הכשרת הקרקע שיחות סודיות עם הנסיך הסעודי פייסל ועם האימאם של כווית. האחים היו גם אלה שהבטיחו את תקינות מהלכה השוטף של הוועידה. אנשיו של אל־ בנא דאגו לכלכלתם של הבאים, קיבלו את פני המשלחות, עמדו על הפרדה בין נשים לגברים וחילקו כתבים אנטישמיים, בהם ספרו של היטלר ׳מיין קאמפף׳ ו׳הפרוטוקולים של זקני ציון׳.

החידוש בוועידה, עם זאת, היה החלטתה של ממשלת מצרים להשתתף בה. נשף קבלת הפנים שערך שם ראש ממשלת מצרים דאז, מוחמר מחמוד, והנאום הפרו־פלסטיני שנשא לראשונה, היו ההישג הגדול ביותר שרשמו האחים עד אז לזכותם. עוד נשוב לוועידה זו ולרושם שהותירה בלונדון. קודם לכן נפנה לשאלה אחרת התובעת עתה את תשומת לבנו: כיצד השפיע המשטר הנאצי על מהלך האירועים במצרים ובארץ־ישראל ? 

האחים המוסלמים, המופתי והנאצים

הנאציונל־סוציאליזם התקבל בדרך כלל בעולם הערבי באהדה, ולעתים מזומנות אף בהתלהבות. ״היינו גזענים, הערצנו את הנאציזם, קראנו את ספרותו ואת מקורות ההגות שלו, ובפרט את ניטשה, את פיכטה ואת ה״ס צ׳מברליך, כתב סאמי אל־ג׳ונדי, מנהיג מפלגת הבעת׳ הסורית, על הלוך הרוח שאפיין ערבים רבים בשנות השלושים. ״היינו הראשונים לחשוב על תרגום ׳מיין קאמפף׳.

כל מי שחי בתקופה ההיא בדמשק היה מזהה את הנטייה של העם הערבי לנאציזם, מפני שהנאציזם היה הכוח שהיה יכול לשמש מגנו של העם הערבי״. בבסיסה של האהדה הערבית לגרמניה עמדה האמונה שהערבים והגרמנים לוחמים באויבים משותפים – צרפת וגרמניה, אך היה לה לאהדה זו בסיס נוסף: הרעיון הגרמני של ה״פולק״(Volk), העם – שמגדירים אותו לשון, תרבות וקרבת דם ולא גבולות וריבונות מדינית – קרוב למושג האיסלאמי ״אומה״ יותר משהוא קרוב למושג האזרחות האנגלי או הצרפתי. קהילות, ולא פרטים, הן יחידות הבסיס במסורת הערבית ובמסורת הגרמנית כאחת.

בשנת 1932 הקים אנטון סעדה את מפלגת העם הסורית. מפלגה זו טענה לעליונות של הסורים על פני עמים אחרים, ואימצה, נוסף על השם הדומה, סממנים של המפלגה הנאצית, בהם דגל דמוי צלב קרס והצדעה במועל יד. ביום 30 בינואר 1933 דיווח דיפלומט גרמני מביירות, בירת לבנון, על ״התלהבות בקרב חוגים נרחבים מההתעוררות הנציונל־סוציאליסטית של גרמניה״. שלוש שנים לאחר מכן התארגנו שם על פי עקרונות דומים ״הפלנגות הלבנוניות״, שנטלו את שמן מהמפלגה הספרדית הפשיסטית ״הפלנחה״.

בעיראק הקימה הממשלה בשנת 1935 תנועת נוער רשמית, שנקראה ״אל־פותווה״ ושנועדה, לדברי ראש הממשלה, לחנך ״את הנוער העיראקי ברוח צבאית בסגנון הגרמני״. משלחת של התנועה אף השתתפה במצעד של ה״היטלר־יוגֶנד״ בנירנברג בשנת 1938. ולבסוף, במצרים הקים אחמד חוסיין בשנת 1933 את התנועה הצבאית־למחצה ״מצרים הצעירה״, שמנתה כאלפיים חברים ירוקי חולצה. בתנועה נהגו הצדעות במועל יד, מצעדי לפידים ופולחן מנהיגות. במצעד המפלגה הנאצית בנירנברג, בשנת 1930, השתתפה משלחת של ״חולצות ירוקות״ ממצרים. חוסיין, אנטישמי נלהב, ראה ביהודים אחראים ל״זוהמה תרבותית״ ול״אמנויות נתעבות״. כשנת 1939 הכריז שהיהודים ״הם המפתח לניוון הדתי והמוסרי, עד כדי כך שאפשר לומר בצדק ש׳מאחורי כל שחיתות חפש את היהודי׳״.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

אוקטובר 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר