ארכיון יומי: 20 באוקטובר 2013


ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

ייחודו של הספר הזה בראשוניותו. זהו ספר ראשון על ההתיישבות היהודית בעזה ב – 1885,היינו לפני יותר מ-100 שנים. הספר מתאר את הלבטים, הקשיים, האכזבות וההצלחות של המתיישבים הצעירים, בני העלייה הראשונה, חסידיהם של מבשרי הציונות המדינית, אשר יצאו בשלי

הפסיפס שנמצא בבית הכנסת בעזה

הפסיפס שנמצא בבית הכנסת בעזה

חות הנהגת ״חובבי-ציון״, אברהם מויאל (יו״ר), אליעזר רוקח וק. ג. ויסוצקי, להקים ישובים יהודיים נוספים בערים הערביות עזה, שכם ולוד, לקלוט בהן עולים יהודים, עירוניים, מברית-המועצות, ולשמש להם לפה במגעיהם עם הערבים ועם השלטונות התורכיים. צעירי קהילת יפו, שהיו הציונים היחידים בארץ ששלטו בשפה הערבית, יצאו אז להקים ישוב יהודי עירוני בעזה.

קהילת יפו

כאמור, את הקהילה היהודית ביפו הקימו סוחרים אמידים צעירים בתקופת העלייה הלאומית הראשונה . הם עלו לא״י מתורכיה ומהמערב בהשפעת גירסתם של ראשוני הציונות המדינית. בראשם עמדו ר' יהודה ביבאס ותלמידו ר' יהודה אלקלעי, הר'-צבי קאלישר ר' אליהו גוטמאכר ור' יהודה הלוי מרגוזה, שאמרו כי הגאולה אינה תלויה בנס המשיח בלבד אלא בעלייה המונית לא״י, בהתיישבות בה ובבניינה. "והמשיח יבוא אחריכם ויחולל את הנס להשלים את הגאולה".

ר' יהודה ביבאס ותלמידו כיהנו בארצות שונות באימפריה העותומאנית, ועודדו את הסוחרים הצעירים העשירים מהמערב ומתורכיה לעלות לא״י. חוץ מעלייה זו, עלו לארץ רק זקנים משיחיים.

עליית הצעירים לא הצטרפה לישוב הישן בארבע הערים הקדושות (ירושלים, חברון, טבריה וצפת), כי לא הסכימו לחיות מכספי החלוקה, אלא הקימו ביפו ישוב חדש, קונסטרוקטיבי, הראשון בארץ שחי מיגיע כפיו.

בניגוד לישוב הישן שישב בארבע הארצות והסתייג מעידוד העלייה, פן יצטרך לחלוק עם העולים החדשים את כספי החלוקה המצומצמים, הישוב החדש ביפו ראה בכל עולה נוסף נושא פעמי הגאולה. לכן יהודי יפו עודדו את העלייה, טיפחו אותה וראו בה מצווה. הם גם החלו לקנות אדמות לבנין הארץ.

כל אדם בקהילת יפו גילה נכונות גדולה לקחת חלק בקליטתם החברתית והכלכלית של העולים, התנדב לשרתם, ואף לחלק עימם את פתו, עד שייקלטו. כל אדם ביפו היה מודע ומוכן לקחת חלק בעידוד העלייה ובישוב בארץ.

רוב הסוחרים הצעירים שעלו ליפו היו, כאמור, בני משפחות צעירות ואמידות שהאמינו בעלייה כגורם העיקרי לגאולה, ועשו כמיטב יכולתם להתבסס כלכלית כדי לקלוט עולים נוספים ולהחיש את הגאולה. אנשי יפו היו הראשונים בארץ שהתפרנסו מיגיע כפם, והצליחו להתבסס כלכלית וחברתית. הם תיכננו הקמת עיר יהודית ראשונה כפעולה ראשונה לישוב הארץ, ובמשך 50 שנה קנו אדמות בסביבת יפו הערבית, באיזור שנקבע על-פי התוכנית להקמת העיר. על האדמות שקנו הקימו בשנת 1887 את נוה-צדק, שכונתה הראשונה של העיר העברית הראשונה, היא תל אביב, בקירבת הפרדס שנטע ר' יהודה הלוי מרגוזה, שמכר אותו למונטיפיורי. בתחילה קראו לה יפו היהודית. מאוחר יותר, אחרי שקמה שכונת אחוזת-בית, קראו לה תל-אביב, ולכל העיר קראו יפו-תל-אביב. כיום היא נקראת תל-אביב-יפו.

קהילת יפו שימשה ראש-גשר לקליטת העולים שברחו מרוסיה, מרומניה ומתימן, מאז שנת 1881, וסייעה בקליטתם, אף רכשה להם אדמות להקמת הישובים הראשונים בדרום וסייעה לכל העליות שהגיעו אחריהם ליפו להיקלט ולהתיישב בסביבתה. אנשי קהילת יפו היו ראשונים שהניחו את יסודות הציונות המעשית בארץ, קלטו את חובבי-ציון, והבילויים התמזגו עימם. הם היו מהראשונים שהצטרפו לארגון "תחיית ישראל", שקם ביוזמת אליעזר בן-יהודה, מ. פינס, נסים בכר וד"ר הרצברג.

ב-1886 נענו צעירי קהילת יפו לקריאת ק. ז. ויסוצקי והנהגת חובבי-ציון לצאת ראשונים להכין ישובים יהודים נוספים בערים הערביות בארץ, לקלוט בהם עולים בעלי-מלאבה וסוחרים מרוסיה, כמו ביפו, אשר נתמלאה ולא היה בה מקום לקלוט עולים עירוניים נוספים.

משימת הקמת ישובים יהודיים בערים ערביות הייתה תלויה בהשתתפות צעירי יפו, בשל היותם הציונים היחידים בארץ שהאמינו בעלייה כמביאת גאולה ובמצוות ההתיישבות, וכן בשל ידיעתם את השפה הערבית, והכרתם את המנטליות של הערבים ושל השלטונות. הם נתבקשו לצאת ראשונים להקים את הישובים לעולים החדשים, שהארץ זרה להם, כדי להיות להם לפה בפני הערבים והשלטונות.

סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה

סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה

העיר סאלי שבמרוקו, הייתה אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר וקורותיה מן המרתקות ביותר. שמה יצא והלך לפניה לתהילה, בזכות חכמי העיר ורבניה שנודעו לגדולות, כפי שהדבר יתבאר בס"ד בחיבורי.חכמי סאלי

לגדלות הקהילה ורבניה, נתוודענו על ידי מו"ר אבי רבי חיים מסעוד זצ"ל בנם של קדושים, שסיפר לי רבות על חכמי העיר, על קורותיה ועל מנהגיה, בפרט על משפחתנו משפחת אלקואה – אלנקוה ובעיקר על עטרת ראשינו הרב המלאך רפאל אלנקואה זצוק"ל, על מור זקנו רבי מסעוד אלנקאוה זצוק"ל ושאר החכמים. 

השד"רים בסאלי

כידוע, היה נהוג בעם ישראל מנהג נאה, המוכר לנו עוד מתקופת השבטים, שיששכר וזבולון מחלקים ביניהם את העמל – ״שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך״. שיששכר היה עמל בעמלה של תורה, וזבולון היה עמל ״לחוף אניות״ וכמובן שהיה קובע עיתים לתורה, אך היה גם תומך בתורה.

בארץ ישראל במאות השנה האחרונות, עד לעליות הגדולות, לפני כ־50 שנה, היה ישוב קטן, דל באמצעים וברובו התרכז בארבע קהילות קודש ועסק בתורה.

כדי לתמוך בתורה, בבחינת ״תרין סמכי קשוט״ ובישוב ארץ ישראל, נשלחו שדרי״ם – שלוחי דרבנן, נאמנים, תלמידי חכמים בעצמם, לקהילות שונות בתפוצות.

רבים מהשדרי״ם נשלחו לצפון אפריקה, מאחר והשדרי״ם שם נתקבלו בכבוד מלכים ויצאו ברכוש גדול לישיבותיהם.

מאחר והיה צורך בהכרת הקהילה, רבניה, השפה המדוברת, המנהגים והאוירה, נשלחו בד״כ שדרי״ם שנולדו במקומות אלו.

בסאלי ביקרו שדרי״ם רבים ואף שכנו שם במשך זמן מה, משום שכבר צוין לעיל ענין יציאת הקהילה מגידרה, לקבל תלמידי חכמים ובפרט שליחי ישיבות ארץ ישראל.

במקורות שונים כ״נר המערב״, ״מלכי רבנן״, ״שלוחי ארץ ישראל״ ליערי ובאיגרות, מצאתי את השדרי״ם שהופיעו בסאלי.

רבי אברהם הלוי כן סוסאן

עליו נכתב לעיל, (א) עלה מסאלי עם מו״ר אביו רבי יצחק בן סוסאן בשנת התר״ך ונתיישבו בעיר טבריה. רבי אברהם נשלח ע״י מוסדות התורה בעיר טבריה לסאלי כשד״ר. נלב״ע בשנת התרס״ג.

רבי אלישע אשכנזי

שליח קהילת האשכנזים בארץ ישראל. הוא נשלח למרוקו, אליה יצא בשנת הת״י ושהה בה עד שנת התכ״ה ונלב״ע במקנס.

רבי אלישע היה ת״ח והתקבל בשמחה בקהילת סאלי, אצלו למד רבי חיים בן עטר הקדמון.

משום שבנו הוא נתן העזתי שנתחבר לשבתאי צבי (יש המייחסים לו(לנתן העזתי) את ספר חמדת הימים)(ב). היו שרצו להטיל דופי גם ברבי אלישע ולשייכו לשבתאים ולא היא. רבי אלישע לא היה שבתאי וקרוב לוודאי שהצטער לשמוע על בנו בהשתייכותו לכת זו. כששהה בליוורנו ושמע על בנו, יצא לארץ ישראל וחזר לאחר מכן לשליחותו. בספר ״ירח יקר״ מרבי אברהם גלנטי, הועתקו דברי רבי יעקב בן צור מכת״י, שם כתב על ״שלוחא דרחמנא אלישע אשכנזי״ שנפטר בשליחותו במקנס בשנת התג״ל.

משמע מכאן שהוא שהה עד לפטירתו בשנת התג״ל ולא עד שנת התכ״ה כפי שנכתב לעיל. ליישב הסתירה ניתן לומר עפ״י מה שנמסר, שרבי אלישע יצא מליוורנו לארץ ישראל, יתכן שלאחר מכן שוב חזר למרוקו ושהה בה לאחר שנת התכ״ה עד שנת התל״ג, שנת פטירתו. הדבר מסתבר, דראוי הוא היעב״ץ שנסמוך על דבריו הנאמנים ועל תיעודיו המדויקים.

Tehila le David.R.D.Hassine-LA JUSTICE ET LE DROIT

TEHILA LE DAVID

Poemes de David ben Hassine

Le chantre du judaisme marocain

Edtion critique etablie et annotee par

Andre E. Elbaz et Ephraim Hazan

 

LA JUSTICE ET LE DROIT

Les juifs marocains jouissant d'une large autonomie judiciaire, chaque communaute organise son propre beit-din, ou tribunal, de trois juges, en general, dans les grandes villes comme Meknes. Le beit-din instruit les affaires entre plaideurs juifs, selon la halakha, ou droit rabbinique, et selon les taqqanot, ou ordonnances communautaires locales. Les contrevenants sont passibles d'amendes, d'excommunication, ou meme de prison. Les sentences du tribunal sont executees par le naguid de Meknes, qui dispose d'une petite prison au mellahJ

Au fur et a mesure de ses besoins, le Conseil de chaque ville adopte des taqqanot proposees par les autorites religieuses, qui amendent la legislation traditionnelle dans l'interet general, et qui ont aussitot force de loi. Semblables a celles qui furent edictees a Alger en 1394, et en Espagne avant l'Expulsion, particulierement a Tolede et a Valladolid, les taqqanot de Fez promulguees entre 1494 et 1750 tendent a proteger les droits de la femme et des enfants, notamment en matiere de succession.

Valladolid

est une ville du nord de l'Espagne, capitale de la province de Valladolid et de la communauté autonome de Castille-et-León. Elle est située à la confluence du Pisuerga et de l'Esgueva. Elle a une population de 334 820 habitants (1995), les Vallisolétans (espagnol : vallisoletanos).

 En general, elles preservent des coutumes et usages communautaires. Appelees "Taqqanot des Expulses de Castille", elles ont ete publiees a plusieurs reprises, et elles se sont rapidement imposees dans la plupart des communautes marocaines.116 A partir de 1750 la communaute de Meknes, qui commence a s'affirmer sur le plan culturel promulgue a son tour de nombreuses taqqanot

LA VIE CuLTURELLE

– LANGUES PARLEES ET ECRITES A MEKNES

Au XVIIIe siecle, les juifs de Meknes parlent tous l'arabe, ou plutot un judeo-arabe emaille d'hebreu et d'espagnol, qui n'a guere change jusqu'a nos jours. A de tres rares exceptions pres, ils ne connaissent pas l'arabe classique, et n,utilisent pas l'alphabet arabe. Le judeo-arabe est la langue d'enseignement, dont ils se servent pour traduire les textes sacres. Les rabbins l'utilisent couramment, transcrit en lettres hebrai'ques, dans leurs oeuvres ecrites. Enfin, une riche litterature populaire, ecrite et orale – poesie, contes et legendes, medecine populaire, textes magiques – est transmise egalement en judeo-תהלה לדוד 001arabe.

A Meknes comme a Fez, l'usage de l'espagnol se perd, bien qu'il se maintienne dans les families aristocratiques originaires de Castille, surtout dans les milieux rabbiniques. Louis Chenier note chez les juifs la persistance de l'enseignement de la traduction espagnole de la Bible, meme quand les ecoliers ne comprennent plus cette langue.

L'hebreu, langue des prieres et de l'etude, est compris et ecrit, mais plus rarement parle, par les lettres. L'hebreu des ouvrages juridiques est souvent mele de formules et de termes arameens, arabes ou espagnols. Les textes rabbiniques sont surcharges de citations et de reminiscences bibliques et talmudiques, ainsi que d'innombrables sigles parfois difficiles a interpreter. David Ben Hassine utilise essentiellement l'hebreu biblique, enrichi d’emprunts a la langue des prieres et a la langue rabbinique. Cependant, comme d'autres poetes nord-africains contemporains, il compose egalement despiyyoutim en arameen. A Meknes, et en Afrique du Nord en general, la difference de prononcia- tion entre les voyelles "i" et "e", "o" et "ou", et entre les consonnes "shin", "sin", "samekh" et "sadi" n'est pas tres nette, ce qui influe sur les rimes choisies par les poetes.

– EDUCATION

Les principes directeurs de l'enseignement juif traditionnel n'ont guere change, a Meknes, depuis le Moyen-Age. Entierement centre sur la religion, il neglige, au XVIIIe siecle, les sciences profanes, y compris l'etude de la medecine, jadis repandue chez les juifs. Les deux cycles d'enseignement, primaire et superieur, reserves exclusivement aux hommes, n'ont pas de structure officielle: financement, competence des maitres, locaux d'enseignement, horaires, programmes et methodes pedagogiques sont laisses a l'initiative privee. Malgre cela, les garcons sont scolarises jusqu'a la bar-misva, souvent celebree des l'age de 10 ans, et apprennent tous a lire les prieres et la Thora. Comme les livres sont couteux, et difficiles a obtenir, l'enseignement reste presque exclusivement oral, les textes sacres et leur traduction en judeo- arabe etant assimiles grace a la repetition et la memorisation.127 La plupart des enfants quittent l'ecole apres la bar-misva afin d'apprendre un metier.

Les etudes superieures, a la yeshiva, sont reservees a une minorite d'etudiants, venant des families aristocratiques ou rabbiniques de la ville. Meme tres doues, les eleves qui n'appartiennent pas a ce groupe de privileges arrivent rarement a poursuivre leurs etudes, qui, de toutes facons, ne leur permettraient pas d'acceder aux postes honorables reserves aux detenteurs de la serara. Les cours de la yeshivase don- nent parfois dans une maison particuliere, mais plus souvent dans une synagogue, ou des maitres prestigieux enseignent essentiellement le Talmud et ses commentaires, ainsi que la jurisprudence rabbinique, a un petit groupe d'etudiants. Les yeshivot forment l'elite intellectuelle du mellah, ou se recrutent les rabbins et les juges.

Notes de l'auteur

          Dans les classes les plus avancees, les maitres utilisaient des recueils d'explications commentees, en judeo-arabe, des passages difficiles de la Bible, dont on a retrouve un grand nombre de manuscrits au Maroc. Rephael Berdugo, le beau-frere de David Ben Hassine, redige un de ces manuels: אל פירוש על או״ע בל ערבי (Mss. 9 et 23, Collection Andre E. Elbaz, etc.).

       Situation frequente au Maroc: A Meknes, David Ben Hassine etudie en com- pagnie de Rabbi 'Amram Diwan dans la yeshiva organisee par son ami Zikhri Ben Messas, dans son domicile (1:12 ,אוצר המכתבים). Nous trouvons de meme uneyeshiva chez le riche commergant Ya'aqov Guedalia, a Mogador (משא בערב, p. 120)., et chez Rabbi Abraham Pinto, a Marrakech (Yossef Avivi, ׳״קורא הדורות׳ ממראכש״, op. tit., p. 67).

[1]         Selon Yossef Messas, presque toutes les synagogues de l'ancien mellah de Meknes ont servi de yeshiva a un moment ou a un autre (.(1:18-39 ,אוצר המכתבים

         A la meme epoque, les yeshivot de Jerusalem ne comptent pas plus de dix etudiants chacune (cf. Gerard Nahon, "Yeshivot hierosolymites du XVIIIe siecle",in Les Juifs au regard de I'histoire, Melanges en I'honneur de Bernhard Blumenkranz [Paris, 1985], p. 319). Au XIXe siecle, les cinq yeshivot de Fez n'ont que quatre a sept etudiants chacune ("אגרת יחס פאס", op. tit., 1:92). Au XXe siecle, la yeshiva renommee de Rabbi Yishaq Sebbag, a Meknes, n'en compte pas davantage

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

אוקטובר 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר