ארכיון יומי: 27 באוקטובר 2013


מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו

מקנס – ירושלים דמרוקו – יצחק טולידאנו

אוד ה' בכל לבב ובתוך רבים אהללו, אשר הביאני עד הלום וזיכני להוציא לאור תץעלומה…תולדותיו ומעשיו של הסבא קדישא האדם הגדול בענקים אשר דמותו מאירה ומזהירה כזוהר הרקיע, מורינו ורבינו הנשר הגדול בתורה וביראה הרב הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוקלהע"ה, ראש אב בית הדין בעיר מהוללה מקנס – ירושלים דמרוקו

אוצרות רוחניים

רבי יהודה בן עטר

העיר פאס שבמרוקו, חרוטה באותיות של זהב על דפי ההיסטוריה של עם ישראל בארצות נדודיו. זיוותני עולם התהלכו בסמטאותיה וקבעו בה את משכנם. רבי יצחק אלפסי — הרי״ף — מגדולי מפרשי התלמוד והפוסקים. נקרא על שם עיר זו. והיתה זו העיר פאס — אשר שימשה מקלט לרבינו הרמב״ם כאשר עבר מקורדובה שבספרד אל יבשת אפריקה, חכם מפורסם אחר, רבי יעקב בירב מגדולי העיר צפת, שימש כרבה של פאס בהיותו בגיל שמונה עשרה שנה, טרם שם פעמיו לארץ הקודש, עד לדורנו היתה עיר זו מקום של תורה, אשר רבנים גדולים, צדיקים, ומקובלים איוו אותה למושב להם.

אחד מגדולי המערב הפנימי היה רבי יהודה בן עטר, שימש כאב בית דין בעיר מולדתו פאס במשך כארבעים שנה עד לפטירתו בשנת תצ״ג (1733).

רבינו החיד״א — בספרו שם הגדולים — קושר לו זרי תהלה… מהר״ר יהודה בן עטר. הרב הגדול והקדוש אב״ד ור״מ בעיר פאס מלומד בניסים, וכמה נפלאות אזני תשמענה שאירעו לו, הן בעודנו חי וגם אחרי מותו…

בפי אנשי דורו היה רבי יהודה בן עטר נקרא ״רבי אלכאביר״ — דהיינו רבינו הגדול.

משפחת בן עטר במרוקו היתה מפורסמת במשפחה של רבנים ופרנסים במשך בל הדורות, מוצא המשפחה היה מספרד — הערבית. ומכאן שם המשפחה ״עטאר״ דהיינו בשמים בשפה הערבית. כי אבות המשפחה היו מוכרי בשמים בארץ מוצאם.

בימי רבי יהודה בן עטר גברו הצרות על אחינו בני ישראל במרוקו מידי שליט אכזר — מולאי איסמעיל. בימיו של מלך זה התרגשו ובאו על יהודי מרוקו ימים קשים ומרים, הוא הצר את צעדי היהודים וחמס את רכושם עד לפרוטה האחרונה, הוא לא נרתע מכל צעד אכזרי כדי לאלץ את היהודים למלא את קופתו מכיסם הדל. לא אחת הושמו הרבנים ומנהיגי הקהילה בכלא, כדי לאלץ את היהודים לפדותם בממון רב.

באחד מימי חול המועד של חג הפסח, פרצו לפתמכנאסע חייליו של המלך לבית הכנסת שברובע היהודי ולקחו עמם את הרב, רבי יהודה בן עטר כשהוא כבול באזיקים.

החג, נהפך ליהודי פס ליגון ויללה, זעקות שבר נשמעו בבית הכנסת, יהודי פס ידעו שחייו של מורם ורבם נתונים עתה בסכנה, ואם לא ימהרו לפדותו יהיו קלושים הסיכויים שיחזיק מעמד בתנאי הכלא האיומים, ואולם, כסף מנין? הרי לפני החג נאלצו לתת ממון רב לקופת המלך. ומהיכן ישיגו עתה כסף לפדות את הרב.

משלחת מנכבדי הקהילה התייצבה בבית המלך, וביקשו לדעת מהו הסכום הנדרש כדי לפדות את הרב, כשנקב המלך בסכום, חרדו היהודים, מנין להם סכום אגדי זה שדורש המלך. לא הועילו כל בקשותיהם ותחנוניהם, המלך בשלו. אם לא יובא הכסף תוך עשרים וארבע שעות, יושלך הרב לגוב האריות.

בפחי נפש חזרו נכבדי הקהילה לבתיהם, כששמעו יהודי העיר על הגזירה הנוראה נתנו את קולם בבכי, ואולם לא היה בידם לעשות מאומה.

למחרת, כשראה המלך שהיהודים לא באו, חמתו בערב בו עד להשחית, ומיד ציוה להשליך את רבי יהודה בן עטר לגוב האריות.

החיילים שהובילו את הרב לבור שבתחתיתו הצטופפו החיות הפראיות, זרקו את רבי יהודה בן עטר לתוכו, והיו בטוחים, שעוד מעט ישמעו נהימת החיות הטורפות בהתנפלם על קרבנם — ואחר כך ישמעו זעקת אימים אחרונה של הנידון.. אך מה התפלאו לראות את החכם היהודי כשהוא יושב בין החיות, ואינם נוגעים בו לרעה. יום ולילה ישב הרב בגוב האריות. הידיעה עשתה לה כנפים, והגיעה עד בית המלך. עד מהרה יצא המלך כשהוא מלווה באנשי חצירו אל מקום גוב האריות, המלך לא האמין למראה עיניו, וציוה להעלות את רבם של היהודים מתוך הבור, ויצא משם בשלום, ושמו של רבי יהודה בן עטר התפרסם למופת גם בין הגויים. (ראה שם הגדולים מערכת י׳).

בשנת ת״ס (1700) הוטלו מסים כבדים על היהודים בפס בגלל המלחמות שהיו למושל מולאי איסמעיל עם התוגרמים, שהגיעו עד למרוקו, בגלל צרות אלה עזבו מרבית יהודי פס את עירם בשנת תס״א, והתיישבו בעיר מקנם, שם היו היהודים בין המקורבים למלכות ובפרט ממשפחת טולידאנו — כפי שסופר בפרקים הקודמים — ומצב הקהילה היהודית במקנס היה נוח יותר משאר המקומות במרוקו.

בין העוזבים את העיר פס היה גם רבי יהודה בן עטר, ועבר למקנס, וחזר אליה רק כעבור שלוש שנים, אחרי שייחס הגויים אליהם השתפר.

מראכש העיר-חביב אבגי

חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש

קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.

הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחא

ות אחרות.

חינוך והשכלה.מראכש

יהדות מרוקו כפתה על עצמה ניתוק מרצון מהסביבה, מחשש של השפעה  זרה עליה. וזה תאם את החשיבה היהודית השמרנית, הגרסה שאין למסד את לימוד חכמת חיצוניות לצד הלימוד היהודי התורני. אולם היו כאלו שסברו אחרת, ומשפחות עשירות מעטות שלחו את בניהם ללמוד בארצות החסות.

היו אלה יחיד סגולה שזכו לקבל מעין חסות דיפלומטית של מדינות זרות. אלה הם הנציגים המסחריים של אותן מדינות. החסות הזאת הפקיעה את סמכותו של הממשל המרוקאי לשפוט, את היהודי בעל החסות זרה, או לאסור אותו.

מדינת אנגליה הייתה הראשונה שקבעה כך בהסכמם המסחרי שלה עם מרוקו בשנת 1856, והצטרפו אליה עוד מדינות אחרות. לחסות קראו " לחמייאה " ( ההגנה ) במראכש היו כמה משפחות שנהנו מיחס מועדף זה, .

הם זכו להיות סוכנים בלעדיים של מוצרים ושירותים של אותן מדינות. אלה ניצלו מעמדם להעביר אינפורמציה ליהודי אותן מדינות על מצב אחיהם במרוקו, ויחס הממשל אליהם.

המלך מולאי אלחסאן 1873 – 1894, לא ראה בעין יפה, מתן החסויות של המדינות הזרות למשפחות יהודיות, הוא תרגם זאת כהתערבות בעניינה הפנימיים של ארצו, ולכן ביקש לצמצם את תוחלת ההסכמים בנידון.

אנגליה הסכימה אתו, דומה כאמצעי לצמצום השפעתה של צרפת, מאחר וזו הלכה וחדרה יותר למרוקו, ודחקה ארצות אירופה אחרות המקיימות קשרי מסחר עם מרוקו, שאין יהודי מרוקו יכוליםלוותר על אזרחותם, אלא על פי הסכמת מאת המלך.

וכל נתינות תינתן רק על פי הסכמת השלטונות. סעיף חמשה עשר של ועידת מדריד קובע ף " כל נתין מרוקאי שקיבל נתינות זרה בחוץ לארץ, יבחר לאחר שובו למרוקו, בין כפיפות מלאה לחוקי המדינה ובין החובה לעזוב את הארץ.

בהתחלה היהודים חששו מהביטול, ופנו לעזרתה של כל ישראל חברים, וזו הסתפקה בהבטחה של נציגי מרוקו בועידה, שהמלך דואג וידאג לשוויונם של הלא מוסלמים, לחופש דתם, ולמשפט צדק כלפיהם. והסיכום הזה השביע את רצונם.

אולם למרות התערבות ארגונים יהודיים לטובת יהודי מרוקו, מצבם לא השתפר, במיוחד בכפרים הרחוקים ממרכזי השלטון. בעשור האחרון למאה התשע עשרה, גורשו יהודים משלושה כפרים.השתמרו תעודות המתארות את מה שקרה במראכש, בהן דווח שנתי על ועד שליחי הקהילות בבריטניה בשנים 1895 ו 1895. 

הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.

תחת הכותרת " רדיפות במראכש ". תואר שם מעשה ההשתדלות להספקת אכזריותו של מושל מראכש חאג', מוחמד וידא, שעבד בשיתוף מלא עם הקאדי שלו. לשם כך ביקר במרוקו מר שמואל מונטגו, חבר פרלמנט וחבר ועד שליחי הקהילות.

הוא עשה כדי להביא להפסקת הדיכוי של מושל מראכש חאג' מוחמד וידה, שעבר בשיתוף עם הקאדי שלו. המושל שאף לאלץ את היהודים החלשים להוציא אותם לשמד. הוא לא הסתפק בפגיעה בגופם, אלא רצה לפגוע גם בדתם.

ובאמצעות הפגיעה בדלת העם, חשב לקבל לידם את הונם של האמידים שיבורו לעזרתם. " מסופר בדו"ח על הלחץ שהופעל על שני יהודים שהתאסלמו. אחד מהם נאלץ לדרוש מאשתו ובניו שיעשו כמוהו, והם סירבו..

הקאדי פקד על האישה להתאסלם, אולם היא ברחה לעיר אחרת עם ילדיה. זקני הקהילה נדרשו להביאה חזרה למראכש נגש רצונה, תוך איום שאם לא יביאו אותם יולקו, ייאסרו ודתם תחולל.

בעלי החסינות נתבקשו לפעול.

סופר גם על מעשה בצעיר יהודי ממראכש, שקנה ירקות בשדה ונגנבו ממנו, ולאחר שהתלונן על הגניבה הוכה כמעט עד מות. עוד כתוב שם שמנהיגי מראכש פנו אלינו לסיוע, אבל אנו חסרי אונים.  ובהיותינו מודעים לתקדימים של מעשה חסד של אחינו בעלי השפעה בחו"ל לעשות להצלת אחינו המדוכאים " אני פונה אליך בשם כל בני דתנו, כדי ששורש הרע ייעקר, ותוצאותיו יימחקו.

אם העול  לא ייעקר באיבו, הוא עלול להתפשט. שליחי הקהילות ואגודת אחים התלוננו לפני שר החוץ הבריטי הרוזן מרוזבירי, וביקשו את עזרתו בקשר למכתבי התלוןנות שהגיעו אליהם. בהם מכתב שנשלח מוגדור, בו מפורט מעשה אכזריותם של המושל חאג' מוחמד וידה והקאדי שלו, על התעללותם ביהודי דמנאת. ובו הם מבקשים שהוא יפעל לפיטוריהם המיידיים של השנים. הכותבים סברו, שכם כל ישראל חברים פנתה לשר החוץ הצרפתי, שיפעיל את השפעתו שם לטובת היהודים.

לא ברור אם כן פניותיהם של שליטי אירופה השפיעו על המרוקאים, יש להניח שליהודים במראכש ובדמנאת הערים אליהם מתייחסים המסמכים, הדבר לא עזר. בתקופה ההיא סבלה מרוקו מחוסר יציבות של שלטון מרכזי, אבותינו כינו את השנים הללו בתואר : " לעאמאת דסיבא (שנות ההפקר) באן דין ואין דיין.

Il etait une fois le Maroc david bensoussanTemoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan

Il etait une fois le Maroc

david bensoussanTemoignage du passe judeo-marocain

David Bensoussan

Un adage bien connu veut que l'histoire soit de la polémique, mais que l'inverse ne soit pas fondé. Cela s'applique tout particulièrement à l'historiographie marocaine qui est, le plus clair du temps, teintée d'idéologie : une pléthore d'essais datant de l'ère coloniale, essais dans lesquels, le plus souvent, les simplifications, les réductions des données en matière d'information et le ton condescendant ne font que corroborer les préjugés.

Qu'en fut-il au XVIIIe siecle?

En 1721  le Commodore Stewart debarqua a Tetouan pour etablir un traite de non-agression avec les Maures mais ce traite ne fut pas toujours respecte. L'ambassade anglaise obtint neanmoins du sultan Moulay Ismail la liberation de 300 captifs de nationalite anglaise qui etaient restes fideles a la foi chretienne sur les1114  ( 400 Espagnols, 165  Portugais, 152 Frangais, 69  Hollandais, 25  Genois, 3  Grecs et 19  renegats de differentes nationalites) qui se trouvaient alors a Meknes. Capture a l'age de onze ans par les corsaires de Sale, Thomas Pellow fut battu jusqu'a ce qu'il acceptat de se convertir. II fut enrole dans l'armee et, vingt-trois ans, il parvint a s'evader. II publia ses memoires dans l'ouvrage The History of the Long Captivity and Adventures of Thomas Pellow in South Barbary. En 1751Thomas Troughton publia le volume intitule Barbarian cruelty. II y consigna les souffrances de l'equipage capture, qui fut conscrit puis enrole dans la construction : 8 d'entre eux perirent des mauvais traitements recus, 21 autres parjurerent et le reste fut relache 5  ans plus tard. Les recits de voyageurs et captifs anglais jusqu'au XIXe siecle sont recenses dans l'importante bibliographie de l'ouvrage de Budgett Meakin, The Moorish Empire.

La piraterie etait donc payante.

Les equipages pris en otage etaient echanges contre de grosses sommes d'argent voire meme de la poudre a canon, ce qui permettait de continuer a exercer la piraterie encore plus. Au Maroc, les puissances europeennes acqueraient le droit de protection en versant des sommes considerables au Tresor cherifien. La Hollande, Venise, l'Autriche, la Suede, le Danemark et la France versaient des contributions annuelles pour conserver leurs droits de protection. Beaucoup de moines agirent comme intermediaires pour le rachat d'esclaves europeens dont la misere etait extreme. Envoyes aux travaux forces, ces derniers croupissaient des annees durant en attendant leur rachat. Les conditions d’emprisonnement etaient horribles, les punitions corporelles etaient frequentes. Les prisonniers etaient souvent oublies a leur sort et on disait d'eux que leur malchance engendrait de la malchance. En 1682 le sultan Moulay Ismail decida de ne plus se contenter du prelevement de 10% du  butin de la piraterie, que ce soit en hommes ou en marchandises, et se reserva la propriete des captifs. Ces derniers devinrent une monnaie d'echange pour les souverains en vue d'obtenir des puissances europeennes des armes et des embarcations.

En 1724 le Britannique Joseph Betton qui connut la captivite en Barbarie legua un capital considerable a une association de quincaillers afin de pouvoir racheter des captifs britarmiques en Barbarie.

Les conditions d'incarceration evoluerent peu

En effet. Dans son ouvrage Life in Morocco and glimpses beyond publie en 1906 1'historien Budgett Meakin decrit la condition miserable des prisonniers marocains enchaines via des colliers metalliques portes a leur cou. Deux des huit captifs qui avaient peri lors d'une marche forcee furent decapites et leur tete fut ramenee pour prouver qu'ils ne s'etaient pas echappes.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר