ארכיון יומי: 28 באוקטובר 2013


ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו-הסתגרות ופתיחות. פרק רביעי שלטון הסעדים.

הסתגרות ופתיחות.

פרק רביעי

שלטון הסעדים.קרב שלושת המלכים

1492 גירוש היהודים מספרד. סופה של תקופה. 1492 – גילוי אמריקה, תחילתו של עולם חדש הגיאוגרפיה וההיסטוריה העמידו את מרוקו בנקודת מפגש של שני מאורעות מכריעים אלה, אולם במקום לצאת למרחב, הסתגרה הארץ עוד יותר בתוך עצמה, ואיתה יהודיה.

המללאח השני.

עם הפיכתה של מראכש לעיר הבירה עלתה קדושתה בעיני המוסלמים ולא יכלו עוד לסבול שהיהודים יגורו בה בין המאמינים. אחד מצעדיו הראשונים של מולאי עבדאללאה אל ג'אליב בשנת שלטונו בראשונה בשנת 1557 היה לצוות על יהודי העיר, לבנות לעצמם רובע נפרד ליד ארמונו. עד אותו תאריך היו יהודי העיר, רובם תושבים ומיעוטים מבני המגורשים ושמספרם נאמד בכ-15.000, דרים בין הגויים.

לא ידוע אם הייתה סיבה מיידית לגירוש זה, מחוץ לרצון להפריד בין המוסלמים ליהודים. לפי מסורת שהייתה נפוצה עד ימינו בקרב יהודי העיר, הסיבה לפקודה זו הייתה תלונתה של אישה מוסלמית נגד שמש יהודי, שהיה מעיר את היהודים לתפילה, ולדבריה התנפל עליה היהודי והכה אותה כאשר ביקשה ממנו לא להפריע למנוחת השכנים.

גם אם מדובר באגדה היא מבליטה את היסוד שהצדיק הקמת שכונת מגורים נפרדת ליהןדים כפי שהדבר קרה בפאס כמאה שנה קודם, להעניש ולהפריד . השכנות לארמון המלך מצביעה על המניע השני : להגן. ואמנם השכונה שניתנה ליהודים, ואשר נשארה על כנה עד ימינו, הייתה באותה תקופה לפי כל העדויות המפוארת והמתוכננת בכיר, עם בתיה הנאים וגינותיה.

אולם כמה שנים לאחר מכן, פקדה מגיפה איומה את השכונה היהודית והשמידה לפי " ספר דברי הימים ,, את מחצית האוכלוסייה היהודית. המגיפה השתוללה בכל רחבי המדינה והפילה חללים לרוב כנראה בגלל המלחמות הנוראיות שנמשכו בין המלך ואחיו שטענו לכתר. מותו, בשנת 1574, פותח מלחמת ירושה איומה שנסתיימה ארבע שנים לאחר מכן באחד המאורעות המרעישים ביותר בתולדות המדינה, " קרב שלושת המלכים ".

קרב שלושת המלכים.

קרב אל-קאסר אל-כביר (ערבית: معركة القصر الكبير) (מבוטא לפעמים גם כאלקאסר קיביר, אל קאסר אל-קיבְר, אלקאזארקיביר, אלקאסר וכדומה, שפירושם בערבית הוא הארמון הגדול), נודע גם כקרב שלושת המלכים, היה קרב גדול שנערך בצפון הממלכה השריפית, ליד העיירה אל-קסר אל-כביר, הנמצאת בין טנג'יר לפס, ב-4 באוגוסט 1578. הקרב נערך בין צבאו של אבו עבדאללה השני סעדי, ביחד עם בעל בריתו סבשטיאו, מלך פורטוגל, נגד צבא מוסלמי גדול בפיקודו של הסולטאן החדש של הממלכה השריפית (ודודו של אבו עבדאללה השני סעדי) עבד-אל-מאליק.

מלך פורטוגל המיליטנטי תכנן מסע צלב לאחר שאבו עבדאללה ביקש את עזרתו בהחזרת כתרו, שאותו לקח ממנו דודו עבד-אל-מאליק. בסופו של דבר הפסידה פורטוגל בקרב, ובכך גם הפסידה אתעצמאותה למשך שישים שנה, בהן הייתה תחת הכתר הספרדי. בקרב גם נעלם (וכנראה נהרג) המלך הפורטוגלי.

היורש החוקי, מולאי מוחמד, לא הספיק להנות מכתר המלכות כי קמו עליו שני אחיו. הוא גילה שנאה ועוינות ליהודים שחשבוהו לאויבם המושבע. אחד מאחיו, עבדל מאליק, מצא מקלט באלג'יר ושיכנע התורכים לסייע לו לתפוס השלטון, ובשנת 1576 הם כובשים את פאס. כדי לממן את המשך המלחמה הוא מטיל מס עצום על יהודי פאס בסך 140.000 אונקיות.

הוא רודף את מולאי מוחמד דרומה וכובש את מראכש. בהיותו שם הוא נוקט בצעד מפתיע בנדיבותו : הוא ביקש מיהודי העיר להעביר לאחיהם בפאס 60.000 אונקיות מתוך המס היתר שגבה מהם, אולם סכום זה מעולם לא הגיע לידי בעליו החוקיים. לא הספיק עבדל מאליק לחזו רלפאס ומולאי מוחמד הסתנן למראכש בה הצליח להיאחז רק אחד עשר יום. אולם תקופה קצרה זו הספיקה לו כדי לשפוך את חמתו על יהודי העיר וראשית דבר לשדוד את אותם 60.000 אונקיות כפי שכתוב ב " ספר דברי הימים " של יהודי פאס :

" ויעש בם ובסםרי תורות כמה נאצות ולולא רחמי ה' כמעט שלא היה שארית לשארית הנשארת. ונתנו סימן, אחד עשר יום בחורב. ואחר הפסח גזרו חכמים תענית וקראו קינות על החורבן שאירע במדינת מראכש ".

לאחר שגור ממראכש לא אמר נואש מולאי מוחמד, ובסופו של דבר מצא מקלט בליסבון בירת פורטוגל. הוא לא התקשה לשכנע את המלך דון סבסטיאן, מלך צעיר וחולמני שחלם על מסע צלב להחזיר את מרוקו תחת צל הכנסייה – לסייע לו לכבוש את השלטון. בניגוד לדעת כל יועציו נוחת מלך פורטוגל עם צבא גדול בארזילה.

הקרב המכריע בו מצאו מותם שולשת המלכים – ועל כן שמו – נערך ב רביעי לאוגוסט 1578 ליד העיר קצר אל כביר ונסתיים בניצחון מזהיר של מוחמד אל מנצור ( אחיו של עבדאל אלמאליק. עבדל אלמאליק מת בשדה הקרב ( אולם דבר מותו הוסתר על ידי רופאו היהודי עד לסיום הקרב ). המלך מוחמד , אויבם המושבע של היהודים, ברח משדה הקטל וטבע בנהר, ומלך פורטוגל, סבאבסטיאן , מת מפצעיו.

קו לקו. אסופת מאמרים

קו לקו – מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל

מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל – 1983

בעריכת פרופסור עמאר הי"ו. 

 

אחת מתשובות רבי אהרן אכן חיים – משה עמאר

סעדים...קברים

יתירה, כיון שהוא הפך המוסכם, אלא ודאי כיון דאייתי התרי לישני וסתם דבריו, סמך על כללא דאית לן דהלכה כלישנא בתרא, ואין אוסר רבית הגוי כלל. וכפי זה סתמו בפירושו דלא חש ללישנא קמא כלל. ובהא דל מהכא פלפול זה הרב, באומרו דאיכא ג׳ משמעיות בתרי תירוצי דלישנא קמא. והוקשה לו דאמאי לא פריש הרי׳׳ף סברתו בזה, משום דלרי״ף לישנא בתרא סתר לישנא קמא וליתא ללישנא קמא כלל ואין לדרוש אחריו. ומאי דהכריח ולימד סברת הרי״ף מסברת הרמב״ם  באומרו שהוא תלמידו, אין לו הכרח כלל, וקל להבין.

ומה שהקשה הר״ן  על זה דמאי דאמר דאי אפשר לומר דדברי רב נחמן אדחו מלישנא בתרא, דאם כן איד אותביה רבא לרב נחמן ושקלי וטרו רב חייא ורבינא לתרץ הקושיא. נראה בעיני דאין זו קושיא משום דמאן דמתני לה אהא משום דדעתיה דרב נחמן לא אסר רבית זה מעולם, לא מהני להא תיובתא דרבא ולא לתירוציה דר׳ חייא ורבינא. וכפי זה בודאי ר״ת וגם הרי״ף כלהו סברי שאין איסור כלל ברבית הגוי.

איברא דכפי הנראה משאר הפוסקים דכולם נטו ללישנא קמא ואיפליגו בהבנת התרי תירוצים דאיתמרו עלא, דנמוקי יוסף אמר דהלכה כתרויהון לקולא, ודינא הוי דלעם הארץ הותר בכדי חייו ולת״ח הותר אף להעשיר, דאזלינן בתר טעמא דגזרא שהיא שמא ילמדו ממעשיהם ולת״ח ליכא למיחש להא. וגם הרמב״ם  אמר הכי דהלכה דשניהם לקולא. ונולד להם סברא זו משום דדעתייהו דתירוצא דרבינא הדרא אמתני׳ דתני לווין מהם ומלוין אותם ברבית. ואמר דהאי מתני׳ דהתיר לגמרי בלי תנאי כדי חייו, לא אמר זה אלא לתלמיד חכם, ולעם הארץ לא התיר אלא כדי חייו כמו שאמר רב חייא. ומוכרחים אנו לפרש הכי משום דאחר דרבינא התיר לתלמיד חכם אפי׳ להעשיר, אי אפשר לומר דלעם הארץ הוריד שני מדרגות, והוא שלא התיר לו אפי׳ בכדי חייו, אלא ודאי כיון דא׳ רבינא ותלמיד חכם אפשר להעשיר. לעם הארץ התיר בכדי חייו.

וגה מטעמא אחרינא ליכא למימר דדעתיה דרבינא אתיא לאסור לעם הארץ אפי׳ בכדי חייו, משום דמתני׳ תנן לווים ומלווים אותם סתם, ולא חילק אלא כתב הכל מלוין. ואין לנו לומר אם כן דאין מלוין אלא תלמידי חכמים, שלא יובן זה מהמשנה. ולזה אם יש שום חילוק אינו אלא שיעור הלואה, דלעם הארץ בכדי חייו ולת״ח אף להעשיר. אבל כולם מלוים זה בכדי חייו וזה אפי׳ להעשיר, משום דאזלינן בתר טעמא כמו שאמרנו.

אחר דרבינא אזל בתר טעמא, בזה הראה לנו דלעם הארץ דבכדי חייו לא חיישינן שילמד ממעשיו, הותר לו בכדי חייו. וזה הכרח שלישי להכריח דרבינא לא אסר לעם הארץ להלוות בכדי חייו. ועם זה יובן דרבינא: לא פליג אדר׳ חייא אלא הכי קאמר ליה האי דאמרת בכדי חייו לחוד הוא מותר להלוות, יודה לנו דת״ח מותר אפי׳ להעשיר, משום דטעמא מאי גזור רבנן לעם הארץ שלא ילוה יותר מכדי חייו אלא כדי שלא ילמד ממעשיו, אם כן אמרינן דת״ח דודאי לא ילמד ממעשיו מותר יותר מכדי חייו. ולהכי הרמב״ם והרמב״ן ונמוקי יוסף  כולם פסקו כתרי שינויי לקולא. 

ור״ח  פסק כתרי לישני לחומרא, וא׳ דלת״ח כדי חייו ולשאר אינשי כלל כלל לא. משום דהוא מפרש דרבינא הדר לדברי ר׳ חייא, וה״ק האי דאמרת דהאי תנא התיר בכדי חייו, (לא) לא עסקינן אלא בתלמיד חכם שמא לא ילמוד, אבל שאר אינשי אפילו בכדי חייו לא. ובהא קשה לן דמתניתי׳ תנא בהחלט דלווים מהם ומלוים להם ברבית, דמשמע דהלואה התיר כולל לכל. אבל כפי פי׳ הרמב״ם  ושאר הפוסקים ניחא, דההלואה כוללת דהכל מלוים, אלא טעמא דאיסורא דגזרו רבנן הוא אשר הוליד החלוק בין תלמיד חכם לשאר אינשי. וכפי דעתי האי דאמר רבי חייא דמתניתין בכדי חייו לחוד, יליף הא ממאי דאמר התנא לווים מהם ומלוים אותם. דמדמי לווים למלוים, דכי היכי דלווים אין זה אלא למה שצריך לכדי חייו לחוד, ובתר דא נולד לנו ההבדל בין ת״ח לשאר אינשי מטעם הלימוד.

 וזה הלא מה שחדש רבינא על דברי רבי חייא, וכפי זה יתיישבו דברי הפוסקים כקולי תרויהון. ולדברי ר״ח ״ יאמר דמתני׳ התירה כדי חייו כמו שא׳ רבי חייא, אבל מכח הטעם הוליד רבינא שלא יהיה זה אלא לת״ח לחוד, כי הוא לא ילמד בזה המעט, אבל בשאר אינשי אפי׳ בזה המעט ילמדו. וזה הוא הבנת דבריהם, אבל רובא דרובא מהפוסקים כולם נטו לקולא ופסקו כתרי שינויי לקולא. וגם רש״י ז"ל זה דרכו, דא׳ בדברי רבינא הכא במאי עסקינן וכו׳ ז״ל: רבינא א׳ האי מתני׳ דקתני מלוים אותם ברבי׳ בת״ח עסקינן, ע״ב. דוק אומרו האי מתני׳ שנר׳ שהם דברים בטלים, ועוד מאי דאמר מתניתין דקתני מלוין אותם ברבית דהוא יתיר ג״כ, דמי לא ידע מאי דקתני במתני/ אלא ודאי ברישא נשמר מדברי רבינו חננאל״ דאמר דרבינא הדר לדר׳ חייא, ואח״כ כיון לומר דמתני׳ דקתני מלוין מבלי השמת גבול להלואה, אין זה אלא בת״ח מטעמא שהוא לא ילמוד,דלשאר איגשי יש גבול להלואת שהוא לכדי חייו ולא יותר כמו שפסקו הפוסקים. וגם הר״ן  שהביא דברי ר״ח זה דעתו, לפי שאחר שהביא בחדושיו דעת ר׳׳ח, הביא סברת מאן דפסקי לקולא דמשמע דהכי סבירא ליה. ואם כן מדינא דגמי מותר לכל אדם בכדי חייו ולת״ח אף להעשיר.

משום דאין איסור הלואה ברבית לגוי מצד עצמו, דאדרבא מצות לחסרו, אלא משום חששא דלא ילמד ממנו בהיותו רגיל אצלו. ובת״ח דליכא האי חששא מותר אף להעשיר, ולשאר אינשי דבדבר מועט לא ילמד מותר בכדי חייו, והבי הלכתא מכללא דאית לן הלכה כדברי המקל מדרבנן. ועוד דר׳יח יחידאה הוי לגבי כל הני.

ואח״ב באו הגאונים ז״ל, וראו שנתפשט המנהג בכל גלילות ישראל להלוות לגויים ברבית, ולא ראו לבטל המנהג. כיון דמדינא דגמי הותר לת״ח בלי קצבה ולשאר אינשי בכדי חייו. ולזה בקשו טעמים לקיים המנהג ולעזוב לישראל לנהוג כמנהגם. ור״ת אחר שפסק כלישנא בתרא דלדעתו לא נאסר הלואה לגוי ברבית כלל, הדר וחש ללישנא קמא ואמר וז״ל: ומה שנהגו עתה להלוות לגוים ברבית אומר ר״ת משום דאפילו ללישנא קמא יש להתיר ולהקל, לפי שיש עלינו משא מלך ושרים והכל הוא כדי חיינו, ע״פ והבונה בזה אין קצבה לכדי חייו של אדם לפי שאנו משועבדים למלך ושרים, המרבים עלינו בכל יום מסים וארגוניות ותמיד שואלים ממנו, ולזה אין קצבה לכדי חיינו, כי לא נדע מה ילד יום מה עלילות שיעלילו עלינו.

והרב הפוסק לאיסור דחה זה, באמרו כי בירושלים תוב״ב הם יודעים כמה יצטרכו שם מהמסים ומהארנוניות כי המשקל עליהם, והגדול שבהם אינו נותן החצי ממה שהיה נותן אלו היה חוצה לה. ומלבד כי ר״ת ע״ה לא נתן דבריו לשיעורים כי על כל גלילות ישראל בגלות דבר, והגלות הוא המוליד העלילות. נפלא בעיני דבריו אלה, ואף כי אני לא ראיתי ירושלים, צעקת בני ישראל בני ירושלים באה אלי, שתמיד הם צועקים מר על רבוי המסים וההוצאות אשר בה, ושואלים מכל מקום אשר יושבים ישראל בכל גלילות חוצה לארץ עזר וסיוע, ולא יספיק להם הנשלח להם כפי מה שהם אומרים. ואיך ירצה הרב לדחות דברי הגאונים בדברים, כי בודאי בכל מקום בעונותינו ישראל מדוכים ומעונים מרבוי מסים.

 וגם בכל יום ויום הם מעותדים לזה, ובזה אין קצבה להם לכדי חייהם כלל. ולפי קוצר דעתי לא דברו הגאונים על רבוי המסים לחוד, אלא הוא הדין על כל המקרים אשר יולדו לנו מפאת הגלות, ואם כן הם אמת ודבריהם אמת בכל זמן ובכל מקום. וכן כתב הרשב״א ז״ל בשם רש״י, הביאו הרב המגיד פרק חמישי מהלכות מלוה ולוה״, וז״ל: כתב הרשב״א ז״ל בשם רש״י ז״ל שהותר זה לדורות מפני שרבו המסים והארגוניות ואין שיעור לכדי חייו, ע״כ. וגם הר״ן ז׳׳ל כתב, והרמב״ן ז״ל כתב, ועכשו בארצותינו עשו כל אדם עצמם כת״ח, וטעמא דמלתא אמרו התוספות דכיון שרבו מסים וארגוניות אין קצבה לכדי חייו, ע״כ. וכיון דאתא לידן עניין דבריו אלו שאין להם הבנה, דאם אינם ת״ח איך עשו עצמן כת״ח. ומדברי נמוקי יוסף״, נראה שעשו עצמן כת״ח מפני שאין (להם) קצבה לכדי חייו.

 ולא יתיישב עם זה אומרו שעשו עצמן כת״ח, אחר שעדיין אינם מבקשים אלא כדי חייהם, אשר בזמן הזה אין לו שיעור. נהי שנוכל לפרש שעשו עצמן כת״ח להלוות ברבית להתיר מכדי חייהם, לפי שאינם יודעים מה ילד יום מהמסים, עד שלא יספיק זה לכדי חייהם, אבל עדיין הדבר דחוק. ולזה נראה לי שכונתו בזה לומר, דכיון דטעמא דהותר לת״ח אף להעשיר הוא מפני שאין הת״ח רגיל בהם ללמוד מעשיהם, ולזה אינו מרבה בישיבה עמהם גם אם תהיה ההלואה מרובה. אבל עם הארץ הוא רגיל בהם לישב עמד,ם מבלי הלואה, ולכן יש לחוש שעל ידי ההלואה ירבה ישיבתו עמהם וילמד, ולזה אמר שעכשו עשו עצמן כת״ח שאינם מרבים בישיבה עמהם ואינם רגילים בהם, ולזה הותר להם אף להעשיר אחר שנוהגים כת״ח. והוא טעם אחר מלבד טעמו של ר״ת ז״ל והוא גם כן מה שכתב הרמב״ם ז״ל, בת״ח שאינו רגיל בו ללמו׳ מעשיו הותר לו להלוות לגוי ברבית ואפי׳ להרויח. ועל דבריו אלו אמר הרב הפוסק לאיסורא, שאומר שאינו רגיל בו. ולא אמר שילמד ממעשיו שהוא לשון הגמי. שבזה בא ללמד באיזה חכם הוא מדבר שהוא מי שתורתו אומנותו ואינו יוצא אלא בעת ההכרח.

com.juives sahariennes.M. Abitbol

Communautes juives des marges sahariennes du Maghren

Edite par M. Abitbol

Institut Ben zvi pour la recherche sur les communautes juives d'Orient

Yad Itshak Ben-Zvi et l'Univesite Hebraique de Jerusalem

La_Grande_Mosquée_de_Testour-croppedLes exemples concrets

Ce sont les Juifs des marches sahariennes qui occupent l'informatton dans ce colloque; toute reflexion faite qu'est ce qui transpire de l'enquete sur les gestes et des gestes elles-memes? Des gestes elles-memes, on apprend que parmi les quatre tribus hilaliennes seule celle des Drid etait venue d,Arabie avec ses Juifs. Par l'enquete sur les gestes on apprend que les Juifs connaissaient et creaient des chansons de geste et en faisaient usage. De plus, aujourd'hui. encore, il est possible de trouver au moins en Tunisie, des descendants de ces Drid de confession juive. Parmi ces Juifs des marches sahariennes ou auters que l'on designe et qui se designent par les noms de 'ibri a Tozeur et Djerba (dans le langage utilise devant les Musulmans), de hud a Sera (parler de Musulmans), de bzaq (avec le sens de crachat) dans le parler musulman de Ghardaya, ceux du Sers seraient des Drid authentiques ainsi que la branche des Mimoun venus de Souk Ahras en Algerie qui ont fui !'occupation franfaise dans ce pays. Tous les Mimouni sont des Drid affirme mon informateur qui, lui, a vecu a Testour; Mimoun est d'ailleurs le nom d'un des heros de la geste XI; Ibn Khaldoun a parle de ces Hilaliens charges de surveillance aux postes frontieres et precisement dans ccttc region; il existe aussi des Drid a Toujane (sud tunisien).

Les Juifs de Testour, appellent ceux du Sers, Bahus, ou bedouins juifs, bedwi ihudi, ihud a'rab, par opposition a ihud mselmin dont on park a Ghardaya; Voiraussi G. IV.

Testour (تستور) est une ville de Tunisie septentrionale, située à 77 kilomètres au sud-ouest de Tunis.

Rattachée au gouvernorat de Béja, elle constitue une municipalité de 12 732 habitants en 20041 et constitue le chef-lieu d'une délégation de 23 500 habitants. Elle a été bâtie, au début du XVIIe siècle (vers 1609), sur la Medjerdaen lieu et place du village romain de Tachilla2.

Elle est devenue l'une des grandes villes maures après la migration de ces derniers vers la Tunisie aux environs de 1580. Sa Grande Mosquée bâtie durant le premier tiers du XVIIe siècle, probablement avant 16313, ses ruelles et ses maisons de plus de 600 ans en font l'une des villes les plus anciennes de Tunisie.

La ville abrite un festival international de malouf et de musique arabe et traditionnelle depuis 19674.

Mais laissons parler Monsieur Menna'i, mon informateur musulman et Hilalien du Sers, apres tout ce genre de documents sur les Juifs n'est pas courant: ihud drid qaymin bessija hadi u nas ahl Su'am u ya'rfu lemnataq li zemlu a'leha 'ala ezznatiyya u zemlu 'ala lah- laliyya ya'rfuhem beddat wessifa yahku a'lihem; ihud drid yelbsu kifnd u iwessmu u indh.hu essuf u yahsdu; fard makla ktma la'rab idayyfu. ettarifa ma yakluhas bark yedbhu bidihem. Au dire de mon informateur qui avait 83 ans a 1'epoque de Fenquete en 1976, "les Juifs Drid sont venus de Khaybar; on les nomme Zarab ihud ou ihud edrid ce sont eux qui ont donne de la puissance aux tribus Drid; ils vivaient en confederations de tribus; ils parlaient comme les Arabes (fard lahza) et non avee les particularites dialectales (bellsdn) et s'habillaient comme eux; les hommes transhumaient, labouraient la terre et pratiquaient l'elevage mais savaient aussi travailler le cuir et exergaient le metier de teinturier; c'etaient de bons cavaliers!, des poetes, des gens nobles; ils ne mangeaient pas de tarija et tuaient les betes a consommer de leurs propres mains. Les femmes voilees et tatoueestissaient des tentes et des effets de la vie domestiques."

On retrouve une gestuelle semblable chez les femmes juives d'Aflou/ Ghardaya lors des ceremonies de mariage 0!u de mort: avec une allumette on trace un double trait vertical allant depuis la levre inferieure au bas du menton d'un melange fait de safran pur (en cheveux) et de parfum.

Voici quelques prenoms d'hommes et de femmes en usage chez eux: prenoms masculin: Musi, So'a, Yusef … prenoms feminins: S'eda, Freha… et le nom en entier d'un Juif hilalien fourni par un Juif du Kef, M. Saba: Liyahu Errahem.

פתגמים ואמרות ממקורות שונים

מתוך הספר " חכמות ערב 1001 משלים אמרות ופתגמים ערביים "רחמים רג'ואן

פרק האדם והחברה

اتحدث في المجلس واللي يكرهك ينبان

אתחדת' פי אלמג'לס, ואללי יכרהק- ינבאןאוצר פתגמים

דבר בעת פגישה, ויתגלו שונאיך

אם בדעתך לעמוד על טיבם של ידידיך, דבר בפומבי, כשאתה נמצא ביניהם. אז יתגלה לך, מתוך תגובתם והתייחסותם לדבריך, מי הוא ידידיך ומי שונאיך

 

احذر عدوك مرة واحذر صديقك الف مرة

אחד'ר עדואך מרה, ואחד'ר צדיקאכּ אלף מרה

הישמר מאויבך, ואלף מונים מידידיך

נהוג להיזהר מאוייבים, אך ידידים עשויים להיות מסוכנים מהם

 

16– اشقي الناس من عادى الناس

אשקא אלנאס, מן עאדא אלנאס

האומלל שבבריות, הוא שונא הבריות

אדם כזה רואה שחורות, וחושב שכל הבריות שונאים אותו

שנאת הבריות מוציאה את האדם מן העולם – אבות ב' – י"א

מן השנאה נולדה עצבות – ברוך שפינוזה

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

אוקטובר 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר