ארכיון יומי: 3 באוקטובר 2013


Presence juive au Tafilalet-Revue Brit 31

Ce schema d'idee, fausse autant que desobligeante, a la vie dure et on en retrouve la trace jusqu'en Afrique Noire :

«Au moment ou la France fit la conquete du Tafilalet, la population juive de Colomb-Bechar et des villages environna

nts a double et meme triple en quelque temps, ces commergants-nes se trouvant attires par le gain facile qu'offrent  le trafic d'armes et le ravitaillement des troupes ennemies.»

Qu'elle soit a mettre au compte de la malveillance, de l'ignorance ou de la maladresse, l'explication reste simpliste ; elle ignore les conditions de vie anterieures et ne rend pas compte des realites qui ont pu determiner ces Juifs tafilaliens a quitter leur village {Bou- 'Anane, Bou- Dnib, Rissani, Erfoud, Ksar-es-Souk, Azrou, Kerrando, Gourrama, Midelt, Talsint, A'in-Ch'ir…) pour s'installer a Colomb-Bechar …ce qui ne manqua pas d’emouvoir les autorites marocaines, inquietes du desequilibre economique entraine par cet exode :

«Cet acte etabli le 27  Qa'da 1298  soit le 12  aout 1920  n'est pas tres ancien ; il date de l'epoque ou le trafic economique etait detourne vers Colomb-Bechar, et [ou] de nombreux membres de la communaute juive du Tafilalet ont ete tentes d’emigrer vers Colomb-Bechar, ponant ainsi prejudice a I'economie du Tafilalet.»

Car, outre les TORDJMAN, qui jouerent le role de traducteurs- interpretes entre les populations indigenes et les Francais, les AMOUYAL, BENCHETRIT, BENITAH, BENSEMHOUN, DAHAN, ILLOUZ, MAMANE, NEZRI, TEBOUL…, venus du Tafilalet etaient surtout de petits commercants et des artisans bijoutiers, dinandiers, tailleurs, ferblantiers, savetiers…

Le cas des rabbins n'est guere particulier puisque, en ce temps-la, n'etant pas remuneres par leur communaute, ils doivent presque tous exercer un metier. 

Rabbi Ya'akov Abehssera fut l'ancetre de nombreux rabbins, qui ont anime la vie religieuse de la quasi-totalite des communautes du Tafilalet et dont quelques-uns ont marque leur epoque :

Rabbi Aaron Abehssera, lui-meme fils de Rabbi Ya 'akov Abehssera, eut cinq fils rabbins

 Rabbi Chalom Abehssera)

Rabbi Israel Abehssera (Baba Sale), puis son fils Baba Ha'im

Rabbi Shmouel Abehssera

Rabbi Youssef Abehssera ( Babassou Hazan)

Rabbi David Abehssera (Babadou), fut le heros malheureux, a Rissani, d'un episode tragique de l'histoire de la region

 les armees francaises venaient d'occuper le Tafilalet, d'ou la dissidence, menee par 'Ngadi, les harcelait. Moulay Bel Kacem tenta de soulever les habitants, sans succes. 

II se persuada que les Francais etaient renseignes par les Juifs et voulut s'en prendre a leurs biens pour les terroriser, avant de menacer de massacrer toute la communaute de Rissani. C'est alors que s'offrant en otage pour proteger ses ouailles, Babadou fut impitoyablement assassine le jour de Chabbat, 14  Kislev 5680   ( 6 decembre 1920

  Ce denouement tragique allait pousser les derniers membres de la famille Abehssera a quitter la region, donnant ainsi le signal du dernier exode massif de Juifs tafilaliens vers Colomb-Bechar.

Rabbi Chalom Abehssera est ne a Rissani (Maroc) en 1892  ce qui allait determiner la suite de l'existence de ce petit-fils du Tsadik Rabbi Ya'cov Abehssera : si comme descendants de son illustre aieul, il devait tres tot se consacrer a l'etude de la Torah, il fut aussi marque par l'histoire des Juifs sahariens, persecutes a Sijilmassaen en 1050 massacres au Touat en 1492  ou ne beneficiant guere d'un sort plus enviable, a son epoque, dans ce Tafilalet de la dissidence, ou il a vu le jour.

Guide spirituel des Juifs de Colomb-Bechar, reconnu et venere de tous pour sa grande sagesse, sa competence, son immense erudition et sa simplicite, il fut, en tant que president du tribunal rabbinique et dayyan, l'arbitre inconteste des differents qui pouvaient surgirce que montre son ouvrage Melitz Tov.

Rabbi Chalom Abehssera mourut en 1974  a Marseille ou il est enterre ; depuis cette date, son mausolee est un lieu de pelerinage et, chaque annee la Hiloula de Rabbi Chalom Abehssera reunit des juifs venud de Lyon, Paris….pour se recueillir, prier et celebrer la mémoire du venere Grand Rabbin

מארץ מבוא השמש – הירשברג

הירשברגהזירה המדינית

מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד.

הן הוכיחו עד כמה אינה מאירה האספקלריה, שבה רואים בני עם אחד את זולתם, מה לקויה היא בעיקום וטשטוש וזיוף, ואין חילוק בדבר, אם דעות מסולפות אלה חיוביות הן או שליליות.העיקר הוא שאינן הולמות את האמת. המשפט של הנוכרי , הפרט והכלל, היחיד והעם, נחרץ לא על סמך הכרה ודעת, אלא דווקא מתוך התנכרות להן, לפעמים שלא מדעת, על יסוד דפוסי דעת סטריאוטיפיים ונוקשים, שהתגבשו בזמן מן הזמנים. ודעות קדומות אלה עדיין כוחן יפה, הן פועלות מתחת לסף ההכרה ומפעילות תגובות בהיסח הדעת

לפנים התפרנסו יהודי ג'רבה מטוויית צמר, אריגה, צביעה, עיבוד מתכות וצורפות, מרוכלות ואפילו מעיבוד כרמי גפנים, שענביהם היו מספקים יין כשר. העשירים היו עוסקים במסחר באבנים טובות. בדורות האחרונים נותרו בידי היהודים רק פרנסות אחדות מאלה שמנינו. מאז נתפרסם שמם של שני הכפרים הללו אבד משהו מהתום שהיה נסוך על חיי יהודים אלה, וכמעט שעלול להתעורר הרושם כאילו נעשה כאן משהו גם לראווה.

אולם עם זאת העובדה בעינה עומדת. התלמידים היושבים בתתי המדרש ומתפלפלים בהלכה לא לראווה הם עוסקים בתורה. אין הם נושאים את עיניהם לתפקידים של חזנים ורבנים מסדרי האשכבות בקהילות צרפתיות, אלא לומדים לשמה. וראייה לכך החברות, שמתכנסים הם בהן לאחר עמל יום כדי להגות בספרים. הקשבתי לשיעור בנביאים, מפיו של הרב וזיפה כהן ( שבא כציר לקונגרס הכ"ד ונפטר בירושלים, במחלה שתקפה אותו ) באגודת " עטרת ציון ", ונתרשמתי מדבריו השקולים ומהעברית הצחה שבה השמיע את דבריו – ויותר מהמה  מקהל התלמידים המבוגרים, שהשתתפו באופן פעיל בשיעור.

מאורע מיוחד בחיי כל אדם הוא  ביקור ב " גריבה – " המופלאה ", שמו של בית הכנסת הגדול שבחארה הקטנה. הבניין הנוכחי אינו ישן, אבל אין ספק שהוא הוקם במקום בית כנסת קדום. אגדות שונות נרקמו מסביב לבית זה, ולפיהן קיימת ה "גריבה , עוד מימי בית ראשון. היא התפרסמה בנסים שנתרחשו בה, ומקודשת גם בעיני המוסלמים ברחבי תוניסיה. כדי לאכסן את המבקרים הרבים הוקמה ליד בית הכנסת אכסניה גדולה, בניין בן קומתיים, ובו חדרים רבים.

בית כנסת זה הוא מקום עליות לאלפים רבים, הנוהים אליו בהמוניהם מכל תוניסיה ואפילו מטארצות אחרות, כדי להתפלל בו. במיוחד גדול מספר המבקרים בל"ג בעומר, אבל רגילים הם לבוא במשך כל השנה. בגלל קדושתה של ה , גריבה , אין בית כנסת שני בחארה הקטנה ומקיימים רק בתי מדרשות, שבהם לומדים ומתפללים בימים ובזמנים שאין קריאת התורה נוהגת בהם, ולכן אין מחזיקים בהם ספרי תורה

כל זאת כדי שיתכנסו כולם בימי הקריאה רק ב " גריבה ". כאם גם מראים את המקום, ששם הושקעה האבן מבית המקדש הראשון, שהביאוה הגולים. האגדה הניידת קושרת את היישוב ביהודי בג'רבה עם יואב, שברדפו את הפלשתים הגיע עד הלום.

קירות ה , גריבה " מכוסים לוחות זיכרון ומתנות שונות. בכוסות טמונות השמן זורקים המבקרים מטבעות כסף וכלי זהב, המונחים כאן לראווה. תכשיטים וכלי כסף רבים טמונים באוצר ה " גריבה ,. לפי המסופר לא מעט הצליחו לשדוד הנאצים בבואם לאי.

בזמן ביקורי בחארה הקטנה עזבו כבר כמחצית תושביה את הכפר, וחצרות רבות עברו לידי הערבים. איש לא דיבר על זה, אבל בפניהם של כולם ניכרת הייתה השאלה והדאגה : מה יהיה על ה " גריבה " , כשהכפר ייעזב כליל על ידי היהודים ? עצב חרישי של תשעה באב רבץ על הכפר, שנראה בעיני כעיר חרבה. ובכל זאת הפליג רבה של החארה הקטנה אתי יחד באניה מחיפה בדרכו חזרה למקום מושבו. עדיין לא נמצאה השעה כשרה לעלייה לצמיתות לארץ.

בחארה הגדולה לא הורגשה הפחתת התושבים בגלל העלייה לארץ ישראל. כאן עדיין התנועה בכל תנופתה. שוחחתי עם הרבנים במקום, מהם היו שביקרו כבר בארץ ישראל, אבל לכלל עלייה עדיין לא הגיעו. בחארה כבירה ראיתי על קירות בתים רבים מצויירת צורת החמסה, היא מסוגננת לפעמים כמנורה של חמישה קנים. סימן, שנערכה בבית שמחה של מצוה, כגון חגיגת בר מצצוה או חתונה. הופעת הציור משמשת הזמנה לתושבי העיירה.

בפתחי הבתים בג'רבה קבועים זנבות דגים. זאת עושים כדי שתהא ברכה שרויה בבית. כאן נפרץ גם מנהג לקרוא לאנשים בשמות מיני דגים : חויתה, שלביה, בוג'יד, וזיפה, מנני, קרוס. מלכתחילה נראה מנהג זה מוזר בעיני. אולם האם הוא תמוה יותר מאשר שמות בהמות וחיות הנהוגים אצלנו ?.

באזור קפצה נוהגים לקרוא לילדים בשמות הנגזרים מ " חמש ", להגנה מפני מזיקים. והרי כמה שמות הנוהגים בשביל בנות ובנים : ח'ימוס, ח'מיסה, ח'מסאנה. כי אכן עדיין נפוצות כאן האמונות ברוחות ובשדים וב " עין הרע " ומרובים אמצעי ההגנה מפניהם. במיוחד יש לשמור על הנולדים, ואת ראשיהם של התינוקות הנימולים מורחים בצואה, מפני עין הרע.

מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד.

ארבעה מלאכים ממונים על מימות העולם : לכל אחד תקופתו, שבה הוא דואג, כי המים לא יזוהמו ולא ייטמאו ולא יורעלו על ידי המזיקים. אולם בין משמר יוצר למשמר נכנס יש שנייה אחת, שבה ניתנת הרשות למזיקים להזיק, ולכן יש להיזהר ולא לשתות מים בליל התקופה. מסוכנים במיוחד תקופת תמוז. אמונות דומות קיימות גם אצל המוסלמים

אי פעם נפוצות היו אמונות אלה גם בין יהודי אירופה. באחת מהתשובות על השאלות המרובות שנשאל אחד הרבנים המפורסמים של ג'רבה בעניין זה, אומר הוא : יש חכמים אינם חשים לתקופה, אבל אנחנו אין מגלים את הדבר להמון העם, שלא לזלזל בשום מנהג בעולם והולכים אחר המנהג כבר.

כאן בדרום עדיין לא בעל המנהג של פיטום הבנות לפני כניסתן לחופה. ילדה משודכת שמים אותה כאילו במעצר בית, מאכילים אותה דברים המפטמים ומשתדלים שתמעט בתנועותיה, וזאת כדי שתוסיף במשקל ותשמין יפה. אישה שמנה ומפוטמת, עד שהיא מתנועעת בקושי, זהו אידיאל היופי של יהודי תוניסיה השמרנים.

מבין החגיגות הדתיות הנהוגות בכל רחבי תוניסיה יש להזכיר את חגיגת יתרו, הנערכת ביום חמישי בפרשת יתרו. הנערים מקבלים אז מיני מטעמים ושוחטים לכבודם יונים. נראה, שמנהג הסעודות לבנים, נפוץ היה בכל צפון אפריקה, אם כי לא דווקא בפרשת יתרו. במרוקו נהגו לערכו לפני חג השבועות. מכל מקום ברור, שקשור הוא במתן תורה וקבלת עול המצוות על ידי הבנים.

מנהג הביקור בגריבה לא ביטל את הביקורים לקברי רבנים מפורסמים. אחדים מהם נמצאים בתוניס, כעת בתוכה של העיר, רבי אברהם כהן " באבא רבי, נפטר תע"ה : רבי אברהם בן מוסא נפטר תק"א : רבי יצחק לומברוזו תקי"ב : רבי מסעוד רפאל אלפאסי תקל"א : רבי יוסף בסמוט תקל"ה : רבי אליהו גביזון תקנ"ה : רבי חיים טייב תקצ"ז . מחוץ לתוניס מפורסמים קברי הצדיקים בתסתור, נאבל, אל-כאף, אל-חאמה ( ליד קאבס ), וג'רבה.

את תוניס העיר מכנים בשפ פאריס הקטנה. אולם בחברה היהודית שבילית שעות על שעות שררה אווירה של עיירה יהודית. משהו מהתמימות היהודית, מהעממיות הנלבבת. ואם בתוניס ככה, בערי השדה, בפאקס, בג'רבה על אחת כמה וכמה. ראשיה של יהדות תוניסיה, אפילו אלה שהכרתם הלאומית נפגמה עקב החינוך הצרפתי, שמרו גם הם על מידה רבה של עממיות, אותה המידה, שאינה מרשה להם לפסוח על ראשי עם מעונה ונדכא ולהרגיש את עצמם מורמים ממנו.

ואין זה רק מהשפה אל החוץ. דווקא המתבוללים הקיצוניים מהדור ההולך עדיין שפת העם, היהודית ערבית, שגורה בפיהם, יותר מאשר בפי הצעירים. הזקנים עדיין זוכרים את הליכות אבותיהםף מנהגיהם, אף שפלותם ועלבונם. סוף סוף רק שבעים שנה חלפו מאז נכנסה צרפת לתוניסיה, ולא ביום אחד הפכו יהודי תוניסיה לצרפתים.

פלישת הנאצים לתוניסיה, גיוס הצעירים היהודים לעבודות כפייה, קנסות כבדים שהוטלו על הקהילות, זכורים יפה בחברה היהודית, שעדיין לא התאוששה מההלם. ספרים אחדים נתפרסמו על אותה תקופה ועל קורבנות הנאצים, שנרצחו במחנות העבודה, מהם שנכתבו מיד לאחר השיחרור ומהם שיצאו לאור מקרוב

ובכל זאת לא שעת פנאי היא ליהודי תוניסיה לשקוע בהרהורים. רבים חוששים מפני הצפוי להם בעתיד. שנה האחרונה עזבו כעשרת אלפים יהודים, כלומר כאחד עשר אחוז למאה את תוניסיה. כמחציתם עלו למדינת ישראל, מחציתם התפזרו לכל רוח.

ברוב בוודאי פנו למטרו פולין – לצרפת, לפאריס. שם ייטחנו בריחיים של העיר הגדולה, יאבדו את דמות דיוקנם היהודית, ייהפכו לאבק אדם, ולא ייוודע כי באו אל קרבה

סוף פרק תוניסיה. מארץ מבוא השמש. הביא לכתב אלי פילו

מבצע יכין – שמואל שגב

הקדמת המחבר – שמואל שגב – הרצליה, ערב פסח 1984.

עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, היא אחת האפופיאות הגדולות ביותר בתולדות המדינה והתנועה הציונית. זוהי אפופיאה שבה ממלאים תפקיד ראשי העולים עצמם, אך שותפים להם בכל השליחים הרבים – שליחי הסוכנותמבצע יכין היהודית מתנדבים מישראל ומהגולה ובמידה קטנה יותר גם שליחים של ארגונים יהודיים שונים.  

4 – בשבי הסלקציה.

הקמת מדינת ישראל, פתחה את השערים לרווחה לפני עולים יהודים, בשיעורים שהתנועה הציונית לא הורגלה להם מעולם. מתוך נאמנות ליעודה הציוני, קלטה המדינה הצעירה במחצית השנייה של 1948, בעיצומה של מלחמת השחרור, למעלה ממאה אלף נפש, מרביתם ניצולי השואה באירופה.

אוניות רעועות הביאו ממחנות הפליטים באירופה וממחנה המעצר בקפריסין רבבות עולים, ביניהם כ-5.000 חולים כרוניים ונכים. איש בישראל לא העלה אז על דעתו, כי לאחר המוראות שעברו עליהם במחנה ההשמדה, יישארו יהודים חולים אלה באירופה.

כשוך הקרבות, גאה זרם העלייה ומדינת ישראל הוצפה ברבבות יהודים שבאו להקים בה את ביתם החדש. בשנת 1949 היה ממוצע העלייה כ-20 אלף נפש לחודש, לעתים עד אלף עולים ביום. ואמנם, הודות למדיניות של עלייה בלתי מוגבלת באו לישראל בתקופה של 30 חודש – בין מאי 1948 ועד למחצית 1951 – קרוב ל-600 אלף עולים, מחציתם ניצולי השואה והמחצית האחרת מארצות המזרח התיכון, לפי הפירוט הבא :

עיראק – 121 אלף נפש ; תימן – 45 אלף ; תורכיה – 31 אלף ; לוב – 31 אלף ; איראן – 25 אלף ; ומצרים – 16 אלף. נוסף על כך באו מארצות צפון אפריקה 44.5 אלף נפש, לפי הפירוט הבא : מרוקו – 30 אלף ; תוניסיה – 13 אלף ואלג'יריה – 1.500 נפש.

כך שסך הכול העלייה מארצות " המגרב " באותה תקופה של שלושים חודש, היה מזערי בהשוואה לעלייה האירופית, או אפילו בהשוואה לעלייה מעיראק.

אך כבר בשלב מוקדם זה, היה ברור שישראל איננה מסוגלת לשאת לבדה בנטל קיבוץ הגלויות. כמדינה קטנה שזה אך נחלצה ממלחמה לעצמאותה, לא היו בידי ישראל כלים להתמודד עם קבוצות עולים, השונות כל כך זו מזו, בשפתן, בתרבותן ובאורחות חייהן.

עומס גדול במיוחד היה על שירותי הרפואה ; מחנות העולים התמלאו עוד טרם הוקמו בהם שירותי תברואה מינימאליים. רבים מהעולים – בן אם היו אלה ניצולי השואה או יוצאי ארצות האסלאם – היו חולים בשחפת, גרענת, דיזנטריה, ומחלות מין. הילדים סבלו מתת תזונה ולמעלה מ-30 אלף ילדים היו נגועים בגזזת.

בשל חומרת בעיות רפואיות אלה, הוקם ב-1949 מוסד מלב"ן – מוסד לטיפול בחולים קשישים ונכים – במימון משותף של הג'וינט, הסוכנות היהודית וממשלת ישראל. מאחר שישראל לא הייתה מסוגלת לעמוד גם בנטל כספי חלקי זה, קיבל על עצמו הג'וינט את מלוא המימון של מלב"ן.

פרט לבעיות הבריאות, העיקו גם בעיות השיכון, התעסוקה והחינוך. לכולם היה ברור, שמימוש חזון קיבוץ הגלויות מותנה בטיב הקליטה התרבותית, הכלכלית והחברתית של העולים החדשים. עד לקום המדינה, טיפלה בנושא זה מחלקת העלייה והקליטה של הסוכנות היהודית.

אך לנוכח גלי העלייה הגדולים, הופרד נושא הקליטה ממחלקת העלייה ובהנהלת הסוכנות היהודית קמה מחלקה חדשה לקליטה, בראשותו של ד"ר גיורא יוספטל, חבר קיבוץ גלעד שבהרי אפרים. יהודי גבה קומה וממושקף זה, נולד ב-1912 בגרמניה למשפחה מתבוללת.

לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים בנירנברג, למד באוניברסיטאות היידלברג, ברלין, מיכן ובאזל והוסמך בתואר ד"ר למשפטים. עם עליית היטלר לשלטון, הוא עלה לישראל וערב מלחמת העולם השנייה, הוא כבר יצא בשליחות הצלה לאירופה.

עם מינויו של ד"ר יוספטל לתפקיד זה, העיד על מידת החשיבות שייחסו ראשי המדינה לנושא הקליטה. אך גם ידו של יוספטל קצרה מלהושיע. ישראל פשוט לא הייתה ערוכה לקליטתם של עולים כה רבים. על אף מסירותם הרבה של עובדי מחלקת הקליטה, היה פער תרבותי עמוק בינם לבין יוצאי 72 גלויות., ופער זה יצר ניכור אומלל בין שכבות שונות של הציבור הישראלי.

הלם המפגש בין יהודי אשכנז ויוצאי ארצות האסלאם, היה מכאיב ומדכא. מנטאליות שונה הפרידה בין שני העולמות ועובדי מחנות הקליטה לא היו מסוגלים להבין את לשונם, תרבותם ומנהגיהם של עולי תימן ובבל ושל העולים המעטים מצפון אפריקה. שוני זה הוליד תגובות ארסיות, שבמרוצת הזמן הביאו לתופעות של בוז ואלימות בין בני העדות השונות.

מצוקה זו הוחרפה גם בשל האמצעים בכספיים הדלים שעמדו לרשות מנגנון הקליטה. כך, למשל, אם לפני קום המדינה בשנת 1946, קיבל כל עולה חדש מהנהלת הסוכנות לסידור ראשון, סך של 22 לירות ( לירה ארץ ישראלית אחת שווה אז ללירה שטרלינג ), בשנת 1949 ירד סכום זה ל -7 ל"י ובשנת 1950 קיבל כל עולה שלא פנה להתיישבות חקלאית, סך שתי לירות בלבד.

בשנת 1946, הסיוע הכספי שניתן לעולה הספיק לקניית מיטה, מזרון, שמיכה, שתי מגבות, שתי חליפות עבודה, חליפת שבת אחת וזוג נעליים. ב-1950 הספקי הסכום הפעוט שניתן לעולה החדש ל…חמישה ימי מחיה בלבד.

על רקע מצוקה זו, שטף גל רינונים את הארץ : היכן נשכן את העולים, איפה יעבדו, וממה יתפרנסו ? אט, אט החלה לחלחל לחוגים רחבים של הציבור ההרגשה, כי עלייה המונית, בעלת משקל מוסרי ירוד ורמה תרבותית וחברתית נמוכה, עלולה להוריד את המדינה הצעירה למצולות ים.

תנאי הקליטה הקשים ציננו את ההתלהבות ואת מקום חזון שיבת ציון, תפס עתה רגש עז של מרירות. ברגעים אלה של חולשת הדעת, נתפס נושא העלייה לא כברכה, אלא כ " אסון וקללה " שאיימו למוטט את יסודות המדינה.

תחושה קשה זו השפיעה על ראשי המדינה, והיא פילגה אותם לשני מחנות : " אנשי החזון ", בראשותו של דוד בן גוריון, שצידדו בעלייה המונית בכל תנאי וללא התחשבות באילוצים כלכליים ; ו " אנשי המעשה ", בראשותם של שר האוצר, אליעזר קפלן וגזבר הסוכנות ויושב ראש מחלקת ההתיישבות שלה, לוי אשכול, שתבעו התאמת קצב העלייה לכושר הקליטה של המדינה.

לוי אשכול, בעיקר, היה פעיל בתחום זה. מראשי פעילותו הציבורית, התבלט אשכול בביצוע מאשר בגיבוש רעיוני, כחבר קיבוץ לשעבר וכאיש מחלקת ההתיישבות, התמצתה השקפת עולמו בשלוש מלים – קרקע, מים ועבודה.

על כן בראותו את המוני העולים מובטלים וחסרי מוטיבציה לעבודת כפיים, גבר בו החשש פן עלייה זו תמוטט את המדינה, במקום שתתרום לבניינה. אשכול ביטא כך את הרגשתו : " דורות על דורות שיקעו בדמנו געגועים להחזרת עטרת ציון. אך משנפגשנו פנים אל פנים עם המפנה האדיר בהיסטוריה שלנו, היינו כאובדי עצות. שחה נפשנו מרוב צער ודיכאון על המשבר האופף אותנו. הנה קרבו ובאו הימים הגדולים. וכוח אין בנו ללדת "

הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.

 רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה. פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים הערצת הקדושים 001ביותר שיש לקבוצה זו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם.

עצירת השמש נגרמת באמצעות אמירה בלבד, או באמצעות תקיעת חפץ כלשהו, לרוב מקל, בקיר או באדמה, על־ידי הקדוש עצמו או על־ידי אדם אחר. עם הוצאת החפץ ממקומו יורד הלילה בבת אחת. ר׳ יהודה בן-חובב עצר את השמש כשתקע מקל באדמה, כדי להספיק להביא את ר׳ מרדכי מול אל־עין לקבורה בכפר אקקא לפני כניסת השבת! חכם שפעל בזכות הקדוש, עצר את השמש בעזרת ענף עץ שתקע בקיר, כדי לסיים את קבורתו של ר׳ שלמה בן־לחנס.

בשעת פטירתו יכול הקדוש להפעיל את כוחות הטבע לשם העמדת קברו, כמו אבנים גדולות או סלעים שניתקים מן ההר ומכסים אותו. לפעמים הוא מפעיל סערה, רוח וגשם והם מעידים על צערו ואבלו של הטבע על פטירתו. הקדוש יכול להפעיל סערה, רוח וגשם גם בחייו וגם לאחר מותו, בעיקר כדי להראות מורת רוח מביקור בקברו של אדם שאינו טהור.

הקדוש שולט על המים וביכולתו לעשות פעולות שונות הקשורות אליהם: על ר׳ יעקב אשכנזי מסופר, שהיה הופך את המים לכל דבר שרצה; הקדוש יכול להתהלך על הים כשהוא יושב על מחצלת או על שטיח, והים מוביל אותו למחוז חפצו כפי שמספרת המסורת המפורסמת על ר׳ יעקב אביחצירא. הקדוש יכול לעצור את הים עוד בחייו וגם לאחר מותו. כדי למנוע את הצפת העיר רבאט על־ידי הים תקע ר׳ אליעזר דאבילה יתד באדמה, בנוכחות מלך מרוקו, ומי הים הגיעו עד היתד ונעצרו. כאשר הים הסוער נכנס לתוך בית־הקברות של הנוצרים וגם לתוך בית־הקברות של היהודים במוגאדור, מימיו הגיעו עד ליד קברו של ר׳ חיים פינטו ושם נעצרו. ביכולתו של הקדוש לעצור נהר העולה על גדותיו. כך ניצלו כפרים משיטפון על־ידי ר׳ אהרון אסולין, ר׳ אלעזר הכהן ור׳ ישראל מוריוסף.

אחד התפקידים הבולטים שמילאו קדושים מסוימים במרוקו היה ביצירת גשם. בעת בצורת היו פונים היהודיםלקדוש החי או משתטחים על קברו של קדוש ועושים שחיטה לכבודו ומבקשים שיביא גשם. ר׳ יהונתן סרירו ור׳ יוסף באג׳איו נענו לבקשת היהודים והתפללו והגשם ירד. על חזן איזו ור׳ רפאל אנקאווה מסופר שהסכימו להתפלל לגשם לפי בקשת היהודים, אך הודיעו שכאשר הגשם יירד הם ימותו, וכך היה: ר׳ רפאל אנקאווה הלך בראש תהלוכה לבית־הקברות היהודי, כשאחריו באו יהודי העיר והילדים בידיים קשורות, כולם יחפים. בבית הקברות שמו אפר על ראשם. כשירד גשם, התחיל ר׳ רפאל לגסוס: על קבריהם של איית אל־כהן, ר׳ יחייא לחלו, ר׳ יעקב קניזל ור׳ עמרם בן־ דיוואן היו היהודים משתטחים ועושים שחיטה בבקשם גשם; בתקופה שלא היו גשמים, הודיע ר׳ אברהם ואזאנה לאשה בחלום שלמחרת יהיו מים בנהר, והנס הרשים את הכפר.        

103           הערת המחבר : עדות מעניינת יש לנו בספרו של ר׳ אברהם סבע, צרור המור, ויניציה ש״ו, בפירושו לפרשת בחוקות,, דף קד ע״ב ודף קה ע״א: ״,.. ונתתי גשמים בעתם… אמרו שמכת בצורת שקולה כנגד כל המכות. ואמר ׳גשמיכם בעתם׳ ולא אמר ׳ונתתי לכם גשמים׳ להורות שהגשמים הם שלנו… וזה היה תפארת עוזנו כשקבלו אותנו האומות לפי שהיינו יודעים להביא המים בעתם, ובזה אומרים רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה היות לנו הכח להוריד הגשמים בעתם בכח תפילתנו, ודבר מפורסם הוא כי על זה התנאי קבלו אותנו בארץ העמים כשגלינו מארצנו… וכבר קרה כזה כי במלכות ארגון בזמן עצירה השליכו היהודים כולם מחוץ לעיר וסגרו השערים בעדם, עד שיביאו המים״. על עניין זה בספרד הנוצרית ראה ש׳ ברשטיין, דיוואן שירי הקודש של שלמה בן משלם די פיארה, סינסינטי 1948 , עמי ה: ראה שלמה בן ווירגא, שבט יהודה, הנובר תרט״ו, עמ' 109

מסורות רבות מספרות על מעיין שנוצר על־ידי נס שחולל הקדוש, כמו במקרים של ר׳ דוד ומשה, ר׳ מרדכי מול אל־עין, וקאייד אל־גאבא. הקדוש יכול גם להחזיר מים למעיין שהתייבש: ר׳ חיים בן־עטר החזיר חיים לשני מעיינות שהיו שייכים ליהודי, וזה חזר בתשובה בעקבות הנס; ר׳ דוד ומשה גרם למעיין שליד מקום קבורתו להתמלא מים, כדי שהמבקרים הצמאים יוכלו לשתות לרוויה.

נס אחר הקשור למים קורה כשמים יוצאים ממצבתו של הקדוש ביום ההילולה כדי לבשר למעריצים שבקשתם נעתרה.

הרבה מסורות קושרות את הקדושים לבעלי חיים. לפי הוראת השולטן נכנס ר׳ שאול נחמיאש לחדר אריות, ליטף אותם ודבר לא קרה לו ואריה בא למקום שבו היה ר׳ שלמה חמיאש, אך לא העז להתקרב אליו: על ר׳ אברהם ואזאנה מסופר שפעם, כאשר היה בחיים, הוציא צפרדע מתוך נחש שבלע אותו: כלב עמד על רגליו ליד קברו של ר׳ דוד הלוי דראע, בעת קריאת תורה, וגם כאשר קראו את ההגדה של פסח. כשמת בחול המועד, קבר אותו בעליו עם תכריכין.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אוקטובר 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר