ארכיון יומי: 7 באוקטובר 2013


נר המערב-י.מ.טולידנו-פרק שישי

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו

הרב יעקב משה טולידאנו

הרב יעקב משה טולידאנו

ויהי כאשר ארכו ימי המאסרים ואהי נגוע כל היום ותוכחתי לבקרים ואתענה ואצום….ואקח קסת הסופר והנייר לשכוח ענוי בית הסוהר ואשים מגמתי לחבר מאמר " ארון העדות " לתפארה….כי בבית הסוהר יסדתיו בלחם צר ומקום צר יושב בעפר כאיש אשר ברית הפר, ועני בוכיה, ואני ערום ועריה ".

בכל הדברים האלה לא מבורר, איפא הייתה המלחמה הזאת שמנעה את רבי יוסף אלכסאני מלכת לפאס מחוז חפצו, ובאיזו עיר היה שבה הושם בבית הסוהר ? אם בארץ המערב בעצמה או אולי בספרד, איך שיהיה, ההשערה נראית כי עוד לפני השנה ההיא קכ"ה, חי רבי יוסף כרסאני זמן מה בפאס וכנראה נולד שם, ואז למד אצל רבי יוסף הכהן אבן סוסאן ולא אחרי שנת קכ"ה, שכבר היה גדול בשנים ויחבר כבר את ספרו ההוא.

זולת ספרו זה " ארון העדות " עוד נמצא ממנו מחברת קטנה באיצטגנינות בשם " סימני רעשים ורעמים " על הוראות העתים מהמאורעות שתהיינה, ומתוך מחברתו זאת ניכר ברור כי חיברה במערב, בפאס או באיזו עיר אחרת.

הערת המחבר : המחברת " סימני רעשים ורעמים " באה לידי בכתב יד ממרוקו בהעתקות אחדות ומסמן ביותר על מה שאירע במרוקו, בפאס, דרעה, תאפילאלת, סוס, מראכש ועוד. גם רוב המחברת היר בלשון ערבית מרוקאית, והעתקה אחת מהנ"ל שלחתי להפרופסור ד"ר ברלינר נ"י זה כבר, מתי נתחברה וזמן כתיבתה לא נרשם, ורק בהעתקה היותר קדומה שבידי כך בסופה, " עכ"ם בכתב יד בעיר פאס "

מכלל הדברים ידענו כי גם אז בשליש בראשון להמאה השנייה ( לאלף השישי, ולממשלת המרינים ) בה בעת שבקסטיליה היו היהודים כנודע במצב של רדיפות נוראות, הייתה אז ממשלת פאס למקום מנוחה, ויהודי מרוקו ישבו בשלוה והשקט לעומת אחיהם הקסטיליינים. הנה כן יתראה לעינינו חזיון מוזר באמתכי אחרי כן בגירוש של שנת קנ"א – 1391,

הגירוש הנורא שהיה בספרדשכל כך היה מרובה באוכלוסי הגויים והנסים, בעת שחלק רב מהגולים ההם, נדדו הלכו לכל ארצות ברבריה, אלג'יר, אורן, קונסטונטינה, תלמסן ותוניס, לא מצאנו זכר להם בארץ מרוקו כאשר אחר כך בגירוש השני של שנת רנ"ב – 1492 – , עקבותיהם של הגולים הספרדים אז בשנת קנ"א לא נודעו ולא ניכרו כמעט בכל המערב.

החזיון הזה, אם לא נתלה בחסרון וידיעה ולומר כי מגולים כאלה שהלכו למרוקו, לא באה עוד לנו הידיעה כלל, אם לא נתלה בחסרון ידיעה זאת צריכים הננו לומר כי המצב המדיני במרוקו אז בחצי המאה הזאת נשתנה לרעה מאשר היה, והמצב ההוא עצר בעד הגולים ההם מלבוא למרוקו.

ויבחרו להם ללכת ליתר ארצות ברבריה, ואמנם כן, אחד מהגולים ההם והמפורסמים שבהם, רבי אפרים אלנקאווה בנו של רבי ישראל אלנקאווה הקדוש שנהרג בטולטולא, שרק אותו ידענו שהתגורר זמן מה במרוקו בבואו מהגירוש, יאמת את השערתנו, כי כה יספר בספרו " שער כבוד ה' " דף פ"ח.

" וכבר קרה לי אני בעצמי…בהיותי בעיר מראכש בתמוז שנת אבן ישראל, ביקשו ממני הקהל לדרוש להם ביום השבת אחר סעודת הבוקר בבית הכנסת, וילכו הקהל עמי ועברנו על שער המושל, השר בעיר והיה שם שוער אחד כושי ונתקנא מכבוד הקהל אלי, ויצא לקראתי בחימה גדולה ושבט אחד גדול להכות אותי.

ובראות הזקנים שעמי שהיה יוצר לקראתי נשתטחו לפניו ופייסוהו ולא הכה אותי והלכתי לבית הכנסת ודרשתי להם….ודברתי על לבם דברי ניחומים…….וכאשר נפטרו רוב הקהל לבתיהם נשארו עמי הזקנים העשירים ואמרו שיסעדו עמי….אני הייתי מתאבל על הגזירה הגדולה שנעשתה בספרד שנת עד מתי יחרף צר ינאץ אויב…..אשר כמוה לא נהייתה מאז גלו שם.

ואף על פי כן סעדו הם עד לערב ואמרו לעשות הלילה ההוא משתה ושמחה לכבודי וכן עשו ואני נכנסתי לחדר מטתי וישנתי וארא בחלומי העבד הכושי מכני וישבור זרועי ואצעק….."

הסיפור הזה מראה לנו את השפלות וההכנעה שבה חיו יהודי מרוקו, להיות גיום למכים ולמורטים אף ביד עבד כושי מבלי שיוכלו להתיצב נגדו. אין זאת כי אם, כי הממשלה עינה אז את היהודים ותחל להציק להם, והדבר הזה עוד יוצא לנו מהמאורעות של סוף המאה הזאת והלאה שיבוא זכרונם לפנינו.

נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן

האישה האידיאלית והציפיות ממנה כפי שהן באות לידי ביטוי בשירה ובספרות

דגם האשה האידאלית  מנוסח ב " אשת חיל " שבספר משלי, והוא מורחב ביצירות של חכמי מרוקו, בפיוטים בדרושים, בהספדים ובספרות ההלכה. האישה נדרשה להיות יראת ה' , לקיים את המצוות, להיות כנועה לבעלה, חרוצה בביצוע חובותיה בבית, ובעת הצורך, לעזור לבעלה בפרנסת המשפחה.

סיפור המעשה.

בטנג'יר חיו בני הזוג חיים ושמחה חג'ואל עם שני ילדיהם, הבן יששכר, שהלך בעקבות אביו בסחר עם גיברלטר, והבת הצעירה ששמה Phoebe- אלת הירח, ארתמיס במיתולוגיה היוונית.

–  בביוגרפיה על פרשת סוליכה, בן עמי, תשמ"ד, השם חג'ואל או חתשואל מופיע במקורות יהודיים וזרים. הרב יוסף חג'ואל היה חבר בית הדין בתיטואן בשנת 1860 . בג'יברלטר בשנים 1859 – 1860.

גברת תוג'ואל הייתה מנהלת בית ספר לנערות בלאראש.

השם סוליקא או סוליכה : סוליכה עשור במראכש , " אנו בני מערבא דבשעת הלידה קורין סוליקא, השם עיקרו הוא סול ובלשון ספאניול כשמקטינים השם קורין סוליקה ( אנקווה ) –

לבת מלאו 17 שנים וכל רואיה התפעלו מן היופי, שהעניק לה הטבע. כיוון שהאם לא יכלה להרשות לעצמה לשכור משרתת בוצעו עבודות הבית היום יומיות על ידי האם ובתה. כשגדלה רצתה הבת להשתחרר מחובות הבית היום יומיות וחיפשה דרך לבילוי.

היא הכירה נערה מוסלמית בשם טהארה דה מסִמודי, שגרה בשכנות ונהגה לבקרה ברשות אמה ( בטנג'יר אין היהודים גרים באזור נפרד ). שמחה לא הייתה מאושרת מיחסי הידידות בין שתי הבנות, אך לא צפתה את התוצאה. היא עצמה נהגה לצאת לעתים נדירות.

הנערה, שמאסה בעבודות הבית, שפכה את מר לבה בפני חברתה המוסלמית. אמה נזפה בה על הזנחת תפקידיה בבית וזו, מפחד אמהּ, ברחה לבית חברתה. טהארה ראתה בכך הזדמנות לבצע את זממה. היא אמרה לסוליכה, שסיבת אומללותה היא אמה.

 ויש בכוחה לשים קץ לסבלה. היא אף הציעה להיות מגינתה של סוליכה. בדו שיח שהתפתח ביניהן ניסתה המוסלמית לשכנעה להתאסלם וכל להפטר ממצוקתה. היא שיבחה את דתהּ המוסלמית בפני סוליכה ועמדה על היתרונות שזו מעניקה למאמיניה. סוליכה דחתה את הצעתה ואמרה, שלעולם לא תתאסלם.

הנערה המוסלמית לא התייאשה וביקשה פגישה עם המושל האזרחי והצבאי של טנג'יר. היא הודיעה לו, שנערה יהודייה יפה מצאה מקלט בביתה והיא מנסה לאסלם אותה, אלא שהיא חוששת, שאמהּ תכשיל את הדבר אם תמשיך הנערה לגור בביתה.

המושל שלח חייל להביאה אליו למרות התנגדות אמהּ וכל נותקה הנערה מאמהּ. לפני לכתה אמרה סוליכה לאמהּ, שאינה יודעת מהי כוונת המושל אך היא אינה מפחדת ובכוונתה לחזור אליה תמימה כשהייתה.  כאשר הגיע אביה של סוליכה הביתה הלכו ההורים לבית הנערה המוסלמית ושאלוה לגורל בתם. הם הבינו מה קרה והבעל האשים את אישתו על יחסה הנוקשה, שבעטיו קרה מה שקרה.

סוליכה הובאה בפני המושל, שניסה לשכנעה לקבל עליה את דת האסלאם, שירחיקנה מטעויות דתה הקודמת. כיוון שלא הגיבה רגז ושאל : האם נכון שאת רןצה להתאסלם ? האם לא הבעת רצונך זה בפני החברה שלך טהארה ? סוליכה ענתה, שמעולם לא הביעה רצון כזה. חברתה היא שהציעה זאת. עוד הוסיפה ואמרה, אינני מסכימה, נולדתי יהודייה ואשר כזאת עד יום מותי.

המושל התאמץ למצוא סיבות משכנעות יותר וטען, כי מרות הוריה פסקה, והוא זה שמייצג את הסולטאן, שיגן עליה מרגע שתתאסלם. הוא ניסה לפתותה בהטחות, שכאשר תתאסלם יינתנו לה שמלות עשויות משי, זהב ואבנים יקרות, כול בקשותיה תתמלאנה.

כל אלה לא הרשימו אותה והיא ביקשה לחזור לבית הוריה. היא אף נפלה לרגליו וחזרה ואמרה, שלעולם לא תתאסלם ושוב חזרה והכחישה שהבטיחה זאת. לדבריה לעולם תישאר יהודייה והיא מוותרת על בגדים מפוארים אך המושל קרה לטהארה, שהעידה על התאסלמותה. סוליכה התווכחה עמה והכחישה את עדותה אך המושל קבע, שהחוזר מהתאסלמות, דינו מוות.

המושל הזמינה לחדרי אשתו וכלתו, וביקש שתתייחסנה אליה בנימוס. הן הראו לה את העושר ואת היופי של הארמון, נתנו לה יהלומים ואמרו לה, שאם תתאסלם ייתן לה המוסלם העשיר לו תינשא אלף עבדים לשירותה וציפורים נדירות תצייצנה בביתה. סוליכה עמדה בסירובה. לדבריה לא היה פיתוי שישכנע אותה, שכן היא מעדיפה למות על פני התאסלמות.

כיוון שכך הודיעו למושל על סירובה. היא הובאה בפניו והוא הצביע על הסכנות הצפויות לה. לאחר מכם איים עליה, שלא תראה אור היום.

 שתמות ברעב, שחיות יטרפו את בשרה ושהיא תקבר בכלא נסתר. סוליכה חייכה נוכח האיומים ואמרה, שהיא מוכנה לשאת כל סבל. לאחר שלושה ימים בביתו, הורה המושל להעבירה לבית הכלא של הנשים, שלא ניתן לעמוד בו, אל חלונותיו פונים החוצה.

הוריה הלכו לבית הכלא לפגוש אותה ונפלו לזרועותיה תוך בכי. סוליכה הביעה חרטה על התנהגותה כלפי אמהּ וכאב על צערה. היא הביעה תקווה, שאלוקי אברהם לא ינטוש אותם. בשיחה שאלה האּם את בתהּ האם תתאסלם וזו השיבה בשלילה.

סבלה היה, לדבריה, עונש על חטאיה, ועל שהתיידדה עם מוסלמית, שהביאה עליה את האסון. או אז נותקה סוליכה מהוריה על ידי הסוהרת, שקיבלה פקודה להתייחס אליה בחומרה ולמנוע ממנה קשר עם אחרים. אולם השוחד שנתן אחיה, יששכר, לסוהרת, אפשר לו לראותה בחסות החשכה, עד שגורש על ידי הסוהרת.

אביה תכנן להוציאה מן המאסר והמחבר שָם בפיו תלונות על ההשפלה והסבל של יהודי מרוקו תחת שלטון המוסלמים. בשלב מאוחר יותר הורשו ההורים לפגוש אותה שוב, והמחבר מביא דו שיח, שהתנהל בין הנערה ובין אמהּ.

המושל לא שכח אותה, ולאחר שלושה ימי מאסר פקד לבחון האם היא מוכנה להתאסלם. אחד ממזכיריונכנס לכלא. הוא התפעל מיופייה והיא ענתה על שאלותיו אך כשזיהה את עצמו כמזכירו של המושל, שבא לבחון האם היא מוכנה להתאסלם, השיבה את פניו ריקם ואמרה שלעולם לא תתאסלם.

היא מסרה באמצעותו למושל, שימציא עבורה עינויים חדשים, שיהוו עונש משמים על חטאיה. המזכיר מסר את תוכן השיחה למושל שזעם, ופקד לכבול אל ידיה ואת רגליה באזיקים ולהובילה לבור חשוך ללא אוויר תוך כדי סבלה חיזקה סוליכה את עצמה באמונה, שהבורא אתה.

סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה

סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה

העיר סאלי שבמרוקו, הייתה אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר וקורותיה מן המרתקות ביותר. שמה יצא והלך לפניה לתהילה, בזכות חכמי העיר ורבניה שנודעו לגדולות, כפי שהדבר יתבאר בס"ד בחיבורי.

לגדלות הקהילה ורבניה, נתוודענו על ידי מו"ר אבי רבי חיים מסעוד זצ"ל בנם של קדושים, שסיפר לי רבות על חכמי העיר, על קורותיה ועל מנהגיה, בפרט על משפחתנו משפחת אלקואה – אלנקוה ובעיקר על עטרת רסאלי וחכמיהאשינו הרב המלאך רפאל אלנקואה זצוק"ל, על מור זקנו רבי מסעוד אלנקאוה זצוק"ל ושאר החכמים. 

רבי שמואל דאבילא ב"ר שלמה

רבי שמואל דאבילה הוא נכדו (בן ביתו) של רב אד״א שהוזכר לעיל.

רבי שמואל, נינו של רבי שמואל שנזכר לעיל, חיבר 22 קונטריסים על כל הש״ם. היה רב ומו״צ בסאלי במאה השישית למניינינו. נראה חתום בפסק דין עם רבי יוסף אלמליח ורבי משה דאבילא.

חיבוריו:

קונטרים ״עוז והדר״ – על המככתות: שבועות, ע״ז, הוריות, הודפם ב״תוקפו של יוסף״ (ח״א). זהו אחד מכ״ב קונטריסים על מסכתות הגמרא.

רבי שמואל הצרפתי

מחכמי סאלי. נולד בשנת הת״ך ונלב״ע בשנת התע״ג. באחד מחיבוריו כתב – ״וזכות אבותינו יגן בעדינו… כדי שיסלק הא־ל חרון אפו מעל כל עמו ישראל ומעלינו… ויסיר הדבר מעלינו, שבעוונות הרבים נתפשט כצרעת ברוב המערב ובפרט פה עיר סלא, אשר אני יושב בה וכתבתי זה בשנת התל״ח ליצירה יום ראשון לחודש אלול המרוצה ואני מבן שמונה עשרה שנה״. כתב:

חידושים על מאמרי אגדה.

רבי שמואל קארו

רב ומו״צ בסאלי וברבאט, מקובל גדול והוא חמיו של רבי עיוש אלמליח וסבו של רבי יוסף אלמליח שהוזכרו לעיל.

רבי שמואל שימש ברבנות עם רבי אליעזר דאבילא. נתן הסכמה לספר ״חפץ ה׳״ לאוהחה״ק בן עירו, עם רבי אהרן הצרפתי ורבי שלמה הכהן. חתום על שאלה משנת התפ״ח עם רבי שלמה הכהן. חי עד אחר שנת התק״ט (עפ״י נר המערב״) כן נתן הסכמה ל״כתר תורה״.

רבי שם טוב בן עטר ב"ר אברהם

רב ןמו"צ בסאלי ובראבאט במאות החמישית והשישית למניינינו. חותום עם רב אד"א על תשובה ב " באר מים חיים " בשנת התק"ו

נראה חותם בפסק דין עם רבי עיוש אלמליח והרב יצחק צבח וכן נזכר בשו״ת ״תוקפו של יוסף״ עם רבי יצחק צבח ורבי חיים טולידאנו.

רבי שס טוב בן עטר הנגיד

מחכמי סאלי, שימש כנגיד נכבד הדורש טוב לעמו ופועל אצל השלטונות בענייני קהילתו.

הוא אחיו של רבי חיים בן עטר הקדמון שנזכר לעיל. בשנת הת״ס עבר בעת מצוקה למקנס ונלב״ע בשנת התס״א.

ב״עת לכל חפץ״ יש קינה עליו.

מראכש העיר-חביב אבגי

חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש

קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.

הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.מראכש

המלך מגיע למראכש, העם מקבל אותו בשלושת ימי משתה ושמחה. במצוות המלך ניתן ליהודים כל הדרוש לכך, ומעבר לזה המלך שמע בעיותיהם ומבוקשם. שנות השפע והברכה בימי שלטון אביו\ הביאו את היהודים למצב של התפוצצות אוכלוסין של הקהילה היהודית בעיר.

היהודים קנו אז בתים בסביבת המללאח ומחוצה לו. בשכונות כמו " בררימה " " תוארג'" באזור הבאהיא ", " קסיבת נחאס ", " ורמילה ".

 

רבי שגרו בשכירות כרעו תחת העול של שכר דירה גבוה, שבו מהם בעלי הבתים. המללאח היה צר מאוד להכיל את אלה שגרים בו, וזו היא הבעיה שראשי העם נצטוו להביא בפני המלך, משימה שלא הייתה קלה כלל.

היו הרבה משונאי היהודים התנגדו לרעיון שהיהודים יזכו בהכרת זכויות של הקצאת קרקע למגורים ואפילו במסגרת זכות מינימאלית של בן החסות. השונאים האלה הגדירו את מצוקת הדיור של היהודים כשקרית הבאה לזכות ליהודים בבעלות על קרקע חינם.

אהבתו ליהודים של המלך הנערץ מולאי אלחסאן שהומלך זה עתה, לא השאיר ספק בלבם של נתיניו היהודים, שהוא ייטב להם כמו אבותיו מולאי עבד ארחמאן ומולאי מוחמד אביו. כפי הנראה הוא לא הסתיר אהדתו ליהודים, לפי מעשיו בהמשך שלטונו הוא היה אדם נאור, שעשה הרבה לשיווין ולצדק חברתי.

ומעל לכל החזיר ליהודים את כבודם העצמי, וזאת למורת רוחם של אלה שראו בהם נתינם משוללי זכויות, המותרים לשוד ולביזה לעת מצוא. בשיר שנזכר לעיל, אלה נזכרו בשם " שאיאטין " ( השטנים ) פעם ראשונה שנתנה הזדמנות ליהודים לצאת בגינוי חריף וברור נגד מבקשי רעתם.

בשנת התרכ"ב – 1862, עוד בתקופת שלטונו של המלך מולאי מוחמד אביו של מולאי אלחסאן, קם מורד אחד בשם השריף ארוגי, להטוטן שהצליח לשלהב המון נבער שנשבה בקסמיו. המלך מולאי מוחמד שראה אסכנה במעלליו וכשפיו של ארוגי, חיפש ומצא פתרון מקורי והמתין לשעת כושר.

ארוגי הגיע לעיר זרהון, כדי להשתטח על קברו של המלך מולאי אידריס, הביאו לו סַפר שיגלח אותו….הלא עשה מלאכתו נאמנה ושחט אותו כמתוכנן.

מולאי מוחמד בו המלך עבד ארחמן היה אוהב ישראל, ונהג בכבוד בחכמיהם. היהודים בזמנו נהנו מרווחה לכלכית, ימיו לא היו רבים, וכל תקופת מלכותו הייתה סך הכל חמש עשרה שנה. מולאח אלחסאן בנו מלך תחתיו בשנת תרל"ג – 1873, והוא כאמור ייזכר לטוב ביחסו הטוב והנאור.

הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזר

א, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.

מולאי אלחסאן התווה את הדרך ליורשיו משושלת " העאלאווית " הטובים של היהודים, לשושלתם. בימים הקשים כמקור בלתי מאכזב, ונוכחותם הייתה בעלת תועלת רבה. הימצאותם של היהודים בענפי הכלכלה והמסחר השונים, תעשיה, ייצור, בנקאות ועודץ ובכל הזמנים היא הייתה לברכה גדולה בארץ הזאת .

גם היום דילול האוכלוסייה היהודית במרוקו, בשיחה עם משכילים ואפילו מהאיש ברחוב נזכרים בערגה לימים ההם. ואי אפשר שלא להזכיר את בקשתו של המלך מולאי מוחמד החמישי המנוח מראש הקהילה של מראכש, הנרי קדוש המנוח והיא : לעשות למען החזרתם או הבאתם של 500.000 יהודים למרוקו..וזאת מיד אחרי זמן לא רב ששב מהגלות . בקשה ללא סיכוי.

דיינים במאה השישית שביעית.

רבי ימין כהן ורבי שלום כהן, חבר בבית דין של רבי יוסף אביטבול, רבי אברהם הרוש ורבי מסעוד פינטו, נזכרו כסופרח בית דין. בשבועת האלמנה אנו פוגשים בשמות הרבנים שישבו בדין ונזכרו כמה פסקי דין במאה השישית והשביעית.

והם : רבי שלמה אסבאג, ורבי משה בנו, רבי שלמה אזנקוט, רבי אברהם אסולין, רבי יוסף חרבון, רבי אלעזר אלחזאן, רבי ימימון פינטו, רבי דוד צבאח ורבי משה רוזיליו, רבי יעקב אבטאן. בתקנה דיו הקומיסיון של רבי מסעוד בן מוחא נזכרו חוץ מרבי יוסף הרוש הנ"ל.

רבי יהודה אביקציץ ורבי יוסף פינטו, ורבי ימין צבאח, רבי סעיד הכהן, ורבי דוד לוסקי, יש להוסיף עליהם אלה שנמצאו בתיעוד המצבות בבית העלמין במראכש שנפטרו עד לסוף המאה השישית והם לא מעטים כמו רבי משה חליוה, רבי מרדכי צרפתי, ואחרים. הלא המה נמצאים כל אחד בערכו לפי שמות המשפחה.

מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

שליחי חב״ד במקנסמקנס-ירושלים דמרוקו

כשבאו שליחי חב׳׳ד למקנס בצווי אדמו״ר הריי״ץ רבינו יוסף יצחק זצללה״ה. רבינו שלח אלי את שמשו יעקב מרגי ז״ל שליח בית דין וציוה שעלי להתייצב באופן דחוף לביתו של הרב; למרות טרדותי שהיתה זו שנה ראשונה לנישואי ומתכונן להקים בית דפוס (שאחרי כן בס״ד הוקם בשנת תש״ט.) רצתי לבית רבינו! רבינו פנה אלי ואמר יצחק! אל תחמיץ את המצוה הזאת של הקמת עוד בית של תורה בערי מרוקו, פניתי לרבינו בשאלה וכי חסר לנו תורה במקנס ובמרוקו, ענה לי כאן נמצא השליח של האדמו״ר, ר׳ מיכאל ליפסקר נ״ע, שאחרי השואה האיומה שעברה על אחינו בני ישראל באירופה ואחרי ההשמדה ההמונית של עם ישראל בו איבד כשש מיליון יהודים השם ינקום דמם. על כן יש לשוב ולבסס מחדש את קיום התורה בכל מקום, ביתר עוז.

הזדרזנו בפעולה נמרצת למצוא מקום מגורים לישיבה ואחרי התרוצצות מרובה הגענו לבעל דודתי ר׳ אברהם בן עמראן ז״ל שהיה לו מבנה ששימש מחסן תבואה גדול. נדבה רוחו והכשיר מקום זה לישיבה ועשו אותו חדרים ללימודי קודש. המקום התפתח לאין שיעור והדרישה היתה רבה מאחינו בני ישראל שבאו מהרי האטלס והתרפקו על דלתות הישיבה לילה ויום, והתקבלו בזרועות פתוחות ע״י רבינו, אני הצעיר נרתמתי לגייס כספים, עברנו מבית לבית עם עוד כמה חברים ואספנו תרומות מכובדות שהבאנו לרבינו, רבינו לא הסתפק בזה והטיל עלי גם למצוא אברכים שישתתפו בשיעורים בלילות אחרי יום עבודתם, הצלחנו ב״ה לגייס אנשים ובעלי בתים לישיבה ״תפארת בחורים״ במקנס, שמחתו של רבינו לא ידעה גבול והוא עצמו מסר לנו שיעורים בגמרא ובהלכה.

ושיעורי ״תניא״ מסר לנו ר׳ מיכאל ליפסקר נ״ע, שליח זה התאכסן בבית רבינו כמעט שנה תמימה, בחדר שהיה לו מחוץ לבית שנקרא ז׳ארדאן, שם אירחוהו ודאגו לכל צרכיו הוא ורעיתו דודתי הרבנית רחל נ״ע. וכן נסענו לעיר סיפרו ושם זכינו לפתוח חדרים נוספים, וכן בקאזאבלאנקא שהיום ר׳ שלמה מטוסאף שליט״א הוא המרכז שלהם. (אחרי חג הסוכות הועברו בל המוסדות לידי אנשי חב״ד שקיבלו עזרה מאדמו״ר מנחם שניאורסון זצ״ל, הנוער המקומי נתחנך במקנס לפי רוחו של רבינו, ונתמך במוסדות חב״ד.

מטרתו של רבינו היתה להרבות כמה שאפשר בחינוך חרדי בכדי לעמוד נגד הנוער החילוני לכן קירב כל מי שבא להוסיף תורה במרוקו. אחת הפרשיות העגומות ביותר שהיתה בלי ידיעת רבינו היא, כאשר הגיעו חברי ״שומר הצעיר״ מארץ הקודש וניגשו לנוער המקומי ופיתו אותם לעלות לארץ, ועלה בידם באמור להם שאפשר לנהל חיים דתיים וימשיכו במסורת אבותם, אמנם לא כך היה הדבר, כשהגיעו לארצנו הקדושה ברדתם מן האניה נטלו מהם את תיק הציצית והתפילין ואמרו להם אין צורך בזה רחמנא ליצלן, כן סיפר אחד משומרי המצוות שהיה ביניהם ששלח מכתב דחוף לרבינו ושמו מאיר בן ישעיה (שהיום גר בלוד ועובד במועצה הדתית).

לאחר שקרא רבינו מכתב זה הזדעזע וכמעט עשה קריעה והכריז שביום ראשון הקרוב יהיה יום כיפור קטן ועל הציבור להתאסף בבית מדרשו, ולתקוע בשופר ולהרבות בסליחות לביטול הגזירה האומללה, כולנו געינו בבכיה לאחר דברי כיבושין שנאמרו באותו היום ע״י רבינו עד שכל אחד ואחד מאתנו עשה חשבון נפש אם כדאי לו לעלות לארץ הקודש, בתנאים שכאלה. בבל זאת רבינו לא נח ולא שקט עד שעלה ארצה עם אחד ממנהלי אוצר התורה שבקאזאבלאנקא ושמו מר יצחק אלמליח ע״ה, פנו אל משרד עליית הנוער שבארץ הקדושה ובזמנו היה יו״ר עליית הנוער משה קול, ובדברים קשים ניגשו אליו והתריעו כנגדו על שלא התייעצו עמו. ועל שוד הנשמות הרכות, באותה תקופה כינס רבינו בארץ ישראל את מועצת גדולי התורה אשר עמדו איתן לימינו, בכדי להציל את שארית הפליטה שעלו ארצה, ואלה שיעלו אחריהם.

פעם הזדמן לי להיות אצל הרב יעקב משה טולידאנו זצ״ל שהיה שר הדתות ורב ראשי לתל אביב יפו. וסיפר לי שגם הוא היה מוזמן לאותו כנם של מועצת גדולי התורה (בשנת תשכ״ד) ורבינו ע״ה עמד על הבימה כעמוד אש כשפניו לוהטות ואמר להם בזה הלשון: ״ואיך אעלה אל אבי והנער איננו איתי, ואנא אני בא״. אחרי מאה ועשרים ישאל אותי הקב״ה בעולם האמת מה עשיתם עם הנוער שלכם. בקריאה זו פנה לגדולי התורה שהיו במקום וזעזע אותם באמרותיו ובלפידי אש יצאו מפיו בקריאתו החודרת ונוקבת וכולם נענו לקריאתו ויצאו בקריאה וצעקה לעצור את השמד הרוחני המרחף על הנוער.

שמעתי מפי בנו הרה״ג ר׳ יעקב טולידאנו שליט״א שלאחר פרשה מסעירה זאת הגיע למקנס מר משה קול להתפייסות ולא רצה לקבל אותו. למרות הפצרותיו של איש זה (ההוצאות המרובות של משרד הקליטה עבור קליטת הנוער, היה רבינו מוכן לכסות ובלבד שיחזירו את הילדים האבודים).

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

אוקטובר 2013
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר