ארכיון יומי: 2 באוקטובר 2013


מחקרי אליעזר – אליעזר בשן-העליות משלוניקי לארץ ישראל במאות הט"ז – הי"ח

העליות משלוניקי לארץ ישראל במאות הט"ז  – הי"ח

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

אחת הפרנסות העיקריות של יהודי ארץ ישראל בכלל ויושבי ירושלים בפרט, בתקופה העות'מאנית הייתה הלוואה בריבית ללא יהודים, ובין השאר גם למוסדות דת נוצריים. מצויות על כך עדויות משני מקורות עיקריים. א. ספרות השאלות ותשובות של בתקופה. ב. תעודות ועדויות של תיירים נוצרים. 

מידע זה, המובא בכרוניקה " שלשלת הקבלה " לרבי יחייא גדליה בן יוסף רע"ה – שמ"ח, 1515 – 1588, אינו מופיע במהדורות המודפסות ומצוי רק בנוסח שבכתב יד, והנה הדברים במקורם :

" הפרשים מרודוס הדרים במאלטה לכדו ספינה בים, הייתה הולכת משאלוניקי לצפת גליל העליון והיו בה שמונים נפשות, מלבד ערלים, וילחמו עליה וילכדוה ויבוזו כל היהודים ושללם אשר היה בתוכה.

ואחר כן הוליכום למאלטה וישומו ערך פדיונם עשרת אלפים צקיני, ונפדו תוך ימים מועטים, כי רבו המתנדבים מאיטאליאה ותורגמה ומארץ הצבי, ובתוכם נפדו גם שבויים אחרים שהיו שם בראשונה ( שלשלת הקבלה, כתב יד מוסקווה, אוסף גינזבורג 652, דף 214.

לא ידוע מה עלה בגורלם של היהודים הנזכרים לאחר ששוחררו ואן עלו ארצה לאחר פדייתם. מכל מקום, חשיבות מיוחדת מועדה לעדות זו בשל פירוטה את המספר הגדול של יהודים שהפליגו יחדיו, תופעה שלא הייתה ידועה קודם.

עוד יש להעיר, שהדבר אירע בשנות הפריחה של שלוניקי וצפת כאחת. אמנם מצויה עדות חיצונית על מאה יהודים, נשים וטף, לא ברור אם הכוונה למאה משפחות או סך הכול מאה נפשות, שהפליגו בשנת 1579 משלוניקי לצפת, אך אלה היו כבר שנים הראשונות של המשבר הכלכלי ושל הזעזועים הפוליטיים, שפגעו הן בשלוניקי והן – ואף ביתר שאת – בצפת.

מתעודה שפירסם א' הד מתברר, כי הקבוצה עגנה בנמל פמגוסטה שבקפריסין בדרכה לארץ, והמושל התורכי של קפריסין ביקש מהסולטאן מוראד השלישי 1574 – 1595, רשות לעכבם וליישבם באי – זאת לאחר שהניסיונות להעביר יהודים מצפת לקפריסין בשנת 1567 ובשנה שלאחריה לא עלו יפה.

ואמנם, הסולטאן הסכים עם רצונו של המושל לפתח את האי באמצעות היהודים, שנחשבו לגורם יצרני, ואישר את בקשתו. אין בידינו עדות מסייעת של המעשה או על סופו, וספק אם אםמנם יצאנ התיישבותם של היהודים הנזכרים בקפריסין אל הפועל.

לצורך עניינינו חשיבות הסיפור היא בכך, שהוא מלמדנו על עליות של קבוצות, ולא רק של יחידים, משלוניקי. יש לשער, שקבוצות נוספות יצאו אף הן בדרכן לארץ, אלא שלא נותרו עליהן עדויות.

גם בדורות שלאחר מכן עלו יהודים משלוניקי לצפת, למרות הקשיים הכלכליים ומרות ההידרדרות במתב הביטחון : התנפלות הדרוזים, עושק השלטונות המקומיים, סחטנות במסים, ושאר מרעין בישין. אמנם, היו עולים שלאחר תקופה מסויימת של שהות בצפת עברו לירושלים.

מעניין, למשל, הוא מקרהו של האנוס רבי יעקב בן חיים צמח, שנולד בח' סוון בשנת ש"ל או של"ג – 1570 או 1573, בתחילת המאה הט"ז בא רבי יעקב לשלוניקי, חזר ליהדות, ועלה לצפת בשנת שע"ט – 1619. כאן התפרנס מרפואה.

אלא שלאחר מכן נדד לדמשק, למד בישיבתו של רבי שמואל ויטאל, ובשובו עבר לכהן כחכם בירושלים. אף ידועים מקרים אחרים, בהם עברו העולים, אחר ישיבתם בצפת, לחברון. 

פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו

דברי שלום ואמת מאת הרב שלמה טולידאנו . כרך אלף.

הקדמת המו"ל.

אנו מתכבדים להגיש לפני הציבור הרחב את הספר " דברי שלום ואמת " המיישב מנהגי מרוקו שיצא עליהם ערעור בדור האחרון.

זכות נפלה בחלקו של המחבר, הרב שלמהתפילה בכותל טולידאנו שליט"א, הוציא לפועל מה שהרבה חכמים כמתו רצו לעשות, לחבר ספר העונה על כל השאלות שצצו על מנהגינו שירשנו מאבותינו הקדושים.

עוד לפני גירוש ספרד, מרוקו התברכה במרכזים תורניים שלא פסקה מהם תורה וגדולה מאות בשנים . בספר " מלכי רבנן " של החוקר הרה"ג רבי יוסף בנאיים זצוק"ל מונים כ-1700 חכמים במרוקו שחיברו ספרים, או חתמו על פסקים או שהיו מוכרים כתלמידי חכמים רשומים.

ב. תפלין של רבינו תם

כתוב בילקוט יוסף (ח״א, הלכות תפלין, עמי מו: ״אף על פי שמרן השלחן ערוך כתב שלא יניח תפילין של רבינו תם אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות, (ומקור דבריו בבית יוסף בשם תשובה אשכנזית, והיא בשו״ת מהרי״ל סימן קלז, ושם מבואר שהטעם הוא משום דמתחזי כיוהרא). וכן נהגו אחריו רבים ושלמים. מכל מקום בזמן הזה שהנחת תפילין דרבינו תם נפוצה גם אצל אברכים ובעלי בתים יראי שמים, אין לחוש יותר משום יוהרא. ולכן מצוה שכל אחד ואחד יחוש לדברי גדולי הפוסקים, שסוברים כדעת רבינו תם׳

אך נהגנו כדעת מר״ן שלא יניח תפלין של רבינו תם אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות.

בעל כף החיים כותב (או״ח כה, אות לג) שמדובר במחלוקת בין הפוסקים והמקובלים, כאשר הפוסקים סוברים שיש להניח תפילין של יד מעומד, והמקובלים אומרים שיש להניחן מיושב. הפוסקים הם מהר״י וייל (סי׳ קצ״א) ורש״ל (תשובה סי׳ צ״ח), ודעת הקבלה מופיעה בשער הכוונות של האר״י ז״ל. הראיה שהובאה מן הזוהר(סוף פרשת חיי שרה) בספר ילקוט יוסף (שארית יוסף ח״א, עמי שנג, סדר הנחת תפלין, נא) אינה חד משמעית. וזה לשון הזוהר מתורגם: ״בוא וראה, תפילת בן אדם מעומד, הואיל ויש שתי תפילות, אחת מיושב (היוצר) ואחת מעומד (העמידה), והן אחת לעומת שתי מדרגות תפילה של יד ותפילה של ראש וכו' ״. לפי לשון הזוהר התפילה מיושב היא כנגד תפילה של יד, הואיל ושתיהן מסיטרא דנוקבא, ואין כאן הכרח לומר שיש להניח תפילה של יד מיושב.

מכל מקום, מו״ר מופת הדור הרב שלום משאש מוכיח שאין פוסקים כמו הזוהר נגד כל הפוסקים (תבואות שמ״ש או״ח סימן סז). והוא מוסיף שם: ״ואך לא אכחיד שאף שראיתי לחכמים ואנשי מעשה בדור הקודם שמניחין של יד מיושב, אך כל שאר העם לא הקפידו על זה, ותיכף שנכנסים לבית הכנסת בעודם עומדים לובשים טלית ותפלין הכל מעומד וביד גלי ולא היו חכמים מוחים בהם, מזה מוכח דהמנהג היה כדעת מור״ם וסיעתיה״. ובהמשך הוא כותב: ״וממילא גם חכמים שלא ירצו להתחסד ויהיו נמשכים אחר מנהג רוב העם להניח מעומד, אין עליהם תלונה, רק מהיות טוב שהת״ח יהיו חסים להחמיר״. גם הגאון ר׳ יוסף משאש זצ״ל כתב (מים חיים ח״ב, או״ח, סוף סי׳ צג): ״רק המנהג פשוט במזרח ובמערב להניח שתיהן מעומד ובלי האפלת טלית, ורק אחדים ונער יכתבם הם שנהגו כן שלמדו כן מאיזה שד״רים מתחסדים. ואני מכד הוינא טלייא שלמדתי בש״ע ובש״ס ענין זה כמש״ל, עומד במנהגי ככל המון ישראל להניח שתיהן מעומד ובלי האפלת טלית״. והוא הקדיש לעניין הנחת תפילין של יד מעומד, שלשה סימנים: פט, צ, צג, בספרו הנ״ל.

ג.   גיל בר מצוה

״היו מקדימין לחנך במצות תפלין לקטן שעוד לא הגיע לי״ג שנה, ובגיל עשר ואחת עשרה, מתחנך למצות תפלין בברכה״.

[1]    כן פסק מר״ ן(ב״י סוף סי׳ ל״ז), והסכים איתו בעל ב״ח (שם). והחולקים הם בעל העיטור שהובא ע״י ב״י, והרמ״א שפסק כדעת העיטור בדרכי משה (שם). ומנהג האשכנזים הוא כדעת הרמ״א ״שאין הקטנים מניחים תפלין עד יהא בר מצוה דהיינו בן י״ג שנים ויום אחד״(שם). ומנהג עדות המזרח בארץ הוא כדעת רמ״א.

וזה לשון השו״ע (סי׳ ל״ז, ס״ג): ״קטן היודע לשמור תפילין בטהרה שלא יישן ולא יפיח בהם (ושלא יכנס בהן לבית הכסא) ־ חייב אביו לקנות לו תפלין לחנכו״. ורמ״א כותב בהמשך: ״ויש אומרים דוקא שהוא בן י״ג שנים ויום אחד, וכן נהגו ואין לשנות״. ראה עוד מקורות בכף החיים (סי׳ ל״ז, אות י״ד).

אם כן מדובר במחלוקת בין האשכנזים והספרדים, ורצוי להחזיר עטרה ליושנה. ור׳ יוסף משאש כתב: ״אלא לכת העצלנים המאחרים לחנך בניהם עד אחר י״ג שנה שאז באו לחיוב מצוות, אמנם רובא דעלמא זריזים המקדימים לחנכם מבני עשר ובני י״א, ויש עוד מקדימים יותר מבני ח׳ וט׳ שעדיין לא באו לכלל חיוב מצוות״(מים חיים ח״ב, סי׳ א). וראה נספח ׳נהגו העם׳ בסוף ספר ׳קהלת צפרו׳ לר׳ דוד עובדיה (עמי 265).

עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר-ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ו

המללאח היהודי ברבאט - קריספיל

המללאח היהודי ברבאט – קריספיל

בהפקתה של חוברת זו.

רבאט (״מנזר מבוצר״)

בירת מרוקו והעיר השנייה בגודלה במדינה. שוכנת לחוף האוקיאנוס האטלנטי, מדרום לשפך הנהר בו רגרג. אגד-ערים הכולל את סלא שמעברו הצפוני של הנהר.

רבאט העתיקה סמוכה לחוף ולנמל שאינו פועל עוד מחמת סתימתו בסחף. בה ״המדינה״ – העיר המוסלמית, המלאח מצודה (מאה 17), ולידה מדרסה המשמשת מוזיאון לאמנות מרוקנית. במאה ה-20, משהיתה לבירת שטח החסות הצרפתי, נבנו מדרום לעיר העתיקה רובעי מגורים ומשרדים מודרניים בסגנון אירופי. האוכלוסייה גדלה. גידול האוכלוסין המואץ, שנמשך לאחר מתן העצמאות למרוקו, גרם גם להתפתחות משכנות עוני. עיקר תפקידיה של רבאט הם בתחומי המינהל, אך פועלת בה גם תעשיית טקסטיל ומזון ומייצרים בה שטיחים וחפצי עור. יש בה אוניברסיטה ומוזיאון ארכיאולוגי.

ראשיתה ביישוב סלא (Sala Colonia). את רבאט עצמה יסד, ב-1150 בערך, הח׳ליף עבד אל-מואמן, מייסד שושלת המווחדון. בימי הח׳ליף אבו יוסף אל-מנצור (1199-1984) הפכה ממשלט מבוצר לעיר גדולה. זמן רב היתה מרכז למסחר, וגם בסיס לשודדי ים, עד שמעמדה התערער במשך המאה ה-15, בשל כיבוש חלקים ניכרים של חוף מרוקו בידי פורטוגל. בראשית המאה ה-17 התיישבו בה (ובסלא) פליטים מוסלמים מספרד. הם הקימו במקום מעין רפובליקה עצמאית של שודדי ים, וזו הפילה פחדה על הימאים האירופים. ב-1657 השתלטו על רבאט סופית הסולטאנים משושלת העלאווים, והעיר התפתחה בהדרגה, כמוקד לסחר ימי וכמושב קונסולים זרים. רבאט היתה לבירת מרוקו רק ב-1912 עם הכיבוש הצרפתי. הכובשים העדיפוה על הערים ההיסטוריות האחרות במדינה, שבהן התרכזה ההתנגדות לשלטונם.

יהודים התיישבו בה באמצע המאה ה-16. הם ניהלו בה את עסקיהם והתגוררו בסלא הסמוכה, שבה ישבו יהודים מאז המאה ה-2. תקופה ארוכה היה האזור נתון להשפעה יהודית, ובמאה ה-8 לאחר התאסלמות האוכלוסייה המקומית, קמה בה כת שנטתה ליהדות. היא הושמדה בידי המווחדון.

אברהם אבן דאוד מזכיר את יהודי סלא ב״ספר הקבלה״ במחציית השניה של המאה ה-12. במאות ה-13 וה-14 פעלו בסלא סוחרים יהודים ממיורקה. לאחר 1550 פרחה הקהילה.

־׳ יעקב ששפורטש, מתנגדם של השבתאים, הצליח לשכך את התסיסה השבתאית בה. מישיבות רבאט יצאו תלמידי חכמים נודעים, כר׳ חיים בן עטר, שעלה ב-1741 לא״י, ר׳ שם טוב עטר, ר׳ שמואל דה אוילה ובנו ר׳ אליעזר ואחרים. ב-1807 נכפתה לראשונה על היהודים הישיבה במלאת רבים היגרו אז — בעיקר לאמריקה הדרומית – והיו משפחות עשירות שהתאסלמו. ב-1830 התיישבו במלאח יהודים מתלמסאן, ואולם, בוותיקי המלאח נידלדלו נם הם, בשל מדיניות ההפליה כלפיהם מצד הסולטאן מולאי סלימאן. בימי השלטון הצרפתי קמו מוסדות יהודיים ברבאט, כמרבית הדין הרבני(בוטל בידי הממשל ב-1965) בנשיאותם של הרבנים רפאל אנקאוה ויוסף בן עטר.

ב-1961 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ־11,000 נפש — 6.6% מכלל יהודי מרוקו. במבצע יכין עזבו את העיר כ-5,000 יהודים.

אתרים: המסגד מן המאה ה-11, המוזוליאום של המלך מוחמד החמישי, ארמון המלך היום ורובע הנציגויות, כולל זו של ישראל.

שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול שדריםהנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך. 

ג.פנקס השליחות

רשומות הקהילות בפנקס.

שליח א״י היוצא לדרכו נוטל אתו גם פנקס־שליחות. בפנקס השליחות רשמו ראשי הקהילות, וגם יחידים, את הסכומים שנתנו לשליח, אבל לא הסתפקו בזה אלא היו מעוררים בדבריהם גם את שאר הקהילות לעשות כמותם. הפנקס משמש איפוא, מצד אחד, עדות ביד השליחכלפי שולחיו, כמה קיבץ בכל מקום, ומאידך־גיםא הוא משמש לו חומר־תעמולה במקומות שהוא עתיד לילך אליהם. על פי רוב חוזרים מנהיגי הקהילות ברשימתם על תוכן אגרת השליחות בקיצור, מספרים על הרושם הרב שעשו דברי האגרת בקהילתם, ועתים הם מדגישים שנתנו מה שנתנו מתוך מאמץ מיוחד ומתוך אהבת הארץ למרות המצוקה שבה היו נתונים בימי בוא השליח. בקהילה שבה נתנו אך מעט, הם מצטדקים על כך במיוחד ומסבירים את הדבר בהתמעטות מספר התושבים, בעול המסים הרובץ עליהם, ובצרה מיוחדת שנתרגשה ובאה עליהם. בקהילות רבות מפרטים את סוג התרומות שנתנו לשליח: קופות, תרומת הצבור, תרומות יחידים, כספי מחצית השקל וכוי, במזומנים, בבגדים וכוי. וכן מפרטים את המטרות שלשמן נתנו: לשליחות, לשליח עצמו, למשרתו, להוצאות הדרך וכוי. ויש שמסיימים בתפלה, כגון! ״יהי רצון שיעלו לרצון לפני בעל הרצון כזבח וכקרבן״. (השליח מצדו אישר את קבלת הכספים בפנקס הקהילה, ועל כך ידובר בפרקים הבאים). עתים אנו מוצאים בפנקס גם סיכום שסיכם השליח את הכנסותיו והוצאותיו עד בואו למקום מסוים, או ידיעה שבמקום פלוני נשדד ממנו סך מסוים בידי לסטים. בקצת פנקסים רושם השליח במדור מיוחד גם רשימות מפורטות של ההוצאות שהוציא.

הגיעו לידינו כתריסר פנקסי־שליחות כאלה מדורות שונים, החל מהמאה השבע־עשרה, והם עשויים לשמש חומר רב־ענין לא רק לתולדות השליחות ולדרכי השלוחים, אלא גם לתולדות הקהילות בישראל בארצות שונות.

בשוב השליח משליחותו מסר ביד שולחיו את פנקס שליחותו, לא רק כדי שיווכחו באמתות חשבונותיו, אלא גם כדי שישמש מורה־דרך לשלוחים הבאים אחריו, שידעו למי לפנות בקהילות, מי הם המנהיגים הנדיבים, מי ומי בקהילות מסייע לשליח בפעולתו ומאכסנו בתוך ביתו. כמה שילמו הקהילות וכמה נשארו חייבות, או להיפך, בעד איזו תקופה שילמו מראש ״בתורת מוקדם״, כמה יש לגבות מיחידים שהתחייבו לשלם תרומות שנתיות למשך מספר שנים, וכוי.

הערת המחבר : רק בראשית שנת תרל״א (1870) התחילו מנהיגי הכוללים לפרסם ברבים חשבון הכנסות שלוחיהם. השליח הראשון שנהגו בו כך היה ר׳ רחמים יוסף פראנקו, שליח כוללות הספרדים בירושלים, שמנהיגי הכוללות פרסמו חשבון הכספים שאסף, ב״החבצלת״ שנה אי, גליון 2 (י״ב תשרי תרל״א). ובעקבותיו פרסם מנהיג עדת המערביים בירושלים שנה לאחר כך את חשבון שלוחם ר׳ משה מלכא ב״ד,חבצלת״ שנד, בי, גליון א׳—ו׳ (ז׳ תשרי—כ״ו חשון תרל״ב), ועל כך קיבל דברי־שבח מפי עורך העתון ומפי הסופר א. ב. גוסלובר, שראה בכך ״סימן טוב ומזל טוב לנו ולכל בני ישראל״ (שם, שנה בי, גליון כ״ה). ר׳ בנימין ב״ר יוחנן הכהן, שליח ירושלים לבוכארה, פרסם את חשבון שליחותו בדפוס בקונטרס מיוחד בשם ״זכרון לפני הי״ (ירושלם תרנ״ג).

הפנקס כמדריך

אין לשליח מדריך נאמן בדרכו ובפעולותיו בפנקסו של השליח שקדם לו באותו מקום. לפיכך משתדל כל שליח לקחת אתו לדרכו את פנקס השליח שקדם לו, ואם אין הוא מוצא פנקסו של שליח מאותה העיר השולחת, כגון שהפנקס אבד או שהשליח מת בדרכו, או שנתישן מפני שעבר זמן רב מאז הלך השליח הקודם, הרי הוא משתדל ליטול אתו פנקסו של שליח מעיר אחרת בא״י, וכך נוטל אתו, למשל, שליח צפת גם את פנקסו של שליח חברון שקדם לו באותן הארצות בחו״ל.

בפנקסו של ר׳ משה הלוי נזיר, שליח חברון בסוריה ובתורכיה בשנות תכ״ח—תל״א (1668—1671) רשומות 56 קהילות שבהן עבר ושנתנו לו תרומות שונות. ר׳ יוסף הכהן, שהלך באותה שליחות לאותן הארצות בשנת תל״ה (1675) העתיק לעצמו את פנקס־השליחות של ר׳ משה הלוי נזיר, והלך בעקבותיו, וגבה את התרומות שעליהן התחייבו בפגי השליח הקודם, והמשך העתקת הפנקס הקודם שימש לו לפנקס שליחותו הוא. וכן השתמש באותו פנקס כשיצא אחר־כך בשליחות צפת לאותן הארצות בשנת תמ״ד (1684). בראש אותו פנקס־שליחות בא העתק האגרת הכוללת, המשמשת יסוד לתרומות. שליח זה רשם בפנקס השליחות גם את הימים שבהם יצא ממקום ובא למקום, נוסח פסק־דין שפסק נגד סרבנים בקהילה אחת, העתק אגרת חשובה שמצא בדרכו וכוי.

אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט

 

אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.

האנוסים בקסטיליה במאה הט"ואינקביזיציה 0002

הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב

נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב

2. ראשיתה של האינקויזיציה הלאוימית־הספרדית

הפעולה הראשונה המאורגנת מטעם המלכות נגד האנוסים ראשיתה ב־1477, השנה שבה יצאו המלכים הקתוליים במסע להרגעת הרוחות במדינה. משהגיעו לסביליה פנה אליהם הנזיר אלונסו די אוחידה (Hojeda), ממשיך דרכם של ויסנטי פרר ואלונסו די אספינה, העמידם על חומרת מצבה של האמונה הקתולית בעיר ותבע יסודה של אינקויזיציה. נראה שכיון לדעתם ולרצונם, שכן התיאור שמביא הכרוניסטן פרנאנדו דיל פולגאר על הביקור והפנייה יש בו כדי לרמז שהליכה זו לסביליה מכוונת היתה לשם בדיקת מצבה של האמונה במקום שרבו בו האנוסים.

הערת המחבר : הפנייה נעשתה באמצעות פרנציסקו די סנטיליאנה, שליחם של פרנאנדו ואיזבל בחצרהאפיפיור. הבולה המתירה הקמת אינקויזיציה הגיעה בדצמבר 1478 בשעה שהמלכים הקתוליים שהו בקורדובה. סודיות המשא־ומתן ניכרת מן העובדה שבכינוס כנסיה שנערך בסביליה בחדשים יולי־אוגוסט שנת 1478 לא דובר על ענין הכפירה כלל.

 אך יש להדגיש, שעל אף ההכרעה לעשות לתיקונה של האמונה ששקעה בסביליה לא נזדרזו המלכים הקתוליים לפתוח מיד בפעולת ביעור הכפירה כאשר ניתנה הסכמת סיכסטוס (ב־1478) בדבר יסודה של האינקויזיציה במלכות קסטיליה.עד שנתמנו האינקויזיטורים הראשונים עברו שנתים נוספות, ועד שהגיעו לסביליה ופתחו בה בפעולה עבדה שנה נוספת-ייתכן שכוחם של מתונים עוד היה עמהם, והם שהשפיעו שבתחי­לה יינקטו אמצעי חינוך והשפעה לחיסול הכפירה שפשתה.

הערת המחבר :   הכוונה לחינוך באמצעותו של קטכיזם, שהכין ארכיהגמונה של סביליה ״למאמינים שינהגועל־פיו בכל ארחות־חייהם״. צעד נוסף שנקטו: דרשות והטפות בכנסיות לשכנוע האנוסים לחיות חיים נוצריים. הקטכיזם, ששמו היה Catesismo de la doctrina, נתפרסם בסביליה בשנת 1478. הכריזו עליו בכנסיות והזכירוהו בכל דרשה. חסרים אנו כל ידיעות כיצד נעשה באמצעותו החינוך לנצרות טובה. הטענה שיש צורך לחנך בנצרות נתבססה על העובדה שהאנוסים מעולם לא חונכו בדתם החדשה. לשם חינוכם נדרשה תקופח של שמונה חדשים. תקופה זו הוחלט עליה כבר בכינוס הכנסיה שנערך ב־Agde שבפרובאנס בשנת 506, וזוהי גם הצעתו של אלונסו די אספינה.

 ואולי בהשפעתם נגנזה לזמן מה התכנית להקמת בית־הדין בסביליה, שלפי הטענה היתה דבקותם של אנוסיה בדת ישראל מן הגדולות ביותר שבמדינה. אולם גניזה זו לא היתה ארוכה מדי ומלחמת ה״גישות״ לשאלת הקונברסוס עברה במהרה לפסים אחרים, ביחוד לאחד שגברה השפעתו של טורקימדה ונתחזק מעמדו. ויכוח פומבי התנהל באותו זמן בין שתי סיעות: האחת שמותר לנו לכנותה ״ליברלית״, ושתבעה יחם של סובלנות, ובראשה עמד ארכיהגמונה של סביליה! השניה שמותר לנו לכנותה ״קיצונית׳/ ושתבעה צעדים נמרצים לביעור הכפירה, ובראשה הפריור של מנזר סנטה־קרוס בםיגוביה. פרטי גישותיהן ייבחנו להלן.

בּולת יִסוּדה של האינקויזיציה הלאומית הספרדית היא הבסיס החוקי למוסד לאומי זה. כל הבּולות שניתנו לאחריה אינן נובעות אלא מבולה זו ומסתמכות עליה. למעשה הללו באות רק לשנותה או לסטות ממנה. לאחרונה אסף ברנרדינו ללרקה ופירסם את הבולות הנוגעות לאינקויזיציה ואת חליפת־המכתבים  בין המלכים הקתוליים לאפיפיור סיכסטוס הרביעי בדבר הקמת האינקויזיציה והסדרת סמכויותיהם של האינקויזיטורים ומינוייהם. כבר בבדיקתו של החומר הרשמי הזה עולים לפנינו אותם לבטים שנתלבט בהם האפיפיור בשעה שבא להוציא מידיו נשק שכוחו רב במהותו ולמסרו לידיו של השלטון החילוני, ואפילו המדובר במלכים שזכו לתואר ״המלכים הקתוליים״, שהתכוונו לנצל ויכוח פנימי זה לצרכי שלטון.

בולת־היסוד נשתמרה כשהעתק ממנה מצורף לכתב־המינוי שניתן מאת המלכים הקתוליים לנזירים הבאצ׳יליֶר חואן די סן מרטין, פריור המנזר של סן־פבלו בבורגוס, ויקאר במסדר הדומיניקני, ומאיסטרי מיגֶל די מוריליו, לשמש בסביליה. לבולה ולכתב־המינוי צורפה פניית שני האינקויזיטורים אל אצילי אנדלוסיה וראשי עריה להיענות להם ולעזור להם בפעולתם לביעור הכפירה. כתב־המינוי ניתן ב־27 בספטמבר 1480, והם החלו בפעולתם בינואר 1481. אף ההפסקות בתאריכים, כפי שכבר צוין לעיל, מורות על שיקולים ועל קשיים גם יחד. שיקולים אלה היו פנימיים מעיקרם, אך ייתכן והיו גם גורמי־חוץ, היחסים עם פורטוגל ועם צרפת, שהביאו לידי כך שהשעה לא היתה כשרה.

בפנייתם ביקשו האינקויזיטורים את האצילים ואת ראשי הערים שיסגירו לידיהם את האנוסים שברחו מסביליה ובאו לחסות בצלם וליהנות מהגנתם. בפנייתם זו הסבירו כי הסיבות שהביאו להקמתה של האינקויזיציה היו ההכרח להילחם בכפירה שפשתה במדינה בעטיָם של אנוסים שבאו מן היהדות. מן הבולה שצורפה אל כתב־־המינוי לומדים אנו כמה פרטים על פנייתם הרשמית של המלכים הקתוליים ועל רצונו של סיכסטוס שאדמת ספרד תטוהר מכופרים (קרי מאורים).

בדבריו התכוון לכיבושה של גרנדה, והדעת נותנת שניתנו לאפיפיור הבטחות בכיוון זה. ואשר לסמכות מינוי אינקויזיטורים – זו היתה מלאה, מאחר שניתנה ההבטחה לפעול לגירוש המוסלמים ממעוזם האחרון בחצי האי.סמכותם של האינקויזיטורים היתה לגבי קסטיליה כולה, שהועמדה בסביליה למבחן. אין לדעת אם כוונת השליטים היתה שבית־דין זה יפעל לאחר־מכן במקום אחר. גם משנוסד בית־הדין בסיאודד ריאל ב־1483 הוא נוסד לכל הארכיהגמוניה של טולידו. נמצאנו למדים שבכל בית־דין כאילו הועמדו למבחן כל שיטתה של האינקויזיציה ודרך תגובתה של האוכלוסייה ויחסה למוסד־מדינה זה.

מן החומר, שנשתמד לנו מן התקופה הראשונה לפעולת האינקויזיציה, נוכל ללמוד על הדרך שנקטו בימים ראשונים אלה: החמרה בענשים. ועל אף העובדה שלא הגיעו לידינו תיקיהם של נידוני סביליה, יש בידינו עדויות הרבה המעידות על דרכם האכזרית של האינקויזיטורים. הדעת נותנת שהיתה כאן תנופה האפיינית לראשיתה של כל פעולה, ומגמתה ללמד לקח. ידוע המעשה בבני־ביתו של שושן בסביליה; ריכוז בית־הסוהר של האינקויזיציה ובית־דינה במבצר טריאנה! המגפה שפרצה בעיר וצאתם של אנוסים רבים מן העיר, ואינקויזיטורים בעקבותיהם, ופעולתם נגדם בכל מקום שבו מצאו מקלט. ברנאלדיס מונה את העולים על המוקד בעיר סביליה בשנות 1488-1481 עד למעלה מ־700 איש, ולמוחזרים לחיק הכנסיה הוא קובע מספר העולה על 5000 איש.

הערת המחבר :  כרוניקה, פרק 44, עמוד 600. ליורנטי לעומתו (שם) קובע את מספרי הנידונים בסביליהדבדיאוסיסה של קאדים לשנת 1481 בלבד ל־2000 איש. הוא מסתמך על ההיסטוריון הישועי מריאנה. לפי פולגאד זכו לכפרת עוונות 15,000 נפש ונשרפו 2000 איש בכל האזור (כרוניקה, מהדורת מאטה־קאריאסו, עמוד 438 ואילך! ועיין גם פ׳ קנטירה, ספרד 4 [1944], עמוד 336 ואילך). אבל במקום אחר בכרוניקה (עמוד 337) הוא מונה 4000 בתים ויותר של אנוסים באנדלוסיה, ביחוד בסביליה ובקורדובה. כל אלד. בדחו. מריאנה מביא מספר של 17,000 נפש שזכו לכפרה, 400 P. Mariana, Historia de Espana, Lib XXIV, C. XVII, fol. ליורקה, שם, עמוד 83, חולק על הנחה זו וטוען שאין מספרי מריאנה נכונים. לענין זה יש להשוות עוד את המספרים שהביא ולירה (.Cronica, Madrid 1927, p. 123 s). הוא מונה 1500 נשרפים ולמעלה מ־4000 מוחזרים לחיק ד,כנסיה. ליד מספרים אלה רשומה הערתו של היירונימו סוריטה, כי עד שנת 1520 נשרפו באדכיהגמוניה של סביליה למעלה מ־4000 איש, ולמעלה מ־20,000 הוחזרו לחיק הכנסיה. הוא הוסיף כי בסך־הכל נידונו בארכיהגמיניה זו למעלה מ־100,000 איש! ייתכן שמספרים אלה הם מספרי־התרשמות, ואם ההתרשמות היא גדולה כל־כך מסתבר שלא מעטים היו נידוניה של האינקויזיציה.

מספרים אלה, כפי שמביאם כרוניסטן שלא הצטיין באהבת ישראל, נמוכים הם לאין ערוך מכל המספרים שהגיעו לידינו. כשלעצמם מאלפים הם לגבי דרכו של המוסד. ולא באה פרשת סביליה אלא לציין, כי המעשה בה, בשנותיה הראשונות של האינקויזיציה, שימש פינה ויתד לדרכו של המוסד לאחר־ כך. ולא בא טורקימדה, שפתח בפעולתו הרשמית רבת התנופה לאחר שנוסד בית־הדין בסביליה, אלא להמשיך בקו שכבר נקבע בימיה הראשונים של האינקויזיציה באנדלוסיה.

اسرائيل بالعربية – اليهود في المغرب

 

انتصار دولة اسرائيل على العدوان المصري في حرب يوم كيبور 1973

Posted: 01 Oct 2013 06:10 PM PDT

بدأت الحرب في 6 تشرين أول 1973 بهجوم القوات المصرية والسورية على اسرائيل – واستمرت حتى 24 تشرين أول 1973. فاجئ هذا الهجوم دولة اسرائيل, ودار القتال بشكل أساسي على ثلاثة جبهات رئيسية: الجبهة الشمالية, الجبهة الجنوبية ومحور البحر الابيض المتوسط.

https://mail.google.com/mail/h/mx271fcrolul/?&v=c&th=1417851c1c318740

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אוקטובר 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר