ארכיון יומי: 18 באוקטובר 2013


הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו

תורת אמך ◆ פרשת וירא ◆ מס' 23

לאור רבותינו חכמי המערב ◆ המלקט: הרב אברהם אסולין

 

וירא אליו ה' באלני ממרא והוא יש

הרב אברהם אסולין היו

הרב אברהם אסולין היו

ב פתח האהל כחם היום(יח, א).

כתב החסיד הרב ברוך סבאג זצ"ל רב ודיין בעיר אספי, בספרו ראשי בשמים, רומז למי שיש לו הדברים הללו ראוי שתשרה עליו  שכינה: א. "באלני ממרא" , שיהא תקיף וחזק להמרות פה יצר הרע, כמ"ש (באבות, ד,א), איזהו גיבור הכובש את יצרו, והוא "באלוני ממרא" מלשון אלוני הבשן שהוא לשון חוזק,שתקיף להיות ממרא פה יצה"ר. ב. "והוא יושב פתח האהל", שיושב בקביעות באוהלה של תורה.

ג. "כחום היום", שיושב ולומד אפילו הוא דחוק, שיש לו דוחק וצער לא ימיש מתוך האהל, שמצטער כמו האדם מחום היום.

 

וישא עינו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האל וישתחו ארצה(יח, ב).

כתב הגאון רבי יהודה אבן דאנן זצ"ל (ה'תרצ"ה), בספרו מנחת יהודה. איתא במדרש נעלם, אמר רב יהודה: בשעת פטירתו של אדם, הוא יום הדין הגדול שהנשמה נפרדת מן הגוף, ולא נפטר אדם מן העולם עד שרואה את השכינה, כדכתיב  (שמות לג, כ), " כי לא יראני האדם וחי". ובאים עם השכינה שלשה מלאכי השרת לקבל נשמתו של הצדיק, ונרמז " וירא אליו ה' באלוני ממרא", "וישא עיניו" – הצדיק בשעת המיתה, "וירא והנה שלשה אנשים", שלשה מלאכי השרת הבאים עם השכינה לקבל נשמתו (זוהר ח"א, עט), "נצבים עליו", כדי לקבל נשמתו בשעה שתצא. וכשהגיע זמנה לצאת "וירא", זאת אומרת באותה שעה רואה פני שכינה, וכיון שרואה פני שכינה אי אפשר לחיות, שכתוב "כי לא יראני האדם וחי" (זוהר ח"ג נג), ולכן תיכף "וירץ לקראתם"  לקראת השלשה מלאכי השרת המקבלים נשמתו, "מפתח  האהל", שהוא בית הבליעה, ששם מתוודה כל מה שעשה הגוף עמה בעולם הזה (זוהר ח"ג לג), ואז נשמת הצדיק שמחה במעשיה ושמחה על פקדונה, ואז "וישתחו ארצה" לנגד השכינה.

 

ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך(יח, ג).

כתב הגאון רבי רפאל בירדוגו זצ"ל בספרו מי מנוחות, "אל נא תעבור מעל עבדך" אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה (שבת קכז), הטעם לכך, כי בהכנסת אורחים הוא מתדמה ממש לשכינה, כי כשם שה' יתברך זן ומפרנס לכל העולם, כן זה זן ומפרנס לאחרים. והוא יותר מן הצדקה, כי הצדקה בממון ואין מכניסו בצל קורתו, וזה מתוך שמקב הנאתו ומכניסו לבית. ואברהם אבינו עליו השלום, היה גם כן מכניסם תחת כנפי השכינה. לכן לגביו זה יותר מהקבלת פני השכינה, כי בזה גורם לאחרים להקביל פני שכינה, ויותר יתגדל כבודו יתברך בזה מלהקביל פניו.

 

הקשו המפרשים מנין ידע אברהם אבינו שנלמד מהפסוק ""אל נא תעבור מעל עבדך", שזה סובב על מצוות הכנסת אורחים, והסביר סדנא בבא סאלי זצ"ל, ע"פ רש"י (בראשית יח, א), "ד"ה והוא יושב", ישב כתיב, ביקש לעמוד, אמר לו הקב"ה: שב ואני אעמוד. והנה מלשון ביקש לעמוד, משמע שאברהם אבינו ע"ה, התאמץ מאד כדי לעמוד בפני הקב"ה ולא יכל, עד שאמר לו הקב"ה שב ואני אעמוד. אמנם אח"כ כתוב בפסוק (בראשית יח, ב), והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם, משמע שמיד כאשר ראה אותם קיבל כוחות ורץ, ומזה למד אברהם שהכנסת אורחים גדולה יותר מהקבלת פני השכינה, שהרי בהקבלת פני השכינה התאמץ לעמוד ולא יכל, ובאורחים קיבל כוחות ומיד רץ (סידנא בבא סאלי ח"א).

 

יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ(יח, ד).

כתב הגאון רבי יהודה בירדוגו זצ"ל בספרו מקוה המים, צריך לדעת כי "יוקח" ע"י שליח, יש שדורשים לגנאי ויש דורשים לשבח. ויש לדקדק, מה ראה בלקיחת מים על ידי שליח ובפת ע"י עצמו. וצריך לומר שכוונת אברהם אבינו ע"ה היתה רצויה, ומזריזותו במצות האורחים, לא רצה להשהותן כל כך עד שיעשה כל צורכי הסעודה ע"י עצמו. לכן כל מה שהיה אפשר באחר, היה עושה ע"י עצמו. ולכן המים שאפשר על ידי שליח נתנם לעשות, מה שאין הפת שאם היה שולח ע"י שליח לשרה לעשות, וכל שכן שכוונתו היה לשנות משאר הימים, שהיה רגיל לעשות לאורחים קמח, שבזה מצאה שרה מענה לומר קמח, והיום (כדברי המדרש), אחר שמל ופירושו ממנו לא היו באים אורחים, רצה לעשות להם סולת. ואם היה ע"י שליח אחר, שהאשה עיניה צרה באורחים, שמא תעה קמח, לכן נשתלח הוא על ענין הלחם, ואחר שכוונתו רצויה, לפיכך שילם ה' לבניו בבאר.

 

יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ(יח, ד).

בא להזהיר למי שאינו יכול ללמוד כל היום, שלפחות "יקח נא מעט מים", דהיינו לקבוע עיתים לתורה, ובתנאי שיהרהר בתשובה בלבו לפני כן, וכן "ורחצו רגליכם", שירחץ ויטהר מטינוף מעשיו, כי הטנופת והרגלים הם כנוי לעוונות. ואם לא יכול כן, יחזיק ביד לומדי התורה (ראשי בשמים).

 

ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעברו כי על כן עברתם על עבדכם ויאמרו כן תעשה כאשר דברת(יח, ה).

התורה נקראת לחם, כדכתיב (משלי ט, ד), "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי", שיקנה התורה בממונו. "וסעדו לבכם", שעל ידי עסק התורה יהיה לו סעד וסיוע נגד היצר שיושב בין מפתי הלב. "אחר תעבורו", שצריך לעבור על מידותיו, כמו שאמר התנא (אבות ו, א), והוה צנוע, וארך רוח {ארך אפים}, ומול על עלבונו {מעביר על מידותיו, מרוב ענוה}. ומגדלו {התורה}, ומרוממתו על כל המעשים {שברא בתבל, ונותנת לו מלכות וממשלה}. (ראשי בשמים).

 

ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל(יח, ט).

כתב הגאון החסיד רבי יחיא שניאור זצ"ל רבה שכונת מוסררה בי"ם, מחבר הספר יש מאין, איתא בגמרא(ב"מ פז), יודעים היו מלאכי השרת שרה אמנו היכן היתה, אלא כדי לחבבה על בעלה. רש"י כתב, להודיע שהיא צנועה משאר חברותיה, שאינה נראית וצריך לשאול אחריה. אמר רבי יוסי בר חנינא כדי לשגר לה כוס של ברכה ע"כ. הקשה לי ת"ח  אחד, הרי אין כוס של ברכה שייך אלא אם בירכו ברכת המזון, וכאן כתב רש"י ז"ל, ויקח חמאה וחלב ובן הבקר, ולחם לא הביא לפניהם לפי שפירסה שרה נדה ונטמאת העיסה, ולפי זה אין כאן ברכת המזון, ואיך אמר רבי יוסי בר חנינא כדי לשגר כוס של ברכה, והשבתי לו תיכף שאפשר לתרץ, כמו שאמרו חז"ל (ברכות מד), רבי עקיבא אומר אפילו אכל שלק והוא מזונו מברך עליו שלוש ברכות שהיא ברכת המזון, וכן כאן כיון שקבעו סעודתם על חמאה וחלב וכו' וזהו מזונם, אז בודאי בירכו ברכת המזון ומובן למה שגר כוס ברכה.

 

וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט לאמר קום קח את אשתך ואת שתי בנתיך הנמצאת פן תספה בעון העיר (יט, טו).

כתב הגאון הרב יוסף משאש זצ"ל רב העיר חיפה בספרו אוצר המכתבים (ח"א), " וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט לאמר קום קח" גם כאן מילת "לאמר", באה להורות על כפל הדברים למהר לקחת את אשתו וכו', ואפשר עוד, כי רצה לומר, כאשר עלה השחר ולוט היה עדיין שוכב על מטתו, "ויאיצו המלאכים בלוט", דהיינו ויציקו, כמו שאמר הראב"ע ז"ל שם. ור"ל שהתחילו להציק לו בידיהם, זה מנענעו מכאן וזה מכאן כדי להקיצו משנתו. גם הוסיפו "לאמר" אליו בפיהם, קום מהר וקח את אשתך ואת שתי בנותיך.

 

שבת שלום,

הרב אברהם אסולין

 

לתגובות:    a0527145147@gmail.com

תאג'ר אל סולטאן- מיכאל אביטבול

تاجر السلطان

نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب

תאג'אר אל-סולטאן – עילית כלכלית יהודית במר

וקו – מיכאל אביטבול

הקדמה

לעומת הסדרות האחרות של המפעל, הסדרה הנוכחית אליה משתייך כרך זה של אוריינס יודאיקוס מצטיינת בשפע רב של מקורות המתעדים באופן מפורט ועדכני כל תחום, כל נושא וכמעט כל היבט מחיי היהודים בארצות האסלאם במאות התשע עשרה והעשרים.

בעקבות החדירה האירופית לתוך המזרח התיכון וצפון אפריקה נחשפו מרבית היישובים בהם התגוררו יהודים להתעניינותם של מוסדות יהודיים בעולם ולסקרנותם של נוסעים, רופאים מיסיונרים, קונסולים ונציגי שלטון אירופיים אחרים ששיגרו לממשלותיהם דוחות ותזכירים מפורטים על רודות מצב היהודים בארצות האסלאם. 

מכתב מספר 6

מכתב ברכה מאת הח'ליפה של מראכש, מחמד בן עבד אל רחמאן לאברהם קורקוס על מינויים של האחים קורקוס למשרת " סוחרי המלך " במקום אביהם.

8.12.1853

الحمد لله وحدة

ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم

1 جديم مولانا المصور بالله ابراهيم قرقوز، وصلنا كتابك اجبرت فيه بان

2 مولانا المنصور بالله ابقاكم في مرتبة ابيكم فانكم لا ترون من جانبه العالي

3 بالله الا الجير لان اباكم من جاصة تجار اليهود ومن خدام اعتباه الشريفة

4 والتمام في 7 ربيع الاول عام 1270

الخليفة

مولاى محمد

ابن امير المؤمنين

عبد الرحيم

وفقه الله

الحمد لله وحدة

השבח לאל לבדו

ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم

אין חיל ואין כוח באלוהים העליון, העצום

1 جديم مولانا المصور بالله ابراهيم قرقوز، وصلنا كتابك اجبرت فيه بان

אל משרת אדוננו – נצחונו באל – אברהם קורקוס. לעצם העניין : הגיענו מכתבך בו הינך מודיע כי

2 مولانا المنصور بالله ابقاكم في مرتبة ابيكم فانكم لا ترون من جانبه العالي

אדוננו – נצחונו באל – השאירכם במשרת אביכם ( 1 ). הנה, לא תחזו מעם הוד מעלתו

1 – על פי תאריך כתיבתו של מכתב זה, יוצא ששני האחים הודיעו לח'ליפה של מראכש על מינויים עוד לפני שהגיע לידן כתב המינוי הרשמי מאת המלך. סביר גם להניח שהם ידעו על כך הרבה זמן לפני שאל טייב בן אליימאני בישר להם במתכתבו על החלטת המלך

3 بالله الا الجير لان اباكم من جاصة تجار اليهود ومن خدام اعتباه الشريفة

אלא בטובה שכן, אביכם נמנה על חשובי הסוחרים היהודים ומשרתיו של הוד מלכותו השריפית ( 2 )

2 – תואר המציין את המוצא של השושלת המרוקאית הטוענת לזיקה ישירה למשפחת הנביא. זהו המקור של השם " הממלכה השריפית " – שהאירפים – ובעקבותיהם המרוקאים עצמם – נהגו להשתמש בו, במרוצת המאה התשע עשרה לציון שמה של מרוקו

4 والتمام في 7 ربيع الاول عام 1270

סוף. 7 לרביע אל אוול שנת 1270

الخليفة

مولاى محمد

ابن امير المؤمنين

عبد الرحيم

وفقه الله

חותמת – הח'ליפה, מולאי מחמד בן נסיך המאמינים עבד אל רחמאן, יצליח האל דרכו ( 3 )

3 – חתימה בלתי שגרתית. בהיות המכתב מופנה ללא מוסלמי, החותמת צריכה הייתה להופיע לא בסוף המכתב אלא בראשו שכן לפי המקובל אין לכתוב את שמו של מוסלמי מתחת לשמו של יהודי. 

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.

" מתנתם מעוטה חרפתם מרובה״

הקהל לא ראה עצמו אחראי גם למלמדים, וכל מה שהיה קשור להם – מינויָם, הכשרתם, שכרם וכיוצא בזה-לא היה ממוסד. פתיחת כיתה דמתה במידת־מה לפתיחת חנות – כל מי שרצה לפתוח פתח.המלמדים קיבלו את שכרם מן ההורים ושכר הלימוד היה שונה ממלמד למלמד, והמלמד עצמו דרש שכר שונה מהורים שונים. מכל־מקום, השכר היה נמוך ולא שולם בקביעות. כיוון שעסק המלמדות לא היה כדאי בדרך־כלל, על־כן לא חלו על מקצוע זה התקנות של ה״שררה״, אשר הגנו בקפדנות על המשרות הציבוריות מפני חשש הסגת־גבול. רבים מבין המלמדים היו אנשים בלא מקצוע, שראו במלמדות פרנסה צדדית או פרנסת מעבר, ומשרווח להם נטשו את המלאכה. תלמידי חכמים מסוימים עסקו במלמדות כמקור קיום זמני ותוך כדי כך השתלמו בלימודיהם לשם השגת תפקיד רם כגון רבנות או כיוצא בזה, וכשעלו בדרגה הפסיקו להורות." מצב עגום זה הטריד את מנוחתם של הרבנים־הדיינים, שניסו בדרכים שונות לעודד בחורים מוכשרים לעסוק במלמדות.

למרות האמור לעיל נמצאו לא פעם בקהילות שונות מלמדים מוצלחים, אשר זכו להוקרה ולסעד על־ידי אנשי קהילותיהם. בשו״ת משפצים ישרים מובא פסק־דין בעניין מחלוקת, שפרצה בקהילת תאזא. המלמד בעיירה זו היה תלמיד חכם וראה ברכה במלאכתו, אך החליט להפסיק את עבודתו בשל מיעוט הכנסותיו מן ההוראה. אחדים מן הקהילה רצו להפנות חלק מהכנסות בית־הכנסת לזכות המלמד ובכך להניאו מלפרוש. אחרים התנגדו, שכן הכנסות בית־הכנסת היו שייכות למשפחה מסוימת מכוח ה״שררה״, העוברת בירושה. העניין הובא להכרעת הדיין, ר׳ רפאל בירדוגו. תשובתו כוללת פסק־דין, הצעת פשרה והתראה. ״מעיקר הדין… רשאים הקהלה ליתנה (= את ה״שררה״ של בית־הכנסת) למי שיראה בעיניהם שיש בו תועלת לציבור… ולכן בנידון זה טענת הכת השנייה האומרים לתת הנאותיה (של בית־הכנסת) למי שילמד להם תשב״ר (תינוקות של בית רבן) טענתם נכונה ועצה טובה״. למרות זה מציע הדיין פשרה-שיותן למלמד רבע מהכנסות בית־הכנסת. בסוף באה התראה: הרי ממילא מותר לאנשים החפצים במלמד לפתוח בית־כנסת חדש, שישמש גם בית־ספר. המלמד ייהנה משכר לימוד הילדים וגם מהכנסות בית־ הכנסת, אך זה יבוא בלא ספק על חשבון בית־הכנסת הקיים.

תשובה אחרת מדברת על מלמד מן העיר פאס, אשר לא מצא כדי פרנסתו ופרנסת ביתו בעירו, נדד לאלג׳יריה ונתמנה למלמד בעיירה בלידה. שם הרביץ תורה בהצלחה רבה וגם גילה כושר חינוכי מובהק, ובלשון המקור ״היה מלמד תינוקות ודייק וגריס וכפאן ללימוד יפה יפה, גם הנהיגם במוסר ודרך ארץ״.

מקרה מעניין של התארגנות מלמדים לשם הטבת תנאי עבודתם והגנה על זכויו­תיהם אירע בעיירה ספרו בראשית תקמ״ג (1782).שישה מלמדים, אשר מילאו כנראה גם תפקידים אחרים (שחיטה ולבלרות), התארגנו ל״שותפות אחת בלימוד הנערים״ וסיכמו ביניהם, מחד גיסא, לסרב מעתה ואילך לקבל כל סיוע כספי מן הציבור, ״שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה״, אך, מאידך גיסא, לא להמשיך עוד בהוראה אלא אם כן יובטח להם שכר הוגן, דהיינו, ״שיהיה כפי מה שמקבלים בעיר (הגדולה) ויהיה דבר המספיק (לפרנסה) ויינתן מראש מדי חודש בחודשו״. ההת­ארגנות והאיום בשביתה מעניינים כשהם לעצמם ומצביעים על תודעה מקצועית גבוהה, אך כל הפעולה התאפשרה כנראה מפני שרב העיירה, הרב ישועה אביטבול, נתן לה את מלוא הגיבוי הדרוש, כפי שיוצא מן ה״הסכמה״, הרשומה בשולי זכרון הדברים.

Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan

 

david bensoussanIl etait une fois le Maroc

Temoignage du passe judeo-marocain

David Bensoussan

AVANT-PROPOS

Un adage bien connu veut que l'histoire soit de la polémique, mais que l'inverse ne soit pas fondé. Cela s'applique tout particulièrement à l'historiographie marocaine qui est, le plus clair du temps, teintée d'idéologie : une pléthore d'essais datant de l'ère coloniale, essais dans lesquels, le plus souvent, les simplifications, les réductions des données en matière d'information et le ton condescendant ne font que corroborer les préjugés 

La negociation pour la liberation des captifs Chretiens n'etait donc pas une sinecure

Loin de la. Un autre negociateur francais Pierre Mazet fut emprisonne a Marrakech en 1634 II ne put resister aux mauvais traitements et perdit la raison dans la geole. En 1635 Priam-Pierre du Chalard revint en force et negocia le rachat de trois cent quarante-quatre esclaves frangais qu'il paya au prix de 133715 livres, mais fut emprisonne a la Bastille pour avoir paye un prix aussi eleve. Pendant plusieurs decennies, la marine francaise continua a poursuivre les pirates de Sale et de Larache. Le nombre de captifs de toutes les nationalites passa de plusieurs milliers an au debut du XVIIe siecle a plusieurs centaines au debut du XVIIIe siecle.

En 1634 le vice-consul de France Gaspard de Rastin s'engagea a payer 5503 ducats pour le rachat de 40  des 373 captifs frangais a Sale. II se porta garant de ces 40  personnes dont certaines s'evaderent avant la recette de la rancon. II fut 1'objet de maintes vexations et mourut en 1643  sans pouvoir conclure sa mission.

Longtemps, les pirates avaient verse un pourcentage de leur butin au sultan. Mais avec le temps, certains sultans eux-memes s'etaient accapare les prises des pirates et il fallut parfois aller jusqu'a negocier directement avec eux la liberte des captifs.

Dans la metropole, les ordres religieux de la Trinite et de la Merci se disputaient le monopole de la redemption des captifs Chretiens en Barbarie. Les queteurs se disputaient la destination des heritages determines et la couronne tenta de partager les zones de quete en France en 1638 Les quelques dizaines de captifs auxquels on avait interdit de se raser furent ramenes par les Trinitaires et conduits en procession de Marseille a Paris en guise de mise en spectacle de propagande. La rhetorique de l'opposition au musulman et l'ideal christologique de transfert de souffrance des esclaves vers les religieux se refleterent dans les estampes du fondateur de l'ordre au XIIe siecle St- Jean de Matha que les Trinitaires faisaient circuler en France.

En 1670 un vaisseau dieppois fut piege par des pirates qui avaient demande a verifier que l'equipage ne comprenait pas de ressortissants d'autres pays que la France. L'equipage fut immediatement mene au marche des esclaves a Sale. Les narrateurs rapporterent que les acheteurs axaminaient les mains des prisonriiers, pour savoir si ces derniers etaient des manuels ou des aristocrates et payaient en consequence en vue de pouvoir exiger des rangons par la suite. Normand Germain Moiiette fut captif a Meknes pendant dix ans. Dans l'ouvrage Relation de la Captivite du Sr. Mouette dans les Royaumes de Fez et du Maroc publie en  1683 on y apprend qu'un de ses deux maitres le mit a la corvee de maconnerie le jour et le placa le soir dans un cachot souterrain auquel on accedait par une corde. L'humidite et l'extreme promiscuite etaient intolerables. Tout prisonnier qui se plaignait de douleurs etait marque au fer rouge sur la partie malade. Son maitre ayant participe a une revolte contre le sultan Moulay Slimane, ses esclaves devinrent propriete du sultan et furent conduits a Meknes ou les geoliers excederent de zele pour les bastonner. Seule l'epidemie de peste leur donna un certain repit jusqu'a ce qu'ils furent rachetes par les missionnaires des Peres de la Merci.

נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל

נוהג בחכמה

אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי שו"ע

שנהגו בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב

רבי יוסף בן נאיים ויצרתו

הרב פרופסור משה עמאר הי"ו

שני ענקים חיים זאב הירשברג ורבי יוסף בן נאיים

שני ענקים
חיים זאב הירשברג ורבי יוסף בן נאיים

הקדמה לספר " מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאים. 

כהונתו כשוחט ובודק.

נראה כי בתחילת עבודתו כסופר, לא מצא בה כדי מחייתו. לכן בא אביו לעזרתו והיה תומך בו ככל יכולתו, כדי שיוכל להמשיך בלימודו ללא טרדות ודאגות פרנסה. הוא לימד לבנו רבי יוסף את מלאכת השחיטה והבדיקה, ומינה אותו להיות שוחט במקומו בבית המטבחיים.

רבי יוסף למד את מלאכת השחיטה, התאמן בדרכי הבדיקה והתעמק במקורותיה ההלכתיים, עד שיצא שמו כמי שמומחה בנושא. רבנים ושחטים מערים שונות פנו אליו בשאלות הלכתיות ובבעיות שהתעוררו בעניין זה בקהילותיהם.

הוא ליקט מתוך כתבי יד של חכמי פאס הקדמונים מנהגי טריפות ופסקים בדיני שחיטה וטריפות ואסף אותם לחיבוריו. כדי להקל על חבריו השוחטים, חיבר את הספר " זובחי הזבח ", בו ערך תמצית לספר " זבחי רצון " חרב הגאון שלמה אבן צור זצ"ל, שהוא חיבור יסודי ורב היקף בנושא, החיבור עצמו עודנו בכתובים.

לאחר זמן מה שימש רבי יוסף כראש השוחטים בפאס, בשנת תשי"ב – 1952 החליטה מועצת הרבנים במרוקו, לאחד את כל מנהגי הטריפות במרוקו. לשם כך הקימה ועדת מומחים המורכבת מרבנים ושוחטים אשר תלמד הנושא, תחקור תדון ותגיש המלצות.

רבי יוסף נבחר כחבר בוועדה זו, חוות דעתו המנומקת שהגיש לחבריו בכתב, מצויה בחיבורו " שארית הצאן ".

מטעמים של היגיינה ותברואה, דרשו השלטונות שהשחיטה תתבצע רק בשעות הלילה המאורחות, כדי שלפנות בוקר יהיה הבשר מוכן לבדיקת הרופא הווטרינר, ויועבר בשעות הבוקר המוקדמות לחנויות. הדבר אילץ את רבי יוסף לעבוד לפני התפילה, דבר האסור לפי ההלכה.

והוא נדרש לשאלה זו בחיבורו " צאן יוסף ", סימן יח. באחד הלילות בסוף קיץ של שנת תש"ג – 1953 לאחר שסיים את עבודתו בבית המטבחיים, מעדה רגלו לתוך בור הביוב ומחמת הנפילה נקעה זרועו ממקומה ומאז לא חזרה ידו לתפקודה המלא, לכן נאלץ בחודש חשון תש"ד – 1953 להתפטר ממלאכת השחיטה. 

כמרביץ תורה.

בשנת תרע"ב – 1912 נבחר רבי יוסף לשמש כשליח ציבור וכמרביץ תורה בבית הכנסת של התושבים. בתפקידו זה היה דורש ברבים בבית הכנסת בקביעות בשבתות : שוב, זכור, הגדול וכלה. וכן היה מתבקש לשאת דרשות על נפטרים בשבתות, בבית כנסת זה ובבתי כנסת אחרים.

רבי יוסף נהג גם לתת דרך קבע שיעורים לבעלי בתים בתנ"ך, בתלמוד, בעין יעקב ובהלכה. בדרך זו הצליחו המשתתפים לסיים ספרי נ"ך, מסכתות ושולחן ערוך, אורח חיים ועוד. חלק ניכר מדרושיו וחידושיו חיבר תוך כדי דרשותיו בבתי הכנסת והשיעורים הקבועים שהנהיג בציבור.

מכאן שיגע הרבה על רמתם ואיכותם הגבוהה של הדרשות והשיעורים. כהונתו בבית הכנסת של התושבים ארכה עשרים ושבע שנים, וספוגה הייתה נוקרה והערכה הדדית בינו לבין הציבור – שומעי לקחו, והם אמנם תמכו ביד רחבה ברבי יוסף.

לכן גם לאחר פטירת אביו – רבי יצחק, כאשר התפנתה משרתו כשליח ציבור ומרביץ תורה בבית הכנסת של יוצאי העיר דבדו, העדיף רבי יוסף להמשיך בכהונתו בבית הכנסת של התושבים, ובמקום אביו מינה את חתנו רבי אברהם לוי לשליח ציבור.

בשנת תר"צ הושלמו השיפוצים בבית הכנסת של קהל דבדו ובחנוכת בית הכנסת נשא רבי יוסף דרשה מרכזית :

             דרוש דרשתי בבית הכנסת יכון בצדק, שבנה עטרת ראשי אבא מארי כמוהר"ר רבי יצחק בן נאיים זצ"ל בשנת עת"ר – 1910 פ"ק ולא נגמר שכלולה. ובשנה זאת שנת וכבוד והדר תעטרה"ו ( תר"ץ – 1930, פ"ק, קמו עמדו כל הקהל ונתעוררו לשכלל אותה בציור וכיור ויצאה מחשבתם לפועל….

נראה כי בעקבות כך העדיף רבי יוסף למלאת מקום אביו ועבר לבית הכנסת של קהל דבדו. אף כי יחסיו עם בית הכנסת קהל התושבים נשארו טובים והדוקים. הוא המשיך להתפלל אתם במנחה באופן קבוע, סמוך למנחה קרא איתן בספר הזוהר ואחריה היה נותן שיעור מוסר בכל יום.

הם נהגו להזמינו לשאת דברים לפניהם בכל הזדמנות. כמו כן היה נושא דרשה מרכזית בכל שבת לפני מנחה בבית הכנסת הגדול על שם הרב הגאון רבי שלמה אבן צור זצ"ל, שלה האזינו מאות אנשים

דומה כי כנגד סגולותיו של רבי יוסף בתחום הדרוש : בתוכן הדרשה במבנה ובכושרו הריטורי, לא היה לו מתחרה בעיר פאס וסביבותיה. בכל אירוע נמצא רבי יוסף מראשי הדוברים. הוא היה המספיד המרכזי בפטירתו של כל חכם.

יתירה מכך, עוד בחייהם הביעו חכמים משאלה שרבי יוסף ידרוש עליהם בפטירתם. ולמרות שהדבר דרש ממנו זמן רב הוא נענה ברצון לכל הזמנה, כולל הזמנות מערים אחרות.

שלושת התפקידים : שליח ציבור, סופר ושליח ציבור, לא גזלו הרבה מזמנו, ובכל זאת הרויח משלושתם כדי פרנסתו בריווח, ולפיכך יכל היה לשקוד רוב היום על התורה בין כותלי ספרייתו והעלות בכתב את חידושיו, פירושיו והגיגותיו. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אוקטובר 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר