ארכיון יומי: 25 באוקטובר 2013


הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו

תורת אמך ◆ פרשת חיי שרה◆ מס' 24

לאור רבותינו חכמי המערב ◆ המלקט: הרב אברהם אסולין

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה (כג, א).

כתב הרה"צ רבי יוסף אוחיון זצ"ל בספרו אבקת רוכל, ידוע מדברי חז"ל, שנותיהם קצובים (ב"ר נח, א-ב), אברהם חי קע"

הרב אברהם אסולין היו

הרב אברהם אסולין היו

ה שנה, טול מהם מ"ח שנים, שעדיין לא הכיר את בוראו עד אחר מ"ח שנים – כי מי שאינו מכיר את בוראו חייו אינם חיים. ונשאר מקע"ה שנים קכ"ז שנים, וגם שרה היתה בת קכ"ז שנים, מזה מוכח ששנותיה קצובים קכ"ז. וא"כ בת מאה ולא חטאה רוב שנותיה, וכן אף עשרים ושבע שאחר המאה לא חטאה.

כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי סאלי וראש ישיבת כנסת ישראל

, בספר מאור חיים, יש לדקדק, כי בתחילה אמר "ויהיו", שהיה לו לומר אלה חיי שרה. ומה ששנה כאן ויהיו, בא לרמוז לנו, שכמו ששרה אמנו ע"ה היתה צדקת בתכלית, זכתה ללמוד ממנה מה שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות יח:), צדיקים במיתתם קרויים חיים, וזהו לשון הויה. ומה שלא אמר ימי חיי שרה, הטעם משום שהצדיקים במעשיהם נותנים חיים לימיהם, לא כן הרשעים שימיהם נותנים להם חיים. לכן נאמר חיי שרה ולא ימי. ומה שלא אמר מאה שנים, רמז לנו מוסר שלא יהא אדם גבה רוח, ומפני זה במאה שהוא מספר גדול אמר מאה שהוא מספר קטן.

ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון .. (כג, ב).

כתב הגאון רבי דוד הכהן סקלי, בספרו לך דוד, רבותינו ז"ל פירשו (ב"ר נח, ד), בקרית ארבע על שם ארבעה ענקים שהיו שם, עוד פרשו, שמתה בקרית ארבע שהוא, ה' אלהינו ה' אחד. עוד נראה לפרש בקרית היא לשון קריה, שהיא עיר שנקראת ארבע על שם שנתן בה אברהם ארבע מאות שקל כסף, ועל שם אותו מקום שקנה בארבע מאות שקל כסף, ונתעלה המקום משום שנקברו בו האבות, לכן נקרא קרית ארבע, והיא חברון שאח"כ ניתן לה את שם זה.

וידבר אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת לאמר (כג, ג).

כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל בספרו אוצר המכתבים ח"א, הכתוב קשה, כי מילת לאמר מיותרת, ואפשר שכפל להם הדברים כדרך המפציר בחברו לעשות רצונו. ונראה שאברהם  הפציר בבני חת שהיו ראשי העדה, "לאמר" את דברי תחנוניו ובקשתו לעפרון בעל השדה לעשות רצונו {כי שני הצדדים דברו בחוזק ועמדו על דעתם}.

גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני(כג, ד).

כתב החסיד רבי ראובן טימסטית זצ"ל בספרו דודאי ראובן, רצונו לומר, היום אני נחשב גר אף שהארץ ניתנה לי מהקב"ה, עם כל זה איני נחשב בה כי אם גר, מטעם גזירת בין הבתרים שכתוב בה (בראשית טו, יג), כי גר יהיה זרעך, אבל לעתיד, היא שלי לגמרי ואהיה בה "תושב", ואם כן ראוי שתתנו לי בה למיעוט אחוזת קבר מעצמכם גם בלא אמירה לכם ובלא מכירה, כי סוף סוף כל הארץ שלי היא מאת ה', שכל העולם הוא שלו ולאשר יחפוץ יתננה. וכוונת אברהם אבינו, להקדים להם ידיעה שהארץ שלו היא ובינתים  יתרצו  למכירה, כי כל חפצו לקנות מהם בכסף מלא.

ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו  אשר בקצה שדהו בכסף מלא יתננה לי בתוככם לאחוזת קבר(כג, ט).

כתב הרב אליהו בן הרוש זצ"ל בספרו ברכת אליהו, יובן בהקדים, כי בגלל ארבעה דברים אין אדם מוכר את שדהו: א. בגלל שהיא נחלת אבות ומניחה לזכרון. ב. בגלל שהיא באמצע השדה, והשדה סביב לה מ-ד רוחותיה, ואין ראוי שימכור האמצע ויניח הסביבות. ג. בגלל שאם ימכרנה עכשיו לא תשוה יותר מכדי דמיה. ד. בגלל שהיא ראויה לחרישה. ועכשיו יובן שאמר אברהם לבני חת, שהשדה הזו אין בה שום סיבה מהסיבות הללו, כי אם מפני שהיא נחלת אבות – "ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו", ולא של אבותיו. ואם מפני שהיא באמצע השדה, "אשר קצה שדהו". ואם מפני שלא תשוה כדי שוויה, "בכסף מלא יתננה" בכדי דמיה ויותר. ואם מפני שהיא ראויה לחרישה – "בתוככם לאחוזת קבר", אינה ראויה כי אם לקבורה, כיון שהיא ארץ טרשין קשה.

ואחרי כן קבר קבר אברהם את שרה אשתו של מערת שדה המכפלה(כג, יט).

כתב הגאון רבי וידאל הצרפתי זצ"ל בספרו צוף דבש, הכתוב בא לרמוז, שזהו המקום המובחר ביותר: ארץ כנען, חברון, השדה והמערה. כי כנגדה יש למעלה בשמים דבר קדוש וזהו "מכפלה", מלשון כפולה, למעלה בשמים היא מכוונת כנגד זו שלמטה.

ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל(כד, א).

כתב הגון רבי רפאל בירדוגו זצ"ל בספרו משמחי  לב, יש לדעת, אף שהזקין לא אירעו לו מה שיקרה לזקנים בעיניו, כמו: "ותכהין עיניו מראות" (בראשית כז, א), ביצחק. "ועיני ישראל כבדו מזוקן",(בראשית מח, י), ביעקב. וגם שיניו, דכתיב בזקן (קהלת יב, ג), "ובטלו הטוחנות". גם בכוחו, שכתב בדוד (תהלים עא, ט), "אל תשליכני לעת זקנה ככלות כחי אל תעזבני". אכן אברהם אבינו ע"ה, לא כהתה עיניו ולא נס ליחה ולא נשרו שיניו ולא קרה לו מה שאמר הכתוב בזקן, אלא נשאר בכחו כימי עלומיו, לכן הוליד ששה בנים לעת זקנתו, וזהו "וה' ברך את אברהם בכל".

ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל (כד, א).

כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל רב העיר חיפה, בספרו אוצר המכתבים ח"ב,  שאל חכם אחד, בת היתה לו אברהם ובכל שמה, למה לא השיאה ליצחק, הלא בן נח מותר באחותו? התשובה לכך, כבר קדמוך רבנן בעלי התוספות זי"ע בקושיה זו, כמ"ש בתוספות (בבא בתרא קמא), וז"ל בת היתה לו ובכל שמה, ואם תאמר, למה לא השיאה ליצחק למאן דאמר בפרק ד' מיתות(סנהדרין נח:), דבן נח מותר באחותו. ויש לומר אולי קטנה היתה ולא רצה עדיין להשיאה ליצחק, או גם כן מהגר היתה לו ולא משרה, לכן לא רצה להשיאה ליצחק, או היא לא רצתה בו, ואפשר עוד שמתה {כמובא בראשית רבה חיי שרה}.

ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת(כד, טו).

 כתב הגאון רבי אליהו הצרפתי זצ"ל בספרו קול אליהו. יש לדעת כי לפני כן אליעזר התפלל  לנס, שה' יראה לו את הדרך הנכונה לבחור באשה המתאימה ליצחק. והיה צריך לומר, כי עשית חסד עם אדוני אברהם, וכך הייתה כוונתו אבל השם יתברך מנעו מלגמור  "אברהם". ואמר "ויהי הוא טרם כלה לדבר", עד שלא גמר לומר אברהם "והנה רבקה יוצאת". והטעם להודיע שאליעזר  ירא ה',  ובמענה פיו ובזכותו נענה – ואינו צריך לזכותו של אברהם, כמו שכתוב בגמרא (ברכות י:), כל התולה בזכות אחרים, תולין לו בזכות עצמו.

ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתת(כד, יט).

כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי סאלי, וראש ישיבת כנסת ישראל, בספרו אור החיים, "ותכל להשקותו", היה צריך לומר ויכל לשתות. התכוון לומר, היא היתה מקרבת לו המים לשתות עד סוף השתיה, ולא היה צריך לטרוח בהטיית מים אליו. ועוד שחששה עליו לצד שהיה עייף בדרך וריבוי השתייה תזיק, והיא הצדקת שיערה בדעתה שיעור שיספיק לשתייתו, ולא רצתה להוסיף לו לבל יסתכן. וכדי שלא יחשוב כי לצד המעטת הטורח התכוונה, לזה אמרה אליו "גם לגמליך אשאב, עד אם כלו לשתות", ולא אתנהג עמהם בהשערת ההסתפקות. הא למדת, כי לצד רחמנות ואהבה התכוונה אליו, ויתבאר עפ"י רז"ל (ברכות מ), על הפסוק (דברים א, טו), "ונתתי עשב בשדך לבהמתך", שצריך אדם להקדים לתת מזון לבהמתו ואחר כך לעצמו.

ולרבקה אח ושמו לבן וירץ לבן אל האיש החוצה(כד, כט).

רש"י פרש: למה רץ ועל מה רץ, אלא ויהי כראות את הנזם, אמר עשיר הוא זה ונתן עיניו בממון. ויובן ע"פ מה שאמרו ויהי כראותם את הנזם, אמר עשיר הוא זה ונתן עיניו בממון. ויובן ע"פ מה שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות מג:), פסיעה גסה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם, ואם לדבר מצוה מותר לרוץ. וזה כוונת הכתוב, למה רץ והלא איכא סכנה כנ"ל, ואם תאמר לדבר מצוה, ועל מה רץ, איזה מצוה יש. ועוד לגבי לבן אשר מבקש דבר מצוה, הרי הוא רשע. ומתרץ כי לבן נתן עיניו בממון. (דבש לפי).

ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחתנו  את הי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער שנאיו(כד, ס).

כתב הגאון רבי יהודה אלבז זצ"ל בספרו שבות יהודה, לכאורה קשה, כי יש כפל בדבריהם, שהיה די לומר אחותנו היי לאלפי רבבה. ודייקו בברכתם לומר לה "את היי",  היינו, שלא תזדקק ליתן ליצחק אבינו את שפחתה שישא אותה ותבנה ממנה כמו שעשתה שרה. לכך ברכו ברכתם  באר היטיב ואמרו: "את היי לאלפי רבבה, ולא תצטרך לאשה אחרת שתבנה ממנה. 

שבת שלום,

הרב אברהם אסולין

اسرائيل بالعربية – اليهود في المغرب

مقال جديد على موقع اسرائيل بالعربية


بين الديمقراطية و” الاحتلال” تضيع قيم ” العرب الفلسطنيين” القومية

Posted: 23 Oct 2013 11:56 AM PDT

 

 

https://mail.google.com/mail/h/1c150lz4ztx52/?&v=c&th=141e98026e1ff41e

Les veilleurs de l'aube-V.Malka

LES VEILLEURS DE L'AUBE – VICTOR MALKA

On l'a parfois comparé à Ray Charles, en ver­sion orientale. Non seulement parce qu'il était aveugle mais aussi parce qu'il avait une voix qui réveillait les cœurs. Le rabbin David Bouzaglo (1903-1975) a été et continue d'être pour tous les juifs marocains, qu'ils soient installés en France, au Québec, en Israël ou au Maroc, un modèle et une référence. Poète, rabbin et chantre, il a dirigé durant des décennies, la tra­ditionnelle cérémoniרבי דוד בוזגלוe dite des bakkachot (supplications) au cours. de laquelle les juifs d'Orient et singulière­ment ceux de l'Empire chérifien se réveillent avant l'aube pour chanter dans leurs syna­gogues des textes et des poèmes religieux sur des airs de musique andalouse

Mais ces poètes hébraïques développent-ils des thèmes profanes, ainsi que le fait à Cordoue Dounash ben Labrat, disciple de Saadia Gaon, même s'il rencontre, ce faisant, m grand nombre d'oppositions et d'hostilités ? Ont-ils recours, comme les poètes juifs et arabes d'Al Andalous, a des sujets comme le vin, l'ivresse, le jeu, l'amour, l'érotisme, l'amitié, les voluptés, la nature? Haïm Zafrani a raison d'écrire que :

le poète juif marocain ne connaît pas les rêveries de la vie dans les grands espaces, les horizons lointains, la grâce ou la rudesse des paysages, le spectacle coloré des champs ou de la terre aride. Les paysages intérieurs qui sont ses états d'âme, ses préoccupations théologiques et spirituelles, tiennent, dans sa poésie, la place qu'ailleurs occupe la nature, limitée ici par les horizons étroits du mellah

Les poètes de l'âge d'or espagnol, eux, à l'image de leurs collègues musulmans et chrétiens dans la région, n'écrivent pas que sur des thèmes religieux. Ils consacrent aussi une partie de leur poésie à des thèmes dits profanes. Le plus grand d'entre eux, Yehouda Halévy, chante ainsi la femme de son cœur :

Elle était comme un soleil, Qui, se levant à l'horizon,

Rougit les nuages de l'aube du bûcher de sa lumière.

Et, dans un autre poème, il s'exclame :

Depuis notre séparation je ne puis trouver plus belle que toi

Je me nourris d'une pomme rouge

Dont la senteur est celle de ta bouche

 Dont la forme est celle de tes seins.

 Sa couleur est celle du rubis de tes joues.

Un autre poète, Moshé Ibn Ezra (1055-1135), ira plus loin dans l'érotisme :

Plonge ton cœur dans les plaisirs

Danse et réjouis-toi, bats des mains et bois

 Et frappe à la porte de la belle.

Il arrive aussi que Yehouda Halévy produise des poèmes énigmatiques, dans le style des devinettes. C'est ainsi qu'il propose à ses lecteurs de découvrir dans l'énigme de ce quatrain la plume de tout écrivain :

Qui est fine, menue et lisse,

Muette et parlant avec force,

Tuant des personnes en silence,

Et crachant son sang de sa propre bouche ?

Salomon Ibn Gabirol, lui, se penche sur lui-même et sur son statut de poète :

La poésie est mon esclave,

Je suis le violon de tous les chanteurs et musiciens,

Ma chanson est comme une couronne aux rois,

 Voilà qu'à l'âge de seize ans,

 Mon cœur a la sagesse d'un octogénaire.

Rien d'équivalent chez ces auteurs juifs en terre d'islam. Un poète marocain du xviie siècle, le rabbin Moïse Aben Sur, s'explique à cet égard sur l'objectif qu'il se fixe en écrivant des poèmes. Il note en introduction à ses compositions poétiques réunies sous le titre Tziltzetél Chama' (Cymbales sonores) : «Le chant doit être sans nulle réserve une œuvre pieuse, désintéressée, accomplie pour le Nom de Dieu. » Au fond, il assigne au poème synagogal la même vocation que la prière qui doit être faite lichmah, pour elle-même et de manière totalement désintéressée.

רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב א. עטיה

בעזרת ה'

אל מעי"ן העד"ן

הרב מאיר אלעזר עטיה

רבי עמרם בן דיוואן

רבי עמרם בן דיוואן

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחתו

מצוה לירא מתלמידי חכמים ולאהוב אותם

הגמרא מספרת על חכם בשם שמעון העמםוני ויש אומרים שהיה זה נחמיה העמסוני אשר היה דורש כל מילת ״את״ הכתובה בתורה במשמעות של תוספת וריבוי. למשל: בעשרת הדברות מצווים אנו לכבד אב ואם, וכתוב שם כבד את אביך ואת אמך בו בזמן שהיה יכול לכתוב רק כבד אבין ואמך.

דורשת הגמרא, שהריבוי של ״את״ הראשונה באה לרבות שחייבים בכיבוד, כיבוד: אשת אבין החורגת. ואת אמך, לרבות בעל אמך החורג.

אך כאשר שמעון העמסוני הגיע לפסוק בדברים י׳ פסוק כ׳ האומר: את ה׳ אלקיך תירא, אותו תעבוד ובשמו תשבע, פירש ואמר, שהוא חוזר בו מדרך דרשה זו, שהרי אינו יכול להוסיף דבר בפסוק זה, שלכאורה יש בו תוספת של עוד דבר נוסף על ה׳ עצמו חלילה.

תמהו תלמידיו על פרישה זו ואמרו לו רבי, כל ׳אתים׳ שדרשת כבר מה תהא עליהן? הרי כל הזמן דרשת המילה ״את״ כתוספת ועכשיו חוזר אתה בך מכל הדרשות שכבר דרשת?

ענה להם: כשם שקיבלתי שכר על ״הדרישה״ של כל הדרשות שאני כבר דרשתי, בזה שישבתי ולמדתי תורה במאמץ, כדי לישב את הפסוקים אשר כתוב בהם ריבוי המילה ״את " כך אני מקבל שכר על ״הפרישה״ מלדרוש דרשות אלה משום החשיבות שבדבר, כי מה ארבה לירא כמו הקב״ה איך אפשר לירא מאדם כמו מלירא מהשם יתברך? לכן פרש מכולן וחזר בו מכל הריבויין שדרש, כי כמו שבפסוק הזה אי אפשר ללמוד ״את״ לרבות, כך כל ה״אתים״ האחרים אי אפשר לרבות, עד שבא רבי עקיבא ומצא ריבוי למילה ״את״ שבפסוק, ״את ה׳ אלקיך תירא״ אפשר לראות אף בכך לשון ריבוי: לרבות תלמידי חכמים שיהא מורא רבך כמורא שמים.

שאלה של חכמים אחדים היתה מפני מה לא נתעכב שמעון העמסוני מלדרוש על פסוק ואהבת ״את״ אלקיך שהיא יותר מוקדמת בתורה בפרשת ואתחנן ו׳ פסוק ה׳ ואילו הפסוק של״את״ ה׳ אלקין תירא כתוב הלאה בפרשת עקב י׳ פסוק כ׳? והיו שפירשו כי בענין אהבת ה׳ פשוט היה לו לומר שזה בא לרבות תלמידי חכמים, אבל לענין יראת ה׳ הקשורה בשכר ועונש, לא נראה לו שיש מקום לדבר על תלמידי חכמים, עד שבא רבי עקיבא עליו השלום ודרש זאת.

אנו רואים עד כמה חשוב לנו לאהוב ולירא מתלמידי חכמים, מצוה גדולה זו מקיימים אותה אנשים תמימים באהבה בשמחה בשירה ובזמרה, כפי שאנו קוראים כאן כי בורא עולם בעצמו אוהב חסידיו ועושה רצונם, כמו שכתוב בתהלים רצון יראיו יעשה. כל שכן שאנו עבדיו חייבים לאהוב אותם להדמות להם לחםידותם ולקדושתם זאת כדי שגם הם יתפללו טוב בעדינו וימליצו עלינו שיתקבלו ברחמים וברצון בקשותינו, ויקוים בנו מאמר ישעיהו הנביא ם״ה.״והיה טרם יקראו ואני אענה״.

״אשרם ואשרי חלקם״

מניעת קיום חגיגיות ל״ג בעומר ע״י השליט המוסלמי השריף של וואזן

הסיפור הזה דלהלן סופר על ידי כמה מזקני העיר וואזן שקרה בתקופה של טרם בוא ממשל החסות הצרפתי למרוקו, ונפוץ כאחד הנסים שהתחולל בזכותו של הצדיק רבי עמרם בן דיוואן שנקרא הצדיק המלוב״ן.

בזמן פטירת הצדיק שמו עדיין לא נודע ברבים, וכן הגישה לקברו היתה קשה והעולים להשתטח על קבר הצדיק באו על גבי בהמות או ברגל, כלי רכב עדיין לא היו בנמצא, ובנוסף הכפר אשג'ן שבסביבתו נמצא בית הקברות היהודי            שבו נקבר הצדיק נמצא במקום נידח שהיה כפוף לשלטונו של השריף מוואזן, שבעיני המוסלמים נחשב קדוש העומד בראש ״הזאוויה״ שריף זה, או אחד מצאצאיו של נביאם. כל אחד בדורו גזר גזירות קשות ומשפילות על היהודים, הסיבה היתה ברורה: כיצד יתכן שעל אדמותיו ממש, ישנו צדיק יהודי שעושה נסים ליהודים הבאים להתפלל על קברו, והוא כביכול הקדוש של המוסלמים אין בכחו לחולל שום נס?!

לפיכן בכל ימי שלטון השולשלת של השריפים של וואזן הנמנית כדברם מצאצאי נביאם. כל שליט ושליט מהם בדורו ובתקופת שלטונו זמם להזיק ולהשפיל את היהודים של עירו בשנאתו אליהם.                        

שנה אחת החליט למנוע קיום חגיגות ל״ג בעומר אסר על החוגגים להימצא בשטח קבר הצדיק, ומנע כל גישה למקום הוא נתן הוראות חמורות לנתיניו תושבי כפר אשג׳ן שבשום פנים ואופן לא יאפשרו ליהודים לחגוג ולקיים ההילולא : כמידי שנה.        

ועוד הוסיף ואמר לנתיניו, שכל יהודי שינסה בדרך כלשהי להתקרב לאזור בית הקברות לירות בו ללא היסום, ופקד על  כל נאמניו תושבי כפר אשג׳ן לשמור על המבואות והנתיבים  שמהם יכולים המתפללים להגיע, ולגרשם מיד מהמקום, ואחרים שהיו אמורים לעלות לחגוג בשטח בית קברות יתכננו לעשות דרכם על בהמות משא, או רגלית הודיע הכרוז שאל להם לבא כי השומרים ירו בהם. ומתוך אמונתם של היהודים ידעו אולי השריף השליט יתרצה ויתיר להם בכ״ז להגיע לאתר הקדוש.       

וראו איזה פלא, מכפר אשג׳ן שהיה ממוקם על גבעה סלעית ומשקיף על הנעשה בתוך בית הקברות ועל כל מי שנמצא בתוכו ראו אש להבה גדולה משם. כמובן שהמקום היה  שומם וחשוך מבלי באי חוגגים והאורות, בלי שירים וריקודים ולא נמצאת במקום כל נפש חיה, הפלא ופלא, בשעות חשכת הלילה אנשי כפר אשג׳ן ושומרי המעברים ראו שהבית קברות מואר בהרבה נרות, ורעש החוגגים, ולהבה גבוהה ניראת עולה מעל קברו של הצדיק, מרוב תמהונם ומרוב סקרנותם איך יתכן שלמרות כל ההקפדה שהקפידו שלא יגיע אף יהודי לחגוג בכל זאת המקום מלא והמחזה שנגלה לעיניהם משך אותם לרוץ ולצפות בתגלית מקרוב מעל חומת בית הקברות, ולתדהמתם כאשר השומרים והכפריים השקיפו ממקומותיהם הקרובים לא מצאו במקום לא אורות, לא נרות דולקים ולא רוח חיה של  החוגגים שכביכול השמיעו רעש ושירים, יצאו מבוהלים  ומפוחדים מהחושך ומהרעש ששמעו אז ושאיננו.         

נתנו ראש כולם וברחו מהמקום והגיעו עד למקומות עמדות השמירה שתפסו בתחילת הערב. ולא העז אף אחד מהם להוציא הגא מפיו, כל אחד מהם פחד לספר לשני מה הוא ראה פן יחשבוהו לחולם בלהות או למשוגע, כשהם המומים  קפאו מרוב פחד, ונשארו לשמור כמאמר השריף השליט.

כחלוף שעה בערך מהמראה שהם ראו שוב נתגלה לעיניהם אותו מראה נפלא בשנית שוב נתנו ראש להתקרב וכולם ניגשו לראות המראה המוזר כבראשונה מעל גובהי הסלעים של הכפר, ושוב כשהגיעו אין רוח חיה במקום, לא צהלת. החוגגים ולא אורות או אש הלהבה, פשוט המקום ריק מאנשים חשוך ושומם.

הפעם במקום לחזור לכפרם ומתוך בושה לספר למישהו מה שקרה רובם התפזרו בפחד ובחלחלה, וחלק מהם רצו מי על בהמות ומי מהם פסעו בצעדי ענק כדי להגיע כמה שיותר מהר העירה אל השריף ולספר לו מה שקרה ומה שהם ראו. ראש הכפר וחלק מהשומרים נגשו לשריף וספרו לו מה שהם חזו, מה שהם שמעו, ומה בסופו של דבר התגלה לעיניהם, מיד הבין שכאן התחולל אחד מהנסים של רבי עמרם, וכדי שלא לתת למקרה להתפשט ולהגיע למאמינים f המוסלמים הזהיר כל אחד מהם שלא יעיז לספר אף מילה ממה שראה או שמע.

ולמרות הנם שהתחולל לעיניו הוא הכחיש וסרב להאמין שארע והוסיף לשנוא היהודים ולא התיאש נסות למחוק בעתיד כל זכר או אות מנסי הצדיק.

על מנת לטשטש כל מה שקרה, מיד אותו רגע הוציא הודעה לכל היהודים הנמצאים בעיר לעלות לקבר הצדיק ולקיים החגיגות כהלכתן כפי שתכננו לעשות. השליט נימק להם ; והסביר שסירובו לתת להם לבוא להשתטח על קבר הצדיק נבעה כאילו ״מדאגתו״ שבא יתנפלו עליהם שודדי דרכים או כנופיות עוינות.

מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי

 מורשת יהודי ספרד והמזרח – מחקרים בעריכת יששכר בן עמי.

תולדות היהודים בקהילות השונות לאחר גירוש ספרד.

ירושלים תשמב"ב

הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית

3 – היהודים הפורטוגלים באמסטרדם – מחייאינקביזיציה 0002ם בשמד לשיבה ליהדות – יוסף קפלן.

             אנוסים בעולם אנסם – ראייתם את החיים באונס לאחר שובם ליהדות.

            בפמפלונה פגש את מיגל פרינאדיס די פונסיקה, פורטוגלי, תושב שהיה באותו זמן בבורדו ועתה שמע שהוא יושב במלכות ספרד בעיר קאדיס. הוא נטל אותו עמו לעיר בורדו, בדרך ולאחר שהגיעו לעיר הנ"ל שכנע אותו שיזנח את דת אדוננו ישו הנוצרי ויעבור לדת משה, שהיא דת אמת ובה ייושע. בדברים אלו ובדברי השיכנוע, שהשפיעו עליו הנ"ל, ד"ר דוארטי אנריקס, שנפטר, אחיו מיגל גומס בראוו.

ספק אם יכולים אנו לסמוך על כל פרטי העדות האמורה, שכן אנוס זה אמר את דבריו לאחר שחזר לספרד מרצונו וביקש לטהר את עצמו ולהציג את התייהדותו באמשטרדם כמעשה שנכפה עליו בניגוד לרצונו. אך אין ספק, שי בדבריו ללמדנו על המאמץ הקולקטיבי של הציבור הפורטוגלי באמשטרדם, ואף של אותן עדות של האנוסים, שנתרכזו בדרום צרפת וטרם חזרו ליהדות גלויה, להחזיר תועים אל תורת משה.

נראה בעליל, שהציבור היהודי הפורטוגלי החשיב מאוד את מילתם של האנוסים וראה בכך מחד גיסא סימן לכנות כוונותיו של האנוס לשוב לדת ישראל ומאידך גיסא אמצעי למנוע את חזרתו את ארצות האלילות, שכן גילוי מילתו עלול היה לסכן את חייו בהן אך יש ואף נשלחו מוהלים אל ספרד עצמה כדי להכניס לבריתו של אברהם אבינו, על אף הסכנות הכרוכות בדבר.

חלק ניכר מיצירתם הספרותית של יהודי אמשטרדם היה מיועד לשרת את המאמץ הציבורי האמור, להחזיר את האנוסים אל תורת ישראל.

יצירות אפולוגטיות שונות, שכביכול לא באו אלא לסתור את טענות הנצרות נגד היהדות, היו מכוונות אל ציבור האנוסים, ובעיקר אל אלה מביניהם שעזבו את ספרד או העדיפו להישאר בדרום צרפת או אנטוורפן, הרחק מהפיקוח של האינקוויזיציה, ולהמשיך לחות שם במסורת הקתולית. בצורה נרגשת פנה רמ"ר ד'יאגילר אל אנוסי באיון ואמר, " נוסו נוסו בחיפזון מבבל זו ובואו למצוא תרופפה לתשועתכם, כי ברצונכם תלוי הדבר ובכוחכם לעשות זאת. 

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

1 – פליט המזרח התיכון – מוכּרים ובלתי מוכּריםמאז ומקדם

סקר מטעם חֶבר־אגודות־הצלב־האדום קבע כי שלושים־וחמישה אחוז מן הפליטים הפלשתינאים הם ״עירוניים״ ויוכלו ״בנקל למלא את החלל״ שהותירו היהודים. …יציאתם יצרה חלל גדול במשק העיראקי. בכמה תחומים, כגון תובלה, בנקאות ומסחר סיטונאי, לבש החלל ממדים רציניים. היה גם מחסור בעובדי צווארון לבן ובאקדמאים. מומחים רבים הצביעו גם על סוריה כאיזור בעל פוטנציאל גדול לקליטת פליטים: לגירסתו של דו״ח אחד, היתה סוריה זקוקה לאוכלוסיה גדולה כפליים ויותר משני המיליונים שישבו בה אז (אחרי מלחמת־העולם השניה). לדברי הסופר הערבי־ הפלשתינאי פוואז תורכי, היתה סוריה ״יכולה לקלוט את פליטיה שלה, ומן הסתם גם את אלה שבלבנון ובירדן״. לפי אומדן הסקר של בית־צֶ׳טֶם הבריטי הרי, בהסכמתה של סוריה, ״יכול תוכל סוריה לקלוט בתוך חמש שנים הרבה יותר מ־200,000 מפליטי ארץ־ישראל בחקלאות לבדה״. בית־צ׳טם גם יעץ שבעיראק אפשר יהיה ליישב כ־350,000 פליטים, ועוד ציין כי ״הפליטים עצמם לא יגלו התנגדות רצינית״ אם יעודדו אותם להבין כי חייהם יהיו פוריים יותר. במאמר־מערכת בעתון דמשקאי ב־1949 נאמר כי

סוריה זקוקה לא רק ל-100,000 פליסים אלא ל-5 מיליונים כדי לעבד את הקרקע ולהפרותן.

ה עתון הדמשקאי, שקודם לכן הודה שאין ״להשיב למולדת״ את הפליטים הערבים, הציע שהממשלה תושיב את ״100,000 הפליטים האלה במחוז[ות]… מקום שיקימו כפרים קטנים בכסף שיוקצב למטרה זו״יח.

ב־1951 היתה סוריה מעוניינת בעובדים נוספים שיהיו מוכנים להתיישב על הקרקע. עתון מצרי אחדדיווח:

ממשלת סוריה פנתה בבקשה רשמית להרשות לחצי מיליון פועלים חקלאים מצרים… להגר לסוריה כדי לעזור בפיתוח אדמה סורית שתימסר לידיהם כרכושם. השלטונות המצרים האחראיים דחו את הבקשה הזאת בנימוק שהחקלאות המצרית זקוקה לידיים עובדות. תחנת־השידור הערבית־למזרח־הקרוב מסרה שסוריה מציעה אדמה בחכירת־חינם לכל מי שיהיה מוכן להתיישב שם. היא אף הודיעה על הקמת ועדה לבדיקת בקשותיהם של מועמדים להתיישבות.

לאמיתו של דבר, החלו השלטונות הסוריים בניסוי על־ידי העברת 25,000 מן הפליטים שבסוריה לאזורים של פיתוח פוטנציאלי בצפון הארץ, אך עם מיגור המשטר השליט באוגוסט 1949 השתנה המצב וניצחה עמדתה הקשוחה של הליגה הערבית נגד התיישבות של קבע, אף שמנהיגים בודדים הוסיפו להתעקש על כך.למרות העובדות, פעל העולם הערבי בשקידה לבנות את המיתוס שלפיו לא היו בארצות הערביות מקומות־עבודה לפליטים ערבים, לא ב-1948 ולא אחרי־כן, וכי הפליטים הפכו להיות עובדי־חקלאות מיותרים ״בתקופה שבה ממילא יש בעולם בכללו ובארצות הערביות בפרט אנשים רבים מדי במגזר הכפרי״.

באותה עת לערך דרש שר־החוץ המצרי, מוחמד צלאח אל־דין, ביומון מצרי חשוב, את שיבת הפליטים:

לפיכך מן הדין שיידעו הבריות ויעריכו כי, בדרישתם להחזרת הפליטים לארץ-ישראל, כוונת הערבים היא שיחזרו כאדוני המולדת ולא כעבדים. ובמפורש יותר: כוונתם היא להשמיד את מדינת־ישראל.

הנה כי כן, בעוד מנין ה״פליטים״ מוסיף לגדול, התבהר פחות או יותר עירבוב׳ התחומים של המנהיגים הערבים בשאלה אם ״לחזור״ או לא ״לחזור״: הם הצהירו כי ה״פליטים״ צריכים אמנם ״לחזור״, אך לא קודם שתחרב ישראל.

הערת המחברת

ב־27 ביוני שידרה תחנת־השידור־הערבית למזרח הקרוב, שהופעלה על־ידי הבריטים, בזו הלשון(בערבית): ״חובה על הערבים לשכוח את דרישתם לשיבת כל הפליטים שהרי ישראל, משום שהיא מכניסה מהגרים חדשים לארץ בשיעור כה גדול עד שממילא השטח שברשותה קטן כבר מדי למנין אוכלוסיה, פשוט אינה מסוגלת לקבל אלא מספר קטן של פליטים ערבים. חובה על הערבים לראות את העובדות כמו שהן בטרם יאחרו את המועד, וחובה עליהם לדאוג ליישובם המחודש של הפליטים במדינות הערביות, מקום שם הם יכולים לעזור בפיתוח אדמותיהם החדשות ובכך להיעשות תושבים אמיתיים המתערים עד־מהרה ולא עוד גולים סובלים.״ ״סיכומים יומיים של שידורים ערביים׳, משרד-החוץ הישראלי. שידורים דומים נקלטו ב־31.10.50, 11.11.50, 29.11.50, 31.12.50.

200,000 ״פליטים״ ערבים היו נמקים בעזה, יחד עם ״80,000 תושבי־קבע שבדוחק מצאו את מחייתם לפני בוא הפליטים״, לפי דו״ח ססו״ת ב-1952-1951, ואף־על-פי־כן ״נדחתה״ תכנית שלוותה ״תקוה״ לקליטת של ״10,000 משפחות״ ב״שטח סיני״.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

אוקטובר 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר