ברית מס31- תפילאלת..התיישבות יהודית בתפילאלת
יהודי תפילאלת – אות ברית קודש
חוברת " ברית " בעריכת אשר כנפו הי"ו
חוברת " ברית מוקדשת כולה לעיר תפיל
אלת, חלקה בעברית חלקה בצרפתית…בקטגוריה זו יובאו המאמרים בעברית ובסיום המאמר יובא אותו מאמר בצרפתית לסירוגין
התיישבות יהודית בתפילאלת
ביקורים בקצארים ובבתי הקברות היהודים של אזור התפילאלת
כל הצילומים במאמר הזה הינם מאת המחבר נסים קריספל
המאמר מפורסם כאן באדיבות של מר נסים קריספל
קצאר ארארה
שוכן במרחק של 7 ק"מ מהמלאח של ריצאני. גם כאן, בדומה למלאח של וויע׳לאן, היהודים חולקים את הקצאר עם שכניהם הערבים. הקצאר המשותף, העניק ביטחון רב ליהודים. בעיקר בתקופה שבה נעדר שלטון מרכזי מהארץ ואיש הישר בעיניו יעשה. המלחמות הבין שבטיות היו באותה עת נחלת הארץ והיהודים שמצאו את עצמם מעורבים במלחמות הללו, בקשו מחסה. תקרת הבית נשענת על שני עמודים מרכזיים שגובהם כ- 5 מי. עליהם מניחים קורה מרכזית וממנה מקרים במרישי דקלים הנשענים על הקורה ועל קירות הבית.
המארח שלי היה חאג' חביב בן 84 מקצאר ארארה. הוא כיבד אותי בתמרים מזן בוסליח'אן. וסיפר לי על דו קיום שהתנהל כאן בין יהודים לערבים. חאג' חביב זוכר כאן את כולם, אף שרובם הגדול עברו לוויעילאן ולריצאני עוד בטרם עלו לארץ.
יחיא – היה החזאן וגם שוחט
בניו של יחיא איגו ושלמה – היו עושים דליים מעור. הערבי היה מביא להם עור מבורסקאי. והם היו מכינים לו דליים. צורתו של הדלי הייתה כעין משפך. צד אחד רחב והשני הולך וצר. בניו של יחיא היו מחברים לשני קצותיו חבלים, אתם היו מעלים את הכלי.
עזרן ־ היה עטאר
יחיא – מוכר סיגריות
בראהם אלע'ראבלי – היה מוכר תה וסוכר, ילדיו עברו לגור בארפוד
זוהרה- תופרת
רחל – תופרת
חנינה – תופרת
שלושתן היו תופרות גיאלביות לערבים
דויד מאמן – סוחר. הייתה לו גם תחנת דלק בריצאני
אישו – סוחר
שלמה – היה חיראז – סנדלר – מתקין נעליים, רצען.
היה כאן בית כנסת אחד.
שיח' בשם חביב בל חסן הגן כאן על יהודים בתקופה שנעדר בה שלטון מרכזי. באזור ריצאני היו ארבעה שבטים: אל עיורפא, איית חבאש, תפילאלת,בני מחימד.
פלג מאיית חבאש שנקרא איית עטא היו פושטים עלינו עם כבשיהם, מתנחלים בגנים ובמטעי הדקלים ומשמידים לנו את כל היבול.. בל קאסם העריץ הגיע לכאן מאנגאד שעל יד אוגידה. הוא הרג את מולאי מוחמד א שיח' שהיה הח'ליפא של מראכש ושלט כאן במקומו. בזמנו הארץ הייתה בוקה ומבולקה. הוא התעמר ביהודים. היה חוטף בעלי ממון או את ילדיהם ודורש כופר עבורם. הוא חטף מכאן את חאג' עבד אלרחמאן בן עבאללה ודרש עבורו 2500 רייאל חסאנייה של אותם ימים. זה היה הרבה מאוד כסף. הפלאחים של וויעילאן היו מגדלים טבק ומוכרים אותו ליהודים. היהודים היו משביחים אותו, מכינים ממנו טבק ריחני והיו מוכרים אותו בערים הגדולות. בעבר היו מריחים טבק או לועסים אותו. באזור אוגידה היו מניחים את העלים בין אצבעות הרגליים ומבעירים אותם. זו הייתה תרופה לטיפול בכאבי פרקים ובכאבי ראש.
הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון-יונק שדיים.
יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון
מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא
יונק שדיים.
כאמור מותר להוציא את התינוק רק בתום ארבעים יום. לפני תום תקופה זו, האם המניקה לא תוציא את עוללה בלילה ואפילו מבית לבית או מחצר לחצר. ואם תצטרך להוציא אותו, היא תכסה אותו היטב, ולא תעבירו תחת הלבנה בתחילת היוולדה.
אם תכבס את בגדי תינוקה, אסור לה להשאירם לייבוש בלילה תחת כיפת השמים, ואסור שעוף או ציפור, במיוחד " מוכא " – ינשוף, או " טיר אליל – תנשמת, ינחתו על בגדיו, בשעות החשיכה.
נהגו העם עמוד 352 : הנשים נזהרות להבריח התינוקות מצל הירח, וכנראה שהמקור בפסוק תהלים קכא, ו, " יומן השמש לא יככה וירח בלילה ". אם מוציאים הילד בלילה, עלול להיפך לפוזל. הינשוף נקרא גם " לילית הצורחת " והצריחות שלו עלולות להפוך את התינוק לפוזל.
מא כא נכר'רזום – לא מוציאים.
בתקופה של הארבעים, אין להוציא דבר או חצי דבר מהבית, ואסור ליולדת להשאיל דבר מה לשכנין כגון נר, או לחם, אין לתת או להוציא בשום אופן מים רותחים או מימם רגילים, פן תאבד היולדת את החלב שלה.
מא כא נכ'רזום – לא מוציאים דבר, עונים לכל פונה אשר מבקש דבר כלשהו, זהו כעין הסגר ביתי. כמו כן, לא נותנים לזרים או לשכנים בתקופת הארבעים, במיוחד בשבוע הראשון, אש מחשש שהתינוק יקבל דלקת עין ויתעוור. אסור גם לתת שאור או מלח לכל זר.
אם שתי יולדות נפגשות.
אם קורה ובתקופת הארבעים יום, נפגשות שתי יולדות ברחוב או ביית מסויים, אסור להן לשוחח ביניהן או להחליף מלה, פן תאבדנה שתיהן את החלב מדדיהן. אבל במידה ותהיינה מוכרחות להחליף מלים ביניהן, הן חייבות קודם כל לשתות מי מאותה כוס או מאותו הגביע, שיימצא על ידן, כל שהחלב שלהן לא ייפסק מדדיהן.
כ'ללטו ארדאעא – שותפות בהנקה.
אפ בתקופת הארבעים, השכנה הגרה באותו בית של היולדת ילדה גם היא, מביאים כלי מים והן שותות שתיהן מאותו הכלי כדי שלא יחסר להן חלב.
אצל המוסלמים קיים מנה דומה : אם שתי נשים יולדות בשתיהן בחדר אחד ( עקב הפוליגמיה הקיימת בשפע אצלם ), הן חייבות להחליף ביניהן ביצה, לחלק אותה ולאכול אותה ביחד, כדי שאף אחת לא תביא אסון על רעותה.
הן גם חייבות להתחלף ביניקה, כלומר כל אחת תניק את בנה של השנייה, ורק פעם אחת. כמו כן אם שתי נשים מוסלמיות נפגשות בשתיהן בבית מרחץ, זה כבר מסוכן וחייבות לשתות בשתיהן מים במקום ואחרי השתיה, אחת אומרת לשנייה " עזבי את החלב שלי ואעזוב את שלך. בנהוג בחכמה מצוין שם : אם שתי נשים גרות בחצר אחת, הן חייבות לשתות שתיהן מכוס אחת או מאותו כלי, כדי שלא יחסר חלב מדדיהן.
אמצעי זהירות או סגולות.
בנוסף לאמצעי הזהירות שציינו, ישנה עוד שורה שלמה של אמצעים או סגולות למניעת עין הרע או תקלות אחרות.
1 – אדם באבלות, אסור לו להכנס לבקר משפחת הרך הנולד אם טרם מלאו לו ארבעים יום.
2 – אשה שילדה וטרם מלאו לילד ארבעים יום, לא תלך לבית האבלים ולא תנחם אף אחד.
3 – אחרי הלידה, אסור ליולדת ללכת לאיזו חתונה בטרם מלאו ארבעים יום לילד, פן תבוא במגע עם הכלה, ואז אותה כלה תתקשה בבוא הזמן להיכנס להריון.
4 – אסור ליולדת להשקות עציצים או לטפל בפרחים במשך הארבעים, מחשש שיבלו.
5- להיזהר מאוד שאף ילד זר לא יעבור מעל התינוק " ומא יככלפס על תרבייא.
6 – אין לגזוז את ציפורניו של התינוק עד מלאת לו ששה חדשים.
7 – להיזהר לא להחזיק את העולל מול הראי, פן יהפוך לפוזל או " יתסייר " – ייבהל מפחד.
8 – לא להעביר תינוק או גם ילד תחת הסולם, פן תיעצר גדילתו והתפתחותו.
9 – לא להעבירו תחת שולחן האוכל וכן לא להושיבו על השולחן, כי " השולחן דומה למזבח ".
10 – יולדת שמדממת לאחר הלידה, אסור לה להתקרב לילד זר ולנשקו או לנגוע בו, פן צגרום לו פצעים בפנים.
גידול שערות.
במשפחה ברוכת בנים, נהוג לגדל את שערותיו של צעיר הבנים, כדי שידמה לילדה. כך השטן יטעה, יחשבהו לבת וירפה ממנו. נהגו גם לא להלביש יפה את צעיר הבנים ולקשטו, כדי שלא יהיה מטרה לעין הרע.
שרשרת שום.
מעל מיטת האם ותינוקה, תולים שרשרת שום למזל טוב, מבלי לשכוח גם את הכ'אמסא מעל משקוף הכניסה לחדר.
בישום החדר.
משתדלים לבשם את חדר היולדת בריחות נעימים כי זה מרחיק את כל כוחות הטומאה.
דגים מלוחים.
חצר שיש בו יולדת, אסור לטגן שם דגים מלוחים או להרתיח שם " מי אפר " לכביסה. הריח החריף של הדגים המלוחים או של מי אפר רותחים, גורם כנראה למיחושים אצל הצינוק הרך
במרוקו השתמשו במי אפר כחומר ניקוי. הנשים לקחו את האפר שהצטבר בתחתית הכיריים, שמו אותו בתוך לגין גדול ( כ'אבייא ) שהוא כד גדול, עשוי מחרס. את הכד הזה מילאו במים ושפכו לתוכו סודה, והשתמשו בו להורדת כתמים, כך קיבלו כביסה נקייה ומסודרת, וכמובן אחרי שהרתיחו את מי האפר.
מטרתם של כל האמצעים שהובאו ושל הקמעות שבהם השתמשו, היא להרחיק מהאדם את מוקשי השטן הטמונים לו בכל עבר, ואת סכנות העין הרע המאיימות עליו.
חתול.
אין להרשות לחתול שחור להתקרב לחדר היולדת, כי יכול להיות שהוא שד שהתחפש כדי להזיק.
וולד טאסור.
מאחר ותמותת הילדים הייתה רבה, והורים רבים קברו מדי שנה את פרי בטנם. הם חיפשו כל מיני דרכים להינצל מאסונות אלו. אחד האמצעים שנקטו כדי שהילד יישאר בחיים היא הטאסור.
כאשר אשה מעוברת נתקפה בחבלי לידה, המיילדת הביאה עמה חצי לגין, מעין כד ליין ( בערבית כ'אבייא ). הלגין הזה היה בלי תחתית, והניחה אותו על ידה, ברגע שהוולד יצא מרחם אמו, מיד נטלה אותו המיילדת והכניסה אותו דרך הלגין מצד אחד והוציאה אותו מן הצד השני.
זוהי סגולה מאגית בדוקה לשמירת הילד מכל מרעין בישין והילד הזה " יחיה ולו ימות ". ילד זה זכה לכינוי טאסור בנוסף לשם הפרטי שקיבל מהוריו. אם למשל שמו הפרטי אברהם, האנשים יקראו לו אברהם טאסור, ואם זו בת ושמה אסתר, יקראו לה אסתר טאסורה.
ילד זה לכשיגדל ויהיה לאיש, יחתום בשם טאסור, וכאשר יתחתן יוסיפו לו בכתובה, " המכונה טאסור " בנוסף לשם משפחתו. הוא הדין אם יתגרש מאשתו, יציינו בגט את התוספת לשמו, המכונה טאסור. פירוש הצלה טאסור – שלד של כלי קיבול מחרס כמו קדרה, סיר או לגין וכדומה.
הנשים השתמשו בקדרות או בלגין שבורים ועשו מהם כירה ביתית ( נאפאך בערבית ) לקחו טין או ( אדקקא בערבית ) וכיסו את שלד הקדרה או הסיר שהפך כירה לבישול או לחימום הבית.
בעצם השתמשו בטאסור, גם למניעת אסונות שלא יתרחשו שנית. בעיר מכנאס, כאשר מישהו יצא מבית הסוהר, נהגו לשים על הראש טאסור, וזה היה כאילו אמרו לו, " לא תשוב לדאבה עוד ". הכינוי עבר בירושה כי היו משפחות שנקראו בשם אולאד טאסור ( בני טאסור ). נראה שראש המשפחה הראשון עבר את החוויה של בית הסוהר או אולי נתן השם טאסור לאחר מבניו.
גם בראבאט ובסאלי היה קיים מנהג זה, ומטרתו הייתה לבלבל את השדים ולהרחיק כל פגע רע שעלול היה לדבוק ביולדת האומללה שקברה מדי שנה את ילדיה הקטנים. גם כאן, המיילדת הצטיידה בכ'אבייא – לגין.
לפני התחלת ה " עבודה ", הניחה אותה על ידה וברגע שהתינוק יצא מרחן אמו, מיד הוכנס דרך הלגין מצד אחד והוצא מהצד השני וכך כאילו נולד מהלגין ולא מהאם. בפעולה זו שעשתה, המיילדת רצתה לומר לשדים " אל תגעו לרעה בילד הזה, אל תהרגו אותו. הוא לא בנה של האשה הזאת, אלא בנה של הכ'אבייא.
גם העיר מראכש, לא פיגרה בנושה זה. אשה שרגילה הייתה להביא לעולם ילדים מתים, או מתו אחרי ימים מספר, הייתה רוכשת קדרה, מוציאה לה את התחתית ושומרת אות לשעת הלידה. ברגע שהייתה מקבלת צירי לידה, המיילדת הוציאה את הטאסור והניחה אותו על ידה, ובצאת הוולד מרחם אמו, נטלה אותו וכמו בשאר המקומות העבירה אותו מצד אחד והוציאה אותו מן הצד השני
קדרה זו נשמרת אחר כך בקפדנות יתירה במקום סתר עד שיגדל הילד, ולא יעבירוה או ישאילוה לאף אחד. כמו כן ההורים יקברו את השלייה של היולדת תחת המקום בו הונחה הקדרה.
אם המשפחה תעבור דירה, היא תצטרך להוציא ממקום המחבוא את הקדרה ותיקח אותה עימה למשכנה החדש.
מנהג זה לא נעדר גם מעיר פאס : בפאס, מי שבניו מתים, כשיוולד לו בן, המיילדת הביאה עציץ נקוב, כלי חרס שבור, חצי חביצ שבורה, ולקחה החבית השבורה שקורין לה טאסור, וכשיצא הבן או הבת ממעי אמו, " נותנת העציץ כנגד הרחם ומוציאה אותו הנולד מתוך העציץ, והרך, הבו או הבת, חיו יחיה וזה דבר פלא, ומלתא בלא טעמא.
טכס התחדיד – רפאל בן שמחון
יונק שדיים.
כאמור מותר להוציא את התינוק רק בתום ארבעים יום. לפני תום תקופה זו, האם המניקה לא תוציא את עוללה בלילה ואפילו מבית לבית או מחצר לחצר. ואם תצטרך להוציא אותו, היא תכסה אותו היטב, ולא תעבירו תחת הלבנה בתחילת היוולדה.
אם תכבס את בגדי תינוקה, אסור לה להשאירם לייבוש בלילה תחת כיפת השמים, ואסור שעוף או ציפור, במיוחד " מוכא " – ינשוף, או " טיר אליל – תנשמת, ינחתו על בגדיו, בשעות החשיכה.
נהגו העם עמוד 352 : הנשים נזהרות להבריח התינוקות מצל הירח, וכנראה שהמקור בפסוק תהלים קכא, ו, " יומן השמש לא יככה וירח בלילה ". אם מוציאים הילד בלילה, עלול להיפך לפוזל. הינשוף נקרא גם " לילית הצורחת " והצריחות שלו עלולות להפוך את התינוק לפוזל.
מא כא נכר'רזום – לא מוציאים.
בתקופה של הארבעים, אין להוציא דבר או חצי דבר מהבית, ואסור ליולדת להשאיל דבר מה לשכנין כגון נר, או לחם, אין לתת או להוציא בשום אופן מים רותחים או מימם רגילים, פן תאבד היולדת את החלב שלה.
מא כא נכ'רזום – לא מוציאים דבר, עונים לכל פונה אשר מבקש דבר כלשהו, זהו כעין הסגר ביתי. כמו כן, לא נותנים לזרים או לשכנים בתקופת הארבעים, במיוחד בשבוע הראשון, אש מחשש שהתינוק יקבל דלקת עין ויתעוור. אסור גם לתת שאור או מלח לכל זר.
אם שתי יולדות נפגשות.
אם קורה ובתקופת הארבעים יום, נפגשות שתי יולדות ברחוב או ביית מסויים, אסור להן לשוחח ביניהן או להחליף מלה, פן תאבדנה שתיהן את החלב מדדיהן. אבל במידה ותהיינה מוכרחות להחליף מלים ביניהן, הן חייבות קודם כל לשתות מי מאותה כוס או מאותו הגביע, שיימצא על ידן, כל שהחלב שלהן לא ייפסק מדדיהן.