ארכיון יומי: 13 באוקטובר 2013


פאס וחכמיה-ד.עובדיה

 

  פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל. 

הספר אשר אני נותן לפניכם היום, לא נערך ויצא לאור, אלא כדי לקרב לבני הדור את דיוקנה של קהלה רוחנית וקדושה, מתוך קהילות ישראל, קבלת קודש עיר פאס אשר במרוקו, מרכז התורה והחכמה. מרכז של חקר הלשון המקודש, קהילה שעמדה בקשר עם חכמי המסורת.

בשבוע זה יום חמישי שמנה ימים לחדש תמוז יהפכהו ה׳ לטובה שנת שלש מאות ושש עשרה (1556) הודיע המלך מולאי מחמד אשיך יקר בעיני השם על אלילי סי׳ ברהם עאדיל שמת ביום חמישי במכת השמש. והיה שונאי ישראל עד אין תכלית ברוך מאבד הרשעים כן יאבדו אויבך השם. בפרשת (בשלח) אז ישיר ישראל את השירה הזאת.

עוד מצאתי כתוב וזה לשונו בשנת חמשת אלפים ושלש מאות ושמנה עשרה (1558) התחילה המגיפה (מגפת הטיפוס) בחלק פאס הישן בחדש שבט, ואחר כך בעונותינו הרבים, החל הנגף בעם בשכונת היהודים בחדש אדר ראשון. ובשנה זו מת המלך מולאי אחמד אשיך, בדרך למחוז ״סוס״ במקום הנקרא עורמת… ובגדו בו התורכים בתוך אהולו וכל מחנהו עמו ומת. ולא הרים איש את ידו. והתורכים נעו משם וכבשו כל מחוז ״סוס״ ונשארו שם איזה ימים ובזזו ושללו היהודים. וענו בנות הרבה, ולקחו עבדים, ועמדו ללכת לארצם, ורדף אחריהם המלך שיתמוך בו ה׳, מולאי עבד אללה בנו של המלך מולאי מחמד אשיך.

רבי דוד עובדיה

רבי דוד עובדיה

שמלא את מקומו, וגם אחיו סי׳ מחמד ומולאי עותמא״ן יצא למלחמה, וגם השר ששמו אלקאייד ווליד עליא בובכיר היה במראכיש ששמר על העיר מן התורכים. אך כאשר הגיעה לו השמועה, שהמלך מת, שחט את אחיו, עם אחד עשר נפש מבניו ונכדיו הוציאם בלילה, והכרת בעיר מראכיש, השם יתמוך במולאי עבד אללה, וירחם על מולאי מחמד אשיך, ואין מי שכאב לבו על האח ובניו ונכדיו שנשפך דמם שחוטים כולם. האח ובניו כולם הוצאו ונשחטו ושם אחיו מולאי חמד אשריף.

ונלחם המלך הנזכר הוא ואחיו והרגו את התורכים ולא נשאר בהם אחד חי. חתכו לכולם את ראשיהם והתורכים היד, מספרם מאתיים וחמשים רגלי. ונאספו עמהם מן המוסלמים.

ובאותה השגה גם כן שחט המלך מולאי עבד אללה שיתמוך בו $שם, לשר אחר מן השרים שמו בוזמאד. ובשנה זו ג״כ נלחמו התורכים על פאס… צ׳אר אדין ונצחם המלך מולאי עבד אללה והלכו להם המנוצחים והמלך חזר שמח וטוב לב שבח לאל.

אמר הכותב עד כאן מצאתי כתוב ולא חתם שמו הכותב לידע מי הוא. אח״ך חפשתי בנרות החיפוש ובדקתי ויגעתי ומצאתי שהוא כתב יד החכם כמה״ר סעדיה אביו של החכם כמה״ר שמואל אבן תאן זצ״ל.

ש׳ שבטי יה עדות בדל מולאי עבד אללה נצרהו אללה אסכא דדהב ודדראהים די כאנת מן אייאם בוה מולאי מחמד אשיר, אדהב כאן מן שבעא וקירא׳ט מחאן פלמתקאל ויגוז פי ב״ם א״ת רד למתקאל מן עשרא מיזאן ויגוז פי ג׳ם ודראהם כאנת מרבבעא רדהא מדוורא פחאל אטרכוי״ש וואלאכין מא זאד פיהא מא נקוץ הי״ת יג׳עלהא מבארכא על עמו ישראל. וכאן האדא פי חדש אב שנה הבז׳ נאם סעדיה אבן דנאן ס״ט.

תרגום עברי: בשנת שבטי יה עדות, שכ״א (היא שנת 1561 למנינם) מולאי עבד אללה עשה שינויים במטבע הזהב והדרהם ממה שהיה בימי אביו מולאי מחמד אשיו. מטבע הזהב שהיה שוקל שבעה מיזאן וקיראט במתקאל ושערכו היה שתי אוקיות ורבע אוקיה (מתקאל = 100 אוקיות) שונה למטבע בת עשרה מיזאן במתקאל וערכו עלה לשלש אוקיות. הדרוש שהיה מטבע מרובע עשאו למטבע עגול, ולא הוסיף ולא גרע מערכו וממשקל ו, הי״ת ישים את השינוי הזה לטובה ולברכה על עמו ישראל.

שנת אשכול הכופ״ר דו״די ( היא שנת השל"ה – 1575 למנינם )  ה׳ ימים לחדש כסלו החליף מולאי חמד למריני מטבע המעות של כסף וצוה לעשותם ב׳ שלישים של כסף מזוקק ושליש נחושת. מ״ך בכ״י אבא מארי הח׳ הש׳ הדו״מ כמוהר״ר סעדיה אבן דנאן זלה״ה וחתם שמו.

שנת ישו״ב ירחמנו [חמשת אלפים ושלש מאות ושמנה עשרה] (1558) באותה שנה אחרי חג הפסח התפשטה המגפה ביהודים, וברחו הרבה משפחות מעיר פאס למקומות אחרים ונשארה המגפה בשכונת היהודים עד כט לחדש אב יהפכהו ה׳ לטובה, וחזרו היהודים בשבת נחמו, ומתו מן יהודי פאס ששה עשר מאות וארבעים נפש, ומתו מיהודי עיר מראכיש חמשת אלפים ושש מאות, ובתוכם ששים בעלי תורה. ולאחר כך באו יהודים מן מראכיש ואמרו שסכום היהודים שמתו שם באמת היה שבעת אלפים וחמש מאות, ה׳ ברוך הוא יסלק חרון אפו מעל עמו ישראל אמן כן יהי רצון.

אמר הכותב לכאורה נראה שזה החכם הוא בעצמו שכתבתי שמו למעלה ושהוא אביו של הח׳ הש׳ הדו״מ כמוהר״ר שמואל זצ״ל והוא. הנק׳ ע״ש אביו שמת והניח אשתו מעוברת בו; וזכור אני שבימי קטנותי הייתי שומע זקנה אחת והיא מספרת לגברתי ואדונתי אמי נצב״ה מעשה שהיה, שהוא היה חתן ובליל הטבילה הנקי בלשון לעז טורנ׳א בוד׳א לן בביתו עם כלתו והשכים ביקר וקם והלך לפאס לבאלי ומת מאותה הליכה ולא ידעתי אם נהרג או מת על מטתו באיזה חולי בענין שהמכוון לעניינו הוא שמאותו הלילה לא יסף עוד לדעתה ונתעברה מאותה הלילה ונולד החי הנז׳ ונק׳ ע״ש אביו כך אני זכור שהיו מספרים לפני נאם הצעיר הכותב בס׳ נחשתי ויברכני ה׳ בגלליך ברביעי בשבת ארבעה ימים לכסלו בשי תפד״ה( שנת התפ"ט – 1729 ) ליצי עבד רחמן ונאמן ומקוה רחמי יוצרו להיות שלו שקט ושאנן ובצל שדי יתלונן שמואל אבן דנאן.

עוד מצאתי כתוב בשי חיים שאל ( שנת השצ"ט – 1639 )  לפ״ק ג״א כבאר מן מראכיש אן נזל ענדהום אסאלאיין יום ב׳ לניסן ובקא חתא ליום ו׳ פדהור ורפד ופי דיך אשאעא דכול למא דלוואד ולמא דסמא ועבבא וואחד למוצ׳ע כא יקולולו אצאלתא פלמללאח ליהוד פיה קד מייאתאיין דאר דליהוד ודייאר אוכרין קד כמסין דאר מן מוצ׳אע אכור יקולולו למטאמר וטרא פי למגאבן די ליהוד גירוש עצ׳ים מא כררזו מן דייארהום התא חאזא מא בקאוו לא דייאר ולא מאל, ות׳׳ל מא מאת חד מן ליהוד. ומן למסלמין מאתו קד ת׳׳פ כ״י ופהאדיך ג׳מעא גיא האדאך סאייל פי תאפילאלת והדם מייאתאיין וכמסין דאר דליהוד ודי לעניים ועשרין דאר וולאד בן כלפון וג׳ירהא וכדאליך אצ׳ייור דלגויים מאילהום עאדאד וולאכין מא מאת חד לא מן ליהוד ולא מן למסלמין ומא נהדמו מן בתי כנסיות לא הנא ולא הנא.

תרגומ עבורי: עוד מצאתי כתוב בשנת חיי״ם שא״ל, השצ״ט = (1639) לפ״ק הגיעה שמועה מעיר מראקש שירדו גשמי זעף מיום ב׳ עד יום ו׳ לניסן בצהרים. נפגשו מי הנהר עם מי הגשמים זרמו ושטפו שכונה בשם ״אצאלחא״ בשכונת היהודים שהכילה כמאתיים בתים, וכחמשים בתים בשכונה אחרת שקוראים לה בשם ״למטאמר״, ונגרם ליהודים נזק עצום, לא הצליחו להציל מאומה מבתיהם ונשארו ללא קורת גג וללא רכוש. ות״ל (ותהלות לאל) לא היתד, אבידה בנפש בין היהודים, ואילו מן הגויים מתו כארבע מאות ושמונים איש כ״י (כן ירבו). ובאותו שבוע ירדו אותם גשמי זעף גם במחוז תאפילאלת והרסו כמאתיים בתים של יהודים ושל עניים ועשרים בתים של בני כלפון ועוד. ובתי הגוים נהרסו הרבה, עד כי חדל לספור כי אין מספר, ונזק בנפש לא היה לא בגויים ולא ביהודים כי לא נעדר איש, ובשני המקומות לא נהרס אף בית כנסת.

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן

כיום שוב נגה אורו בבית המדרש של פרופסור בשן, כמעיין המתגבר הזורם ותלמודו בידו – פירות הנושרים משולחן מחקריו. את ספרו השמיני על יהודי מרוקו.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים עד הזמן החדש, הוצאת אורות המגרב. 

1873 – יהודים נאלצו למלוח ראשיהם של מורדי

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

ם בשבת.

 
היה נוהג במרוקו כי ראשיהם של עבריינים ושל מורדים שנדונו למוות, היו מוקעים בחומה או מול השער של העיר " למען ישמעו ויראו ".

הנושא עלה בשנות ה-70 של המאה ה-19. מה הרקע לכך ?

בני מוסא, שבט שחי באזור דרומית למראכש, סירבו לקבל מרות הסולטאנים. סידי מוחמד הרביעי ששל בשנים 1859 – 1875 הצליח לדכא תא המרד, זמן קצר לפני מותו ב-30 בספטמבר 1875. ארבעים ושמונה שבויים שנתפשו על ידי חייליו הנאמנים, נידונו למוות, וגולגולותיהם נשלחו לרבאט לשם הוקעתם למשך שלושה ימים על שערי העיר.

הגולגולות הגיעו לרבאט ב-26 באוקטובר 1872. שוחטים יהודים נדרשו לבצע את העריפות. כיוון שהייתה שבת הם סירבו. מושל רבאט איים עליהם ופקד על חייליו להיכנס לבתי היהודים ולמשוך אותם החוצה בכוח, תוך הכאה במגלבים.

לבסוף, אולצו למלוח את ראשיהם של המוקעים לעיני הציבור. כדי שהגולגולות לא ירקבו, היו מולחים אותם. מלאכה זו הייתה מוטלת על היהודים.

כפי שפורסם ב " החבצלת " בכד שבט תרל"ג – 1873, ארבעים מראשי המורדים ניתלו, היהודים נדרשו למלוח את גולגולותיהם בשבת. הם סירבו בגלל השבת, אבל אוימו כי דמם בראשם ונאסרו. שגריר איטליה מחה, אבל ללא הועיל.

לפי מידע מאוקטובר 1879 חובת העבודה החלה על יהודי טנג'יר, בוטלה.

כפי שהזכרנו לעיל, בים 27 סעיפי ההשפלות שחלות על היהודים במרוקו כפי שנכתבו על ידי " אגודת אחים " וועד שליחי הקהילות בלונדון ב-3 בפברואר 1888, למשרד החוץ הבריטי נאמר בסעיף 10 :

" כאשר הגולגולות של מורדים או פושעים נשלחים לעיר כדי להוקיעם של שער העיר, היהודים חייבים למלוח אותם לפני  שהם מוקעים ".

לפי מכתב למערכת הטיימס הלונדוני בשנת 1901, ראשיהם של העבריינים נכרתים ונשלחים בסלים לפאס ולמראכש.

במכתב שהגיש יעקב שיף לשר החוץ של ארצות הברית ב-21 בנובמבר 1905 על ההפליות מהן סובלים יהודי מרוקו נאמר : עליהם למלוח את ראשיהם הכרותים של אויבי הסולטאן כהכנה להוקעתם על חומות העיר.

בספר השנה של יהודי ארצו הברית בשנת 1906 פורסם, כי יהודים במרוקו נאלצים למלוח את ראשי המורדים בשבתות, וכן נשים יהודיות ובנותיהן חייבות לעבוד בשבתות ובמועדי ישראל. הן נאלצות לחשוף את שערותיהן בניגוד לדין.

רבי יוסף משאש כתב כתשובה לשאלה בשנת תרס"ט – 1909 – אוצר המכתבים חלק א' סימן קכז.

מה הטעם להשם אלמללאח : הטעם השני : אומרים כי היהודים הם שהיו מולחים ראשי הרוגי המלחמה, שמביא המלך מאויביו, ותולים אותם על שיני מגדל גבוה שבעיר, להפיל אימה על המורדים, וכן הדבר נוהג עד היום, וכן ראיתי בעיני פעמיים, והמולח נקרא בערבית " אלמללאח ", ועל שם המלאכה הבזויה הזאת קראו הישמעאלים לגנאי בשם זה לרחוב היהודים ".

היהודים אמנם נאלצו למלוח ראשי המורדים, אבל לפי מסקנת החוקרים הכינוי לרובע היהודי מלאח אינו קשור לחובה זו.

להלן תוכן התשובה המלאה מתוך הספר " אוצר המכתבים " לרבי יוסף משאשא זצוק"ל חלק א' סימן קכז.

סדר נשא. שנת תרס"ט לפ"ק.

ידיד החכם החשוב כבוד מורינו הרב שלמה הלוי, ישצ"ו, שלום, שלום.

קח נא עוד ידידי, מה שהשיגה ידי על שאלתו הרביעית, מה הטעם להדם אלמללאח. שאלתי ושצעתי הרבה טעמים, והם : א', כי היהודים בזמן עתיק, הם שהיו מספקים מלח לכל יושבי העיר, כי היה המלך מוכר מסחר זה, כמו שמוכר מסחר הטובא"ק.

והיהודים, הם שהיו קונים אותי מיד, כמו שהם קונים תמיד מסחר הטובא"ק ומוכר המלח נקרא בערבית אלצללאח, ולכן קראו רחוב היהודים על שמו.

ב'. אומרים, כי היהודים, הם שהיו מולחים ראשי הרוגי המלחמה, שמביא המלך מאויביו, ותולים אותם על שיני מגדל גבוה שבעיר, להפיל אימה על המורדים, וכן הדבר נוהג עד היום, וכן ראיתי בעיני פעמיים, והמולח, נקרא בערבית אלמללאח, ועל שם המלאכה הבזויה הזאת, קראו הישמעאלים לגנאי בשם זה לרחוב היהודים.

ג', אומרים שפירוש מללאח בערבית עתיקה, מושלך, והוא לשון גנאי, להורות, שרחוב היהודים מושלך אחרי גוום, כדבר שאין בו חפץ.

ד', אומרים שהוא לשון משפחה, שנקראת בערבית מללא, בחיסרון אות חי"ת, ובאורך זמן נשתבשה בתוספת האות חי"ת, ורוצה לומר מקום משכן משפחה יהודית., אחי מופלג מצאתי טעם זה בספר " שבילי עולם ".

ה', אומרים שהיא מלה נוטריקון, אלמ"א, לא"ל שפירושה בעברית המין שהשליך, על שם גולי ספרד שבאו ממדינת הים, ואומרים אותה לגנאי בלשון השלכה, כמו וישליכם אל ארץ אחרת. זהו מה שיכולתי להשיג לכבודו בזה, ואתה תבחר ותקרב, ושלום. עד כאן מתוך הספר " אוצר המכתבים לרבי יוסף משאש זצוק"ל חלק א' סימן קכז.

לפי מכתב למערכת הטיימס הלונדוני בשנת 1901, ראשיהם של עבריינים נכרתים, ונשלחים בסלים לפאס ולמראכש.

בידיעה שפורסמה ב-JC בדצמבר 1907 ששלח הכתב במוגדור ב- 29 בנובמבר נאמר, כי יהודי פאס, מראכש ומוגדור, נאלצים למלוח את ראשי הנידונים למוות. לראשונה חויבו גם יהודי מוגדור במלאכה זו. הפעם היה עליהם לקבוע שלשו גולגולות על השער.

שני יהודים נאלצו למלוח און, שניהם סירבו ונאסרו, אבל שוחררו כעבור מספר שעות. שני יהודים אחרים שנדרשו לכך ביצעו את הנדרש מהם. למחרת הגיעו עוד ארבע גולגולות. המושל ציווה שיהודי ומוסלמי יבצעו את המלאכה יחדיו, וכך נעשה.

כל זמן שפעולה זו בוצעה בימי החול, לא גרמה להתנגדות. אולם כאשר נדרשו לבצע זאת בשבתות ובחגים, עורר הדבר התנגדות. כך היה בשנת 1873. ועל כל התכתבות, כפי שיתואר להלן.

גם חסן הראשון עסק בדיכוי מרידות בעזרת משלחת צבאית מצרפת שארגנה צבאו. הוא ערך מסעות לדיכוי הברברים שסירבו לקבל מרותו. מידע על כך הגיע לנציגי המדינות שישבו בטנג'יר, והתכתבות בנושא זה מצויה בארכיון משרד החוץ הבריטי. 

פיוטי רבי יעקב אבן-צור-ב.בר-תקוה

רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים.

בנימין בר תקוה

הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו

תבנית ומשקל בפיוטי ר׳ יעקב אבךצור: עיון בשירים שמשקלם כמותי

הדיון בסוגיית התבניות השיריות של יעב״ץ מעביר אותנו לעיון מפורט באוצר הפיוטים של ״עת לכל חפץ״. הפייטן נאחז במשקלים שונים ובשפע תבניות. מטרת הדיון המפורט בסוגיה זו הינה ללמד על הקף אחיזתו במסורת הצורנית של שירתנו הספרדית והבתר ספרדית עד המאה הי״ז, שכן הוא נשען על דגמים קודמים הן של השירה הספרדית והן של משוררי המזרח (צפת וסלוניקי). כמו כן הילך על פי תקדימיהם של משוררי צפון אפריקה כגון מנדיל, הוא יצחק מנדיל בן אברהם אבי זמרה, יהודה עוזיאל, שמעון בן לביא, נחמן סונבל, יוסף בן שלום אבן־כספי, אברהם סלאמה ואחרים. ואולם כל עוד לא כונסה שירתם אין לדעת בברור עד כמה השפיעה שירה זו על יעב״ץ. מכל מקום נראה שיעב״ץ נסה להטביע חותם איש, על שירתו תוך שהוא קולט מסורות קדומות. הדיון בצורות השיריות יקיף את כל שירתו, ללמד על שליטתו המקיפה בפואטיקה השירית של תקופתו.

ר' מנדיל אבן זמרה, בן למגורשי ספרד, חי ופעל במרוקו ובאלג'יר במחצית השניה של המאה ה-16. שירתו נושאת את חותמה של שירת ספרד ומשוררי צפון אפריקה הושפעו ממנו רבות. שירים רבים שלו כלולים בקבצי הפיוטים של צפון אפריקה ובעיקר של אלג'יר, רובם עדיין בכתבי יד. ב"שיר ידידות" מצויים חמשה פיוטים שלו.

מנדיל אבן זמרה ושירתו נזכרו לשבח במקורות שונים ובמחקרים שונים, חדשים גם ישנים, העוסקים בצמיחתה של השירה העברית לאחר גירוש ספרד העלו על נס את שירתו של מנדיל, אך גם התייחסות זו היא פרי רושם כללי, ולא הביאה לההדרת שירתו של מנדיל ולהצגתה לפני החוקרים. צעד ראשון בכיוון פרסום שירת מנדיל עשינו עם פרסום מהדורה לשמונה פיוטי מוחרך מתוך כתב יד ששון 808, ומאוחר יותר הוספנו והצגנו שמונה פיוטי רשות. ומובן מאליו כי כללנו את משוררנו בילקוט "השירה העברית בצפון אפריקה"

שיבעים ושיבעה פיוטים שבתוך הקובץ ׳עת לכל חפץ׳ (המונה כאמור קרוב לארבע מאות פיוטים) שקולים במשקל הכמותי של היתדות והתנועות שיסודו בשירת ספרד. באופן יחסי משמש משקל זה, איפוא, רק בכחמישית מתוך כלל הפיוטים שבקובץ. יחס זה, קטן מן המקובל בשירת ספרד, אשר גם בה לא שימש משקל זה באופן אבסולוטי. ואולם בשירי יעב״ץ מתגלה נטייה ברורה להטות את הכף לכיוון המשקל שזכה לתפוצה רבה למן תקופת ר׳ ישראל נג׳ארה, הלא הוא המשקל הידוע בשם ׳משקל התנועות האיטלקי׳, או ׳המשקל ההברתי פונטי׳. הפיוטים השקולים במשקל הכמותי מתחלקים בין כל מדורי הספר, זאת כדי ליצור גיוון במקבץ הפיוטים שנועדו לכל ז׳אנר או לכל חג. מיגוון זה מתבטא גם בכך, שהמשקל הכמותי משמש שירים שווי חרוז מחד־גיסא, ושירים שהם בתבנית סטרופית, אזורית או מעין אזורית, מאידך־גיסא. ואולם, לצד האמור כי שירים שווי חרוז ששקילתם כמותית, מפוזרים על פני כל הספר: הנה נמצאנו למדים שמצבור גדול ביותר של פיוטים מסוג זה מצוי בפיוטי הרשות או בפיוטים הקרובים לרשותי׳ לאמור בבקשות ובפיוטים לנשמת לברכו ולקדיש,. ניתן להסביר תופעה זו בכך שהדגם הקלאסי הספרדי של הרשויות, שהיה מעיקר חידושיה של שירת הקודש הספרדית, דגם שנאחז בתבניות שוות חרוז ובחריזה קלאסית, שימש מופת ליעב״ץ ברשויותיו. רוב השירים השקולים במשקל כמותי הינם בתבניות לא־סטרופיות, ומספרם הכללי הינו חמישים ושמונה, מהם בתבניות שוות חרוז, ומהם בתבנית המוסמט (משולשים, מרובעים ואף משושים). מבין השירים הסטרופיים יש לציין את שיר האזור החד־סטרופי והמעין אזור החד־סטרופי שיידונו להלן. יש לציין את חידושיה של השירה העברית בתקופת ר׳ ישראל נג׳ארה, שהביאה גם בשירי האזור לחידוש פניו של המשקל, שהיה מעתה למשקל הברתי פונטי השליט על ה׳ענפים׳ ועל ה׳אזורים׳.

הפיוט הוא בן לווייתה הנאמן של ההיסטוריה היהודית. קביעה חשובה זו של אחד מגדולי החוקרים שקמו לפיוט מהעברי הלא הוא י"ל צונץ. מתאשרת גם מתוך עיון בפיוט העברי בארצות המזרח במאות האחרונות. חנוכיה ממרוקוואולם כדי להבין קביעה זו לאשורה עלינו לשרטט מעט את הרקע ההיסטורי של גולת מרוקו.

את המבנה החברתי שלה, שעל גביו צמחה השירה העברית בכלל, ושירת רבי יעקב אבן צור בפרט. הבא נזכור את הכלל, כי כל ספרות באשר היא, אינה נכתבת בחלל ריק, וצכאן שלכל עיון בספרות חיית להתלוות הידיעה הכללית של הרקע עליו צומחת ספרות זו. להלן הרקע הכללי של התקופה.

לחנוכה.

אשיר בזמירים ליוצר הרים

הסוג : רשות לקדיש

העת : חנוכה

החתימה : אני יעקב אבן צור

 

אשיר בזמירים / ליוצר הרים / מסר גיבורים / ביד חלשים

נלכדו שוטני / ביד כהני / בני חשמונאי / גזע ישישים.

 

ישע ופורקן / לעמי נתקן / כי לא נתרוקן / פך החרשים

יסדו תורות / חכמי הדורות / להדליק נרות / שישה ושלושים

 

עומדים כסדרם / בפאר הדרם / אכן לאורם / אין משתמשים

קול שיר במזמור / ההלל נגמור / לצור ממכמור / התיר חבושים

 

בעת תפילה / גם עת אכילה / נודה בגילה / בטוב רחשים

אל נסים עשה / לעם בו חסה / ואותם פצה / מפח יקושים

 

בעוזך יוצרי / תאיר עוד אורי / ותהל נרי / כעין תרשישים

נוצר חסדים / שור רעים דודים / בם זדים רודים / אדונים קשים

 

צור ישע צוה / וטובך רוה / לעם בקצוי / ארץ נטושים

ולדל נאלח / פדותך תשלח / וחיש תשַלַח / רצוצים חפשים

רומם עם הודש / ובנה בית מקדש / תגדל ותתקדש / בסוד קדושים

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי

 

התפשטות היהדות בקרב הברברים.

כיוון שאימצה לה העכו"מיות האפריקאית את דת הפונים, קנתה לה את שני המושגים העיקריים של הדתות המונותיאיסטיות שלאחר כך : הכרה בררוה פחות אות יותר בטרנסצנדנטאליות של האלוהות, ומתחת לאותו אינסוף, שאין לגשת אליו – בכניעתו הענווה של האדם לרצונו של ריבון העולמים.אנדרי שוראקי 2

בזכות קירבת יסוד זו, שהייתה אולי מורשתו של רקע שמי משותף, עתידה הייתה יהדות אפריקה להתפשט בהיקף, שזיכרו נשתמר בהיסטוריה בצורה שאין לערער עליה. בטרם יהיו הברברים של צפון אפריקה נוצרים, ואחרי כן מוסלמים, יהודים היו, או מתייהדים, אף כי אין בידינו לקבוע במדויק את גבולותיה של השפעה זו.

מ. סימון, המנתחת את סיבות התפשטותה של היהדות, עומד גם על גורמים פוליטיים, נוסף על הצדדים הלשוניים והדתיים, שכבר התעכבנו עליהם. אחרי המלחמה נגד רומי ושחיטות קירני, התרחקו היהודים הפזורים ביבשת אפריקה, מן העולם הרומי והתקרבו את הברברים.

בתקופה זו חל הקרע העמוק הראשון בין יהדות אפריקה ליסודות ההלניסטיים של הפזורה. ועוד סיבה מעלה מ. סימון : הפילו שמיות של הקיסרים לבית סוורוס " שושלת אפריקאית במוצאה, ושמית בתרבותה ובזיקותיה ".

באמצעותם התחזקו ההשפעות היהודיות בכל הקיסרות. רול חסד זו הגבירה אותו פרטיקולריזם, שלידתו במאורעות קירני, ובכך חיזקה את הסולידאריות בין היהודים לברברים.

ועד יש להביא בחשבון סכסוך חמור ביותר בהיסטוריה של אפריקה : המאבק המתמיד של התושב נגד הנַוָד. בימי בית סוורוס הדפה ההתנחלות הרומית את הנוודים הברברים אל המדבר ואת שטחי המרעה שלהם החרימה לטובת המתנחלים.

אבן ח'לדון חילק את הברברים לשני ענפים עיקריים, הבּוּתר – נוודים – והבראנס – תושבים. בקרב הראשונים ודאי זכתה פעולת הגיור היהודית למירב ההצלחה.

הנה כן ביו שַנים משבטי הבותר העיקריים, שנדדו בין קצווי תוניסיה לקצווי טריפוליטניה, ספוגים השפעות יהודיות. שוב לפי ח'לדון, היו יהודים בקרב הברברים של טאמינה ( כיום שאוויה ) ותדלה. גם בתואת בקצה הצפוני בגורארה, בין תמנתית וסבא גרארה, מספרים לנו היסטוריונים ערבים על קיומו של קיבוץ יהודי קטן, באזור בו נשתמרו לשונם וגזעם של הברברים בני זינאתה עד היום הזה.

ממלכת זו עתידה הייתה להחזיק מעמד, מאות שנים לאחר נצחונו של האסלאם. עם גבור הרגש הדתי המוסלמי לאחר הגירוש הגדול מספרד נכרת קיבוץ זה, כנראה, בטבח כללי בשנת 1492.

 מציאותם של יהודים נוודים, שהחוקר גותייה בשעתו הדגיש את חשיבותם, יש בה אפוא להסביר את התפשטות היהודית מעבר לתחומי ההשפעה של קרת חדשת, עד שלבטים המיוחדים של המגרב הקיצון ( בני מדיונה, הנזכרים עדיין אצל אבן ח'לדון, ואולי אפילו עד אפריקה השחורה.

כיוון שחזרו לדרך חייהם של הבידואים, הייתה ליהודי צפון אפריקה השפעה עמוקה גם על שאר יסודות שבאכלוסיה, יושבי קבע דווקא, שמקובל היה אצלם מין סינקרטיזם יהודי פוני. סינקרטיסמוס "איחוד קהילות")

האַבּולונים והקליקולים, הידועים לנו מתוך דברי אוגוסטינוס הקדוש ומן הקודקס של תיאודוסיוס, היו כיתות של יהודים, שנמלטו מן האדיקות נוסח ארץ ישראל ושל עובדי כוכבים מתייהדים, שמקורם שמי בעיקר, ובפרט פניקי.

יהודים פוניים אלה, שידעו את התנ"ך מַלים היו את ילדיהם, ולדברי מ. סימון, מקומם " על גבולות המטושטשים שבין היהדות, הנצרות והעכו"מיות השמית. עם זאת הסכימו הנוצרים והרומים כאחד לראות בהם יהודים, ובשם זה התקראו הם עצמם, אף כי לא היו אדוקים בדתם דווקא.

לאחר זמן, שבה נטיה זו לסינקריטיזם והופיעה כאחד מגורמי הקבע בהיסטוריה בצפון אפריקה. העובדה שיהדות צפון אפריקה מורכבת, אפוא, מיסודות שונים במקורותיהם יש לה קשר ישר לנטייה מיוחדת זו. היא מעלה את הבעיה העיקרית של התפקיד החשוב, שמילא הגֵר בתוך העדה היהודית.

מן המאה השלישית ועד למאה השביעית לספריה יכול ההיסטוריון לןמצוא מכלול של עדויות להשפעתה של היהדות בצפון אפריקה. עובדה ראויה לציון : היהודים מתייצבים לפני הברברים בלי להישען על שום כול חילוני.

הנצרות, החל מימי קונסטאטינוס והאסלאם אחריה, הופיעו לעיני האוכלוסים הברברים כשהם עטורים יוקרה בלתי מפוקפקת של קיסרות, של כוח חילוני המשמש להם משען. " היהדות כנגד זאת, לא היה לה שום אמצעי אחד מחוץ לכלי הנשק בלתי גשמיים של הטפה.

כלי נשק אלה היו הרעיון המונותיאסטי, החוק המוסרי, היופי של התפילה, שקיבלה השראתה מן התנ"ך.הברברים, שכבר נעשו שֵמיים במידה רבה לאחר דורות של השפעות קרטאגניות, נוטים היו לעזוב את פסיליהם ולהתווסף את מניין נאמניו ואוהדיו של בית הכנסת.

טרטוליאנוס נספר לנו במאה השלישית, איך היו הברברים שומרים את השבת, את ימי החג והצום, את דיני הכשרות. קומודיאנוס, אף הוא במאה השלישית, נלחם כבר באותם עובדי כוכבים, שלא נסחפו כליל לא לנצרות ולא ליהדות.

עם עדוּת אפיגרפית ( פענוח כתובות עתיקות ) מוסיפה ומאשרת את סימני ההשפעה היהודית על האוכלוסים הברברים : בבית הקברות של חצר המוות העתיקה נמצא לוח עופרת, מן התקופה הרומית, ובו פנייה אל אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, שיקרב את לבותיהם של שנים שנפרדו זה מזו.

השבעה המאשרת אולי את זיקתם הניצחית של הברברים למנהגי כשפים, אלא שעל הכל היא מגלה את השפעתה של ההטפה היהודית בחיי הארץ. החל מסוף המאה השנייה נאבקו היהודים והנוצרים בצפון אפריקה כביתר חלקיה של הקיסרות הרומית, על נפשותיהם של הגויים.

בראשית הדברים נתערבבו כל כך בקנאותם זו, עד שהמחוקק העכו"מי כמעט לא הבדיל ביניהם. משך תקופה מסוימת אסר ספטימוס סוורוס על הגיור היהודי אך גם על התעמולה הנוצרית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אוקטובר 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר