Histoire des juifs de Safi-B. Kredya
PAGES DE L'HISTOIRE DES JUIFS DE SAFI
L'histoire des juifs de Safi (Maroc) est aussi ancienne que la ville elle-même. Malheureusement, peu d'écrits lui ont été consacrés. Brahim Kredya, historien amoureux passionné pour sa ville, tente de relancer la recherche dans ce domaine. Il ne cesse de piocher dans les rares manuscrits disponibles et incite les chercheurs à suivre son exemple.
La région Doukkala-Abda est établie, approximativement, sur les territoires des confédérations tribales de Doukkala et d'Abda.
Les Doukkala
Au nord de la région, la confédération tribale des Doukkala est établie sur le territoire des provinces d'El Jadida et de Sidi Bennour. Elle est constituée de 7 tribus,:
- El Aounate
- El Haouzia
- Oulad Amar
- Oulad Amrane
- Oulad Bouaziz
- Oulad Bouzerrara
- Oulad Frej
À ces 7 tribus s'ajoutent deux fractions des Chiadma et Chtouka, établies dans la région et étroitement liées, historiquement et culturellement, aux Doukkala.
Les Abda
Au sud, la confédération des Abda est établie sur le territoire des provinces de Safi et de Youssoufia. Elle est constituée de 4 tribus:
- Bhatra
- Lahmer
- Oulad Amer
- Rbia
De ces tribus, celle des Lahmer est parfois considérée comme indépendante de toute confédération tribale.
Les autres communautés établies dans la région
À l'extrême sud-ouest de la région, entre la ville de Souira-Kedima et l'oued Tensift, est établie une sous-fraction des Oulad Elhaj, eux-mêmes fraction des Chiadma établie sur les deux rives de l'Oued. Le rattachement administratif des Oulad Elhaj de la rive droite date du Protectorat.
Azemmour, ville enclavée en territoire Doukkala, a une population de souche constituée de citadins, musulmans et juifs, sans lien avec les tribus des alentours et dont les parlers, pré-hilaliens, se distinguaient des parlers hilaliens des Doukkala. Cette population a quitté la Médina d'Azemmour et le parler local a disparu au xxe siècle.
Et afin d'eviter toute revanche des Portugais, les habitants d'Al Gharbia solliciterent le pardon et l'aman du nouveau gouverneur portugais de Safi, Ataide (1510-1516). Celui-ci ne repondit pas a leur appel. Ils s'adresserent alors a Abraham pour qu'il intercede pour eux aupres du roi du Portugal, Emmanuel. II accepta leur proposition, mais a la condition qu'ils cedent une fortification et le port de Dar Al Fariss. Le but d׳Abraham etait peut-etre de livrer ainsi aux Portugais des postes avances a l'interieur des Doukkala, pour leur permettre d'y conforter leur presence et de se placer a portee de pierre de la ville d׳Azemmour, dont ils convoitaient l'occupation.
Et peut-etre aussi voulait-il profiter de la richesse cerealiere de cette region. Selon la declaration d'un Portugais, « au port de Dar Al Fariss, il y aoatt de grandes quantites de ble et d'orge et, tres souvent, des bateaux y venaient pour les acheter». Diverses indications montrent que Abraham reussit sa mission et cela eplique la haute consideration qu'il acquit aupres des tribus des Doukkala lesquelles lui accorderent leur confiance et demanderent sa presence dans toute negociation avec les conquerants portugais.
Ces derniers exploiterent ce respect et cette consideration pourAbraham en faisant passer par son intermediate des presents pour corrompre de nombreux chefs de Iribus (chioukhs), afin de soumettre les habitants des regions a leur autorite. Ils l'utiliserent, lui et ses freres, pour espionner ces tribus de I'interieur et pour renseigner le roi du Portugal« sur tout ce qui s'y passait par ecrit ou en le contactant personnellement pour les missions dangereuses
Alliance Israelite Universelle
Brit – 30
La revue des juifs du Maroc
Redacteur : Asher Knafo
Les 150 ans de l'Alliance Israelite Universelle
Les travaux de ce colloque se so'nt organises autour de huit axes. D'abord, il y a eu les allocutions de Jean-Robert Pitte, President de l'universite Paris-Sorbonne, de Jean-Jacques Wahl, directeur general de l'Alliance Israelite Universelle, representant Ady Steg, President de l'Alliance Israelite Universelle, Jacques Huntziger, representant le Ministre des Affaires etrangeres, Michel Barnier, et de Claude Nataf, President de la Societe d'Histoire des Juifs de Tunisie, qui a notamment rendu un brillant hommage a Paul Sebag, recemment disparu. Je m'associe a cet hommage. Paul Sebag m'a beaucoup appris sur le Judai'sme tunisien au cours de nos longues conversations. Puis nous avons entendu les lecons inaugurates de Klifa Chater, professeur emerite a la faculte des Sciences humaines et sociales de Tunis, « Sur la Tunisie a la veille du Protectorat francais », d'Aron Rodrigue, professeur a l'universite de Stanford aux U.S.A., sur « De l'instruction a l’emancipation : un modele francais et de Michel Abitbol, professeur a l'universite hebrai'que de Jerusalem sur Modernite et eclipse de l'histoire juive en Terre d'Islam
La premiere seance a evoque « L'Alliance Israelite Universelle et les debuts de l'education moderne en Tunisie ». Elle a ete presidee par Klifa Chater, professeur emerite a la faculte des Sciences humaines et sociales de Tunis.
Yaron Tsur de l'universite de Tel-Aviv a evoque « Les campagnes sur la question de l'education juive moderne en Tunisie (1863-1897) ». II a distingue deux types de modernistes juifs. On trouve, d'une part, les maskilim, hebrai'sants et parfois aussi arabisants, qui prennent part a l'actualisation d'une des langues locales et tendent au proto-nationalisme juif ou local. D'autre part, on trouve les occidentalisms qui adoptent une langue europeenne comme l'italien ou le francais, comme langue principale de haute culture. Le premier recit de revolution de la reforme de l'education des Juifs tunisiens n'a pas ete celui bien connu de David Cazes, juif occidentalise, mais celui qu'on trouve dans differents ecrits d'Abraham Chemla, maskil local.
II raconte 1'histoire des tentatives de reformes de l'education en commcncant par les Grana en 1820, puis il decrit ensuite, la demarche de l'envoye de la famille de Rothschild, 20 a 30 ans plus tard, et poursuit avec 1'epoque qui suit la Constitution de 1860 et la creation de l'Alliance Israelite Universelle, pour clore son recit par la creation de l'ecole a Tunis en 1878. Dans un premier temps, les elites modernistes lutterent ensemble contre les ultra-conservateurs de la communaute juive qui refusaient toute reforme de l'education. L'arrivee au pouvoir du premier reformiste musulman, Khair ha Din, suscita l'espoir d'une reforme rapide, mais cet espoir fut defu, car les autorites ne voulaient pas voir augmenter la penetration imperialiste occidentale. Apres le limogeage de Khair ha Din, lorsque l'ecole fut fondee, il y eut un bref affrontement entre les pro-italiens et les pro-francais, ces derniers l’emporterent au moment de l'occupation. Les premieres annees du Protectorat ouvrent un nouveau chapitre avec la deception qu'eprouvent les maskilim a l'egard de l'A.I.U. De fagon generale, la tendance pro-frangaise des occidentalisms se renforca, mais en raison des rapides changements politiques et economiques, la situation des maskilim s'ameliora elle-aussi. En parallele a l'epanouissement de la presse et de la litterature en judeo- arabe, ils concevaient l'etude de l'Hebreu moderne comme langue principale et comme une alternative a la francisation partielle composee par l'A.I.U. Mais faire de l'hebreu l'axe de la culture moderne dans la Tunisie coloniale, n'avait pas beaucoup de sens et les maskilim perdirent leur cause avant la fin du siecle.
Abdelmajid BedouI dans « Le college Sadiki, consecration de la modernite » a montre que la creation de Sadiki est le produit d'une volonte et d'une histoire. II s'agit d'une serie de reformes entreprises dans le pays : tout d'abord, le pacte fondamental de 1857 avec ses onze principes axes essentiellement sur la notion de liberie : liberte civile, liberte du culte, liberte du commerce etc… ; Ensuite la constitution de 1881 L'institution d'un ordre nouveau dans l'histoire sociale et politique du pays. Le college Sadiki demeure un modele. Toutes les reformes de l'enseignement entreprises en Tunisie s'inspirent du modele sadikien. Le mouvement national etait dirige en majorite par des elites sadikiennes et l'Etat national est cree, il est dirige par les elites sadikiennes.
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי
שרשים חסונים
ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו
ערוב ימיו ופטירתו
במשך ימי חייו יצא הרי״ף כמה פעמים מגבולות דמשק. בספר תשובותיו (תשובי ל״ח) מספר על מסע שערך לעיר הקדש ירושלים, ובעוברו דרך שכם נשאל שאלה חמורה. בתכריך דרשותיו המצוי עדיין בכת״י, מציין ר׳ יאשיהו בראש אתת הדרשות ״חדשתי בס״ד בירושלים, שנת שני״ם רבות תחיה״, דהיינו בשנת ת׳. ונמצא כי שהה בירושלים בשנת ת׳. יתכן שזהו אותו מסע המסופר בתשובתו האמורה.
זמן מסויים שהה בארם צובה, כפי העולה מתוך אגרת שלומים ששלח לו מהרי״ט צהלון מצפת לארם צובה. מתוך אותה אגרת ניתן ללמוד עוד, שגם כחמש עשרה שנה קודם לכן שהה בארם צובה, יחד עם רעהו מהרי״ט צהלון.
כמו כן בשנת שפ״ה חזר לצפת מתוך מחשבה להשתקע בה, אך למעשה היה זה , לתקופה קצרה בלבד, כי לאחר כשנה לשהותו שם, נפטר עליו בנו יקירו ר׳ יוסף, בהיותו בן עשרים וארבע בלבד.
רבי יוסף היה תלמיד חכם מופלג, מעולה מכל בני גילו, שכן אביו גדלו על התורה ועל העבודה מנעוריו, וכבר התחיל לחבר חיבורים למרות גילו הצעיר. מאורע זה שבר את לבו, כפי שהתאונן על כך בהקדמתו לפירושו מאור עינים על עין יעקב, ואף כתב על כך קינה המובאת בספרו ״כסף מזוקק״ שנדפס שנה לאחר מכן. בעקבות ארוע זה שב לדמשק, ושימש כרבה עד יומו האחרון.
בחודש אדר שנת ת״ח לאחר שמלאו לר׳ יאשיהו שמונים ושלש שנים, נצחו אראלים את המצוקים, ורבינו יאשיהו נקרא לבית עולמו, זקן ושבע ימים. עליונים ששו לקראת בואו, ותחתונים חגרו שק בהפרדו מהם.
על פי צוואתו קברוהו קרוב לקבר מחותנו מהרח״ו זיע״א, בסמוך לחומת בית הקברות.
בני העיר חלקו לו במותו כבוד רב, ומספד גדול ספדו לו, כראוי לאיש צדיק וקדוש כמוהו. ככלות השנה לפטירתו (אדר ת״ט) ספד לו חתנו ר׳ שמואל ויטאל הספד גדול, שעיקרו נסב על הפסוק (שמות לט, לב): ״ותכל כל עבודת משכן אהל מועד, ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה׳״. ההספד מובא בספרו מקור חיים דרוש ל״א.
גדול היה רבינו יאשיהו זיע״א, מענקי הרוח אשר האירו את חשכת הגלות, באור תורתם וצדקותם. נשמתו הבוהקת בשלל גוונים, היתה ללא ספק, אחת מאבני החן הגדולות והנדירות שנחצבו ממחצב נשמות הצדיקים.
המתבונן חש, כי קינת ירמיהו הנביא ליאשיהו המלך: ״איכה יועם הזהב, ישנא הכתם הטוב״ (איכה ד, א), מתאימה ביותר גם למסכת חייו המופלאה של רבינו הרי"ף – ״הרב המוסמך״. שכן בפטירתו עומעם כתר התורה המשולה לזהב, והשתנה הכתם הטוב: ״קבוצת כלי נוי הזהב שהם לעדי (תכשיט)״ (רש׳׳י שם ). ובקרבו הלא התקבצו כלי נוי כה רבים, שהיוו תכשיט ועדי לנשמתו הזוהרת. חייו עטופים בשקיעה מוחלטת בתורה ויראה, בחיבור ספרים ובהרבצת תורה והוראה, בשקידה להעמדת הדת על תילה, אפופים בהילת הוד הסמיכה, ומהולים בחמלה וחנינה לכל נדכא. איזה אוצר נכאת מרהיב ומלא ניחוח, וכי יש ״כתם טוב״ נאה מזה. אכן רבינו הגדול צור איתן היה, סלע מוצק, הראוי ליצוק ממנו את אותה.. שושלת מפוארת, שושלת צדיקי משפחת פינטו, שהאירה שנים כה רבות בשמי היהודות.