מורשת יהדות מרוקו

יוסף אליהו שלוש

פרשת חיי -קטעים נבחרים

מזכרונותיו הראשונים של שלוש: החלוצים הראשונים מיוצאי אירופה

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.

יוסף אליהו שלוש

פרשת חיי -קטעים נבחרים

מזכרונותיו הראשונים של שלוש: החלוצים הראשונים מיוצאי אירופה

בהתחלת הקיץ של שנת 1882 ביקרו בבית אבי החלוצים הראשונים מרוסיה ומרומניה שבאו בתור שליחים ויחידים לתור כברת ארץ במטרה לייסד מושבה עברית בארץ־ישראל. בבית אבא התייעצו על כל צעדיהם הראשונים בישוב ארץ־ישראל. מהם אני זוכר את החשובים שבהם, את יצחק משה ברנר ראש ועד יסוד המעלה של בני ישראל ברומניה, את צבי לבונטין הזקן וז״ד לבונטין ופריימן שהיו מהחלוצים הראשונים בישוב ארץ־ישראל. הם יסדו בשנה ההיא את האגודה ״חלוצי יסוד המעלה״ וקנו את שטח הקרקע של ״עיון קרה״ ובנו עליה את המושבה ראשון־לציון.

זכורני שבבואם לארץ נכנסו בראשונה לביתנו, בשעה שהיינו נמצאים בבית־התפילה יהודים אחדים מבני העדה ליווּם והכניסום לבית־הכנסת. מוזרה היתה בראשיתה פגישה זו, המה נשארו סוקרים במבטיהם את קהל המתפללים, אחרי־כן ניגשו אחדים מהם ונשקו את ההיכל והסתכלו בכתוב על הפרוכת. אולם, למרות זאת, הביט קהל עדתנו עליהם בחשד, כי חשבום לאלה מהמיסיונרים האנגלים שהיו רגילים לבוא ולצודד נפשות ורק למראית עין כיבדו את ארון קודשנו.

בתום התפילה ניגשו חברי המלאכות והציגו עצמם לפני אבי בתור יהודים וכי ברצונם לבוא בדברים עמו. מיד קם ממקומו אבי המנוח ויחד עם אחדים מזקני העדה ירדו בלוויית האורחים לביתנו. הכניסום לגזוזטרה המרווחה והסמוכה לשני חדרים גדולים ושהיו מוכנים לדיור הגון והמתאים לגור יחד עם משפחתנו.

לדרישת אבי הובאו כסאות ושולחן וסודר להם קפה וממתקים לפי כל הליכות הכנסת אורחים. ולפלא היה בעיני זקנינו לראות אנשים לבושים בגדי אירופה הדורים וכובעים על ראשיהם, אחדים מהם חבשו משקפיים וכולם מדברים עברית שמובנה היטב לעדתנו. האם אלה באמת יהודים או מיסיונרים אנגלים? זו היתה שיחת היום במרכזנו היהודי.

ושמחה גדולה שמח אבי, כששוחח עם החלוצים חובבי ציון אלה שעות אחדות ונוכח כי זוהי קבוצת יהודים נכבדים מרוסיה שבאו לתור את הארץ כדי לרכוש נחלה ולהתיישב בה. ומה מאושר היה לשמוע כי מטרתם לחקור אם יש אפשרות למשפחות יהודיות להתיישב על הנחלה והמרגוע בארץ אבות. אבי המנוח נענה בעונג רב לבקשתם להיות להם לעזר ולסדר להם משרד בקרב היהודים. מבלי גם לחשוב הרבה מסר להם אבי ברטט וגיל את שני החדרים האלה עם הגזוזטרה לרשותם. האורחים הוקירו מאוד את רגשות אבי ומרוב שמחה על הצלחתם הראשונה הציעו לו סכום ידוע אבל אבי באחת: יקרהלי תנועתכם המסורה לתחיית הישוב היהודי בארץ־ישראל.

את החדרים ריהט אבי ובהם גרו החלוצים הראשונים, הלא המה האדונים הנכבדים: ברנר, לבונטין ופריימן (ועוד שלושה אנשים שאינני זוכר לצערי את שמותיהם). כל האספות התנהלו בביתנו ובו נעשתה העבודה הציונית החשובה. בחג ובשבת הסבו לשולחננו חלק מהם וחלק נסע לחוג את החגים בירושלים. תמיד היו השולחנות מלאים ניירות, פנקסים וחותמות. ברובם היה אי ״סדר וכך ישבו בביתנו כשלושה חודשים ונפרדו מאתנו בחיבה והערצה.

 אבל בין משפחתנו ורבים מבני עדתנו נשאר רושם מוזר, יהודים אלה חלוצי תנועה יהודית כה חשובה, שמעשיהם כשרים ושלמים, מתייח­סים לקטן וגדול מבני עדתנו באדיבות מרובה, מנדבים ביד נדיבה ורחבה לכל קשה־יום ומרי־נפש ומשתתפים בגורלם, מדוע אין הם ממלאים את רצון אבינו שבשמים ומניחים תפילין… ותמיד לא נחה דעתם על זה, ובאו לידי פקפוקים והרהורים רעים, אולי אין אלה כלל יהודים כי אם אנשי מרמה ח״ו ובמחשבה כזאת חיו זמן רב אחרי נסעם, עד שבאו לארץ אנשים אחרים כדי להגשים את רעיון התיישבות היהודים בארץ־ישראל, באי־כוח ״חובבי ציון״ וגם מאגודת הביל״ויים והאיכרים מרוזינאי שהביאם בריל עורך הלבנון שבראשונים גם המה התארחו בביתנו זמן קצר ואחרי־כן נסעו למושבה עקרון וגדרה שנתייסדה על־ידי ״חובבי ציון״ בשנת תרמ״ה בעזרתו הרבה של י״מ פינס.

מהקבוצה הראשונה של חלוצי יהודי רוסיה שבאו בתור ראשוני הביל״ויים בשנת 1882 זוכר אני את ישראל בלקינד המנוה. ימים מספר ישבו הביל׳׳ויים ביפו, ביקרו כמה פעמים את ביתנו, את קהילתנו, ואחר־כך הלכו אל מקווה ישראל וכעבור זמן-מה לראשון־לציון לעבוד שם בתור פועלים, עד שנעשו לאיכרים חלק מהם בראשון־לציון וחלק בגדרה.

החתונה במוגדור –פואמה –  אשר כנפו – דוד בן שושן

ר^, דוד אלקיים

יצחק קנפו

כאשר הייתי ילד, ביקרתי לעתים קרובות אצל דודני מצד אמי, מסעוד אלמוזנינו, יחד עם בנו יוסף  שהיה חברי לספסל הלימודים, וכאן, בסלון, הייתי עומד משתאה בפני ציור גדול של בעל הבית. זה היה ציור שמן שבו הופיע מסעוד בלבוש אוריינטלי (קסואה דל מחסור) מעשה ידי דוד אלקיים, האמן האוניברסאלי של מוגדור באותם ימים. התפעלתי באמת ובתמים מאותה תמונה וקיוותי, כי הרגשתי שיש לי נטייה לאמנות, שאוכל פעם לצייר כמוהו. הרגשתי, שבהשוואה לרפרודקציות שראיתי של מיכאל אנג׳לו, וינצי או רפאל שאהבתי יותר מכולם, כמה ציור שמן זה שנעשה על פי תמונת שחור לבן היה מהוסס ונאיבי, אבל ידעתי כבר אז שיוצרה לא למד אצל אמן כלשהו, לא השתתף בחוג לציור ואפילו לא זכה לעצות או להדרכה מפי אנשים מיומנים. ידעתי שבאמנות זאת, כמו בשאר תחומי האמנות שהוא עסק בהם, דוד אלקיים ״לימד את עצמו״.

בית המלאכה שלו היה בהתחלת רחובו הגדול של המלאח, רחוב מואיז כפי שהוא נקרא מאוחר יותר, ומבית הכנסת שלנו, ׳סלאת אל קהל׳, היו רק מספר פסיעות לעשות כדי להגיע אליו. יום אחד ה״נטיה לאמנות״ שלי נטעה בי די אומץ כדי להתגבר על ביישנותי, אזרתי אומץ ודחפתי את הדלת הפתוחה למחצה. ראיתי אותו עומד ועובד על לוח שיש של מצבות. הוא הבחין בי, הורה לי באצבעו להתקרב אליו ואז שאל אותי לרצוני. ״ברצוני ללמוד אצלך.״ עניתי לו. הוא חייך ובהביטו בי אמר: ״זה טוב מאוד, בני, שאתה רוצה ללמוד את המקצוע. בן מי אתה?״ ״אני בנו של רבי דוד כנאפו.״

״אה! אתה בנו של רבי דוד? טבארק אללה. יברכך ה׳ וישמרך. אתה צריך להגיד לאביך שיביא אותך בעצמו הנה, או שידבר אתי על כך בהזדמנות, ואם יסכים אקח אותך ברצון כשולייה…"

״אבל זה רק לימי החופש" לחשתי ומבלי לחכות לתשובה שידעתי שתהיה שלילית, נפרדתי במהרה לשלום ויצאתי. לא דברתי כלל עם אבי על כך כי ידעתי כמה חשיבות הוא ייחס ללימודיי הכלליים במשך שנת הלימודים, והעבריים בזמן החופש הגדול, ושהוא לא יסכים בשום מחיר שאפסיק אותם אף לא בשביל ללמוד מקצוע, דבר שהעריך לא פחות מלימודי התורה.

בן כמה הייתי אז? איני זוכר כבר. אני מניח שהייתי בן עשר. יש להניח שה״נטייה האמנותית״ שלי לא הייתה גחמת ילדות שהרי האכזבה הקשה הזאת לא ייאשה אותי. הרגשתי שגובר בי יותר ויותר הרצון לצייר והתמסרתי לזה בכל לבי. התפעלותי מדוד אלקיים (רבי דוד אלקיים כפי שקרא לו אבי) לא נחלשה אף היא, להיפך הייתה לי לעתים קרובות הזדמנות להתפעל מחדש ממנו כל אימת שראיתי בידי אבי כתובות שהוא עיטר או כאשר ביקרנו בבית העלמין שם יכולתי לראות את מצבות הקבורה שהוא עיצב.

רבי דוד אלקיים צייר כתובות בשביל חתנים שהיו מסוגלים לשלם (תשלום צנוע, אבל תשלום…) בעד שרותיו. קודם כל הוא הכין את הקלף… […]

… לא ראיתי את רבי דוד אלקיים כשהוא מעבד את עורותיו, אבל אבי , שהיה חבר קרוב מאוד שלו, ידע על התהליך וסיפר לי עליו, ומלבד זה ראיתי בעבודה את רבי יוסף בר-מוחא שהיה הספק שלי. בכל מקרה התהליך היה ידוע לכל הסופרים (סופרי-סתם) שהיו צריכים לכתוב את ספרי התורה, התפילין, המזוזות, הגיטין ומגילות אסתר.

טובלים ומשרים את העור הטרי בתוך קערה של סיד לתקופה של שבועיים ימים. אחר כך מותחים את העור כשהוא עדיין רטוב בתוך מסגרת העשוייה מקרשים חזקים וישרים המחוברים זה לזה בעזרת ח'בל חזק (חבל העשוי מעלי דקל ננסי קלועים). כדי למתוח את העור קובעים מסביב לחבל גלעינים של תמרים, מניחים על הגלעינים את העור וקושרים אותו בח׳בל אחר, מותחים את הח׳בל לכיוון המסגרת ומעבירים אותו לצד ההפוך ואז קושרים קשר נוסף מסביב לגלעין שממול. כך עוברים מסביב לעור שנמתח בכל הכיוונים, אזי מסתירים את הצד השעיר כדי להפיל את שאריות הצמר שלא נאכל לגמרי על ידי הסיד, ובעזרת בקבוק שבור, שמעתם היטב: בעזרת זכוכית חדה של בקבוק, מגרדים את השומן מהצד הפנימי של העור. מגרדים כמה שאפשר ובאופן שווה, אך נזהרים היטב שלא לקרוע את העור. כשגומרים לגרד, מייבשים את העור, בצל אם אפשר, ואז, אם רוצים מורחים מצד הבשר (הצד שישמש לכתיבה ) במשחה העשוייה מתערובת של טלק ודבק שהוכן משארית עורות הכבש. כאשר העור יבש לגמרי פורשים אותו וגוזרים אותו לפי הצורך. (…]

כאשר גזר את הקלף לגודל הרצוי, רבי דוד אלקיים היה מסמן את המקום הדרוש לכתיבת הטקסט, לחותמות ולחתימות והיה מעטר מסביב לחלל זה.

הנושאים של העיטורים לא השתנו כי הם סימלו בדרך כלל את הנישואין: קשת הנשענת על שני עמודים. הבית שהזוג הצעיר עומד להקים ו(אולי) זכר למקדש שבירושלים – יכין ובועז. מסך, סמל לחופה, כסות המגן שהבעל מעניק לרעייתו. הברית: יד חזקה של גבר הלוחצת יד ענוגה של אישה, עם שרוול כהה המסתיים בתחרה, הצמיד שלה, הטבעות וכוי. האותיות הראשונות של שמות הנישאים, לעתים קרובות מצויירות בתוך עיטור שנע בין המסגרת הפשוטה ביותר עד לכזאת המלאה לעייפה בקישוטים בסגנון רוקוקו. כתרים, כי ביום חתונתם החתן והכלה נחשבים למלכים מבלי לשכוח את הכתרים שמדברים עליהם הרבנים, כתר מלכות (לאלה ששיחק להם המזל) כתר כהונה (לכהנים) וכתר תורה (לבני תורה ורבנים) ומעל לכולם כתר שם טוב.

האם שכחתי משהו? בוודאי, את העיקר: הפסוקים המשמשים לברך את בני הזוג, כתובים באותיות קישוטיות בזהב או מודגשות בזהב, פסוקים אלה היו בעצמם קישוט. וגם הפרחים, משניים, אך חשובים כאלמנטים של הקישוט. הם היו מאוגדים לגירלאנדות או לזרים, או בודדים או חצויים, הם הוסיפו הרבה חן לכתובות האלו. לפעמים היו מתווספים פרפרים צבעוניים וציפורים אקזוטיות. נדמה כי האיסור ״לא תעשה לך כל פסל ותמונה״ נוגע רק לפיסול ולא לציור על משטח חלק. […] הוא לא צייר בכתובותיו בני-אדם, בכך ציית, כך חשבתי, לכללים שאבי סיפר לי עליהם: יצורים חיים, כמה שרוצים, להוציא את אלה של מעשה המרכבה – מרכבת יחזקאל: אדם, אריה, נשר, שור, שמשמעותם הסמלית נובעת באופן ברור מהכרובים המזופותמיים.

כדי לצייר, לצבוע ולקשט, השתמש רבי דוד אלקיים בכל האמצעים שהוא יכול היה להשיג: עפרון, צפורן, אקווארל, צבע שמן, דפי זהב אמיתי, זהבים באבקה, לקה, ואפילו דקלקומניה של מוטיבים מתוך גלויות ודברי דפוס אחרים שהוא היה מדביק בדיוק רב במקום הרצוי כאשר הוא מורח על הכל לקה, דבר שהיה נותן לכל אחידות מסויימת.

קנאתי בו במיוחד בגלל אותו מגע בטוח שאפשר לו, כאשר הוא השתמש באקווארל, לצייר – בלי להעביר קו בעיפרון־ גירלאנדות, וורדים, אותיות, ערבסקות. והשיש של העמודים שצייר, נתן לקומפוזיציות שלו קלילות פלאית ואפשר לו לספק במהירות הזמנות דחופות.

ראיתי ממנו כתובות שהעיטורים שלהן צומצמו לפשטות מוחלטת והשאירו לטקסט(הארוך במיוחד) איוורור נרחב. כתובות אלו כאילו נענו כמעט לצו המוחלט של מורי הטוב מר קבאיון שאמר כי האקווארל צריך להתבצע ללא כל שימוש בעפרון. אמרתי ״כמעט״ כי רבי דוד לא ויתר לחלוטין על השימוש בעפרון שאפשר לו לצייר קווים כללים של הקומפוזיציה שלו. הוא אפילו נמנע ממחיקתם בסוף מלאכתו מה שאולי הזיק לטוהר הציור אבל נתן לו מגע נעים של ספונטניות

ראיתי גם קומפוזיציות מונומנטליות על קלף של 60/60 סנטימטרים שהשאירו לטקסט רק את המקום הנחוץ. הכל היה בציורים אלה, החל בשער של ארמון רומי כלשהו אשר פתחו הכיל את הטקסט, עם מדרגותיו, עמודיו, כותרותיו העשויות בסגנון רוקוקו מודגש, ואשר היוו בסיס לגביעי פרחים, שילוב של האותיות הראשונות של שמות החתן והכלה, וילונות כבדים ומעוטרים שקצותיהם מורמים בעזרת שרוכים, טול שקוף, גירלאנדות, ציפורים, פרפרים ושפע של זהבים. כתובות מפוארות באמת, המיועדות למשפחות עשירות כמובן ואשר הזכירו את הפאר וההדר של המאה ה18־. כאשר אני כותב שורות אלה, אני שואל את עצמי מנין שאב את השראתו לקישוטים אלה, הרי בסופו של דבר לא היה לו כל מגע עם התרבות האירופאית, לא עם האמנות שלה ובמיוחד לא עם הארכיטקטורה שלה. אז נזכרתי פתאום שבספרים מסויימים, כמו התלמוד למשל היו בעמוד השער קישוטים ארכיטקטוניים כאלה. […]

שמואל רומאנילי – כתבים נבחרים – משא בערב – לקט שירים – קטעים מתוך מחזות –

ההדיר, הקדים ופירש – חיים שירמן. 

הערביאים יושבים במעגלה על הארץ ומושיבים בתוכם אגן גדול מלא קוסקוסו. איש מצדו יחפור בידיו בתוכו, יקח מלא קמצו יצנפהו בידו וישליכהו אל פיו, ומבלתי היות להם מטפחת לנקות כפיהם מושחים אותן במנעליהם, בכלי מלחמתם ובכותל.

בקוסקוסו שולחים מנות איש לרעהו. דרך אכילתם שבתם וקימתם תמצא גם כן בספר שר צבא רישליו בעניין מחמיד ריזאביק ציר פרסי שלח לפאריס למלך לואיש יד. ( לאוי ה-14 )

אחר הקוסי׳קוסו בא א״ל כלי״ע, – אלכ'ליע – מאכל השוי מבשר משומר –  מאכל מיוחד במערב. הם בצעי בשר מורבכים בשמן במרחשת או במחבת, ומשומר משנה לשנה; ובאין מלון בדרכים ישאוהו עמהם למחיתם. קליות ואגוזים וכוס מים חיים אחר, זה דבר המשתה ההוא, וכן ראיתי אחרי כן כמעט בכלם. בשבתות בחגים ובמועדים אוכלים הסח״אנא (הוא חמין מלשון ׳ יסכן בם (ראב״ע בקהלת), הוא פול ספרדי אפוי בתנור ובתוכו בצים שלמים׳ הנותנים לכל הבא לשאול בשלומם, זכר לחרבן 

 בימי החול אין להם חוק, לא כֶסֶא ולא מסבה. והיה כי ירעבו לא יתורו  על השלוים ומרקחת המטעמים המשובחים, אשר הם שכים לרכושנו וצנינים לגופנו, רק על הנכון לשבע נפשם ולמשמרת רפאותם: לחם, דבש, חמאה, דגים, פרי הארץ.

יצאו האנשים מאכלם, והנשים באו, רק אנכי כגר בארץ עמדתי שם. וכמשפט הראשון כן עשו: לא נסגו אחור מלהסב  עיניהן לנגדי, ולכל אשר שאלו לי לא אצלתי להשיב נכונה ולהפיק תשוקתן. רובן שמנו עשתו, אך אחת מהנה היתה יפה כלבנה השוכנת בגדוד כוכבי טהר.

 ביום פקדי מיודעי נקרה עלי ללכת בביתה. והיא יושבת על כר מלא הנוצה, ולפניה המסכת ביריעת צבע רקמתים, ובתכונות כפיה מתארת עליה תמונות שונות והיא מחיה את כלם. ויהי אך השקיפה על פני, צח ואדום צץ על לחייה כשושנים כי הגיד את לבה נכלם.

עמדה על רגליה ותכס ידיה בכנף כתנתה, ותחזק בידי ותשק לפיה. כן דרך נשים העבריות עם כל הבא לשאול בשלומן. פיה פתחה בחכמה ותורני כי היא העולה על רעותיה כחול על  הצפרים, בהראותה כי כאיש גבורתה לכתוב אשורית בלשון ספרדית או ערביאית, ותגד לי מליצה אשר בספרי דו״ן לופ״יס ד״י ווי״גא בעל פה.

 וייקר בואי גם בעיני בעלה ולא מנעני מכבוד גדול באמרו לי בלשון הקדש (כי איש מק׳ינסי היה) כי שמע שמעי, ואם ייטב בעיני, לא אוקיר רגלי מביתו  לבעבור יתענג ממוצא שפתי הנעימים, כי איש חכם אני. – מפיו חנף ידעתי כי איש דברים וערום היה, ולא שגיתי ברואה אם כי באמת לבו נכון עמי. היו לו שתי נשים (כי לא נמנע מהם להרבות להם), האחת אהובה היושבת בטאנ״גיא ואחת שנואה במיק״ניס; ויהי לשנואה ילדים ולאשת חן אין ילדים.

 ויהי ריב ביניהם ותציק לו לאמר ׳הבה לי בנים, ואם אין, מחה אנכי, זאת חקרנוה כן היא. אין האשה מקנאה מחב­רותיה רק מצרותיה. הגר שפחת שרי נתנה מיד גברתה אל אברהם לו לאשה; הגר אשת אברם בורחת מפני שרי גברתה. רחל בבית אביה מתעתדה שבע שנים להיות ליעקב לאשה  ותחתיה תעמוד לאה אחותה, והיא במחרשת; רחל בבית יעקב תקנא באחותה ותגרה מדון על הדודאים. חנה ופנינה בבית אלקנה – אחת תכעיס צרתה וצרתה תבכה ולא תאכל. שִׂכְּלו ידי מלכינו למנוע ממנו המוקש הזה.

 מורשת יהודי ספרד והמזרח – מחקרים בעריכת יששכר בן עמי.

תולדות היהודים בקהילות השונות לאחר גירוש ספרד.

ירושלים תשמב"ב

הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית

סוף הפרק " היהודים הפורטוגלים באמסטרדם – מחיים בשמד לשיבה ליהדות. – יוסף קפלן

אחיזות זו שבקיום מצוות הדת, לא רק שהיא מלמדת על עליונותה של היהדות על הנצרות המפולגת והמפוצלת, אלא שיש בה כדי להצביע על השגחת אלוהים על עמו. הדוחה הלכה, סייג או תקנה שקבעו החכמים, מטיל דופי באלוהים, אשר בתבונתו עוררם להנחיל לישראל את התורה ולשמור על קיומה בכל ארצות פיזורם באורח אחיד.

בעליל נראה, שאורוביו קיבל ללא סייג את מרותה של ההלכה ואת סמכותה של ההנהגה הרבנית. אלא שבין השיטין מתגלית מבוכתו כלפי העולם האמונות והדעות על היהדות. מסתבר שלא כל האמונות והדעות מעולם חז"ל והמסורת הרבנית התיישבו עם מושגיו הפילוסופיים והתיאולוגיים, שעדיין היוו חלק מעולמו הפנימי, אף לאחר הצטרפותו לקהל ישראל.

מכתביו לא נוכל ללמוד אילו " משפטים מוטעים " אצל חכמי התלמוד עוררו את התנגדותו. הדעת נותנת, שיחסו הביקורתי האמור לא עורר התנגדות או התמרמרות בקרב ההנהגה הרבנית, שהתייחסה להשגותיו ברוח גישתו של יהודה אריה ממודינא, אשר ברבע הראשון של המאה השבע עשרה יצא להגם ממקום מושבו בונציה על הרופא דוד בראר, אך הוא אנוס שחזר ליהדות באמסטרדם ובה נחשד במינות.

" ואם יפרש איזה אחד ממאמרי חז"ל הבלתי מתיישבים אל הדעת כפשט אותיותיו בדרך צורה, או יאמר בפשט הכתובים דרך אחר אשר בדרך בו רש"י והמפרשים הקדמונים ז"ל, הלא זה דרך כל מעיין ודרשן. נראים הדברים, שהשגות מסוג זה היו רווחות בקרב חלקים ממעמד המשכילים של העדה הפורטוגלית באמסטרדם, כדוגמת הרופא דוד פראר בראשית המאה, והרופא יצחק אורוביו במחצית השנייה.

ההנהגה הרבנית לא הקפידה עמם והתעלמה מביקורתם, כל עוד לא היו בדבריהם השגות על קיום המצוות. הרופא דוד פראר עורר רת התפעלותו של רבי יהודה אריה ממודינא על היותו " קרקפתא דמנח תפילי וציצית כמעט כל היום ויין שכר לא ישתה מסתם יינן מאז בואו לחסות בה' ומחמיר על עצמו בגזרות חז"ל אשר רבים מהנימולים לשמונה ומורים בתורה בגלילותינו הקלו בהם ונוהגים בהם היתר "

הדעת נונת, שאורח חייו של אורוביו לא היה שונה במובן זה מזה של פראר. בהזדמנות שונות חזר אורוביו והדגיש את חשיבות המעשה, קרי, : קיום המצוות ביהדות –  " כי לדרוש בשנינות של התורה, להקיש דברי מוסר בחריפות, לכנותה פעם ועוד פעמים הרבה " דברי קודש " מבלי לקיימם, מבלי למלא אחריהם, מבלי לשמור אותם ככתבם וכלשונם, הרי זה לנהוג בפירוש בניגוד לרצונו של המחוקק שלא ציווה שנדרוש עליהם אלא נלמד אותם על מנת לקיימם "

במעשה ראה אורוביו את יסוד היהדות ובמצוות המעשיות את עדיפותה על הנצרות, שנצטיירה שעיניו כדת של דוגמות ועיקרים.

מן האמור לעיל יצא, שאמנם היה ברקע התרבותי הקתולי הספרדי של חלק מן האנוסים, שברחו מחצי האי האיברי, משום מכשול להצטרפותם אל היהדות, ומאידך גיסא נרתעו לא מעטים מביניהם מעולם ההלכה, שנצטיירה בעיניהם כ " כמעט בלתי אפשרית הקיום "

אך באותה מידה ניתן לומר, כי בשביל חלק אחד מהאנוסים היה מטען ההשכלתי והערכי, שהביאו עמם מעולם המושגים האיברי, כדי לסייע לקבלת מרות ההלכה וסמכות ההנהגה הרוחנית היהודית : ה " ספקטיציזם המאמין " עמו התוודעו בימי שהותם בארצות קתוליות, הכשיר את לבם של חלק מהם להתייחס בחיוב אל משמעת הקהילה ואל הנהגת הרבנים.

לאנוסים אלה היה באורח החיים היהודי, על המצוות המעשיות שבו, משום הוראת דרך להשגת ודאות דתית בעולם נתון במשבר אמונה והתערערות ערכים.

סוף הפרק " היהודים הפורטוגלים באמסטרדם – מחיים בשמד לשיבה ליהדות.