סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה
סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה
צדיקי החומה
רבי רפאל בר עליזה אלנקוה
מסורת קדומה מספרת על צדיקי החומה. על כך שמעתי מחנניה דהן, כפי שסיפרה לו אימו ע״ה. במוצאי שבת היו נשים מדביקות נרות בחומה לעילוי נשמת אותם בחורים שנהרגו עקד״ה.
אחד הנכבדים (פאקיר), היה מציק לנערות ישראל ומשתדל להטות ליבן אליו. באחד המקרים, אחד מבחורי ישראל קינא קנאה לה׳ ולעמו, ארב לאותו גוי והרגו ולא נודע מה עלה בגורלו כי העלים את גופתו. פעם אחת, כשבא נכבד אחר להציק לנערה מישראל, אמרה לו שיזהר פן יעשו לו כמו שעשו לפאקיר, הדבר נודע למושל העיר והלה ציוה לכרות את ראשיהם של נכבדי הקהילה היהודית ולהניח את ראשיהם על החומה למען הראות את גודל שפלותו.
משום כך נהגו להדליק הנרות בחומה, לעילוי נשמת הצדיקים הללו ע״ה הי״ד.
ביר לאלה סוליקה
באר לאלה סוליקה. צדקת זו סול חתואל מטנג׳יר, היתה נערה צדקת נאה במידותיה ואור קרץ מפניה הטהורים כשחן של קדושה נסוך עליהם. אחד הבחורים הנכבדים מערביי המקום חמד אותה וטען שהיא הסכימה להתאסלם ולהינשא לו. לא הועילו כל הכחשותיה, עפ״י דתם, אם יש עדות, גם אם אינה נאמנה וגם אם היא פסולה לחלוטין, בהיות העד נוגע בדבר, שאדם קיבל על עצמו את האיסלאם, אין דרך לחזור מכך. הנערה הקדושה נסחבה באכזריות למשפט בכיכר העיר פז אצל המלך. בדרכם עצרו בעיר סאלי. הצדקת ביקשה לשתות מעט מים, נתנו לה לשתות ממי הבאר והמשיכה איתם בדרך למשפט. בעיר פז גזרו דינה למוות, היא קיבלה על עצמה למות בקדושה ולא להיטמא לערל ולא להמיר את דתה.
באר זו בסאלי ממנה שתתה, היתה מאחורי חומת המלאח והיתה לה חשיבות סמלית גדולה. דיין האמת יקום את דמה הטהור של צדקת פלאית זו.
בתיהכנ"ס ומוסדות התורח
לשמחתנו הרבה ואין הדבר מקרי, ישנם מספר מקורות המתעדים את בתי הכנסת בסאלי, דבר המעיד על כך שזה היה המוסד העיקרי בקהילה. בית הכנסת בדורות הקודמים, שימש גם כבית תפילה, כבית מדרש, כישיבה, כתלמוד תורה וכמרכז לפעילות תורנית [הילולות, אזכרות וארועים מיוחדים כפי שיפורט לקמן],
המקורות בהם השתמשתי להשוואת רשימות בתיהכנ״ס הם:
״בתי הכנסת באפריקה הצפונית״ – יעקב פינקרפלד.
גולבין – המלאח של סאלי.
עדויות שאספתי מבני סאלי – מו״ר אבי זצ״ל, חנניה דהאן ז״ל, גברת דאבילא המתגוררת ברבאט בסאלי ועוד].
לפני כמה שנים ערכתי סיור חווייתי באופן מיוחד. נגשתי למלאח של סאלי עם קבוצת מטיילים שהבאתי מישראל. אלינו הצטרפה גברת דאבילא הקשישה, ילידת סאלי ואיתה נכנסנו כולנו לבתים בהם היו בתיהכנ״ס [כיום מתגוררים שם תושבים מרוקאים] ובכל פעם שנכנסנו למקום שהיה בו ביכנ״ס, סיפרתי על המקום ושרנו שירים לכבוד הצדיקים. התרגשות מיוחדת היתה כשנכנסנו לביהכנ״ס של רבי רפאל אלנקאוה ולחדדו של רבי עמרם בן דיוואן. אין ספק שחשנו בהארה הגדולה שהותירו במקום צדיקי סאלי.
התושבים נקהלו סביבנו בהתרגשות גדולה. ניתן לראות קשר גדול בין העיר סאלי לבתי הכנסת בה ולחשיבות הגדולה שלהם. בערבית יהודית נקראה סאלי בשם סלא [כך מופיעה שמה במרבית המקורות התורניים] וסלא פירושו בית כנסת ואין הדבר מקרי.
اسرائيل بالعربية – اليهود في المغرب
ماذا يمثل الشمعدان اليهودي – الاسرائيلي؟
Read more http://www.israelinarabic.com/
موقع اسرائيل بالعربية الشمعدان يعد الشمعدان (او ما يعرف بالمينوراه) رمزا من الرموز القومية والدينية المقدسة لدى شعب اسرائيل، ونظرا لاهميته الايمانية اعتمد كرمز قومي ديني وتاريخي لشعب اسرائيل وكاحد رموز دولة إسرائيل اليهودية رسميا بعد نيل استقلالها. ذكر الشمعدان في الكتاب المقدس (التناخ) باللغة العبرية بإسم مينوراه ( Menorah ) أما في ترجمة التناخ للعربية فيعرف بإسم ( المنارة) .
Read more http://www.israelinarabic.com/
Juifs au Maroc et leurs Mellahs-David Corcos
Les juifs au Maroc et leurs Mellahs – David Corcos
Nous venons de donner un apercu de ce que furent les elements qui ont forme la communaute de Mogador avant la creation de son Mellah. Nous avons vu qu'en general, les Juifs de cette ville occupaient de hautes situations et que la position de toute la communaute etait preponderante. A la veille de la fondation du Mellah, de cette guezera comme on l'a dit, les Juifs jouissaient encore d'une liberte e
xceptionnelle pour l'epoque et dans le pays. Cependant, ici encore l'attitude equivoque du sultan autorisait la populace a saisir chaque occasion pour opprimer les Juifs qu'elle pouvait atteindre. Ali-Bey al-Abassi nous renseigne, a sa maniere, sur cette situation qu'il avait d'ailleurs constatee au cours d'un voyage qu'il fit a Mogador en mars de l'annee 1804. Un an apres, Moulay Sliman se rendit a Mogador "pour visiter les travaux effectues par son pere"
Ali-Bey, op. cit., I p. 147: "The vice-consuls and merchants of various European nations, who live at Souera form a kind of colony, which is increased by the Jew merchants of the country: these latter enjoy here much more liberty than at any other place in the empire; they are even permited to wear the European dress, and to live like the merchants of other nations; they are the richest class, but from time to time they are compelled to pay dearly for these advantages by the most shocking oppressions".
Dans le courant de l'annee 1807 il envoya une lettre ordonnant la separation des Juifs et des Musulmans, c'est-a-dire la creation d'un Mellah ou les Juifs devaient etre enfermes. Nous ne connaissons pas le pretexte invoque offciellement pour cette segregation qui, naturellement, faisait partie d'un plan general englobant les Juifs de Mogador, de Rabat, de Sale et de Tetuan.
Deux documents se font l'echo de ce que la tradition orale des Juifs de Mogador avait conserve sur les causes de la fondation du Mellah. "Les Juifs de la seconde classe vecurent en paix dans ce quartier (la medina) jusqu'en1804 annee ou le fanatisme musulman se reveillant, une Juive fut enlevee et contrainte d'epouser un cherif mahometan (sic)• Vers la meme epoque, la securite generale des Juifs fut menacee. Ils en appelerent au souverain, se plaignant de l'injustice commise, faisant valoir l'insecurite de leur situation et demandant avec insistance que fussent prises des mesures de protection pour leur securite future … Le sultan acceda a leur demande et ordonna la construction, a l'extremite de la ville, du vieux Mellah d'aujourd'hui, qui est en realite le premier Mellah au sens propre du mot et qui fut muni d'une porte de guet… ״. Pour l'auteur du second document, moins bien informe, le Mellah ne fut que deplace. Le premier se trouvait en pleine medina "ouvert a tous les passants, de sorte que les incidents se multiplierent chaque jour entre Juifs et Musulmans"; mais il rejoint a peu pres l'auteur du premier document en ecrivant: "Une jeune fille d'un sujet anglais (sic) se trouvant un samedi a sa fenetre, a jete par megarde une ecorce de pepin, qui tomba sur un cherif. Un incident en surgit: on obligea la jeune-fille a abjurer.
מארץ מבוא השמש – הירשברג-תלמסאן.
הזירה המדינית
מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד.
תלמסאן.
הבא אל תלמסאן מכיוון אוראן עובר לאחרונה כברת ארץ במנהרות חצובות בתוך ההר, צופה במפלי מים תלויים בגובה רבעל צוקי סלעים, מסתכל בפתחי מערות. הסביבה מלאה הוד פראי, כאילו לא ישב בה אדם. שום כפר, שום פרבר עירוני אינם מרמזים, כי מתקרבים לבירתם המהוללה של מלכי המגרב המרכזי, ששלטו כאן במוצאי מי הביניים.
והנה לפתע מתגלה העיר היושבת על רמה נישאה, שגובהה 800 מטר. עטרת הרים מכתירה אותה בחצי זר מדרום, ופניה צופים את השפלה ואת מישור החוף, המתפשטים למרגלותיה לשלוש רוחות. היה חוד האביב כשביקרתי בתלמסאן, והמישור עמד בכל הדר פריחתו ולבלובו.
אולם אלה שבחרו במקום זה, כדי להקים בו את מרכזם המנהלי והמסחרי, ודאי נמשכו אליו לא רק בשל יפי נופו, אלא נחונו גם בחוש אסטרטגי מובהק.שולטת תלמסאן על מרחב חיים רחב ידיים, שהכל בו, גם אדמה פוריה, גם קרבת הים, גם קווי תחבורה נוחים למזרח ולצפון ולמערב, והיא עצמה מוגנת יפה על ידי ביצורים, שביצר אותה הטבע.
לוחות מצבות גם כתובות לטיניות, שנתגלו בסביבה, מעידים, כי במקום היה מחנה צבאי בתקופה הרומית. חלק מהם מוצג לראווה בחצר המוזיאון המקומי, וביניהם יש גם שרידים המניחים מקום להשערה, כי אולי כבר אז נקלעו גם יהודים הנה.
מכל מקום ידוע לנו מתוך שאלות ותשובות של הגאונים , כי בימיהם ישבו כאן יהודים, שנפגעו בידי רדיפות " המייחדים ". מאחינו היושבים כעת במקום נעלמה לגמרי תקופה קדומה זו, ובשבילם מתחילה ההתייבות היהודית בתלמסאן עם בואו של הרב אפרים אנקאווה, מגירוש ספרד הראשון בשנת 1391. הוא היה אחד המקובלים המפורסמים בדורו, ומסביב לו נרקם זר של אגדות מופלאות הנפוצות בפי כל התושבים.יהודים, מוסלמים, נוצרים.
אחדות מהן שמעתי מפיו של רבי יוסף משאש, דיין במכנאס, ששימש שנים מספר רב ראשי של תלמסאן. קברו של רבי אפרים נמצא בבית הקברות העתיק, המטופח יפה ובטוב טעם, משמש מקום לתפילות ותחינות לכל מר נפש וקשי יום ללא הבדל דת, מין וגיל.
רבים באים להשתטח על קברו של " הרב ", כי זה שמו בקרב הארץ, ללא תוספת שם פרטי, ביום השנה לפטירתו, בראש חודש כסלו. מפורסמת ביותר ה " זיאראה " העממית הגדולה בל"ג בעומר, כשמתכנסים הנה אלפים רבים מכל הפינות, קרובים ורחוקים, יהודים ולא יהודים ונערכת התהלוכה בהשתתפות נציגי השלטונות, דבר לא שכיח בארץ זו.
כפי שסיפרו לי אנשים מהימנים אבד כבר עתה הרבה מתומה הפשוט של ה " זיאראה ", ואין עוד ההתלהבות התמימה שהייתה לפנים. יותר מדי מכוניות פאר ותלבושות נשים יקרות מוצגות לראווה. אולם כשביקרתי בבית קברות זה ראיתי תמונות של תפילה כנה, נוגעת ללב.
טמונות כאן עצמותיהם של גדולי הרבנים, שבהם נתברכה תלמסאן, המתכנה בשם " ירושלים הקטנה ", וזה תואר הכבוד בגדול של קהילה יהודית המתגאה בחכמיה. השקט והפשטות של הקברים במקום, שלא שמו עליהם בניינים מפוארים ולא מצבות כבדות משאירים רושם עמוק.
וראן.
קהילה מצטמקת.
זה שנים מספר שהעדה היהודית נמצאת במזל של ירידה. סח לי ראש הקהילה, שהוא גם ממלא מקום ראש העיר, כי לפני עשרים שנה עדיין היו כאן כ – 10.000 יהודים. אלה היו מתפרנסים בכבוד במסחר בתעשייה חקלאי, כגון, בתי בד לשמן, גתות יין, מסחטות למיצי פירות, טחנות קמח ואפילו בחקלאות גופא, מאחר שרבים רכשו להם אחוזות או חוות חקלאות גדולות, שהיו מעבדים אותן על ידי אריסים או פועלים מוסלמים.
עדיין מחזיקים בעמדות כלכליות אלא ואין דוחקים אותם מהן. המסחר בידיהם ורבים מעסיקים מוסלמים במפעלי התעשייה והחקלאות. האזור שקט ואינו מעורב במהומות. היחסים עם השכנים טובים, ובכל זאת מצטמקת העדה, ופולטת מדי שנה בשנה מספר ניכר של יוצאים לצמיתות.
הנוער עוזב את תלמסאן, כי אינו רואה סיכויים טובים להתפתחות העיר, שנדחקה הצידה, מאחר שמבוססת היא על החקלאות ואין אוצרות טבע בקרבתה. השכבה העממית מבקשת לה עבודה באוראן ובמרכזי תעשייה אחרים. העשירים, נמאסה עליהם הישיבה בעיירה הפרובינציונלית, שיש בה כעת רק כ – 50.000 תושבים. וכן ירד מספר היהודים בתלמסאן לפחות מ – 4500 נפש, ותהליך הנטישה הולך ונמשך.
היהודים ברובם גרים עדיין ברובע הקדום שלהם, שבמרכז העיר העתיקה, המוקפת כולה חומה בצורה. בעיר שבתוך החומה אין צפיפות כלל. רחובותיה, ושווקיה מרווחים, בתים בחלקם חדשים, ולא צר היה בה המקום בשביל כל המשרדים הממשלתיים, המוסדות הכספיים ובתי הספר שהקימו הצרפתים.
רק את ה " משואר " כלומר מקום המועצה, מושב המלכים והמושלים בתקופה התורכית הפכו לקסרקטין. מכאן יש להסיק, כי תלמסאן הקדומה הייתה מאוכלסת ביותר ויש להאמין לדבריהם של ההיסטוריונים שבתקופת זוהרה היו בה אוכלוסים פי שניים יותר מאשר עתה. בזמן האחרון הוקמו שכונות חדשות מחוץ לחומה, מהן של צרפתים ומהן של מוסלמים .
היהודים, שעזבו את שכונתם העתיקה – שאין לה שם מיוחד – נשארו בתוך החומה , חזיון גלותי מובהק. הם גם לא ראו בעין יפה שמטייל אני בשכונות הערביות, והיו מזועזעים כשסיפרתי להם, כי ביקרתי בקברו של סידי בוּ-מדין, מאחר שהזהירוני במפורש לא ללכת שמה
מבצע יכין – שמואל שגב
הקדמת המחבר – שמואל שגב – הרצליה, ערב פסח 1984.
עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, היא אחת האפופיאות הגדולות ביותר בתולדות המדינה והתנועה הציונית. זוהי אפופיאה שבה ממלאים תפקיד ראשי העולים עצמם, אך שותפים להם בכל השליחים הרבים – שליחי הסוכנות היהודית מתנדבים מישראל ומהגולה ובמידה קטנה יותר גם שליחים של ארגונים יהודיים שונים. 
משפחה מפולגת, תיהפך בארץ לבעיה סוציאלית חמורה " . יאני אבידוב הזמין את ד"ר שיבא למרוקו, כדי שיראה במו עיניו את המצב. שיבא חזר ארצה מאוכזב. הייתה לו הרגשה כי " העץ אולי נראה רענן, אך שורשיו רקובים "
כללי הסלקציה הנוקשים נותרו, אם כן, בעינם. יתר על כן, עמדתו של שיבא נעשתה אפילו קשוחה יותר. באחד הדיונים במאס 1952, כארשר לרגל החמרת המצב הפנימי בתוניסיה ובמרוקו, אישרה הנהלת הסוכנות היהודית " עליית חירום " של 6.000 יהודים, ללא סלקציה, התנגד לכך שיבא בכל תוקף.
בעזרת טבלאות גדושים מספרים, תיאר מנכ"ל משרד הבריאות באוזני בן גוריון את המצב הקשה השורר במחנות העולים בישראל. הוא הזהיר כי " בעלייה כזאת, אנו מקפחים ביודעין את ילידי הארץ שנפגעו במלחמה, יען כי אין למשרד הבריאות אמצעים מספיקים לטפל באלה וגם באלה ".
עקב התנגדות זו, דחה " המוסד לתיאום " את החלטת הנהלת הסוכנות, בדבר עלייתם של 6.000 היהודים מתוניסיה וממרוקו. אך לנוכח השפל בעלייה והגידול בירידה – בשנת 1952 הוגשו 30 אלף בקשות להגירה לארצות הברית – הוארך השירות הצבאי בצה"ל משנתיים ל-30 חודש, וקיים היה חשש לפגיעה בתוכנית ההתיישבות.
עקב ההוראות המחמירות של הסלקציה, נפגעה גם עליית הנוער : ההורים סירבו בתוקף להתיר לילדיהם לעלות לישראל בלעדיהם. באותם המקרים שהבנים כבר עלו ארצה וההורים היו בגיל של למעלה מ-35 שנה, תבעו ההורים את בניהם בחזרה.
הם טענו כי לנוכח מדיניות הסלקציה, ממילא אין להם סיכוי לעלות לישראל בגלל " גילם הקשיש " ( למעלה מ-35 שנה – הערה שלי – אלי פילו ). דעותיו של ד"ר שיבא השפיעו על אישים גם מחוץ לממסד הישראלי. כך, למשל, בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, ביולי 1951, במסגרת דיון נוקב על קשיי הקליטה, טען ד"ר נחום גולדמן כי לטובה מדינת ישראל – מן הראוי להחזיר 100.000 יהודים מארצות ערב לארץ מוצאם.
עמוד 49 " מבצע יכין "
הערה זו היכתה בתדהמה את כל הנאספים ובלחצו של יושב ראש מחלקת העלייה, ד"ר יצחק רפאל, הסכים לבסוף גולדמן למחוק את הערתו מפרטיכל הדיונים.
לנוכח השפל בעלייה, יצא יצחק רפאל באוקטובר 1952, לביקור של שלושה ימים בקזבלנקה. מאחר שבישראל הוסיפו להשמיע טענות ביחס למצב בריאותם של העולים, ביקש רפאל לבדוק אפשרות של הקמת שירות רפואי בקזבלנקה בפיקוח מחלקת העלייה.
הועלתה הטענה כי יהודי מרוקו סובלים מתת תזונה וממחסור בחלבונים. על כן אם יקבלו מזון מתאים, אולי ניתן יהיה לשפר את רמתם הבריאותית. מפאת הצפיפות הרבה בגטו היהודי ומשום תנאי סניטציה לקויים, היו נפוצות בו מאוד מחלות כמו גרדת, גזזת, גרענת.
אך רק מעטים מאוד היו נגועים במחלות חשוכות מרפא. מבין ההורים – מעטים היו בעלי השכלה פורמלית, אך כולם ידעו לקרוא ולהתפלל בעברית וכולם היו קשורים בדת ובמסורת היהודית. רוב הילדים, לעומת זאת, למדו ב " אלייאנס " ברשת החינוך הדתי ובבתי הספר המקצועיים של רשת " אורט.
קזבלנקה הייתה מחולקת באותם הימים לשלושה חלקים : " הקסבה " הערבית, " המללאח " היהודי והעיר הצרפתית. הגטו היהודי היה בנוי ללא תכנון ומאוכלס בצפיפות איומה. הרחובות צרים, הסמטאות אפלות וחצרות הבתים חשוכות.
רוב הבתים היו בני קומה אחת, עם חצר גדולה, המשותפת לכמה משפחות. היו בתים שבהם הצטופפו שש נפשות ויותר בחדר אחד. בפינת החדר היה מטבח ואילו השירותים היו משותפים לכמה משפחות. מאין מים זורמים בבתים, היו הנשים והילדים צובאים סביב הברזים הציבוריים בקרן הרחוב ובשובם הביתה עם כדיהם המלאים על ראשם, היו המים נשפכים ויוצרים שלולית בוץ.
הערה אישית שלי – אלי פילו – הברז הציבורי נקרא בפי יהודי מרוקו " אלעויינא "
בימי שישי, בשעת התפילה במסגדים, נהגו השלטונות במרוקנים להגביר את השמירה בפתח המללאח, מחשש למהומות, אך רק לעתים נדירות ביותר, פרצו התנגשויות בין יהודים לערבים בסמטאות הגטו.
וכך מתאר רפאל את ביקורו במללאח של קזבלנקה : " זוועה כזאת לא ראיתי מימי, ואף לא יכולתי לתארה לעצמי, ללא מראה עיניים : עוני, לכלוך, צפיפות דיור איומה, הרבה עיניים בוהות. הייתי עצוב מאוד, עד שבאתי לקבלת /בת בבית הכנסת " מגן דוד ".
כאן נראו האנשים שונים לחלוטים. כולם היו לבושים חגיגית והשכינה שרתה ממש במקום. גם מסיבת עונג שבת שאורגנה לכבודי על ידי הנוער היהודי במקום, הסבה לי עונד ממשי. נערים ונערות בריאים הדורים למראה, לבושי בניקיון ובסדר, מדוברי עברית ולפחות מבינים אותה ".
אך למרות המלצותיו של רפאל, התנגד משרד הבריאות להעביר מידיו את האחריות לבדיקת העולים במרוקו ונוהלי העלייה הסלקטיבית נשארו בעינם. האווירה המורעלת נגד העלייה ממרוקו הדביקה חוגים רבים ביישוב הישראלי ובאה לידי ביטוי גם בעיתונות.
מתנגדי העלייה ההמונית הצליחו להפוך את לבם של תושבי הארץ והטילו עליהם פחד פן העלייה מצפון אפריקה תציף את המדינה במחלות מידבקות ובמקרים סוציאליים קשים. הטענה העיקרית שהושמעה באותם הימים ההם הייתה – שאנשי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, רוצים בעלייה גדולה " אך ורק כדי להפגין הישגים ולהצדיק את קיומם ".
ביטוי להלך רוח זה , ניתן למצוא בקטעים הבאים מתוך סדרת מאמרים שפורסמה בעיתון " הארץ ", מאת עמוס איילון. הוא כתב : " אנשי מחלקת העלייה היו אומרים ליהודים הפרימיטיביים בדרום מרוקו, בעלי מנטליות של המאה ה-11, כי הערבים עלולים לשחוט אותם וכי בישראל טוב, וכי שם ימצאו שיכון ועבודה.
מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי
מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ? – דורון חכימי
במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הם חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.
לאחר כיבוש מכה ודיכוי ברית השבטים ׳הואזף התייצבו לפניו מנהיגי השבטים מסביב למכה וטאיף והביעו את נכונותם להצטרף לדת האיסלאם. שנה זו נקראת בפי המוסלמים ׳וופוד׳ – שנת המשלחות.
אולם, יש להדגיש, שאת מיטב מאמציו הצבאיים הקדיש מוחמד להרחבת תחום השפעתו בקרב השבטים הערבים על נתיבי השיירות לסוריה. מוחמד עם צבאו עטור התהילה חזר לאל-מדינה לאחר ניצחונותיו המזהירים בשדות הקרב במכה ובטאיף, אך תקופת השקט שנוצרה לאחר מלחמת ׳חונין יצרה אי-שקט ומתיחות במחנה המוסלמים שהיו רגילים התקיים משלל המלחמות.
הערת המחבר : שנת המשלחות – וופוד – לאחר הצלחותיו של מוחמד במלחמתו נגד כוחות מכה ולאחר ניצחונותיו בקרבות " חונין " על כוחות הברית של שבטי הואזן בטאיף, הפך מוחמד לכוח עיקרי ובלתי מנוצח שהרתיע את מנהיגי האזור וכפה עליהם מיסים בתמורה למצב של אי לוחמה ושלום…..
השקט והשלווה שהשתררו לאחר המלחמה לא סיפקו את רעבונם של לוחמיו ולא התאימו לאופי הערבי שאהב את המאבק המזוין, את מעשי השוד והביזה ובלעדי פעולות אלו לא חשו סיפוק מחייהם השקטים. על כן, תכנן מוחמד, בעצה אחת עם יועציו, לצאת לכיבושים נוספים מעבר לחצי האי ערב וזאת משני טעמים:
א. להרחיב ככל האפשר את תחום השפעתו המדינית והדתית;
ב. היה ברור למוחמד שללא מלחמות לא יהא בכוחו לשלוט על צבאו הגדול שאורח חייו התבסס מאז ומתמיד בעיקר על שלל המלחמות.
מוחמד הורה לאוסמה, בנו של זיד אבן-חארתה שנפל בקרב ׳מועתה׳, לשחרר את נתיבי השיירות לסוריה מידי מתנגדיו בשילוב מיטב הלוחמים מקרב הצבא ולהתכונן במקביל למשימתו הבאה:– כיבושה של סוריה.
במסגרת מאמציו המדיניים פנה מוחמד, באמצעות שליחים ואיגרות דיפלומטיות, למנהיגים שונים ששלטו באזור או גבלו טריטוריאלית בחצי האי ערב, ביניהם קיסר האימפריה הביזנטית, יזדגרד, מנהיג האימפריה הסאסאנית שאהנשא ואף למלך אתיופיה, כדי לחתום עמם על ברית והסכמי שלום.
הערת המחבר : שאהנשא – בשפה הפרסית פירושו מלך המלכים, כינוי זה ניתן למלכי פרס בתקופה הסאסאנית ועד סוף כהונתו של השאח הפרסי משושלת הפהלוי באיראן.
אולם, כל פניותיו אל שכנותיה של חבל חיג׳אז נידחו על הסף, מלבד תגובתו החיובית של מלך אתיופיה אשר אהד את רעיונותיו של מוחמד עוד מתחילת דרכו במכה.
כאמור, השבטים סביב מכה באו בהמוניהם כדי להביע את נאמנותם למוחמד והסכימו לשלם לו מיסים לאות כניעה, אף כי לא נכפה עליהם לקבל את דת האיסלאם כתנאי.
הארות מהאינטרנט לכמה מושגים שמופיעים בכתבה הזו….
La bataille de Mu'tah (arabe : غزوة مؤتة) a lieu en septembre 629 près du village de Mu'ta à l'est du Jourdain et d'al-Karak, entre une troupe de combattants musulmans dépêchée par le prophète de l'islam Mahometet une armée de l'empire byzantin.
Dans l'histoire musulmane, la bataille est due au meurtre d'un émissaire qui avait été envoyé vers un des chefs ghassanides. La bataille se solde sans vainqueur et les deux camps se retirent. Toutefois, certains historiens modernes prétendent que cette bataille n'était qu'une expédition visant à conquérir les territoires des arabes vivant à l'est de la Jordanie
Zayd ibn Harithah (588–629) (arabe : زيد بن حارثة) est un des premiers compagnons du Prophète Mahomet et le seul ayant été nommément cité dans le Coran. Il devint par la suite chef d'armée et mourut à la bataille de Mu'ta.
Fils d'un homme appelé Haritha, Zayd tomba dans l'esclavage avant la venue de l'islam à l'âge de huit ans. Il appartenait à Khadija bint Khuwaylid, la première épouse de Mahomet. Ce dernier l'adopta et le traita comme son propre fils. Lorsque le verset du Coran fut révélé au sujet des noms des enfants que l'on adopte, il fut appelé Zayd Mawla Muhammad au lieu de Zayd ibn Muhammad.
Il fut marié à Zaynab bint Jahsh que le prophète a épousé après leur divorce. Il eut pour fils Usama ibn Zayd . Il mourut en 629 à l'âge de 55 ans (8 ans après l'Hégire) à la bataille de Mu'ta.
בשלהי שנת 632, השנה העשירית להיג׳רה, הורה מוחמד לכוחותיו להתארגן לעלייה לרגל למצוות החאג׳, דהיינו לעלייה הגדולה שנועדה בעיקר להפגנת כוח לרגל ניצחונותיו, אולם חלה במפתיע ונפל למשכב.
איש מבין החוקרים והפרשנים הרבים שכתבו אודות חיי מוחמד לא התמקד ולא התייחס לאהבתו הגדולה של מוחמד בהקשר לטקסי העלייה לרגל ובקיום מצוות החאג׳ שהיו ידועים לכל בר-דעת כי המה מבוא לטקסי הסגידה על פי מסורת ה׳ג׳הליה׳ מימים ימימה.
מצדדי מוחמד טענו, לאחר מותו, שה׳כעבה׳ נבנתה ע״י אברהם אבינו לשם הקרבת בנו ישמעאל בן הגר, וזאת בהתעלמות גמורה מתולדות חיי מנדב הקדוש שבנה את ה׳כעבה׳ למטרות אחרות.
הערת המחבר : מנדב הקדוש היה אחד מאבות שבט קורייש שייסד את מתחם ה׳כעבה׳ כסמל לאחווה ושלום, בערך כשש מאות שנה לפני עליית האיסלאם. מנדב הקדוש הכניס ל׳כעבה׳ כשלוש מאות פסלי אלילים שכללו את אלילי כל שבטי האזור כדי למנוע מחלוקות על אופיו הניטראלי של המקום ואסר על כניסת המאמינים למתחם ה׳כעבה׳ עם כלי מלחמה.
על פי השמועות סבל מוחמד מחום גבוה, מכאבי ראש ומלחצים בחזהו, אולם בניגוד לכל המשוער, לא זכה להשגחה רפואית נאותה או לטיפול תרופתי מתאים לשיכוך כאביו במשך שבועיים תמימים.
על ערש דווי כינס מוחמד את כל יועציו ועוזריו וציווה על מנהיגי צבאו לגרש את הנוצרים ובמיוחד את היהודים מחצי האי ערב למען הצלחת הערבים והתפשטות דת האיסלאם.
מוחמד נפטר בחודש יוני שנת 632 בחיק אשתו האהובה, עיישה בת אבו־בקר ונקבר בידי בן-דודו, עלי אבו-טאלב, מתחת לרצפת חדרו באל מדינה. הוא נקבר בטקס צנוע, ללא נוכחות תומכיו הקרובים שהחלו במלחמת הירושה מיד לאחר מותו.
מוחמד הותיר אחריו תשע אלמנות שנישאו לו לאחר מותה של אשתו הראשונה, חדיג׳ה, ובת אחת, פטימה בת חדיג׳ה, שנישאה לעלי אִבן-אבו-טאלב בן דודו, וילדה לו שני בנים, נכדיו האהובים של מוחמד -חסן וחוסיין.
על פי מקורות שונים היה למוחמד בן בשם אברהם שנפטר בהיותו תינוק ועוד ילדים רבים מלבד פטימה שאודותיהם אין כל אינפורמציה מהימנה.
למוחמד היו אין ספור פילגשים כתוצאה מחלוקת חמישית משלל שבויות המלחמה לזכותו ואף אודותיהן ואודות פרי בטנן, במידה והיו להן ילדים ממנו, לא קיים כל מידע מהימן.
מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם
מאחורי הקוראן
חי בר-זאב
בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו
בהוצאת " דפים מספרים " 
הערבים תמהים על שהספר לא נכתב בשפת האם, לשון הקודש: הוא עונה שאין תועלת בדבר, שהרי אין הם מכירים לשון עברי, וממילא לא היו יכולים להבינו:
״אילו היינו עושים אותו קוראן לא ערבי, היו אומרים: מדוע לא הוצגו אותיותיו אחד אחד [בערבית]? [ספר בלשון] לא ערבי, וערבי [יבין אותו]? אמור: הוא למאמינים מקור הדרכה ומרפא. אשר לא יאמינו – כבדו אזניהם משמוע וטחו עיניהם מראות. כמוהם כמי שקוראים אליו מרחוק. נתנו למשה את הספר״ (מא, מד-מה).
41 – המוצגים אחד אחד – فصلت
وَلَوْ جَعَلْنَاهُ قُرْآنًا أَعْجَمِيًّا لَّقَالُوا لَوْلَا فُصِّلَتْ آيَاتُهُ أَأَعْجَمِيٌّ وَعَرَبِيٌّ قُلْ هُوَ لِلَّذِينَ آمَنُوا هُدًى وَشِفَاء وَالَّذِينَ لَا يُؤْمِنُونَ فِي آذَانِهِمْ وَقْرٌ وَهُوَ عَلَيْهِمْ عَمًى أُوْلَئِكَ يُنَادَوْنَ مِن مَّكَانٍ بَعِيدٍ 44
وَلَقَدْ آتَيْنَا مُوسَى الْكِتَابَ فَاخْتُلِفَ فِيهِ وَلَوْلَا كَلِمَةٌ سَبَقَتْ مِن رَّبِّكَ لَقُضِيَ بَيْنَهُمْ وَإِنَّهُمْ لَفِي شَكٍّ مِّنْهُ مُرِيبٍ 45
כל ההסברים הללו לא משכנעים את הערבים, והם נותרים ספקניים, לועגים למוחמד וטוענים כי חברים מלמדים אותו את ההבלים האלה בוקר וערב:
״הכופרים אמרו: אין זה [הסיפורים של התורה] אלא שקר אשר בדהו, ואנשים אחרים סייעו בידו. בני עוולה הם ומוליכי שולל. הם אמרו: אלה סיפורי מעשיות של קדמונים, אשר ביקשו כי יירשמו למענו והם מוקראים לו בוקר וערב״(כה, ד-ה).
25 – الفرقان– הפורקאן
وَقَالَ الَّذِينَ كَفَرُوا إِنْ هَذَا إِلَّا إِفْكٌ افْتَرَاهُ وَأَعَانَهُ عَلَيْهِ قَوْمٌ آخَرُونَ فَقَدْ جَاؤُوا ظُلْمًا وَزُورًا 4
وَقَالُوا أَسَاطِيرُ الْأَوَّلِينَ اكْتَتَبَهَا فَهِيَ تُمْلَى عَلَيْهِ بُكْرَةً وَأَصِيلًا 5
הערת המחבר : המסורת המוסלמית מזהה את ׳אם הכתבים׳ עם ׳הלוח הגנוז׳, השמור במרומים, וממנו נלקחו התורה, הברית החדשה והקוראן. הם השוו דבריהם לדברי המדרש (תנחומא בראשית א), לפיו התורה (של היהודים) נמצאת בשמים, חרותה באש לבנה על גבי אש שחורה.
מוחמר עומד על שלו. הוא מכריו בנחרצות שספרו של משה הוא ספר אמיתי, וספרו־שלו
אינו אלא תרגום לערבית, והיהודים (ואולי גם הנוצרים.) שמחים שהערבים קיבלו את הספר בערבית:
״לפניו היה כתבו של משה למופת ורחמים, וזהו כתב המאשר [את קודמו] וניתן בלשון ערבית״; ״אלה אשר נתנו להם את הכתב שמחים באשר הורד אליך… כך הורדנוהו: חוכמת משפט בלשון ערבית… אלוקים מוחה או משאיר את אשר יחפוץ, ואצלו אם-הכתבים… הכופרים אומרים: מעולם לא נשלחת. אמור: די באלוקים כעד ביני וביניכם ובמי שדעת הכתב בידו״ (מו, יב; יג, לו-מג).
מוחמד לומד מרבו אין ניתנה התורה לעם ישראל בהר סיני
המורה מוסיף ומספר על מתן התורה בהר סיני לישראל על־ידי משה:
״נתנו למשה את הספר, אחרי שאיבדנו דורות הראשונים, ( דור המבול, הפלגה וסדום ועמורה. ) כדי שיאיר את האנשים, אור ורחמים, כדי שיזכרו. אתה לא היית בצד המערבי [של הר סיני] כשציוונו את הציוויים למשה; אתה לא היית בין העדים [כמו שהיו היהודים], ולא היית בצד ההר כשקראנו״; ״הזכר בספר את משה. הוא היה בר-לבב והיה שליח ונביא. קראנו אליו מצדו הימיני של ההר וקירבנוהו אל סוד-שיחנו״; ״נועדנו עם משה שלושים יום, והוספנו עשרה אליהם, וכך מלאו ארבעים יום להיוועדותו עם ריבונו״(כח, מג-מו; יט, נא-נב; ז, קמב).
وَلَقَدْ آتَيْنَا مُوسَى الْكِتَابَ مِن بَعْدِ مَا أَهْلَكْنَا الْقُرُونَ الْأُولَى بَصَائِرَ لِلنَّاسِ وَهُدًى وَرَحْمَةً لَّعَلَّهُمْ يَتَذَكَّرُونَ 43
נתנו למשה את הספר לאחר שהשמדנו את הדורות הראשונים למען יאיר את עיני האנשים ויביא הדרכה ורחמים ולמען יזכּרו
وَمَا كُنتَ بِجَانِبِ الْغَرْبِيِّ إِذْ قَضَيْنَا إِلَى مُوسَى الْأَمْرَ وَمَا كُنتَ مِنَ الشَّاهِدِينَ 44
אתה לא נכחתָ בצד המערב כאשר ציווינו למשה את דבר השליחות, ולא הייתָ עֵד
לא נכחת : העדרו של מוחמד מו האירועים המתואריםבפסוקים אלה משמש הוכחה לכך שנודע לו עליהם רק במסגרת התגלות נבואית
הוא מזכיר שמשה לא קיבל את התורה לבדו, אלא שבעים איש ליווהו: ״אז בחר משה שבעים איש מבני עמו לבוא במועד שקבענו "
הערת המחבר : קוראן ז, קנה. דבר זה אכן מבואר בתורה: ״ואל משה אמר עלה אל השם אתה ואהרן נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל והשתחויתם מרחוק״ (שמות כד, א). גויטיין, בספרו האסלאם של מוחמד, עמי 178-177, מייחס את חישוב המועדים של משה בהר סיני כשלושים יום ועוד עשרה ימים למסורת יהודית, הגורסת כי משה היה על ההר כל חודש אלול וגם בעשרת ימי התשובה
הוא גם מזכיר בדבריו את מה שמבואר בתלמוד – שבשעת מתן תורה איים אלוקים
לקבור את עם ישראל תחת ההר סיני, אלמלא יקבלו את התורה:
״עקרנו את ההר ונשאנו אותו כסוכך מעליהם, והם דימו כי הנה הוא נופל עליהם, – אחזו היטב באשר נתנו לכם וזכרו את אשר בו למען תהיה בכם יראה״ (ז, קעא).
סורה 7 – الأعراف ממרום החומה – הרו במכה
وَإِذ نَتَقْنَا الْجَبَلَ فَوْقَهُمْ كَأَنَّهُ ظُلَّةٌ وَظَنُّواْ أَنَّهُ وَاقِعٌ بِهِمْ خُذُواْ مَا آتَيْنَاكُم بِقُوَّةٍ وَاذْكُرُواْ مَا فِيهِ لَعَلَّكُمْ تَتَّقُونَ 171
עקרנו את ההר ונשאנו אותו כסוכך מעליהם, והוא דימו כי הנה הוא נופל עליהם – אֶחֱזו היטב באשר נתנו לכם וזכרו את אשר בו למען תהיה בכם יראה.
הערת המחבר : ובתלמוד: ״כפה הקב״ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, הוא ואם לאו, שם תהא קבורתכם״ (שבת פח, א).
ד"ר דן אלבו – שירים ומאמרים
באדיבותו של ד"ר דן אלבו
certificat d'etudes
החינוך הצרפתי בקהילת וואזן בשליש הראשון של המאה העשרים
ד"ר דן אלבו
א. הנסיבות ההיסטוריות והלינגוויסטיות בקהילה בתחילת המאה העשרים
בתחילת המאה העשרים, מדווח Eugène Aubin על סמך שיחותיו עם מנהיגי הקהילה בוואזן, כי קהילת וואזן עוברת מספרת הלשון הספרדית לספרה היהודית-מוגרבית. בהמשך מדווח המחבר כי, בקהילה פועלים ארבעה תלמודי-תורה בארבעה בתי-כנסת, המעניקים לילדי הקהילה השכלה יסודית. בעקבות הרעב החמור שפקד את מרוקו בשנים 1878- 1880 אשר חולל גל הגירה רחב מימדים מדרום הארץ לצפונה, החל להשתנות המאזן הדמוגרפי והלשוני בקהילה.
סטטפילד [Stutfield H.E.M.] ערך שני ביקורים בוואזן, על ביקורו הראשון בקרב הקהילה היהודית בוואזן בשנת 1883, דיווח: כללית בעריה השונות של מרוקו הרובע שבו גרים היהודים מדכא יותר מכל חלק אחר בעיר, ואילו כאן בוואזן המצב הפוך. המראה הטוב של המבוגרים ומראה הפנים המתוקות של הילדים מצביע שבוואזן הגזע העתיק (היהודים) אינו מהווה מטרה לרדיפה. בביקור שערכנו במקום שבו הם גרים, ילדים אחדים ברכו אותנו בספרדית señores Buenos días היהודית-ספרדית השפה הדבורה בפי יהודי וואזן במאה ה-19 נדחקה והלכה והפכה בהדרגה במאה ה-20 לאחת משתי השפות הדבורות לצד היהודית-מוגרבית. מקורות לא מעטים מצביעים על נוכחות של יהודים דוברי שפות אירופיות בקהילת וואזן.
משפחת פימיינטה הגיעה מטנג'יר, דוד בן טולילה סיים את חוק לימודיו בבית ספר אליאנס בתיטוואן בשנת 1878 ובסיום לימודיו התיישב ופתח עסקים בווזאן. רבי אברהם חמוי רבה הארץ ישראלי של קהילת וואזן בשנים 1880- 1882 מדווח על מגורים של בעלי חסותשל מעצמות אירופה בוואזן שעברו תהליך חילון. ווטסון מדווח בשנת 1878 כי הרב דובר ספרדית ובנו בן ה-14 דובר אנגלית ועברי ולומד שפות נוספות. לפני הפרוטקטוראט הצרפתי יהודי וואזן כשאר יהודי המדף הצפוני של מרוקו, קיימו זיקה לשונית עם שלוש שפות אירופיות: יהודית ספרדית קשטליאנית היתה שגורה בפי בני הקהילה במאה הי"ט ובפי כמחצית המשפחות (לערך) במאה העשרים. זיקה לאנגלית על רקע קשרי המסחר עם יהודי ג'יברלטאר וזיקה לצרפתית שהיתה שפת ההוראה והלימוד בבתי ספר בערי הנמל הצפוניות, אשר בוגריהם התיישבו במקום מסיבות עסקיות או בשל קשרי שארות. זו היתה המציאות החינוכית והלינגוויסטית בקהילה ערב כניסת הצרפתים לוואזן .
הערת המחבר : המוסד החינוכי הארופי הראשון la escuela de la Mision Catolica פתח את שעריו בטנג'יר כבר בשנת 1794. לאחר מועד זה, נפתחו גם ביתר עריה הצפוניות של מרוקו בתי-ספר של המיסיון הספרדי הקאתולי. החל מהמחצית השניה של המאה הי"ט פעלו במרוקו בתי ספר אירופים באנגלית ובצרפתית. במוגדור ובטנג'יר פעלו בתי ספר שבהם שפת ההוראה היתה אנגלית. בית הספר הצרפתי הפרטי הראשון בטנג'יר, l’Institution Robinet פתח את שעריו בשנת 1885, אך 23 שנה קודם הוקם בית הספר הצרפתי הראשון בקרב הקהילה היהודית על ידי חברת כי"ח.
מתוך ויקיפדיה :
Eugène Aubin, Le Maroc d’Aujourd’hui, Paris 1904. p. 488
Léon-Eugène-Aubin Coullard-Descos, dit Eugène Aubin (nom de plume), est un diplomate français né le avril 1863en France, à Rouen, et mort le août 1931 dans les Ardennes belges, à La Roche-en-Ardenne.
ב. מנהל החינוך הציבורי הפרוטקטוראלי
עם הנחת היסודות לפרוטקטוראט הצרפתי במרוקו ב- 1912 בהנהגתו של ליוטה הוקמה מערכת חינוך צרפתית ציבורית חילונית ע"י גסטון לוט (Gaston Loth), אדמיניסטרטור ומחנך בעל נסיון עשיר שנרכש במערכת החינוך הרפובליקנית בצרפת ובטוניסיה. מ- 1688 תלמידים בשנת 1912 מספר התלמידים עלה במערוכתיו השונות ל-15 096 תלמידים בתוך חמש שנים, לבנתיים שמה של הזרוע החינוכית של המנהל האזרחי הפרוטקטוראלי הצרפתי, שונה בשנת 1915 ע"י גסטון לוט מהשירות להוראה (SE) למנהל לחינוך ציבורי(DIP). (La Direction de l'Instruction Publique )
בעיני ראשי השלטון הצרפתי החינוך נתפס כאמצעי ראשון במעלה לגיוס תמיכה בקרב מרכיבי האוכלוסיה השונים ובפרט בקרב האצולה המוסלמית הישנה, שבניה איישו מדורי דורות את תפקידי הממשל והניהול באדמינסטרציה של הממלכה השריפית. באמצעות החינוך ביקשו מעצבי המדיניות של הפרוטקטוראט להכשיר את הלבבות, לעצב את תודעתו והשקפת עולמו של הדור הצעיר ולהפכו לפרנקופילי ולפרו-צרפתי. אפילו השם שניתן לבתי-הספר לאוכלוסיה זו, העיד על יעדם. בתי-הספר נקראו, בתי ספר לבני נכבדים ."Ecoles de fils de notables"ההישענות על שכבה זו נועדה לא לזעזע את הריבוד החברתי הקיים מחד גיסא, ולנטרל את הרטוריקה הדתית הפונדמנטליסטית של העוּלְמָה במרכזים הדתיים של מרוקו, שהסיתה נגד שלטון הכופרים הנוצרי, מאידך גיסא. הצבא הצרפתי פעל בדרכים צבאיות להרחבת מוטת שליטתו על מלוא הטריטוריה של הממלכה השריפית. בשנים ההן כאשר המערכה על מרוקו היתה במלוא עוזה באטלס התיכון, נוסף על תכליתו התרבותית החינוך נתפס כאמצעי בעל ערך אסטרטגי, על משקל מאמרו של קלאוזוביץ, כי המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים, ליוטה סבר שחינוך צרפתי, לא פחות ממלחמה הנו המשך המדיניות באמצעים אחרים.
נוסף על הביקוש לחינוך צרפתי בקרב האליטות המוסלמיות, שקיוו שהשלטון החדש יוסיף להשען על שירותיהן, הביקוש לחינוך צרפתי היה במגמת עליה גם בגלל האוכלוסייה הצרפתית האזרחית שזרמה למרוקו וביקשה מסגרות חינוך דומות לאלה שהכירה בצרפת עבור בניה ובנותיה. מסוף מלחמת העולם הראשונה פעלו בית-ספר או מספר בתי-ספר בכל אחת מעריה של מרוקו בחסות המִּנהל לחינוך ציבורי (DIP). מִנהל החינוך הציבורי הפעיל בתי ספר franco-israélites לאוכלוסיה היהודית כמערך מקביל לרשת אליאנס במקומות שבהן רשת זו לא פעלה, בתי ספר franco-berbères הופעלו באטלס ובמישורי הדרום, ובתי ספר Franco-Arabe עבור האוכלוסיה הערבית העירונית. הצרפתים ראו בהתאמת המסגרות לאופי האוכלוסיה ביטוי של כבוד לייחודה ולשונותה התרבותית.בערים אחדות כמו במוגדור פעלו במקביל בית ספר אליאנס ובית ספר franco-israélites.] באוז'דה לא הוקם בית ספר אליאנס. בהעדר בית ספר של כי"ח, פעל בקרב הקהילה היהודית במקום בית ספר franco-israélites עד להתפזרותה.
הבסיס החוקי לפעולת מוסדות החינוך הונח בשלב מוקדם. תחילה צו מיום 18 בפברואר 1916 הסדיר את ארגון בתי ספר המקומיים.בעקבות הצו הוצא חוזר ב-18 בפברואר 1916 (עלון רשמי מיום 28 פברואר 1916), לאחר מכן החוזר מיום 30 אוגוסט 1920 קבע והסדיר את תכניות ההוראה ואת תכניות הלימודים של מוסדות החינוך האירופי במרוקו, שכללו מוסדות על פי חלוקה מגזרית לאוכלוסייה האירופית, היהודית והמוסלמית. ארבע שנים קודם לכן הוגדרו המטרות הנוגעות לבתי ספר התיכוניים, שנקראו תחילה בשם מכללות ערביות [collèges arabes] ואחר כך בשם מכללות מוסלמיות [collèges musulmans] של מרוקו. מעמדם החוקי הוסדר רשמית באמצעות צו מיום 17 בפברואר 1916.
המשך………
סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל
ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל
עין רואה ואוזן שומעת
סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי
מאת חנניה דהן ז"ל.
סיפורי רבנים וצדיקים
מבוא לפרק
בספר ״מלכי רבנן״, מאת הרב יוסף בן נאיים, מצויים סיפורים רבים על חכמים וצדיקים (ראה שם). רציתי לחזור על סיפורים אלה, שכבר הודפסו ומצויים אצל כל קורא. אמנם הרב יוסף משאש זצ״ל אמר לי שבספר זה יש הרבה אי דיוקים. לא היתה לי כל אפשרות מדעית לבדוק הגירסות של שני הרבנים. אם כי בקוראי ספריו של הרב משאש, אני נוטה לידיעתו, בהיותו היסטוריון וחוקר בנושא יהדות מרוקו. שלא לדבר כאן על 32 חיבורים שהוא חיבר, על נושאים שונים. הספר ״מלכי רבנן״ מהווה האנציקלופדיה הביוגרפית החשובה ביותר שנכתבה על חכמי מרוקו. בנוסף לספרו הביוגרפי הגדול (בצרפתית) מאת אברהם לרדו, LES NOMS DES JUIFS DU MAROC, שהוצא במדריד, גם יעקב לסרי מאופקים הוציא ספרון על חכמים וצדיקים ממרוקו. לאחרונה יצא ספר בצרפתית ESPRIT DU MELLAH׳L מאת יוסף טולדנו. מבחינה עקרונית לא הכנסתי אף סיפור ממקורות אלה, שיצאו כבר לאור, ואין טעם לחזור עליהם. ספרו של טולדנו הוא חשוב מאוד, לנושא הסיפור העממי אצל יהודי מרוקו.
בכמה סיפורים מופיעים רב או רבנים שהיו מעורבים בסיפור עצמו. כי הרב, מלבד תפקידו כרב נבחר או ממונה על-ידי השלטונות, היו לו עוד תפקידים אחרים ומקרים שהובאו בפניו, מהיהודים וגם מערבים, לקביעת האמת.
היו רבנים שנערצו עוד בחייהם, במעשי חוכמה ומנהיגות. אחרים נודעו אחרי פטירתם כמחוללי ניטים, ושמם הלך לפניהם.
הערבים ראו ברב (חזאן, כלשונם) אוטוריטה רוחנית, וגם כסמכות משפטית צודקת ובלתי משוחדת. כשהיו דין ודברים בין יהודי לערבי, הערבי העדיף להישפט אצל רב יהודי ולא אצל הקאדי (שופט מוסלמי), המוכן לעוות הדין תמורת שוחד. ״כי השוחד יעוור פני חכמים״(לא כל שכן של חכמי הגויים), ועל כן רבים מהגויים נהגו להתדיין דווקא אצל רבנים יהודים.
אין ספק שמלבד סיפורי חכמים המובאים בפרק זה, יש עוד הרבה אחרים שלא ידעתי עליהם.
רגל מעץ מקודשת
ברבאט, הסמוכה לעירנו, היה בית כנסת אחד ובו ארון מיוחד, שנמצאת בתוכו רגל תותבת מעץ. אומרים שרגל זו שייכת לרב צדיק גדול, שנקטעה רגלו והוא נעזר בה בהליכה. שמו של צדיק זה לא ידוע לאף אחד. בפטירתו, אנשי הקהילה החליטו שלא לקבור רגל זו עם גופתו של הרב, אלא לשמור עליה, בארון מיוחד באחד מבתי הכנסת. רבים, ובעיקר נשים, הלכו ל״זייארא״ (ביקור אצל צדיקים), באותו בית הכנסת, נישקו את הרגל, התפללו כלשונן, והדליקו נרות. יום אחד, אמא שלי ז"ל לקחה אותי איתה, ואני נער, לביקור (זייארא) באותו בית הכנסת.
במו עיני ראיתי אותה רגל מעץ, שהפכה לאות ולסמל, לזכרו של אותו צדיק, עלום-שם. ברבות העליה ממרוקו, הרבה בתי כנסת חוסלו, והועברו או נמכרו לערבים, ואין לדעת מה עלה בגורלה של אותה רגל, שפעם היתה אבן שואבת למעריצי צדיקים. שמו של הרב ותקופתו לא ידועים לנו. אבל כינו אותו הרב אבורג׳ל (בעל רגל אחת). נשים רבות בעלות אמונה, ביקרו במקום, הדליקו נרות ונישקו לרגל זו, לריפוי ממחלה או ממצוקה כלשהי, ולא מעט ה״זייארא״ עזרה להם להקל על מצבם.
זה מה שאומרים הבריות ״זייארא תנפע דימא״(ביקור אצל הצדיקים יועיל תמיד). אשרי המאמין, או איש באמונתו יחיה.
הצדיק שלא ידוע אם יהודי או מוסלמי
בחלקת שדה רחוקה מאד מערי הישוב, היה עץ גדול ועבות. בגזע העץ שהיה רחב מאד, היה כעין פתח, דרכו יכלו להיכנס פנימה שישה עד שמונה אנשים. שמועה התהלכה בקרב היהודים והמוסלמים שבמערה שבתוך גזע העץ טמון צדיק, בעל ניסים ונפלאות, ששמו הנכון לא היה ידוע לאיש, אבל בפי כולם הוא נקרא ״סידי קאדי חאג׳א (הצדיק שעונה על כל דבר). הרבה הלכו להשתטח ליד עץ זה, גם יהודים וגם ערבים. היהודים טענו שזה רב יהודי שנשדד ונרצח ע״י ליסטים ונקבר תחת אותו עץ. הערבים מצידם טענו שזה סייד (צדיק) מוסלמי שמת ונקבר באותו מקום, אבל איש לא ידע את שמו הנכון, ומי הוא, יהודי או מוסלמי.
אמי ז"לל, היו מתים לה כל הבנים והבנות שהולידה, והם עוד בגיל ילדות. בהיותה עוד פעם בהריון, בא אליה ר׳ שלום אמסלם, שהיה חזן בבית הכנסת בו התפללנו, ואמר לה ״אתמול בלילה חלמתי חלום, שנראה לי במציאותי מאד. בחלומי בא אלי אדם זקן מאד, ואמר לי, אותו הצדיק שנקרא ״סידי קאדי חאג׳א״ הוא אני ולא אחר, אני יהודי ושמי שלום. תלך לזהרה לבית רביבו (האמא שלי – ח.ד.) ותגיד לה שבקרוב יוולד לה בן זכר, ותקרא אותו שלום על שמי, וממנו לא ימות לה עוד אף בן אחר ותבקש ממנה לבוא ל״זיארא״ (לביקור) ליד העץ בו אני קבור, ותשטח את תפילתה ובקשתה״.
החלום נראה בעיניה כבשורה טובה ומאד מציאותי. אבי ז"ל, כדרכו היה סוחר גדול ונודד בכפרים ערביים רחוקים מהישוב. היה ידוע כגיבור חיל, וכשבא הביתה לקראת החגים, היה בא חמוש ברובה, אקדח וארגז כדורים.
בקרב הכפרים האלה, אבי רכש לו אהדה רבה, במיוחד אצל ראשי השבטים, ואפילו פעם השתתף בקרב, לצד חבריו, שנלחמו בשבט אחר.
אחד הערבים, ושמו ״בוסלהאם״, שימש ״רקאס״ והיה כעין שליח בין היהודים שסחרו בכפרים לבין משפחותיהם בעיר, לכמה צרכים.
בבוא אותו בוסלהאם לביתנו, שלימים הכרתי אותו אישית, בהיותי ילד (ח.ד.) אמא מסרה לידו מכתב לאבי, ובו סיפרה לו באריכות על אותו החלום, ושברצונה לעלות ל״זיארא״ לאותו עץ של הצדיק. הנסיעה לאותו מקום המרוחק היתה כרוכה בסכנת נפשות מפני שודדי דרכים. אבי, בקבלו את המכתב, אירגן קבוצת ערבים כמלווים עם בהמותיהם ונשקם.
בקיצור, אבא ואמא הגיעו למקום, ערכו סעודה גדולה, שחטו כבש לכיבוד הערבים המלווים. עברו כמה חודשים, אמא הולידה בן זכר, אותו קראו שלום, כדברי החלום. מאז נולדו לה עוד חמישה בנים ובת אחת, וכולם נשארו בחיים.
חלום זה הוכיח, שהצדיק הנ״ל הוא יהודי וקוראים לו שלום. כנראה נהרג על ידי שודדים ערביים, והיו כמה מקרים כאלה של רצח יהודים נודדים, על-ידי ערבים.
אריאלה אמר – מאמרים
Ariella Amar, born in Israel in 1958, studied art history and Jewish studies at the Hebrew University, Jerusalem. She is currently head of the department for synagogues and ceremonial art at the Centre for Jewish Art of the HebrewUniversity. She teaches art history.
אריאלה אמר, " רימון לתורה או דגל שיעי ?
Ariela-Amar-The-Jewish-Art-Center
יהודים ושיעים – מנהגים דתיים משותפים", אב"א 7 (תשע"ד), בעריכת בנימין בן דוד, ירושלים: מכון בן צבי, עמ' 122-147.
יהודים ושיעים – מנהגים דתיים משותפים
אריאלה אמר
מאמר זה הוא הרחבה ועיבוד לשתי הרצאות שניתנו במסגרת הכנס השנתי של האגודה לאמנות יהודית: "רימון או נס שיעי?", אפריל 2000; "הנביא יחזקאל בעל ה'נס'", יולי 2002. מאמר באנגלית באותו הנושא עתיד להתפרסם בקובץ מאמרים:
Ariella Amar, "Jewish banners and Shiite flags: Mutual Religious Customs", Jews and Muslims in Arab Lands, Ramat Gan, Maryland.
הזייארה מתאפיינת בצעדתם של עדת מאמינים המלקים עצמם עד זוב דם תוך שירת פיוטים ושירים המתמקדים בסבלם ובייסוריהם של חוסיין, של בני משפחתו ושל מאמיני
פלג השיעה. מאמינים שחיו במקומות מרוחקים לכרבלה ולא יכלו להרשות לעצמם לעלות לרגל – אם מסיבה כלכלית ואם מכל סיבה אחרת – נהגו (ונוהגים עד היום) לקיים תהלוכות מקומיות דומות. לעתים הם יצרו דגם מוקטן של הקבר ונשאו אותו בראש התהלוכה, ולעתים קיימו רק את התהלוכה עם יתר מרכיבי הטקס. בנימין השני היה עד לאחת התהלוכות בפרס וכך הוא מספר:
בכל שנה יתאספו בני הכת 'אלי' [עלי] במקום מיוחד שתים או שלש שעות במשך ירח תמים לעבוד עבודתם לזכרון יום מתת משיחם 'אלי' אשר הומת לדבריהם ע"י איש יהודי. בשלשת ימים האחרונים מושרים שירי עצב. ואם ירהב איש יהודי בימים ההם להתראות החוצה אז דמו בראשו כי ירצחוהו נפש באין מציל.
ההלקאה העצמית היא אות הזדהות עם חוסיין ועם בני משפחתו, מעין ניסיון לחוות מחדש את ייסוריו ולשחזר את קרב הדמים. אשר על כן נוהגים בני השיעה לשאת בתהלוכה דגלים המייצגים את דגלי המלחמה שנשאו הלוחמים באותו הקרב לצד דגלים שטוחים (אלאם) שהונחו על ראש התורן (תמונה 1). בשונה מדגלי המלחמה, האלאמים עשויים מתכת ומעוצבים בכל מיני צורות וגדלים, ואחת הנפוצות שבהם היא כף יד פרושה. כל אחת מהצורות האחרות זכתה לשם ולמשמעות סמלית אחרת (תמונה 2)
זקני הקהילה היהודית שהשתתפו בהילולות בקבר יחזקאל, נוסעים ועולי רגל שביקרו במקום במהלך המאה התשע עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים מספרים שתהלוכת המאמינים נמשכה כשישה שבועות תמימים, ובמהלכה הם שרו פיוטים ונשאו בידיהם דגלים. למותר לציין שהתהלוכה היהודית נשאה אופי שונה מהתהלוכה של השיעה ונעדרו ממנה מרבית הסממנים הקשורים בקרב ובשחזורו. היות שאין לתהלוכה עצמה משמעות יהודית או הסבר בהקשר יהודי ומאחר שהשתטחות על קבר אינה מחייבת תהלוכה כזו ואין היא מתקיימת אצל קהילות יהודיות אחרות, סביר להניח שמקור המנהג נעוץ בפולחן של שכניהם השיעים.
יהודים ושיעים – מנהגים דתיים משותפים
מאמר זה הוא הרחבה ועיבוד לשתי הרצאות שניתנו במסגרת הכנס השנתי של האגודה לאמנות יהודית: "רימון או נס שיעי?", אפריל 2000; "הנביא יחזקאל בעל ה'נס'", יולי 2002. מאמר באנגלית באותו הנושא עתיד להתפרסם בקובץ מאמרים:
Ariella Amar, "Jewish banners and Shiite flags: Mutual Religious Customs", Jews and Muslims in Arab Lands, Ramat Gan, Maryland.
גם שירי הזייארה – ובמיוחד אלה מסוגת הקונאג'ים – עוצבו בתבנית שירי הזייארה השיעים.
הערת המחברת : אבישור, שם, עמ' 167‑175; המילה "קונאג'" פירושה ככל הנראה "תחנה", והיא לקוחה מהשפה התורכית. ראו שם, עמ' 163.
השירים היהודים הם למעשה פיוטים עממיים שנכתבו בערבית-יהודית וחוברו על פי רוב בידי עולי הרגל. מסורת זו הייתה ככל הנראה נחלתה של הקהילה העיראקית בלבד והיא תועדה בידי חוקרים אחדים, כמו אברהם בן יעקב ויצחק אבישור. שירי הקונאג'ים מתארים את התחנות במסע לקראת הביקור המיוחל אצל הנביא – שבע התחנות שנעצרו בהן העולים אל קבר הנביא בדרכם מבגדאד לכפר כיפל, תחנה אחת בכל יום.
באופן מפתיע, שירים אלו עשירים בתבניות לשוניות ובפסוקים המתמקדים בקללות ובגידופים המופנים לאויב ששמו אינו מוזכר. הנאצות מתגברות מתחנה לתחנה. לדוגמה: "תחנת יום ראשון …/ מי ייתן ובתי האויב יהיו נטושים/ ונלך לאדוננו כדי לבקרו/ ישמח ידידנו וימות אויבנו…". וביום השני: "מי ייתן וכל האויב ימעט ולא ירבה/ ואפילו בגדיו ימכרו בפומבי". ביום הרביעי: "מי ייתן וכל האויב יצעק אבוי" ובתחנה של היום השישי: "מי ייתן וכל האויב תתנקרנה עיניו". יצחק אבישור קושר את הגידופים הללו לתלאות הדרך ולסכנות שארבו לעולי הרגל היהודים. שיר קונאג' אחר: "הוי עולי הרגל", אכן מתאר את תלונתם של עולי הרגל על הגנבים הנקרים להם בדרכם ואכן מתמקד בתלאות הדרך, אך בה בעת מבהיר השיר את ההבדלים שבין שיר התלונה ובין שיר התחנות: באחרון מופנים הגידופים לישות נעלמה (אויב) שאינה קשורה בהכרח לקשיי המסע. יש להדגיש שהקללות בשירי התחנות עומדות בסתירה לרוח שירי ההלל והשבח לקדושים המאפיינים את הסוגות האחרות בשירי העליות לרגל, ונדמה ששירי הקונאג'ים הוצאו מהקשרם המקורי והועתקו להקשר לשוני, ליתורגי ותרבותי יהודי, שנחיצותו אינה ברורה.
קרוב לוודאי ששירי הקונאג'ים הושפעו מתוכנם של שירי הזייארה השיעים שהושרו במהלך שחזור הקרב. שירי הזייארה מורכבים משני חלקים: תחילה פתיחה בהצהרה על האמונה באל ושבחים לאל, למוחמד, לעלי ולחוסיין. מיד אחרי הפתיחה ישנו החלק השני הכולל קללות וגידופים נגד הסונה על העוול שגרמה לחוסיין ולבני עדתו, ונאצות נגד אויבי השיעה ובמיוחד נגד בני אומיה הסונים שהנהיגו את הקרב בכרבלה. מאחר שבני השיעה חיו שנים רבות כקבוצה נרדפת בקרב הסונה, הם סיגלו לעצמם יחס של חשדנות, איבה ועוינות כלפי סביבתם. יחסם העוין של השיעה ואיבתם לסונה הם יסוד מרכזי בזרם השיעי המגדיר את זהותו על רקע הקרב בכרבלה, וביטויו הבולט הוא בקללות ובגידופים. הואיל ויסוד זה בלתי נפרד מהתהלוכה השיעית, דומה ששירי הקונאג'ים עוצבו ברוח דומה גם אם לא הועתקו מהם ישירות. ההתאמה להקשר החדש נעשתה דרך השמטת שמות האויבים והחלפתם באויב ערטילאי. יש להוסיף ולציין שהתאמת שירים מוסלמים למסגרת יהודית אינה זרה לעולי הרגל. אבישור מביא בספרו שיר אחר בשם: "מי שאינו מבקר [את] עזרא הסופר, חייו הפסד" כשיר: "הכתוב בלהג ערבי מוסלמי וככל הנראה מקורו הוא ערבי-מוסלמי והושר בקברות קדושיהם והיהודים סגלו אותו והתאימוהו לביקור בקברות קדושיהם." עולי הרגל אף אימצו תבניות לשון שמקורן בשפה ובתרבות המקומית, סוגיה החורגת ממסגרת זו ואשר ראויה להמשך מחקר ובירור.
תוספת שלי – קרב כרבלא (ערבית معركة كربلاء – "מערכת כרבלאא") התרחש ב-10 במחרם, בשנה ה-61 לספירת האסלאם (או 9 או 10 באוקטובר 680) בכרבלא שבעיראק של ימינו. בצד אחד היו תומכי וקרובי נכדו של מחמד, חוסיין, ומולם ניצב כוח צבאי אשר נשלח מטעם יזיד הראשון, החליף האומיי.
על פי המסורת, מחנהו של חוסיין הורכב מנכבדים בני משפחת מחמד, 128 במספר, חלקם זקנים מאוד (בני יותר מ-90) וחלקם צעירים (בני 6 חודשים). חוסיין וכמה מבני מחנהו הגיעו עם נשותיהם וילדיהם. בצד השני, הכוחות החמושים של יזיד הראשון הונהגו על ידי עומר אבן סעד.
הסיבה לפרוץ הקרב הייתה התעקשותו של יזיד על כך שחוסיין יכיר בו כמנהיג הצודק והבלתי מעורער של האומה האסלאמית. חוסיין, בעל הייחוס המשפחתי המכובד לנביא, נחשב אדם אדוק כל חייו, והכרה כזאת מצידו הייתה נותנת לשאיפותיו של יזיד לגיטימציה מהדרג הגבוה ביותר. שניהם היו מודעים לכך, כאשר יזיד בחר לנצל את כוחה של המדינה כדי למנוע מים ומזון מאנשיו של חוסיין, ביניהם נשים וילדים, וכאשר חוסיין עמד בהתעקשותו שלא להכיר ביזיד, יזיד אמר לו שהוא ימות. חוסיין בחר למות. הוא ותומכיו נהרגו בידי כוחותיו של יזיד במהלך קרבות היום הראשון בכרבלא. הנשים השבויות עונו והושמו ללעג.
מקדם ומים כרך ו – מאמרים שונים
יחסים חברתיים בין יהודים ונכרים בערי האימפריה העות׳מאנית במאות ה־16 וה־17
לאה בורנשטיין־מקובצקי
בהסכמות סלוניקי השונות ובכתבי רבניה באה לידי ביטוי שנאת האוכלוסייה הנכרית — מוסלמית ונוצרית — את היהודים. כך, לדוגמה, נאמר בהסכמה שסודרה ב־יז בניסן שי״ד (1554), שבשל צאת הנשים היהודיות מקושטות ברחובות ״ועיני פני אויבינו רואות וכלות לכלות ולהתם כבלוע את הקדש, גם שנאתם גם קנאתם נגדנו תמיד״." בהקדמה להסכמה שתוקנה 16 שנה מאוחר יותר, ב־כג באדר שב״ח (1568), נאמר, שהקב״ה מרחם על צאן מרעיתו בסלוניקי ״עם רב דל והלך הלך הולך ובכה כה וכה בקרב עמים ולאומים נרמסים נחמסים ככבשים… עמוסים בתלאות ארנוניות ומסים. ובכל יום ויום היו עוברים עלינו המים הזדונים״."
המקורות היהודיים מדגישים את קנאתם של הנכרים בעושרם של היהודים, בבגדיהם ובבתיהם המפוארים ובאורח החיים הראוותני של בני המעמד הגבוה שביניהם." היו עשירים רבים שהצניעו את עושרם, וקהילות דרשו מחבריהן בתקיפות להצניע את העושר כדי שלא לעורר את קנאתם של הגויים ואת רצון השלטון לסחוט מסים כבדים מן היהודים. במיוחד מציינים המקורות השונים, ובכללם האירופיים, את קנאתם של היוונים והארמנים ביהודים; ומסבירים הם, ששנאה זו נלוותה לשנאתם את האסלאם ואת השלטון התורכי, באשר היהודים נתפסו בעיניהם כבני בריתם של התורכים. בדברים שכתב ר׳ שמואל בן שושאן בשלהי המאה ה־16 בסלוניקי בסוף ספר דרשות רבו ר׳ יצחק אדרבי דברי שלום מודגש המתח שהיהודים שרויים בו בתקופת הירידה הפוליטית והכלכלית שלהם באימפריה העות׳מאנית:
כי לקחה מיד ה׳ ומלך כפלים בכל חטאותיה… גלו לאדום גלות החל הזה אכן קרא שמו אדום שמה גרים מואב והגרים אהלי אדום וישמעאלים שנאמר ואויבינו פלילים הורידו לארץ… לא על משפחת בית עוטמאן תלונותי יעלזו חסידים בכבוד שבבר מתו ואת אשר חיים עדנה שבח אני מלבנו מושיענו אשר בצלם נחיה בגוים. אבל על משפחות משפחות דלת העם ערבובית עם הארץ עמונית ומואבית חתית צדונית גבל ועמון ועמלק אשר מבטן פשע."
שנאת המוסלמים ליהודים באה לידי ביטוי גם בגידופים שהשמיעו כלפי היהודים; למשל, תורכי שרצח יהודי כינה את הקרבן ״הכלב היהודי״." תופעה זו נחקרה בידי וינטר לגבי מצרים. מתברר כי במצרים רחשו ההמונים שנאה ובוז עמוקים ליהודים וכי האיבה ליהודים הייתה עמוקה מן האיבה לנוצרים, אף שגם הם קופחו ונרדפו. ביטויים לשנאת ישראל מופיעים במובנים מאליהם בחיבורים שונים; לדוגמה, גופת יהודי נקראה ״פגר״. המוסלמים האמינו, שהיהודים רוחשים שנאה עזה לאסלאם ולמוסלמים, וכינום בכינויי גנאי רבים. הנכרים היו ערים לכך שהיהודים פוחדים מהם, והיהודים הצהירו גלויות על פחדם מן הגויים, ובמיוחד התורכים.
הערת המחבר : בתור השוואה נציין ידיעה מפי צליין איטלקי על מושל ירושלים באמצע המאה ה-16, המכונה " אבו סיפין " שקבר כלבים בבית העלמין היהודי בעיר, ואמר ליהודים הממורמרים שכולם כלבים……
שנאת ישראל מוצאת ביטוי מיוחד בכתביו של ר׳ שלמה לבית הלוי מסלוניקי (1600-1531/2), דרשן ופוסק בן הדור השלישי למגורשים, ופרופ׳ הקר עומד על המשמעות האקטואלית של דבריו בסוגיה זו. לדבריו הגויים משתוקקים לבלוע ולטרוף את בני ישראל. הגויים הם קוצים; הם אינם נאמנים. ימי השלווה הם הכנה ליום גזרה. רק באחרית הימים יש מקום לתקווה להתגברות ישראל על צריהם. ר׳ שלמה מציין את קנאת הגויים בממונם של ישראל.הוא גם מבחין בין שכבות שונות בחברה הסובבת מבחינת יחסן ליהודים. יש הבדל בין יחם השכבות השליטות לבין יחס ההמון. שנאת ההמונים ובעיקר הנוצרים ליהודים ומעשי הלשנתם ורדיפתם הם בעלי מסורת ארוכה בסלוניקי. (בעיר זו היו היהודים רוב באוכלוסייה, וגם הנוצרים עלו במספרם במידה רבה על המוסלמים.) ההמונים בסלוניקי רצו גם בנישולם של היהודים וגם בהמרת דתם. יחסים מתוחים אלה בין היהודים והנוצרים באו לידי ביטוי גם בערים אחרות שהייתה בהן אוכלוסייה נוצרית גדולה, דוגמת איזמיר ועינה.
הד לשנאת המוסלמים ליהודים מצוי באיגרתו של ר׳ משה אלשיך, שנכתבה בתקופת ירידתה של צפת בשלהי המאה ה־16 . הוא מתאר כיצד התנכל השלטון העות׳מאני ליהודי צפת וכיצד רדפו התושבים המוסלמים את יהודי העיר; ועולה מתיאורו חששם של יהודי צפת שיתעללו ביהודים שנשארו בעיר, יחללו את ספרי התורה ויחרשו את בתי העלמין.
עיקר ההתנכלות של מוסלמים ונוצרים ליהודים נעשתה באמצעות עלילות והלשנות לשלטונות. רוב העלילות של נכרים עד יהודים כפרטים היו בענייני כספים." העלילות נטפלו לעתים ביזמת השלטון, אך במקרים רבים היו פרי יזמה של תושבים מקומיים, שניצלו את רשויות השלטון כדי לפגוע ביהודים. העלילות היו בנושאים מגוונים, ובעיקר טענו מוסלמים כי יהודים הפרו אחד מתנאי עומר, כי נטלו ממון שלא כדין מנכרים, כי התאסלמו כביכול, כי הפרו אחד מחוקי המלכות או כי קיימו יחסי מין עם נשים מוסלמיות. מוסלמים אף העלילו על יהודים (כנראה לעתים רחוקות) כי הרגו תורכים. כך נלמד על עלילה של נכרים באחת הערים על יהודים כי הרגו נערה תורכייה, לאחר שגופתה נמצאה מושלכת בבור של תושב תורכי. כל יהודי אותה עיר נכלאו, ונאלצו לשחד את השלטון כדי להינצל מעלילה זו.
רוב הסכסוכים הכספיים בין יהודים ונכרים נידונו בבתי דין מוסלמיים. יהודים הופיעו בערכאה זו כתובעים, כנתבעים וכעדים. לעומת זאת פנייה של נכרים לבית דין יהודי להידיינות עם יהודים הייתה נדירה ביותר. יהודים שעלו לארץ ישראל ציינו את רשעותם של ההמונים הערביים המתנכלים ליהודים ברחובות ומתעללים בהם לעתים קרובות כשהם פורקים מעליהם בכך רגשי תסכול וזעם בשל הלחץ הכלכלי של השלטון העות׳מאני. מלשינים נכרים (גם מוסלמים) כונו יש״ו(=יימח שמו וזכרו).
רוזן, עמי 68-66. תמונה זו שונה מתיאור אידילי של יחס המון המוסלמים ליהודים פרי עטו של פרשן המשנה ר׳ עובדיה מברטינורא באיגרתו שנכתבה בירושלים בשנת 1488 : ״ואמנם מן הישמעאלים אין גלות ליהודים כלל במקום הזה… והם מרחמים מאד על איש נכרי… וכי יראו הרבה יהודים יחד, לא יקנאו כלל״(יערי, איגרות, עכל׳ 128). אבל כבר תלמיד אלמוני שלו כתב בשנת 1495 על הצורך בכניעה וכפיפות למוסלמי ועל החשש שהמוסלמים יעלילו על יהודים עשירים כדי לסחוט את ממונם(שם, עמי 159). תיאור חיובי של יחם ההמון המוסלמי ליהודים מובא בדבריו של דוד די רוסי, סוחר איטלקי שעלה, לצפת בשנת 1536 : ״פה [בצפת] אין גלות כמו בארצנו, והתוגרמים מכבדים היהודים הנכבדים…״(שם, עמי 186).
היהודים חששו גם מן המלשינים היהודים שהלשינו לנכרים על יהודים וגרמו להם בכך נזק רב. כך, לדוגמה, בסופיה תיקנו בשלהי המאה ה־16 כל בני הקהילה לרדוף כל מלשין ומוסר ״לרדפו עד חובה ולעשות עמו כל הבא מידם לרדפו לרעה״. מהרש״ך התנגד לבקשה לבטל תקנה זו, וכתב בתשובתו (קרוב לוודאי שהתבסס על ניסיונו כתושב סלוניקי): ״ואפי׳ שהמוסר אינו מוסר אלא ממון, דהיינו, שאומר אמסור ביד גוים, מותר לכל אדם להורגו כדי להציל את ישראל, לפי שכל ישראל הנמסר ביד גוי אפי׳ על עסקי תבן וקש היא סכנה בדבר, ביון שישר׳ נופל בידיהם אין מרחמים עליו״.
הד'ימים – בני חסות – בת – יאור
הד'ימים – בני חסות
יהודים ונוצרים בצל האסלאם
בת יאור
בת יאור ילידת מצרים היושבת זה שנים רבות בשוויץ, מוכרת לקורא העברי מספרה " יהודי מצרים ", שראה אור בשנת 1974. היא מרבה לפרסם מאמרים על מיעוטים בלתי מוסלמיים בעולם המוסלמי.
הספר הנוכחי ראה אור במקורו הצרפתי ב -1980 ובמהדורות מורחבות בהרבה, באנגלית ב – 1985.
מבקרים אירופיים העריכו אותו כ " ספר עיון יחיד במינו בתחומו " התרגום העברי חופף את גירסתו המורחבת של הספר היו ערים בפרס, בתימן ובאפריקה הצפונית שבהן לא יכלו יהודים עד למאה הי״ט להיכנס לרחובות מסוימים. מתגוררים היו בשכונות נפרדות שבהן היו נכלאים עם שקיעת החמה, מנהג שבתימן עמד בתקפו עד 1950. בערים מסוימות היתה הכניסה אסורה עליהם מכל־וכל, לפי שנוכחותם עלולה היתה לטמא את קדושת המקום, מאותו טעם שאין לא־מוסלמי רשאי להיכנס כיום למכה או למדינה. חמורות הרבה יותר היו לפעמים ההגבלות על נוצרים מחוץ־לארץ.
בצפון־אפריקה הורשו לגור רק בכמה ערי־חוף, ושם היו מכונסים בפנדק (פונדק) תחת חסותו של קונסול. אי־אפשר היה להם להיכנס לפנים־הארץ בלי שיצטיידו ברשיונות מיוחדים או שיתחפשו ליהודים. מחמת טומאתם אסור היה להם לשבת בחלקה המוסלמי של עיר, ולפיכך הוצרכו ללון ברובע היהודי. משך כל המאה הי״ט היו אירופים שמטעמי בטחון והפלייה מצאו מחסה אצל יהודים, ולכן הניחו אחריהם תיאורים מלאים ומפורטים על קיומם העלוב של הללו.
למראה הסבל והעושק התעוררו, למרות המשפטים־הקדומים של אותה תקופה, רגשות של חמלה וחלחלה בקרב המיסיונרים, שסבורים היו כי תלאות שכאלו אולי תעוררנה את היהודים להתנצר ולזכות על־ידי כך בכל אותן זכויות שנתלוו לחסותה של מעצמה זרה. בכמה אזורים(למשל: בלב טריפוליטאניה, בהרי־האטלס ובתימן) היו היהודים לעתים קרובות רכושו של אדונם המוסלמי ולא יכלו לעזבו. רק ההשלמה עם עבדות זו היתה ערובה לקיומם, שכן בעל־האחוזה המוסלמי ניצל את יהודיו אך גם הגן עליהם כדרך שמגן היה על רכושו, אהליו וצאנו.
לבוש הדימי ומראהו בציבור(חוקי הע׳יאר)
אף שהרבה מן התקנות שנגעו לד׳ימים ניטלו מחוקי יוסטיניאנוס (שנת 534) בנוגע ליהודים ולכופרים בממלכת ביזנץ, דומה כי השוני בלבוש היה מחידושיהם של הערבים. מתחילת הכיבוש היה הערבי חדור הכרה שהוא שייך לגזעו העליון של הנביא; הוא התנשא על שאר העמים, וסירב לשתף את המתאסלם יליד־הארץ בזכויות־היתר שלו. אולם תחת שלטון בית עבאס השתרש האסלאם בארצות הכבושות! אז פחתה ההפלייה הגזעית בין ערבים ללא־ערבים, אף שבתוך כך החריפה ההפלייה הדתית.
כך אפוא הוצאו חוקים רבים בנוגע לבגדי הד׳ימים (צבע, צורה, אורך), צורות צניפיהם, מנעליהם ואוכפיהם כמו גם לבוש נשיהם, ילדיהם ומשרתיהם.* לפעמים היו תקנות שקבעו אפילו את אורך שערם.**
הערת המחבר : [1] ע׳יאָר הוא המונח המוסלמי למכלול הרכיבים של הופעת הד׳ימי בציבור (לבוש וסימנים אחרים), שעל־פיהם ניתן להבחין בקלות בינו לבין המוסלמים. חוקי הע׳יאר מיוחסים לח׳ליף עומר הראשון (644-634) כעוד הרבה חוקי־יסוד אחרים הנוגעים לדימה. אין כל ספק שייחוסם של חוקי הד׳ימה באופן כללי, וחוקי הע׳יאר בפרט, לעומר נועד לתת לחוקים אלה מעמד יוקרתי במיוחד. בענין זה כותב אבן_קאים אל־ג׳אוזנה את הדברים הבאים:
״באשר לע׳יאר הרי שהם (הד׳ימים) לא היו חייבים בו בתקופת הנביא … עומר היה זה שכתב לפרובינציות השונות שהדימים יחויבו לקצץ את בלוריתם מלפנים ולא ילבשו מלבושים כשל המוסלמים למען אפשר יהיה להבדיל בינם לבין המוסלמים …" אבן־קאים אל־ג׳אודה, כרך א, עמי 236 ואילך.
הערת המחבר : *« אחד מחוקי הע׳יאר חייב את הד׳ימים לקצץ את בלוריתם מעל מצחם(בערבית: גֵ'ז אנ־נואצי). אפשר שאין פה אלא מעין ציון מוסלמי למציאות שנתקלו בה אצל היהודים הנוהגים לקצר אח השער במקום שהם מניחים תפילין של ראש.
לעתים קרובות הפרו הד׳ימים את התקנות המשפילות האלו, ונענשו כדין. תקופות המלחמה בין האסלאם לנצרות בימי־הביניים יצרו אקלים הולם לפרעות בד׳ימים ולהחמרתם של חוקי־ההפלייה, הנוצרים הם שהואשמו בעיקר בקשירת קשר עם האויב, ובגלל מספרם, מסעי־הצלב, סמיכותה של ביזנץ, הכיבוש הספרדי המחודש והרדיפות נגד המוסלמים שתחת שלטון נוצרי, נעשו גם קרבנות עיקריים לקנאות הדתית.
רבים המקורות המעידים כי משך כל המאה ה־19 עדיין היו הד׳ימיס כפופים לתקנות שונות בנוגע ללבושם. עד 1875 היו יהודי תוניסיה חייבים ללבוש בורנוס כחול או שחור ולנעול נעליים שחורות: גם כיפותיהם היו חייבות להיות שחורות. סמוך לסוף המאה ציין אחד הנוסעים את כיסויי־הראש המיוחדים ליהודי תוניסיה.
בטריפולי שבלוב היו היהודים חייבים לשאת סימן תג כחול להבדילם. כמעט בכל מארוקו, להוציא כמה מערי־החוף, היו היהודים באותה תקופה חייבים להלך יחפים בצאתם מן המלאח שלהם.
נ. סלושץ סיפר כי בזינאגה שבסאהארה האלג׳ירית לא הרשו הערבים ליהודים ב־1912 לנעול נעליים ולא לרכוב על בהמה. במזאב (אלג׳יריה הדרומית) שלפני הכיבוש הצרפתי היו היהודים משלמים ג׳זיה ומתגוררים בשכונתם, שממנה לא יצאו אלא לבושי־שחורים ואסור היה להם לעזוב את הארץ. אותם תנאים חלו גם על יהודי תפילאלת והרי־האטלס.
בירושלים ציין עלי ביי את המלבושים הכהים שהיו חובה על היהודים והנוצרים. סמוך לשנת 1880 ציין ד״ר לורטה כי בצפת חבשו היהודים צניפים שחורים לראשיהם, אף שב־1856 ביטל השלטון העות׳מאני את ההפלייה הדתית והצהיר על שוויונם של כל נתיניו. בבוכארה ציין המיסיונר האנגליקאני וולף, שסייר בבוכארה בשנים 1831-34, בנוסף להגבלות הרגילות באשר לבתי־הכנסת גם את חובתם של היהודים לשאת תג מיוחד להפלותם. בחמדאן גזרו חכמי־הדת השיעיים ב־1892 על היהודים לשאת טלאי אדום ובולט בחלק העליון של לבושם: וב־1902 חזרו וגזרו עליהם ללבוש בגדים מיוחדים.
באותה תקופה היו קנאי־דת חשוכים בשיראז, תופסים יהודים ברחובות, מגלחים את זקניהם, גוזזים את שערות ראשם ומחייבים אותם לשאת את התג. בטהראן הוציאו חכמי־הדת במאי 1897 פתוואה שחייבה את היהודים לענוד את התג ולגוז את שערם למען ייבדלו מן המאמינים, ורק תחת לחץ חזק מצד הבריטים הוציא השאה צו שאסר על מימושה (תעודה 86). בתימן תיאר י. צמח את לבושם המיוחד של היהודים שנועד לשים אותם ללעג (תעודה 91): ב־1947 ציינה צרפתיה אחת שהתגוררה בצנעא:
הנשים לא עטו צעיפים, אך הגברים היו כפופים לתקנה חמורה שחייבה אותם ללבוש כתונת של כותן לבן מפוספס פסים שחורים. אסור היה להם להיות בעלי סוסים, ובדרך־כלל התעמרו בהם הערבים. ראיתי איש בן אחד השבטים שחמורו לא הועמס כהלכה ושמט את אוכפו: הוא תפס ביהודי הקרוב ביותר ואילצו להרימו ולהשיבו למקומו.
עמדנו על הקווים הכלליים של משטר־דיכוי, שקיבל תוקף מכוח הבוז ומצא את צידוקו מכוח העקרון של אי־השוויון בין המוסלמים לד׳ימים. על גבי מתכונת זו של חיי־יומיום נוספו במרוצת הדורות פורענויות הרבה כגון מלחמות, פלישות, מימשלי־עריצות, תקופות של רעב, מגיפות, וגלים של קנאות דתית. פגעים אלה עשו שמות באוכלוסיה כולה, אך במיוחד בד׳ימים.
הואיל ותמיד נתונים היו לשנאה ובוז מחמת סימנים בולטים של הפלייה, נכחדו והלכו בהדרגה משך תקופות של שחיטות, המרות־דת כפויות, והגליות. לעתים היו מעוררים עליהם קנאה בגלל ההצלחה שזכו לה בעמלם או בכשרונם: משדוכאו והודרו מכל נכסיהם, גולים היו לעתים קרובות ממקומם ומפנים מקומם לזולתם.
המקרים המרובים של קהילות ד׳ימיות שנעלמו, שפרטים עליהן נשתמרו באקראי, מעוררים אותנו להרהר בגורלן של כל אלו שנכחדו בלי הותיר שריד ופליט. חורבנם של הד׳ימים לא בא בעקבות מלחמות, שהיו חזיון שכיח, אלא מכוח העובדה שהואיל ולא היו מוסלמים — ולפיכך גם לא חמושים — שרויים היו במצב מתמיד של אי־בטחון וסובלנות שופעת־בוז.