בעזרת ה'

אל מעי"ן העד"ן

הרב מאיר אלעזר עטיה

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחתו

ישועות השם ונפלאותיו הגדולים אשר מתגלים לנו דרך עובד השם וחסידיו אשר במשך כל הדורות שימשו צדיקי ורבני העם 'היהודי עמודי האש לפני המחנה, לאורם התחנכנו ומדרכיהם למדנו. חייהם ואורחותיהם הפכו לחלק מחיינו.

עבור ילד משותק שהתרפא נסלל כביש מוביל עד קבר הצדק                                                                                                                               

הגישה לקברו של רבי עמרם בן דיוואן היתה קשה מנשוא וכמעט בלתי ניתנת למעבר, והדבר הגביל את העולים לקברו של רבי עמרם, שברובם באו על גבי בהמות על חמורים, פרדות וסוסים, היו כאלה שבאו גם ברכב, ובגלל שהיה סלול רק מאבנים התקשו מאד להגיע לבית הקברות, ונסיעה בכביש צר, סיכנה את הנוסעים. לעיר וואזן התמנה ראש עיר צרפתי נוצרי ודתי, היה מיודד  עם היהודים נכבדי העיר, לצער היהודים ידידיו ולצער משפחתו היה לו בן יחיד שחלה בשיתוק ילדים לא עלינו, יהודים וערבים מידידיו היו מצטערים על מצבו ועל מחלת  בנו שלא נמצא לה מרפא, ידידיו היו לעיתים מייעצים לו לקחת בנו אל קברו של רבי עמרם הצדק, בהתחלה למרות ההפצרות בו החוזרות ונשנות של ידידיו היהודים לא שוכנע שתצמח לבנו תועלת שהוא יתרפא ע״י הנסים שהצדיק מחולל.

בסופו של דבר נאות ושוכנע שאין לו מה להפסיד והביא את בנו אל קבר הצדיק רבי עמרם שבפי הערבים כינו אותו ״הסייד״ שפירושו הצדיק היהודי.

כשהתקרב ראש העיר אל מול הקבר שמעו אותו אומר שברגעים אלה צריך להאמין בכל, ובשפתו בצרפתית פתח בתפילה בקול רם, ונדר, שאם אכן יתחולל הנס ובנו יבריא הוא יסלול מכספו דרך גישה חדשה לבית הקברות עד הקבר ויסלול כביש תקין מהעיר עד לבית הקברות כדי להקל על הבאים ברכב להתפלל על קבר הצדיק.

והנה קרא הנס, בנו של ראש העיר ששהה כמה פעמים בקרבת קברו של רבי עמרם התחיל להניע רגליו המשותקות לאט לאט ולאחר שנה עד יום ההילולה של השנה הבאה הוא התרפא כליל והתחיל להתהלך נורמלי לגמרי, התחיל לבוא לבקר את מקום קבורת הצדיק במשך כמה שנים, אבי הילד ראש העיריה היה נאמן לנדרו ולהבטחתו סלל מכספו את הכביש עד בית הקברות, כביש רחב ונוח לנסיעה לכלי רכב, לרגל המאורע הקים בבית הקברות בקרבת הקבר הקדוש אוהל ענקי, והוא היה הראשון שהנהיג המסורת לערוך מצעד וקבלת פנים חגיגית לנכבדים ולמוזמנים ביום ל״ג בעומר כל שנה, וכן גם לסגל הקצינים של המפקדה הצבאית בעיר, הוא הזמין הפאשה של העיר ואנשי המשטרה, השתיה והכיבוד כדת כיד המלך, האמונה בצדיק חדרה עמוק בלבו של ראש העיר, והוא התחיל לפרסם את שמו של הצדיק, ועקב גם מאורע מפורסם זה עולים רבים התחילו לפקוד יותר ויותר את המקום כל שנברוך המקדש שמו ברבים

הקברן איש חברה קדישא, שהתפלל לבריאות ״ערבי ובנו שהיו משותקים״

נהוג בכל מרוקו ובפרט בעיר וואזן משנים קדמוניות שבחור צעיר אחרי שהגיע לגיל בר מצוה מחנכים אותו הוריו להצטרף כמתנדב לשרת את חברה קדישא, איך מחנכים אותו?

ביום שיש לויה של אדם זקן לאחר שחפרו לו חלקת הקבר לוקחים החברים הותיקים, בנוכחות סגן יו״ר חברה קדישא את הנער לתוך הקבר הפתוח, וכל הנוכחים כולל אביו משקים את אנשי חברה קדישא בשתיה לחיים, וסגן היו״ר של ח״ק מכריז עליו: בזכותך רבי שמעון בר יוחאי תשמור על הנער וישרת שנים רבות בחברה הזאת על שמך, הבחור נשכב על הגב בתוך הקבר, לשניה, וקם ויוצא ומאותו רגע הבחור ישרת בחברה קדישא עד יומו האחרון.

יוטל עליו אח״כ כשתגיע התורנות שלו תפקיד לפי כושרו ולפי יכולתו, ואין הוא יכול לסרב, אם הגיל שלו יאפשר לו להרים את ארון המת, הוא יהיה חייב לעשות זאת.

היתה רחבה ביציאה מהעיר שנקראה מקום המיטה, כלומר ברחבה הזאת יקראו בשמם של התורנים להרמת ארון המת למרחק 9 ק״מ דהיינו מהעיירה עד בית העלמין, אם הנפטר היה כבד משקל, היו שולחים 12 תורנים כל ארבעה יובילו על כתפיהם הארון של המת למרחק 1.50 ק״מ, אחר כך הקבוצה מתחלפת וארבעה אחרים ישאו הארון.

בינתיים החופרים יוצאים ברגל לבית קברות ומתחילים להכין הקבר, אבל אם הנפטר הוא ילד או ילדה בני חמש ירימו אותם בארון קטן שני אנשים בלבד, ואם המת או המתה הם בני גיל שנתיים או פחות אדם אחד נושא אותה על כתפו בסל או בתוך צרור.

פעם אחת התורנות נפלה על איש גיבור חיל ואמיץ, הוא היה סוחר, ולא רצה לשלם תורנות לאיש אחר שיחליף אותו, לא בגלל קמצנות אלא, הוא ראה בזה שליחות מצוה של חסד אמת עם המת, וכאמור הוא הרים הילדה ויצא לדרך לבד.

בדרך כארבע ק״ט לבית קברות ישנו וואדי, ולמזלו של אותו מתנדב, אותו יום ירדו גשמים עזים, כמו שאומרים ארובות השמים נפתחו, המתנדב לא נרתע מזרמי המים של הוואדי, שם את גופת הילד על ראשו ועבר בשחיה את הוואדי הזורם בעוצמה רבה, והיה תוך שחיה קורא! בזכותך בעל הזוהר רבי שמעון בר יוחאי תעזור לי לצאת ולמלא שליחותי, באמונתו ששלוחי מצוה אינם ניזוקים, וכשהגיע לגדה השניה כשכולו רטוב, גמא כהרף עין את המרחק, ומיד התחיל לחפור את הקבורה לילדה.

לפתע הוא הבחין בערבי חמוש ברובה העומד הוא ובנו במקום אפור לעמידה כלומר על האבנים של הקבר של הצדיק וכיון הרובה לעבר היהודי שהתחיל בחפירה כשהוא רועד כולו מפחד הערבי המכוין הרובה לעברו, היהודי רץ לעבר העץ של הצדיק ונצמד אליו, הוא אמר אם אני צריך למות אני מעדיף למות על קידוש השם כשאני אוחז בגזעו של העץ של רבי עמרם.

הערבי איך שידו היתה מורמת על מנת לירות בו ידו השתתקה, לפתע הקברן ראה גם שילד משותק יושב צמוד לקבר הצדיק, אז הוא הבין שזה אביו שבא להתפלל על בנו המשותק.

הערבי נשאר המום לא יכל לדבר או לזוז שהוא עומד ממולו משותק כמו פסל, הקברן בעודו נשען על גזעו של העץ, סובב הראש לכיון הצדיק ואמר אדוני רבי עמרם אני מתפלל לפניך, מאחר והוא לא פגע בי ולא הרגני, שתציל האיש הזה ואח בנו ותרפא אותם ממחלתם ומשיתוק ידם ותלם, מיד התחיל הערבי לדבר ולזוז עם בנו כשהערבי ראה הנם הגדול המידי ביקש ממנו סליחה ומחילה ואמר לקברן: לא ידעתי שהצדיק שלכם מסוגל לחולל נסים כאלה.

היהודי איש חברה־קדישא חזר לוואזן וסיפר על המעשה, היהודים שהיו רגילים לשמוע על הנסים של הצדיק רבי עמרם האמינו למה שסיפר להם הקברן היהודי וראו בנס שנעשה לערבי כדבר מובן מאליו.

תולדות היהודים באפריקה הצפונית כרך ראשון – ח.ז.הירשברג. נדפס בשנת 1965

מבוא – הספר נדפס בשנת 1965

זירת המאורעות, שאנו עומדים לתאר בספר זה ( הערה שלי – למעשה אלה שני כרכים,  והמבוא מתייחס לשני הכרכים שהירשברג כתב בנושא הנדון ) גבולות טבעיים לה, המפרידים בינה ובין שכניה. איזור צחיח, הוא מדבר לוב, משתרע בין אפריקה הצפונית ובין מצרים, והוא שגרם לכך שמעולם לא ניטשטשו התחומים הגיאוגראפיים-היסטוריים בין שני הגושים – מצרים מכאן, אפריקה הצפונית מכאן

תחת שלטונה הישיר של רומי.

ההתנקשויות בזכויות שהוענקו ליהודים לא פסקו גם כשעברה הארץ, לאחר שנים מספר, לשלטונה הישיר של רומי. אמנם, יוליוס קיסר נתן להם את הרשות לשלוח את מחצית השקל לבית המקדש בירושלים, אבל המושלים הרומיים המקומיים התנקשו בזכות זו וניסו לעכב את העברת התרומות, וזאת בהשפעת הערים היווניות, שבאו בטענה על היהודים שאינם משלמים את המסים העירוניים.

משלחת של יהודי קירינאיקה פנתה בעניין זה אל אבגוסטוס קיסר, והוא חזר ואישר את הזכויות שניתנו להם על ידי קודמו, יוליוס קיסר : לחיות לפי מנהגי אבותיהם ; לשלוח את שקל הקודש לירושלים ; לא להתייצב לפני בית משפט ביום השבת או בערב שבת אחר הצהריים.

כל מי שייתפס בגניבת ספרי הקודש של היהודים או תרומות הקודש מבית הכנסת או מבית המדרש ייחשב לו כאילו חילל את הקודש, ורכושו יוחרם לאוצר רומי. הפקודה הקיסרית נשלחה אל פלאביוס, הפרֶטור של לוב, כפי שנקראה אז הפרובינציה, ואמנם בימיו של אבגוסטוס נהרו רבים לחבל זה, ויישובו התפתחת ופרח.

מארקוס טיטוס סקסטוס אחד הפרוקוראטורים הרומיים, שקיים את הפקודות הקיסריות כרוחן וכלשונן, זכה להבעת כבוד חקוקה באסטילה, שהציבה לו העדה היהודית בבריניקי, היא בבנגאזי של ימינו, שהייתה מיושבת אז יהודים רבים.

המלכה בריניקי-

המלכה היהודיה בריניקי, מבית הורדוס, היתה אחת הדמויות המיוחדות והטרגיות בתקופת שלטון הרומאים בארץ. בריניקי הייתה בת מלך ישראל שחייתה בתקופה הסוערת של מרד היהודים ברומאים ונפילת הבית השני.

סיפור חייה המדהים שימש השראה לסופרים ומחזאים מאז ועד ימינו. היא נישאה בזה אחר זה לשלושה ממלכי המדינות השכנות לישראל, שניים מהם נפטרו ומהשלישי נפרדה. הברית החדשה מספרת על ניסיונה לעצור את הרומאים מלפרוע ביהודים.

 בעת מלחמת היהודים ברומאים התאהב בה טיטוס, המצביא הרומאי (שהיה צעיר ממנה ב-11 שנים) ולקח אותה עמו במחנה הצבא. בראותה את סבל עמה זלגו עיניה דמעות ובמקום שנפלו דמעותיה פרח, על פי האגדה, צמח הברוניקה, שצבעיו כחול ולבן.

לאחר המרד לקח אותה טיטוס איתו לרומא. הוא, כידוע, הפך לקיסר ואף רצה לשאתה לאישה. אולם, בשל התנגדות הסנט היא חזרה לארץ. בטבריה קיים הר הנושא את שמה, על פי אחד המקורות היא בנתה בעיר ארמון. אמת המים שהובילה את מי מעיינות נחל יבנאל לטבריה קרויה על שמה וכן החוף הציבורי, חוף בריניקי, שמדרום לעיר אשר הוקם ע"י מינהלת הכינרת בתחילת שנות ה-90. (יצחקי גל, מינהלת הכינרת).  עד כאן התוספת

לוח הכבוד עטור מהזרים, שבא במקום פסל עטור זר שרגליהם היו להציב למזכרת, והוא דבר שליהודים לא ייתכן לעשותו, מלא דברי תודה על ראשי הקהילה שליט הרומי " היפה והטוב ", אוהב הבריות, על יחסו הנוח לכלל האזרחים וליהודי בריניקי, הן בקשריו הרשמיים והן במגעו ומשאו האישי.

נראה, שהקהילה כאן הייתה פעילה ביותר. נמצאת עוד כתובת ובה הוחלט לחלוק כבוד לדקימוס ואלריוס דיוניסוס היהודי, אזרח רומא, על שתיקן וקישט את האמפיתיאטרון, כנראה מקום הכינוס של העדה היהודית. עתה פירסם שץ אפלבאום כתובת יהודית משנת 56 לספירה שנמצאה שם מחדש ; היא מוקדשת לבדק בית הכנסת ונזכרים בה הנדיבים.

מספר היהודים בקירנאיקה – קירנאיקה היא אזור החוף המזרחי של לוב – הלך וגדל. פילון האלכסנדרוני מוסר, כי בזמנו נמצאו במצרים ובלוב, מקאטאבאתמוס – היא סולוס עד כוש, כמיליון יהודים. בעיני החוקרים החדשים נראה שאין כאן גוזמה, והמספר מתאשר על ידי הפפירוסים ומקרות ספרותיים בני הזמן.

אמנם, ברובן הגדול ישבו היהודים במצרים, שבעריה, ובייחוד באלכסנדריה, וגם באזוריה הכפריים מצויים היו יישובים יהודים צפופים. אבל אם נשער, כי מספר יהודי קירינאיקה היה רק חלק העשירי מהמספר שנקב פילון, הרי אין זו כמות מבוטלת. דרך אגב נעיר, כי פילון עובר בשתיקה על היהודים מערבה ללוב, וקרוב לשער, שלא שמע עליהם דבר.  

לאחר חורבן הבית בא גל חדש של גולים לאפריקה. רבים התיישבו בארץ רחבת ידיים זו מרצונם הטוב, במוצאם כאן, בעשרים שבמישור החוף וברמה הפוריה, תנאים נוחים להשתקעותם, בעוד שהצפיפות במצרים ואיבתם של היוונים שימשו בלי ספר גורם מרתיע מונע התיישבות נוספת.

אחרים הוגלו כשבויי חרב, שנמכרו לאדונים רומיים, לעבוד באחוזותיהם האפיראניות. יוסיפון מספר : , ויתן אספסיינוס לטיטוס בנו את ארץ אפריקיא ויושב בקרטגו שלושים אלף איש יהודים לבד מאשר נתן בשאר מקומות ".

סמוכים לדבריו של יוסיפון אפשר למצוא בלוח פויטינגר, שבו מצוין מזרחה דרומה לאויאה – היא טריפולי – מקום בשם : Locus Judaeorum Augusti, Scuna, Iscina , ומסתבר שהייתה זו אחוזה שבה השבו עבדי האוצר הקיסרי. בכתובות שנתגלו ברומי נזכרים אנשי סיקיני, ומשערים כי הם יוצאי מקום זה, שעסקו ביבוא תבואה למטרופולין. 

תולדות היהודים באפריקה הצפונית כרך ראשון – ח.ז.הירשברג. נדפס בשנת 1965

מבוא – הספר נדפס בשנת 1965

זירת המאורעות, שאנו עומדים לתאר בספר זה ( הערה שלי – למעשה אלה שני כרכים,  והמבוא מתייחס לשני הכרכים שהירשברג כתב בנושא הנדון ) גבולות טבעיים לה, המפרידים בינה ובין שכניה. איזור צחיח, הוא מדבר לוב, משתרע בין אפריקה הצפונית ובין מצרים, והוא שגרם לכך שמעולם לא ניטשטשו התחומים הגיאוגראפיים-היסטוריים בין שני הגושים – מצרים מכאן, אפריקה הצפונית מכאן

אפריקה בתלמוד ובמדרשים.

בשל סיבות שונות גוברת והולכת בין חכמי ארץ ישראל ההתעניינות באפריקה והדה עולה אלינו מן התלמוד והמדרשים, מאמריהם של התנאים ואמוראים, המשקפים את ידיעותיהם ואת דעותיהם בענייני אפריקה ותושביה.

מתוך תשובתו של הלל לאותו אדם, שביקש להקניטו בשאלות, ניכר כי ידע על ביצות המים של אפריקה האופייניות לה, במיוחד בסביבות קרתיגני ובפנים תוניסיה. בביצות אלה גדל קנה שהשתמשו בו להכנת כלים שונים ; ואנו מוצאים את ה " תיבותא דטונס " בתרגום ירושלמי לשמות ב, ג.

את שמם של הברבורים – מלאכים א ה, ב – מפרשים באטימולוגיה עממית על שם מוצאם ; עופות הבאים מברבריא. לסוג זו של מימרות מן השטח הגיאוגראפי שייכת גם האגדה, כי הים הציף את העולם עד " כפי ברבריא – והכוונה כנראה למיצרי ג'יברלטאר, שהיו ידועים אז בעולם היווני הרומי בשם " עמודי הרקולס ,.

ההתעניינות באפריקה ובמאוריטניה גברה בוודאי כאשר גלאפירה, אלמנתו של אלכס נדרוס בן הורדוס, שנהרג בפקודת אביו, נישאה ליובא, מלך מאוריטניה.

ביקורו של רבי עקיבא באפריקה זכה לפירושים שונים. היו שראו בו מסע תעמולה להתמרדות, שאומנם אירעה בסוף ימיו של טראיאנוס ; בעוד שאחרים לא ייחסו לו שום כוונה מדינית. אכן, קשה להסיק משהו על סמך ידיעה סתמית ביותר ושתי הערות לשוניות שנמסרו בשמו :

" ואמר רבי עקיבא כשהלכתי לאפריקי היו קורין למעה קשיטא ; רבי עקיבא אומר…פת באפריקי שתים ". עם זאת אין ספק כי לביקור זו נודעת חשיבות רבה להידוק הקשרים בין ארץ ישראל ובין הקהילות באפריקה.

קודם לכן, לאחר נפילתה של מצדה – שנת 73 לספירת הנוצרים – ניסה יונתן, אחד ממנהיגי הקנאים שברח ללוב, לעורר שם מרד נגד רומי, בלבותו את רגשי מרירותו של העם ושל הגולים בפרט. אולם העשירים הודיעו על כך לקאטולוס, מושל קיריני, והוא כיתר את המתמרדים והשמיד את רובם – כאלפים איש, ומיעוטם נפל בשבי.

לאחר זמן תפסו גם את יונתן. וכשהובא לפני קאטולוס עטן, כי העשירים הסיתוהו למרידה נגד רומי. קאטולוס שש לשמוע הלשנה זו, הוציא להורג 3.000 יהודים עשירים ואת רכושם החרים. בהיוודע הדבר ליהודי רומי ואלכסנדריה השתדלו לשכך את המצב.

יוסף הכהן מוסיף עוד, שכאשר הובא יונתן באזיקים לפני אספאסיאנוס ניסה לשדל את הקיסר, כי יוסף הוא אשר סיפק למורדים כלי זין וכסף. אולם הקיסר לא שעה לדבריו וציווה לענותו ולשורפו חיים.

כשוך ימי הזעם חזרו החיים למסלולם. מאותם הימים הגיעו עדינו מטבעות עם כתובות באותיות עבריות ועם סמלים יהודיים מובהקים, כגון אתרוג ולולב, דבר המעיד על השפעתם של היהודים בחבל זה. 

באדיבותו של מר נהוראי

אני נותן לך בזה את הסכמתי ואישורי לפרסם את הספר שלי אימת החלום  וכל ספר אחר וכן כל מאמר או סיפור…

  אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית

לידתה של עיירה.

גוראמה  הוא שמה של עיירה קטנה באזור תאפילאלת שבדרום מרוקו, המרחק בינה לבין גבול אלג'ריה, לצד מזרח, הוא קילומטרים אחדים ואילו ממרכז בירת תאפילאלת היא מרוחקת כמאה קילומטר.

ואכן רבים מן האנוסים ברחו ממרוקו, אחרים המשיכו לשמור את יהדותם בסתר, אך היו גם רבים מהאנוסים אשר שקעו בדת האסלאם ושוב לא הייתה אפשרות להחזירם לחיק היהדות. איגרתו של הרמב"ם נפלה לידי נאמני המלך והם החלו לחפש  אחר מחברה. האגדה מספרת, שהרמב"ם נמלט ממרוקו, ברגע האחרון ממש, כאשר נשקפה לו סכנת מוות אחר שהיה עד להוצאתו להורג של מורו ורבו, רבי יהודה אבן שושן, שהיה בין האנוסים והמשיך לקיים את מצוות היהדות בעיר פאס, על אף שהצהיר  שהוא מוסלמי. ברם, השלטונות העמידו בפני רבי יהודה אבן שושן את הברירה המרה, להיות נאמן לאסלאם או למות, רבי יהודה בחר למות על קידוש השם ורבים מיהודי מרוקו האנוסים הלכו בדרכו. לרמב"ם לא נותרה ברירה, אלא לברוח ממרוקו. עזר לו בכל ידידו הערבי, המשורר אל ערב אבן מישא.

הרמב"ם התיישב בפאס, העיר הקדושה של האסלאם במרוקו, עירו של מולאי אידריס ומקום קבורתו, מרכז החכמה והמדע מדורי דורות. לרשותו הועמדה דירת פאר. על גג ביתו בנה מתקן מפחים , שימש לו לקביעת שינויי הזמן בום ובלילה, כדי לשמור על זמני כניסת השבת והחגים. מתקן זה, הידוע בכינויו " מתקן הרמב"ם " כונה בערבית " בו סטילת " ( פחיות ).

הרמב"ם עסק בתורה וגם לימד קבוצת תלמידים מקרב שני העמים : היהודים והערבים. לפני תחילת כפיית האסלאם, דאגו השלטונות שלימודיו לא יופרעו ואף סילקו את המזבלה, שהייתה בקרבת הבית לפני שהרמב"ם השתקע בו. עם בריחתו ממרוקו נשמרה צורת הבית ו " ששעון" הפחיות עד עצם היום הזה. ביתו של הרמב"ם הפך מאז ועד היום למדרשה ערבית, הנושאת את השם " אלבוענניה ".

אגדות רבות מהלכות על ביקורו ושהותו של הרמב"ם במרוקו. אף הערבים מספרים ביראת כבוד על הרב הדגול הזה ומצטערים, שלא נשאר בארצם, אלא שהה בה זמן קצר בלבד ועזב. בתקופה שלאחרי שבתו של הרמב"ם בפאס, במשך עשרות רבות של שנים, היו שכיחים באותה עיר שמות יהודיים אופייניים כגון : כהן, יונס, אלפאסי, אלקיים, קסוס, שוקרון, בן חמו, בן מוחה, בן וואליד, טולידאנו ועוד, אותם נשאו יהודים וערבים כאחד.

איש אינו מסוגל לקבוע בוודאות, מאין באו שמות אלה הקיימים עד היום, הדבר היה ונשאר תעלומה.

רדיפות היהודים נמשכו עשרות בשנים, וכל בוקר היה היהודי התמים שואל את עצמו האם נדון הוא להיות בזוי בקרב האומות והגזעים ? ומדוע נחרץ גורלו כך כיהודי ? תשובה לא יכול היה לקבל, והוא המשיך בדרכו, כשהוא מקבל עליו כל גזרה ובלבד שלא תאבד לו זהותו שהיא בשבילו מקור החיים מצד אחד, והסבל, השנאה, הבוז וההשפלה מצד שני.

אם לא היה די בכך באו על היהודים עוד צרות רבות וקשות מאלה שידעו בעבר. אחרי מלכות המואחדין, קמה שושלת מלכים אכזריים חדשה, ה " פילאלים ". מוצאם של הפילאלים הוא מהעיר תאפילאלת שבדרום מזרח מרוקו, ובגבול אלג'יריה. העיירה גוראמה נמצאת במרחק של מאה קילומטרים מתאפילאלת.

גוראמה  הוא שמה של עיירה קטנה באזור תאפילאלת שבדרום מרוקו, המרחק בינה לבין גבול אלג'ריה, לצד מזרח, הוא קילומטרים אחדים ואילו ממרכז בירת תאפילאלת היא מרוחקת כמאה קילומטר.

המלכים הפילאלים נמנו עם העילית האיסלאמית של מרוקו וכונו " השריפים " ( שורפא ). הם מלכו בעת ובעונה אחת על חלקים שונים במדינה, ואכזריותם כלפי כל התושבים לא ידעה גבול. מלכים, שריפים, אלה, שלמעשה שלטו רק באזורים מסויימים של הארץ, לא התחשבו כלל בשלטון המרכזי של המדינה, שמקום מושבו היה לסירוגין , פעם במראכש ופעם בעיר אחרת. השריפים, האצילים, הפיללים השתלטו על אזורים שונים במדינה ולמרבה הפלא נמשך שלטונם השבטי בעזרת תומכים נלהבים, ממש עד לכניסה הצרפתים למרוקו.

אחרון מלכי הפילאלים החליט יום אחד להוציא להורג, בין היתר גם יהודי אחד. הוא התעניין ביהודים ודרש מיועציו לבחור ביהודי הטוב, המכובד והבולט ביותר באזור תאפילאלת, שתחת שלטונו, הבחירה נפלה על הרב הגאון " באבא דו ", הלא הוא הרב הגדול, רבי דוד אבוחצירה, נצר למשפחת הרב הגאון רבי יעקב אבוחצירה, המפורסם בכל העולם היהודי, שמקום קבורתו הוא בדמנהור שבמצרים.

השליט הפיללי החליט להוציא להורג את הרב לעיני כל היהודים, אנשי המלכות וקהל רב. דווקא ביום שבת. זאת עשה, כדי לתת פומבי לשנאתו העמוקה ליהודים וכדי להגדיל את אבלם דווקא ביום הקדוש, כדי לחללו. הוא הורה לחייליו להרוג את הרב ביריית תותח, בו השתמשו במלחמות הכיבוש שלו באזור הגדול הזה.

אבל כבד ירד על הקהילה היהודית במרוקו ובאזור תפילאלת חרדו היהודים לגורלם ושקעו בדיכאון ופחד למשך שנים רבות.

לפני הוצאת הרב הקדוש להורג, התחננו היהודים בפני השליט האכזר שיבחר מתוכם עשרה יהודים ויהרוג אותם ובלבד שלא יפגע ברב " באבא דו ". אולם, השליט האכזר דחה הצעה זו על הסף ונתחזקה דעתו, כיוון שבחר לקורבן האיש היקר ביותר ליהודים.

רדיפות היהודים הלכו וגברו מיום ליום. הם מצאו את עצמם בין כיבוש לכיבוש לעתים בין מלחמות של מלכים על ירושות ועל שטחים במדינה. בתקופה אחת, היו שלושה מלכים נלחמים זה בזה והיהודים נדדו מאזור לאזור בחפשם אחר מעט שקט והפוגה בסבל ובדיכוי. בתקופה אחרת, נלחמו שני בניו של מלך, אשר זה עתה מת, והמאבק על ירושת המלכות ניטש זמן רב עד ניצחון אחד מהם. היהודים נדרשו לממן מלחמות אלה וכשאזל הרכוש והכסף, הם נדרשו לעבוד עבודות פרך ולעסוק במלאכות השונות הדרושות לכל צד במלחמתו נגד אויבו.

זה קרה במרוקו אחרי חורבן בית ראשון ושני, זה קרה אחרי הגירושים מספרד וממדינות אחרות. בשום מקום לא מצאו היהודים מנוחה ונחלה. על כך כתב רבי חיים בן עטאר " ואם באת לראות, הוא יותר מגלות מצרים, כי גלות מצרים היו משעבדים אותם, ומאכילים אותם ומלבישים אותם – והן גלות ישמעאלים לא די שלא יתנו שכר אלא עוד שואלים ממנו, מצוד והבא, ועוד אדם נגזל במה שיש לו, והם תובעים ממנו מה שאין לו "

מוסיף הרב הדגול וכותב " כל איש ישראל מאנה הינחם נפשו בראות אורך הגלות. נראה, למה דומה – למצרים ? ארבע מאות שנה. לבבל ? שבעים שנה, לשניהם יחד ? ארבע מאות ושבעים , והן היום אלף ושש מאות ושבעים ושתיים שנה ! מה אייחל עוד ? ולא גלות לבד, אלא עינוי מהאומות, כי כל גוי וממלכה בבני ישראל יעבוד !! ".

הרב הגאון לא יכול היה עוד לראות בצער אחיו היהודים במדינה וכם לא יכול היה להתמסר בכל לבו לתלמוד תורה, והוא ברח בדרך הקשה ביותר לארץ ישראל. אולם רוב היהודים היו משוכנעים שהצרות הרבות שירדו עליהם במשך דורות רבים במרוקו, לא היו מכוונות דווקא נגדם, אלא שזה נבע ממציאות של מלחמות כיבוש תכופות שהתנהלו במדינה, וכתוצאה ממלחמותיהם של השליטים בינם לבין עצמם בכל התקופות.

פנטזיה מרוקאית

תבשילים וסיפורים

גבריאל בן שמחון

גבריאל בן שמחון הוא סופר, מחזאי, משורר ואיש קולנוע ומכהן כפרופסור לתיאטרון ולקולנוע באוניברסיטת תל אביב ב"פנטזיה מרוקאית " הוא מתייחס לבישול המרוקאי כאומנות " עם קצת דמיון הבישול יכול להתרומם לדרגה רוחנית, בדיוק בדרך שבה מין יכול להפוך מפורנוגרפיה לשירה, צלילים למוזיקה מילים לספרות, צבעים לציור או שתוקה לאהבה ".  " פנטזיה מרוקאית הוא בעיקר ספר של תשוקות, מסע אירוטי של סופר ישראלי למרוקו דרך נופיה תרבותה, תולדותיה, תבשיליה ונשותיה. 

תבשילים וסיפורים

את ספר התבשילים הזה אני כותב לא רק להציג את האהובים בתבשילים שאני מכין לעצמי, אלא גם כדי למכור באמצעותו כמה מיצירות הספרות שכתבתי – סיפורים, מסות, שירים ועוד.

שמתי לב שלספרי בישול יש חיי מדף ארוכים. יצירות הספרות שכתבתי, לעומת זאת, לא החזיקו מעמד על המדף יותר משבוע. מפעם לפעם אני הולך לבדוק את מצבי בחנויות הספרים ואני מוצא לכל היותר עותק אחד מוטמן עמוק באחד המדפים האחוריים. וזה לא עותק חדש שהוזמן אחרי שהקודם נמכר. זה אותו עותק. איך אני יודע? קיפול בדף הראשון שאני עושה כסימן ובודק בכל אחד מביקורי.

״אוכל מרוקאי״ ו״מלך מרוקאי״

״אוכל מרוקאי״, ספרה של אמי רינה בן שמחון־אלעליליה בהוצאת ״כנרת״, רץ מרתון כבר עשרים וחמש שנה, ואילו את ״מלך מרוקאי״, שהצגתי ב״הבימה״ באותו זמן איש אינו זוכר, למרות שהוא נמצא בתוכנית הלימודים של משרד החינוך. למה? אנשים, כנראה אוהבים יותר לאכול מאשר לקרוא. אז מה שאני מנסה בספר הזה זה לקדם את קריאת מחזותי, סיפורי ושירי על ידי פרסום ספר התבשילים שלי. בין תבשיל לתבשיל אציג אחד מסיפורי, אחד משירי או סצינה מאחד ממחזותי.

אני לא הולך להתחרות בספרה של אמי ולא להעתיק ממנה את תבשיליה. את אהבתי למטבח המרוקאי אהיה תמיד חייב לה. התבשילים שלה הם שהציפו את ילדותי ונעורי בריחות, טעמים וצבעים, והעניקו לכל בני המשפחה עונג אין קץ. אהיה תמיד חייב גם למטעמיהן של הסבתות שלי יממא ימנה ויממא פריחה ועוד יותר אולי ליממא מרים, אימה של סבתא ימנה, שעוד הספיקה לבשל לנו את מאכליה הברבריים גם בחיפה והיא בת למעלה ממאה.

סיפורים, מסעות וחלומות

אבל הספר הזה מכיל בעיקר את התבשילים המרוקאים האישיים שלי, בטעם שלי. זה טעם שהתרחב והתגוון במסעותי הרבים והארוכים במרוקו, בכפרי האטלאס, בסהרה, בהרי השוף ובהרי הריף. בכפרים ברברים קטנים ובמסעדות יוקרה בערים המלכותיות – מרקש, פאס, רבט וקזבלנקה. בארוחות מלכים, בכנסים אקדמיים ואירוחים פרטיים, בכפרים קטנים ונידחים ברחבי מרוקו, וכמובן תוך טעימה ובחינה של מסעדות מרוקאיות בבירות עולם ובעיקר בפאריס, לונדון וניו יורק.

״אוכל מרוקאי״, ספרה של אמי, מתבסס על האוכל בכפר הקטן שלנו בספרו. אוכל אותנטי ועני שעבר מדור לדור, מאם לבת בלי שיחול בו שום שינוי, אוכל שנותר כמו שהוא במשך אלפי שנים, ולא ניכרה בו שום השפעה חיצונית, לא של הכפר הסמוך ואולי אפילו לא של הרחוב השכן. זה יופיו שלו וזה טעמו. הספר שלי, לעומת זאת, הוא תמצית ניסיוני האישי, שמבוסס על מגוון עצום של ניואנסים, על בחינת סגנונות בישול שונים והשוואת טעמים ומתכונים, שעל פיהם אחר כך קבעתי את סגנוני שלי, ועל פיהם אני מבשל לעצמי, לאורחי ואוהבי. אני לא אציע פה את כל התבשילים של המטבח המרוקאי, אלא אך ורק את אלה שאני מבשל שוב ושוב. כשלושים־ארבעים מן התבשילים המובחרים ביותר שאני מוצא עצמי חוזר ומכין לי ולאורחים, שאני חפץ ביקרם. אורחים אותם אני רוצה לפנק ואיתם אני רוצה לחגוג שעות של כיף ועונג.

אלה הם, לטעמי, שלושים־ארבעים התבשילים האופייניים ביותר, שבלעדיהם לא תיתכן חגיגה וסעודה מרוקאית ראויה. תבשילים אלה הם אישיים גם בבחירתם וגם בטעמים ובריחות שלהם.

הכוסכוס שאני מציג הוא הכוסכוס הפרטי שלי, שאין למצוא אותו ואי אפשר לאכול אותו בשום מקום אחר. זה הכוסכוס שהטעם והריח והצבע שלו צמחו אצלי לאט־לאט כמו החלומות שלי, או הסיפורים שלי, הם שלי בדיוק כפי שהטון והמטפורה בסיפורי ומחזותי הם רק שלי.

כשאני מבשל, עורך שולחן, או אוכל בחברה אוהבת, אני חווה חוויה רוחנית, אמנותית לא פחות משעה שאני כותב שיר או סיפור. לא המתכונים המופיעים פה הם היצירה, אלא הבישול עצמו, שבו אתה מאלתר, טועם, חושב, מוסיף, גורע, בודק, שוקל, בוחר ואוהב. רק אז, כשאתה מבשל ואוכל אתה הופך את המתכון לשיר ואת עצמך למשורר.

פרופסור אליעזר בשן רגיש לסבלם של בני עמו בגולה ולמעמדם התלוי על בלימה, מעמד המותנה בחסדיהם של השליטים, מהם היו עריצים או שהיו אדישים למצבם של אנשי החסות. הוא בחן סוגיה זו של יחסי יהודים ונוכרים הן מההיבטים ההלכתיים וחוקיים והן לאור המציאות של חיי היומיום. 

פרק ה : העברת יום השוק לשבת.

בערים נערכו ימי השוק לכפריים בסביבה בימים שונים. בדרך כלל יומיים בשבוע. היו מקומות בהם נערכו בימי ראשון וחמישי, והאחרים בימי שני וחמישי, והיה מקום בו השוק היה נערך רק ביום רביעי.

היו מושלים שהעבירו את יום השוק לשבת, ביודעם שהיהודים לא יחללו את השבת. החלפת יום השוק לשבת הייתה אחד האמצעים לדחוק את רגלי הסוחרים היהודים מהשוק, וכך לפגוע בפרנסתם.

גרמני בשם ROHLFS    שביקר במרוקו ב – 1861 כתב כי לעיר הקדושה טמגורט   TAMGURT בוואד דרעה העליון, אסור ליהודים להיכנס, וכן אסור להם להגיע לשוק השבועי הנערך מחוץ לעיר.

כדי שלא ירגישו בחומרת האיסור, נערכים ימי השוק בשבתות בהנחה כי יהודים לא יסחרו ביום זה.

לפי ידעה אחרת היו שני ימי שוק, ולמכירת עבדים שלושה ימים בשבוע. בדין וחשבון לאגודה נגד סחר בעבדים נמסר בשנת 1887 על ארבעה ימי שוק לעבדים במראכש. בהרי האטלס בימי שני.

איום כי יום השוק יועבר לשבת.

העברת יום השוק מימי החול לשבת הייתה אחד מאמצעי ההפחדה של מושלים אכזריים. במכתב מפאס לכל ישראל חברים – 12 במרס 1880 – עליו חתמו שמונה מחכמי פאס ועוד תשעה פרנסים, בו דיווחו על מצוקות והתעללויות מצד משולים בפאס, במכנאס ובתאזה, נאמר בין השאר :

השר הפחיד כי יחליף יום השוק שמסתחרים בו יהודים לרוב, לקובעו בשבת.

מניעת יהודים להגיע לשוק.

ב – 10 באפריל 1873 כתבו השגרירים של בריטניה וצרפת מכתב משותף לסולטאן מוחמד הרביעי בדבר היחס כחפי היהודים המסכנים במאזאגן – בחוף האוקיאנוס דרומית לקזבלנקה, עתה אל ג'דידה. באשר שהמושל מנע מהם להגיע לשוק הנערך בימי שני.

היות והפונים מודעים להתחשבותו של הסולטאן בנתיניו העניים, הם מתערבים למענם, ומבקשים כי הסולטאן ייתן הוראה לאפשר ליהודים לסחור בשוק בימי שני, כפי שהיה בימי שלטונו של הנמען, וכן בימיו של קודמו.

תגובת הסולטאן ב – 25 באפריל 1873, בקשר לתלונת היהודים העניים ממאזאגן על שינוי יום השוק משני לשבת היהודית, שוק זה מיועד לשבטים קבילים. והמושל בחר יום זה כדי לספק את דרישתם. יתר על כן, מתברר שיום השוק שונה בעקבות פנייתם של מספר יהודים מקומיים, שקיבלו חסותו של הקונסול הכללי של ארצות הברית, ונהגו בניגוד להנחיות המושל.

למרות זאת, הסולטאן ידאג לחקירת הנושא ללא משוא פנים, בדבר הסיבה לשינוי יום השוק. ואם יתברר שהקבילים התלוננו שהדבר פוגע בהם וגורם להם נזק, ובעקבות זאת שינו את יום השוק, הדבר סביר. אבל אם יום השוק שונה על ידי המושל בתורה שרירותי, ישונה יום השוק ליום שהיה בעבר כלומר, לא ייערך בשבת.

תמצית מכתבו של סיד בובקיר ממראכש לדרומונד האי מה – 24 באוגוסט 1873 :

בין השאר מודיעני, כי יום השוק ליהודי מאזאגאן יוחזר לקדמותו, כלומר לא יהיה בשבת .

גם בצכתב של הסולטאן לדורמונד האי ב – 29 באפריל 1875 נאמר, בהקשר לשינוי יום השוק מיום שני לשבת בשביל יהודי מאזאגאן, כי הסולטאן יצווה על חקירת הנושא, ויתן פקודה שיום השוק ישונה ליום שני, כמו שהיה בעבר. 

  פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל.

הספר אשר אני נותן לפניכם היום, לא נערך ויצא לאור, אלא כדי לקרב לבני הדור את דיוקנה של קהלה רוחנית וקדושה, מתוך קהילות ישראל, קבלת קודש עיר פאס אשר במרוקו, מרכז התורה והחכמה. מרכז של חקר הלשון המקודש, קהילה שעמדה בקשר עם חכמי המסורת.

 אליה הריץ את מכתבו המדקדק הראשון רבי יהודה בן קוריש, ועל אדמתה גדל דונש בן לבראט, והיא עירו של רבינו הרי"ף, ומקום תורתו של רבינו הרמב"ם ז"ל, ובני גלות ירושלים אשר בספרד בגלויותיהם השונות, מצאו בה מעין מולדת, ובהיותם בה נשמו את אווירתה. 

עוד כתב החכם הנז' בשנת אושיע לפ״ק מאת מולאי עבד אלמאליך בן מולאי אשיך יום ב׳ י״א לאלול המרוצה ופי אנהאר ברוחהו נצרו למולאי מחמד אהל פאס אג׳דיד,  " כאה די מולאי עבד אלמאליך הנז' וחין מסאוו מנוראה יג׳יבוה ג׳ברוה מריד יאסר מא סאבו פיה מא יג׳יבו, פי אסאעא נצרת לעולם לכול למולאי זידאן אללה ב״ה יג׳עלו מסעוד עלינא לשה״ו, ולראיה חתמתי שמי פה ביום שני שלשה ימים לחדש תשרי שגת ילחם – שפ"ח – 1628 –  לכם לפ״ק הצעיר עבד רחמן וחנן סעדיה אבן דנאן ס״ט

תרגום : בשנת שפ״ז (1627) מת המלך עבד אלמאליק בן המלך אשיך יום ב׳ י״א לאלול ובאותו יום הכתרו למלך מחמד אחיו. אנשי פאס החדש וכאשר הלכו להביאו (למקום ההכתרה) מצאוהו חולה מאד, לא מצאו מה להביא, באותה שעה כל אזרחי המדינה הכתירו המלך זידאן ה׳ ברוך הוא ישים אותו למזל טוב עלינו.

עוד כתב הח' הנז' וז״ל שמעתי שבפא׳ס אלבאל׳י נכנס האריה מן באב אלגיסא והרג חמור אחד ולקח בידו חמור אחר. ולא ידענו אם אמת היה הדבר הזה אם לאו, ובלי ספק שרוב הגוים אומרים כן לכן ראיתי לכותבו כאן. הצעיר סעדיה אבן דנאן.

עוד כתב הח׳ הנז' עוד שמעתי שבחצר ס׳ מחמד ן׳ גדאר נלחמו חתול א׳ עם חבירי ואכל א׳ לחבירו. וזה המעשה ׳ראוי לכותבו לכן כתבתיו אני הצעיר בש׳[י] עש״ק פ׳ יברכך ה׳ וכר.

עוד כתב הח׳ הנז' וז״ל בעוה״ר בליל שבת י״א לאדר מש׳ נותן נשמ״ה ליצי׳. – שצ״ה 1635 נפלו מהחומה ששה נדבכים והחריבו שלשה בתים. –  טאח פזנקא דייאלנא אצור טאחו מנו סת לוואח ונהדמו ג׳ דדייאר ומתו בהם ח׳ נפשות מלבד ב׳ נשים שהיו מעוברות. אוי לעינים שכך רואות.

 עוד כתב הח׳ הנז׳ זצוק״ל בחצר של ן׳ טלאלא היתה שם זונה א׳ שהיתה חשודה עם גוי א׳ והמירה דתה אוי לעיניים שכך רואות ולאוזנים שכך שומעות אוי לנו בעוה״ר שחזר המבוי שלנו לחרפה ולקללה לכל עובר ושב. הי״ת יבער עוברי עבירה בקרוב ויסלק חרון אפו מעלינו כי״ר. כה דברי הצעיר סעדיה אבן דנאן.

עוד כתב הח׳ הנז׳ וז״ל בעוה״ר נפטר הח׳ הש׳ הדו״מ כמה״ר יעקב חג׳יז זלה״ה בליל ש״ק י׳׳א לכסליו פרשת ויעקב הלך לדרכו ש׳ השמנ״ה״ – 1635 – ליצי׳ ועשו לו הספד גדול. השי״ת ישימהו כפרה ויאמר למלאך המשחית די רב עתה הרף ידיך כי״ר. נאם הצעיר המקוה רחמי יוצרו להושיבו שלו שקט ושאנן, ובצל שדי יתלונן. סעדיה אבן דנאן ס״ט.

אמר הכותב חקרתי ודרשתי על תאריך של ש׳ תה״ו – התי"א – 1651 –  שכתב הח׳ כמהו׳ שאול סירירו וכמה״ר סעדיה אבן דנאן זצוק״ל ולא מצאתי מי שכתב מה שאירע מן הזמן ההוא והלאה. אבל מה שסיפר לי זקן א׳ גוי שמו עבד אלוואחד בוזובאע הוא זה.

ידוע הוא שהפוקח הנז׳ לעיל ס' מחמד להאג׳ שהחריב בתי כנסיות הי"ן ע׳׳י הצר הצורר ס׳ בוכביד אתאמרי הוא האריך ימים במלכותו בהאלזאוויי״א וקאמו אלקוייאם פיאמו – עמדו מורדים בימיו – בכל הארצות פלקצאר אלכאדיר גילאן. ובפאס קאם סי׳ מחמד אדרידי שחיק טמיא ומעיק לישראל יותר מדאי והוא היה מושל בפא׳ס אלג׳דיד וסגר שערי העיר אין יוצא ואין בא. וג״כ בפאס אלבאל׳י קאמו ג״כ שני קוייאם אחד שמו ן׳ צאלח וא׳ שמו אסוגייאר והם ג״כ סגרו שערי פאס אלבאלי. והיו עושים מלחמה אהל פאס אלבאל׳י עם אהל פא׳ס אלג׳דיד והיו שוללים זא״ז והשיירות שיבואו לפא׳ס אלג׳דיד לוקחים אותם אהל פא׳ס אלבאל׳י וכן להיפך. והמלחמות בכל יום ביניהם. ויש יום א׳ שנלחמים בו ב״פ ועושים שלום יום או יומים וחוזרים עוד ונלחמים וביני ביני היהודים שהיו בהאלמלא׳ח ספו תמו ברעב ומרוב המס שהיה מטיל עליהם ס׳ אדרידי עד שהיו גובי המס לוקחים קמח מן הכד כשהאשה לשה והיו לוקחים האלג׳לטיט׳א – מלבוש נשים כעין חזיה –  מעל האשה והחלוק ג״ך מעל בשרה. והיו בורחים היהודים. ומי שיוצא חוץ לעיר היה מוציא מחייתו. ומי שנשאר בעיר מת ברעב. והיו משליכים עצמם מן חומת העיר, ויש שהיו הולכים לפאס אלבאל׳י בענין שלא נשארו בכל מלאה פאס מן היהודים כ״א ס׳ בעלי בתים.

וכששמע וראה בעיניו הצר הצורר אדרידי כך קבץ היהודים כולם ונשבע עליהם שילכו מעירו ולא יניח שום א^' בהאלמלא׳ח והיתה כוונתו להרע, לכשיצאו יחרים את שונאיהם של ישראל. אח״כ הפצירו בו השרים והגדולים ע״י שוחדות ומנחות עד שהניחם במקומם ושערי העיר סגורים אין יוצא ואין בא. והחטה שוה ה״ם ללמוד – מדה לתבואה – ואינו מצוי ונתעכב זה עד ש׳ התכ״ה – 1665 – ליצי׳ שבא המלך מולאי ארציד יר״ה. ובלילה פתח לו השר אלקאייד רזוק שער א׳ מפתחי העיר הנק׳ בא׳ב אלבוזא׳ת ונכנס ללמלא׳ח בלילה לחצר יהודה מאנסאנו שהוא היה רישפיטור – גובה מסים – של הקהל

יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון

מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא. 

פרק חמישי – ברית מילה, זבד הבת, פדיון הבן ופדיון פטר חמור

ליל הברית.

ערב יום הברית הוקדש רוב רובו ללימוד. לילה זה מכונה בפי יהודי מרוקו " לילת תסמייא " – ליל נתינת השם – " לילת אליהו הנביא " – ליל אליהו הנביא , לילת למילה – ליל המילה – או " לילת תחפיף "  ליל התספורת.

בלילה זה מרבים בלימוד הזוהר והתהלים.

שוראקי – בחדר של היולדת נוהגים לקרוא את הזוהר במשך כל לילות שמונת הימים שבין לברית מילה.

השמירה על היולדת ויצא חלציה בלילה זה, קפדנית יותר משאר הלילות, משום שהשטן רוצה למנוע מהילד מצוות המילה. על היולדת מפקידים שמירה מיוחדת וקבוצת נשים באה ומבלה את הלילה במחיצתה כדי להפיג במקצת את פחדיה.

מדליקים הרבה נרות בערב זה כסגולה אמיתית להכנעת החיצוניים. היו מקומות שנהגו להציב ערב ערב, נר דלוק על יד היולדת ואדם אחד חייב להישאר כל הלילה על יד " אנפיסא קרי היולדת.

ברבאט ובסאלי הנשים היו באות ועוברות כל הלילה עם היולדת כדי להשקיט את פחדיה. ספר מטעמים – מדליקין נרות לרמז שהילד יהיה טוב, ככתוב : ותרא אותו כי טוב הוא.

רבי יוסף משאש זצוק"ל מביא בספרו " אוצר המכתבים " כרך ב' את הדברים הבאים שהעתקתי מתוך הספר.

סימן תתקפה.  כרך ב'

אייר. לפאריז, להר"פ הלוי יש"ץ, שלום.

מכתבמעלתו הגיעני, בו ביקש עוד כבודו להודיעו ממנהגי העיר חדשים גם ישנים בעתות שמחה ואנחה, כי שמע שיש פה מנהגים מבהילים. דע ידידי, כי לא אמת השמועה, כי אין שום מנהג מבהיל, רק מנהגים שונים, ואודיעך הכל, אבל לא בפעם אחת, כי אין עתותי בידי, ואתחיל בברית מילה.

אישה כי תזריע וילדה זכר, הבן הראשון יהיה סנדקו אבי האב, והשני אבי האם, ואם מת כבר אבי האב, יהיה אבי האם הראשון,ואם מת אבי האם, או מתו שניהם, הבחירה ביד ההורים לתת הסנדקות למי שירצו, ומודיעים אותו ביום הלידה או מחורתו.

כל שבעת הימים עושים שמירה ליולדת, שלא תשאר לבדה בחדר אף רגע, וכל הלילות מניחים נר דלוק מערב עד בוקר, ובכל לילה נשאר אחד ער עד הבוקר, ותולין כל שבעה על פתחת הבית ולפני היולדת ניירות מלאים פסוקים ושמות קדושים לשמירה.

הניירות הללו היו כותבים אותם איזה סופרים עניים ומוכרים אותם ועתה הם מודפסים ונמכרים בחנויות, גם נותנים מראשותי הילד והיולדת סכין שכלה ברזל עם צרור קטן של מיני עשבים שחוקים ומעט חול, לשמירה מהמזיקין.

ושבת שבתוך ח', מתפללין בבית הכנסת בשירה ובזמרה ועולין לספר תורה אבי הבן והסנדק וכל הקרובים והאהובים ועושים נדבות איש כמתנת ידו, וביום הז' בבוקר שולח הסנדק לבית בעל הברית יין שכר ומיני פירות, אגוזים ותאנים ותמרים וצימוקים וקקאו, וגם כסות נקייה לילד הנולד.

ואם אבי הבן עני מוסיפים עוד מתת כסף, ובערב מביא שליח הקהל, דברים הצריכים ליום המילה,ף ואלו הם, כסר כבוד לסנדק, ולוח אחד עקום משני צדיו לארכו להשכיב בו הילד, ושלחן אחד קטן ומפה מרוקמת לכסא אליהו ז"ל, וכוס של כסף לקידוש, ועוד כוס אחר של כסף לתת בו יין שרף לרחוץ את המילה.

ועוד מחתה להקטיר בה קטורת על כסא אליהו בשעת המילה, ואחר ערבית בליל ח', נקבצים כל החברים והקרובים לבית הברית, המוזמנים כבר, והיולדת נותנת את הילד כשהוא מלובש בטוב על אותו הלוח, ולוקח אותו אביו מידה עם הלוח, ונותנו ביד הגדול הנמצא בקרואים, ולוקחו בשתי ידיו עם הלוח.

ומתחיל לשורר את השיר אדון עולם אשר מלך, בנגון מיוחד לזה, ונותן איזה פרוטות לתוך הלוח, ומניפו בידיו אנה ואנא, ונותנו לסמוך לו, ונותן גם הוא פרוטות ומניף, ונותנו לחבירו, וחבירו לחבירו עד כל המסובין. וחוזרים עוד פעם ב' וג' עד שגומרים כל השיר אדון עולם והישר יגדל אלהים חי וכו.. 

ומניחים את הילד עם הלוח על השלחן, והחכם הנמצא שם מברך כל הקרואים אחד אחד, ואחר כך משים ידיו על ראש הילד ומברך אותו בברכת הכהנים, יברכך ה' וכו…. ואומרים פסוק המלאך הגואל וכו.. ופסוק בן פורת יוסף וכו….ופסוק אם אם תשכב לא תפחד וכו…ומחזירים את הילד לאמו.

ואחר כך מביאים לפני המסובין קעאקין ויין שרף, ותבשיל של כרס ואוכלים ושותים ושמחים ונפטרים לבתיהם לשלום. ולמחר סמוך לחצות היום, באים לבית הברית כת אחת של משוררים קבועים לזה, ומתחילים מזמור למנצח על שושנים לבני קח קרח משכיל שיר ידידות וכו…

ואחריו מזמור שיר המעלות אשרי כל ירא ה' וכו…, ואמרים קדיש יהא שלמא וכו…ואחריו מתחילים לשורר בשירים קבועים אצלם, ובתוך כך באים נשים זקנות עם אשת הסנדק, ומביאים חמש נרות של נחושת ארוכות, ומניחים אותם בשורה על כסא אליהו.

ומשימות בנרות שעוות ארוכות לבנות או צבועות, וכל אחת מדלקת אחת, ובעוד הן מדליקות שופכות שיחן לפני ה' בזכות אליהו ומצות המילה, כל אחת מה שצריכה, אחת שואלת עושר, ואחת בנים, ואח בריאות, וכו…וכו…

ואחר כך מניחות את המחתה מלאה גחלים לוחשות על השלחן בן הנרות, וכל אחת נותנת עליה מעט קטורת, והולכות להןועוד בא נגיד החברה " חסד ואמת " ויושב על הכסא המוכן לסנדק, ובין כה וכה נאספים כל הקרואים למילה, ואז בא הסנדק מלובש בגדי שבת אחר שכבר רחץ במרחץ וטבל ועוד לפני הכסא.

ונותן איזה דבר לצדקה לחברת חסד ואמת ביד הנגיד, איש כנדבת לבו, ואז יורד הנגיד מהכסא והסנדק מתעטף בטלית ועולה לכסא ויושב, ואבי הבן מתעטף בטלית ועומד, ואז אשת הסנדק מביאה את הילד על אותו הלוח ומנחת אותו על כסא אליהו, והחכם הנמצא שם אומר בקול רם ובנגון, זהו כסא אליהו הנביא ז"ל.

יהי רצון שיגלה במהרה בימינו, שלשה פעמים, ועונים כל הקהל, אמן. ובעלי השיר מושכים בשיר, ואשת הסנדק נוטלת את הילד ומוסרת אותו ביד המוהל, ונותן אותו על ברכי הסנדק והחכם מברך אבי הבן והסנדק והקהל, ואם יש חולה בעיר מברכין אותו.

ואחר כך מברך המוהל על המילה, ומל, ואחר כך אבי הבן מברך, וקהל אומרים אשרי תבחר וכו…ואומרים יום ליבשה וכו…והשיר קרב נא קץ משיחנו וכו… ואחר כך אחד מהקרובים מברך על הגפן וכו…וקורא שם לילד אשר הוסכם כבא מאביו ואמו, וכל הקהל אומרים פסוק הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, וחצי קדיש ואומרים פלוני זה הקטן גדול יהיה, כשם שזכה למילה כך יזכה לתורה ולמצות ולחופה ומעשים טובים בחיי אביו ואמו ובחיי סנדקו ובחיי מוהלו, וכן יהי רצון ונאמר אמן.

ואחר כך אומרים יהא שלמא רבה וכו…ואדון עולם וכו…ויושבים סביב השלחן הערוך, ואוכלים בצים שלוקות, עם פת בכסנין ושותים יין שרף, ומחלקים לכל אחד מעט תמרים ואגוזים וצימוקים וחתיכת פת כסנין.  והסנדק אם הוא נדיב לב מחלק צדקה לכל תלמידי חכמים הנמצאים שם, ונפטרים לבתיהם לשלום.

זהו הסדר הנהוג מזמן קדמון עד היום כאשר מספרים הזקנים, זולת בזמן הקודם היו מלין בהסכמה אחר תפילת השחר, והיו עושים סעודות גדולות ביום המילה ובשבת שבתוך ח' ותול"ם.

ואם היה הבן בכור, מפרסמים הדבר ביום המילה על ידי שיר אחד מיוחד לזה, וביום ל"א אחר מנחה פודים אותו, ועושים סעודה קטנה כמנהג כל המקומות, אין שום שינוי.

ואם נקבה תלד, קורין לה שם ביום השבת אחר שחרית בעודה קטנה, בצים ופת כסנין ויין שרף. המנהג של תגלחת הקטן, הנוהג בכל המקומות, אין לו מהלכים פה כלל, זהו מה שיש להודיע לכבודו עתה, ושלום.

אני היו"ם ס"ט

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להרים שעלו ממרוקו במאי 1949.

עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך.

בתחילה נתמלאתי חלחלה לשמוע המילה " סלקציה ", שכן היא מזכירה תקופה שתיזכר לדראון עולם בתולדות האנושות ; אך כבר בתחילת עבודתי במחקר זה גיליתי, שכל מנהיגי היישוב – דוד בן גוריון, משה שרת, לוי אשכול, אליעזר קפלן, גיורה יוספטל, זלמן שזר, יצחק רפאל, ברל לוקר, נחום גולדמן ועוד רבים אחרים – השתמשו במילה זו, סלקציה, בברירת העלייה מצפון אפריקה – וזאת רק שנים ספורות לאחר השואה. 

בתקופת המנדט הבריטי הפעילה ההסתדרות הציונית שלושה קריטריונים לברירת עולים :

1 – כלכלי : עולים היכולים כלכלית להיקלט בכוחות עצמם.

2 – בריאות : עולים בריאים ; שכן חולים יהיו נטל כלכלי ולא יתרמו לבניין הארץ ; ומשום שממשלת המנדט אסרה כניסת חולים במחלות מידבקות.

3 – מפתח מפלגתי : המפלגות השתלטו על ניהול העלייה וחילקו סרטיפיקטים לעולים המזוהים עמם. הייתה לכך חשיבות במערכות הבחירות לקונגרסים הציוניים.

סלקציה זו אירעה בתקופת המנדט הבריטי ; אך גם מדינת ישראל, הצעירה והעצמאית, החליטה בשנת 1951 על צעד זה ביחס לעולי צפון אפריקה.

מטרת תקנות הסלקציה : בלימת עליית יהודי צפון אפריקה.

תקנות הסלקציה התקבלו בהנהלת הסוכנות ב-18 בנובמבר 1951, כפי שהציע ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, בדיון על הסלקציה.

" בארצות מרוקו, תוניסיה ופרס יש כחצי מיליון, ועלינו לבחור מארצות אלה ( הדגשת המחבר על מילה מארצות אלה ) בעיקר נוער וחלוצים בגילאי 13 – 14. זה יהיה יותר זול וגם נוכל לחנכם, והם יוכלו לקלוט את המשפחות שלהם כעבור שנתיים שלוש ביתר קלות.

ואם לאו – אנו עלולים לטבוע בים של לבנטיניות והארץ תיהפך לארץ של לבנט, מדיניות העלייה שלנו צריכה להיות העלאת שמונים אחוז חלוצים ונוער ועשרים אחוז שהם תלויים בהם. "

לבנטיני – בן המזרח הקרוב, שמוצאו מארצות הלבנט; פרימיטיבי, בעל השכלה שטחית – מתוך מילון אבן שושן. תוספת שלי – אלי פילו.

ואכן, הצעתו של משה קול התקבלה " 80% מהעולם מארצות אלה צריכים להיבחר מבין המועדים לעליית הנוער והחלוצים, והפרנס חייב להיות עד גיל 35 ; בתנאי שהם נלווים למפרנסים : כולם – כל העולים – צריכים להיות בריאים. 

אתנחתה קלה מספרו של חיים מלכא, וכאן אני מביא סיפור אישי שלי – אלי פילו:

 כל המובא כאן על ידי מר מלכא, אני חוויתי זאת על בשרי תרתי משמע ביחד עם אבי ז"ל. עת הגיעו " הסיונים " לארגן את העלייה ממרוקו, כך כונו השליחים מארץ ישראל בפי יהודי מרוקו, וגם זכו להערכה רבה מצד הקהילה, אם באירוח, בסעודות משותפות, בכבוד גדול בבתי הכנסת ועוד,,,,

יהודי מרוקו מהעדה הכנועה, כך אני מגדיר את העדה המפוארה של יהודי מרוקו, מילאו אחר הוראותיהם של " הסיונים " ולא החסירו דבר מבקשותיהם. כאשר הגיע תורנו להתייצב בפני השליחים, ראשית היה עלי ועל שני אחיי, לעבור את הטיפול בגזזת הארורה, מבלי לדעת אם בכלל אם היינו נגועים, אלה הוראותיו של ד"ר שיבא, שעשה הכול על מנת לעכב את עליית יהודי מרוקו לארץ, בטוענות שונות ומשונות ובכוח הזרוע, עת ניכס לו בכוח את הבדיקות ושלל אותן ממשרד הבריאות.

שלב טיפול הגזזת עבר עם כל הכאב הטמון בזה, והגיע תורנו להתייצב שוב עם המסמכים הדרושים שיעידו על ביצוע הטיפול הארור הזה, וכעת עלינו להוכיח שני דברים עיקריים, הגיל והיכולת להתפרנס באופן עצמאי בארץ שאליה אבי ז"ל השתוקק להגיע כמו כל יהודי מרוקו, שחלמו עליה יומם ולילה, ולא הייתה מטרה נעלה יותר מעצם העלייה לארץ הקודש או כפי שכונתה בפי יהודי מרוקו " ירושלים ".

אבי ז"ל שהשנה ימלאו לו חמישים שנה לפטירתו….יהי זכרו ברוך

אבי ז"ל ביקשני להתלוות אליו, על מנת לשתף בשמחה לעלייה לארץ, כיוון שהיה בטוח, שהאישור לעלייה הינו עניין שולי, הרי עברנו את הטיפול של שיב"א ( קשה לי אישית לכתוב את שמו ).

כאשר הגיע תורנו, בדקו את תעודות הלידה, והשליח הצביע לכיוון אחר מזה של אלה שאושרו לעלייה, אקט הזכור לרע מאירוע טראגי אחר, שזכרונותיו אינם משים מקרבנו. וכך אבי ואנוכי הקטון עברנו את הסלקציה וסורבנו לעלייה לארץ, יען כי לא עמדנו בקריטריונים של המשרדים בארץ. לבנטינים ובלתי פרודוקטיביים מפאת גילו של אבי ז"ל שהיה מעל לגיל 35 גיל הנחוץ לעלייה לארץ.

חזרנו אבי ז"ל ואנוכי הביתה, פניו אמרו הכול, אמי שתחיה ניסתה בכל מאודה לנחמו אך ללא הועיל, אבי שחלם לעלות לארץ, נדחה על ידי רשעים חסרי לב, בשל קריטריונים נוקשים שהתוו אנשי הממשלה השונים כאן בארץ, בלא לדעת לא דבר ולא חצי דבר על יהדות מרוקו, לא עברה ולא תרבותה המפוארה באלף מונים מזו של אלה שחקקו את החוקים הדרקונים וחרצו גורלותיהם של אלפי משפחות ממרוקו.

אבי שהיה בטוח שהנה אישור העלייה מונח בכיסו חיסל את עסקיו הלא רבים, ונפרד מכל מכריו ולקוחותיו. לא חלפו ימים רבים ומרוב צער, קיבל התקף לב שממנו לא יצר מעולם, עד שהחזיר את נשמתו לבוראו כאן בארץ, בה שהה תקופה קצרה ביותר.

אני שמח עבורו שהצליח להגשים את חלומו, למרות החוקים הדראסטיים של מקבלי ההחלטות כאן בארץ, אשר מצד אחד אחיהם ממזרח אירופה לא רצו לעלות, ומצד שני תיעבו את הלבנטינים מארצות ערב, ובמיוחד ממרוקו.

כעת עדתנו המפוארה שלנו מושרשת כאן בארץ, ותרומתה הענקית אשר אין לה אח ורע בכל העליות כולל הבילויים המעטים שעשו יותר רעש מאשר מעש, וזהו ניצחונו של אבי ז"ל על מערכת עויינת ודוחה, גזענית, שונאת זרים, מתכחשת לעברה המפואר של עדתנו, מבלי לפתוח ספר אחד אודות ההיסטוריה עתיקת היומין שלה.

לסיכום, אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה, לו יהודי מרוקו, היו מפונקים כמו יהודי מזרח אירופה ואמריקה, ולא היו עולים לארץ, מעניין איך היה נארה חבל לכיש, חבל התענ"ך, צפת, תל אביב, טבריה ועוד ועוד ועוד. עד כאן סיפור הסלקציה הפרטית של אבי ז"ל ושלי.

הספרות הרבנית בצפון אפריקה.

השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948

ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה

שלום בר-אשר.

ירושלים, התשנ"ט

רבי שלמה אבן דנאן אחרון הפוסקים ה " ישנים " במאה ה-19 וראשית המאה ה-20

שלמה אבן דנאן היה אחד הפוסקים הגדולים האחרונים בפאס. שני קובצי השו"תים ופסקי הדין " אשר לשלמה ", ו " בקש שלמה ", המשיכו לטפל בנושאים שזכו לדיון מקיף אצל חכמי ישראל הימי הביניים בכלל ואצל חכמי מרוקו  בדורות האחרונים בפרט. דיני כלכלה ודיני מעמד האישי. מבחינת הזמן מקיף הפוסק את המרחב ההיסטורי מיום מינויו כדיין ומורה צדק בשנת 1879 ועד למותו בשנת 1928, כלומר יובל שנים של יצירה רבנית.

מבחינת המקום פנו אליו לא רק בני עירו אלא מרחבי מרוקו, בייחוד מצפון מערב ומדרום מזרח, מווזאן ועד תאפילאלת, הדיוטות ותלמידי חכמים.

תשובותיו מקיפות והן נזונות ממקורות הראשונים והאחרונים כולל חכמי המאה ה-19 בארצות שונות כמו רבי עוזיאל אלחאייך בתוניס ורבי משה פארדו בירושלים, לצד חכמי ארצו, מרוקו. דרוש מאמץ נפשי אדיר כדי לעקוב אחרי המקורות השונים והקשר שביניהם. בתשובה הראשונה בשו"ת " אשר לשמה " הוא מצטט את הירושלמי, עובר לרבי יוסף אבן מיגאש והרמב"ן, מדרדר בדברי הריב"ש והרשב"א, מגלה בקיאות בחכמי תורכיה האחרונים, מהרימ"ט, הכנה"ג ומסיים בפסקי חכמי סאלי שעודם בחיים.

בין במקורות האלה הוא משלב את פסקי חכמי מרוקו מן המאות ה-18 וה-19. יש חשיבות לרציפות ההלכתית, המוזכרת בתשובותיו הן מספרד למזרח, והן מן המזרח למרוקו שהייתה מרכז של הלכה בדורות האחרונים. בסמכותו הכירה גם תרבות שונה לגמרי, ממשלת צרפת, שפנתה אליו לחוות דעתו בעניינים שהגיעו  לערכאותיה. סמלי שבהדפסת ספרו השתתפו גם בני משפחת רוטשילד במערב אירופה. לספריו הסכימו חכמי ארץ ישראל, שעמם קיים קשרים הדוקים, ובראשים בעל " שדי חמד " רבי חזקיה מדיני.  

הדרשה העממית במפנה המאות ה-18 וה-19 : רבי אברהם חלוואה.

בשלהי המאה ה-18 נכתבו במרוקו ספרי דרוש רבים, בעיקר על פי דרושים שנאמרו בהספדים או בשבתות מיוחדות במחזור השנה היהודית. לתשומת לב רבה זכו דרשותיו של רבי משה בירדוגו " כנף רננים " . רבי רפאל בירדוגו שיד הייתה לו, כאמור, בשטחים מרובים, עשה נפשות לדרשות העממיות והן נתפרסמו בקונטרס " רב פנינים ".

דרשותיו של רבי רפאל היו ביקורתיות ביותר, הוא הוכיח את בני זמנו על צביעותם, בכך שהם מתפללים לשיבה לארץ, אך בד ובד בונים בתים מפוארים, ולפיכך ישיבתם בגולה היא ישיבה של קבע.

ספרי דרוש אחרים הם של רבי מנחם עטיאה " נר המערב " ו " אבני קודש " של רבי שאול אביטבול. רבי אברהם פינטו, היה גם כן מקובל כמו אביו, הוא כתב את " הדרת קודש ", ביאור על הזוהר, והגהות ל " אוצרות חיים " של רבי חיים ויטאל.

צמיחתו של האדם הבינוני במאה ה-19 בולטת במגמתו החינוכית של רבי אברהם חלוואה בדרושיו לתורה " לדרוש פשטים ורמזים המושכין את הלב ". מגמה זו זוכה לאישורם של חכמים שהסכימו לספרו. הכל כותבים בסגנון אחד שחלוואה הצטיין באמירת " חידושים מתוקים מדבש עטופים בדברי מוסר והשכל ", או דברים השווים לכל נפש האדם ראויים לחכמים גם להמון העם דבר נאה ומתקבל.

ואמנם מסכים אחר, ישראל רפאל שכנזי, מבליט את קהל יעדו הכפול של חלוואה, לחכמים, סגנונו הגיוני, לבני העם, מגמתו העממית תמשוך את לבם " למוסר וליראת ה' טהורה ". הספר על פי התוצאה שלפנינו, נועד אפוא לתועלת המלומדים והם הם שקיבעון לפי קהל השומעים איזה מותכם הספר מתאים לדרשה. ואכן סגנונו בחלק מן הדברים נועד לחנך ולעצב את דמות העם : הוא נעדר מקורות רבים, לבד ממדרשי חז"ל ורש"י, ומשולבים בהם משלים ועשיות ואגדות, ברוח הפרשנות הנראית לו, כדי לעצב את חייהם על כפי מעשיהם של אבות האומה וחכמי התלמוד.

מצד אחד, ישנם חלקים רבים בדרושיו שבהם הוא מביא מקורות מפרשנות ימי הביניים כדי ללמד תלמידי חכמים דברים חדשים, " אל גינת אגוז ירדתי וממנו למדתי דברי חכמים, והייתי מלמד מדבריהם והאירו עיני כי טעמתי קצת מיינה של תורה, כדי להוציא לאורה חידושים נפרדים.

כמדומה שלפנינו ספר ראשון מסוגו, שנועד למשכילים בעלי יידע תורני מובהק, אף גם לאנשי ההמון, בערים קטנות ואנשים מועטים. והוא, חלוואה, משמש מתווך ביניהם. מכאן נגזר מבנה הדרשה שלו, הוא מתחיל בדברים כללים ומופשטים ואחרי כן משלב בהם משלים שנועדו להמחישם בפני בני העם. אופייני ביטוי שבו השתמש פעם אחת " ואני אומר אותו בדרך משל " על נושא קשה במיוחד. אולם גם הדברים העממיים וגם הפלפולים שבספרו נועדו למטרה משותפת, לחנך " על הדין ועל האמת ".

ידועים גם חכמי מרוקו שהגיעו לארץ ישראל בחמישים השנים האמצעיות של המאה ה-19 – 1830 – 1880 לערך וחיברו בה את יצירותיהם. נודעו בפרט חכמים ממכנאס שהשתקעו בטבריה, ובזכותם נתכנתה עיר זו " מכנאס הקטנה ". רבי משה בהלול, נולד בשנת 1883 חיבר חידושים על התורה ( עדיין בכתב יד ).

לארץ הגיעו רבנים גם מן הספר המרוקני כגון רבי דוד ועקנין מנדמאת נולד בשנת 1887, מחבר " וידבר דוד ", ו " ילקוט דוד " על המשנה. גם בנו, רבי שמעון , כתב דרושים וחידושים על התורה " ליקוטי בן דוד " " דושר סמוכים " ו " דבר השו"ה.

רבי יעקב משה טולידאנו תיאר בספרו " נר המערב " את תולדות יהודי מרוקו מזווית רבנית במאה ה-19 כפי שתיאר את המאה ה-18.