מראכש העיר-חביב אבגי
חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש
קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.
המללאח.
מוקף חומה שנוצרה מרציפות הבתים הצמודים אחד על אחד, ולו שער מרכזי אחד גדול, ושערים קטנים הנשפכים במקומות שונים מ
סביב לריבוע החוצה. השער הראשי נקרא בי כל "באב שער המללאח. יתר השערים מקראים על שם כיוון מוצאם, כמו, שער הגן, שער בית העלמין וכו….
לפנים היה גן בקצה הדרומי של המללאח בשם " זנאן לעאפיה ". בתחילת שנות החמישים שהיו שנות העלייה הגדולה ממרוקו, קרה דבר מעניין, למרות העזיבה הגדולה של הצעירים את העיר, דווקא אז היה מחסור חמור בדיור במראכש.
השלטונות נאלצו להקצות אדמות לבניה במיוחד לזוגות צעירים, בנו בשטח הגן שיכונים בתים בני שתי קומות. קראו להם בשם " אביתא יזראלית – מגורי הישראלים.
החלפנים.
בכניסה לשער המללאח, ישבו לפנים החלפנים או בשפת המקום " סרארפיאה ". הם קנו מטבעות עתיקות, בעיקר מטבעות בעלי ערך, רוב אלה שמכרו אותם לא ידעו את ערכם האמיתי . מספר החלפנים היה מועט, שניים או שלושה.
אחד מהם, היה ממתפללי בית הכנסת הקבוע שלנו. היה בעל קול צרוד, ותמיד נאלץ להיעזר בידיו בכדי להסביר את דבריו, יש להניח שגם אבותיו עסקו בכך. ציודם לא היה אלא שרפרף קטן, כרית ושולחן בגודל 40/40 ס"מ, מכוסה שטיח קטן, ועליו קערת קש ובתוכה הסחורה המוצעת.
הם עסקו בסחר – מכר של מטבעות כסף, זהב ונחושת, אבני חן, מחרוזות וכו….. הכניסה למללאח הייתה דרך שער ראשי ורחב, שם ישבו החלפנים שניים מול שניים או אחד מול השני. בטווח ראייה ושמיעה האחד מהשני, כנראה כדי למנוע תחרות מיותרת.
לפעמים קורה שלקוח עובר לחלפן השני. ואז הם מעבירים מסרים בין אחד לשני בלשון הקודש וברמזים, כגון " הנח לו שילך ". או למשל ערך הקניה גדול מכוחו של החלפן, מספיק לזרוק את המלה לזה שממולו, או לזה שעל ידו שותפים ?
ואם הלא יסכם התשובה תהיה בכמה ? ואז כמובן כדי לבלבל את " האויב ", אין להשתמש בשפת המספרים אלא באותיות. " דלת קופים " – ארבע מאות. מאחר ובני דודים אנחנו וארבע מאות בערבית או בעברית נשמעים אותו הדבר, לכן יותר פשוט להגיד ג' קופים או ד' בחשבון האלף-בית, ויובן במה המדובר.
ובכל ענפי המסחר בין היהודים, פעלה השיטה של לקנות ולמכור ביחד וכל אחד לחוד. כך שהמחיר ישאיר רווח נאה למחייה. לדוגמה : שמעון קונה מאה מטר בד ואין בכוחו לממן את העסקה, פונה ללוי או לראובן ומבטיח נתח מוסכם מהרווחים. לריבית, קנאה ותחרות, אין מקום בין היהודים.
כשלושים חנויות מוכרים בדים, כולם צמודים אחת לשנייה ואחת מול השנייה. כשלושים חנויות של צורפים השוק הצורפים צמודים אחת לשנייה, יחסים טובים שררו בין בעליהן, וברכו כל אחד חדש שנוסף, ויצטערו על זה שהלך. בכל ענפי המקצוע והמסחר זה הקו המנחה והקובע בחברה. העיקר לשאת ולתת באמונה, ולעמוד במבחן הזמן, לא לסטות ימינה או שמאלה.
הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.
רובו של המסחר הקמעונאי, ובחלקו, גם הסיטונאי, היה מרוכז במללאח לפי הסדר הבא : לפני הכניסה לשער המרכזי של המללאח שוק הצורפים. הכניסה אליו דרך שער המקביל לזה של שער המללאח. זה היה שוק של האומנות היהודית במיטבה, שיצרה דברי אמנות מהשורה הראשונה.
המוצרים מסוגי המתכות העדינות כסף וזהב, נחושת, ברונזה, ריקועי מתכות, ועוד. מפליא לראות את התכשיטים המרהיבים שיצרו בעשר אצבעות ובכלים ידניים פשוטים בלבד. אז הייתה עדנה למדריכי התיירים ולמבקרים שבאו לכאן. בעיקר עבודות אמנות של יצור תכשיטים מחוטי זהב וכסף, רקוע וחריטה אומנותית וכו…..
ההיסטוריון " עלי באי ", ספרדי, שסייר במרוקו בין השנים 1803 – 1805 מספר : " כי במראכש היהודים בלבד הם צורפים " . והגרמני קונרינג, שכתב כשבעים שנה אחריו, מערים " כי היהודים בעיר זו הם הטובים ביותר.
ככלל יהודים רבים עסקו באומנויות של מלאכת מחשבת, חלקן היו נשים ולא היה נחות מספרן ממספר הגברים. הייתה זו אומנות נקייה, שהייתה לה פינה בתוך הבית. המקצוענות עברה מאב לבן ומאם לבת. רקמה ססגונית על קטיפה ירוקה ואדומה, שני הצבעים המועדפים אצל המרוקאים, החל מנעלי נשים, ועד לכדים ומצעים ופרטי לבוש מיוחדים.
השפעת הצרפתים והחינוך היהודי בעידן החדש.
האליתה היהודית ישרה קו לעבר הממשל החדש, שזה עתה ביסס את מעמדו במדינה. וממנו היא ציפתה להשליט משטר של צדק וחירות המעוגנים בחוקה הצרפתית. או לפחות, לספק ביטחון מינימלי שיאפשר חיים נורמליים.
אולם כדי להתחבר לצרפתים, היה צריך לאמץ תרבותם שיחם והגיגיהם. בתוך חצי יובל הצליחה להכשיר ולהכין את המעבר מתרבות מסורתית ודתית, לתרבות מערבית חילונית, שהייתה נחוצה ליהודים לפי דעתם של ראשיה והוגיה.
לכך נרתמה חברת כל ישראל חברים מצרפת, אשר תוך כניסתם של הצרפתים למרוקו, הביאו אתה עידן חש בימיה של הקהילה היהודית במרוקו, חיזקה את מעמדם של אלה הדוגלים ברפורמה בחינוך ברוח המאה העשרים.
אמנם רבים חששו שהניתוק והפילוג שהרפורמה עלולה להביא בעקבותיה, אבל לא היה בכוחם הנפשי וביכולתם הכלכלית להתנגד לה. מאות שנות הדיכוי ועליות וירידות של גיאות ושפל, שהיו מנת חלקם של היהודים במרוקו היוו קרקע פוריה, עליה יצמחו רעיונות לקידום החינוך הכללי.
Communautes juives des marges sahariennes du Maghreb
Communautes juives des marges sahariennes du Maghreb
Edite par M. Abitbol
Institut Ben zvi pour la recherche sur les communautes juives d'Orient
Yad Itshak Ben-Zvi et l'Univesite Hebraique de Jerusalem
Le choix des responsa conserves n'est pas sans importance. Ils sont destines, faut il le rappeler, a resoudre des cas d'espece, des problemes nouveaux devant lesquels la legislation traditionnelle restait sans reponse. L'auteur d'un responsum a d'ailleurs le droit d'etre en desaccord avec ses contemporains ou ses predecesseurs. II peut, s'il le desire, s'opposer a la pratique juridique admise et en demander la modification. Sans doute les decisionnaires nord-africains ont ils toujours fait preuve de la plus grande deference envers Joseph Karo, l'auteur du code Shoulchan Arouch, qu'ils citent bien plus souvent que Maimonide lui-meme, mais cette deference n'est pas obligatoirement aveugle.
La liberte d'expression reste grande et il appartient a l'auteur du responsum d'imposer sa decision grace a sa science talmudique, sa connaissance des precedents et sa technique casuistique. Certains ont d'ailleurs ete accuses, pas entierement a tort, de donner des reponses fort brillantes a des problemes artificiels, inventes de toutes pieces, dans le seul but de demontrer les qualites et les talents dont ils souhaitaient s'enorgueillir. Ces cas semblent cependant bien moins nombreux en Afrique du Nord qu'en Europe: on y reste plus proche du concret.
II arrive egalement que la brievete d'un responsum soit surprenante. En effet certains rabbins, une fois le probleme expose, se contentaient de donner une reponse aussi breve que possible, sans la charger ou l'allourdir d'une long appareil juridique, mais cette brievete n'est pas en soi un raison suffisante pour affirmer qu'une autre main a reecrit et resume un responsum qui etait bien plus long a l'origine. Le rabbin Juda Benattar se faisait merite de repondre brievement aux questions qui lui etaient soumises et il n'etait pas le seul a en agir ainsi.
Place devant le probleme de la transmission ou de !'edition, l'editeur sera tente de rechercher des cas, des problemes qui sortent de l'ordinaire, et qui sont par consequent susceptibles d'attirer et de retenir l'attention du lecteur. Les questions de routine ne meritaient pas une reponse approfondie: le responsum se devait de traiter de problemes nouveaux et de proposer des reponses neuves, Le sujet de cette litterature est donc l'exceptionnel, le moderne. Les problemes qui y sont traites ne sont pas, sauf en periode de grande crise politique ou de persecution, les problemes de tout le monde, mais ceux d'une classe dirigeante, generalement tres prospere. La litterature des responsa est donc, tout au moins en ce qui concerne pas specifiquement des problemes rituels, une litterature de classe, qui s'occupe des grands, des chefs de communaute, des hommes d'affaires, des entrepreneurs, etc. Le petit peuple n'y apparait generalement pas. C'est qu'il n'etait pas en mesure de s'adresser a des juges rabbiniques de premier plan ou que ses petits problemes ne presentaient aucun interet particulier.
ממזרח וממערב-כרך ג'-מאמרים-קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
ממזרח וממערב כרך ג'
קובץ מאמרים בתולדות היהודים במערב ובמגרב
בעריכת
שמעון שורצפוקס
הוצאת אוניברסיטת בר-אילן
רמת גן – תשמ"א
" לשון למודים " – קובץ איגרות והמלצות, הכולל המלצות שכתב לעזור לעניים, לאלמנות, להכנסת כלה, לשד"רים ולפדיון שבויים, מכתבי נחמה, מכתבים אישיים והקדמותיו לספרים. ויש מלשון למודים הרבה העתקות בכתבי יד הנמצאים בספריות ברחבי תבל ובידי אנשים פרטיים.
ההעתקה הטובה והמושלמת מכל ההעתקות שבדקתי היא זו הנמצאת בבית המדרש לרבנים בניו יורק. " לשון למודים " נדפס לאחרונה, אולם יש להיזהר בעת השימוש במהדורה זו. המהדיר השתמש בכתבי ידי אחרים לרבות כתב ידו של ביעב"ץ.
הוא שינה את סדר האיגרות מכפי שהוא בכל כתבי היד, שבכולם נכתבו האיגרות לפי סדר גרונולוגי. המהדיר ערך את האיגרות לפי סדר ענייני, ולא שמר על סדר כרונולוגי בתוך הסדר הענייני, וגם זה לא באופן עקיב.
יתירה מזאת, איגרות שכתבו נכדי היעב"ץ מופיעות בין האיגרות, בלי שהמהדיר ירגיש שאלה אינן מהיעב"ץ; וכן איגרות תנחומים שנשלחו למשפחת היעב"ץ מופיעות לפני איגרות תנחומים ששלח היעב"ץ. גם לא טרח המהדיר לציין על כל איגרת לפי איזה כתב יד, ולפעמים לא העתיק האיגרות בשלמותן. דומה שיש מקום לערוף הקובץ מחדש תוך ליקוט ואיסוף כל איגרות היעב"ץ עם הערות והארות.
מפתח לספר " מדרש שמואל " – ביאורים על מסכת אבות לרבי שמואל די אוזידה. על פי מהדורת ונציה של"ה- נראה שהמפתח כלל מראי מקום למאמרי חז"ל. את המפתח הכין היעב"ץ עבור דודו.
" דברי חכמים כדרבנות " – לקט מאמרי מוסר על פילוסופיה מימי הביניים וסיפורים. את הלקט העתיק היעב"ץ, והוסיף הארות והערות משלו.
סיכום המאמר.
ניסינו לתאר במקצת דמותו של היעב"ץ ויצירתו. מלכתחילה לא חשבנו שניתן במסגרת זו לתאר את אישיותו רבת האנפין, וגם לא להביא את כל הידיעות ההיסטוריות שניתן היה לדלות מכל הספרות הרבנית שבדפוס ובכתבי יד, שהסתייענו בה במאמרנו.
מהמעט שהבאנו כאן ניתן ללמוד על אישיותו ועל הסמכות הגדולה שהייתה ליעב"ץ בקרב יהודי מרוקו. מתיאור קורותיו של היעב"ץ ותחומי יצירתו, עולים דמותו הרוחנית וכוחו הציבורי; פעילותו העיונית השפיעה על פעילותו כמנהיג והושפעה ממנה.
היקף היצירה הרוחנית חובק תחומים רבים " חכמות והאיכות הן המייחדות את היעב"ץ לעומת כותבים ויוצרים אחרים ביהדות מרוקו בתקופתו, ומעידות על כישרון יוצרן וחפץ היצירה העז, שהביאו להשקיע מעייניו בילדי רוחו' אהבת הספר ובקיאות בהלכה בולטת בשפע היצירה, ובכל התחומים האחרים.
מפעילותו הציבורית עולה דמות של מנהיג תקיף הנשען על ידע, ייחוס אינטלקטואלי, מעורבות בבעיות פרט וציבור, מקורות הסמכות שלו. ואכן, אלה הקנו לסמכותו היקף שחורג ממנהיגות חייטו אף גרמו שיכהן כדיין ביותר מקהילה אחת.
ציור דמותו בעיני הציבור וקבלתו כמנהיג, מעידים על הערכים שהחברה במרוקו הושתתה עליהם באותה תקופה. חרף הלחץ הפוליטי ובעיות הכלכלה – המטילים צלם על התקופה – תכנים רוחניים, מידות מוסריות, בקיאות במקורות והיקף יצירה הם היסודות הנאותיים הנהגה נכונה בעיני הציבור, גם כאשר עומדים במתח עם ערכי הנהגה חלופיים כעושר, קרבת שלטון וייחוס משפחה.
סוף הפרק " קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר.
ד"ר דן אלבו – שירים ומאמרים
החינוך הצרפתי בקהילת וואזן בשליש הראשון של המאה העשרים
ד"ר דן אלבו
א. הנסיבות ההיסטוריות והלינגוויסטיות בקהילה בתחילת המאה העשרים
יחידות הצבא הצרפתי התרכזו ב- 16 בספטמבר 1920 בעין דיפלי בפיקודו של הגנרל פוימירו- Général Poeymirau. שני כוחות האחד בפיקודו של קולונל טרסטורנל והשני בפיקודו של קולונל קולומבט נעו לעבר העיר וואזן תוך ניהול שיחות עם מנהגי השבטים באיזור. הפעולה הכפולה, הצבאית והדיפלומטית הובילה להצלחה מהירה. ב- 2 באוקטובר 1920 ג'נראל פוימירו נכנס בראש יחידותיו לוואזן וזכה לקבלת פנים נלהבת מצד מוסלמים ויהודים כאחד. צבא צרפת בראשות גנרל פוימירו התקבל בטקס חגיגי, ע"י השריף בָּרַכָּה (תוארו הדתי של ראש המסדר התוהמי, ראש הזאוויא וואזניה) הפרו צרפתי מולאי טייב, הקאיד הְלָל ונגיד הקהילה היהודית מר אברהם בטאן.
הנציב העליון ג'נראל ליוטה הגיע לביקור בוואזן ב-7 באוקטובר, והתקבל בשמחה על ידי תושביה המוסלמים והקהילה היהודית. בעקבותיו הגיע לביקור בוואזן מולאי יוּסף הסולטאן של מרוקו ביולי 1921. הסולטאן התקבל על ידי הקהילה בברכה המסורתית. מזל-טוב צרויה בת השבע בתו של ראש הקהילה יצחק צרויה הגישה לסולטאן זר פרחים. המלך ביקר בעיר בלוויית משלחת גדולה, הוא עלה דרך הרובע היהודי על סוס מפואר, עשרות משרתים סוככו עליו בשמשיות. המלך ביקר בקבר של מולאי עבדללא א שריף. תכלית הביקור הייתה סימבולית ופוליטית כאחת. להביע הזדהות ובו בזמן להפגין ריבונות כלפי נתיניו ועל השורפה של וואזן, שפעלו נגד בית המלוכה הפילאלי לאורך המחצית השניה של המאה ה-19 ויחסי בית המלוכה עמם ידעו עליות ומורדות מאז שוואזן קיבלה את חסותה של צרפת ברביע הרביעי של המאה הי"ט. זקני הקהילה ילידי העשור השני של המאה העשרים נהגו לספר את זכרונותיהם על ביקור הסולטאן מולאי יוסף עד לא מזמן.
הערת המחבר : באופן אישי, שמעתי עדויות על ביקור זה מכלי ראשון ממספר זקנים וזקנות מבני הקהילה לפני כעשור.
בזכות צבא צרפת השתרר שקט סביב וואזן. בפגישה שהתקיימה בינואר 1921 בין מפקד החזית הצפונית גנרל פוימירו- Général Poeymirau והשריף הגדול מולאי טייב והקאיד הלל, הביעו אלה בפניו סיפוק רב מהשקט שהושג בעקבות הפעולות הצבאיות נגד המורדים. מתוך זהות אינטרסים עם השורפה של וואזן, הצבא הצרפתי שאף לייצב ולחזק את הגבול הצפוני של הפרוטקטורט העובר צפונית לוואזן. מלבד הרצון לממש את ריבונותם על העיר, הצרפתים חששו שבמקרה של לוחמה בין הצבא הספרדי ובין שבטי ההר, יעברו אלה לשטחם ומשם ינהלו לוחמת גרילה נגד הצבא הספרדי ולהיפך. כיבוש וואזן וסביבותיה נועד למנוע משבטים אלה אפשרות לנצל את הגבול במטרה לנהל לוחמת גרילה בצד אחד ולהימלט לצדו השני.
פחות משישה חודשים לאחר כניסת הצבא הצרפתי תושבי וואזן חוגגים ב-1 באפריל 1921 את העלאתו בדרגה של הנציב הכללי גנרל ליוטה לדרגת מרשל ב- 19 בפברואר. בשעה 13:00 ביום שמש בהיר, ברחבת השוק המשתרעת צפונית לעיר העתיקה, נערך מפגן דהירה פולקלוריסטי של פרשים תוך כדי ירי באויר. הפרשים נמנו על הכתות הדתיות: עִישָׂוָוא, חמדושיה ודג'ליליה. מופע הראווה נערך ברוב עם בפני נציגי הצבא הצרפתי, הקהילה היהודית ותושביה המוסלמים של העיר.
לאחר מפגן הפרשים נערך טקס רב רושם בבית הכנסת ע"ש רבי עמרם בן דיוואן לזכר חללי הצבא הצרפתי במלחמת הריף ובמלחמת העולם הראשונה. הנגיד מר אברהם חיים ביתן נשא נאום נרגש בפני ראשי הצבא הצרפתי, את דבריו שנישאו ביהודית-ספרדית תרגם סימולטנית לצרפתית רנֶה בניון-M. René Benayoun. בסיום דבריו הנגיד אברהם חיים ביתן בירך את הרפובליקה הצרפתית, את נשיאה, את הסולטן מולאי יוּסף ואת מרשל ליוטה והביע תקווה בפני נציגי השלטון הצרפתי אשר נכחו בטקס, כי יוקם במהרה בית ספר צרפתי בעיר. הפייטן הראשי של הקהילה מר לרדו שר את המזמור "הודו לה' כי טוב". קוקטייל של שמפנייה נערך בביתו של הגביר מכלוף אלחדד לכבוד נציגי השלטון הצרפתי מר טובני- M.Thouveni, קפיטן מזור דג'ן (Capitaine Major Dagent) וכן קפיטן בוהום (Capitaine Bomhomme) וראשי הקהילה היהודית.
אלף שנות יצירה – פאס וערים אחרות
פאס וערים אחרות
אלף שנות יצירה
עורכים :
משה בר/אשר
משה עמאר
שמעון שרביט
הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.
יגאל בן־נון
סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961
על פי המידע שקיבל אנתיבי מן השליח יוסף רגב, קציני משטרה מרוקנים המשתפים פעולה עם ראשי ״המסגרת״ מסרו להם רשימת פעילים שהמשטרה עומדת לעצור. שמו של נידם לא היה ברשימות לכן ניתנה לו הוראה להישאר במקום. גם לדברי אנתיבי, המסר שקיבל מרגב היה ״אל דאגה אנו, שולטים במצב״. הפקודה שנמסרה לפעילים הייתה להישאר בבתיהם עד שיצרו אתם קשר. בהיותו בפאס, התקשר אנתיבי לסלומון צרפתי וזה דיווח על התוהו ובוהו שנוצר בסניף: ״לא היה אז מי שייתן הנחיות. החברים שלא נעצרו לא ידעו מה עליהם לעשות וגם לא ידעו אם הם ׳שרופים׳ אם לאו״. שבוע לאחר מכן התקשר סמואל בן־זימרה לצרפתי והורה לו להסתלק מן העיר לקזבלנקה. צרפתי מסר לו מספר טלפון וכתובת של דירה שישהה בה. אחרי שלושה ימי המתנה מתוחים, כשהתברר לו שאיש אינו יוצר עמו קשר, החליט לברוח מן המדינה בכוחות עצמו. הוא נסע ברכבו לצפון, חצה את הגבול עד לאלח׳סירס, הגיע למחנה המעבר בגיברלטר ומשם נסע למטה ״המסגרת״ בפריס ודיווח על המצב במרוקו.
הערת המחבר : לדברי מרי ואקנין אשתו של רפאל, הייתה בידי ״המסגרת״ רשימה של 53 חברי הרשת שהמשטרה עמדה לעצור. אף על פי כן לא הצליחה ״המסגרת״ להתארגן נכונה בעוד מועד למניעת המעצרים. שגב, יכין, עמי 197. שיחה עם אנדרה נידם בביתו בדרוויי Draveil בתאריך 5 במאי 2000. שיחות עם מרסל אנתיבי בפריס ב־16 באפריל וב-9 במאי 2000.
מחקירת העצורים הראשונים בעינויים הצליחה משטרת מכנאס לבצע במהירות יחסית סדרת מעצרים ברוב סניפי ״המסגרת״. כאמור, שרל בוחסירה נעצר למחרת, ב-9 בפברואר בשעה 16.00. אנדרה נידם נעצר אף הוא אחרי ששב לביתו. מרסל אנתיבי שקיבל מאז רשימות חדשות של פעילים שעומדים להיעצר, רץ להזהיר את חבריו. הוא הצליח למנוע את מעצרו של שרל ריבוח, אך לא עלה בידו למנוע את מעצרם של שרל מחסירה, של אנדרה נידם, של מישל קנפו ושל חיים חמו למרות שהזהירם. ריבוח הזהיר אף הוא את את שרלי אביטבול ואת מישל קנפו בקזבלנקה והמליץ להם להסתתר. אחרי מעצרם של לוי, טולדנו, בוחסירה ונידם הצליחה המשטרה לעלות על עקבותיהם של פעילים רבים באזור פאס־מכנאס, בהם חיים רואש, סימון מרציאנו, מרסל רואימי, ארמן נידם, יצחק כהן, פליקס מונסונגו, ג׳ורג׳ אטיאס, ג׳ורג׳ בן־זינו פליקס לוי, בן־שטרית, פנחס כהן, ג׳ילבר בן-סימון, וכעבור זמן גם מאיר אלבז. כל העצורים הועברו לכלא במכנאס ושם קיבלו יחס קשה שכלל עינויים. חבר מחוליית בוחסירה בשם זזון מצא מקלט בשגרירות צרפת בזכות אזרחותו הצרפתית.
הערת המחבר – שרל ריבוח, יליד פאס. היה חניך תנועת הצופים. צורף למטה ״המסגרת״ בקזבלנקה עם מרסל אנתיבי, אחרי תקופת חפיפה עם אמיל דרמון. היה כפוף לעזרא איילון וליוסף רגב. עבד בכפיפות ליוסף עדניה ועם זייפן הדרכונים שלום וייס. השתתף בהשתלמות במונפליה בשנת 1958 שהדריך בה רוג׳ה חמו ובהשתלטות בתל־יצחק בהדרכת עמרם מונסונגו ואלי דנן שניהם ילידי פאס. כינויו היה ״איג״(Hugues) והכיסוי לעיסוקיו היה ניהול עסק של יבוא ויצוא בענף הביגוד. אנתיבי הצליח להזהירו בעוד מועד ולמנוע את מעצרו. הוא סייע לו להסתתר בקזבלנקה וליווה אותו לטנג׳ה משם יצא לצרפת. המשטרה הגיעה לבית־ הספר שלימדה בו אשתו בפאס, אך המנהלת הסתירה אותה אחרי שאנתיבי הסביר לה במה מדובר. הוברחה בעקבות בעלה דרך טנג׳ה אחרי שכספה הוחרם לה בבדיקה במכס. ריבוח עבר לפריס ועבד שם בסוה״י, היגר לישראל ומתגורר בחיפה. היה שותפו לעסקים של סלומון צרפתי. השניים עסקו בשיווק משקאות ומזון למעדניות. שיחה טלפונית עם שרל ריבוח, חיפה, 20 ביולי 2000. שיחה עם מרסל אנתיבי בפריס ב־16 באפריל 2000 ו-21 מרס 2002.
הערת המחבר : אלי לוי מעריך שהמשטרה עצרה את שרל בוחסירה אחרי שרשמה את מספר מכוניתו שחנתה בשטח.
הערת המחבר : מרסל אנתיבי מציין שאחרי המעצרים במכנאס הלך לביתו של קנפו, פגש שם את אשתו וביקש ממנה שתודיע לבעלה לא להיכנס לביתו כיוון שהוא עלול להיעצר. שיחה עם מרסל אנתיבי, פריס, 19 בפברואר 2003. לדברי אנתיבי, שיחת טלפון בין נידם לקנפו גרמה כנראה למעצר האחרון. גם מרי ואקנין הזכירה גרסה זו. שיחות עם מרסל אנתיבי בפריס ב-16 באפריל וב-9 במאי 2000. שיחה עם מרי ואקנין, אפקה תל־ אביב, 10 ביולי 2000. קנפו אינו זוכר שאנתיבי התקשר להזהירו, אך ידע שהוא נפגש עם אשתו רחל אחרי מעצרו. להערכתו הוא נעצר מכיוון שלאחד מן העצורים הראשונים במכנאס היה מספר הטלפון שלו בקזבלנקה. י׳ ראובני, ״תנ״ך, אקדח ודגל״, 7 ימים מוסף ידיעות אחרונות, 5 בינואר 1988, עמי 28-26. שיחה עם מאיר קנפו, תל־אביב, 26 באוגוסט 2002.
הערת המחבר : סימון מרציאנו נולד בעיירה דברו בשנת 1937. למד בברכאן ובאוז׳דה ועבר למכנאס בשנת 1955. למד ערבית והנדסה ועבד כמהנדס מדידות. גויס ל״מסגרת״ בשנת 1958 והשתתף המבצעים ימיים באלחוסימה. לא נטל חלק במבצע חלוקת הכרוזים והיה בין האחרונים שנעצרו אחרי ששב לביתו במכנאס מנסיעה מטעם עבודתו. ישב כחודשיים בכלא ולא עונה. אחרי שחרורו מן הכלא, איש מנציגי ״המסגרת״ לא התקשר אליו. נשאר במרוקו עד שנת 1967 ועבד במשרדי היא״ס בתקופת כהונתו של שלום ברק. לאחר מכן התיישב בטולוז שם הוא עוסק בהנהלת חשבונות. שיחת טלפון עם סימון מרציאנו מתאריך 18 במאי 2000.
הערת המחבר : מרסל רואימי יליד פאס, בעל אזרחות צרפתית, עבד כסוכן ביטוח. נשלח מטעם תנועת נוער למכון למדריכי חוץ לארץ בירושלים. אנתיבי הלך לביתו כדי להזהירו ממעצר, ואביו אמר שהוא יצא לעבודה. אנתיבי לא מצא אותו בעבודתו כי הוא נעצר בדרך למשרדו. הוא עונה בכלא, נפטר בשנת 1961 ונקבר בפנטן(Pantin). לדברי שרל ריבוח, רואימי מת כתוצאה מן העינויים. שיחה עם אנדרה נידם בביתו בדרוויי בתאריך 5 במאי 2000. שיחות עם מרסל אנתיבי בפריס ב-16 באפריל וב-9 במאי 2000.
הערת המחבר : ארמן נידם יליד פאס נעצר מכיוון שהמשטרה חשבה שהוא אנדרה נידם אך שוחרר. עלה לישראל והתיישב באשדוד שם היה מנהל בית מלון ובעל בית קפה.
הערת המחבר : יצחק כהן נולד בפאס בשנת 1934. עבד כחייט והיה בקשר עם אנשי משטרה בעיר. מכונה פינוקיו. גויס ל״מסגרת״ בשנת 1956 והממונה עליו היה פליקס מונסונגו. עסק בהסעת עולים ממקומות ריכוזם עד לגבול ולמפרץ אלחוסימה. השתתף בהשתלמות במונפליה בשנת 1958. השתתף בחלוקת הכרוזים בעיר ונעצר למחרת מעצר חבריו במכנאס. לא הסתתר מכיוון שחשב שבגלל חברותו עם אנשי משטרה לא ייגעו בו לרעה. עונה בבית המעצר במכנאס גם במכות חשמל. אחרי שחרורו מן הכלא נשאר זמן מה במרוקו ואף השתתף עם אנתיבי בפעולת הברחת גבולות דרך הים שבוטלה ברגע האחרון. חי בירושלים. איש בשם ז׳אק כהן השתתף בסרטו של הבמאי הקנדי ג׳יל קרל ״אינוסה של נערה עדינה״(Gilles Carle, Le viol d'une jeunefille douce) משנת 1968 ושיחק בו את עצמו כפעיל ציוני שנעצר ועונה בכלא המרוקני.
רבי דוד ומשה- י.בן עמי ואחרים
רבי דוד ומשה זיע״א.
קורות חייו ומופתיו
מאור שמחון
יחד עם רבי דוד ומשה יצאו עוד שני שדרי״ם תלמידי חכמים בשם סידי מסעאוד – רבי מסעוד – ועמאר סחאייק – רבי יצחק . האגדה מספרת שסידי מסעאוד ועמאר סחאייק במהלך נדודיהם עם רבי דוד ומשה נתפסו על ידי הערבים, אשר הכריחום להמיר את דתם – ומשם שמותיהם הערביים. עוד מספרת האגדה, שאותם ערבים אנסים קברו את השד״רים בבתי הקברות שלהם ואין יודעים עליהם דבר – מתוך הספר במחיצת חכמים יעקב לסרי עמוד 38.
רבי דוד ומשה מגיע למרוקו לנמל מליליה ואז מגלה שהיהודים שם סובלים ומעונים ע״י השלטונות, שבאותה תקופה שלט במרוקו הסולטאן ״מולאי עבד רחמן״. היהודים שחיו במרוקו היו שבורים, ייאושם גבר וזעקות בכי נשמעו מכל בית. הבית הראשון אליו הגיע כבר הבהיר לצדיק את תמונת המצב. כאב לבו על גורל עמו הלך וגבר, והוא החליט לעשות הכול למען הקטנת המצוקה והסבל הנורא שסובלים בנו עמו. הצדיק החל לעבור עם שמשו מבית לבית מבית כנסת לבית כנסת, ובעזרת כישרונו בדרשנות היה מחזק את העם ונותן בהם תקווה. בתחילת דרכו הלך לעיר תאזנאכת, משם הגיע לתאניל ולשאר ערי מרוקו, עד שכמעט שכח את הסיבה שלשמה הוא הגיע למרוקו.
לאחר שראו היהודים את גדלותו המופלגת בתורה, הבינו מהר מאוד שמדובר בצדיק גדול, והחלו לפנות אליו שיתפלל עליהם ויברך אותם, וברכותיו כבדרך נס פעלו מיד: חולים נרפאו,עסקים שגשגו, עקרות נפקדו, ושמו של הצדיק התפרסם בכל מרוקו עד שגם ערבים מוסלמים הגיעו אליו להתברך. הוא היה אהוב על כל תושבי הארץ, מה שמיתן גם את יחסם העוין של המוסלמים כלפי היהודים.
עם צעדיו הראשונים במקום, כשהגיע הצדיק לנמל מליליה – קפא על מקומו למשמע קול זעקות שבר שנשמעו בבית סמוך. מיהר הצדיק להיכנס למקום עם שמשו ולנגד עיניו נגלה מחזה נורא ואיום: במרכז החדר הדל והעלוב מוטלת הייתה אישה צעירה בימים. כורעת הייתה על רצפת הבית בזעקות שבר נואשות. בשמלתה הבלויה נאחז תינוק שעדיין לא למדללכת. מסביב לה עמדו חמישה פעוטות ממררים בבכי קורע לב, בכי שגילם בתוכו רעב וצמא, קור ומחסור, בהלה ועצב נורא. ניגשו אליה הצדיק ושמשו ובכייה של האישה רק הלך וגבר ועימו זעקות השבר, הייאוש והדמעות שחנקו את גרונה. הצדיק ושמשו ניסו לדבר אליה דברי הרגעה והבטיחו לה שבאו לעזור לה. לאט-לאט נעצר שטף דמעותיה של האישה ־ עד שברגע מסוים אזרה כוחות יש מאין וקמה ממקומה כשהפעוטות מסביבה ממשיכים לבכות. ״אתם המושיעים שלי״, אמרה, ולפתע חיוך נפלא האיר את פניה הנוגים, יישר כהרף עין את קמטי הצער שנחרצו בפניה, וייבש את דמעותיה החמות. הרב ושמשו שנערכו מבעוד מועד לאפשרות של מחסור – שמו למרגלותיה ארגז עמוס כל טוב -מאכלים ומשקאות, בגדים ומצעים.
ואז סיפרה לו האישה: ״בעלי עליו השלום – הקפיד לקיים כל מצווה קלה כבחמורה. הוא נתן מבטחו באל שבמרומים תמיד ומעולם לא התלונן. נושא היה בעול הפרנסה בשקט והכנעה. למרות היותו חלש ודווי – אמונתו ונפשו הענווה סייעו לו להתגבר על כל קושי. לפני זריחת החמה אחרי תפילת שחרית נהג בוקר בוקר לפקוד את הנמל – להעמיס ולפרוק סחורותתמורת מעות ספורות. בוקר בהיר אחד שטוף שמש עבר במקום יהודי נדבן ושם לבו אל בעלי שלא בן אדם רגיל הוא. עצר האיש מלכת ורוקן ארנק שהיה מוסתר על חגורה חבויה בין בגדיו. הנדבן שילשל לכיסו של בעלי חופן גדול ועצום של מטבעות זהב טהור, ונעלם במורד הרחוב – לפני שבעלי הספיק לשאול לשמו על מנת להוקיר לו תודות. שמחה גדולה אחזה בו בתשורה הנפלאה שקיבל יוכל לספק את צרכי משפחתו ואף לעזור לשכניו העניים במצוקתם. בעודו מודה לאל על שליח המצווה ששלח אליו – הגיח אל מולו ליסטים נורא ואיום. בריון גדול מימדים וחרוש צלקות שמבט מרושע נשקף מעיניו המצומצמות. "הב לי מיד את הזהב שקיבלת״ דרש השודד שמסתבר שארב לקורבנו בין השיחים שמול רחבת הנמל. כך נהג לצוד את קורבנותיו לעיתים קרובות. מאחר ובעלי היקר לא מוכן ולא מסוגל היה לוותר על הזכייה שנפלה בחלקו להצלת משפחתו ־ לא המתין הליסטים זמן רב, התנפל על קורבנו וביצע במהירות את זממו. כשכל הזהב כבר היה בכיסו נמלט מהמקום. לבו החלש של בעלי לא עמד באסון שקרה לו והוא התמוטט. סוחרי הנמל מיהרו להזעיק עזרה ולהובילו לבית חולים סמוך – אך לרופאים לא נותר אלא לקבוע את מותו. מאז הפכתי אלמנה עם לב שבור וללא עזר כנגדי. עד שבאתם אתם".
בוקר אחד הגיע אל הצדיק אדם לא צעיר, כולו עור ועצמות, משותק בשתי רגליו ומרותק לקביים המעמידות אותו, נעזר
בבנו שגם הוא נראה כסובל ממחסור, עורו אפור ממש, רזה מאוד וחלש. כשניגש הצדיק אל היהודי פרץ המסכן בבכי תמרורים. סיפר שתקופה ארוכה כמעט לא בא מזון אל פיו ויום אחד מרוב חולשה נפל ברחוב ושבר את המפרקת וגם את עמוד השידרה ומאז הפך משותק. כך הוא חי למעלה משנה וחייו אינם חיים עוד. לולא הדאגה לבנו היחיד לא היה כנראה שורד. לצדיק היה ברור איזה ברכות עליו לברך את האב ובנו, ובלי שהות החל להתפלל ולברך אותם. הלא ייאמן קרה – לפתע האיש נע בכיסאו ־ ופתאום קם ועמד תוך שהוא לא מאמין בעצמו למה שקורה לו. וכאילו כוח עליון הוביל אותו, האיש מצא עצמו הולך כאילו מעולם לא היה משותק, כאילו עד לפני רגע לא היה נכה שמלבד ייאוש שברון לב וסבל אין לו דבר. תוך כדי שהנס והפלא מתרחשים למול עיני הבן הנדהמות ־ החל הנער פתאום לחייך ופניו מלאו אור.
הצבע האפור החולני התחלף במראה עור שחום ובריא ־ השיער הפך מבריק וצפוף – קומתו התיישרה ־ הליכתו הפכה מהליכה של נער אומלל ושפוף להליכה אצילית ממש.וכשהחל הנער לדבר נשמע דיבורו רך ופיו הפיק מרגליות.
הצדיק המשיך את פועלו ־ עבר מעיר לעיר והחייה את כל היהודים. לימים, החליט לעבור גם בכפרים בהם היו קהילות יהודיות קטנות שתושביהן מאמינים בה׳ בדבקות ובתמימות מופלאה. הצדיק מצא בכפרים כשבעה מלאחים, ובכל כפר היו מספר מניינים, והוא עבר בכולם. בשנת ארבעת אלפים תשע מאות עשרים ושתים לבריאת העולם (תתקכ״ב) – (1171) הגיעו הצדיק ושמשו לכפר ״תאמסטינת״ הנמצא ליד הרי"אגווים׳ראה הצדיק כי מגיפה נוראה משתוללת במקום כבר מספר חודשים, ו״המתים במגיפה״ רבים מאוד ־ יהודים ומוסלמים כאחד – ותרופה אין להצילם.
ממזרח וממערב-כרך ד'- ארמית ועברית בשירת רבי דוד בן אהרן חסין – אפרים חזן
ממזרח וממערב כרך רביעי
קובץ מחקרים בתולדות היהודים במזרח ובמגרב
בעריכת
שמעון שורצפוקס
הוצאת אוניברסיטת בר-אילןרמת גם – תשמ"ד
ארמית ועברית בשירת רבי דוד בן אהרן חסין – אפרים חזן
מלבד השירים על טהרת הארמית משמשת לשון זו גם בשאר שיריו של רדבא״ח — הרבה מהם תוך שיבוצי משפטים ולשונות מן.המקורות הארמיים, אך נמצא גם לא מעט ארמית, כשהיא כלולה ובלולה בתוך המשפטים העבריים ״— כד שבמקומות שונים משמשות העברית והארמית כאחת ובתוך רצף, כאילו מדובר בשפה אחת שלמה. ובעניין זה בולטים הניבים וצירופי הלשון הארמיים המשובצים בתוך הרצף העברי. עיקר כוחם של ביטויים אלה.הוא במטען האסוציאטיבי המתלווה להם ומקנה להם משמעות מעבר לפירושם המילולי. כך נעשה השימוש בארמית סממן סגנוני התורם תרומה לשיר בעצם השימוש בו.
כדוגמה ישמש לנו הביטוי שעניינו ברכה—״בני חיי ומזוני״, וזו ברכה הכוללת בעצם מה שאדם צריך לו, ומה שמעבר לזה יתר הוא. ועל דבר זה נאמד בגמרא (מועד קטן כח ע״א): ״חיי.בני ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא״. לאמור: שלושת אלה ,עניין של מזל הם, לפיכך נהגו לברך בהם חתן וכלה. ולברך את מי שראוי לברכה, כי יזכו בהם, כי יתמזל המזל, ויהד למבורך אותם שלושה דברים שעליהם האדם עומד. בתרגום הדברים לעברית נשמטת אותה משמעות־הלוואי והדברים באים לעצמם ולא עוד. בשימוש הניב הארמי מביא המשורר לשיר מלוא המטען ,המתלווה לביטוי במקורות. בשיר לחג השבועות, המדבר בשבחה של תורה, מבקש המשורר ״קדוש תנה חיי ובני ומזוני לעוסקים בה יומם ולילה״. הנה אותם דברים התלויים .במזל מבקש המשורר להעניק ללומדי התורה. ללא הזיקח למקור הארמי לפנינו ברכה יפה — עם השימוש בארמית והאסוציאציה למקור יש כאן הרבה מעבר לזה. הברכה מצויה גם בשיר קודם, שהוא תחינה לעצירת מטר, ובו מבקש המשורר חיים ומזונות ממש בשנה של בצורת:
הב לָן חיי הב לן מזוני בצדקת נגלית אליו בסנה.
יש שמטבע הלשון הארמי גורר את המשורר לכתוב מחרוזת שלמה בארמית, וכך מתקבלת בשיר עברי מחרוזת ארמית. אף כאן במטבע הלשון הארמי יש צורך סגנוני, שכן זו לשון הדברים במקורם. והשימוש בלשון המקור מביא עמו את ההקשרים ואת זכרי הלשון הקשורים בו. וכל זה מקבל כאילו משנה־תוקף, כשהמשורר קובע אותו במסגרת, שהיא כולה ארמית. דוגמה לעניין זה נציג מן השיר ׳שיר חדש אנובב, שנכתב לכבוד ,אברהם בן יהודה אבודרהם. לאחר הרבה דברי שבח מופלגים לחתן היקר בחמש מחרוזות עבריות, מוסיף המשודר ומשבחו במחרוזת חמישית בלשון הארמית.
דחזי בך השתא יימא לך מזרעא דיוסף אתיתא
די ביה עינא בישתא לא שלטא לא אחדא
ותרגומו: כל הרואה אותך (שרואה) עתה יאמר עליך כי מזרעו של יוסף באת, אשד בו עין־הרע אינה שולטת ואינה תופסת (אוחזת). המקור לעניין זה הוא בדברי רבי יוחנן, שהכריז כי אין הוא חושש מעין!הרע: ״אנא מזרעא דיוסף קא אתינא דלא שלטא ביה עינא בישא…״ (ברכות כ ע״א). דברים אלה של רבי יוחנן העביר המשורר אל החתן. וכיוון שזכה החתן לשבחים הרבה וכיוון שחתן עלול להיפגע מעין־הרע, קורא עליו המשורר שמו של יוסף, שעין־הרע אינה פוגעת בו. ולשון דבריו של רבי יוחנן במקורם בשינוי מגוף ראשון לגוף שני ובקביעת מסגרת הלשון המקורית לכל המחרוזת מקבלים הדברים משנה־תוקף, מעין תפילה או לחש להרחיק עין הרע.
דוגמה נוספת של מחרוזת ארמית ברצף העברי נמצא בפיוט מסוג התוכחה ׳אדם ילוד אשה׳», בין השירים הראשונים שבקובץ.
הוי קבל וקיים שיף נפק ועייל
פתח פומך קרי יממא לליל
קל כרוז קרי ואמר בחיל
שיננא האי עלמא דמי לבי הִלולא
הטור הרביעי במחרוזת הוא שיבוץ ברור מתוך עירובין נד ע״א: ״האי עלמא כהלולי דמיא״, ובגרסת עין-יעקב: ״כבי הלולא״. והשיבוץ קבע לו מסגרת, מחרוזת שהיא כולה ארמית בתוך השיר העברי. ככלל נוכל לומר, שהמרכיב הארמי בלשונו של רבי דוד הוא יסוד בולט, והוא כולל שיבוצים ממקורות ארמיים שונים: תרגומים מן התלמוד ובעיקר מן הזוהר. יש שהמשורר מעמיד מסגרת ארמית לשיבוץ והוא משלב אותו בתוך מחרוזת שהיא כולה ארמית. פה ושם נמצא גם שימוש במלים ארמיות בודדות בתור משפט עברי, כגון בשירי
לאל חי אשיחה נישמע בעגלא
קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה
המלה הארמית ״בעגלא״, השכיחה כל־ כך בזכות הקדיש, באה כאן בתוך הקשר שכולו עברי, ולא דווקא תוך שיבוץ.
עתה משהעלינו דרכו של רבי דוד בשילוב הארמית בתוך השיר העברי, עלינו לבסס דברינו בדוגמאות נוספות, ודוגמאות כאלה אינן חסרות. כבר בשיר הפתיחה בשער הראשון בקובץ ״אחוה דעי״ נמצא את החרוזים האלה:
ויקר רוח איש תבונה אשר בו רוח נשברה
יכניע לבא ועינא תרי סרסורי עברה
״ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם״ (במדבר טו, לט) — אזהרה זו זוכה לנימוק בת״י שם: ״עינא ולבא תרין סרסורין דחטאה״. וכך הוא הלשון בירושלמי ברכות פ״א ה״ה ובתרגומו של רש״י (במדבר, שם): ״הלב והעיניים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות״. באופן אחר במקצת באים הדברים בזוהר: ״עיינין אינון תרי סרסורי דלבא…״ (זוהר שמות, קטז). וכל הרעיונות הללו עולים עם השימוש בלשון המקור הארמית, והמשורר משתמש בעברית ובארמית ברצף אחד. הנשוא במשפט ״יכניע״ בעברית וממנו הוא עובר אל המושא בארמית ״לבא ועינא״, והדברים משולבים, כמובן, בדרישות הצורה של השיר. לאמור: החריזה בין הארמית לעברית נשמרת על־פי המתכונת הקבועה בשיר. בשיר אחר בפתח הקובץ קורא המשורר:
מאן בעי חיי סמא דכולא
שומע יהיה תוכחת מגֻולה
הקריאה המתגרה ״מאן בעי חיי…״ הולכת בעקבותיו של רבי אלכסנדרי שהכריז (עבודה זרה יט ע״א): ״מאן בעי חיי, מאן בעי חיי״. בדברי התשובה הפנה את המבקשים אל פסוק מפורש (תהילים לד, יג): ״מי האיש החפץ חיים… נצור לשונך מרע״. שאלתו של רבי אלכסנדרי הייתה בארמית, בלשון הדיבור. תשובתו הציעה את הפסוק העברי מן המקרא. מעין זה עושה המשורר שלנו. הוא פותח בשאלה הארמית ומשיב תשובה עברית, ואף היא יסודה בפסוק (משלי בז, ה): ״טובה תוכחת מגולה…״. ועל רקע פסוקו של רבי אלכסנדרי, שבו מתבקש הפונה לשתוק, מתבקש הוא כאן להאזין ולשמוע לתוכחה הארוכה, הקוראת לו לתת דרכו על לבו ולשוב בתשובה שלמה. מכל־מקום, הלשון הארמית המעלה את שאלתו העתיקה של רבי אלכסנדרי בלשונה המקורית, מקנה לדברים קשר ורצף ומוסיפה חיזוק לשאלה ולתשובה.
Tehila le David.R.D.Hassine-EDUCATION
TEHILA LE DAVID
Poemes de David ben Hassine
Le chantre du judaisme marocain
Edtion critique etablie et annotee par
Andre E. Elbaz et Ephraim Hazan
L’eminent rabbin Abraham Ben Hassine, auteur de nombreuses decisions judiciaires, est lui aussi un fils de Rabbi David, comme Aharon Ben Hassine. II est donc possible qu'il soit le frere de ce dernier, et l'oncle de David Ben Hassine. La presence de deux Rabbi David Ben Hassine du meme age, a Meknes, exactement a la meme epoque, serait en effet bien improbable. Si cette hypothese s'averait valide, elle confirmerait que David Ben Hassine appartient bien a une famille de lettres.
Ironie du sort, Ya'aqov Abensour, qui instruit cette affaire, n'a pas ete non plus epargne par les pillards de Meknes. Le dayyan Abraham Ben Hassine, oncle de David, enregistre officiellement sa propre declaration de perte, le 24 novembre 1728 (document ms. dans une collection privee, Jerusalem).
EDUCATION
Vers 1738 David Ben Hassine commence ses etudes a la yeshiva apres la bar-misva, celebree, pour les enfants doues, a partir de l'age de dix ans, ou meme avant. Enfance attristee par la famine qui ravage le Maroc de 1730 a 1738 , et par les violences dont le jeune David est temoin pendant les guerres de succession qui ensanglantent le Maroc, et affectent particulierement Meknes, la capitale du pays depuis le regne de Moulay Ismail. Ainsi, le 22 octobre 1736 le quartier juif ou il habite, est de nouveau livre au pillage.
Grace a la decouverte recente du manuscrit autographe du Sefer Migdal David {Livre de la Tour de David), une oeuvre de jeunesse composee entre 1744 et 1749 nous avons pu reconstituer en partie le programme de l'enseignement qu'il a recu a la yeshiva. Nous ne connaissons que les initiales de son premier maitre, qu'il nomme "le rabbin R.I.B.L. ־ Que le souvenir du Juste et du Saint soit pour nous une benediction! – alors que j'etais dans ma prime jeunesse."Puis il frequente la yeshiva du rabbin Mordekhay Berdugo (1705-1762) disciple et beau-fils de l'illustre savant de Meknes Moshe Berdugo, ce qui va desormais determiner toute sa vie. Mordekhay Berdugo, dayyan a Meknes a partir de 1742 surnomme Ha-Marbis – le professeur par excellence – va prendre en main l'education superieure de cet enfant doue pour les etudes, dont il fera son gendre en 1747.
Comme dans les autres communautes juives du Maroc, l'enseignement traditionnel dispense a Meknes au XVIIIe siecle, est centre sur les sciences rabbiniques. A la yeshiva, David Ben Hassine commence par approfondir sa connaissance de la Bible, et surtout de la Thora, le Pentateuque proprement dit. Sefer Migdal David contient les premieres exegeses bibliques de David Ben Hassine, redigees a partir de 1744 pendant qu'il frequentait encore la yeshiva. Elles portent naturellement sur la parasha de la semaine (fs. 17a, 19a, 65a-b, etc.), les Lamentations de Jeremie, qu'il intitule fort a propos Qina Le-David (fs. 51a-b), Le Livre des Proverbes (fs. 43b, 52b, 54a, etc.), et surtout les Psaumes, qu'il affectionne particulierement (fs. 60a, 63a-64b, 66a, etc.), et qui constitueront plus tard une source et une inspiration privilegiees de son oeuvre poetique. Ces exegeses s'appuient sur les commentaires classiques qu'il etudie a la yeshiva: Rashi bien entendu, mais aussi Nissim Ben Reouben de Gerone, Moshe Alsheikh, Shelomo Algazi ou David Oppenheim, ainsi que les sur-commentaires d'Abraham Ibn 'Ezra, d'Eliahou Mizrahi, dit Ha-Re’em, ou de Shabbetay Bass, tres populaires en Afrique du Nord. David Ben Hassine s'interesse meme a des questions complexes de Massora (fs. 16a, 49a-b).
ברית מס 29- מרוקו הספרדית..נסים קריספיל בית הקברות היהודי בתיטואן בית הקברות היהודי של תיטואן
כתב העת ברית מספר 29.
אשרך ארץ רבת בנים וקברים ( השורה הראשונה של הכתובת על קברו של כבוד הרב אברהם בן סאעוד..
נסים קריספיל
בית הקברות היהודי בתיטואן
בית הקברות היהודי של תיטואן
כשאני מציץ לתוך יומני המחקר שלי, אני מגלה שבקרתי לראשונה אצל קהילת יהודי תיטואן ב-25.4.1994. זה היה לעת ערב, ואז פניתי לעבר בית הכנסת הגדול הממוקם בלבה של העיר. חלכאים ונדכאים זקני הקהילה שאין להם קרוב ומודע וידם לא השיגה לעלות לארץ, החלו להגיע ב19:00.
משפחה יהודית – אב, אם ובן עגלגל ומקריח, חיו במתחם בית הכנסת. האם, שהייתה לבושה חלוק לבן מהוה, דהוי ומלוכלך שהיה רכוס בחלקו העליון בסיכה, פתחה את שערי ב־ת הכנסת. מהזקנים שמעתי שהקהילה מונה קרוב ל- 200 נפשות ואחדים אמרו שיש בה בקושי 80 נפש.
בית הכנסת יכול להכיל עם העזרה כ- 500 מתפללים. קירותיו היו חשופים וניכר עליו שהוא חדש. לקראת השעה 20:00 החלו להגיע גם צעירים, ילדים ונשים שנשאו מגשים שהיו עמוסים בעוגיות. הם פתחו שולחן בין התיבה להיכל והניחו עליו את הכיבוד.
קהל בסדר גודל שכזה, לא רואים כאן אפילו בשבת", אומר לי הבן של אבודרהם שהגיע לחופשה מלימודיו בארץ כדי לבקר את הוריו. אביו של אבודרהם שהוא חבר בוועד הקהילה של יהודי תיטואן שהבחין בי, ניגש אליי ודרש שאציג תעודה מזהה. ספרתי לו, שזו הפעם הראשונה שאני נדרש כיהודי להציג תעודה בפני הקהילה היהודית, הוא התנצל והסביר שהקהילה קטנה "ובשביל הביטחון שלנו אנחנו חייבים לדעת מי הזרים המסתובבים בקרבנו".
אבודרהם סיפר לי שהערב הוא ערב ההילולא של הצדיק ר' מאיר בעל הנס. איש מהחלכאים לא ידע על קיומה של ההילולא, כי אנשי הקהילה מנוכרים זה מזה.
הילדים לדברי אבודרהם, לומדים בבית ספר ספרדי, בשפה הספרדית ובתום לימודיהם הם עוברים לספרד ומשלימים את לימודיהם בבתי ספר גבוהים. אבודרהם מתפרנס ממכירה של משקאות חריפים. האחרים עסקו במסחר. בנו של אבודרהם מציין בפניי שהוא לעולם לא יחזור לחיות בקרב הקהילה הזו, "זו קהילה שפוחדת לעשות שינוי, טוב להם כאן, הם ימותו כאן ויקברו כאן".
אלמלא אווירת העליצות שהשרו הילדים הקטנים בחלל בית הכנסת הגדול, הערב הזה היה מסתיים באווירת נכאים. בתום ההילולא אבודרהם הצביע לי על מלון "פריז" שהיה ממוקם בקרבת בית הכנסת ואמר לי שהוא חושב שהוא זול וטוב ונפרדנו לשלום.
למחרת היום שמתי פעמיי לעבר בית הקברות היהודי של תיטואן. בית הקברות שוכן על שלוחה שמשני עבריה היא תחומה בוואדיות. הוא מוקף חומה באגפו המזרחי והדרומי ופרוץ לצד צפון. עדרי צאן רועים בו ותושבים מקומייםחוצים אותו בדרך קיצור אל העיר. השכונה הסמוכה לבית הקברות ממערב נקראת בשם "ברבורי", כשלצד דרום מתנשא גיאבל דרסה אלקצ׳בא. ממרומי שלוחת בית הקברות יש תצפית מרהיבה וממנה רואים את גיאבל ע'וג'ס, גבעות קווילמה ואת רצועת החוף של מרטיל.
בית הקברות מתחיל להשתרע כ-200 מ' מתחת לחומה. כאן משולבות מצבות חדשות עם המסוגננות – העתיקות. סמוך אליהן מבנה שפתחו הדרומי מקושת, בנוי מלבנים צרופות. הקיר המזרחי שלו התמוטט וגם הגג. הוא היה כנראה בית הרחיצה או בית הלוויות העליון. שטח בית הקברות מכוסה בדקל ננסי, חצבים ובן-אפר.
על הלק מהקברים הקיצוניים צויירו צלבי קרס באדום, סביר להניח שזה קרה כנקמה אחרי הרצח של ערבים במערת המכפלה של חברון. כיוון שלא נמצא לי מדריך יהודי מקרב קהילת יהודי תיטואן שילווה אותי בבית הקברות, הצטיידתי מבעוד מועד בספרו של פרופ' ח.ז. הירשברג "מארץ מבוא השמש" ובספר מצאתי כתוב על רשמיו של הירשברג מביקור שערך בבית הקברות בתחילת שנות החמישים יחד עם מלווה יהודי בשם משה הסאן, ומן הראוי שאצטט חוקר ענק זה בטרם אכתוב על רשמיי שלי.
וכך הוא מתאר את רשמיו: "התחלנו בחלקה הקאסטיליאנית, מקום שם טמונים הדורות הראשונים של המגורשים. רוב המצבות, שהן גדולות ממידת אדם מונחות על פני הקבר, שקעו בקרקע, אבל עדיין הן ניכרות היטב, כמעט לכולן צורה מיוחדת, אנתרופומורפית, של קלסטר פנים עם החוטם, ובזה הן מזכירות במקצת את ארונות החנוטים המצריים. מצבות דומות ראיתי לאחר מכן בבית הקברות של טנג'יר, וכשהתחקיתי אחר העניין, מצאתי, כי יש דוגמתן בבתי הקברות המוסלמים ברבאט, סאלי וגם באלג'יר. אין שום כתובת על המצבות הקדומות, מר חסאן הסביר לי, שנהגו לחרוט את שמו של הנפטר רק במקרים של רווקים, או אנשים ערירים וגם מנהג זה הכניסו בתקופה מאוחרת יותר. במאתיים השנים האחרונות נתפשט המנהג, לציין את השם המת על המצבה.
משם פנינו לחלקות מאוחרות, שבהן נשתמרו המצבות יפה, וכן עברנו על פני השדה הגדול, המשתרע על שטח של עשרות דונמים רבות, כולו מוקף גדר אבנים גבוהה, ללא פרץ, מסויידים וניכרת ממרחק. דור אחרי דור נתקבצו כאן חבורות חבורות של חכמי העיר ומנהיגיה. חברי בית הדין שבאותו דור ודורשיהם. לא יכולתי למצוא מדריך מוסמך ובקיא ממר חסאן יליד העיר, שגדל ובילה את כל ימיו בין חומותיה"
ואחרי תיאורו של פרופי הירשברג והשעות הרבות בהן ביליתי בבית הקברות היהודי של תיטואן, גיליתי שהחלק העתיק ביותר של בית הקברות נמצא בפיאה הדרום מזרחית ומשתרע על מחציתה של השלוחה. החלק העתיק מטפס במעלה השלוחה עד לקו הקברים של משפחת נהון.
הייעסאס" – שומר בית הקברות הערבי שאקף מוחמד ששומר על בית הקברות היהודי מזה 40 שנה מספר שבג'אבל דרסה הייתה מחצבה שבה חצבו את אבן המצבת שהייתה עשויה מקשה אחת. את האבנים שמשקלן הגיע לעיתים לכדי מחצית הטון, היו מניחים על קורות עץ גליליות וגוררים אותן עד לבית הקברות.
בכניסה לבית הקברות עמד מבנה ששרידיו נשתמרו עד היום ובו סיתתו את האבן, חקקו והבליטו. המצבות האנתרופומורפיות העתיקות שדמו בצורתן לאדם השוכב על גבו, היובנויות מעיגול שסימן את כיוון הראש. בודדות המצבות שבהן צויין שמו ומועד פטירתו של הנפטר בתוך העיגול. היו כאלה שהשקיעו לוח שיש קטן לתוך עיגול הראש ועליו חקקו את שם הנפטר. מתחת לעיגול בקו הצוואר, הייתה חקוקה כעין הינומה שהייתה עשויה משלושה עד ארבעה קפלים. מתחת להינומת הקפלים חקקו תבליטים גיאומטריים ועיטורים. בקברי :שים אפשר לראות את עיגולי השדיים. הרגליים הסתיימו בכעין חץ.
כיוון שיהודי תיטואן מייחסים את בית הקברות העתיק למגורשי ספרד הראשונים, על הקברים הבודדים שיש עליהם ציון כתוב, מדובר על נפטרים שמתו לפני 130 עד 140 שנה. אני מעריך שלבית הקברות הנוכחי קדם בית קברות עתיק יותר שצריך לתור ולמצוא אותו. הקבר העתיק ביותר שייך לדעת היהודים ל – "צדיק דה – לה פיידרה" – הצדיק של האבן בתרגום מספרדית. מדובר על גוש סלע שעומד בודד בשטח בית הקברות ואין עליו שום ציון. יהודי תיטואן שהיו מבקרים בבית הקברות נהגו לפקוד את הצדיק ולהדליק נרות לצד האבן. אחרי האבן המיוחסת לצדיק בא הדגם האנתרופומורפי של עיגול ראש ותבליטים בדגמי קונכייה שאינם גיאומטריים.
השלב הבא של הקבורה היה המצבות הגיאומטריות של ראש עגול, הינומה, דגמים גיאומטריים ורגליים המסתיימות בצורת קונכייה.
שלב מתקדם יותר היה גוש אבן מאסיבי השומר על ראש עגול שבו כתובה הקדמה שבח לנפטר והמשך הכתוב עובר לגוף המצבה.
השלב האחרון היה גוש אבן מאסיבי, השומר בצורתו על המצבה הקדומה, אך נעדר עיגול ראש.
צדיקים, רבנים, דיינים ומורי הלכה, זכו לעיגול נוסף מתחת לעיגול הראש. כששאלתי את יהודי תיטואן לפשר התופעה, הם ספרו לי שהעיגול הנוסף מציין את הגניזה הפרטית של הצדיק. נהגו לקבור למראשות הצדיק את הטלית, התפילין וכתבים שכתב בחייו. על המצבה העתיקה ביותר בבית הקברות העתיק כתוב בעיגול הראש בכתב רש״י:" החכם ר' אברהם".
על המצבות המאוחרות יותר מצאתי את השמות הבאים: ר' יצחק בן טולילה שנת התר״ה, חיים חטואל שנת תרט״ו, דוד בן זכרי תרכ״א, דונה אשת החכם השלם יעקב כלפון שנת שמן תורק, הבחור העלוב אברהם אבורביע תרצ״ו ועוד.
ע־' מצבתו של הצדיק ר' יצחק בן וואליד שהיה נערץ על תושבי תיטואן ומרוקו הספרדית, לא כתוב מאומה. יהודי תיטואן נהגו לכנותו בשם "באבא סיניור". ביתו שבו שכן גם בית הכנסת שלו, הפך עם השנים לבית נכאת שבו היו מאוחסנים למעלה מאלף כתבי יד של חיבוריו וחיבורי חכמים אחרים שחיו בתיטואן. שם גם שמרו על מקל ההליכה שלו, אותו נהגו להביא לאישה המקשה ללדת.
בסמוך לקברו טמונים בני משפחתו ר' שם טוב בן וואליד, ר' ווידאל בן וואליד . אחריהם רבנים בני משפחת כלפון ובני משפחת נהון.
על מצבתו של ר' שמואל נהון מצאתי כתוב:
מה הציון הלז?
פה קבר האיש מרעיש הארץ
אביר הרועים גודר פרץ
האדם הגדול בענקים
דלה מים מתוקים
מבארות עמוקים
להציל עשוקים
סיני בקודש במים אדירים
ורב עמוקא ארי במסתרים
המעתיק הרים
אהב את המשרים
ואמיץ לבן בגבורים
דבר אחד לדור כל פריו קודש הילולים
משתו יגורו אלים
נר מערבי
עמוד הימני הנשר הגדול אבי התעודה
צדיק יסוד עולם….
עלה שמים ויעש לו כנפיים
ביום ד' חשון לח' אלול
שנת אהלי שדד וכל מיתרי ( 1900 )
סוף המאמר –
נסים קריספיל
בית הקברות היהודי של תיטואן
בזו ונטיפה – מקורות שונים
הכיתוב על המצבה של רבי יוסף אבאזאיו זצוק"ל
הרב הקדוש המלומד בנסים
אדמו"ר איש אלוקים
קדוש הוא כמוהר"ר
יוסף אבאזאיו
זצוק"ל שיצא מארץ ישראל לחו"ל לדלג
על ההרים ולקבץ על הגבאות
לעניי ארץ ישראל תוב"ב ובעוה"ר
פגעה בו מדה"ד ונתבקש
בשמו ונח נפשיה ועלה לשמים
ש' תרע"ד לפ"ק עיר נטיפא
המצבה הזאת הקדישה
האישה עללו אשת
הגמון ס' מאדכי שושן הי"ו
למנוחת הרב הנ"ל
( השנה מלאו לו לפי הכיתוב , מאה שנה לפטירתו מחד ומאידף שהיא כיום בת 85 לערך, טוענת שהיא זוכרת זכרון ילדות בת כארע – חמש את פטירתו של הצדיק הנזכר )
התמונה של מבנה ציון הקבר באדיבות של עו"ד יוסף קמר, נינו של רבי יוסף אבאזאיו…
הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו
תורת אמך ◆ פרשת נשא ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס'55◆
המלקט: הרב
אברהם אסולין
מבן שלשים שנה ומעלה עד בן חמישים שנה תפקד אותם (ד, כג).
כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל בספרו אוצר המכתבים ח"א, שאל חכם אחד, מדוע נמנו הלוים מבן שלושים שנה ומעלה, וישראל מבן עשרים? התשובה מפורשת ברש"י ז"ל (במדבר ד, ד), לפי שעבודת המקדש צריכה כח אברים, ופחות משלימים שנה לא נתמלא כחו, מכאן אמרו רבותינו ז"ל(אבות ה, כא), בן שלושים לכח, ויותר מבן חמישים כחו מכחיש. ועוד מצאנו מקרא אחר, שנמנו הלוים מבן חמש ועשרים, כמו שכתוב (במדבר ח, כד), אבל לענין מלחמה, לא צריכים חוזק האברים, אלא גבורת הלב ותחבולות מלחמה, כמו שכתוב (משלי כד, ו), כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, ותשועה ברוב יועץ. ודברים אלו מתחילים משנת העשרים שהאדם עומד על דעתו, ויש לו גבורת הלב, וגם לעת זקנתו הוא ממשיך בזה. לכן לא נתנה התורה קצבה בישראל כמו בלויים עד בן חמישים, כי שונה זה מזה.
ולבני קהת לא נתן כי עבדת הקדש עלהם בכתף ישאו(ז, ט).
כתב הרה"צ רבי שלמה אבירמאט זצ"ל מחכמי תארודאנט, בספרו ויאמר משה, ולבני קהת, אלו תלמידי חכמים שלומדים על מנת לקנטר ולהקהות חכמים לומדי תורה, מסיבת גאוה, לאלו לא נתן הקב"ה את התורה להיות להם סמא דחויי. ומזה גם כן דבריהם אינם ערבים על לב שומעיהם, ואינם נכנסים בלבם לסור למשמעתם לעבוד עבודת האל, 'כי עבודת הקודש עליהם', כל מה שדורשים בתוך קהל ועדה, דומים להם כמשא כבד ואינם רוצים לשמוע לדבריהם. וזה אומרו ' בכתף ישאו', מסיבת שלומדים על מנת לקנטר, גם דבריהם קנטור הוא להם, וכתר תורה אינו נשמע כי אם בכתרה של ענוה.
יברכך ה' וישמרך יאר ה' פניו אליך ויחנך (ו, כד- כה).
כתב הצדיק רבי עמור אביטבול זלה"ה בספרו עומר התנופה, איתא במדרש רבה (פרשה יא, ה- ו), וישמרך בגופך, יאר ה' פניו אליך בתורה. להבין סמיכותיהם נקדים מה שאמרו המפרשים ז"ל, זאת התורה אדם כי ימות באהל (במדבר יט, יד), אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, לזה אמר בעל המדרש וישמרך בגופך, ותדע למה אתה צריך שמירה בגופך, לפי שיאיר ה' פניו אליך בתורה, והתורה אינה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה, לכן צריך שמירה בגופך. אי נמי בהקדים מה שאמרו חז"ל (סנהדרין כו:), למה נקראה שמה תושיה שמתשת כחו של אדם. וזהו שאמר וישמרך בגופך, ולמה לפי שיאיר ה' פניו אליך בתורה, והתורה מתשת כוחו של אדם לכך אתה צריך שמירה.
חג שבועות
הקדמה. חג השבועות כשמו כן הוא שסופרים שבע שבועות בחינת הכנה אשה לבעלה שבעה נקים. ולכן הפליגו חכמי הסוד במעלת הטבילה בחג שבועות כנגד שער הנ' ואז קודשא בריך הוא מתייחד, עם כנסת ישראל.
א. נהגו להיות ערים בלילה ולקרא מקראי מועד. כתב החיד"א בספרו לב דוד (פרק לא). שמעתי כי רצו קצת לומדים קבעו לומדים פרקים ברמב"ם, ויש שלמדו האדרא, ולא רצו ללמוד תיקון האר"י ע"ה את קסתי נתתי אשר לא טוב עשו לבנות במה לעצמם ולשנות מנהג ישראל.
ב. בעת פתיחת ההיכל קרואים הציבור את הכתובה. הטעם החתן – הקב"ה. הכלה – עם ישראל. והתנאים – התורה. ולכן קוראים גם את התרי"ג מצות בלילה, וטעם קריאת הכתובה לפי שעם ישראל מתייחד עם התורה. ואמרו בעת שהשליח ציבור אומר בתפלת המוסף כתר שמגיע לתיבת איה' אז נחתם האדם על חלקו בתורה שהם חיינו, כי הם חיינו ואורך ימנו ובהם נהגה יומם ולילה, וכל אחד לפי הכנתו כך זוכה נשמתו ביותר בפרד"ס התורה.
ג. בעת קריאת עשרת הדברות נהגו בקהילות ספרד וצפון אפריקה לעמוד כנתינתם מהר סיני מעומד. וכתב הרמב"ם בשו"ת פאר הדור כתב לבטל מנהג קדמון זה שלא לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות וכל זאת מפני תרעומת הקראים. וכתב על כך החיד"א בספרו טוב עין (סימן יא), דשאני הכא שקורין בס"ת כל התורה מידי שבת בשבתו, וגם ביום זה הם קוראים עשרת הדברות איזה חלק בס"ת, בכי האי לית לן בה שמוכח שהכל אמת, אלא שהם עומדים בהם להיות שהם יסוד התורה ונכתבו בלוחות, ורוצים לעשות איזה זכר לקום אמירתן ובזה ליכא שום קפידא, והוחזקו במנהג זה כמה שנים כידוע, ונראה שמאחר שנהגו העם כן לקום בערת הדברות, נראה שחייבים הכל לעמוד, ואין לשום אחד להשאר יושב, דגם אם אין מן הדין לקום, עתה שנהגו כל הקהל בזה, נעשה חיוב על הכל ואם ח"ו בעני ההמון נראה כמזלזל וכו'. ראה בספר נוהג בחכמה (עמוד קמג אות ט), להגר"י בן נאים. כתב הרב יצחק חזן בשו"ת יחוה דעת (ח"א סימן יג), ואם נהגו אבותינו ואבות אבותינו לעמוד לא הלכו בזה נגד דעת מרן, והרי ראינו לכמה פוסקים רבים וגדולים שישבו המנהג ויש כמה שקילסוהו, אין לנו לבטל המנהג מפני חשש תרעומת המינים וכו' ועוד כתב הרב ולולא דמסתפינא הוה אמינא כי זה שכל האחרונים לא העלו על שפתם את תשובת הרמב"ם זו, מטיל ספק בנכונותה.
וכתב הרב שלום משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן (ח"א סימן נז), גם אם מצווים המינים בינינו הם שונים מאילו שהיו בזמנו של הרמב"ם שבזמנם חילקו בין עשרת הדברות לשאר התורה, אך אלו של זמננו אינם מאמינים בה' ובתורתו וכופרים בעיקר, וכ"ש שהם כופרים בערת הדברות עצמם, אשר על כן גם אם נעמוד או נשב, הרי אצלם אין הדבר מעלה או מוריד מאומה, ומסיים הרב, מקום שנהגו לעמוד אין לבטל מנהגם, שאדרבה בזה מורידים כבוד התורה, אלא מצוה עליהם להחזיק במנהגם הטוב שאין בו כ"א כבוד והדור ותפארת לתורתנו הקדושה, וכל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות.
וכך כתב רבי רפאל ברוך טולידאנו בספרו קיצור ש"ע (הלכות חג שבועות ה"ט), ויש לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות מעין דגמת קבלתם בסיני, וצריך להיות באימה וביראה דגמת מעמד הר סיני שהיו באימה וביראה, וכך אנו נוהגים (ובסימן קלב אות יב), כתב אין לשום יחיד לשאר יושב בשעת קריאת עשרת הדברות, כיון שנהגו לעמוד. ושמעתי מהרב אברהם מוגרבי ששנה אחת בחג השבועות התפלל עם חמיו הרב אברהם אבוחצירא זצ"ל, ועם סדנא בבא סאלי ובעת עשרות הדברות עמדו כל הציבור ללא עוררין. וכן נוהגים יהודי אלג'יר כמובא בספר מטה יהודה (סימן א אות ו). וכן בספר עלי הדס (פ"ו אות לג), מנהג יהודי תוניס. פסק בשו"ת דברות אליהו אברז'ל (ח"ז סימן יח), כתב שגדולי תימן שנהגו גם הם במנהג זה של עמידה בעשרת הדברות, בשו"ת ויצבור יוסף להגר"י צוברי זצ"ל (ח"ב פרק ששה עשר סימן יד), וכן הגר"ש עדני זצ"ל בספרו נחלת יוסף (ח"ב מנהגים סימן ב), וז"ל ונהגו פה כשקורא עשרת הדברות כל הציבור עומדים ושכן המנהג בצנעא מימי קדם, בשעת קריאת עשרת הדברות בספר תורה כל הקהל כאחד עומדים על רגליהם ועומדים כך בחרדת קודש באימה וביראה עד שגומר דיבור עשירי ואז חוזרים ויושבים. ובשו"ת ישכיל עבדי (ח"ב סימן א), נשאל בנדון זה מהגאון הרב שבתאי בוחבוט הרב הראשי לבירות הואיל ויש מערערים על מנהגם, ובסוף תשובתו כתב ותצא דינא בנ"ד דאין להם לזוז ממנהגם והנח להם לישראל קדושים במנהגם הקדוש שכוונתם רצויה לשמים ואף למי שרוצה לנהוג מחדש אין בידנו כל למונעם לא ע"פ הפשט, והסוד עכ"ל. ובספר כתר שם טוב (ח"א עמוד שטו). כתב נהגו לעמוד בעשרת הדברות בקהילות הספרדים בלונדון ואמשטרדם.
ד. מנהגנו באולדמנצור לקרא את ההפטרה ביום הראשון ואחרון של חג השבועות לקרא את ההפטרה עם אונקלוס ועוד ביאורים (מפי רבי שלמה פחימה).
ה. בסעודת ליל החג אוכלים ארוחה בשרית, ואחר תפילת שחרית נהגו לערוך קידוש וכל אחד מתכבד בכוס שמנת, מעשה הנשים לקיים הפסוק דבש וחלב תחת לשוניך, ועוד טעם שבני ישראל קבלו את התורה. ומעתה לאכול בשר לשחוט צרכים, וכן כליהם היו אסורים לכן אכלו מוצרי חלב. וראיתי בשו"ת מים חיים (ח"א אור"ח סימן ריד), כתב מנהג העולם שנוהגים קרובי החתן לקדם פני הכלה בכוסות חלב, ונראה הטעם, שבזה רומזים ברכה לכלה שתהיה פרה ורבה ומניקה את בניה, וישראל היו במתן תורה היו דוגמת החתן, והתורה היא הכלה, על כן אנו מקדמין פני התורה ביום נתינתה במאכלי חלב, לרמוז לעצמנו ברכה שנהיה פרים ורבים בתורה, ויונקים חלבה וטובה, כמ"ש דדיה ירוך בכל עת וכו'. ועוד כי חלב בגמטריא ארבעים זכר לארבעים יום של נתינת התורה.
ו. נהגו בבוקר לאכול מצה עם חלב במראכש, בוגמז ועוד מקומות. ובספר נוהג בחכמה (עמוד רב אות א), כתב טעם, כמאמר רז"ל המצה רומזת ליצר הטוב, והתורה נמשלה לדבש שנאמר דבש וחלב תחת לשונך, ואמרו רז"ל בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין וכ"כ בספר שמו יוסף (אות קמג עמוד טז), להגר"י בן ואליד הטעם הנ"ל. ועוד טעם באכילת מצה, שמעתי מהרב מאיר אסולין, לפי שפסח עד עצרת, יום אחד וביניהם הינם ימי חול המועד. וכן כתב בספר דבדו (עמ' 100).
ז. בארץ קוראים אחר שחרית, אזהרות רשב"ג ובערב אחר מנחה אומרים אזהרות של רבי יצחק. ובחו"ל אחר הצהרים קראו הציבור ביום הראשון את האזהרות לרבי יצחק בן ראובן את מצוות עשה, ולרבי שלמה אבן גבירול את מצוות לא תעשה וביום השני, מצוות לא תעשה לרבי יצחק בן ראובן, ומצוות תעשה של רבי שלמה (מפי רבי מאיר אסולין).
כתב בספר ש"ע המקוצר (סימן צג אות ד). טעם אמירתם אולי עבר אחד מהקהל על איזו מצוה, ויהרהר בתשובה לתקן דרכיו לפיכך יכוון למה שקורא ויתבונן בפירושם.
ח. האחרון המסיים יוצא למפתן הדלת שופך מעט חלב לסימנא טבא, שהרי התורה נמשלה דבש וחלב תחת לשוניך.
ט. נהגו עם ישראל לקרא מגילת רות בחג השבועות. וטעם אמירתו מובא בילקוט רות מה ענין רות אצל עצרת, ללמדך שלא נתנה תורה אלא על ידי יסורים ועוני וכו' ועוד כתבו שהתורה כולה גמילות חסדים, וכן במגילת רות יש בה גמילות חסדים. ובספר שלמה חדשה (דף קכא), נתן טעם בירושלמי אמרו דוד המע"ה נסתלק בעצרת והקב"ה ממלא שנותיהם ובודאי נולד בעצרת ומגילת רות ליחוס דוד המלך ע"ה. (בר"י ס' תצד אות יג).
י. מסימים את הספר תהלים שחיברו דוד המלך ע"ה. בעצרת יום ההילולא. איתא בגמרא (ב"ב דף יד עב), דוד כתב ספר תהלים והתחבר על ידי עשרה זקנים, על ידי, אדם הראשון, מלכי צדק, אברהם אבינו, משה רבנו, הימן, ידותון, אסף, ושלשה בני קרח, דוד המלך
יא. מנהג עתיק הוא שפיכת מים על האחרון המסיים את האזהרות. ומובא בספר היכל הקודש (פרק פד), להרמב"ם אלבאז זיע"א גדול המקובלים במרוקו חי באזור תארודאנת, לפני כארבע מאות וחמישים שנה. וז"ל ונהגו כל ישראל לזרוק מים זה על זה ביום השבועות וג"כ טובלים בטבילה או טהרת תשעה קבין קודם שחרית לזיכרון טל תחיה שהיה יורד עליהם בהר סיני יום מתן תורה וכו'. והציבור המתפללים כל אחד בידו נטלות עם מים ושופכים עליו מדה הגונה של מים. שנה אחת המסיים היה הילד שלמה פחימה כגיל חמש, אביו ביקש מהציבור שיניחו לבנו היות וקטן הוא, אך לשווא, ואף סבו מנכבדי הקהילה ניסה כוחו אף הוא לשווא וטענת הציבור שמנהג אבותינו בידנו ואין לשנות.
וכתב בספר נוהג בחכמה (עמוד רה אות ד), טעם שפיכת מים, נלמד ומה מים אינם הולכים אלא למקום נמוך כך התורה אינה מתקיימת אלא בנמוכי רוח ומים ועל כן שופכים מים בשבועות ללמוד להלוך בדרכי ענוה.
ובספר נהגו העם (שבועות אות ט), וז"ל ושמעתי הטעם כשנולד משה רבנו הצפינה אותו אמו ג' חודשים וכאשר לא יכלה עוד להצפינו שמה אותו בתיבה על שפת היאור ובדר זו ניצול ע"י בת פרעו, ולפי דברי חז"ל (קידושין לח.), משה רבנו נולד בז' באדר ובכן מלאו לו ג"ח בשישה בסיון יום שחל בו חג שבועות שאז שמה אותו אמו על שפת היאור, ולזכר המאורע שחל בו ביום שזכינו לקבל את התורה על ידו, נוהגים לזרוק המים אחד על השני לחבב את המים שע"י ניצול מקבל התורה.
עוד טעם שמעתי אחר לזכר שעת מתן תורה, שאז פרחה נשמתן של ישראל, והקב"ה הוריד טל תחיה להחיותם ולזכר זה זורקים המים אחד על השני.
והן אמת שרבנים במרוקו מחו במנהג זה כמובא בשו"ת מים חיים (סימן ח"א רטז), מנהג שפיכת המים בשבועות היה בעירי מכנאס בזמן הקדום אצל אנשים ריקים דוקא, וחכמי העיר מוחין בכל שנה ובשנת התר"ל עשו תקנה לבטל מנהג זה, והודיעו בה האיסורים הנמשכים מזה, הן איסור סחיטת בגדים ביו"ט והן איסור צערא דגופא דחברו, ועוד איסור המחלוקת וכו'. וידידי רבי יוסף חיים דבדה בקובץ תפארת משה (מנהג שפיכת מים בחג השבועות),
כתב חילק בין דברי הרבנים שמחו נגד התופעה השלילית כנזכר, אבל מי שרוצה לקיים המנהג כתקנת אבותינו ורבותינו נ"ע והוא להתיז מעט מים לטעמים שהזכרנו קדוש יאמר לו, שהרי לא קימות בביהכ"נ יען כי לא ממדובר בכמות רבה וכן מדובר יראי ה' לכן הנה מה טוב ומה נעים להמשיך במנהג הזה ולשומרו בתוך גבולותיו, גבולות התורה.
כתב הראש"ל רבי משה שלמה עמאר בשו"ת שמע שלמה (ח"ד אור"ח סימן ז), וז"ל הנה פשוט וברור שעיקר המנהג היה להזות עליו טיפות מים הרומזים לתורה וחסד. והיו הולכים ומוסיפים, עד שהליצנים היו זורקים זה על זה בספלים ובדליים וכו' וגם שלא בקריאת האזהרות, ובמקום דלא אפשר לשמור על עיקר המנהג בזה להזות מעט מים ממש באזהרות, טוב יותר שיבטלו מנהג זה ולא לחלל שה"ש וחילול המועד ח"ו.
יב. אחר חג השבועות מתחילים בלימוד ספר איוב, מתוך הספר ארבע גביעים, שעל ידי לימוד זה מתרחק האדם מיצר הרע.
יג. ביום איסור חג, עורכין טקס לויה של הגניזה כל אחד מביא את הגניזה מביתו ומלוים את הגניזה לבית עלמין בשירה וריקודים ואף מקימים סעודה קטנה, כך נהגו לעשות באולדמנצור, ובשו"ת מים חיים (ח"א אור"ח סימן נ), שכן מנהג מכנאס, וכן תלמסאן באלג'יר, ונתן טעם כי סיבת בילוי הספרים היא, מפני רוב הלימוד שלמדנו בהם, ולכן עושים שמחה ושירה על רוב למוד התורה, שעכשיו שאנו רואים ספרים ודפים בלווים, נודע הדבר שיש למוד תורה הרבה בעיר. וראיתי טעם אחר ומה כניסת התורה לבית המדרש בשמחה גם בעת גניזתם ערכתנו לכתבים. וכן קראתי שכן נהגו הקהילה הספרדית בירושלים. ובספר נוהג בחכמה (עמוד נ). וכתב בספר מנהגי ארץ ישראל (דף רץ), שבאלג'יר נוהגים אחר הפסח אוספים כל הצריך גניזה. ובר"ח אייר מוליכין אותם לקבורה בשירים משתה ושמחה עד הערב. וכ"ה בירושלים ת"ו וכו' ומקובל מזקני הספרדים שזה סגולה לעצירת גשמים ועל כל צרה רח"ל עכ"ל.
יד. בספר מבוא שערים לאריז"ל, כתב כאשר אדם מתפלל כל תפלת שחרית, אז מצטרפים כ"ב האותיות על מצחו, וכאשר מדלג בתפלה, נחסרים מה- כ"ב
אותיות, וכל התורה כלולה בכ"ב אותיות ולכן נחסר הוא מחשק התורה ע"כ. וכמובן שגם מי שהוצרך לדלג בתפלה מחמת אונס וכדומה, בודאי שישתדל בכל כוחו ללמוד, והגאון הרב חיים קניבסקי שליט"א העיד על עצמו שיש לו קושי להתחיל את הלימוד, אבל אחרי שהתחיל ללמוד הכל הולך כסדר, לכן העצה היעוצה שאדם בא ללמוד, לפני שתיה חמה ולדבר עם החברים ראשית יתחיל בלימוד, כי פעמים משיחה אדם עלול לדבר על החבר והוא סיבה שיחסר החשק בלימוד כמובא בספר
שיחות הר"ן למוהר"ן מברסלב זצ"ל (אות צא). וכל אחד מישראל יש לו אות בתורה, כי ששים רבוא אותיות התורה כנגד ששים רבוא נשמות ישראל (קצג). וכשיש חסרון באחד מישראל נמצא שיש חסרון בתורה ששם שרש נשמות ישראל כנ"ל. ועל כן בודאי אי אפשר לאהב את התורה בשלמות. אבל כשיזהר מלדבר על שום ישראל ולבלי למצא שום חסרון בשום ישראלי נמצא שאין בהתורה שום חסרון ומום אזי בודאי יאהב את התורה מאד. ואזי יתמיד בלמוד התורה מגדל האהבה כנזכר לעיל. יהי רצון שתמיד נזכה ללמוד תורה ובכך נזכה לכל הברכות כמו שכתוב במשנה באבות כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ.
יום טוב
א. נהגו הנשים בעת שמדליקות נרות לברך שהחיינו. ולא חילקו בין הדלקת נרות שבת ליו"ט, שמדליקות ואז מברכות, אך תפלת מנחה יש להתפלל קודם ההדלקה, שהרי ברכת שהחינו הוא על כניסת החג, ולכן אין להתפלל מנחה אחר ההדלקה. נהגו העם (שבת אות ז), ועונות אמן בברכת שהחיינו של הבעל בקידוש. וכתב הבן איש חי (פרשת במדבר ש"א ה"א), ופה עירנו נוהגים הנשים לברך שהחיינו בהדלקת הנרות בכל יום טוב שיש בו ברכת שהחיינו בקידוש. וכן כתב הרב רפאל ברוך טולדאנו הלכות יו"ט (סימן תסב), נשים המברכות שהחיינו בשעת ההדלקה, אין לפקפק בדבר, דבלאו הכי יכולות לברך שהחיינו על כניסת יום טוב, אלא דאם ברכה מבעוד יום, לא תוכל לעשות מלאכה, שכבר הכניסה את יום טוב. וכן כתב בשו"ת אור לציון (ח"ג פ"יח אות ב), שרשאיות לענות אמן בברכת שהחיינו שבקידוש ואינו הפסק אף שכבר בירכו ברכת שהחיינו בהדלקת הנרות.
וכך ראה בקודש בשולחנם של בבא סאלי, בבא חאקי, בבא הנה (מפי רבי אברהם מוגרבי). וכתב הרב משה פיינשטין בספרו אגרות משה. והטעם היות שניכר כניסת החג בעצם הדלקת הנר כמו אצל הגבר בעת הקידוש שבליל החג. וכן נהגו בלוב לברך ברכת שהחיינו אחר הדלקת נרות יו"ט. (סידור עוד אבינו חי).
ב. ביום טוב שלא חל בשבת בתפלת שחרית אחר אמירת ברוך שאמר מנהגנו להתחיל "טוב להודות" ולא "מזמור שיר ליום השבת, המקור הקדמון ביותר הוא מהסידור אהבת הקדמונים נוסח פאס לפני בא מגורשי ספרד מקסטיליא (לפני 500 שנה), וכן בסידור מחנה שילו, צילום כת"י לשלוש רגלים, למקובל כמוהר"ר שלמה חיון זצ"ל תלמיד מרן אביר יעקב אבוחצירא זצו"ל וחבר בית דינו בעירם תפילאלאת.
א. בספר מבוא שערים לאריז"ל, כתב כאשר אדם מתפלל כל תפלת שחרית, אז מצטרפים כ"ב האותיות על מצחו, וכאשר מדלג בתפלה, נחסרים מה- כ"ב
אותיות, וכל התורה כלולה בכ"ב אותיות ולכן נחסר הוא מחשק התורה ע"כ. וכמובן שגם מי שהוצרך לדלג בתפלה מחמת אונס וכדומה, בודאי שישתדל בכל כוחו ללמוד, והגאון הרב חיים קניבסקי שליט"א העיד על עצמו שיש לו קושי להתחיל את הלימוד, אבל אחרי שהתחיל ללמוד הכל הולך כסדר, לכן העצה היעוצה שאדם בא ללמוד, לפני שתיה חמה ולדבר עם החברים ראשית יתחיל בלימוד, כי פעמים משיחה אדם עלול לדבר על החבר והוא סיבה שיחסר החשק בלימוד
ב. כמובא בספר שיחות הר"ן למוהר"ן מברסלב זצ"ל (אות צא). וכל אחד מישראל יש לו אות בתורה, כי ששים רבוא אותיות התורה כנגד ששים רבוא נשמות ישראל (קצג). וכשיש חסרון באחד מישראל נמצא שיש חסרון בתורה ששם שרש נשמות ישראל כנ"ל. ועל כן בודאי אי אפשר לאהב את התורה בשלמות. אבל כשיזהר מלדבר על שום ישראל ולבלי למצא שום חסרון בשום ישראלי נמצא שאין בהתורה שום חסרון ומום אזי בודאי יאהב את התורה מאד. ואזי יתמיד בלמוד התורה מגדל האהבה כנזכר לעיל.
ג. בתפלת שחרית, בברכת אהבת עולם, יתחנן באמירת "אבינו אב הרחמן, המרחם רחם נא עלינו ותן בליבנו וכו'
יהי רצון שתמיד נזכה ללמוד תורה ובכך נזכה לכל הברכות כמו שכתוב במשנה באבות כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ וכהכנה נפלאה לחג מתן תורה, יום הדין כמה תיהיה לנו תורה בכל הפרד"ס לשנה הקרובה.
א. סגולה לשמירה. בליל א' של ספירת העומר נוהגים לקחת כל אחד חתיכת מלח בידו בעת הספירה ובכל יום, קודם אומרים סדר קרבן העומר כמובא בסידורים – כך נהגו במרוקו, ובכל יום מברכים עם המלח ביד. וכן כתב בספר ויזרע יצחק טולידאנו (עמוד 24), ובספר מנחת משה אסבאג (סימן כא אות ו), באולדמנצור לא נהגו כן, וכתב בספר דבק מאח (מערכת עין, אות טז), ולכל מי שישא מלח הזה עליו, יהיה לו למגן וצינה מדבר וממגפה ומעין הרע ומכל דבר, ויועיל כמו קמיע מומחה ופקיע. ונהגו בקהילות המערב, אלג'יר, לוב, וכ"כ מנהג יהודי תוניס, בספר עלי הדס (פרק יג אות ב), והביא שכן כתב הרב זה השולחן (עמוד קלה אות ד), וביאר שהוא מועיל להסיר עין הרע. ועין בבן איש חי (ש"א צו. ו), שהמלח מסוגל לדחות המשטינים והמקטרגים. וכן נהגו מקובלים רבים (דברי שלום- מנהגי בית אל אות נ"ב), וכך נהג זקן המקובלים כמוהר"ר יצחק כדורי זצ"ל.
ב. אנו סופרים שבעה שבעות כדכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה,
"שבע שבתות תמימות תהינה" והכל כהכנה לחג השבועות כשמו כן הוא שסופרים שבע שבועות, בחינת הכנה אשה לבעלה שבעה נקים. ולכן הפליגו חכמי הסוד במעלת הטבילה בחג שבועות כנגד שער הנ' ואז קודשא בריך הוא מתייחד, עם כנסת ישראל.
ג. ימים אלו קדושים מאד כמובא במדרש מפסח לעצרת כולם ימי מועד הם, וכתב בספר החינוך למה סופרים בכל יום, אלא כדי שאדם ישריש בתוכו מדת הכרת הטוב לבורא על התבואה שהיא קורבן העומר.
ד. וכפי ההכנה לקבלת התורה שהוא יום הדין בחג השבועות, כמה תורה תיהיה לנו בכל השנה, שהם הכי משמעוותים עבורנו שעל כך אנו מתפללים בכל יום כי הם חיינו ואורך ימנו ובהם נהגה יומם ולילה, יהי רצון שכולנו נזכה לכל חלקי הפרד"ס, ונזכה למתיקות התורה והכל תלוי בהכנה שלנו ועל כך נאמר מי שטרח בערב שבת…
ספרי הרב שלום משאש בחינם
להירשם – http://orhadash.net/index.php/forum/6/624.html
שבת שלום וחג שמח
ד"ר דן אלבו – שירים ומאמרים
אתנחתא קצרה ממאמרו של ד"ר דן אלבו…..להלן חומר שקיבלתי ממנו ובאדיבותו
יהודה בן דאנאן, ספר מנחת יהודה : … פרושים בכתבי הקדש ובאמרי רבותי / חידשתי …
אבן דנאן, יהודה; וְנָחַל יְהוָה אֶת-יְהוּדָה חֶלְקוֹ, עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ; וּבָחַר עוֹד, בִּירוּשָׁלִָם.
פאס, תשרי תרצ"ה, 1934, דפוס מסעוד שרביט ועמרם חזאן. מתוך אוסף הספרים של אבי, אשר אלבו נ"ע.
נוסח ההקדשה, בכתב ספרדי חצי קולמוס, שנהג בקהילות היהודים סביב אגן הים התיכון:
"ידידי בבת עיני הנכבד וחשוב ומעולה, רודף צדקה וחסד, כה"ר יששכר אצאראף הי"ו והנכבד וחשוב ומעולה רודף צדקה וחסד רפאל אצאראף הי"ו, (השם יחייהו וישמרהו).
מצורפת הקדשה של ספר מנחת יהודה לר' יהודה אבן דנן והצילום של ר' יהודה אבן דנן.
