אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל
סימן סט
סדר ראה, שנת תרס"ח לפ"ק
למעלת רבנו הגדול, מעו"ם, נר ישראל, ראש גולת אריאל, כבוד קדושת תורתו כבוד מורנו הרב רבי רפאל אנקאווה ישצ"ו.
בקידה על אפיים, אני אומר שלום, מר חמי הגמו"ן רצ"ו, כבוד הרב אהרן הכהן הי"ו דובר שלום, ובשלום הבן יקיר כבוד הרב מיכאל, יהיה גדול שמו בישראל, אמן.
שטי"ן רהוטי משמיה, דמו"ח הנזכר אודות האי צומ"ר המכ"ד, כבוד הרב יצחק אדאהן יש"ץ, מערי דרעא יע"א, כי זה כמשלש חדשים והוא נוטע אש"ל בביתו, עד שלמד כל דיני שו"ב ונסמך מרבני העיר, ואך, יען, כי במקומו אינם מכירים רק חתימת ידי קדשו, לכן חלה פניו לכתוב למעלת כבוד תורתו הני מלי בנא לשון בקשה, להוסיף בשולי סמיכתו, איזה מלי מעלייתא, ולקיים לו חתימת הרבנים, שכמ"ה, ואסיים בש"ש טו"ב על אדוני ועל ביתו, תמיד כל הימים, אמן.
דל ורזה, היו"ם הזה, ס"ט
סימן ע'
סדר הנזכר, שנת תרס"ח לפ"ק
ידידי החכם החשוב, כהה"ר יעיס מלכא ישצ"ו, שלום, שלום.
מכתבך הבהיר הגיעני, אודות כמה"ר שלום הלוי יש"ץ, כי לא היה בעיר, כן הוא, וכבר כתב לי והשבתיו. עוד ראיתי, ד' חידושים שכתבת מאותו ספר, שלא ע"ס הפרשיות, רק אחד מהנה, ואחד מהנה, כמדומה, שכן הוא הספר מלוקט בלי סדר.
והם : א', במלץת בראשית, רמז בה בנוטריקון בהפוך אתוון : " בשביל אומת ישראל שנקראת תבואתו ", ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, כמו שכתב רש"י ז"ל, שם עד כאן. ולדעתי המעט נראה לרמוז זה בראשי תיבות של כל הכתוב על סדרו : בשביל בני אברהם אמר ה' והיה העולם עד כאן.
בפרשת ויקהל, ע"ם ויבאו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו וכו…., והקשה ותרץ נשאו לבו, היינו בעל נדבה גדולה, שגרמה לו נשיאות ראש בפני העם, ע"ד מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו ( משלי י"ח ) עד כאן.
ולדעתי המעט אפשר לפרש להפך, דפירוש נשאו לבו, פתהו לבו, כמו הנחש השיאני, ורוצה לומר איש כלי ביותר, שעכשיו פתהו לבו ליתן, ואשר נדבה רוחו אותו, הוא איש נדיב תמיד. ועוד אפשר לומר שפירוש נשאו לבו, שהיינו שהתנשא לבו בחכמה לעשות מלאכת המשכן, ודבה רוחו, שנתן כסף וזהב.
אחרי מופלג ראיתי שכן פירוש הראב"ע והרמב"ן ז"ל עיין שם. ושמחתי הרבה, ובספר הכתב והקבלה, פירש כמו שכתוב בספר החיקוטים הנזכר, ואך בסגנון אחר, עיין שם.
בפרשת וירא, והנה שלשה אנשים וכו…, כתב רש"י ז"ל, אחד לבשר לשרה, ואחדלרפאת החולה ואחד להפוך את סדום, והקשה הו"ל להקדים המרפא קודם המבשר כאשר היה, שנתרפא תחלה, ואחר כך נתבשרה שרה ? ותרץ, שאף שנתרפא תחלה, לא נתחזק היטב עד אחר הבשורה, ע"ד ושמועה טובה תדשן עצם, על כן הקדימו תחילה, עד כאן.
ולדעתי המעט הוא דחוק, שהרי קודם הבשורה כתיב, וימהר אברהם וכו…ואל הבקר רץ אברהם וכו…ויקח חמאה וכו…והוא עומד עליהם וכו…משמע שכבר נתחזק היטב על ידי רפואת המלאך ? ועני, אני, נראה לתרץ, מפני שמיכאל הוא שבא לבשר את שרה, והוא הגדול שבשלשתם, כמו שכתוב במד"ר שם, ויאמר אדני אם נא מצאתי חן, תני רבי חייא לגדול שבהן אמר, זה מיכאל, עד כאן לשונו. עיין שם.
לכן הקדים מעשהו תחלה. ובזה נראה ליישב, מה שכתוב במסכת מציעא דף פ"ו עמוד ב' וזה לשונו : מאן נינהו שלשה אנשים ? מיכאל וגבריאל ורפאל, מיכאל שבא לבשר את שרה, רפאל שבא לרפאת את אברהם, גבריאל אזל למהפכיה לבדום. עד כאן לשונו.
והקושי מבואר למה סדר תחלה, גבריאל קודם רפאל, ואחר כך רפאל קודם גבריאל ? ובמ"ש אתי שפיר, שמתחלה סדרם על פי מעלתם, מיכאל גבאיאל רפאל, ואחר כך סדרם כסדר שליחותם, דשל גבריאל הייתה אחר של רפאל שהוא הממונה על הרפואה. מכל מקום הקדימו ברישא מפני הכבוד, ונכון לדעתי.
ועוד אפרש לומר, שהקדים המבשר תחילה, להודיע שבשורת הזרע היתה חביבה אצלם יותר מהרפואה, זהו הנראה לעניות דעתי בזה. ובדרך אגב נתחדש לי רמז לדברי רז"ל בתיבה שלשה ב' פעמים, פעם אחת, שיבשר לשרה שירפה החולה, פעם ב' שיהפוך לבדום שלח השלישי. עד כאן.
בפרשת וירא, ולוט ישב בשער סדום, כתב רש"י ז"ל, ישב כתיב, אותו היום מנוהו שופט עליהם, והקשה על זה, ומאי איכפת לן אם היה שופט או לא ? ותרץ, להודיע חבתן של המלאכים שלא יתאכסנו אלא בביתו של גדול העיר, עד כאן.
והוא דחוק, וכי המלאכים היו צריכים אכסנייא ? וכי בלא זה לא ידעינן שהמלאכים חביבין לפני המקום ב"ה ? ולדעתי המעט נראה, דרז"ל ליהו, שאין דרך לישב בשער העיר אלא השופטים והשוטרים, כמו שכתוב שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, ועלתה יבימתו השערה וכו….
והרבהף ולוט היה שופט, ואיך כתבי ישב בשער סדום ? ולכן דרשו ישב כתיב חסר וא" שהוא לשון עבר, להודיע שכבר מבקר אותו היום ישב שם להיות שופט. ועוש אפשר שבאו לתת טעם, איך לא נתפחד לוט מבני העיר להכניס אורחים שלא כמנהגם דיד עני ואביון לא החזיקו ?
ואמרו לפי שנעשה שופט ויכול לעשות כרצונו, אבל הם לא יכלו לסבול ובאו אליהם טרם ישכבו וכו….., ובדרך אגב נתחדש לי רמז בתיבת יש"ב נוטריקון יהיה שופט בעיר, או ישב שופט בשער, עד כאן. ותודה רבה לך ידידי שגרמת לי שאחדש חידושים בתורה גם אני, נוסף על השמועה, ושלום
אני היו"ם ס"ט.
אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט
אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.
האנוסים בקסטיליה במאה הט"ו
הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב
נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ
– תל אביב
ייתכן שיש ללמוד על הקהילה היהודית, גָדלה וכוחה, מהערכת היקף השכונה שבה התגוררו יהודי המקום וממספר בתי־הכנסיות שבה. השכונה נמצאה בחלקה המזרחי של העיר ונגעה בחומותיה, כלומר באזור שבין השערים די לה מאטה וקלעתרבה של ימינו ; סגרו עליה הרחובות קלעתרבה מצד אחד ולאנסה מצד שני, ופן חלק מרחוב סאוקו דיאט, וכפי הנראה הגיעה השכונה עד לרחוב פאלו׳מה (הוא שנקרא בימים עברו ליגאניטוס). בפרעות 1391 חרבה השכונה, ורחובה הראשי נתכנה.Caile Real del Barrionuevo ברחוב זה עתידה היתה האינקויזיציה להשתכן בשנת 1483, ובפי העם אף נקרא בשם ״רחוב האינקויזיציה״. רחובות אחרים שעברו בשכונה הם לובו, סאנגרי, קוליברה, דיפוחיו, קומברו, טריסיה. בין שלושת הרחובות הראשונים במנין זה נמצא בית־הכנסת הראשי של העדה שלאחר השמד נהפך למנזר של המסדר הדומיניקני וחרב במחצית המאה הי״ט.
ממקור אחר מסתבר שאנריקי השלישי העניק בשנת 1393 בית־כנסת יחד עם שטח בית־הקברות היהודי לגונסאלו די סוטו, משרתו האישי (Maestresala), שהעבירו מצדו בשנת 1396 לידי חואן רודריגס, גזבר המלך, שהיה תושב ויליאריאל, והוא מצדו מסר את השטח בשנת 1399 למנזר הדומיניקנים שבסביליה כדי שיוקם במקום זה מנזר של נזירים דומיניקנים.מסתבר איפוא שבית-כנסת אחר, לדעתו של דלגאדו מרצ׳אן, נמצא בפינה הדרומית-מערבית של ארמון הקונדי די מונטיקלארוס (לאחד־מכן עבר לידי יורשי דון מנואל מלדונאדו), אך ייתכן שאין זה אלא ביתו של יהודי אנוס עשיר שהוחרם או הועבר לידיו של קונדי זה.
בית אחר, שהיה כנראה בשכונה, היה לימים ביתו של האנוס אלואר דיאס, והוא נמסר בשנת 1484 למועצת העיר, כדי שתקים במקומו את בית המועצה. אמנם, נמצא בית זה ברחוב Correheria, שהוא בתחום השכונה׳ אד אין לדעת בודאות אם לא נבנה לאחר גזירות קנ״א. בעיר היה עוד שוק אלקאיסיריאה, מסוג השוקים הסגורים, שחרב בשנת הגזירות ונשרף כליל בדליקה שפרצה בשנת 1396.
האנוס אלואר דיאס : הערת המחבר : עצמותיו נשרפו באוטו די פי שנערך ב-15 במרס 1485. פסק הדין מצוי בתיק משפטו שך חואן מרטינס די לוס אוליבוס. אנוס זה הוא אחיו של פדרו דיאס די ויליאָרוּביָה ועיין עליו במשפט לואן די לה סיֶרה
אוטו-דה-פה. "קיום אמונה". בתי הדין של הכנסייה הנוצרית בהם דנו יהודים שהתחזו לנוצרים אבל לא עברו לנצרות ["אנוסים"].
אוטו-דה-פה. הוראת השם היא "קיום אמונה"; מקום ששפטה האינקוויזיציה אנשים שהתנגדו לנצרות. המשפט גרר גם החרמת רכוש הנאשמים, ולכן העדיפו נאשמים עשירים. זאת הוכיח הקרדינאל לורינסו פוסי (כשדרש הקיסר יוהן מאת האפיפיור קלימנט השביעי ליסד את האוטו דא פה בשנת 1528): לא מיראתו את אלוהים ואהבתו לדת חפץ הקיסר ביסוד האוטו, כי אם מתשוקתו לכסף האנוסים . מקום האוטו היה לרוב במרכז העיר או במקום אחר שבני אדם הרבה מצויים שם.
נקודות־אחיזה אלה לשכונה היהודית מרמזות שהשכונה תפסה אמנם חלק ניכר ביחסה אל כלל העיר, אך אף־על־פי־כן אין אנו יכולים לאמוד את מספר היהודים שישבו בשכונה, ואת מספר האנוסים שנשארו לגור בה. אף אין במחקרים משוים הדנים בבעיית צפיפות האוכלוסיה כדי להעלות בסוגיה קשה זו הערכה מבוססת כלשהי. אבל יש במשפטי האינקויזיציה שנערכו נגד תושביה – האנוסים של סיאודד ריאל-כדי להעמידנו על ישיבתם של אנוסים ברחובות נוספים לשכונה היהודית לשעבר ובעוד כמה אזורים פארוכיאליים, שבחלקם הם מחוץ לשכונה היהודית.
הללו הם אזור שכונת סנטה מריה (שכונה זו גבלה בשכונת המאורים)! שכונת סנטיאגו (רחוב קלעתרבה עבר בשכונה זו), שכונת סן-פדרו (רחוב אלארקוס עבר בה). הדעת נותנת שהיתה יציאה מן השכונה היהודית הישנה – ״השכונה החדשה״ (Barrionuevo). יציאה זו מן השכונה ייתכן שיש בה כדי ללמד על דרך חייהם של האנוסים שלא נזקקו לשכונתם הישנה בלבד ותפסו מקומ־מגורים ופרנסות גם מחוץ לשכונתם. מן הבחינה הטופוגרפית נראה שהתפשטות זו היא מעין פריצת שערים שתחילתה בקרבת השכונה הישנה ומשם צעד־צעד לשאר חלקיה של העיר, בלב השכונות הנוצריות. אף יש לומר שהשכונה היהודית לא נתחלקה לפארוכיות חדשות, אלא שהתושבים האנוסים צורפו לפארוכיות קיימות. מבחינה זו בלבד אפשר לדבר על פירוקה של השכונה היהודית כיחידה ציבורית־משפטית, אך היא נשארה קיימת ועומדת כמקום־מגורים מוגדר לאנוסי המקום. בשמה החדש היא נזכרת במשפטי האינקויזיציה. נמצא, איפוא, שפירוקן של שכונות היהודים מבליט את הגישה הרשמית של האדמיניסטרציה הפנימית במלכות לחיסולו של אלה כיחידות שכונתיות נפרדות הקיימות לעצמן.
איננו יודעים אם קהילת סיאודד ריאל חרבה כולה בשנת 1391 וכל בניה יצאו מן הכלל, או שחלקם נצטרף אל גל־ההמרה שבא בעקבות היאוש שלאחר ויכוח טורטוסה, או שמא נמצאו גס מהם שיצאו מויליאריאל לאותם מקומות ששרדו בהם קהילות ישראל. אך ידיעותינו למן 1412 מלמדות שלא היה בה ציבור יהודי. ב־20 באוגוסט 1412 העניקה המלכה ביאטריס לאחד מחצרניה, חואן אלפונסו, תושב ויליאריאל, מגרש שהיה בעבר חלק מבית־הקברות היהודי. שטח זה נמכר ב־10 באוקטובר 1413 בסך של 1500 מרבדי לראשי חבורות־החסד: ״כל הקדושים״ (Todos los Santos), ״סן־חואך ו״סן-מיגל של חודש ספטמבר״ – כולן של תושבי ויליאריאל, שנוסדו והוקמו על־ידי אנוסי המקום. דלגאדו מרצ׳אן העלה שהללו נוסדו כדי להוכיח שמיסדיהן הם נוצרים נאמנים באמונתם, וכדי שלא יהיו חשודים שיהודים הם.
אם מקבלים אנו את הנחתו נמצא שנתקיים חשד כלפיהם, והללו ביקשו לטהר עצמם ממנו. נראה שעלינו לחפש גורמים ומטרות אחרים ליסודן של חבורות אלה, והרי הן נתקיימו עדיין במחציתה של המאה הט״ו, אף לאחד פרעות 1449. אם ניתן היה לחזות מראש ששטח זה שבידי החבורות סופו שייבלע על־ידי המנזר הדומיניקני שנמצא בקרבת מקום, הנה חשוב לאין ערוך הוא ענינן של החבורות הללו שהחזיקו בידיהן שטחי־קרקע שהיה בעבד בית־הקברות של קהילת ויליאריאל. לשם מה איפוא נוסדו וקמו חבורות־חסד אלה, שאנוסים יסדון לצרכיהם שלהם? ייתכן שלפנינו נסיון להמשיך במסורות של חבורות־החסד היהודיות שנת־קיימו בויליאריאל קודם לשמד, והרי מטרתן של החבורות היתה, נוסף על הפעולה הציבורית־החברתית שלשמה נוסדו, גם תפילה בצוותא, עזרה וסעד הדדיים בתוך החבורה ולעתים גם מחוץ למסגרת החבורה.
זוהי מטרתן של החבורות היהודיות, והדעת נותנת שחבורות של אנוסים ינקו יותר בשורש קיומן מן הרעיונות היהודיים והיסודות היהודיים שבחבורות החסד והצדקה (להוציא, כמובן, את שמותיהן של החבורות) מאשר מן היסודות הלא־יהודיים. ועל שום שהחזיקו בשטח הקרקע של בית־הקברות היהודי לשעבר שבעיר מסתבר, שהללו התכוונו להמשיך במסורת הקבורה במקום, נוסף על השאיפה לשמור על מקום קבורת הוריהם ואבותיהם. משום כך נראות החבורות הללו מחבורות של קברים. אלא שקשה להשיב על שום מה נתקיימו במקום אחד שלוש חבורות, אך ייתכן שחבורות אלה נתארגנו בהתאם לפארוכיות שבעיר סיאודד ריאל. אפשר שיש בכך משום המלאה כלשהי לדרכם, ואולי אף מטרת חסד־של־אמת זו אינה אלא חלק ממסגרת כללית של פעולות החבורות הללו. סיוע־מה להנחה זו, שביסודן היו אלה חבורות של קברים, או שמטרה נוספת להן לדאוג למשפחות החברים לאחד מות החבר המשתייך לחבורה, נמצא בברצלונה, שבה נוסדה בשנת 1393 חבורת קברים של אנוסים על שם ״השילוש הקדוש״. חבורה זו נתקיימה עוד בעשור הרביעי של המאה הט״ו, והיו לה אמצעי־קבורה ותכריכים משלה, ותקנתה מזכיר בחלקיו את תקנות כת־הקברים היהודית שהיתה קיימת בעיר הואסקה במאה הי״ד.
ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש
ברית מספר 27
כתב העת של יהודי מרוקו
מבט על קהילת מראקש
העורך : אשר כנפו
פרופסור אליעזר בשן
רופאים יהודים במרוקו
לרופא הנאמן ד"ר מיכאל תורג'מן, בידידות.
הגבלות על עיסוק במקצועות ליברליים :
בתזכיר של'אגודת אחים' בלונדון לשר החוץ הבריטי ב-2 במרס 1888 נאמר בין שאר ההגבלות החלות על יהודי מרוקו, כי אינם רשאים לעסוק במקצוע ליברלי. לא מצאנו אישור לדבר במקורות אחרים, והשאלה האם רפואה כלולה בהגבלה זו.(25 .AJA, 1888, p) דומה כי הסיבה העיקרית נעוצה בעובדה כי הרפואה העממית דחקה את רגלה של הרפואה המקצועית. האמונה בכוחם של צדיקים חיים ולאחר מותם, לרפא חולים ולפקוד עקרות, שימוש בשם המפורש בקמיעות, וכישופים, היו נפוצים בקרב יהודי מרוקו ושכניהם המוסלמים. האמונה בכוחם של כוחות מסתוריים ושל המורבאטון לרפא, היוותה תחליף לרפואה המקצועית. חוקר אחד הגיע למסקנה כי ר' שמעון בן צמח דוראן [הרשב״ץ] שלמד רפואה בעודו בספרד, הפסיק לעסוק ברפואה בהגיעו למגרב, כי בני המקום העדיפו להזדקק לרפואה עממית, ומשום כך נאלץ לקבל שכר קבוע בתפקידו כדיין.
רופא מתורכיה שנולד יהודי
במכתב שנכתב ב-25 בנובמבר 1892 לממונה על שגרירות תורכיה בטנג׳יר, נאמר שנתין עותימאני בשם אברהים Chima שפעל כרופא בעיר זו במשך מספר שנים נפטר ב-17 בחודש זה, נקבר קרוב לבית הקברות היהודי באשר הוא נולד יהודי.(443/11 F0) כנראה שהתאסלם, אחרת היה נקבר בבית הקברות היהודי.
רופא יהודי בשם S. M. Gueta פעל בפאס, כפי שניתן ללמוד מתעודה בארכיון משרד החוץ הבריטי שנכתבה ב-11 בנובמבר 1897 והוא גם מונה כסוכן קונסולרי של ספרד בפאס ( F0 99/147)
א. בשן, תשס״ג, עמי קסה, בנספח תעודה מסי 2
בעיר פאס היה השירות הרפואי בתחילת המאה ה-20 בידי שני רופאים יהודים מגרמניה ורופא ספרדי קתולי.
לפי ארכיון כי״ח היו בפאס ארבעה רופאים יהודים כפי שנכתב בדו״ח על מקצועות היהודים בעיר ב־1 בספטמבר 1903. שמותיהם: אברהם אמסילי ושלמה כהן מתורכיה, שלמה ספרא מרוסיה, ומחלוק אמסלם מצרפת ב-1905 היו בקזבלנקה רופאים גרמנים.
נשים מרפאות
ר' יוסף בן עיוש אלמאליח שחי בסלא וברבאט (נפטר 1823) כותב על'אשה אחת שמוחזקת היא לידע בדרכי הרפואה בתיטואן',
היו נשים יהודיות שידעו לרפא באמצעות צמחים, עקיצות מעקרבים ומיחושים שונים, וכן יהודיה בשם מסעודה בת דאוד בן יוסף שפעלה בהארם בתור רופאה.
גם אנגלי שביקר במרוקו במחצית השנייה של המאה ה-19 כתב על נשים במוגדור הנותנות תרופות עממיות במוגדור.
בזמן החדש
בימי מלחמת העולם השנייה, לאחר כניעת צרפת לגרמניה, מרוקו הייתה נתונה לשלטון הממשל של וישי ששיתף פעולה עם הנאצים, וחלו הגבלות על היהודים. לפי הט'היר מ-31 באוקטובר 1940, הודחו יהודים מהמינהל והשירותים הציבוריים. לפי הפרוטוקולים של המועצה העליונה של הסתדרות הרופאים בין התאריכים 26 בדצמבר 1941 ל- 19 בדצמבר 1942, מתגלה יחם עוין כלפי רופאים יהודים. אלה שהודחו ביקשו רשות לטפל לפחות בחולים יהודים. המועצה הכריזה על עצמה כבלתי מוסמכת להחליט בנושא.
לפי נתונים משנת 1952, מתוך 706 רופאים שפעלו במרוקו, היו רק 11 מרוקאים מוסלמים ו־ 14 יהודים מקומיים.
סוף המאמר…..רופאים יהודים במרוקו-אליעזר בשן
דמנאת העיר-א. בשן-השגריר של בריטניה ניסה להצדיק את התנהגו המאורים.
2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודו חדשות – פרופסור אליעזר בשן
מתוך חוברות הברית בעריכת מר אשר כנפו
השגריר של בריטניה ניסה להצדיק את התנהגו המאורים.
התיאור הנ"ל הוא רק מבחר מהאירועים בדמנאת. רצח התעללות, שחיטת תינוקות ואלה מקרים שג'והן דרומונד האי ניסה כבר בעבר להצדיק. לפי ידיעה אחרונה, הוא ניסה להצדיק את התנהגותם על רקע העובדה שיהודים מלווים בריבית. האם החוק אינו יכול לאסור הלוואה בריבית ?
האם הלקאת זקנים עד מוות, ניקור עיני אנשים, אונס נשים, התעללות בילדים, שחיטת תינוקות לעיני אמותיהם. האם כל זה מחויב המציאות, כדי למנוע מיהודים לקחת ריבית גבוהה ?. הניסיון להצדיק מעשים בלתי אנושיים בגלל האשמה שכמה יהודים, ואפילו רבים מהם מלווים בריבית, היא מביישת אנגלים הגונים.
ומעלה את השאלה האם אין לאנגליה נציגים שהם יותר נאורים מאשר המאורים בעצמם. אין תועלת בפנייה לממשלה שלנו באנגליה כי היא תפעל בהתאם לדיווחים של סיר דרומונד האי.
אנגלים נוטים לרחמנות, כמו שבא לידי ביטוי בפרעות ברוסיה בשנת 1881. הם מגלים סימפטיה לבני אדם מדוכאים וקורבנות של אכזריות. יש לדווח על אירועי דמנאת ומעשי הזוועה במרוקו לפי האמת. יש להשמיע " הזוועות של דמנאת " באוזני האנגלים, כמו שאנו שומעים אותם, כדי להפסיק את מעשיו הברוטאליים של חג' ג'ילאלי.
כל מעשה הזוועה הנזכרים לעיל צריכים להיות נגד עיניהם של יהודי אנגליה לא רק בעת שתיית תה של ארוחת בוקר. איך היו מרגישים לו היו מחללים את נשותיהם ובנותיהם ? זקניהם מולקים עד מוות, צעיריהם נאסרים ותינוקותיהם נרצחים. עליהם להרגיש כאילו כל האירועים האלה מתרחשים לנגד עיניהם, וקרוביהם הם הקורבנות.
דו"ח של כל ישאל חברים על מצבם של יהודי דמנאת.
בדו"ח של כל ישראל חברים לחודש אוקטובר 1884 פורסמו ידיעות מפורטות על היחס השלילי של המושל כלפי היהודים בדמנאת, והצעדים שננקטו בטנג'יר למען הקהילה. מצבם של המסכנים לא השתנה לטובה. נציגי הקהילה השוהים בטנג'יר כבר מספר חודשים, במטרה להעביר את תלונותיהם לסולטאן עוד לא זכו להתקבל לראיון, למרות הפצרותיהם.
תשובת הווזיר כי ישובו לבתיהם בשלום, ושקאיד יתלווה אליהם, והוא ימסור למושל של דמנאת את הוראות הסולטאן, ואת ההצהרה לטובת היהודים, כפי שפורסמה. ידוע לחברי המשלחת שעל מנת להפסיק את הרדיפות ממנה סובלים יהודי דמנאת זה מספר שנים, אין בצעדים האלה כל תועלת.
ראי הקהילה הציגו בפני לאחרונה ובפני הקאיד רת הט'היר שהושג על ידי משה מונטיפיורי לטובת היהודים. כל זה לא הועיל, והקאיד כלא אותם למשך שלושה חודשים., ממנו שוחררו רק לאחר תשלום כופר של יותר מעשרים אלף פראנקים. נציגיהם של יהודי דמנאת בטנג'יר משוכנעים שכל עוד הקאיד הנוכחי מכהן – צפוי להם מוות בטוח לאחר שובם לבתיהם.
הנציגים רוצים להתקבל אצל הסולטאן בפאס – אך לשווא.
היות והסולטאן ושריו נסעו לפאס, שלוחי דמנאת פנו לעיר פאס, ובכל פעם שהגישו לווזיר הגדול להתקבל לראיון, ציווה לסלקם. החיילים השומרים העבירו פקודת הווזיר תוך השמעת קללות ומכות באלות. בינתיים רודה הקאיד במשפחות של נציגי הקהילה ובשאר היהודים באכזריות גוברת והולכת.
הפסקת השמירה בלילות בדמנאת.
במכתבים שנשלחו מדמנאת ופורסמו בכתב עת Reveil du Maroc בתאריכים 22 ו – 29 באוקטובר נאמר, כי הקאיד קרא לאחרונה את ראשי הקהילה להופיע בפניו והודיע להם, כי על צו הסולטאן תפסק שמירת הלילה במללאח.
התוצאנ היא חשיפת האוכלוסייה יההודית לביזוי ולאלימות מצד המוסלמים. ואומנם לא איחרו תופעות אלה לבוא. מוסלמים פרצו למללאח, היכו יהודים במקלות. גרמו להם להרס בבתים, שדדו חנויות, פגעו, אנסו והרגו נשים, ללא חשש מענישה.
מקלט במקום קדוש
חלק מיהודי המקום ברח וחיפש מקלט במקום קדוש למוסלמים. מוסלמים ניסו לאלץ אותם לצאת מהתחום המקודש. הרסו גגות של בקתות שיהודים מסכנים אלה הקימו לעצמם סביב ביתו של ראש הווקף. יהודים שלט מצאו שם מקלט שוטטו בשדות.
בתי כנסת ריקים.
חמישה בתי כנסת של דמנאת ריקים, ולא ניתן לאסוף עשרה גברים לעריכת מניין לתפילה. תכולתם של הבתים בהם גרו יהודים שעזבו – נשדדו, והבתים נהרסו על פי פקודת המושל. הוא קרא למוסלמים שחייבים כסף ליהודים, וחייב אותם לשלם לו את החוב.
בחג הושענא רבה ניסה הקאיד להכריח נוטריונים יהודים לכתוב הצהרה לפיה כל התלונות שעלו נגדו על ידי יהודים בטלות. כעשרה נוטריונים שסירבו לחבר הצהרה כוזבת כזאת, נכלאו בצינוק. אחרים שחששו לגורלם בראותם את אשר קרה לחבריהם, נענו לדרישת המושל, וכתבו כל מה שציווה אותם, וחתמו בשמם.
אבל לפני שהתייצבו בפני הקאיד, הצהירו באוזניהם של נציגי הקהילה, כי מחשש לעינויים הצפויים להם המקרה שיסרבו למלא אחרי הוראות המושל – הם נכנעו ומסרו את הודעתם כי כל מסמך שנכתב על ידם במטרה להצדיק את המושל וללמד עליו סנגוריה – בטל ומובטל.
פניות של קהילת טנג'יר ונציגים דיפלומטיים.
ההנהגה של קהילת טנג'יר וכן נציגיהן הדיפלומטיים של מדינות אירופה ניסו בפניות רשמיות לבוא לעזרת היהודים האומללים של דמנאת אבל ללא הצלחה.
יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו
יחס דבדו החדש. הצב"י אליהו רפאל מרציאנו
הקדמה.
וַיִּתִילְדוּ על משפחותם לבית אבתם – במדבר א', י"ח. מפרש רש"י במקום : " נצטוו לביא ספרי יחוסיהם. עוד בשחר 
ימי עמנו צויינה אם כן חשיבותם של ספרי יחוס המשפחה, ובמסכת אבות פ"ו, משנה ו' : גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלושים מעלות והכהונה בעשרים וארבע והתורה בארבעים ושמונה דברים ואלו הן, התלמוד
משפחת די סוסאן
החכם הותיק, בגם של גדולים שלשלת יוחסין, ענף עץ עבות, הזקן הבשר ר׳ אברהם הנק׳ די סוסאן הוליד: אהרן, משה.
איש גבור חיל, הרים על בתפיו את המלוב״ן הרב יעקב אביחצירא והעבירו את הנהר, מתהלך בתומו צדיק, גומל חסדים טובים, הזקן הבשר, שב גם ישיש, ר׳ אהרן בן סוסאן די סוסאן הנד הוליד: מבלוף, אברהם, משה, שלמה, סעידא.
הזקן הבשר, רודף צדקה וחסד, מטיב לזולת, הצדיק ר׳ מבלוף בן סוסאן הנז׳ הוליד: סאעודא, עווישא, שושנה.
הנבבד ונבון, רחים ומוקיר רבנן, הזקן הבשר ר׳ אברהם בן סוסאן הוליד: אהרן אפרים, שמעון, יצחק, דוד, פריחא, זהירא, סול, מרי.
המרוחם, הזקן הבשר, מכבד תורה ולומדיה, גומל חסדים, הצדיק ר׳ משה בן סוסאן הנז׳ הוליד: מאיר, אהרן, רחמים, רחל, מזל, זהארי, אילנה, שושנה.
המנוח, תם וישר, נקי ובר, נעים זמירות, המשמח בני אדם, בעל צדקה, ר׳ שלמה בן סוסאן הנז׳ הוליד: ר׳ אהרן, יהודה, מאיר, אליהו.
הזקן הכשר, מתפרנס מיגיע בפיו, גומל חסדים טובים, ר׳ משה בן סוסאן (בן ר׳ >וברהם) הנז׳ הוליד: מבלוף, אברהם, יהודה.
הנבבד, מוקיר עד מאד יום שבת קודש, נקרא משום בך ״די שבת״, תם וישר, מנא דבשר, הצדיק ר׳ מבלוף בן סוסאן הנק׳ ״שבת״ הוליד: משה, שמעון, עווישא, סטונא.
איש צדיק, איש חסד ומעשים טובים, דחיל חטאין, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, חבר בחברה קדישא, הזקן הכשר ר׳ אברהם בן סוסאן הנד הוליד: משה, יעקב, דוד, יצחק, אהרן, מרים.
איש מורם מעם, איש אמונים ובעל צדקה, מחסה ליתומים ואלמנות, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, ר׳ יהודה בן סוסאן הוליד: ר׳ רפאל, משה, שמעון, עווישא, ססיל, סמן, פפין, מרים.
משפחת בו סבנייא
חכם ותיק, חמר ותיק, גזע ישישים, פרי צדיק עץ חיים, החסיד רבי יוסף בן סוסאן הוליד : דוד
בן איש חיל, אבן הראשה, מר קשישיא, הצדיק רבי דוד בן סוסאן הנזכר הוליד : יוסף, קמרא
איש תם וישר, ירא אלהים וסר מרע, משבים ומעריב, גומל חסדים, שב וישיש, הצדיק ר׳ דוד בן סוסאן הנז׳ הוליד: יוסף, שמעון, אסתר,
פראווח, סלטאנא.
הזקן הכשר, מגא דבשר, מלא מצוות ברמון, איש חברה קדישא בקהילת אחמיר, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, הצדיק ר׳ אברהם בן סוסאן הנד הוליד: יוסף, יהודה (ליאון), מסעוד, רחמים,
שמעון, דוד, מאיר, פריחא.
המנוח, גבון ויקר רוח, רודף צדקה וחסד, הצדיק ר׳ ראובן סן סוסאן הנז׳ הוליד: יוסף, שלמה, מכלוף, יעקב, אברהם, מרדכי, דוד, משה,
סעאדי, חנאני.
חכמי המערב בירושלים-ש.דיין
חכמי המערב בירושלים
פרקים בתולדות חייהם ופעולותיהם של חכמי המערב – מרוקו – בירושלים מהמאה הי"ט ועד ימינו.
כתב, אסף וערך בעזר משד"י – ע"ה של
מה דיין ס"ט – בלא"א כהה"ר יהודה ליאון נ"ע
הסכמותיו:
א. ספר קול מבשר על סוגיות הש״ס למרו"ה אריה ליב חריף. ירושלים תרכ׳׳ו.
ב. ספר אבן שמואל להר׳ אריה ליב פרומקין. ירושלים תרל״ב. (נדפס בס' תולדות חכמי ירושלים. וילנא תרל״ד). הרב צוף דב״ש עודד וחיזק ידי הרב המחבר ואף העמיד לרשותו את אוצר ספריו. כן מציין בדברי הסכמתו:… ואף אני הצעיר פתחתי לפניו אוצר ספרי ונתתי דמי קדימה בעד ספר אחד כאשר יאות לסייע לעושה מצוה…
ג. ספר יצירה עם ביאור הגר״א מוילנא וביאור ״תולדות יצחק״ למו׳׳ה יצחק בן יהודה ליב כהנא. ירושלים תרל״ה.
ד. שו״ת ויאמר יצחק למופה״ד נר המערבי רבינו יצחק בן וואליד זיע״א ליוורנו תרל״ו.
ה. אם למסורות וזכרן ירושלים ירושלים תרל״ו.
ו. הביכורים והראיון למו״ה דוד שיפמאן, ירושלים תרל״ט.
ז. יעלזו חסידים למו״ה החסיד ר׳ אליעזר פאפו זצ״ל בעהמ״ח פלא יועץ, סובב הולך על הסה״ק ס׳ חסידים. ירושלים תרמ״ז. (הסכמת הרב צוף דב״ש משנת תרל״ט). בנו הגר״א בן שמעון, מציין בתחילת הספר: ״… ואבוא היום להודיע… שמקדמת דנא… עט״ר וצ"ת מרן אבא היה מראשי המשתדלים להוציא לאור תבל… ס׳ יעלזו חסידים…״.
ח. חדושי וכללות הרז״ה עם חידושי הגאון ר׳ זאב וולף הלוי (אלעשקער מבראד זצ״ל). ירושלים תרמ״ה. (הסכמת הרב צוף דב״ש משנת תרל״ו).
הרב צוף דב״ש זצ״ל השתדל בהדפסת הספר ארצות החיים למופה״ד רבי חיים פאלאג׳י זצ״ל. ירושלים תרל״ב. עיי״ש בהקדמת המחבר.
מספרייתו העשירה נדפס הס׳ אמרות טהורות לר׳ אברהם חיון, מגדולי עיר לישבונה שבפורטוגל. ירושלים תרל׳׳ו. המדפיסים מציינים:… הספר הזה יצא לאור פעם א׳ בקושטא ש׳ רע׳׳ח ושניה בשאלוניקי ש׳ שנ״ו… וליוקר מציאותו יצא לאור על ידינו מספר א׳ הנמצא בבהמ״ד אשר למעלת הרב… דב׳׳ש… אב״ד דק״ק המערבים אשר פעה׳׳ק ירשלים תובב״א.
בניו של הרב צוף דב׳׳ש:
א) ראשון לכל דבר שבקדושה, מר ניהו רבה, שר הצבא. הגאון מרן רבי רפאל אהרן בן שמעון זצ׳יל. הרב הראשי לק׳יק מצרים ואגפיה והמחבר ספרים רבים (אודותיו ראה בתולדות חייו להלן).
ב) הרה״ג המובהק, ונוגה לו ברק, איש חיל ורב פעלים כמוהר״ר יקותיאל חיים בן שמעון זצ״ל.
נולד בעיה״ק ירושלים בשנת תרי״ח. נודע שמו לשם ולתפארת, היה מחשובי רבניה ומטובי עסקניה של ירושלים. הוא טיפל בכל כחו ובמסירות רבה בבנין בתי מחסה לנזקקים, שנבנו ע״י העדה המערבית בשכונת מחנה ישראל, וכפי שהעיד בגודלו הראשל"ץ וראב״ד של העדה, רבי נחמן בטיטו זצ״ל בשטר התחייבות למהרי״ח הנז׳, וז׳יל: ״אנא הח״מ הנני להודיע באשר כי מע׳ הרב המובהק מזר״ק כמוהר״ר יקותיאל חיים בן שמעון יצ״ו טרח ויגע מאד בבנין החצר אשר לכולל עדתינו המערבים יצ״ו בשכונת מחנה ישראל, הנבנית על התנשר השיין לכוללנו… והרב הנז׳ טרח ויגע בשכלולו ממסד ועד הטפחות, בשתי שנים רצופים עמד על המשמר בכל מכל…״,
ערב מלחמת העולם הראשונה מילא שתי שליחויות כשד"ר, האחת למצרים בשנת תרע״ב, והאחרת למארוקו בשנת תער״ג, שיצא בשליחות ועד העדה הספרדית. לדאבון נפש בהיותו במקנאס שבמארוקו פגעה בו מידת הדין ונאסף אל עמיו ב־כ״ב לחו׳ אלול התרע״ד ושם היתה מנוחתו כבוד. (אודות שליחותו ראה בס׳ קו לקו.— מחקרים על יהדות המערב לזכרו של שאול זיו ז״ל, בעריכתו של ידידי הרב משה עמאר נר״ו, הוצאת דובב שפתי ישנים נר המערב, ירושלים תשמ״ג, עיין במאמרו של דייר אברהם חיים ״שליחותו של הרב יקותיאל בן שמעון למארוקו בשנת תרע״ד (1914) עמי 155).
ג) הגאון המובהק, ספרא רבא דישראל, ראב״ד מקודש, כמוהר׳׳ר מסעוד חי בן שמעון זצי׳ל.
נולד בעיה״ק ירשלים כ״א אלול תרכ״ט. גדל על ברכי התורה החכמה והמדע. לימים לקח אותו אחיו רבי רפאל אהרן, חתן לבתו שמחה. וכשהלך למצרים לשמש ברבנות לקח אותו להיות לו לעזר בכל עניני הרבנות והדיינות. שנים רבות שימש רבי מסעוד, בתור ראש אב בית־דין תחת פקודו של אחיו חותנו, וכשעלה רבי רפאל אהרן לאה״ק לבלות את שארית ימיו, רבי מסעוד מילא את מקומו גם ברבנות עד שנתבקש לישיבה של מעלה ביום ה׳ דחול המועד פסח — כ' ניסן תרפ״ה (1925), והוא בן ה"ן שנים.
הניח אחריו את הבנים: יוסף, סליים (שלמה), גראציה, אשת דוד נחמד. שמו של רבי מסעוד, נודע למשגב בשל בקיאותו הרבה וחריפותו במשפטי התורה, בפרק זמן קצר, נעשה לאחת הדמויות המזהירות ביותר בקרב יהדות מצרים. עדינותו, חכמתו, רוחב ידיעותיו ורוחב לבבו, עמדו לו בפעילותו הרחבה. הוא השפיע מרוחו על כל אנשי הקהילה, שיחותיו דרשותיו ונאומיו, שנאמרו בשפה ברורה ובנעימה של קדושה, היו מושכים את ההמון שהיו שותים בצמא את דבריו.
מלבד מתק לשונו המזהיר והמטיף בחסד עליון. ידיו היו גלילי כסף, בעל הבעה בכתב כבעל פה. בעל מידות תרומיות וכשרונות נעלים. גם נודע כלוחם נועז על כבוד התורה וישראל. רבי מסעוד גילה פעילות עצומה ונמרצת בכל שטחי החיים היהודיים במצרים ואף הטביע את חותמו חותם האמת והצדק על הקהילה. רבים הם מפעלי החסד שהוא עמד בראשם, במלחמת העולם הראשונה כאשר היגרו רבים מחכמי ישראל למצרים, בלבו החם סייע בידם בכל מאודו לא שקט ולא נח עד שמצא להם מקומות אכסנייה הראויה להם, ודאג לכל מחסורם. רבי מסעוד, בהשראתו של אחיו חותנו הגדול עשה רבות ותעצומות לצביונה ודמותה של קהילת מצריים.
חיבר ״שם חדש״ (קהיר תרע״ז), אוסף שמות של אנשים ונשים לשם כתיבת הגט, ובהם שמות חדשים לפי רוח הזמן. ״אגרת שבוקין״ אסיפת דיני הגט(קהיר תרפ׳׳ד). כן כתב פסקי דינים רבים, ומהם שנדפסו בס׳ ״ומצור דב״ש״ ובס׳ ״יד רא׳׳ם״ לרבי אהרן מענדל הכהן בהר׳׳ן.
אך גולת הכותרת שבספריו הוא הספר ״שערי משפט״ על ג׳ חלקיו. הסופר ר׳ אברהם אלמליח ז״ל, במאסף ״מזרח ומערב״ (כרך ראשון דף 298). כתב על ערך הספר ומחברו, וראוים הדברים להעתיקם כאן כלשונו:
הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו
תורת אמך ◆ פנינים לחג שבועות
המלקט: הרב אברהם אסולין
מנהגי מרוקו, לוב, תוניס, אלג'יר.
הקדמה. חג השבועות כשמו כן הוא שסופרים שבע שבועות בחינת הכנה אשה לבעלה שבעה נקים. ולכן הפליגו חכמי הסוד במעלת הטבילה בחג שבועות כנגד שער הנ' ואז קודשא בריך הוא מתייחד, עם כנסת ישראל.
נהגו הנשים בעת שמדליקות נרות לברך שהחיינו.
ולא חילקו בין הדלקת נרות שבת ליו"ט. נהגו העם (שבת אות ז), ועונות אמן בברכת שהחיינו של הבעל בקידוש. וכתב הבן איש חי (פרשת במדבר ש"א ה"א), ופה עירנו נוהגים הנשים לברך שהחיינו בהדלקת הנרות בכל יום טוב שיש בו ברכת שהחיינו בקידוש. וכן כתב הרב רפאל ברוך טולדאנו הלכות יו"ט (סימן תסב), נשים המברכות שהחיינו בשעת ההדלקה, אין לפקפק בדבר, דבלאו הכי יכולות לברך שהחיינו על כניסת יום טוב, אלא דאם ברכה מבעוד יום, לא תוכל לעשות מלאכה, שכבר הכניסה את יום טוב. וכן כתב בשו"ת אור לציון (ח"ג פ"יח אות ב), שרשאיות לענות אמן בברכת שהחיינו שבקידוש ואינו הפסק אף שכבר בירכו ברכת שהחיינו בהדלקת הנרות. וכך ראה בקודש בשולחנם של בבא סאלי, בבא חאקי, בבא הנה (מפי רבי אברהם מוגרבי). וכתב הרב משה פיינשטין בספרו אגרות משה. והטעם היות שניכר כניסת החג בעצם הדלקת הנר כמו אצל הגבר בעת הקידוש שבליל החג. וכן נהגו בלוב לברך ברכת שהחיינו אחר הדלקת נרות יו"ט. (סידור עוד אבינו חי).
לימוד מקראי מועד. נהגו להיות ערים בלילה ולקרא מקראי מועד. כתב החיד"א בספרו לב דוד (פרק לא). שמעתי כי רצו קצת לומדים קבעו לומדים פרקים ברמב"ם, ויש שלמדו האדרא, ולא רצו ללמוד תיקון האר"י ע"ה את קסתי נתתי אשר לא טוב עשו לבנות במה לעצמם ולשנות מנהג ישראל.
פתיחת ההיכל. בעת פתיחת ההיכל קרואים הציבור את הכתובה. החתן – הקב"ה. הכלה – עם ישראל. והתנאים – התורה. ולכן קוראים גם את התרי"ג מצות בלילה, וטעם קריאת הכתובה לפי שעם ישראל מתייחד עם התורה. ואמרו בעת שהשליח ציבור אומר בתפלת המוסף כתר שמגיע לתיבת איה' אז נחתם האדם על חלקו בתורה שהם חיינו, כי הם חיינו ואורך ימנו ובהם נהגה יומם ולילה, וכל אחד לפי הכנתו כך זוכה נשמתו ביותר בפרד"ס התורה.
עמידה בקריאת עשרת הדברות
נהגו בקהילות ספרד לעמוד כנתינתם מהר סיני וכתב הרמב"ם בשו"ת פאר הדור כתב לבטל מנהג קדמון זה שלא לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות וכל זאת מפני תרעומת הקראים. וכתב על כך החיד"א בספרו טוב עין (סימן יא), דשאני הכא שקורין בס"ת כל התורה מידי שבת בשבתו, וגם ביום זה הם קוראים עשרת הדברות איזה חלק בס"ת, בכי האי לית לן בה שמוכח שהכל אמת, אלא שהם עומדים בהם להיות שהם יסוד התורה ונכתבו בלוחות, ורוצים לעשות איזה זכר לקום אמירתן ובזה ליכא שום קפידא, והוחזקו במנהג זה כמה שנים כידוע,
ונראה שמאחר שנהגו העם כן לקום בעשרת הדברות,
נראה שחייבים הכל לעמוד, ואין לשום אחד להשאר יושב, דגם אם אין מן הדין לקום, עתה שנהגו כל הקהל בזה, נעשה חיוב על הכל ואם ח"ו בעני ההמון נראה כמזלזל וכו'. ראה בספר נוהג בחכמה (עמוד קמג אות ט), להגר"י בן נאים. כתב הרב יצחק חזן בשו"ת יחוה דעת (ח"א סימן יג), ואם נהגו אבותינו ואבות אבותינו לעמוד לא הלכו בזה נגד דעת מרן, והרי ראינו לכמה פוסקים רבים וגדולים שישבו המנהג ויש כמה שקילסוהו, אין לנו לבטל המנהג מפני חשש תרעומת המינים וכו' ועוד כתב הרב ולולא דמסתפינא הוה אמינא כי זה שכל האחרונים לא העלו על שפתם את תשובת הרמב"ם זו, מטיל ספק בנכונותה.
וכתב הרב שלום משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן (ח"א סימן נז), גם אם מצווים המינים בינינו הם שונים מאילו שהיו בזמנו של הרמב"ם שבזמנם חילקו בין עשרת הדברות לשאר התורה, אך אלו של זמננו אינם מאמינים בה' ובתורתו וכופרים בעיקר, וכ"ש שהם כופרים בערת הדברות עצמם, אשר על כן גם אם נעמוד או נשב, הרי אצלם אין הדבר מעלה או מוריד מאומה, ומסיים הרב, מקום שנהגו לעמוד אין לבטל מנהגם, שאדרבה בזה מורידים כבוד התורה, אלא מצוה עליהם להחזיק במנהגם הטוב שאין בו כ"א כבוד והדור ותפארת לתורתנו הקדושה, וכל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות.
וכך כתב רבי רפאל ברוך טולדנו בספרו קיצור ש"ע (הלכות חג שבועות ה"ט), ויש לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות מעין דגמת קבלתם בסיני, וצריך להיות באימה וביראה דגמת מעמד הר סיני שהיו באימה וביראה, וכך אנו נוהגים. ושמעתי מהרב אברהם מוגרבי ששנה אחת בחג השבועות התפלל עם חמיו הרב אברהם אבוחצירא זצ"ל, ועם סדנא בבא סאלי ובעת עשרות הדברות עמדו כל הציבור ללא עוררין. וכן נוהגים יהודי אלג'יר כמובא בספר מטה יהודה (סימן א אות ו). וכן בספר עלי הדס (פ"ו אות לג), מנהג יהודי תוניס. פסק בשו"ת דברות אליהו אברז'ל (ח"ז סימן יח), כתב שגדולי תימן שנהגו גם הם במנהג זה של עמידה בעשרת הדברות, בשו"ת ויצבור יוסף להגר"י צוברי זצ"ל (ח"ב פרק ששה עשר סימן יד), וכן הגר"ש עדני זצ"ל בספרו נחלת יוסף (ח"ב מנהגים סימן ב), וז"ל ונהגו פה כשקורא עשרת הדברות כל הציבור עומדים ושכן המנהג בצנעא מימי קדם, בשעת קריאת עשרת הדברות בספר תורה כל הקהל כאחד עומדים על רגליהם ועומדים כך בחרדת קודש באימה וביראה עד שגומר דיבור עשירי ואז חוזרים ויושבים. ובשו"ת ישכיל עבדי (ח"ב סימן א), נשאל בנדון זה מהגאון הרב שבתאי בוחבוט הרב הראשילבירות הואיל ויש מערערים על מנהגם, ובסוף תשובתו כתב ותצא דינא בנ"ד דאין להם לזוז ממנהגם והנח להם לישראל קדושים במנהגם הקדוש שכוונתם רצויה לשמים ואף למי שרוצה לנהוג מחדש אין בידנו כל למונעם לא ע"פ הפשט, והסוד עכ"ל. ובספר כתר שם טוב (ח"א עמוד שטו). כתב נהגו לעמוד בעשרת הדברות בקהילות הספרדים בלונדון ואמשטרדם.
תרגום ההפטרה.
מנהגנו באולדמנצור לקרא את ההפטרה ביום הראשון ואחרון של חג השבועות לקרא את ההפטרה עם אונקלוס ועוד ביאורים (מפי רבי שלמה פחימה).
מאכלי חלב.
אחר תפילת שחרית נהגו לערוך קידוש וכל אחד מתכבד בכוס שמנת, מעשה הנשים לקיים הפסוק דבש וחלב תחת לשוניך, ועוד טעם שבני ישראל קבלו את התורה. ומעתה לאכול בשר לשחוט צרכים, וכן כליהם היו אסורים לכן אכלו מוצרי חלב. וראיתי בשו"ת מים חיים (ח"א אור"ח סימן ריד), כתב מנהג העולם שנוהגים קרובי החתן לקדם פני הכלה בכוסות חלב, ונראה הטעם, שבזה רומזים ברכה לכלה שתהיה פרה ורבה ומניקה את בניה, וישראל היו במתן תורה היו דוגמת החתן, והתורה היא הכלה, על כן אנו מקדמין פני התורה ביום נתינתה במאכלי חלב, לרמוז לעצמנו ברכה שנהיה פרים ורבים בתורה, ויונקים חלבה וטובה, כמ"ש דדיה ירוך בכל עת וכו'. ועוד כי חלב בגמטריא ארבעים זכר לארבעים יום של נתינת התורה.
נהגו לאכול מצה עם חלב,
בק"ק במראכש, בוגמז ועוד מקומות. ובספר נוהג בחכמה (עמוד רב אות א), כתב טעם, כמאמר רז"ל המצה רומזת ליצר הטוב, והתורה נמשלה לדבש שנאמר דבש וחלב תחת לשונך, ואמרו רז"ל בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין וכ"כ בספר שמו יוסף (אות קמג עמוד טז), להגר"י בן ואליד הטעם הנ"ל. ועוד טעם באכילת מצה, שמעתי מהרב מאיר אסולין, לפי שפסח עד עצרת, יום אחד וביניהם הינם ימי חול המועד.
קריאת האזהרות.
אחר הצהרים קראו הציבור ביום הראשון את האזהרות לרבי יצחק בן ראובן את מצוות עשה, ולרבי שלמה אבן גבירול את מצוות לא תעשה וביום השני (בחו"ל), מצוות לא תעשה לרבי יצחק בן ראובן, ומצוות תעשה של רבי שלמה (מפי רבי מאיר אסולין). בארץ יש קוראים אחר שחרית, אומרים אזהרות רשב"ג ובערב אחר מנחה אומרים אזהרות של רבי יצחק. כתב בספר ש"ע המקוצר (סימן צג אות ד). טעם אמירתם אולי עבר אחד מהקהל על איזו מצוה, ויהרהר בתשובה לתקן דרכיו לפיכך יכוון למה שקורא ויתבונן בפירושם. יש קומות שהאחרון המסיים יוצא למפתן הדלת שופך מעט חלב לסימנא טבא, שהרי התורה נמשלה דבש וחלב תחת לשוניך.
מגילת רות.
נהגו עם ישראל לקרא מגילת רות בחג השבועות וטעם אמירתו מובא בילקוט רות מה ענין רות אצל עצרת, ללמדך שלא נתנה תורה אלא על ידי יסורים ועוני וכו' ועוד כתבו שהתורה כולה גמילות חסדים, וכן במגילת רות יש בה גמילות חסדים. ובספר שלמה חדשה (דף קכא), נתן טעם בירושלמי אמרו דוד המע"ה נסתלק בעצרת והקב"ה ממלא שנותיהם ובודאי נולד בעצרת ומגילת רות ליחוס דוד המלך ע"ה. (בר"י ס' תצד אות יג).
קריאת תהלים.
עם ישראל מרבה באמירת תהלים שחיברו דוד המלך ע"ה. בחג שבועות הוא יום ההילולא. איתא בגמרא (ב"ב דף יד עב), דוד כתב ספר תהלים והתחבר על ידי עשרה זקנים, על ידי, אדם הראשון, מלכי צדק, אברהם אבינו, משה רבנו, הימן, ידותון, אסף, ושלשה בני קרח. ועל ידי אמירת התהלים מסוגל לשוב בתשובה, שהרי דוד המלך בכל דרכיו חיבר את התהלים גם בשעות הקשות כמו שבנו רודף אחריו, ועלינו לדעת שאנו קוראים אמירת למנצח וכדומה או עיניני מלחמה לכיון לנצח את היצר הרע וכן על זה הדרך.
שפיכת מים.
מנהג עתיק הוא שפיכת מים על האחרון המסיים את האזהרות. ומובא בספר היכל הקודש (פרק פד), להרמב"ם אלבאז זיע"א גדול המקובלים במרוקו חי באזור תארודאנת, לפני כארבע מאות וחמישים שנה. וז"ל ונהגו כל ישראל לזרוק מים זה על זה ביום השבועות וג"כ טובלים בטבילה או טהרת תשעה קבין קודם שחרית לזיכרון טל תחיה שהיה יורד עליהם בהר סיני יום מתן תורה וכו'. והציבור המתפללים כל אחד בידו נטלות עם מים ושופכים עליו מדה הגונה של מים. שנה אחת המסיים היה הילד שלמה פחימה כגיל חמש, אביו ביקש מהציבור שיניחו לבנו היות וקטן הוא, אך לשווא, ואף סבו מנכבדי הקהילה ניסה כוחו אף הוא לשווא וטענת הציבור שמנהג אבותינו בידנו ואין לשנות. וכתב בספר נוהג בחכמה (עמוד רה אות ד), טעם שפיכת מים, נלמד ומה מים אינם הולכים אלא למקום נמוך כך התורה אינה מתקיימת אלא בנמוכי רוח ומים ועל כן שופכים מים בשבועות ללמוד להלוך בדרכי ענוה. ובספר נהגו העם (שבועות אות ט), וז"ל ושמעתי הטעם כשנולד משה רבנו הצפינה אותו אמו ג' חודשים וכאשר לא יכלה עוד להצפינו שמה אותו בתיבה על שפת היאור ובדר זו ניצול ע"י בת פרעו, ולפי דברי חז"ל (קידושין לח.), משה רבנו נולד בז' באדר ובכן מלאו לו ג"ח בשישה בסיון יום שחל בו חג שבועות שאז שמה אותו אמו על שפת היאור, ולזכר המאורע שחל בו ביום שזכינו לקבל את התורה על ידו, נוהגים לזרוק המים אחד על השני לחבב את המים שע"י ניצול מקבל התורה. עוד טעם שמעתי אחר לזכר שעת מתן תורה, שאז פרחה נשמתן של ישראל, והקב"ה הוריד טל תחיה להחיותם ולזכר זה זורקים המים אחד על השני. והן אמת שרבנים במרוקו מחו במנהג זה כמובא בשו"ת מים חיים (סימן ח"א רטז), מנהג שפיכת המים בשבועות היה בעירי מכנאס בזמן הקדום אצל אנשים ריקים דוקא, וחכמי העיר מוחין בכל שנה ובשנת התר"ל עשו תקנה לבטל מנהג זה, והודיעו בה האיסורים הנמשכים מזה, הן איסור סחיטת בגדים ביו"ט והן איסור צערא דגופא דחברו, ועוד איסור המחלוקת וכו'. וידידי רבי יוסף חיים דבדה בקובץ תפארת משה (מנהג שפיכת מים בחג השבועות), כתב חילק בין דברי הרבנים שמחו נגד התופעה השלילית כנזכר, אבל מי שרוצה לקיים המנהג כתקנת אבותינו ורבותינו נ"ע והוא להתיז מעט מים לטעמים שהזכרנו, קדוש יאמר לו, שהרי בביהכ"נ יען כי לא ממדובר בכמות רבה וכן מדובר יראי ה' לכן הנה מה טוב ומה נעים להמשיך במנהג הזה ולשומרו בתוך גבולותיו, גבולות התורה. כתב הראש"ל רבי משה שלמה עמאר בשו"ת שמע שלמה (ח"ד אור"ח סימן ז), וז"ל הנה פשוט וברור שעיקר המנהג היה להזות עליו טיפות מים הרומזים לתורה וחסד. והיו הולכים ומוסיפים, עד שהליצנים היו זורקים זה על זה בספלים ובדליים וכו' וגם שלא בקריאת האזהרות, ובמקום דלא אפשר לשמור על עיקר המנהג בזה להזות מעט מים ממש באזהרות, טוב יותר שיבטלו מנהג זה ולא לחלל שה"ש וחילול המועד ח"ו.
לימוד בספר איוב.
אחר חג השבועות מתחילים בלימוד ספר איוב, מתוך הספר ארבע גביעים, שעל ידי לימוד זה מתרחק האדם מיצר הרע.
ביום איסור חג,
עורכין טקס לויה של הגניזה כל אחד מביא את הגניזה מביתו ומלוים את הגניזה לבית עלמין בשירה וריקודים ואף מקימים סעודה קטנה, כך נהגו לעשות באולדמנצור, ובשו"ת מים חיים (ח"א אור"ח סימן נ), כתב שכן מנהג מכנאס, וכן תלמסאן באלג'יר, ונתן טעם כי סיבת בילוי הספרים היא, מפני רוב הלימוד שלמדנו בהם, ולכן עושים שמחה ושירה על רוב למוד התורה, שעכשיו שאנו רואים ספרים ודפים בלוים, נודע הדבר שיש למוד תורה הרבה בעיר. וראיתי טעם אחר ומה כניסת התורה לבית המדרש בשמחה גם בעת גניזתם ערכתנו לכתבים. וכן קראתי שכן נהגו הקהילה הספרדית בירושלים. ובספר נוהג בחכמה (עמוד נ).
הרב אברהם אסולין לתגובות: a0527145147@gmail.comת
עליית יהודי האטלס-יהודה גרינקר
עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973
מבוא לספר מאת חנניה דהאן
העלייה ההמונית ממרוקו ימיה כימי המדינה : עשרים ושלוש שנים עברו מאז הדהדה תרועת שופר הגאולה בתפוצות ישראל, וטלטלה קהילות, עדות ושבטים לחופי המולדת. נתקיים חזונו של הנביא " מי אלה כעב תעופינה וכיונים את ארובותיהם ( ישעיה ס' – ה' )
שונא מתנות יחיה
ט"ז שבט תשט"ז – 29/01/1956
לאות הכרה ותודה רצו חברי ארגון " שובה " לכבדנו במתנות מזכרת. שלחתי מכתב ליצחק בן שמש ובו כתבתי לו בין היתר :
" אנא מסור לחברי ארגון " שובה " כי כתוב, שונא מתנות יחיה, ומכלל הן אתה שומע לאו. ואני עדיין רוצה לחיות ולזכות ולראות את ארגון " שובה " נאחז בהצלחה בקרקע המולדת ויהיה זה שכרי הגדול ביותר….
מבין אני ליחס ולרגש הפועם בלב חברי " שובה " הרוצים לזכות אותי במזכרת כביטוי להרגשתם הטובה. אי לזאת אני מציע דרך פשוטה, לנטוע מספר עצים על שמי באחד מיערות הקרן הקיימת לשיראל, וזה יהיה לפי רוחי….
העליה צורך השעה.
בשנים 1952 – 1954 השתררה תקופה של שפל בעליה לארץ. ולא עוד אלא שבשנת 1953 עלה מספר היורדים על מספר העולים. בשנה זו עלו לארץ 10.347 ובשנת 1954 – 17.250. ההתעוררות לעליה החלה שוב בשנים 1955 – 1956, עם עליית ההצלה מארצות פצפון אפריקה ובעיקר ממרוקו. בשנת 1955 עלו למעלה מ-36.000 נפש, רובם מצפון אפריקה.
תנועת השחרור שקמה במרוקו הביאה בעקבותיה חוסר יציבות פוליטית וכלכלית. הפחד פן ישתלטו הערבים על המדינה ויתפשו השלטון מידי הצרפתים גרם לזירוז העליה של יהודי מרוקו. אם בשנת 1953 עלו מארץ זו רק 2501 הרי שבשנת 1954 הגיע מספרם ל-9977, סימן מובהק של פחד וחרדה מפני הבאות שהיה להם על מה להתבסס.
ערב קבלת העצמאות החמיר המצב במרוקו, התנועה הלאומנית החלה לגלות קיצוניות יתרה בשאיפתה ובהחלטתה הנחושה לסלק את הצרפתים. המתיחות הפוליטית הלכה וגברה, ומצד היהודים גבר הרצון לעלות לארץ ישראל. הדאגה לגורלם של יהודי צפון אפריקה הועמדה אז בראש דאגותיה של מדינת ישראל ושל יהדות העולם כולו.
שנת 1955 עמדה אפוא בסימן עליית ההצלה של יהודי צפון אפריקה ושל מרוקו במיוחד, בה ישב עוד בשנות החמישים הקיבוץ היהודי הגדול ביותר בכל ארצות המזרח התיכון – כשלוש מאות אלף יהודים. גל העליה הראשון ממרוקו התרחש בחודש אוגוסט 1954.
כל הסימנים העידו על כך שגל זה ילך ויגבר, ויהיה צורך בתכנון מחודש של פעולות הקליטה בארץ. נולד הרעיון " מהאניה אל הכפר " דהיינו : העולים יאורגנו עוד בארץ מוצאם ליחידות שלמות למקום התיישבותם המיועד בארץ. ממרוקו נשלחו היחידות המאורגנות למחנה המעבר, " גראנד אראנאס " כ-8 קילומטר ממרסיי, משם לחיפה ומחיפה למקום התיישבותם.
תכנית זו באה לא רק להציל את יהודי צפון אפריקה אלא גם להגשמת מבצע התיישבותי בקנה מידה גדול שהמדינה לא ידעה כמותו. במבצע זה הוקמה ההתיישבות רחבת הממדים בלכיש, בתענך ובאזורים אחרים.
עליית הנוער ותנועת שרל נטר-י.שרביט
הנוער בעלייה.
תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.
סיפורה של תנועת " שרל נטר " אינו רק סיפור של תנועת נוער. הוא סיפור של מסד יסודי שעליו כוננה פעילות חינוכית חברתית ופעילות ציונית כללית ודתית – ארוכת טווח ורבת השלכות.
סם אביטל ( אביטבול ).
ממרנייה נסענו ברכבת לאלג'יר דרך אוראן. בינתיים, באופן לא ברור פשטה שמועה בין היהודים בדרך שאנו נמצאים ברכבת לארץ ישראל. כשעצרו ליד הרציף באוראן חיכו לנו עשרות עצירים יהודים עם תרמילים על הגב, מוכנים להצטרף אלינו.
הרכבת הייתה עמוסה ולא היה מקום לנוסע נוסף, אבל לא הייתי מוכן לוותר עליהם. בעוד אנחנו מותחים את עצמותינו על הרציף נכנסו הם על פי הנחיותי לקרון ותפסו את מקומנו. אנחנו נותרנו בחוץ כשהסדרנים מסרבים לאפשר לנו לעלות ומורים לרכבת לנסוע.
בהחלטה מהירה הוריתי לבחורים להתיישב על הפסים. למנהל שהגיע מיד הסברתי שלא ייתכן שעם כרטיסים ביד אנחנו נישאר בחוץ. בפאריס נערך אז הג'מבורי – כנס " הצופים " הצרפתיים, ואנחנו – כך הסברתי – נציגי מרוקו לכנס. המטוס מחכה באלג'יר ואנחנו עלולים לאחר את הטיסה. לא הייתה לו ברירה והוא הוסיף קרון מיוחד עבורנו.
בתחנת הרכבת בעיר אלג'יר קיבל אפרים בן חיים את פניהם בהתלהבות עצומה. מיד יצאו ל " מחנה העלייה " סמוך לעיר טנס, הנמצאת במרחק של 170 קילומטר מאלג'יר. מחנה זה יה ערוך להמתנה של ימים אחדים עד בוא האונייה.
מהמחנה ניתן היה לצפות על מקום הגעת האונייה המתוכנן. כל שהציע המחנה היה מספר אוהלים ומרק אפונה פעם ביום, לארוחת ערב. תנאי הניתוק והעדר אמצעי קנייה ( שנבע מהאיסור להצטייד בכסף מהבית ) יצרו מצב קשה, שהלך והחמיר עוד יותר עם הגעת משפחות עם ילדים, במיוחד מאחר שלא קיבלו שום אזהרה מוקדמת על כך שאין חלב וירקות ואין נוכחות רופא.
הכול ציפו לאונייה הממאנת להופיע. שירים וריקודים ביקשו להיות תחליף למזון, אבל בתום כשלושה שבועות השיר נדם :
" יום אחד אספתי כל תושבי המחנה והתנצלתי. הודיתי להם על סבלנותם. אמרתי שזה חלק מייסורי הגאולה. קשרתי את הדברים בייסורים של יהדות אירופה וסיכמתי : מי שרוצה לחזור לא נראה בו בוגד. נעזור לו לחזור למקום מגוריו. היה רגע ארוך של דממה. לפתע פרץ מישהו בשירת " התקווה ", כולם הצטרפו. חלק פרצו בבכי, כולם חזרו לאוהלים, אף אחד לא עזב את המחנה ".
אט אט הצטרפו עוד מעפילים, לכדי 700 איש במחנה. המבצע היה כמובן ללא ידיעת השלטונות, ולכן לשם כיסוי שיוו למחנה אופי של מחנה נופש. ערב ערב היו יוצאים כחמישה עשר בחורים לסיור בסביבה כדי להרגיל את הערבים לנוכחותם, כדי שבזמן היציאה האנייה לא יעוררו תשומת לב מיוחדת.
למפקד משטרה מקומי הוסבר שמחנה נופש זה הוא מעשה הומניטארי עבור משפחות צעירות העובדות קשה כל ימות השנה. " ואז, לילה אחד , במוצאי שבת, הגיעה האנייה. ראינו את איתותי האור שלה מהים. ההתלהבות במחנה הייתה עצומה וקשה לתיאור.
געגועים של אלפיים שנה ושל מאות דורות עמדו להתממש על ידי אנשים אלה באנייה הזאת, וכל אחד מהם רצה להבטיח את מקומו בתוכה. קשה היה להשתלט על האנשים. ביקשנו לעשות סדר, אך איך ייתכן סדר בשעת הגאולה ?
L'esprit du Mellah-J.Toledano
L'esprit du Mellah – Joseph Toledano
Humour et folklore des juifs du Maroc
A la mémoire de Rabbi Yedidia et son fils Abraham qui :
S'ils avaient pu jusqu'à ce jour vivre
Auraient mieux que moi ecrire ce livre
Elli a 'ndo mghrof touel — Ma yitherklo ido
Qui a une longue louche ne se brule pas la main
Il ne faut pas compter sur les miracles, il faut prendre ses precautions. Il faut calculer a 1'avance ses actes et ne pas agir sur un coup de tete ou de maniere irreflechie comme le recommande le Talmud: la reussite exige la preparation. Une idee proche est exprimee par ce proverbe en Hakitia. qui garantit l'impunite a qui prend ses precautions:
En boca cerrada no entran moscas
Dans une bouche fermee, il n'entre point de mouches.
26 – Zreb-ta'tal
Qui se presse arrive en retard
Rien ne sert de courir il faut partir a point, c'est la lecon de la sagesse universelle verifiee sous toutes les latitudes. On connai't le conseil de Talleyrand a son cocher:
"Va doucement, je suis presse!".
27 – Elli a'ndo fmmo -ma intelf
Qui a une bouche ne sera jamais, perdu
C'est le conseil donne aux timides n'ayez pas peur de demander votre chemin, qui demande trouve. qui a un bouche ne sera jamais perdu
28 Derb el hdid mahdo skhon
II faut battre le fer tant qu'il est chaud
C'est aussi un conseil donne aux timides: profitez du moment c'est maintenant ou jamais!
29 A 'ich nhar-tsma' khbar
Chaque jour apporte ses nouvelles
Vive dias-veras maravillas
Plus tu vivras — plus tu verras des merveilles
Ces deux proverbes contrastent avec le scepticisme desabuse du Roi Salomon dans l'Ecclesiaste Ce qui a ete c'est ce qui sera; ce qui s'est fait c'est ce qui se fera: il n'y a rien de nouveau sous le soleil
תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג
תולדות היהודים באפריקה הצפונית כרך ראשון – ח.ז.הירשברג. נדפס בשנת 1965
מבוא – הספר נדפס בשנת 1965
זירת המאורעות, שאנו עומדים לתאר בספר זה ( הערה שלי – למעשה אלה שני כרכים, והמבוא מתייחס לשני הכרכים שהירשברג כתב בנושא הנדון ) גבולות טבעיים לה, המפרידים בינה ובין שכניה. איזור צחיח, הוא מדבר לוב, משתרע בין אפריקה הצפונית ובין מצרים, והוא שגרם לכך שמעולם לא ניטשטשו התחומים הגיאוגראפיים-היסטוריים בין שני הגושים – מצרים מכאן, אפריקה הצפונית מכאן.
מרד טראיאנוס.
אבל המתיחות ששררה לאחר חורבן הבית לא פגה, ונתגלעה לפתע פתאום ברוח עיוועים ןמרד שהסעירה את היהודים והניעתם לקום על שכניהם – כדבריו של אבסביוס. לא כמרידת יונתן, שהצטמצמה בתחומי קירינאיקה ודוכאה בתוך זמן קצר, הייתה תנופת מרד זה, שפרץ במחצית העשור השני למאה השנייה, הקיף את מצרים, עבר לקפריסין והביא להתלקחות בארם נהריים ובארץ ישראל.
עִוְעִים, עוועים (ז"ר) [קרוב אל עוה, עות] בִּלְבּוּל, טֵרוּף הַדַּעַת, תַּעֲתוּעִים: "ה' מָסַךְ בְּקִרְבָּהּ רוּחַ עִוְעִים" (ישעיה יט יד). "וּכְיֵין עִוְעִים עָכוֹר תִּעַבְנוּ כָּל אֵיבָה" (פיכמן, קס). "מֶרֶץ עִוְעִים נִמְסַךְ בִּי" (שנהר, א 401). "עֵינָיו – עִוְעֵי חִיל" (ש' שלום, שירים תקמה). "מִי יָבִין עִוְעֵי אֱנוֹשׁ וְלַהַט אַנְחוֹתָיו?" (ברוידס, השחר 46).
מתוך ויקיפדיה
שלוש מרידות גדולות של היהודים בשלטונות התקיימו בטווח כ-50 שנה:
- המרד הגדול – שהתקיים בשנים 66 – 73 לספירה.
- מרד התפוצות – 115 – 117.
- מרד בר כוכבא – 132 – 135 לספירה.
מרד התפוצות היה המרידה השנייה בשרשרת בת שלוש המרידות שהובילו לחורבן הישות המדינית היהודית בימי הבית השני. למרות שמרידה זו היא הפחות ידועה מביניהן, הרי שהדינמיקה שהובילה לכל אחת משלוש המרידות – כיסופי גאולה אל מול שלטון משעבד, הינה זהה, כמו גם התוצאה הטראגית.