גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

שערורייה בירושלים

הכל התחיל כשאמא של מסעודה לקחה אותה פעם ראשונה לראות את ג׳וליאן מהלך על החבל והוא נגלה לה עומד באוויר תחת שמי הכוכבים, היתה בטוחה שהיא רואה אלוהים, פתחה את הפה לומר אמא, אבל לא יצא כלום מפיה ונפלה על אבני המללאח מעולפת, מאז היא צפתה לו כל שנה כשהיא מדלגת על הגגות, מתרוצצת על מעקות, מטפסת על קירות, אילולא הצמות השחורות היו חושבים אותה לנער, כי אין לה לא חזה ולא תחת ובמקום לארוג, לסרוג, או לקלוע כפתורי משי, היא מעדיפה לקפץ על חבל. והיא עושה את זה בקלילות כזו שאיש לא רואה לא את הרגלים ולא את החבל, אלא אותה מרחפת באוויר, וג׳וליאן בינתיים מופיע בכפרים ועיירות רחוקות בעלי שמות מהלכי קסם: שפשאווין, דבדו, קסר אסוק, אומינסט, טינרהיר, הולך על חבל, אנשים עוצרים את הנשימה כשהוא מאבד אתשיווי המשקל, אך מיד מתייצב, מדקלם את חלום יעקב עם המלאכים שעולים ויורדים בסולם, או פרק מהקוראן או סתם אוכל צלחת קוסקוס בגובה עשרים מטר. פעם בשנה הוא מגיע לעיירה שלה להופעה או שתים, ואז מסעודה עומדת בפה פעור עם בנות הכפר, צופה בו כשהוא חולף בקלילות על החבל הגבוה המתוח בין גג בית הכנסת לגג בית המרחץ, ונעלם עד לשנה הבאה, כשחברותיה מתחתנות ויולדות היא עדיין מצפה לו, למרות שהיא יודעת, כי הוא בכל מקום נושא לו אישה, עד שהגגות נגמרים ואז הוא מתגרש ומתחתן שוב בעיר הבאה, ואף על פי כן היא מארחת אותו כשהוא מגיע, מכבסת לו, מבשלת, מקשיבה לסיפוריו, עד שהוא עוזב.

בפעם האחרונה הוא בא בדיוק ביום הולדתה השש־עשרה והיא מריחה כמו לחם אפוי, ביקש את ידה ונישאו, שעות האהבה היו לוהטות כל כך, שהיו מתרוממים באוויר והיתה בונה לו עיר שיהיו לו מספיק גגות לטפס עליהם, אבל העיירה היתה באמת קטנה והגגות נגמרו מהר ונאלצו להתגרש, כדי שיוכל להמשיך הלאה לדרכו, כולם ריחמו עליה, כשראו אותה מביטה בעצב על חלונות ומרפסות, אומדת גבהים ומרחקים, פעם השקיפה מהחלון והתחלקה למטה ורק במזל ניצלה, כשנפלה על חבלי כביסה, ופעם אמה הצילה אותה כשתפסה אותה בבגדה לפני שקפצה מהמרפסת. התחילה ללכת למקווה להיטהר, חוזרת לעליית הגג, סוגרת הכל, מפזרת בשמים, מדליקה נרות ולפעמים מתעטפת בטלית של אביה ומפזמת שירים, עוצמת עיניים וסוגרת ידיים וממלמלת פסוקים שג׳וליאן היה לוחש לה בשעות הייחוד ומרגישה לפתע התפשטות הגשמיות והתעלות ואז הולכת ועולה לגג, קושרת את החבל במעקה, זורקת אותו אל גג בית הכנסת ומתחילה ללכת. לילה אחד בת השכנים התעוררה וראתה אותה הולכת באוויר בשמלת הכלולות תחת עיגול הירח, פלטה צעקה והוריה שהתעוררו עצרו את נשימתם מול הפלא, החבל היה מתוח מהגג שלה, אך היא לא הלכה עליו, אלא לידו, כאוויר הריק, מיד צצו ראשים בחלונות, וכל העיר היתה משקיפה ורואהאיך מסעודה אלכסלאסי בת עליה ומסעוד הולכת באוויר, כשהגיעה השמועה לאוזניו של ג׳וליאן הוא בא לראות במו עיניו את הפלא, אך היא סירבה לראות אותו, הוא לחש לה מעבר לדלת כל מיני דברים שרק היא ידעה את פשרם, אך היא אמרה לו ללכת, כי היא נשואה לג׳וליאן.

 אמר לה: אני ג׳וליאן, אמרה לו: ג׳וליאן מרחף באוויר, אתה רק לוליין. התיישב ליד פתח ביתה ולא זז, עד שהגיע המשיח ולקח את כל הכפר לארץ ישראל, באוניה ״שיבת ציון״, עליה התחתנו מחדש. הוא היה מהלך על חבלי המפרשים והיא מרחפת ליד הארובה, האוניה זזה מתחת רגליה והיא נשארת לבד מעל המים, מנפנפת לנוסעים ואחר כך מדביקה אותם בריחוף מהיר ונוחתת בסיפון, כשהמעריצים חיפשו אותה ואת ג׳וליאן באותם ימים קשים כדי לשאוב מהם עידוד לא מצאו אותם, הם עצמם לא ידעו איפה הם, המשאיות שפכו אותם אי שם בין הסלעים, בהרים ליד בתים לבנים עם גגות אדומים בין פרות ותרנגולות, ובן יום מצאו את עצמם שני אנשי הפלא רודפים אחרי אפרוחים ובעלי כנף. שנים רבות אחר כך, כשקם ג׳וליאן משנתו ראה את מסעודה אשתו דרך החלון מתאמנת על החבל הקשור בין עץ זית לתאנה, ״אל תנסי״, אמר לה, ״הפלא של המשיח החליש את שלנו, נגדל תרנגולות״. ״גידלנו מספיק״, אמרה לו, ״העולם מלא תרנגולות, מה עם בני אדם?״ בוקר אחד קם ולא מצא אותה, ביקש מהשכן לשים עין על המשק והלך לחפש אותה, מישהו אמר לו שראה אותה עולה לאוטובוס של חמש לבית שאן לבושה בשמלת חופה לבנה עם חבל ארוך בידה. כשג׳וליאן הגיע לבית שאן אמר לו הסדרן שהזקנה עם שמלת החתונה והחבל בדיוק עלתה על אוטובוס לתל אביב וכשהגיע לתל אביב אמרו לו שהכלה כבר בדרך לירושלים. האמת שמסעודה חיפשה את ירושלים בתל אביב, היא לא ידעה שלירושלים אין ים והיתה שואלת עוברים ושבים על הדרך לכותל, הראשון החזיר לה חיוך ואמר לה: ישר, סמטה ראשונה ימינה, השני השיב בצחוק: ימינה וברמזור הראשון שמאלה, כשלא מצאה שום כותל חזרה לתחנה המרכזית, שםהסביר לה הנהג שבתל אביב אין כותל, שהכותל הוא בירושלים.

הערב רד כשהיא במרכז ההומה, בין בתי קפה ומסעדות מלאים אנשים מרותקים לטלוויזיה, על המדרכה שתי נערות החזיקו צילום גדול של הרבי מלובביץ׳ והזמינו אותה להביט עמוק לתוך עיניו, כדי שתשמע את המשיח מגלה לה מתי יבוא. התפלאה איך זה שבירושלים לא יודעים שהמשיח כבר בא, צעיר מזוקן עמד ליד כספומט ובהתלהבות נבואית הזהיר שהעיר חרוב תחרב, שהשפע והחומר יכבידו עליה, האוויר יורעל והפלא והנס יימוגו בעשן, אז הבינה שהיא בירושלים, נכנסה דרך שער יפו, כשהיא נשאבת על ידי כוח גדול ספוג ריחות וקולות מזמנים אחרים דרך סמטאות צרות ומתפתלות עד שלפתע היכה בה בוהק גדול – הכותל בכל יפעתו, הרגישה שהריאות שלה מתנפחות והיא מתרוממת באוויר, כעבור רגע היא השקיפה עליו מאחד הגגות, זרקה את החבל והתחילה מהלכת עליו, מצלמים סרט, לחשו יודעי דבר בהערצה, כשהרימו עיניים למעלה, הנה הבמאי, הצביע מישהו על חבוש כיפה שכיוון אליה מצלמת וידיאו, בינתיים היה ג׳וליאן מחפש את מסעודה בארמון הנציב, בשוק מחנה יהודה, ברובע היהודי, והנה במדרגות ר׳ יהודה הלוי הבחין בהתקהלות הצבעונית ובאנשים שהיו מפנים גבם לכותל ומצביעים למעלה, ראה אותה מהלכת על החבל, רץ כחץ מקשת לכניסה של הבית, טיפס לגג וקפא במקומו מפחד, כשראה לקול צעקת אימה של ההמון איך החבל ניתק מהמעקה ונופל לעבר החומה ומסעודה הפלא ופלא עומדת באוויר. נרגש הוא הרים מקל והושיט לה, אך היא רק חייכה אליו בחיבה. הוא התקרב לשפת הגג ושלח לה יד במבט מתחנן, אך היא רק נפנפה לו ולקהל. ג׳וליאן פתח את הפה לומר משהו, אך לא יצא לו כלום. לאחר היסוס הוא הוציא רגל החוצה, מסעודה הושיטה לו יד והוא הוציא את הרגל השנייה. קריאת בהלה עלתה מן הקהל למטה, אך הנה שניהם התחילו לצעוד באוויר כאילו הולכים על אדמה מוצקה. צפירות אמבולנס וניידות משטרה הפרו את השקט ונעצרו בחריקה על המדרכה, אחים לבושי לבן עמדו יחד עםהשוטרים והקהל וצפו בג׳וליאן ומסעודה מהלכים באוויר אל חומת הכותל, ובעיר דממה של תפילה שירושלים מעולם לא שמעה כמוה, אחר כך ג׳וליאן ומסעודה שלובי ידיים החלו צונחים לאט לאט למטה, רק כשרגליהם ניצבו על האספלט התעוררו השוטרים והאחים מקפאונם, אחזו בהם, הכניסו אותם לאמבולנס ונסעו משם במהירות, עיר שהולכת כל הזמן על חבל דק, סיכם מישהו בראיון טלוויזיוני, מכאן עלה ישו השמימה, מכאן סוסו של מוחמד אלבוראק טיפס על קרן אור לשחקים והנביא על גבו, ומכאן כל שנה כמאתיים לא שפויים מנסים לעשות נסים ולגאול את העולם ומסיימים בבית החולים בגבעת שאול.

השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו, שחיה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.

הרבנים לבית פינטו, גדולי תורה וחכמים מלומדים, האירו במעשיהם את הדרך לבני הקהילות היהודיות במרוקו. במקביל לתפקידם הרבני יצא שימעם של הרבנים, בכל דור ודור, כבעלי מופתים ומלומדים בניסים, שסייעו וייעצו לכל יהודי, שהתדפק על דלתם.

משפחת פינטו קבעה את מושבה באשדוד, והקימה בעיר מוסדות תורניים וחינוכיים. בראש המוסדות עומד הרב חיים פינטו לליט״א, המשמש במקביל כרבה הראשי של קרית מלאכי.

ביד הלשון

מנהג היה לו לרבי דוד בן חזאן: כמו חכמי התלמוד, שהיו נוהגים להכין או לשמור מאכל מיוחד ליום השבת, כך נהג הוא להעלות על שולחנו דגים בסעודת ליל שבת. בימים ההם לא היו מקררים או אמצעים דומים, והיה צורך לרכוש את הדגים מהסוחרים סמוך לבישולם.

ביום שישי, כהרגלו, יצא רבי דוד אל השוק, לרכוש דגים. והנה, בכל חנות ומכל סוחר הוא מקבל תשובה זהה: ״היום אין דגים, בגלל סערה עזה שהשתוללה בים. הדייגים לא יכלו לפרוש את הרשתות, וחזרו לחוף מחמת הסכנה״.

הצטער רבי דוד על כך שהנאת השבת תיפגם, בגלל המחסור בדגים, אך מצא פתרון: הוא ידע שאצל הרב פינטו נמצאו דגים להעלות על שולחן השבת, והוא הלך אליו וסעד על שולחנו.

כמאמר בפרקי אבות על שניים שיושבים ודברי תורה מצויים ביניהם, התחילו הרב פינטו ואורחו לשוחח בענייני תורה, הלכה ואגדה, בפרשת השבוע ובהוויות אביי ורבא. וכך חלף הזמן מבלי שהשניים הבחינו כי השעה מתאחרת, וכשביקש רבי דוד לשוב אל ביתו חשש מחמת השעה המאוחרת. שכן, באותם ימים היו הדרכים בחזקת סכנה, בגלל גייסות וכנופיות מיניהן.

ראה הרב פינטו כי אורחו במצוקה, וקרא לאחת השדות. התייצבה היא אצלו, ואז פקד עליה כי תיקח את רבי דוד לביתו, ותצילהו מכל צרה וצוקה. וכך היה. במחצית הדרך הוציאה זו את לשונה, ושלהבת אש יצאה מפיה. ״חוששתני כי חיללת את השבת״, אמר לה רבי דוד.

״במחילה מכבודך – לא״, ענתה לו. ״לא נאמר האיסור אלא על בני אדם, בשר ודם. ואילו אנו עשויים מאש״.

המחזיר נשמות לפגרים מתים

מדי שני וחמישי נוהג היה רבי חיים פינטו לשבת ברחובה של העיר, כדי לאסוף צדקה לעניים. באחד מאותם ימים התרגשה ברחוב מהומה רבתי. הסיבה לכך היתה נעוצה בדמותם של משרתים שרצו ברחוב. הללו היו משרתיו של אחד משרי המלך, שנוהג היה לאכול רק משחיטת היהודים. באותו יום התכונן השר לערוך סעודה לשרים אחדים, ועל כן שלח את משרתיו, כשבידיהם עופות משובחים ומפוטמים מלוליו הרבים, אל שוחט יהודי.

המשרתים הפראיים מיהרו למלא את מצוות אדונם, דהרו ברחוב, כשהם עמוסים בעופות המקרקרים. לפתע, תוך כדי מרוצתם, הם עברו על פניו של רבי חיים פינטו, שישב על כסאו במקומו הקבוע שברחוב היהודים, דחפו אותו הצידה והפילו אותו ארצה. אפילו לא נעצרו כדי להתנצל, אף לא כדי לסייע לו לקום.

אבל, כאשר הגיעו אל השוחט הם מצאו לתדהמתם, כי כל העופות שהביאו עימהם הפכו להיות פגרים מתים. והשוחט סירב, כמובן, לשחוט אותם.

חזרו המשרתים ההמומים בידיים ריקות אל השר, וסיפרו לו את אשר אירע. הלה לא היה מוכן לקבל את סיפורם כפשוטו, וצעק עליהם: ״האם קרה לכם משהו יוצא־דופן בדרככם, שבעטיו בא העונש המוזר הזה?״

איש מהם לא ידע להשיב לשר, ואם ידע לא העז לומר. ורק אחד המשרתים אזר אומץ, עמד לפני השר ואמר: ״אדוני השר, אולי זה בגלל הרב של היהודים״.

״הרב של היהודים?״ – תמה השר.

 ״מי הוא זה? מה הוא שייך לעניין?״

״השייכות שלו לעניין״, השיב המשרת, ״היא בכך, שכאשר מיהרנו לרוץ ברחוב כדי למלא את מצוותך, דחפו אותו משרתים אחדים מדרכם הצידה, והוא נפל מכיסאו״.

 ״מי הרב הזה?״ – אמר השר. ״תאר לי אותו!״

המשרת תיאר את מראהו של הרב, את הדרת־פניו ואת מלבושיו. ״הרי זה רבי חיים פינטו!״ – קרא השר, שהכיר את הרב.

 ומיד הורה למשרתיו למהר שוב אל הרחוב ההוא, לגשת אל הרב ולבקש ממנו סליחה ומחילה על אשר עוללו לו בדרכם. ולא זו בלבד, אלא שאף פקד עליהם לשאת את הרב על כתפיהם ולהביאו אחר כבוד אל ארמונו.

המשרתים עשו כן, וכאשר הובא הרב אל הארמון, התחנן בפניו השר: ״אנא ממך, אדוני, עשה למעני כל מה שביכולתך, כי אני עורך הערב מסיבה לכל השרים. והיה אם לא אמצא עופות אהיה לחרפה, ללעג ולקלס בעיני כולם. אני מתחנן לפניך, רבי״.

אחרי שהשר הפציר ברבי חיים פינטו חזור והפצר, הוא נעתר.לבקשתו, וביקש לראות את העופות המתים. השר לקח אותו עימו והראה לו את הפגרים.

ואז הרים רבי חיים פינטו את מקלו, נגע בעופות – ולתדהמת כולם שבה אליהם רוח חיים. הם קמו על רגליהם, החלו לקרקר בחדווה כאילו דבר לא אירע להם.

השר, שראה במו־עיניו את מעלת קדושתו של רבי חיים פינטו, החליט בליבו להוציא להורג את המשרתים, שכה פגעו בכבודו. אולם, רבי חיים פינטו אמר לשר: ״לא, אל תיגע בהם לרעה. רק אבקש ממך לצוות עליהם שלא יעיזו ללכת פעם נוספת ברחוב היהודים בריצה ובבהילות״.

השר הבטיח זאת, כמובן, ומאותו יום, כשהיה גוי פוסע ברחוב היהודים, היה עושה זאת בשובה ונחת, כי חזקה על כולם מצוות השר לעשות כן.

יהדות פורטוגל במוקד – מחקרים על יהודים ויהודים בסתר

עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי

ספר זה הוא הראשון המוקדש כולו ליהדות פורטוגל שרואה אור בארץ. יהדות פורסוגל לא זכתה לתשומת לב ראויה במחקר בארץ והספר בא לתקן במקצת את המעוות ולבטל עוול גדול שנעשה ליהדות זו בהיסטוריוגרפיה היהודית.

יהדות פורטוגל בהתפתחותה: המאה הי״ד

ניתן לומר כי במאה הי״ד היו יהודים בכל ארץ פורטוגל. היו קהילות יהודיות בברגנסה (Braganca), סנטרים (Santarem), איבורה (Evora), ליסבון (Lisboa), קואימברה (Coimbra), מוגדוירו (Mogadoiro), מונפורטי (Monfort), ריאו ליברי (Rio Livrc), סאבוגל (Sabugai), קסטילו רודריגו (Castelo Rodrigo), שאביס Chaves)), אוליבנסה (Olivers) וגוארדה (Guarda). בימי אפונסו היו יהודים גם בביז׳ה(Beja), ויזיאו(Viseu), סטובאל(Setubai) ופארו(.(Faro

הקהילה היהודית בפורטוגל הייתה מאורגנת היטב ובצד מנהיגיה עמד בראשה רב ראשי או rabi mor. כבשאר הממלכות האיבריות, אף בפורטוגל נוצרו קשרים ויחסים מיוחדים בין הכתר והיהודים. בפי המלך נקראו היהודים ״meus judeus״. במכתב ששלח לאחיו אפונסו כתב דיניס: Sabede que porque todo los judeus do״ ״^– .meu senoryo son meus דע כי כל יהודי ממלכתי הם שלי –  הקשרים ההדוקים בין הכתר ליהודים היו במאה הי״ד לאבן יסוד במעמדם של היהודים. ביטוי לכך נמצא, למשל, בהגנה שהעניק המלך פרננדו ליהודים.

מקומם והשפעתם של יהודים ממוצא אנדלוסי בפורטוגל היו מרכזיים. יהודים אלה השתלבו בפורטוגל בשתי דרכים: בסיפוחם לפורטוגל במהלך הרקונקיסטה, או בהגיעם לתחומי פורטוגל כפליטי רדיפות המואחידון. כמו בממלכות ההיספאניות, אף בפורטוגל אחד משמות מושגי היסוד בחיי היהודים, שמה של הקהילה היהודית המאורגנת מבחינה משפטית, האלפאמה (Alfama), בא מערביתומהתקופה המוסלמית, דבר המעיד על זיקתה של יהדות פורטוגל למורשת יהדות אל־אנדלום.

הקהילה היהודית בפורטוגל

כאמור, הקהילה היהודית המאורגנת והמוכרת בחוק נקראה אלפאמה, מהמילה בערבית אלג׳מאעה. הקהילה נהנתה משלטון עצמי מקיף בתחומי המשפט, החינוך, הפולחן ודיני משפחה.²⁴ השלטונות בפורטוגל היו מעורבים עמוקות בסדרי השלטון בקהילה היהודית.

היהודים בפורטוגל חיו בתוך שכונתם, שכונתה – כבכל הממלכות האיבריות מלבד קטלוניה – ג׳ודאריה:judaria, judiaria או judearia. השכונה הייתה שטח שבו התגוררו בדרך כלל רוב היהודים, גם כאשר לא הוכרחו לגור ברובע סגור. בניגוד לשכונות המוסלמים, השכונה היהודית הייתה ממוקמת בתוך חומות העיר. השכונה היהודית לא נותרה תמיד באותו אתר, ובמקרים אחדים היה במקום יותר משכונה יהודית אחת. בליסבון, במאה הי״ד, היו ארבע שכונות יהודיות: הג׳ודאריה דה פדרירה (judiaria da Pedreira), הג׳ודאריה הישנה או הגדולה (,judiaria veiha grande, הג׳ודאריה דאס טאראסינאס, החדשה או הקטנה (,judiaria das taracenas nova, pequena) והאחרונה שנוצרה בשנת 1370 בימי פרננדו, הג׳ודאריה של האלפאמה (judiaria da Alfama). נראה כי במאה הט״ו, לפני גירוש ספרד, חיו בליסבון כ־1000 יהודים. בפורטו הייתה הג׳ודאריה הישנה או התחתונה judiaria  veiha, de baixo. מכאן ברור שהייתה שכונה יהודית חדשה. באיבורה הייתה שכונה יהודית במערבה של העיר שכללה את רחוב טינהוסו(Tinhoso), היום די מואידה (de Moeda) ומרקאדוריס (.(Mercadores במקור משנת 1341 מוזכרת ״ג׳ודאריה חדשה״(judaria nova).

במרוצת הזמן נסגרו שכונות היהודים והוצבו בהן שערים שננעלו בלילות והופקרו עליהם שומרים מטעם המלך. לשכונת היהודים בסינטרה, למשל, היו שנישערים.' יהודים שנמצאו מחוץ לשכונתם נקנסו, ואם נתפשו שוב הוחרם רכושם. זואאו הראשון נענה לפניית היהודים בשנת 1412 והקל בקנסות ובעונשין. יהודים מסויימים, כגון רופאים, מנתחים וגובי מסים, יכלו לשהות מחוץ לשכונת היהודים בשעות הלילה אם היו מלווים בנוצרי.

אסונסו השלישי הסדיר את מבנה הרבנות בפורטוגל. הרבי מור (Arrabi Moor dos Judeus  נהנה ממעמד מיוחד והיה בעל סמכויות נרחבות בתחומים שלא היו קשורים לעיסוקם הרגיל של תלמידי חכמים. הוא החזיק בחותמת שנשאה את סמל פורטוגל ואת הכיתוב    Scello do Arraby Moor de Portugal  הרב הראשי ביקר לפחות פעם אחת בשנה בכל קהילות המלכות. בביקורו שמע על הבעיות שבהן נתקלו הקהילות ובתי הדין. הרבי מור מינה נציג שלו(ouvidor) בכל אחד משבעת המחוזות. בפיקוחו של כל אחד מהנציגים עבדו קנצלר וסופר. בכל מחוז נתמנו רב ושוחט(magarefe). פקיד של המלכות היה אחראי על ביצוע החלטות הרבי מור.

מנהיגי הקהילה והגזברים procuradores &  thezoureirosפעלו בכל קהילה ודיווחו לרבי מור על פעילותם. בראשונה נכתבו התעודות בעברית, אך למן ימי ז׳ואאו הראשון נדרשו היהודים לכתוב את מסמכיהם בפורטוגלית.

יהדות פורטוגל במוקד – מחקרים על יהודים ויהודים בסתר

עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי

מסי היהודים וחיי הכלכלה

אחד הגורמים החשובים ביותר בקביעת מעמדם של יהודי פורטוגל, בדומה למעמד היהודים בארצות אחרות בימי הביניים, היה גובה המס ששילמו למלכות. המסים ששילמו יהודי פורטוגל היו גבוהים במיוחד. הם שילמו מס גולגולת ומס רכוש. מס הגולגולת,ה־juderega או judenga, נקבע לראשונה על ידי סנצ׳ו השני בשנת 1295 ועמד על סכום שנתי של 30 דינרין(dinheiros), זכר לבגידת היהודים בישו. מס נוסף שהיהודים אולצו לשלם היה המס על הרבנות, arabiado, ששולם תמורת הסכמת המלך למינויים של הרבנים. היהודים שילמו גם מסי מעבר ומכסים. מסי מעבר שולמו בביז׳ה, וקרוב לוודאי גם במקומות אחרים.

החל מימי סנצ׳ו השני ואילך נדרשו היהודים לשלם מס ימי על כל אנייה שנוספה לצי המלך. בנוסף לכך הוטל על כל יהודי בפורטוגל תשלום ה־ servico realשגובהו היה תלוי בגילם ובמינם של המשלמים. בנים בגיל 14-7 שילמו 5 סולדוס, בנות בגיל 12-7 שילמו 2.5 סולדוס. בנות רווקות מגיל 12 ומעלה השוהות בבית הוריהן שילמו חצי מרבדי ואילו בנים רווקים מעל לגיל 14 ששהו בבית ההורים שילמו מרבדי אחד. גברים בכל גיל שילמו 20 סולדוס ונשים שילמו מחצית הסכום, 10 סולדוס. נראה כי תשלום מס זה נעשה באמצעות הקהילה. בשנת 1382 שילמה קהילת סנטרים 200 ליברה ואילו איבורה שילמה £600

יהודי פורטוגל שילמו מסים על פרטי מזון, על ייצורם, מכירתם וקנייתם. מסים אלה היו משמעותיים יותר כשנגעו למזונות כשרים: הוטל מס על יין, על ענבים ועל שחיטת בהמות ועופות.

בנוסף לכל המסים האלה נאלצו יהודי פורטוגל לשלם תשלומים נוספים שנקבעו על ידי המלך לצרכיו השוטפים או המיוחדים, או על ידי גורמים אחרים כגון עיריות. על פי חוק משנת 1352 שילמו היהודים לאפונסו הרביעי תשלום שנתי בסך £50,000 בשנת 1462 שילמו היהודים £50,000 servico real   לעיריית ליסבון. יהודים שילמו מס צבא (servico military). כל יהודי היה חייב להחזיק פרש חמוש קהילות קטנות רבות נאלצו להלוות כסף לאצילים ולנסיכים שהתרוששו, ולרוב לא הוחזר להן כספן. הדבר היה ברור לראשי הקהל אך הם לא יכלו לסרב לבקשת האצילים הנזקקים. נסיכים אחדים הותירו מאחוריהם חובות כבדים לקהילות רבות. נסיכות שמשפחתן התרוששה קיבלו כנדוניה את ההכנסות מן היהודים במקום.

תשלומי המס של הקהילות שיקפו בדרך כלל את עושרם של יחידים בקהילה, ולעתים אף את גודל הקהילה

ליהודים הותר לעבד את האדמה ולעסוק בחקלאות.

בין היהודים היו בעלי מלאכה רבים. היו חייטים, סנדלרים, נגרים, בורסקאים, צורפים ועוד.

בכלכלתה של פורטוגל בלטו הסוחרים היהודים. ענפים אחדים היו לגמרי בידיהם: שעווה, שמן, דבש. הסוחרים היהודים היו פעילים מאוד בירידים ובשווקים. היו יהודים שעסקו בסחר עבדים מוסלמים.

מחברת יב – 25/11/1998 עד 04/01/1999

נסים קריספיל הוא חוקר ואוטודידקט ישראלי.

קריספיל נולד ב-1947 בעיירה מוגדור שבמרוקו. עלה לישראל ב-1954. ילדותו עברה עליו במגדל העמק. למד בביה"ס הממ"ד האר"י ובבית הספר החקלאי " כפר הנוער הדתי " בכפר חסידים.

מפה אזורית

 שירת בחטיבת גולני ובחיל הקשר (1967 – 1970) וסיים את שירותו הצבאי במילואים בדרגת סרן. ב־1971 ייסד עם קבוצת חברים את מושב חמרה שבבקעת הירדן.

ההיכרות שלי עם נסים היא דרך אהבתנו המשותפת למורשת יהדות מרוקו, שימורה והפצתה…..נסים ערך מסעות רבים למרוקו על מנת להתחקות אחר שורשיה העמוקים של יהדות מרוקו והיהודים…נסים עשה זאת דרך הרגליים ולא כחוקר אשר יושב ליד מקלדת או נובר בארכיונים, הוא נבר באדמה, טעם את ריחה, תשאל, הקליט ופגש אנשים אם יהודים אם ערבים בני המקום שמהם דלה את אשר העלה על כתב במחברות רגילות – 19 במספר – מקוטלגות לפי תאריך, בכתב יד בעברית קריאה, בערבית ספרותית וערבית יהודית מוגרבית.

ביקשתי וקיבלתי ממנו את הרשות להתחיל בהקלדת המחברות ובהעלאתן לאתר " מורשת מרוקו " . מזלי שכתב ידו של נסים קריא ונוח . כאן המקום שמלבד הערות בודדות שאוסיף אני בכל השפות, הזכויות שמורות רק לנסים קריספיל והקרדיט מגיע לו ורק לו.

אשתדל מאוד להצמד לכתב היד המקורי, אם כי הדברים לא יופיעו בהכרח בסדר שנסים הביאם לכתב…..זה אינו גורע מן המקוריות של דבריו המאלפים ודרך כתיבתו נתוודע כולו למקומות שספק אם מאן דהו יגיע אליהם למטרה זו…ואם לא נעלה אותם על הכתב ולאוויר….חבל על דאבדין…..

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לנסים אישית על האמון שנתן בי ומסר לי את החוברת הראשונה להתחיל במלאכה…לא פשוט למסור דבר ערך לזר שלא היה לו חלק בכתיבת הדברים ועל כך אני מודה לו….

בנימה אישית אלי פילו : כאן המקום להזכיר שדודתי ז"ל אחות אמי שתחיה, הייתה תושבת בזו….דודתי ז"ל נולדה באנטיפה, כעשרים קילומטרים מבזו והתחתנה עם דוד זגורי ז"ל…לפני העליה לארץ הלכנו לבקר את העיירה אנטיפה וגם את בזו….מדובר בשנות השישים המוקדמות של המאה העשרים…העייירה דמתה יןותר למחנה פליטים עם בתים מחימר, ללא ריהוט מיני מלעבר בזו.לי וכמובן ללא חשמל או מים זורמים.

https://www.youtube.com/watch?v=GmVhcudCT-4

https://www.youtube.com/watch?v=9rICZ9ySSOY

http://www.chhiwat-choumicha.com/%D8%B4%D9%87%D9%8A%D9%88%D8%A7%D8%AA-%D8%A8%D9%84%D8%A7%D8%AF%D9%8A%D9%85%D8%AF%D9%8A%D9%86%D8%A9-%D8%A8%D8%B2%D9%88/

יומנו של חוקר – ניסים קריספיל

הנסיעה לבזו

כל הזכויות שמורות לניסים קריספיל

הדבר הבולט בהתקרב למללאח בבזו הוא המסגד שמבצבץ מתוכו למרחוק, ומעליו קו ההר המתקרה.

בבזו מצויים היו שני מלאחים :
1 – אל מֶלָאח אָסְגִ'יר – המלאח הקטן

2 – אל מלאח אָלְכְּבִיר – המלאח הגדול זה שנמצא בו המסגד המדובר

איך מגיעים לבזו :

מהקילומטר ה-67 לבני מלאל – כביש מראקש – בני מלאל פונים ימינה, נוסעים עד למרכז הכפר כ-8 קילומטר על לצומת ומשם ממשיכים שמאלה במעלה הדרך אל עבר מלאח היהודים כ-1.5 קילומטר מהצומת.

שני המלאחים ממוקמים מעל ואדי סֶנְסִיף הנשפך אל ואדי אֶל עְבִיד.

האזור בו נמצא המללאח הגדול של בזו נקרא תגוניט – tagounite

Music Nomadic Children ,Tagounite, Morocco

https://www.youtube.com/watch?v=hL5Eqr14OIQ

השכונה המקומית שלפני המללאח הגדול במבוא אליו נקראת אֶל מֶדְרָאָסה

הייתה כאן גם זאוויה  ZAOUIAבשם סידי סְעיִר

הערות שלי :

זאווייה (מערבית: زاوية, מילולית: פינה (זווית)), תא תפילה והתבודדות לדרווישים צופים. במובן רחב יותר, הנפוץ בארצות צפון אפריקה) מגרבׂ משמש המושג לתיאור מדרסה – בית מדרש ללימודי דת האסלאם, משולבת לרוב במבנה תפילה.

Une zaouïa, également orthographiée zaouiya, zawiya ou zawiyah (arabe : زاوية), est un édifice religieux musulman. En turc, il est appelé zaviye.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%96%D7%90%D7%95%D7%95%D7%99%D7%99%D7%94-

שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר

יצחק גורמזאנו  

רבי חיים בן עטר – תולדות חייו – ארזי הלבנון כרך 2

לעת זקנה, או בשעת חשבון־נפש, שעה שאדם מעביר נגד עיניו את עברו, מתייצבים לנגדו אירועים כשהם רודפים זה את זה ונדחסים זה בזה. לעומת זאת, עוברות לעתים שנים אחדות ובהן ציוני דרך מועטים בלבד.

כאלה היו השנים הראשונות לאחר שובה של המשפחה לסאלי בשנת תס״ח, היא 1708 למניינם. בבל אחת מן השנים הללו בלט מאורע אחד מרכזי בחייו של חיים. שנת תס״ט, למשל, היתה שנת הגיעו למצוות. כעבור שנה נפטר סבו האהוב ר׳ חיים בן עטר. חיים בן הארבע־עשרה חש לפתע בדידות איומה. משך תקופת מה אפילו הדיר את רגליו מאוהלה של תורה. כל פסוק במקרא, כל טעם מן הטעמים, נצטלצלו בקולו הערב של הסב שהלך לעולמו. עתה היה אביו משה טרוד עוד יותר בניהול עסקי המשפחה, וחיים הסתגר יותר ויותר בבדידותו. אמו החלה לדאוג לו וחששה שמא יחלה. הוא אכל מעט מאוד, כאילו גזר על עצמו תענית. היה יושב בחדרו ובוהה אל החלל. האם פחדה שמא תתערער בינתו, והגאון יחצה את הגבול הדק המפריד בין העילוי למשוגע. השבח לאל, ורצה אלוהים ושמואל די־אבילה נאלץ לעזוב את מכנאס

בחופזה, וביחד עם אשתו, אחותו של חיים, ותינוקם החדש אליעזר, באו למצוא מקלט בבית חותנו משה, הלא הוא אביו של חיים. גרגוריו של התינוק גירשו בל מרה שחורה. חיים נקשר מאוד לבן־אחותו וכך חזרה אליו שמחת החיים.

משפחת די־אבילה הצעירה יצאה ממכנאם בחיפזון מטעם דומה לזה שאילץ את בני עטר לעזוב את סאלי שמונה שנים קודם לכן. עימות חריף פרץ בין בני המשפחות הוותיקות של יהדות מרוקו, אותה אצולה של ייחוס, לבין אותן משפחות של מתעשרים קלים, אשר הוסיפו ממוניות להמוניות, ונהגו באחיהם היהודים מתוך התנשאות. הם העדיפו לעשות יד אחת עם הגויים נגד אחיהם, וסירבו לרוב לקבל את מרותם של הרב או של הנגיד.

 בזכות ממונם הצליחו לקנות את מושלי הארץ, וניתנה להם יד חופשית לשלוח ידם במסחר מפוקפק, לגרוף רווחים קלים, ונוסף על כך, לחיות חיי טפילות על גבה של הקהילה, בהיותם פטורים ממסים. שמואל די־אבילה פתח במלחמת חורמה נגד שחצנים אלה, וניצל כל הזדמנות לדרוש בגנות התנהגותם. הוא הסית נגדם את בעלי המלאכה במכנאס, ואט־אט הצליח לשכנע את אלה להחרים את העשירים, המשתמטים ממסי הקהילה ומהיטלי הצדקה שלה, ולהימנע מלמכור להם פרי תוצרתם או לתת להם שירותים. כל זמן שפעילותו נעשתה בחשאי, הצליח לחמוק מפגיעתם של תקיפים אלה, אשר חייהם ב״מלאח״ הפכו בעטיו לכמעט בלתי נסבלים. אולם למן הרגע שנתגלה להם מיהו זה הבוחש נגדם בקדרה, ידע שלא יוכל להישאר עוד בעיר.

אז נטל את אשתו ובנו ונמלט לסאלי. הם באו להשתכן בבית משה בן עטר, ולשמחתו של חיים לא היה גבול. בכל עת שנתייגע מן הלימוד, קם והלך לשעשע ולהשתעשע מעט עם התינוק. עמו היה יוצא לעתים לטיולים על שפת הים. הוא לימד אותו להלך ולימד אותו לדבר. עם זאת לא הזניח את לימודו שלו. להיפך, כעת נעזר בשמואל די־אבילה, שהיה תלמיד חכם מובהק. הלה היה עסוק בימים ההם בכתיבת שני ספריו ״כתר תורה״ ו״אוזן שמואל״. חיים עזר לו באיסוף החומר, ולעתים הכתיב לו מתוך רשימותיו. לא אחת אפילו מצא אצלו טעויות או שיבושים. שלוש השנים שחלפו היו מן המאושרות בחייו של חיים בן עטר. במרוצתן גם מצאה פאסוניה, בת משה בן עטר הנגיד, נתיבות אל ליבו, ונפשות שניהם נקשרו לאהבה.

שמונה עשרה

לרחל אחותי – דן אלבו 

מתוך ספרו כי כן

דף מספר 2

דף מספר 3

דך מספר 4

דף מספר 5

דף מספר 6

דף מספר 7

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא-מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים. רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה.

ר׳ דוד בוסידאן (מכנאס)

נקרא בפי העם ר׳ דאווד או ר׳ דאווד הגדול. חי במאה השש-עשרה וזכה להערצה גדולה עוד בחייו. נולד בזאוויא ועבר למכנאס, שם נפטר.

ב יקרתי ליד קברו של ר׳ דוד בוסידאן. היה מישהו מהמשפחה משוגע. לקחתי אותו לשמה ובלילה קראתי לצדיק. ביום אנו מדליקים נרות ומשתטחים על הקבר. בחצות מתעוררים, עושים טבילה והולכים ליד הקבר. אמרתי לצדיק

אה סידי תסאפדלי אל פארז

אדוני שלח לי רפואה

 אה סידי תחין עלייא

שלמה אדוני רחם עלי

 אה סידי תאעתקני.

אדוני הצל אותי.

ואז בא צאצא הקדוש, ר׳ יוסף ז״ל ואמר לי: בואי, הו אשה מצפרו. אבי אבי שלח לחמיך רפואה שלמה. שאלתי איך הוא שלח לי רפואה; ענה: חבורה של מלאכים מסביב לו נראים כמו מוסלמים, חס וחלילה, עם זקן ארוך, והוא [הקדוש] באמצע. אמר להם שיביאו את האיש מצפרו ויתנו לו רפואה. אחזו בידו ושמו לו שלוש מטבעות ביד. כך אמר לו: הנה אברהם, הנה יצחק, הנה יעקב. לך לך. הבאתי סעודה והוא חזר בריא ושלם בנפשו. ישבתי חמישה ימים בחדר של הצדיק. קיבלתי את התרופה וחזרתי שמחה. היו קורים לנו ניסים ונפלאות ללא רופאים.

עם הלכה שיירה של יהודים. התנפלו עליהם שודדים. אחד מהם [מהיהודים] מכיר את שמו. קרא לו בשמו ובשם הי. אמר: ״הו סידנא אילא דאבא נתי תפככנה״ [תרגום: ״הו אדוני, אם עכשיו תציל אותנו״. זוהי התחלה של בקשה ושל נדר]. מוסלמי מקבוצת השודדים שמע, והוא ידע את תורת הצדיק, והוא אמר: אסור לנגוע ביהודי הזה. לא נפגע בו. אם נפגע בו אינני יודע אם אנחנו נוכל לחזור. פחדו.

רבי דוד בוסידאן, מזמן נפטר. מקורו בירושלים. הוא היה חי רק מחתיכת חרוב, חתיכה בבוקר וחתיכה בערב, רק כדי להתקיים. היה מברך החרוב ומודה לה'. פעם בא אליו אורח מירושלים עצמה. היו גרים בירושלים, רק תחת חרובים. לא היה להם כלום. המים [מעין] על-ידם. עליהם השלום. פעם בא אורח עם אשתו ללון אצלו. הביא איתו תרנגולת ואפרוח. למחרת בבוקר שכחו. נשארה התרנגולת מסתובבת. הביאה הרבה ביצים, הרבה אפרוחים. מילאה את העולם באפרוחים. מה יעשה? מכר וקנה צאן. ילדו הרבה. אחר-כך חזר אורחו. אמר לו: איפה היית? פעם היתה אמונה וברכה. עכשיו אין. השארת תרנגולת, עכשיו לך ומכור מה שיש. אמר לו: טוב, אבל חצי חצי. אמר לו: בשום פנים ואופן, הכל שלך.

ר׳ דוד בוסקילה – איגיניסאין

היה רב של העיירה, וחי במאה העשרים. אנשי הכפר נהגו להשתטח על קברו ולערוך לו הילולה.

ר׳ דוד בל־חזן (מוגאדור)

היה רב וחי ופעל במוגאדור בתקופתו של ר׳ חיים פינטו. לפי המסורת הוא אביו של הקדוש הנקרא הנביא.

יש לנו איזה חכם במוגאדור שקוראים לו ר׳ דוד בל-חזן. הוא היה קם אחרי חצות ולומד בחדר יחד עם אליהו הנביא. אשתו כשהיתה מביאה לו כוס תה, היתה רואה רק אותו אך שומעת שני קולות.

בבית שלו יש טבעת וחבל. לפני שהוא הולך לישון, הוא שם את החבל מסביב לצוואר ואיך שמגיעה השעה שתים-עשרה, הוא מתחיל להיחנק ואז הוא קם ללמוד ולקרוא, לעשות תיקון חצות, וידוי, תהילים וזוהר עד הבוקר ואז הולך להתפלל.

מלכי רבנן  לרבי יוסף בן נאיים זצ"ל

מו"ה אברהם סבע ז״ל –

 נולד בליסבעא בתחילרת המאה השלישית ובשנת רנ״ח בא בגלות פורטוגל לאנדריפולי בטורקי, – כן מצאתי במבוא לספר התנחומא מהחוקר הגדול מוהר״ ר שלמה באבער ז"ל, ואח״ך בא לפאס הוא וחביריו ר׳ שבש טוב לארמה ורבי יעקב לואל, והיה מקובל, וחיבר ס׳ צרור המור עה״ת, צרור החיים, צרור הכסף, אשכול הכופר על מגילת אסתר ורות, וחיבר פירוש על ההפלות על דרך הסוד כמ"ש רדב״ז בישנות סי׳ נ״ה וז"ל וכ״כ אחד מן החכמים המקובלים שמו ר׳ אברהם צבע שחיבר כמה ספרים ומכללם פירוש התפלות ע״ד הסוד, ובס׳ קרני ראם על פרש״י עה״ת פרשת חיי שרה כתב ראתה עיני לאבינו הראשון הגאון המופלא המקובל האלהי כמוהר״ד אברהם צבע ז״ל בספרו צרור המור וכו' וכ״כ שם בכ״מ וראיתי בס׳ צרור המור פ׳ בחקתי על פסוק והבאתי אותם בארצות אויבידתם וכבר היו שם נראה שהש״י הביאם בארץ אויביהם כרי שיוסרו בה וכשראה שהוסיפו בה על חטאתם פשע הביא אותם בארץ אויביהם שהם אויבים אחרים יותר אכזרים מהראשונים כמו שראינו שנתגרשו היהודים מקאשטילייא לפי שהיו בה כמלכים ובאו לפורטוגאל אל מלכות זדון מהרה תעקר ועשו מה שעשו לנו ולתורתינו ואחייך הנשארים הלכו אל מלכות ישמעאל (בכאן מקום חלק) ולגלילות אחרים יותר בפרט תמצא מה שנשארו בפורטוגאל שיריים של מצוה המעכבים את הפורענות שקדשו שם שמים בפרהסיא ומסרו עצמם על קידוש ה׳ ועמדו שם בבית האסורים ימים רבים החה״ש וקדוש ר׳ שמעון מימי ז״ל וחתניו לוקחי בנותיו אנשים צדיקים ואשתו הצדקת, ואנשים אחרים צדיקים גמורים ואע״פ שעישו להם שימירו דתם בעל כרחם (בכאן מקום חלק) עמדו על משמרתם ושמרו תורה ומצות על אפם ועל חמתם מהמלך ומהשרים עד שביני ביני נלב״ע הה״ר שמעון זצ״ל הנז׳ בזמן שלא היה יהודי בכל המלכות זולת אני והיהודים שהיו אסורים בבית האסורים עמי ובשביל זכות הצדיק נזדמן שם אב ובנו שהיו אנוסים והיו משמשים בבירת האסורים ולהם נתן השופט הגדול ושר בית הסוהר רשות שיוליכוהו חוץ לעיר ויקברוהו שם, ויוציאוהו ויניחוהו מחוץ לעיר והם הלכו להם מנגד ונתחברו יותר מארבעים אנשים צדיקים מהאנוסים שהמירו דתם בעל כרחם וקברוהו בבית הקברות של היהודים והספידוהו שם כראוי ובזכותו נתן להם המלך רשורת והביאוהו לארזיליא, אבל היהודים שהיו שם עם החכם לא רצה המלך לשלחם שאמר שכבר קבלו (בכאן מקום חלק) ונשארו בבית האסורים לעבדים והשי״ת נתנם לרחמים בעיני שר בירת הסוהר והיו שם בכבוד גדול, אח״ך שלחם המלך לארזילייא ליד האלוף הצר הצורר שיענה אותם בעבודות פרך לפי שראה שלא נעשתה עצתו והצר הצורר מענה אותם ומייסר אותם ביסורים כדי שיחללו השבת וילכו לעשות שיחין ומערות וכ״ז בעונותינו כי הם צדיקים גמורים וקדשו ש״ש ברבים והשי״ת הפגיע בם עון כולנו, ועל זה ועל כיוצא בזה אמר בכאן והנשארים בכם ימקו בעונם בארצות אויביהם שהם היהודים שנשארו באדץ אויביהם בלישבונא בעונות אבותם עכ״ל, ובם׳ צרור המור הנמצא אתי באוצר ספרי כתוב בסוף הספר בכ״י ישן נושן בזה״ל ובכאן נשלמה פרישת כל התורה איומה כנדגלות ובכוכבים מאירה וברוך אשר עזרני, והיתה השלמתו ביום א׳ לחדש ניסן ש׳ חמשת אלפים ומאתים וששים ליצירה בעיר המהוללה פאס המעמידה ע״כ, וקרוב אצלי שהוא כ״י המחבר בעצמו זיע״א כי בזה הזמן היה בפאס בהשערה, והגאון חיד״א זצ״ל כתב ובספר דברי יוסף כ״י כותב שהרב הנז׳ היה בא בספינה ועמד נחשול של ים לטובעם ורב החובל נתנפל^ל להרב הנז' להצילם, והשיבו שהוא יצילם אך בתנאי שאם ימות שלא ישליכוהו לים רק יביאוהו לאחת מערי ישראל ולא יהיה שום נזק, ונשבע לו רב החובל והתפלל לה׳ ונח הים ואחר ב׳ ימים נפטר הרב ז״ל והיה קרוב לעיר וירונא והשתדל רב החובל והגיע לוירונא וקברוהו ישראל שבוירונא

בכבוד גדול זיע׳׳א: 

ובמבוא למדרש תנחומא מר״ש באבער מלבוב, כתב על מוהר״א הנז׳ כי ספרו צרור המור נדפס ראשונה בקושטאנטינא ש׳ רע״ד, והוא החליף שו״ת עם רבי׳ אליהו מזרחי עיין שו״ת הרא״ם ח״א סי׳ נ״ב והביא בפ' לך לך את הר׳ יצחק קאנפוטון ז״ל הוא בעל פחד יצחק, ובפ׳ וירא הביא את הר׳ יצחק די ליאון הוא תלמיד בעל פחד יצחק וחבירו של מהר״י אבוהב (עיין שד,״ג ח״א סי׳ של״ג) וגם הביא בפ' וירא פי׳ התורה מרבינו נסים והביא את ספר הזוהר, ובפי ויצא הביא כי נגזל ממנו בגירוש פורטוגאל, ובריש צו ופי חקת הביא את מדרש השכם, ובסוף וישלח הביא כי דרש בקאשטיליא.

עוד מצאתי במבוא הנז׳ וז״ל ובפ' ואתחנן הביא וז"ל כמו שיקרה בגירוש פורטוגאל שגזרו שלא ידרשו ברבים ושלא ילמדו לתינוקות ולקחו כל הספרים והבתי כנסיות באופן שלא יתפללו ולא יעסקו בתורה עד שכמעט נשתכחה תורה מישראל כי איך ילמדו לבניהם בלי ספר ובלי מלמד ולא נשאר להם אלא שילמדום שמע ישראל וידעו איך ה׳ אחד ושראוי לאהבה ולמסור נפשו על קדושתו, והנה מלבד ס׳ צרור המור חיבר עוד פירוש על אבות והזכירו בפ' חיי שרה וז״ל ושם הארכרתי בפי׳ מס׳ אבות ואוי ואבוי כי מרגלית טובה היתה בידי ונאבדה ממני בפורטוגאל בעונותי וכן חיבר פירוש על חמש מגילות וקראו צרור הכסף, וראיתי בשם הגדולים ח״ב שכתב וחיבר ס׳ צרור הכסף על דינים, ומצאתי עוד בס׳ צרור המור בס׳ ויגש שהביא וז״ל ובס׳ צרור

הכסף הארכתי בזה בדיני אבלות עכ״ל, ופה המקום להביא את דבריו שכתב בקדושתו לס׳ צרור הכסף פי׳ על אסתר כפי שהעתיקם ידידי הרב החוקר הגדול מהר״א יעללינעק (כמב״ע של הרב פרנקל משנת 1863) וז״ל והנה בהיותי בפורטוגאל מגרוש קאשטילייא והנה עלה בדעתי לפרש חמש מגילות ופירשתי אותם ואז חרה אפו ה׳ בעמו בגירוש ב׳ של פרטוגל והנחתי כל הספרים בפורטוגאל ושמרתי עצתי להביא עמי ללישאבון פי׳ התורה שחיברתי בפורטוגאל עם פירוש המגילות ופי׳ מס׳ אבות עם חיבור הכסף שחיברתי בימי נעורי ובהגיעי ללישאבון באו אלי אנשי יהודה ואמרו אלי שעבר קול במחנה שמי שמוציא ספר אחד אחת דתו להמית ועוד הלכתי וטמנתי אותם תחת זית א׳ זית רענן יפה פרי תואר ואמרתי שהוא מר כלענה וקראתי לו אלון בכות, לפי ששם קברתי כל מחמד עיני לפי שפירושי התורה והמצות הנחמדים מזהב ומפז לפי שבהם הייתי מתנחם על ב׳ בני שהיו קירות לבי שלקחום בע״כ להמיר דהם, והייתי אומר הלא זה טוב לי מבנים ומבנות, ולא ראיתם יותר לפי שמיד השליכום לבית הסוהר ועמדתי שמקרוב לששה חדשים, ואחר שזיכני ה׳ בעבור זכות אבותי והביאני למלכות פאס עלה בדעתי להחזיר העטרה ליושנה ולזכור קצה ממה שהיה כתוב שם, וברוך ה׳ אשר זיכני לחזור ולפרש פי׳ התו׳ ופי׳ מס׳ אבות ופי׳ מגילת רות ומגילת איכה ומה׳ יתעלה אשאל עזר לגמור שאר מגילות ושאר ספרים שדעתי עליהם, ובימים הא׳ קראתי את המגילות אשכול הכופר ולפי שהספרים הראשונים הם צרורות כספי הראשון קראתיו צרור הכסף ופירוש התורה קראתיו צרור המור ופירוש מסכת אבות קראתיו צרור חיים, ולפי שכבר בטלו הצרורות קראתי שמם אשכול הכופר לפי שהם דומים קצת לצרורות כספי עד כאן. וכן הביא זה ידידי הרב החכם הכולל מוהר"ם הרב קייזערלינג בספרו קורות היהודים בפורטוגאל דף קל"ה עיין שם עוד דברים הנוגעים אל המחבר רבי אברהם סבע ז"ל.

הרעיון לכתוב את החיבור הזה נולד בימים שעסקתי בכתיבת חוברת על רבי חיים אבן עטר בעל " אור החיים ", שהקדשתיה ליצחק נבון ביום השבעתו בכנסת והכתרתו לנשיא מדינת ישראל. יצחק נבון הנו נצר למשפחת אבן עטר מצד אמו.

שבתאי צבי

בעת שעסקתי בכתיבת החוברת מצאתי קצת חומק הקשור בתנועה השבתאית במרוקו. רבי חיים בן עטר חי כידוע במחצית הראשונה של המאה ה- 18, בימי הוויכוח על ספיחיה של התנועה השבתאית. תוך כדי חיפוש מקורות נמצאתי למד ששורשיה של התנועה השבתאית קשורים קשר אמיץ בטבורה של קהילת יהודי מרוקו, ומקורותיה של תנועת ההתנגדות אליה ינקו ממעיינותיה של יהדות זו. 

מפי אבי מורי, ר׳ אברהם יצחק מויאל זצ״ל, שמעתי את הסיפור הבא:

במרקש, עירו של ר׳ אברהם אזולאי, פרצה קטטה בין ערבים נצים. האחד גבר על רעהו והרגו. הרוצח גרר את הגופה בלילה אל הרובע היהודי (המלאח) והניחה ליד בית הרב. בבוקר כאשר נתגלתה הגויה הופיעו ראשי השלטונות ובראשם המשנה למלך במרקש. הערבים, שהיו מוסתים, רצו לפרוע פרעות בישראל ודרשו את ראשו של הרב אזולאי. אך המשנה למלך שהרגיש שזאת עלילה הגן על היהודים ועל הרב, וזאת לאחר שהרב הצליח להוכיח לו כי יד היהודים לא היתה במעל וכי גופת הנרצח נגררה אל המללאח. ואכן עקבות גרירת הגופה נראו בעליל.

המשנה למלך היה אוהד את היהודים והכיר את יושרו וגדולתו של הרב ועל כן היה מוכן לפסוק לטובתם, אך חשש מלחץ הפורעים המוסתים ולא רצה לפסוק בעצמו את דינם. ר׳ אברהם אזולאי נשלח לפני המלך שישב בפאס יחד עם משלחת של הקהילה שכללה ארבעה רבנים והם: ר׳ ישועה שושנה, ר׳ שלמה עמאר, ר׳ שלמה הלוי ור׳ שלמה בוסתא. בהגיעם לסאלי בערב שבת יצא לקראתם הנגיד משה אבן־עטר ז״ל וביקש מהשומרים המלוים שיאפשרו לרבנים לעשות את יום השבת בביתו, והבטיח להחזירם במוצאי שבת, וכן היה.

בליל שבת, בעת שהסבו לסעודה והוגש להם מגש מלא בשר, נמנע ר׳ אברהם מלאכול. הרבנים עשו כמוהו. כאשר הפציר בהם ר׳ משה הנגיד גילה לו ר׳ אברהם שהתבשיל שורץ תולעים. הנגיד המבוהל קרא לאשתו ושאלה: האם זה הבשר שאני קניתי? ענתה האשה: משהודעת לי בצהרים שיהיו לנו אורחים לסעודת ליל שבת חששתי שמא הבשר לא יספיק ושלחתי את המשרת להביא לי עוד בשר. קראו למשרת ושאלוהו. המשרת הודה בי בדרכו לקנות בשר התעכב בשליחויות אחרות וכשהגיע אצל הטבח היהודי החנות היתה סגורה מפאת קדושת השבת. מפחד שמא גבירתו תגער בו הלך וקנה אצל טבח ערבי.

בצאת השבת יצאו בדרכם לפאס. בהופיעם לפני המלך התרשם המלך מהדרת פניהם וממראם שדמה למלאכי השרת. לאחר שקרא את המכתב של המשנה ונוכח גם בחכמה של הרב ומלויו התיר אותם ממאסרם, כיבדם כבוד גדול והורה למשנה לחקור ולדרוש מי הרוצח. ואכן כך היה. ראש המסיתים והפורעים היה הוא עצמו הרוצח. הדבר יצא מפי המשנה למלך והאיש נשפט ונתלה על עץ.

ר׳ אברהם אהב את ארץ־ישראל אך לא נסתייע בידו לעלות אליה ולהסתפח לעדת הקדושים שישבה בצפת. הוא סייע לשליחי ארץ־ישראל ואיכסנם בביתו. הוא כתב פרושים על ספר הזוהר ו״תיקונים לספר אוצרות חיים״ לר׳ חיים ויטאל.

ר׳ שלום בוזגלו. תלמידו המובהק של ר׳ אברהם אזולאי היה ״המקובל האלוהי״ ר׳ שלום בוזגלו ״שידו רב לו בחכמת הקבלה״. ר׳ שלום בוזגלו היה תלמיד חכם פורה והשאיר עזבון ספרותי מאד עשיר. בין ספריו

׳מקדש מלך׳ אשר בו הוכנסו ליקוטים מהפרוש לספר הזוהר של רבו ר׳ אברהם אזולאי ושל ר׳ משה זכות (הרמ״ז). הספר ״מקדש מלך הוא פרוש על הזוהר הנפוץ ביותר בחוגי החסידים. הספר מביא לרוב את דברי ספר ״חמדת ימים״ ולמרות העובדה שהספר ״חמדת ימים״ נפסל על־ידי חוגים חסידיים רבים, הספר ״מקדש מלך״ המשיך להיות נפוץ ביניהם. כן כתב ספר בשם ״כסא מלך״ – פרוש תקוני הזוהר, וספר ״הדרת פני מלך על האידרות (אידרא רבא ואידרא זוטא) וספר ״הדרת הוד מלך על ״ספרא דצניעותא״.

יומנו של חוקר – נסים קריספיל

הנסיעה לבזו – מחברת יב 25/11/1998 – 04/01/1999

כל הזכויות שמורות לנסים קריספיל

במללאח סג'יר גרו :

חיים, דוד, משה שמעון זגורי – גרים כיום במגדל העמק – בני איית עישו ביִהִי – סנדלר נעליים

תָיְקֶרְטֶן – עושה נעליים

דוד בן חיים – סנדלר נעליים

אידאן אוחנה – תָסְמָארְט – נעליים

מסעודה רובֶן אביטבול – תופרת במכונה

איחייא בני איית מרדסי – מחראז נעליים – מוכר נעליים

1 – סלאם בל אלעטבי ואליהו מור יוסף – מגדל העמק

2 – איחייא בל אלעטאבי – יש לו חנות למכירת סיגריות

1 ו – 2 הם שלושה אחים

סלימאן משאש – צאן, בקר……

במללאח אל כְּבִיר – המללאח הגדול – גרו

סלימאן משאש – נכון זה אותו סלימאן שהיה לו גם בית במללאח הסג'יר….הוא עסק בבקר ובצאן …עשיר מאוד

מכלוך חיראת בן חיים ….חראז…בתו גרה בבאר שבי….נפטר כאן….

סלאם ביל אלעטאבי…חראז….

דוד אלמזוט אביטבול – בנו מכלוף אביטבול עדיין גר……חראז

אלמעלם שלמה ביטון…..ברדאעי

תאמו …..קונה כתאן

דוח'ו….היה מתיך חלות דבורים …בנו משה בן חיים בנתיבות

עָזאר ….סוחר בחנות

אליהו מויאל בן דָא משה ….שייך המקום של " בישורון "

שמעון מויאל בן דא משה – חנות בבאר שבע עדיין חי

ברהאם בן יעקוב….שליח ציבור בבית הכנסת וסְכֳּאת…כיום מוכר ספרים בבאר שבע

בן גריבי יצחק …….ח'ראז

סימי מור יוסף….גרה לבד….חִֹיָאטָהץץץתופרת

אלפרייאטי….שמעון הרוש…בורסקאי…מעבד עורות

אלחזאן דוד מלול….הרב והשייך של המללאח

עְכָּאן בו תָדָאוויִט…..חְ'רָאז

בא אידאן ווילד מסעודה אזולאי….חראז נעליים

זו רשימת התושבים של המללאח הגדול …..

שלום 

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו

המחלה הצרפתית

והנה אין ספק כי ההצלחה וההתפתחות המהירה הזאת של יהודי פאס בכלל – אחרי כל אותו ההרס והשממון של שנים הקודמות – היו רק בעקב המגורשים המתיישבים בחריצותם והצטיינותם.

אמנם אם כי יכלה קהלת פאס במעט זמן להתנער ולקומם את הריסותיה הנה בהחלק ההוא שנאבד ממנה, נשלל זרם חשוב ויצאו הרבה אנשים מצוינים אשר לא שבו אליה עוד, ואשר יכלו – כמו שכתבנו – להביא אליה עוד כח חדש, וברכה רבה, מספר רב כל כך, יותר מעשרים אלף נפשות בפאס, ובמדינות אשר סביבותי כהנה וכהנה אשר נאספו בימי הרעה ההם ועוד הרבה שחזרו לארץ אדום, ושרובם היו כנראה ממשפחות המגורשים.

מספר רב כזה לא מעט היה יכול להיות לכח אדיר ומועיל להתקדמות יהודי פאס וכל ארץ מערב, רב מאד מאשר יכלו הנשארים המועטים לפעול, והנה מכל אותם האלפים שחסרו מפאס לא נודע רק אחדים מאותם שיצאו אז בימי הרעב לארצות אחרות, הגדול שבהם היה רבי יעקב בירב, וכפי מה שסיפר בעצמו כדברים האלה.

ות"ל מיום הגירוש והשמד שבספרד, הייתי מורה הוראה בישראל ורב לחמשת אלפים בעלי בתים יהודים במדינת פאס, כמפורסם לכל העולם והייתי אז בן י"ח שנים ועדיין לא הייתי בחתימת זקן והיו שם חכמים גדולים ועם היותי ברעב ובצמא ובחוסר כל לעולם הלכתי בדרכי ה'.

לפי השערתנו התמהמה שם רבי יעקב בירב בפאס רק מספר ירחים, ועוד בשנה הראשונה להתיישבות גולי ספרד בפאס בשנת רנ"ג בעצמה יצא רבי יעקב בירב, כנראה מפני אשר חזק הרעב, וילך לו משם מעיר פאס דרך תלמסן ואלג'יר, ללכת לארץ ישראל מחוז חפצו.

הרב השני היה רבי יהודה חייט שכפי מה שהזכרנו בא לפאס בשנת רנ"ג ויצא ממנו אחרי שנת רנ"ד מפני הרעב, וילך איטליה, הרב השלישי רבי דוד בן שלמה בן זמרה או בן זאמירו, משפחתו זאת שמוצאה מעיר סאמורה בספרד, הייתה משפחה גדולה ונכבדה וגם עשירה ובעלת נכסים, והם בני המשפחה הזאת וביניהם רבי בן זמרה שהיה אז בעת הגירוש ילד קטן כבן עשרים שנה, , באו בגולה לפאס.

ומשם יצא רבי דו בן זמרה לבדו או בלוית אביו אולי מפני הרעב וילכו לארץ ישראל, אף כי יתר קרוביו בני משפחתו נשארו ויתיישבו בפאס ובערי הגבול כאשר יבוא זכרם הלאה לפנינו.

על ידי ההתמעטות שהתעמטו מגורשי ספרד בפאס ויציאת הרבה מן הגדולים ונכבדיהם בשנות הדבר והרעב, ניתן אז להתושבים וחכמיהם די אומץ לבלתי היות כפופים להמגורשים ולמוד נגדם ביחס של איבה והתנגדות משך זמן לא מועט, רגשי בוז ומשטמה מצד התושבים אל המגורשים ניכרו עד לראשונה בראשית  בוא המגורשים לפאס.

ניכר הדבר שהתושבים ראו כי המגורשים המתיישבים שהצטיינו כל כך בידיעותיהם והתיחשו גם במוצאם, יעיבו את פניהם ויקדירו את זוהרם על ראשי רהל התושבים וחכמיהם, ולכן הביטו במבט קנאה פנימית ויתאמצו איך להטיל דופי בהם ולהשפיל את כבודם.

רבי נתן בוסתי וחבריו חכמי התושבים ערכו שאלה אחת לפני רבי שמעון דוראן הרב באלג'יר אז, שבה הם מביעים את רגשותיהם אלה, נגד המגורשים או למצער נגד חלק גדול מהם, אותם שהיו אנוסים ונתייהדו, בשאלה ההיא כותבים :

" על עניין אלו הגרים שבאין ממלכות קטלאן, קסטיליא ופורטוגל להתגייר והכנס תחת כנפי השכינה ואומר כל אחד מהם שאני כהן…והרי אביהם היה ערל ועכו"ם ברצונו ואמו גם כן לא היה לה כתובה ולא קידושין ואמם לא נזהרה בזאת נקיים ונולדו מן הנדה והם נולדו מן הערלה "

בדבות כאלה – ששום אחר מחכמי הדור ההוא לא חשב לייחס ככה לאונוסים – חפצו רבי נתן בוסתי וחביריו להרחיק את המגורשים האנוסים ממשרות ציבוריות ולהשאירם בודדים, , אכן רבי שמעון דוראן בתשובתו, שם לאל את כל טענות רבי נתן בוסתי וחביריו, וכה ענה להם :

המעיין בדבריכם ימצא בהם שגגה גדולה לפי שהאנוסים הם תולעת יעקב ומתי ישראל נחשבים ואינם נקראים גרים כ"א בעלי תשובה וגר הוא רק מי שהיה גוי ונתגייר..ואין האנוסים מוחזקים שיבעלו נדה ואפילו יהיה כן…ולמה באתם בעלילה זו על הכהנים האומללים האנוסים בלבד..ולמה גזרתם על כלם שהם פסולים….כי מה עניין זה לזה עד שאתם רוצים לפסול אותם…זו תימה גדול ולא יוכל שום אדם לחלום "