חלוצים בדמעה – ש. שטרית

יוסף אליהו שלוש

פרשת חיי -קטעים נבחרים

מזכרונותיו הראשונים של שלוש: החלוצים הראשונים מיוצאי אירופה

בית אביו של שלוש היה מקום מפגש מרכזי לכל גדולי ושועי התקופה ובסיס לתכנון ויציאה להתיישבות ובניין הארץ

בשנת 1903 זוכר אני ביקורם בבית אבי המנוח בנווה צדק של מר מ׳ אוסישקין, זאב גלוסקין, שבאו אז מרוסיה לארגן בפעם הראשונה את כל יהודי ארץ־ישראל מכל העדות מהערים והמושבות להסתדרות כללית ארצית אחת.

ולפני שנפתחה הכנסייה הגדולה הזאת בזכרון־יעקב, כל העבודה הארגונית שנעשתה לפני פתיחת הכנסייה, כל האספות המכוננות היו ביפו שהיה אז מרכז הישוב החדש. ואחת מהאספות החשובות ביותר בארגון זה היה בבית אבינו המנוח בנשיאות מר מ׳ אוסישקין.

אבי המנוח שהיה-כפי שהקורא ראה כבר בפרקים הקודמים – ״חובב ציון״ לא רק להלכה אלא במעשה, ושחשב שעל־ידי ארגון חזק של כל יהודי ארץ־ישראל להסתדרות כללית מאוחדת ומוצקת טובה תצמח טובה רבה לבניין הישוב והרחבתו, נתן את ידו למר אוסישקין ועוזריו בזה ועזר לו בהרבה בהשפעתו על נכבדי היהודים הספרדים, וההמון עם שגם הם הצטרפו בנקל להסתדרות כללית של יהודי ארץ־ישראל זו.

מפני הרבה סיבות שונות שלא פה המקום לפרטן לא החזיקה מעמד הסתדרות כללית זו. חיי שנות קיומה היו קצרים, ומפני סכסוכים והשדים התפוררה, אבל הרעיון של איחוד כללי של כל יהודי ארץ־ישראל באגודה אחת אך ורק לשם בניין יותר טוב ויותר מהיר של ארץ־ישראל, ברעיון זה הלכה תמיד משפחתנו בדרכי אבינו, ותמכנו ואנו תומכים בכל רעיון של איחוד אמיתי של יהודי ארץ־ישראל, איחוד בלי הבדל עדה וכיתה חברה ומפלגה, עד היום הזה.

פרעות 1921 מנקודת מבטו של שלוש וכפי שחווה אותן על בשרו

מאורעות הדמים בשנת 1921 בהראשון למאי זיעזעו את הישוב העברי בנוראותם ובאכזריותם של הפורעים. הפועלים היהודים חגגו כנהוג את האחד למאי.

הערבים שהיו מוסתים ומורגזים עם שנאה כבושה ליהודים לרגל הצהרת בלפור התנפלו בפראות על הפועלים היהודים והתחילו להכותם ולירות בהם. הדבר נודע בעיר, והובאו פצועים ומתים מדי רגע לתל־אביב. הגימנסיה נהפכה לבית־חולים. מיד התנדבו רופאים ואחיות לטפל בפצועים.

לפלא היה הדבר בעיני, כיצד העזו הערבים שחיינו אתם מאות בשנים בשלום להתנפל על ישוב שלם, שכל משאת נפשו היא יצירה ובניין, ולהכותו נפש. הייתי כאובד עצות ולא ידעתי לאן אפנה ואלך. החלטנו, דיזנגוף ואני, לנסוע העירה למושל סטרלינג. כשבאנו העירה מצאנוהו מתהלך ברחוב בלוויית צבא. ביקשנוהו להביא קץ לשפיכת הדמים ותשובתו היתה שהוא ביקש כוחות צבא נוספים מסרפנד. חזרנו לתל־אביב. ובינתיים הובאו פצועים והרוגים חדשים. הגימנסיה נתמלאה קרבנות, על־פי בקשתנו מהמושל הושם משמר על־יד בתי היהודים בשכונות הערביות.

ביום השני להמאורעות עבר על־יד ביתי מר נ׳ סוקולוב וראה אותי על הגזוזטרה שקוע עצוב. שאל את דעתי על המאורעות וביקשני ללכת אתו לבית הא׳ דיזנגוף ומשם שלחנו לקרוא את שמעון רוקח המנוח, א׳ בריל, פרנק ורוטנברג לאספה. כולם באו.

בפתיחת האספה פגה נ׳ סוקולוב אלי ושאלני: אתה בתור בן הארץ, חווה לנו דעתך על דבר המצב.

טרם עניתיו דבר שאלתי אותו, בתור בא־כוח האקזקוטיבה הציונית, שיגיד לנו איזה דבר על עמדת הממשלה להמאורעות.

ג׳ סוקולוב ענה: הממשלה המקומית נגדנו, חוטי הטלפונים קרועים ואי־אפשר לבוא בקשר עם הממשלה.

אז עניתיו ישר, כי לפי דעתי אין דרך אחרת מאשר לעשות שלום עם הערבים. אז-אמר סוקולוב-אם כן, מי מאתנו ילך לנהל משא־ומתן עם הערבים. הצעתי את עצמי ואמרתי שהנני מוכן לרדת מיד העירה אף שזה בחזקת סכנה. וכששאלני מר נ׳ סוקולוב כיצד תרד העירה הלא יש חשש לחייך. עניתיו: איך אוכל לשבת כאן במנוחה ובשלווה בשעה שדם אחי נשפך כמים.

מיד ירדתי העירה, בלי להיכנס הביתה להודיעם על זה, כי ודאי שלא היו מרשים לעשות דבר מסוכן זה, והלכתי ברגל.

הרחובות היו אבלים מאוד. אספסוף של ערבים התהלך ברחוב עם נבוטים בידיהם. כשהגעתי בפינות רחוב בוטרוס והמלך ג׳ורג, ניסה להתנפל עלי ערבי, זה היה בן הכפר שלא הכירני. ברם, לאושרי נמצא לי גואל ערבי אחד שצעק בכל כוחותיו: הרף מן האיש הזה כי בן הארץ הוא. ביקשתיו שילווה אותי לעיריית יפו. חפצתי להיפגש עם שלושה אפנדים בהיות והמה השלושה ראשי שבטים, שכל אחד מהם במה מיוחדת לעצמו ולהאינטרסים שלו וכל אחד בפנימיות מתנגד להשני, וחפצו לעלות הראשון בשלטון על ההמונים, והשפעתם על קהל הערבים עצומה.