ד"ר דן אלבו – שירים ומאמרים
גבריאל אלבו
דן אלבו
קהילת אסז'ן ־ הקהילה המכוננת של קהילת ואזאן, במאה הי"ח.
La communautte d'Asjen au xviiie siecle
קהילת ואזאן ידועה בזכות ההילולה הגדולה ביותר ביהדות המגרב. במאמר זה נדון בקהילת אסז'ן שכוננה אותה בשלהי המאה הי״ח. עד שלהי המאה הקודמת, עשרות אלפי עולי רגלמכל רחבי מרוקו עלו מידי שנה בל׳׳ג בעומר ובט״ו באב לבית העלמין אסז׳ן לחוג את ההילולה של ר׳ שמעון בר יוחאי ושל ר׳ עמרם בן דיוואן. יחד עם זאת, על קהילת אסז׳ן עצמה – הקהילה המכוננת של קהילת ואזאן – לא נכתב תחום המחקרי. מאמר זה בא לענות על לקונה זו ולהוות בסיס למחקר נוסף.
הערת המחבר : אסז'ן – שם המקום מופיע במקורות הלועזיים והעבריים בכיתובים שונים ורבים כגון : איזאזין, איזאג'ין, אסג'ן, איסז'ן, אשג'ן, אשז'ן ועוד ווריאציות שונות, במאה העשרים יהודי ואזאן קראו למקום ; אזֶ'ן, במאמר בחרנו בכיתוב אסז'ן ביחס למאות האחרונות ואיזאזין ביחס לימי הביניין ותחילת הזמן החדש.
א. ההתיישבות היהודית באז׳ן.
רשימת קהילות משנת התפ״ח, 1728 המופיעה ב״עס סופר" שחובר ע״י היעב״ץ, ומצוטט אצל הירשברג מונה שלושים יישובים המזוהים על פי שם הנהר, הנחל העובר או המעיין הנובע בהם או בסמוך להם. איזאג׳ין מוזכרת ליד לקצאר כביר. הוא היישוב Ezaggen המוזכר אצל ליאו האפריקאי ובכתבי דה מרמול. עד חיבור רשימת הקהילות על ידי היעב״ץ מוקדמת יותר ממועד העתקת העותק הזה בתנ״ח [1698], היעב׳׳ץ שימש כסופר בית דין בין שנת התנ״ג 1693) לשנת התס"ד 1704אם נאמץ הנחה שהתאריך המוקדם ביותר לחיבור רשימת היישובים היה בשנת התס״ד 1693 – אזי זו העדות המוקדמת ביותר לקיומה של קהילה יהודית יזאג׳ין] במקורות העבריים.
מיעוט האזכורים של הקהילה במקורות הרבניים של התקופה, מלמד שעד שנת תפ׳׳ח היהודית במקום הייתה מצומצמת, וספק אם הייתה במקום קהילה עצמאית העומדת ברשות עצמה, יש להניח שהקהילה היהודית במקום לפני 1728 [־1693] נסמכה על קהילת אלקצר והייתה שלוחה או קהילת בת של קהילת אלקצר. הקהילה באסז'ן כמו קהילת האם בקסאר אלכביר הייתה מורכבת ממגורשים דוברי יהודית ספרדית, ואנשיה קיימו קשרי שארות הדוקים עם בני קחילת אלקצר ( קסאר אלכביר ) במחצית הראשונה של חמאה הי״ח קחילת אסז׳ן חקטנה זכתה לתגבור דמוגראפי משמעותי במהלך שנות הרעב והבצורת. בשנים 1700- 1750 בעקבות הרעב והמגפות אלפי פליטים יהודים ברחו מפאס ומקנס צפונה.
עשרות משפחות הצטרפו לשלוחה יהודית באסז׳ן. הגעת פליטי פאס ומקנס לאסז׳ן התרחשה, במחצית הראשונה של המאה הי״ח. בתקופה זו, היו שנות בצורת ושנות רעב תכופות ב- 1713.-1724 1721, 1729, 1730, 1738, 1741, 1742, 1744" גל הפליטים הראשון הגיע לאסז׳ן בשנים 1713 – 1724, שנים ספורות לפני אזכור הקהילה בעט סופר ע״י היעב״ץ. בשנים הללו הייתה בצורת ממושכת באזור מקנס ובפאס אנשים רבים מתו וכ 1000 יהודים התאסלמו, אלה שלא יכלו לעמוד במחירי המזון שהאמירו עקב הבצורת והיו בריאים דיים לצאת למסע, נדדו צפונה.
מכלל הפליטים שנדדו לעבר תיטוואן חלק הצטרפו לקהילה היהודית באסזין. מעצם היאחזות הפליטים במקום ניתן ללמוד, שבניגוד גמור למוסלמים במקנס ובפאס שרדו ופרעו ביהודים ואנסו אותם על דתם, המושל של אסז׳ן ובני שבט רהונה האירו פנים לפליטים היהודים שעברו בתחום הטריטוריה שלהם. פליטים יהודים אלה ממקנס ומפאס שהתיישבו באסז׳ן הוסיפו לקלוט פליטים יהודים גם ברעב של שנת התצ״ח (1738) ״נחרבה פאס מתוקף הרעב ומתו בעוונותינו רוב אנשי המדינה ברעב והנשארים הרה נסו והרבה גלו לתיטוואן.״יי
נוכח הרעב הממושך, הבצורת, היובש והאנרכיה ניתן להניח שלשפע החקלאי ושפע מקורות המים באזור היה משקל לא מבוטל בהחלטת הפליטים מפאס ומקנס להשתקע באסז׳ן. ישוב בקרבת מקורות מזון ומקורות מים שופעים [נחלים, מעיינות ומפלים] היה אטרקטיבי ניתן להניח, ביתר שאת בעתות משבר, למרות שתיטוואן ריכזה את רוב האוכלוסייה היהודית במדף׳ הצפוני של מרוקו. בשיאה במאה הי״ח קהילת איזאגיין מנתה פחות מחמישים משפחות.
דלות המקורות אינו מאפשר לשרטט קוים מדויקים לגבי ארגונה הפנימי. מיעוט האזכורים מלמד שזו הייתה קהילה קטנה שחיה בשולי זרם האירועים המרכזי. יחד עם זאת, המסורות בעל פה בקרב צאצאי יהודי אסז׳ן מצביעות על קיומה של חברה קדישא מאורגנת שסעדה את ר׳ עמרם בן דיוואן בחוליו ובגסיסתו וטפלה בקבורתו. האזכור של ראש הקהילה מר אליהו רומי [רויימי] כמי שארח בביתו את ר׳ עמרם בן דיוואן, מלמד שלקהילה היו מוסדות הנהגה כבכל קהילה יהודית מאורגנת. עדויות ליאו האפריקאי ודה מרמול מלמדות שאנשי עיר זו היו עשירים. חיזוק לכך ניתן לראות בקיומה של ישיבה בראשות ר' עמרם בן דיוואן בביקורו הראשון במרוקו. נתון זה מלמד שלקהילה היו האמצעים הכלכליים הנחוצים לכלכל ולתמוך בתלמידי הישיבה, שעל פי הנוהג ביהדות מרוקו נתמכו על ידי גבירי הקהילה שדאגו לכל מחסורם. אין צורך לומר שתלמידי חכמים על פי ההלכה ותקנות חכמי המערב פטורים מכל מס וחלקם היחסי בתשלום מס הגולגולת חל הקהילה.
ב. כלכלת קהילת אסז׳ן
תפקידה האסטרטגי במאה השש עשרה עיצב במידה רבה את כלכלתה, במאה השש עשרה והשבע עשרה הנוכחות היהודית באסז׳ן ככל הנראה היתה דלה. ליאו האפריקאי ודה מרמול לא מזכירים נוכחות יהודים בתיאוריהם. לא ברור אם במאה השש עשרה הייתה באסז׳ן קהילה עצמאית או שזו הייתה שלוחה כלכלית של קהילת קסאר אל כביר. משום שהעיסוק במתכות היה בלעדי ליהודים, יש להניח כמעט בוודאות שיהודי המקום נתנו מענה לצורכי התחזוקה השוטפת של ארסנל הנשק של חמש מאות הפרשים של חיל המצב המלכותי שחנה בעיר שעליהם מספרים ליאו האפריקאי ודה מרמול.
בשירות חיל הפרשים המלכותי שחנה קבע בעיר, עבדו עשרות אומנים: חרשי ברזל, בוני כלים מברזל, ארד, נחושת ובדיל, מומחים לייצור ותיקון חרבות ורובים הפועלים על בסיס אבק שריפה, בורסקאים מומחים לעיבוד עור גולמי, המלחה, החלקה,ייבוש ומתיחה, רצענים, ותופרי מרדעות ואוכפים, אלה השלימו את קשת העיסוקים והמקצועות שנדרשו לתפירה ותיקון מאות האוכפים והמושכות של חיל הפרשים יש להניח שעל קשת העיסוקים הזו נוספו סוחרים יהודים שעסקו בסחר במוצרים מוגמרים.
מתוך הנחה שגם האוכלוסייה האזרחית המורית של אסז׳ן, נזקקה לסוסים, פרדות וחמורים לצרכי תעבורה, נשיאת משאות ועבודה חקלאית, אזי ניתן לאמוד את מספר הסוסים באורוות של היישוב בשש מאות או יותר. מספר גדול מאוד ביחס לאוכלוסיה שלא עלתה בסוף המאה השש עשרה על אלפיים נפש. לאור העובדה שאורוות של צבאות סדירים נוהלו על ידי מומחים לדבר שדאגו לזיווג והפריה של העדר, גידול הסייחים הצעירים ואילופם, יש להניח שבאורוות בלבד הועסקו עשרות מורים. יחד עם זאת, עיקר כלכלת העיר, כפי שמתארים ליאו אפריקנוס ודה מרמול התבסס על חקלאות ואנשיה התפרנסו מגידול תירס, דגנים, כרמים וייצור יין.
במאה הי׳׳ח לאחר ירידתה מחשיבותה האיסטרטגית, Ezaggen שימשה כמרכז שירותים ומסחר אזורי לשבטי רהונה בני משתארא, ג׳זאווא ומסמודה במבואות הריף. כלכלת היישוב סיפקה תעסוקה לעשרות בעלי מלאכה יהודים שהעניקו שירותים לבני המקום ולשבטי הריף תושבי ההר. האמידים שבהם מימנו גידול דגנים, עדרי צאן ובקר, רכשו עורות, צמר, שמן וזיתים, דגנים, דבש, ומוצרים חקלאיים אחרים ומכרו אותם ליצואנים בלאראש ומצד שני רכשו מוצרי ייבוא מיהודי לאראש בעיקר אריגים אירופיים ושווקו אותם בקרב האוכלוסייה המקומית.