איגרת רבי יהודה בן קורייש ליהודי קהילות פאס

יהודה אבן תיבון(המאה ה־י״ב):

הקדמה לתרגום חובות הלבבות (לרבנו בחיי): ״ואל יחטיאני מפני שערכתי לשון המקרא ולשון רבותינו במקומות, ושהבאתי לשון רבותינו במקום שהייתי מוצא לשון המקרא, כי אחזתי בלשון הקרוב וכפי שיזדמן לי בשעת ההעתקה״.

הקדמה לתרגום ״ספר הרקמה״: ״והספרים האלה חיברם בלשון ערבית כלשון העם אשר היה יושב בקרבם כי כן היו רוב חיבורי הגאונים והחכמים בכל מלכות ישמעאל, בעבור שהיא לשון רחבה וצחה ולא יחסר המדבר כל בה, ולשון הקודש אין בידינו ממנה כי אם הנמצא בספרי המקרא ואיננו מספיק לכל צורך המדבר ועוד שאין המון העם מבינים אותם כי אם היחידים וכל בני דורם היו מכירים בלשון ערבית. ועל כן בחרו לחבר את דבריהם בה… וכאשר הסכמתי לעשות רצונם נהגתי בהעתקה הזאת המנהג אשר נהגתי בהעתקת ספר ׳חובות הלבבות׳ והעתקת ספר ׳תיקון מידות הנפש׳ וזולתם מן ההעתקות אשר העתקתי. ולא נמנעתי מהשתמש בלשון רבותינו ז״ל ומבנות בבנייניהם במקומות אשר לא הייתי יכול בהם לנטות מעליהם… ובניתי גם כן במקומות מעטים בניינים שאינם נמצאים במקרא, אך אינם חוץ לדרך הסברא וההקשה. עשיתי זה בעבור הדחק המביא אליהם במליצה, כי קוצר הלשון הנמצא בידינו דוחק את המעתיק להרחיב מעט את גבולו… (עמי ד).

רס״ג, בן קוריש ואבן ג׳נאח הם הם אפוא בעלי ההכרה הבלשנית המתקדמת. ולהם יש לצרף את הרמב״ם, ואפילו שלא עסק בדקדוק וכמילון, הגיע אף הוא לאותה הכרה באשר להתפתחות הלשון ובאשר לפן הסוציולינגוויסטי של קביעת נורמות בלשון(ראה להלן, בנספח).

נספח: הפועל ״תרם״ ואחיו

המחלוקת בדבר טיבה של לשון חכמים ובדבר מעמדה בחרה לה מראשית דרכה מילת מפתח – מילת קוד: הפועל ״תרם״. במה דברים אמורים? על מנת להראות שלשון המשנה משובשת, או לפחות אינה מדוקדקת, נהגו להצביע על הפועל ״תרם״, שבו הפכו תי״ו של המשקל (מהשם ״תרומה״) לעיצור שורשי.

במקרא משמש הפועל רום משורש ר׳ו׳מ׳ בבניין הפעיל (הרים, ירים) וממנו נגזר השם ״תרומה״, כגון: תרימו תרומה לה׳(במדבר טו, יט), אבל בלשון המשנה משתמשים בשורש התנייני ת׳ר׳ם׳, שנגזר מן השם ״תרומה״, כגון: ״חמישה לא יתרומו, ואם תרמו אין תרומתן תרומה״(תרומות א, א).

עוד שתי דוגמות של פעלים גזורי שם(דנומינטיבים) במשנה הם: ״התריע״ מן ״תרועה״ (במקרא ״הריע״ מן השורש ר׳ו׳ע׳). ״התחיל״ מן ״תחילה״(במקרא: ״החל״ מן השורש ח׳ל׳ל׳). העברית החדשה נתעשרה בפעלים תנייניים מטיפוסים שונים, כגון: התניע «תנועהג נ׳ו׳ע׳). מיקד «מוקד <י׳ק׳ד׳). מסגר «מסגרת< ס׳ג׳ר׳), אבטח «אבטחה <ב׳ט׳ח׳). הנה העדויות מספרות ימי הביניים:

מנחם בן סרוק(ספרד, המאה ה־י׳):

המחברת: ״תאבתי לישועתך ה׳(תהלים קיט,קעד). פתרו הפותר בו כמו תאותי מן תאוה החליף בית בויו וגם יסף תיו על יסודות המלה וכן הקים פתרונה… היכול יוכלון אנשי הלשון להסב מן תרומה תרמתי ומן תחנה תחנתי ומן תאוה תאותי, הלא כה יאמר: מן תרומה הרימותי ומן תחנה חנותי ומן תאוה אויתי״.

ר׳ יונה אבן ג׳נאח (ספרד, ראשית המאה ה-י״א):

ספר הרקמה: ״ויותר נפלא ומגונה מזה ממעשיהם ונגלה מסכלותם מה שהם תופשים עלינו עדת המפרשים ספרי האלהים בהביאנו עד מן המשנה, בעבור שהם מגנים אותה במה שנמצא בה ממלות זרות יוצאות חוץ להקשת הלשון.

כמו מה שנאמר בה: לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה. אמרו כי זה טעות כי התו מן תרומה איננה שרשית וכבר הנהיגוה בתרם ויתרום, מנהג השרשיה כי משקלם פעל ויפעול. וטענו עוד בכמו זה באמרם: התחיל ויתחיל [מן תחלה] כי התו בתחלה נוספת, כי הוא מן ׳החל הנגף׳ וכן אמרו באמרם: מתריעין ויתריעו מן תרועה, כי הם מן ״וירע העם [=שורש רו״ע ]״. וטענו עוד באמרם ׳לא יופך׳ בענין יהפך… [כאילו משורש א׳פ׳כ׳/י׳פ׳כ׳ו ואמרו עוד במה שאמרה המתניתא: מדיח ומליח שהוא טעות בשמוש וטעות בגזרה, והוא שמליח ראוי להיות מענין ״במלח תמלח״ והמם בבמלח תמלח שרשיה היא והיא במליח נוספת, מורה על הפועל הנלקח מן הפעל הכבד אשר על בנין הפעיל, והיה ראוי: ממליח, על משקל הנני ממטיר לכם לחם. ואמרם מליח על דמיון מדיח אם כן טעות. כי מדיח עלול העין מן ידיחו את העולה והמם בו נוספת, ומליח אצלם מענין במלח תמלח וזה שגוי.

כן טענו במלות האלה ובמה שדומה להם ביציאתם מן הנהוג בלשון. וקרה אותם זה בעבור עצלותם ופתיותם… ואנחנו מרוממים מעלת המשנה ממה שחרפוה בו מהטעות במלות האלה ונבאר דעת הקדמונים ז״ל ואפני מנהגם בהם…

ואפשר שינהיגו העבריים האות אשר איננה שרשיה מנהג האות השרשיה בהנהגתם יוד יהודים והיא נוספת בו כי הוא נגזר מן אודה את ה/ מנהג יוד יעץ, באמרם מתיהדים כאשר נאמר ויתיעצו על צפוניך…״(עמי יט־ב).

ר׳ אברהם אבן עזרא (ספרד, המאה ה־י״ב):

ספר צחות: ״ודע כי יש בדברי קדמונינו ז״ל פעלים אינם על דרך דקדוק המקרא והם יודו כן, שאמרו… לשון תלמוד לחוד. והנה אמרו מן תרומה תורמין. גם אמרו מדיח ומליח… וכן מי שהיה נשוי, כי האיש הוא הנושא וישאו להם נשים, וכן רכוב על החמור… שתוי אל יתפלל. והאמת כי היין הוא השתוי, רק לשון קדמונינו ז״ל דרך בפני עצמה ולא יזיק זה כי העיקר שיבין האדם״(עמי מד).

הרמב״ם(ספרד ומצרים, המאה ה-י״ב):

פירושו למשנה: ״אומרם בכל המשנה תרם ותורם ויתרום, בעלי הלשון האחרונים מקשים על זה ואומרים כי השורש הרים ומרים וירים, וזו אינה קושיא אמיתית, כיון שעיקר כל לשון מן הלשונות הוא חוזר למה שמדברים בו בעלי אותו הלשון ומה שנשמע מהם. ואילו בעלי המשנה בלא ספק עברים היו במקומם, רוצה לומר בארץ הצבי, ונשמע מהם לשון תרם ובו נשתמשו. הנה זו ראיה שהוא מקובל בלשון, ושזו המילה לשון מלשונות העבריים. ועל זה הדרך תהיה תשובתך לכל מי שיאמר מן האחרונים, שלשון המשנה אינו צח או שהם נשתמשו במילות ״אינן כראוי בלשון״(תרומות א, א)

סוף המאמר " איגרת רבי יהודה קורייש ליהודי קהילת פאס – שמעון שרביט