ארכיון יומי: 24 בינואר 2016

בטח בה' ואל תחשוש-תפוח ההריון – יששכר בן עמי ז"ל

תאריך 24 בינואר 2016

בטח בה' ואל תחשוש

היה האל בכל מקום וצד, כי אין מקום ממנו הוא נפקד, ער שהיה חוטב אחד, שפעם אחת בהיותו בעבודתו ביער כדרכו מידי־יום, חטב עצים בעמל רב כדי לדאוג לפרנסת משפחתו הענפה. והנה בעומדו רגע קט, הוא הבחין בערר עזים ההולך אחרי רועה, ועז בודדה העוזבת את העדר ופונה לשביל צדדי. תמה החוטב על הדבר אך חזר והמשיך במלאכתו. בערוב היום סיים את עבודתו, העמיס את העצים שחטב על חמורו והלך לביתו. למחרת נישנה הדבר: שוב הלך הערר אחרי הרועה, שוב פנתה עז אחת לאותו שביל צדדי והרועה שוב לא הבחין בדבר. גם הפעם התפלא החוטב, אך חזר לעניינו, כי עבודה רבה הייתה לפניו באותו יום. למחרת, באותה שעה, שוב פעם עבר אותו עדר ושוב פעם נפרדה עז מן הערר ופנתה לשביל הצדדי. הפעם גברה סקרנותו של החוטב. מה עשה? הוא קשר את חמורו לאחר העצים והלך אחר העז. היא הלכה והוא בעקבותיה, היא פנתה לשביל והוא אחריה. כך עקב אחריה, עד שהגיעה למערה ונכנסה לתוכה באין מפריע. גם החוטב נכנס למערה.

הוא ראה מחזה שלא יאומן אלא אם ייראה עין בעין, כפי שקרה לחוטב. במרכז המערה רבץ אריה עם רגליים קטועות שטרף את העז. מסביבו היו ערימות של שלדי חיות. הרים החוטב ידיו ועיניו השמימה ואמר: "ישתבח שמך לעד, ריבון העולמים, על שאינך מפקיר שום יצור, נוהג בחסד, זן כל בריותיו ואפילו אריה גידם. צדקו חכמינו ז״ל באומרם: "בטח בה' ואל תחשוש׳ ". כך עמד החוטב שעה ארוכה ושיבח את הקדוש־ברוך־הוא הדואג לברואיו. כעבור שעה קלה, פנה החוטב לדרכו והוביל את חמורו העמוס עצים לביתו.

עברו ימים, שבועות, חודשים ושנים. יום אחד חלה החוטב ונפל למשכב. אשת החוטב דאגה וחששה. היא פנתה לחוטב ואמרה: ״עוד מעט יאזלו הפרוטות האחרונות שחסכנו ולא יישאר לנו מה לאכול״. גער בה החוטב ואמר: ״שיתקי אשה! בטחי באלוהים ואל תפחדי. הלא כך אמרו חכמינו זיכרונם לברכה". האשה שמעה את אשר אמר החוטב ולא הוסיפה להציק לו, אך נותרה ספקנית ומודאגת כמו שהייתה. בסיום שיחתם, נתדפקו על דלתם שני אנשים זרים וביקשו לשכור את חמורו של החוטב ליום אחד תמורת דינר. סכום זה היה מספיק לפרנסת משפחת החוטב למשך חודש ימים. הסכים החוטב, ושני הזרים לקחו את החמור והלכו לדרכם.

פנה החוטב לאשתו ואמר: ״רואה את שאין לפקפק בחסדו של האל יתברך שמו. הנה יש לך דינר שיספיק לחודש ימים, ועד אז בטחי באל ואל תפחדי״. השיבה האשה: ״ומה אם גזלנים הם השניים ולא יחזירו את החמור? לא יהיה לך במה להוביל את העצים. אמנם מובטחת לנו פרנסה לחודש הקרוב אך אם נאבד את החמור, לא תהיה לנו פרנסה בכלל״. השיב החוטב: "הבוטח באל לא ייפגע". שני הזרים ששכרו את חמורו של החוטב, לא היו אלא שודדי דרכים, ששדדו את מטמונו של אחד העשירים שהכיל כסף, זהב, אבנים יקרות וסחורה. כוונת השודדים הייתה להעמיס את הסחורה על גב החמור, להובילה לעיר הסמוכה ושם למוכרה. כשהעמיסו את הסחורה על החמור, אמר שודד אחד לרעהו: ״למה לנו להסתובב בעיר עם כל הסחורה כדי לחפש קונה? אנו עלולים להיתפס. מוטב שרק אחד מאיתנו יילך העירה לחפש קונה כדי למכור לו דבר־מה על־מנת לקנות מעט מזון להשיב את נפשינו. הרי כבר יומיים לא בא אוכל אל פינו". הסכים השודד השני לרעיון. הם הפילו גורל, וכך יצא אחד מהם העירה והשני נשאר לשמור על הסחורה היקרה. השודד שיצא העירה מצא קונה לסחורה הגנובה, קנה אוכל והחל לעשות את דרכו לעבר חברו שביער. בעודו הולך, נתבלבלו עליו מחשבותיו. מחשבה רדפה מחשבה ודחקה מחשבה עד שהגיע להחלטה, שכל השלל יהיה רק לו, מאחר שהוא זה שרצח את העשיר. החליט האיש לשים רעל במזון של חברו הממתין ביער. הוא שם רעל במזון אשר עימו ועשה את דרכו אל חברו כשבלבו המזימה. השודד השני, שנשאר לשמור על החמור העמוס בשלל, החל גם הוא להרהר בשלל ואמר בלבו: ״שלל זה כולו שלי, מאחר שאני תכננתי את השוד״. מה עשה? חפר בור עמוק, כיסה אותו בעשבים כך שלא יבחינו בו, הניח מושב על העשבים ואמר בלבו: כשיגיע חברי, אזמינו לשבת כדי לנוח מהדרך הקשה וכשיישב, ייפול לתוך הבור, שם יישאר עד שימות.

כשהגיע השודד מהעיר ועימר האוכל, אמר לו חברו: "אתה בוודאי עייף מתלאות הדרך הארוכה, שב לנוח על המושב שהכנתי בשבילך. ישב השודד על המושב ונפל לבור. השודד השני ישב שמח וטוב לב, ואכל את האוכל המורעל ומת. "לא יקומו רשעים במשפטי. החמור, שהחבל הציק לו, התנתק ממנו וחזר לביתו של החוטב. כך הפך החוטב בן־לילה לעשיר מופלג. עד היום, חושב אותו חוטב ששני האנשים ששכרו את חמורו לא היו אלא שני מלאכים. כאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין אצילים.

פורסם בקטגוריה תפוח ההריון - יששכר בן עמי ז"ל | עם התגים תפוח ההריון - יששכר בן עמי ז"ל

הארבעה־עשר-שבט יהודה-רבי שלמה אבן וירגה

תאריך 24 בינואר 2016

הארבעה – עשר

שלמה אבן וירגה נולד בספרד למשפחת חכמים נכבדת. היה ידוע כרופא וכחכם. כחמש שנים לפני גירוש ספרד נשלח לאסוף ממון לשחרור היהודים שנשבו בעיר מאלגה שנכבשה על ידי הקתולים. בזמן גירוש ספרד עבר לפורטוגל שם חי כאנוס ובשנת 1506 עבר ממנה לאיטליה. כעשרים שנה לאחר הגירוש כתב את ספרו "שבט יהודה"

במלכויות רומי היה שם אפיפיור איש חסד, דובר צדק, דובר מישרים, ובמידותיו והנהגתו איש אמת. אבל היה לו אחות מאד אוייבת ליהודים ומבקשת רעתם, ושם האשה שאנגישה. ומשנאתה את ישראל בקשה והתחננה לאחיה האפיפיור שיגרש היהודים מכל ממשלתו. ואמרה לו כי בהיות הוא במקום המושיע—איך יסבול שיעמדו שונאיו בארצו וממשלתו? ועוד שמיום שמרדו במושיע נשארו כלם טמאים טומאת נפשות, כפי מה ששמעה מההגמונים הקדושים, וכן נשארו טמאים מחטא אדם הראשון, ואותם שקבלו דת ישו נטהרה והשאר נשארו בטומאתם! והוא יתבע עלבונו אם לא יגרשם מארצו ומקום קדושתו, היא רומא העומדת במקום קדש הקדשים היא ירושלם, ואם יגרשם הנה שכרו ממנו בגן עדן, כי ילמדו כל המלכים לעשות כמוהו. השיב האפיפיור ואמר: סוף כל סוף אין בנשים דעת, שהרי אם המושיע מחל להם ואמר שהנוגע בהם כנוגע בעינו—איך לא נמחול אנחנו? ואין לאשה הסמוכה בפלך להבין בעמוקות. האלה, אין זה כי אם רוע לב! ומה שאמרת שלא קבלו טבילת ישו ונשארו טמאים, כיון שיש להם ברית מילה נטהרו, כי לא היתה הטבילה אלא במקום מילה, כי רחם מושיענו לילדינו לבלתי שפוך דמם בילדותם וצאתם מרחם אמם, עד שיראה לנו פלא איך יתקיים זרע היהודי כאשר שופך דמו בזמן שהתינוק בתכלית החולשה.

וכי ראתה שאנגישה תשובת האפיפיור וכוונתו לא יספה לדבר אליו. ואחר ימים שבה אל שאלתה עם האפיפיור והביאה הגמונים שיעידו, איך בעברם עם צלם ישו ראו היהודים איך היו לועגים ורומזים אלו לאלו. וברוב לקחה וחלק שפתיה והעדויות ההם הטה אזנו וגזר גירוש כולל בכל ממשלתו. ועל זה היה דוה לב כל היהודים בכל מקום שהקול נשמע, אבל תושבי מלכות רומי הגדילו ההספד, כי באותם מקומות גדלו והעשירו וקנו בתים ונחלות וכסף וזהב ברבוי.

ובימים ההם היה מלך אחד בירושלם,מלך חסד ואוהב היהודים, ונקרא שמו רובירטו. ומלך זה היה לו אהבה ואחור, עם האפיפיור. והיהודים שלחו שלוחים אל המלך ההוא עם מנחה כראוי ושאלו ממנו יבקש מאת האפיפיור ישוב חמתו מהשחית, ושלחו לו לאמר כל עניני שאנגישה, ואיך ממנה נמשכה כל הרעה, ואם יצטרך שידור בעדם — עליהם לשלם מיד. ומצד אחר שלחו מהר ומתן לכל ההגמונים שיפייסו את שאנגישה, ואם לא יוכלו עמה לבטל הגזירה לפחות יפייסוה להאריך להם זמן הגירושים, למען יוכלו למכור בתיהם ונחלתם ולקבץ ממונם והלוואתם, וכן כדי שיוכלו לדעת תשובת המלך רוביירטו אולי על ידו ימצאו תרופה למכאובם, וצווחו לפניה ולא הועיל להם. ובהיותם בזה, והנה תשובת המלך רובירטו, וחזקם ואמצם בדברים טובים. עוד שלח המלך רובירטו שלוחים לאפיפיור בדברים של טעם ותחנונים, והוא השיב כי כבר יצא מפיו ונדר לשנגישה, אעפי׳י שהיה שלא ברצונו אין אחר דבור ונדר האפיפיור כלום, אבל אם שאנגישא תתיר לו הנדר יוכל לחזור בו. וכאשר ראה המלך רובירטו דברי האפיפיור הבין הענין, ושלח שלוחים לשאנגישה ונדר לה מאה אלף פרחים מצד היהודים ונתפייסה, וקבצו המעות ונתן לה. אז שאנגישה נהפכה לאוהבת היהודים, והיא התחננה אל האפיפיור שלא יגרש היהודים מארצו, כי נכמרו רחמיה עליהם. אמר האפיפיור: אין זה כי נכמרו רחמי המעות אליך! ואז צוה האפיפיור לקרוע שטר או כתב הגירוש ונשארו במקומם, אבל עד הגיעם לזה הצר להם מאד.

פורסם בקטגוריה רבי שלמה אבן וירגה | עם התגים שבט-יהודה-וירגא-מלגה-גירוש

הסנדק נותן שי לנימול.- הווי ומסורת מחזור החיים-רפאל בן שמחון

תאריך 24 בינואר 2016

הסנדק נותן שי לנימול.

ישנן קהילות שבהן נוהג הסנדק לתת מתנה לנימול ביום הברית ומייחסים זאת לנאמר במדרש : " כשמל אברהם אבינו את עצמו, נרתע ופחד מאוד, ואז אחז בו הקב"ה במילה " ויכרות עמו ברית " ( נחמיה ט,ח ) ועשה לו סנדקאות ונתן לו שבעה עממיים וארצם "

מכאן נוהגין שהסנדק נותן דורון לנימול, אולם במכנאס, ואולי בעוד מקומות, לא נהג הסנדק לתת מתנות. יש מקומות שהסנדק שלח יין או בשמים, בדים לבנים לתינוק, ולפעמים תכשיט זהב. במקומות אחרים נהג הסנדק לשלוח לבעל הברית בנוסף יין, עראק, פירות יבשים, מיני תרגימה וגם חליפה לתינוק. אם בעל הברית היה אדם עני, הסנדק שלח שלח לו סכום כסף.

משהים כסא אליהו בבית הברית.

מאחר שלפי המסורת יושב אליהו הנביא על הכיסא כאשר מלים את התינוק, קשה אם כן הפרידה מהאורח ומכסאו. משאירים את הכיסא לפחות עוד שלושה ימים אחרי הברית היולדת, מפני כבודו של אליהו הנביא.

ביקור אחרון של המוהל. המוהל בא כל יום לבקר את הנימול, ומחליף לו את האיספלנית אם יש צורך. הוא בא במיוחד ביום השלישי, כי ביום הזה הוא יודע שהתינוק סובל יותר מכאבים, וכך נשאר קשר הדוק עם המוהל עד שהילד מבריא לגמרי.

המוהלים מלים ללא תשלום.

יש להדגיש כי המוהלים במרוקו לא קיבלו תמורה כלשהי בעד עבודתם. כולם עשו את עבודתם נאמנה בהתנדבות ולשם מצווה. יותר מזה, הם ממש היו נלחמים ביניהם על כל ברית, מי יזכה בה. בכמה ערים קבעו הקבנים אזורים או מספר משפחות לכל מוהל.

כלומר שרק הוא לבדו יכול למול את ילדיהם. עניין המילה היה גם עניין של שררה, במכנאס, השררה של ברית מילה, הייתה בידי משפחות טולידאנו ומשפחת בירדוגו ( והוא הדין לגבי זכות השחיטה שהייתה במיוחד בידי משפחת בירדוגו ).

הערת המחבר.

בכל צפון אפריקה ולא רק במרוקו בלבד, קיים המנהג מקדמת דנא, למול את בני ישראל חינם אין כסף, כמו שלא גובים כסף בעד הקידושין ומחתנים כל יהודי חינם, אותו הדין גם לגבי ההלוויות – ילקוט המנהגים.

גם באי ג'רבה, אין גובים כמו שלא גובים בעד טיפול בנפטרים ובקבורה. גולוון, עמוד 13 : המוהלים מלים חינם, עני כעשיר.

במראכש, שני מוהלים מראשי חברת אליהו הנביא מלו את בני העיר, וגם עזרו כספית לאבי הבן אם האיש עני הוא. בעיר סאפי היו ארבעה מוהלים אשר מלו חינם, והתחלקו ביניהם לפי התור מי ימול ראשון. במכנאס רבו המוהלים ביניהם מי ימול, עד שקבעו הרבנים מוהלים למשפחות, בין היתר נקבעו איזורים וכל מוהל מונה על אזור עם מספר משפחות, שרק הוא בלבד ימוןל באזור. עד כאן הערת המחבר.

פיוטים ליום ברית המילה ולאליהו.

אן מאורע של שמחה ללא פיוטים מתאימים, ורבני הדורות חיברו שירים ופיוטים לכל חג ומועד, וגם שירים בערבית המדוברת וקצידות לכל מאורע. אנו מביאים כאן כמה פיוטים שהושמעו בכל ברית במרוקו.

פיוט סימנו שלמה.

שולמית שובי נא שובי, הררי ציון עם אליהו הנביא

על מעון עליון, שיר ! שיר ! ידידי, צא מכשדים

ועלמות שיר, צלצלי שמע ומינים…..

לקראת מדבר אדמה, כמה הררי ציון שנים הומה

כים אהמה על מעון עליון…..

מאהבתך אחרי לכתך הררי, ציון עת דודים הייתה לעתך

על מעון עליון…..

הייתי באלף ורבבה, הררי ציון, על מסלול מדבר וערבה

על מעון עליון…..

נאנחים צאן מיד מונה, הררי ציון, עוד תעבורנה על יד מנה

על מעון עליון……………..

39 – אל ברוך גדול דעה לרבי דוד בן אהרן חסין

פיוט לברית מילה

אל ברוך, גדול דעה / יחיד, אין זולתו

בשיר חדש אביעה / אשיש על אמרתו

מתות מילה ופריעה / צוה עם מרעיתו