ארכיון יומי: 23 בינואר 2016


אוחיון ־ עיתונאי בין שני עולמות-הגר הלל

מאבק לאווניר אילוסטרה לשינוי פני הקהילה

2.3.1 אוחיון 166

דרכו של אוחיון מהמלאח אל החברה המתמערבת ובחזרה לא היתה קלה. מסכת התלבטויותיו בין המגזר האירופי לבין המגזר הילידי משתקפת במאמרו"קנדיד בקזבלנקה״. קנדיד*(Candide) הוא הכינוי שמעניק אוחיון לחבר למקצוע שכוכבו דרך במגזר האירופי אך תהפוכות הגורל החזירו אותו למגזר הילידי. וכך מספר אוחיון על חברו קנדיד:

קנדיד בקזבלנקה

[…] הוא נשא הרצאות במועדון הכושר. הוא זכה לשבחים כיוון שהיה עשיר, בעל מבנה גוף גבוה ולבוש היטב, וכיוון שלא יצא מפיו כל רמז, ולו הקל ביותר, על הציונות. [״.] קנדיד נשא נאומים, שהצהיר בהם על הנאתו לראות שהיהודים כבר אינם מתביישים ללבוש חליפות בוקר וחליפות ערב, שהם נכנסים לגנים ציבוריים ללא היתר, ואף מבקרים במועדוני־ריקודים לבד או בצוותא בלי לעורר ביקורת בעיתונות המרוקנית. וניתנה להם אפילו – כמה מוזר – זכות הצבעה לליגה לזכויות האדם. ובלשונו:

״אנו מאושרים על שאנו יהודים״(מספרדית: Dichosos sonos por ser judíos).

 קנדיד החל לכתוב בעיתונים היהודיים הרבים של מרוקו. הוא ביקש להגדיל את אושרם של היהודים ודרש עבורם גדולות ונצורות, כי הוא האמין בכוחה של העיתונות.

קנדיד היה מאושר ועשיר. הוא התגורר בווילה יפה בבולוואר ד׳אלפה   Boulevard d'Alphaוהמתין בסבלנות לשובה של קונגונד (Cunegonde)  היקרה שלו. הוא חלם על בית מקדש מפואר בקזבלנקה והעניק המחאה בסך שלוש מאות אלף פרנק לוועד של בית הכנסת.

הקשר ביני לבין קנדיד נותק, וזה לא הפתיע אותי. אמרתי לעצמי: לא קיימת תוצאה בלי סיבה.

זמן רב לא הזכירו העיתונים את קנדיד, ושמו אפילו נעלם מהמסך המואר. ואולם, יום אחד גיליתי אותו חובש תרבוש ישן עד מאוד, עוטה גלביה מסמורטטת ורגליו יחפות.

הוא ישב על הארץ, ברכיו מקופלות אל בטנו, בפינה מוצלת של רחוב צולי הבשר Rue des Rôtisseurs) , ואכל דבר־מה אפוף בריחות של אלפי הדברים שהקרביים של המלאח מציגים לראווה לעיניהם ולאפם של העוברים והשבים.

הוא לא מצא לנחוץ לפנות אלי בדברים ולי היה קשה לזהות אותו בבגדיו המוזרים.

פניתי אליו. ניסתי להסתיר את הפתעתי עד כמה שיכולתי. קראתי לו בעודי שומר על הארשת הטבעית ביותר שיכולתי לנסוך על פני. אלא שלא יכולתי להתאפק והשוויתי בקול בין מצבו המזהיר מלפני חודשים מספר, למצב האומלל שבו היה שרוי באותו הרגע.

האם הוא התכוון, כמו הרון אל־רשיד להתמסר בלילות לניסיונות פסיכולוגיים עממיים על תושבי המלאח? הוא ענה לי בפשטות:

״המצב שבו אתה רואה אותי כעת הוא תוצאה הגיונית של סיבה טבעית מאוד. ערב אחד נשאתי על עצמי, במקרה, את כל רכושי, והכל נשדד ממני כאשר טיילתי בבוסביר הישן (vieux Bousbir) מאחורי בית הקברות היהודי ״גם זו לטובה״ (gam zou 1é-tov) ; ואכן, חשבתי שגם זו לטובה, כי באותה הזדמנות היו יכולים גם לרצוח אותי, והנה, אני חי.״

קנדיד קם על רגליו והלכתי אחריו. הוא לקח אותי לביתו. בדרך כמעט מעדתי פעמים מספר, כיוון שהרחובות המפותלים של המלאח עלו על גדותיהם ממש בדברים דביקים כך שבקלות יכולת להחליק עליהם.

למרבה המזל, אם אפשר להתבטא כך, יכולתי, הודות לצרות הרחובות, להחזיק את עצמי בשתי ידי בקירות כאשר הושטתי את זרועותי לשני הצדדים. עברנו ברחוב נאסריה (Nacería). שם מילאו את האוויר ריחות של דגים רקובים, זבל ביתי וריקבון שהדיפו אלפי ניחוחות מוזרים שדחו אותי.

קנדיד לא נראה מופתע. הוא אמר לי בחיוך: ״אל תחזיק את עצמך בקירות, אני חושב שהם מלאים בשתן. ואם תיפול, האבנים תיפולנה אחריך.״

[…] עכשיו הגענו לדירתו: סוכת קרשים בעלת גג מפוצץ, בנויה על קרקע לחה ומרופשת. קנדיד מזמין אותי פנימה. אני דוחה את הזמנתו. הוא אינו נעלב, ומחייך כדי להסיר ממני כל מבוכה. אינני גאה בעצמי. כדי לצאת מהמצב המביך הזה אני נכנס בנחישות.

[…] אמרתי שהמצב הזה לא יימשך זמן רב, שהחורבה שלו תיהרס בקרוב ושהקרקע שעליו יש לו העונג לישון תימכר ב־8,000 פרנק למטר.

״כמה רובעים בריאים אפשר לבנות בכסף הזה! האם העיריה חשבה על כך״, אני מעלה את מחשבותי בקול רם.

״ברובע הזה,״ הוא אומר לי, ״לא חסרה תברואה. ההוכחה לכך היא שהעיריה דואגת לאחזקתו, שהקהילה אינה מוחה, ושוועדת התברואה לא נתנה הוראה לגלח אותו. אכן, העיריה, ועדת התברואה ובעיקר הקהילה היהודית של קזבלנקה הם גופים חכמים יותר ממך וממני, ואם הם עוזבים אותנו כאן לנפשנו, יש להם ׳סיבות מספיקות׳ לכך, שההיגיון שלך אינו מבין, אבל שהשכל הבריא שלי מקבל ללא כל הסתייגות.״

קנדיד שתק. ברור שהתחלתי להציק לו, ויותר חשוב, לערער את אושרו בזעמי שלא היה במקום.

הוא נשכב לישון בלי לסגור את הדלת, כי לא היתה דלת.

יצאתי, שקוע בהרהורים, גבי שפוף, כולי מתבייש בחולשתי מפני מצוקה. קנדיד צדק.

(ליאותיר, 11.6.31, עמודים 4-3)

קנדיד, השם שאוחיון בחר לכנות בו את חברו, אינו מקרי. אוחיון השתמש בדמות הלקוחה מנכסי צאן הברזל של התרבות הצרפתית והיתה מעוגנת במערכת האסוציאציות של המתמערב שהתחנך על ברכי תרבות זו. כל זאת כדי להבטיח את תשומת־לבו של הקורא המתמערב למוסר ההשכל שלמד קנדיד בגלגוליו השונים.

קנדיד של וולטר ניסה לחרוג ממעמדו וחדר לטרקליני החברה הגבוהה, אך הצלחתו היתה קצרת מועד שכן בסופו של דבר גורש ואיבד את היתרונות החומריים שידע בארמון הרוזן. תלאותיו בעולם הגדול לימדוהו להכיר במגבלותיו. לאחר מסע נדודים, הוא למד את מקומו בחברה והסתפק בחלקת האלוהים העלובה שהקצה לו הבורא: ״נעבוד ללא פלפולים. […] זהו האמצעי היחידי העושה את משא חיינו לאפשרי״.*

קנדיד של אוחיון, הקזבלנקאי המתמערב, קיווה למצוא בחברה הקולוניאלית המתמערבת את החברה ״הטובה עלי אדמות״. עם איבוד נכסיו התברר לו שקיומו בחברה זו תלוי על בלימה, וכך התגלגל לחברתו המקורית – חברת המלאח היהודית. ״גם זו לטובה״ הוא יאמר, ובמצוקה הגופנית הוא ימצא את שלוותו הנפשית.

על אף מצוקתו החומרית של אוחיון, שבחל בגן העדן המדומה של עמיתיו המתמערבים, ועייף מהוויכוחים התיאורטיים במועדוני האינטלקטואלים, נסחף כמו קנדיד הקזבלנקאי לסימטאות המלאח. לאחר הרפתקאות והתנסויות אין ספור בקהילות מרוקו, גם הוא הגיע למסקנה של קנדיד הספרותי: ״עלינו לטפח את מינו״ אך הוא לא היה מסוגל לקחת חלק באופטימיות הנאיבית של קנדיד הקזבלנקאי. הוא לא היה שותף לאשליית הקידמה של החברה המתמערבת, הלוקה באופטימיות עיוורת, אך גם לא לרומאנטיזציה של החברה המסורתית, הלוקה בשאננות מנוונת. כשאוחיון נתקל במצוקות המלאח, הוא לא יכול היה להשלים עם הגורל כפי שעשה גיבורו, וגם לא להעלים עין – כפי שנהגה העילית המתמערבת. כעיתונאי – הוא חייב היה לזעוק, וכרפורמיסט – הוא הוסיף לחפש את הנוסחה שתוביל אותו ואת עמו לקראת ה״טוב בעולמות, שהם בגדר האפשרי״.

בכתבותיו הוא ינסה להגביר את מודעותו של הציבור לתחלואי הקהילה היהודית ולהציע דרכים לפתרונם. בשורות הבאות נבחן את הכתבות הנוגעות לקהילת קזבלנקה, ונתמקד במספר נושאים: מצוקת המלאח; מצוקתם של מוסדות הקהילה; מחדליה של ההנהגה.

השדה מן המדבר- נהוראי מאיר שטרית ובאדיבותו-הנקמה

הנקמההשדה מן המדבר

עמרם אינו יודע שלווה. כבר חודשים ארוכים הוא עוגב עליה והיא אינה נענית. אף לא ברמז. ביקוריו התכופים בביתה, בזכות היותו קרוב מצד משפחת בעלה, ביקורים של הפגנת תשוקה עזה, זכו ליחס של ביטול. גם כל שאר כרכורי האהבה שלו לפניה, בכל הזדמנות שנקרתה לפניו, לא הועילו לו ואף פעלו פעולתם ההפוכה: מזל החלה למאוס בנוכחותו.

בצהרי יום אחד, לאחר שהבחין מרחוק בצאת בעלה, רחמים בן-ארויה, מביתו שבעיירה בודניב, נכנס אליה מזיע מתשוקה והחל מפזם באוזניה שיר עגבים אותו שינן זמן רב קודם לכן. היא צחקה לו בפרצופו — והוא החל מתחנן לפניה, בעודו מתנשף, כעל סף בכי. אכזרית היתה תגובתה.

״הרי יש לך אשה צעירה ויפה, אותה נשאת רק לפני שנתיים!״, אמרה לו, לעוגב העומד מולה מאובן, כעמוד מעמודי ביתה. וכבר סבבה אל המטבח.

הביט בגופה עד שנסתחרר עליו ראשו. התיישב על הארץ, כמעולף. הגישה לו כוס מיים. נטל מידיה את הכוס ביד רועדת, בעוד הוא מביט בפניה העגולים כל־כך. נשמטה הכוס מידו ונשברה.

עמרם ישב בין שברי הכוס ושאל עצמו כיצד עליו להתמודד עם אהבתו לאשה הדוחה אותו מעליה, ועם צרתו הגדולה — תשוקתו אליה. להביט בה מלפנים אינו יכול, כי פניה היפים מהממים אותו. ולהביט בה מאחור גם כן אינו יכול, כי ירכיה רק מגדילים את תשוקתו. הביט בה, אם כן, בזעם.

״האם אני מכוער בעינייך יותר ממאהבייך האחרים״, שאל והחל מונה את שמות מאהביה הרבים.

מזל לא היתה יכולה להבליג עוד.

״צא מכאן, מכוער שכמותך! אם תעז להתקרב אלי עוד פעם, אספר לבעלי!״, צווחה.

עמרם המבוזה קם על רגליו והתחנן בפני מזל כי לא תספר דבר לרחמים בעלה, שהוא קרוב משפחתו ונותן בו את אמונו.

:״לא אטריד אותך עוד, אבל את עוד תזכרי אותי כל ימי חייך״, הוסיף — והסתלק.

חופשיה ומשוחררת מהטרדותיו המשיכה מזל היפה בניאופיה עם אחרים. הללו מוכרים היו לעמרם, אשר קבע לעצמו זמני משמרות על ביתה בימים בם שהה בעלה מחוץ לעיר, בימי השוק בם הוא עסוק מאוד בחנותו ואינו בא לצהריים, או בכל הזדמנות אחרת, בה עשוי היה אחד ממאהביה להגיע לביתה. ובמתכוון הפגין נוכחותו מול ביתה, בעודה צופה בו מן המרפסת או בעד החלון. זאת, כדי שתבין את רצינות כוונותיו ואולי תתרצה משום כך ותביא גם אותו אל מיטתה.

לזכות בחסדיה או לנקום בה ביקש, חרף השערוריה העלולה לפרוץ בעיירה ולהטיל רפש במשפחתו של רחמים, שהיא גם משפחתו שלו עצמו.

נחוש בהחלטתו התמיד עמרם במשמרתו עד שיבוא על גמולו ממנה. הוא ראה פלוני נכנס לביתה, שוהה בו ארוכות שעה שתריסי החלונות מוגפים, אך החליט שלא לבצע זממו לפי שהיה זה ידידו.

ראה אלמוני נוסף פוקד את ביתה בערבו של יום שני, כאשר התארח בעלה אצל ידידו באלו. אך שוב דחה את המעשה, לפי שאלמוני זה קרוב משפחתו הוא.

כך המשיך עמרם במשמרתו, נהנה מן המחשבה שנקמתו עוד תבוא על מזל, אשר דחתה אותו מעליה, אך גם בזוי ומושפל על כי לא זכה בחסדיה. רוב הזמן היתה חנותו של עמרם סגורה, משום משמרת הנקמה שלו, והכנסותיו ירדו פלאים. אולם הוא היה עיקש וביקש להתמיד במשמרתו עד שיוכל לקיים הבטחתו למזל, לפיה עוד תזכור אותו כל ימי חייה.

יום אחד הגיע אורח לעיירה. לבקר אצל משפחתו בא, שלא ראה אותה מזה שלוש שנים. אבנר בךיצחק היה זה, בעל ממון כבן שלושים שנה, יפה־תואר ולבוש בהידור. סקרנות רבה עורר בעיירה, ורבים מיהודי הקהילה באו לברכו לשלום בבית אביו, דודו מוסה. לא רק התעניינות עורר, אלא קינאה רבה בקרב בני־גילו מן העיירה, שנשארו בה ונותרו בנחשלותם, בעוד הוא, אבנר, הצליח בעסקיו אשר הקים בעיר מוגאדור, לחוף ימה של מרוקו. גם בנות העיירה לטשו עיניים לעברו. שהרי לא מכבר התגרש מאשתו הראשונה, שלח אותה חזרה לעיירה — ונותר רווק.

בעוברו בעיירה, אם לביקור אצל קרובים וידידים, אם לתפילה בבית־הכנסת, בלוויית אביו, ואם לטיול בשוק, היה אבנר זוכה לברכות רבות, וממילא גם להזמנות מפי נשים. נשים שיש להן בנות להשיאן. והוא נענה להזמנות אלה, אך איכזבן אחת לאחת. שהרי כלל לא התכוון להינשא בשנית. גם להזמנה אחרת, מוזרה ומיוחדת במינה, נעתר אבנר, בלא מעט תימהון בליבו: שליח מיוחד, ערבי צעיר, בא ולחש באוזנו כי מזל, היפהפיה של העיירה, מזמינה אותו אישית לארוחה בביתה מחר בשעת הצהריים. ואבנר נעתר והודיע להוריו, שביום המחרת לא יסעד עימם. כלל לא שיער בנפשו מה צופנת בחובה היענות להזמנה מפתה זו.

לפי שהקפיד על הופעה נאה גילח אבנר את פניו למשעי, רחץ גופו, לבש חליפה, ענב עניבה מהודרת ויצא לדרכו כשבידו שני בקבוקי־יין צרפתי יקר. בצעדים נמרצים הלך ברחובות העיירה, בלא להביט סביבו, עד שהגיע לביתה של מזל ונעמד למולו, סוקר את סביבתו. הוא לא הבחין בעמרם, שעמד, כברגיל, על משמרתו מאחורי הבית, אלא במזל, שציפתה לו על מרפסת בקומה השניה, מאירה פניה הזוהרות בחיוך מזמין ומעורר. יפה מאין כמוה עמדה שם, מנופפת בזרועה החשופה. שמחה גדולה התרגשה ובאה על עמרם.

אבנר נכנס פנימה, עלה אל הקומה השניה, הגיע אל מזל, בירכה לשלום והגיש לה את בקבוקי היין המובחר. מזל הזמינה אותו לארוחה והוא התיישב ליד השולחן, שהיה ערוך ומסודר להפליא. בטרם החלו בארוחה ביקשה את סליחתו, אצה לנעול את דלת הבית ואחר־כך הגיפה את החלונות והאירה את הבית בפנסים ובנרות. אחר כל אלה שבה והתיישבה למולו, וחיוכיה הולכים ותוכפים. כדי להמחיש כוונותיה כלפיו פתחה את בקבוקי־היין שהביא לה. ״אני רוצה להנעים לך את שהותך בעיירה שכוחת־אל ומשעממת זו! לא תמצא אחרת שתכבד אותך בצורה יפה כל־כך כמוני״, אמרה.

״תודה רבה״, ענה לה אבנר, מסמיק, והצית סיגריה. ״למה מגיע דווקא לי כבוד כזה ?״

מזל לא השיבה לו, רק חייכה והזמינה אותו לאכול. לכששאל על בעלה מיהרה להרגיעו כי הוא מחוץ לעיר וכי ישוב לעיירה רק בעוד שלושה ימים. כבר פג תאבונו למזון כלא־היה — וגבר צמאונו ליין. ברגעים אלה היה עמרם, העומד על משמרתו, מתוח כמיתר. הלא שעתיים הוא אצלה, והבית סגור ומסוגר.

הארוחה, שהיתה שופעת מאכלים ומשקאות, פירות וקפה ריחני, הסתיימה, והזוג המצחקק עבר לחדר השינה. חיש קל כבר היו מתגלגלים בעגביהם, עירומים על המיטה הרכה. ובאו בסערה כזו, עד ששכחו היכן הם נמצאים וכמה זמן הם יחד.

עמרם, בוער כדוד של קינאה, הלך הלוך ושוב במקום משמרתו, מתלבט מה יעשה לה, למזל. פתאום נפלה עינו על השומר בופאלחה, שהיה בדרכו מן המחנה הצבאי אל לשכת המושל. עמרם פתח בריצה לעברו, עצר מולו וביקש התערבותו במתרחש בבית דודו, רחמים.

בופאלחה שמע בקשב רב את סיפורו של עמרם, היסס קמעא, שקל בדברים, הביט בעיניו המתרוצצות של בן שיחו.

״מה זה עניינך״, שאל. ״הרי היא ידועה בניאופיה וכבר קרניים רבות הצמיחה לבעלה המסכן״.

עמרם לא ענה, רק המשיך לדחוק בו כי יתערב בנעשה בבית דודו. לבסוף נענה בופאלחה לבקשה, ושניהם ניגשו אל ביתה של מזל, בו מתרחש היה מעשה האהבה של הזוג המסוגר.

בופאלחה קרב אל הבית וחבט בקנה הרובה על הדלת. עירומה כולה, מכסה חמוקיה בשמלתה הצרורה בידה, פתחה מזל את תרים החלון והציצה החוצה.

:״חכי, זונה, חכי ותראי מה יקרה לך!״, נפלטה צווחתו של עמרם. מזל חזרה על עקבותיה מבוהלת והאיצה באבנר, מאהבה, שיתלבש וייצא מן הבית. לבושים בחופזה וברישול ירדו שניהם במדרגות כדי לפתוח את דלת הכניסה, אך דפיקותיו החזקות של בופאלחה קידמו את פניהם. לפיכך חזרו חרדים על עקבותיהם במעלה המדרגות.

״צא מכאן!״, האיצה מזל באבנר בלא היסוס — ופתחה לפניו את חלון הקומה השלישית.

אבנר היסס לרגע, עלה על אדן החלון, השקיף למטה ונרתע, חזר בו ונסוג לאחור.

שאגותיה האיומות של מזל המיואשת הקפיצו אותו בשנית אל אדן החלון. הוא התיישב עליו, עצם עיניו והטיל גופו החוצה.

אבנר צנח ארצה על רגליו ובעודו נאנח מכאבי תופת ניסה להתרומם ממקומו. אולם, הוא חש שרגליו נגררות אחריו ברגליים זרות. הוא פקח את עיניו — ונתקל בעמרם הקנאי, שעמד לידו והשקיף עליו מלמעלה למטה, סוקרו בצחוקו הלעגני, בעוד פניו, הכעורות בלאו־הכי, הולכות ומתעוותות עוד יותר מתוך שמחתו לאיד.

״ארבע שעות עם מזל היפה עלו לך ביוקר״, אמר לו עמרם. אבל אל תדאג. היא תשלם מחיר יקר עוד יותר!״.

בינתיים הגיע למקום בופאלחה, וכאשר ראה מי מוטל שם שבור־איברים ומושפל, נדהם. בפניו ניכרה חרטה. אולם, עתה, ידע, לא יועילו לו, לאבנר, שום חרטה או כוונה טובה.

״עלי לעצור אותך!״, הודיע בופאלחה לעמרם המוטל כמת.״אבל אני אודיע זאת להורים שלך וגם אדאג שתקבל טיפול ברגליך השבורות״.

בופאלחה הזעיק שומרים נוספים, אשר אספו את הפצוע בשמיכה והובילוהו למרפאה, שם קיבל זריקות הרגעה. משם הובל אבנר אל חדר המעצר שבבית השומרים, המופקדים על החוק.

בינתיים שקעה השמש, ומזל המושפלת, שהסתתרה בביתה עד הערב, נמלטה אל מחוץ לעיירה. היא מצאה מסתור בבנין הרוס ונטוש, ובעודה מתייפחת ורועדת מפחד ומקור החלה לדבר אל עצמה כמטורפת.

״מה אני יכולה לעשות עכשיו ? אני אתאבד! עוד מעט יתחילו החיפושים, ואם הם ימצאו אותי — ירגמו אותי באבנים. לאן אני אלך. מי יסכים לקבל אותי בבית שלו. אין לי כסף. חבל ששכחתי לקחת כסף. אם היה לי כסף הייתי נוסעת לעיר אחרת. לא. לא הייתי נוסעת. רציתי את אבנר ועכשיו אני צריכה לשלם על זה. אבל לאן ללכת, איפה להסתתר״.

״אני אלך לאבא שלי. הוא חייב לעזור לי. אל תוך הקבר אצעק. לאוזניים שלו שבאדמה אצעק עד שישמע אותי!״.

מזל הקיפה את העיירה בצעדים מהירים ואיש לא הבחין בה. הכל היה שומם, שליו ושקט עד להפחיד. כאשר הגיעה לבית הקברות מצאה את השער נעול. מרוב פחד ובושה טיפסה על הגדר הגבוהה המקיפה את המקום. טיפסה — וצנחה חזרה על האדמה, בעודה פורצת בבכי מר.

בפעם הראשונה בחייה טעמה טעם של מצוקה. היופי והעושר, הנאות החיים והגוף נפוגו עכשיו, בעוד היא מבקשת למות. מבקשת למות ובלבד שלא יביטו בה, שנתפסה בבגידה ובניאוף, הנחשבים מעשים חמורים וחריגים בקרב הקהילה היהודית בעיירה. והרי מלכתחילה ידעה כל זאת, אלא שלא היתה יכולה לעמוד בפיתויי מחזריה ומעריציה הרבים, בעוד בעלה נעדר מן הבית והתור משתרך לפני דלתה, לראות פניה היפים.

המחשבות טרפו את מוחה. בזרועותיה היפות ושותתות־הדם אימצה את גופה כדי להתרומם כלפי מעלה, טיפסה על הגדר בשנית ואחר מאמץ נוסף מצאה עצמה מוטלת מן העבר השני, על אדמת בית הקברות. ובלא פחד ורתיעה. שהלא רצונה האחד בשעה זו היה להיות ביניהם, בקירבם.

היא קמה ורצה לעבר קבר אביה, שהיה רב גדול וחכם בתורה, השתטחה על מצבתו וזעקה לו לעזרה.

״אתה עזבת אותי, אמא עזבה אותי — ונותרתי לבדי עם אחים ודודים שחשקו בי ולעגו לי״, בכתה. ״התחתנתי עם הגבר הראשון שמצאתי. אני לא אוהבת אותו. אבל באו גברים אחרים. יפים ומלאים באהבה. הם אהבו אותי. והם חשקו בי. והם פיתו אותי. והגעתי אליך. לכאן. כי אין לי לאן ללכת. אז תקבל אותי עם המתים״.

״אבא, אתה שומע אותי. אני רוצה למות. אני רוצה להישאר פה, לידך. אני רוצה לשכב איתך בקבר הזה. שתחבק אותי כמו בזמן שהייתי ילדה״.

״הוא לא אשם. הוא לא אשם, אבא. אני קראתי לו לאכול איתי ולחבק אותי. את כל הנשמה והגוף שלי נתתי לו, עד שבא העמרם שלך. תקלל אותו, אבא. תעניש אותו. הרי היית מרפא חולים ומקלל רשעים, ולרשע מגיעה קללה. כי הוא רצה לחבק אותי ואני רציתי חיבוק אחר, כי הוא מגעיל ומכוער. כי התנקם בי״.

המשיכה לזעוק, היכתה בכפות־ידיה על המצבה החלקה. בכתה וצעקה, צרחה וצווחה, עד שנרדמה על קבר אביה, בשמלתה הדקה וקרועה והאבק הדבוק לגופה הפצוע.

כאשר התעוררה היתה רגועה, אך מבוהלת. שאלה עצמה מה היא עושה בבית קברות ומה כבר יכול המת לעשות למענה.

בינתיים דאג עמרם להפיץ את השערוריה. תחילה הלך אל ראש הקהילה, אף הוא קרוב משפחה של הנבגד, סולטן בן־משה היה שמו, ומסר לו על הבגידה הנוראה, רחמנא ליצלן. אחר־כך מיהר לבית־הכנסת, שם התפללו אותה עת עשרות יהודים תפילת ערבית, והודיע ברבים את בושתה וחרפתה של מזל, אשת דודו רחמים הנמצא מחוץ לעיר. ודאי, הוא העלים משומעיו את חלקו בדבר, רק סיפר שהודות לבופאלחה נחשפה הנואפת.

כאשר בא בופאלחה לבית הוריו של אבנר מצא אותם נכלמים וחפויי־ראש מבושה. הוא ביקש מדודו מוסה להביא מישהו שיטפל ברגליו השבורות של בנו, אבנר, הכלוא בכלא העיירה.

ובינתיים הלכה הרכילות ומהלה עצמה בתדהמה ומילאה את העיירה. לבסוף נודעו הדברים גם לרב ישועה בן ברוך, רבה ומנהיגה הרוחני של הקהילה. הרב המכובד ספק כפיו בצער, צער כפול ומכופל. שהלא מזל היתה בת דודו.

היעדרותו של הבעל הנבגד עוררה גל ניחושים בקרב תושבי העיירה, שנסוב על הדרך בה יגיב לכשישוב מדרכו ויגלה את שאירע בביתו. בינתיים הודיע המושל הצרפתי, קריסטיאן, להורי אבנר הכלוא, כי החליט לשלחו לכלא האזורי שבעיר הסמוכה, עד אשר יועמד לדין פלילי בעוון הסגת גבול, חילול קדושת המשפחה והפרעה לסדר הציבורי. הודיע ועשה כן: אביו של אבנר, דודו מוסה, הוא שליווה אותו ברכב המשטרתי, שהסיעו, בעוד רגליו שבורות ומקובעות בחלקי קרשים אחוזים בבד, אל בית הכלא שבעיר הגדולה.

בינתיים היתה מזל מהלכת סביב לעיירה בזהירות, לבל תיתקל במי מבין תושביה. היא לא שלחה יד בנפשה לא משום שלא היה לה האומץ לכך, אלא פשוט משום שלא ידעה כיצד עושים כן. חשבה למי לפנות בלילה זה, שהלך ונמלא בחרפתה, אשר הביאה על עצמה בעצמה.

באישון לילה דפקה על דלת ביתה של האלמנה מרים בת פריחה. זו סירבה להאמין למשמע אוזניה, אולם לאחר שנישנו הנקישות שאלה מי זה. מזל ענתה בלחש. שמעה מרים ומייד פתחה את הדלת. מזל נכנסה פנימה, מתחננת שיותן לה ללון שם עד בוקר. היטב ידעה למי לפנות וממי לבקש רחמים על חרפתה בלילה זה. האלמנה, המגדלת את שלושת ילדיה בשכר עבודת פרך אצל משפחות העיירה, קיבלה אותה בחום. ואף כי ביקרה את המעשה הנבזה עודדה את רוחה. שום אדם אינו חסין בפני גזירות וגורלות אכזריים בעולם זה, אמרה. מזל הקשיבה ובעודה ממררת בבכי מלמלה באוזני המארחת הענייה, שדווקא בן למשפחת בעלה הוא שהמיט עליה אסון זה, וכי ביקורו של אבנר אצלה היה ביקור נימוסין, וכי מעולם לא בגדה בבעלה, לא עם אבנר ולא עם גבר אחר.

״יהיה לך קשה לשכנע בזה את רב העיירה, דודך״, אמרה לה האלמנה. ״אבל הוא אולי ימצא דרך לכסות על החרפה הזאת״״הוסיפה מרים בדבריה לנואפת, אשר רק כמה שעות קודם לכן עוד חגגה עם הגבר בו בחרה ועליו המיטה אסון מחריד, שכמעט גרם למותו.

עם שובו מנסיעתו קיבל את פני הבעל הנבגד סולטן בן־משה, ראש הקהילה ובן דודו. סולטן הוביל את רחמים לביתו שלו והסביר לו כי על פי ההלכה היהודית אסור לו לדרוך בבית בו נאפה אשתו בעודה אשת איש, וכי עליו להתארח אצלו עד שייתן לה גט פיטורין.עוד הוסיף וסיפר לו, כי הרב ישועה כבר קבע מועד למתן הגט לנואפת, המסתררת בשל חרפתה אצל האלמנה מרים.

רחמים, שהיה איש מכובד בקרב בני הקהילה, הרגיש מחנק בליבו וביקש להפיג מר נפשו במשקה חריף. הוא החל לשתות. בקבוק אחד משך אחריו שרשרת בקבוקים, שתפסה מאז את מקום אשתו בחייו.

שמש בית־הכנסת, יוסף בן שלמה, היה טרוד עד מאוד בבוקרו של יום ראשון שאחרי שבת קודש: הוא עשה את כל ההכנות הדרושות לטכס מתן הגט. אותו יום ליוותה האלמנה מרים לבדה את המושפלת לחצר בית־הכנסת. בנוכחות שני עדים והרב ישועה, שניהל את הטכס, קיבלה זו מבעלה, שהיה שיכור כלוט, את כתב הגט. קיבלה, ויצאה משם בחיפזון..

מאחורי בתי העיירה עברה מזל כגנבת, וכדרך כל גרושה הלכה לנהר, שם טבלה גופה מטומאתה ומזוהמתה. אחר שבה אל בית הוריה, אותו ירשו קרוביה. רחמים, שהפך לגרוש מאונס, עבר לגור בבית חדש, בו מצא עצמו בחברת המשקה שלו.

לחצים כבדים, שידולים ותחנונים בפני אנשי־ציבור ובפני ראש העיר האזורית, חמאד או מוחה, שהיה בעל השפעה גדולה על חיי היהודים והערבים כאחד, הופעלו על־ידי בני משפחתו וידידיו של אבנר לקראת משפטו. המושל קריסטיאן נענה לבקשתם והחליט לקיים את המשפט בעיירה, בעוד הוא עצמו משמש בו אב בית־דין.

עמרם שוב לא יכול היה להסתיר את עובדת היותו יוזם גילוי העריות של מזל, עת נקרא להעיד במשפט. מזימתו נחשפה לעין־כל, וסיפורי מזל לקרוביה וחברותיה רק חיזקו את הדברים.

מן המשפט יצא כשהוא עטור קללות וגידופים. בעוד המשפט מתנהל בין כתלי בית המושל נתקהלו אנשים רבים ברחבת הבית, סביב קרובי המשפחה של הנואפת וסביב משפחת הנואף. בראש משפחתו של אבנר עמד אביו, דודו מוסה, שהגן עליו בחירוף־נפש מפני הקהל. על מזל הגן ראש משפחתה, מכלוף בן־ברוך.

אדם גאה, עשיר וידוע בעיירה היה מכלוף זה, שגידף והשמיץ את אבנר ואת בני משפחתו בקולי־קולות. בכל כוחו ניסה בכך לגלגל את חרפת מזל על ראשו של אבנר. על כן זכה לתגובות נזעמות מצד אביו של אבנר, דודו מוסה. לבסוף התקרב מכלוף הנזעם אל האב הנזעם אף הוא, והניף ידו כדי להנחית אגרוף בפרצופו. אולם זה, יהודי ירא שמיים, הביט בו בזעם נורא וקיללו בעודו נושא עיניו לשמיים.

זרועו המאיימת של מכלוף נותרה תלויה באוויר. פיו נסתתם. כעבור דקות ספורות התמוטט ונפל ארצה מחוסר־הכרה. מכלוף נישא בבהילות לביתו, ואחרי שלושה ימים מת.

Studies in the history of the jews of Morocco

To refute the generally accepted view of the centuries-long suppression of Moroccan Jewry, living in narrow ghettos, was a major aim of David Corcos' literary activities. Completely rejecting this view, he believed that its refutation was a foremost task of historical research on North African Jewry. In his paper "Les Juifs du Maroc et leurs mellahs" he shows that the Jews of Morocco were not always confined to the mellah. The mellah of Fez dates from 1438, that of Marrakech from 1557, whereas the mellah of Meknes was founded in 1682. Insofar as there was a general obligation to live in mellahs, it dates only from the beginning of the 19th century and was due to the bigotry of Sultan Moulay Sulaiman, who confined the Jews of Tetuan, Sale-Rabat and Mogador to mellahs in 1807. Furthermore, the author dwells on the fact that for long centuries the Jewish quarters of Morocco were spacious and clean. They changed their character, becoming overcrowded and dirty in a relatively late period, when as a consequence of anarchy and insecurity many Jews formerly living in the countryside left their villages for the towns.

Time and again David Corcos stresses the faithfulness and high moral standards of the upper classes within Moroccan Jewry. The descendants of the Jews who were exiled from Spain in 1492 considered it incumbent upon them to take revenge and to fight against Spain through the centuries. This is borne out, shows Corcos, by the story of Samuel Pallache, ambassador of Morocco to the Netherlands. In his paper "Samuel Pallache and his London trial", which is exhaustively documented, he shows convincingly that the Jewish ambassador was not a pirate, but faithful to his nation and imbued with that old Spanish pride, the consciousness of the Jewish-Spanish aristocracy so characteristic of its descendants through the centuries—last but not least of David Corcos himself.

Research in the onomasticon of Moroccan Jewry was a subject which fascinated him. Indeed, it served as a guideline for research and in almost all his papers he drew conclusions from the names of Moroccan Jews. He was not the first to make these studies and, on the other hand, a thorough philo­logical training is absolutely necessary for the research in the bewildering and complex nomenclature consisting of Arabic, Hebrew, Spanish and Berber elements. But thanks to his thorough knowledge acquired on the spot and his great zeal his papers about the names of the Jews of Morocco are a very valuable contribution to this research.

Certainly there will be different opinions on the literary activities of David Corcos, but are the scholarly achievements of the professional historians appreciated in the same way by colleagues and by readers of their writings?

Whatever the verdict of future generations, all those who knew David Corcos felt bereaved when he passed away on Februray 21st, 1975, after a relatively short illness. We felt that by his untimely death research into Jewish history had lost an enthusiastic student. But surely not less than the scholar we bewailed the death of a great gentleman and of a good friend. A gentleman and a friend—these words express the character of David Corcos. Gentle and helpful to everybody, he behaved as the scion of an old family of Jewish aristocrats should do. He loved people and people appreciated and loved him. And when he was buried on the slope of the Mount of Olives, facing the hill where in bygone days the Temple stood, those accompanying him on his last journey saw before their eyes the eternal vicissitudes of Jewish fate and the unconquerable continuity of Jewishness. The last of the leaders of Jewry in South Morocco, born in the Atlantic port of Mogador, was buried in Jerusalem.

We shall not forget him.

  1. Ashtor

Jerusalem, February 1976

رسالة يهوذا بن قريش إلى جماعة יהוה (يهوه: الله) فاس- איגרת ר״י בן קוריש ליהודי קהילת פאס-שמעון שרביט

 

שמעון שרביט אלף שנות יצירה...פאס וערים אחרות במרוקו

איגרת ר״י בן קוריש ליהודי קהילת פאס

האיגרת נתפרסמה(בתרגום עברי) לראשונה בירי מ׳ כ״ץ: ספר אגרת רבי יהודה בן קוריש, ירושלים תשי״ב

מטרת האיגרת

ר׳ יהודה בן קוריש, שחי בתאהורת שבאלג׳יר במחצית הראשונה של המאה העשירית, שלח איגרת־ספר (בערבית: רסאלה) ליהודי קהילת פאם שבמרוקו. הספר כולו נכתב ערבית והיום הוא מצוי בידינו בתרגום עברי. בהקדמה לספר מציע המחבר את הנימוק לכתיבתו. וזה חלקה הראשון של ההקדמה.

" ולעצם העניין, ראיתי, כי הפסקתם את המנהג לקרוא בתרגום הארמי של התורה בבתי הכנסיות שלכם, ונשמעתם בדבר הזנחתו לבורים שבכם, הטוענים, כי אין הם זקוקים לו, ואת כל הלשון העברית הם יודעים בלעדיו, ואפילו סיפרו לי אנשים מכם, כי הם לא קראו מעולם את ה׳תרגום׳ לתורה ולא לנביאים. וה׳תרגום׳, יחוננכם האל, הוא דבר שלא הניחוהו קודמיכם, לא דחו אותו קדמוניכם, לא פסקו ללמוד אותו חכמיכם, לא ויתרו עליו ראשוניכם, לא נעלמה תועלתו מאבותיכם, לא זלזלו בלימודו קודמיכם בעיראק, במצרים, באפריקה ובספרד.

שני נושאים העולים מאיגרת ר׳ יהודה בן קוריש ליהודי פאס יעמדו במרכז המאמר: א. מסורת קריאת התרגום הארמי בציבור; ב. מעמדה של לשון המשנה בעיני חכמי ימי הביניים.

English

مقدمة رسالة يهوذا بن قريش بالعربية 

בשם אל חי וקים לעלמים
(يسم الله الحي القيوم للأبد)
رسالة يهوذا بن قريش إلى جماعة יהוה (يهوه: الله) فاس
في الحض على تعليم الترجوم والترغيب فيه
والتغبيط بفوائده وذمّ الرفض به

وأما بعد فإني رأيتكم قطعتم عادات الترجوم بالسرياني على التوريه من كنائسكم وأطعتم على الرفص به جُهالكم المدعيم بأنهم عنه مستغنون وبجميع لغة العبراني دونه عارفون، حتى انه لقد ذكرو لي رجال منكم انهم ما قرو قط ترجوم الخمسة ولا النبيئيم (أسفار الأنبياء)، والترجوم اكرمكم الله هو شيء لم يضعه أسلافكم ولا رفض به قدماؤكم ولا أسقط بتعليمه علماؤكم، ولا استغنا عنه أوائلكم، ولا جهل نفعه آباؤكم، ولا فرط في تعليمه سابقوكم بالعراق ومصر وإفريقية والأندلس. ولما ذكرت لبعض من نافر الترجوم منكم ما هو موجود في المقرأ من غرائب وما امتزج من السرياني بالعبراني وتشعب به تشعب الغصون في الأشجار والعروق في الأبدان، تيَقّظ لذلك تيقُّظا شديدا وانتبه له انتباه حديدا وفطن لما في الترجوم من فائدة وما يُدرك به المنافع الزائدة والتفاسير الرافدة والتبيانات الشاهدة، فندم عند ذلك على ما فاته من حفظه وأسف على عدمه لحلاوة لفظه. فرأيت عند ذلك أن أؤلِّف هذا الكتاب لأهل الفطن وؤوي الألباب، فيعلمو أن جميع לשון קדש (اللغة القدس: العبرانية) الحاصل في المقرأ قد انتثرت فيه ألفاظ سريانية واختلطت به لغة عربية وتشذذت فيه حروف عجمية وبربرية ولا سيما العربية خاصة فإن فيها كثير من غريب ألفاظها وجدناه عبرانيا محضا، حتى لا يكون بين العبراني والعربي في ذلك من الاختلاف إلا ما بين ابتدال الصاد والضاد، والجيمل (حرف عبراني: ڱ) والجيم، والطِت (حرف عبراني: ط) والظاء، والعين والغين، والحاء والخاء، والزاي والذال. وإنما كانت العلة في هذا التشابه والسبب في هذا الامتزاج قرب المجاورة في البلاد والمقاربة في النسب لأن תֶרח (تِرَحْ) أبو אברהם (ابراهيم) كان سريانيا وלבן (لابان: حمو يعقوب) سريانيا. وكان ישמעאל (اسماعيل) وקדָר (قيدار) مستعرب من דוֹר הפלגה (زمان الاختلاف)، زمان البلبلة في בבל (بابل)، وאברהם (ابراهيم) وיצחק (إسحاق) وיעקב (يعقوب) عليهم السلام متمسكين بـלשון קדש (اللغة القدس: العبرانية) من אדם הראשון (آدم الأول). فتشابهت اللغة من قبل الممازجة، كما نشاهد في كل بلد مجاور لبلد مخالف للغته من امتزاج بعض الألفاظ بينهم واستعارة اللسان بعضهن من بعض، فهذا سبب ما وجدناه من تشابه العبراني بالعربي، غير طبع الحروف التي بفتتح بها في أوائل الكلام والحروف المستعملة في أوساط الكلام والحروف التي يختم بها في أواخر الملام. فإن العبرانية والسريانية والعربية مطبوعة في ذلك على فوالب واحدة وسنأتي على شرح ذلك في مواضعه من آخر هذا الكتاب إن شاء الله. وهذا حين نبدأ بذكر السرياني الممازج للعبراني في المقرأ، ثم نتلو ذلك بذكر الحروف النادرة في المقرأ ولا تفسير لها إلا من לשון משנה ותלמוד (لغة كتب المشنى والتلمود)، ثم نتبع ذلك بذكر الألفاظ العربية الموجودة في المقرأ وعند ذلك نشرح الحروف التي تساوت بين العبراني والسرياني والعربي في أوائل الكلام وأوساطها وأواخرها وليس ذلك بموجود في لغة من سائر لغات الأمم سوى لسان العبراني والسرياني والعربي. ونكتب ذلك كله على نظام حروف אלף בית גיםל דלת (ألف بيت جيمل دلت: الحروف الأربعة الأولى في العبرانية) ونسقها ليسهل بذلك كل حرف مطلوب بسهولة على موضعه إن شاء الله. 

من رسالة يهوذا بن قريش، د. بقر، تل أبيب 1984. كان يهوذا بن قريش حاخام يهودي بمدينة تاهرت (تيارت) في الجزائر في القرن التاسع أو العاشر

الميلادي. كتب رسالته باللغة العربية والحرف العبري، واستعمل أحيانا كلمات أو جمل عبرية كما ترى.

In the name of God, the Eternally Living and Enduring
A letter from Yehudah Ibn Quraysh to the congregation of the Lord at Fez
To urge and encourage the teaching of the Targum
And the enjoyment of its benefits and blame of its rejection.

I see that you have stopped performing the customs of reading the Syriac Targum in your synagogues, and in rejecting it have obeyed the ignorant among you, who claim not to need it and to know the whole of Hebrew without it, to the point that some men from among you have told me that they have never read the Targum of the Pentateuch nor of the Prophets – and the Targum, may God bring you honor, is something that your predecessors (salaf) never laid down, nor did your forebears refuse it, nor did your sages (ulama) stop teaching it, nor could the first among you do without it, nor were your fathers ignorant of its benefit, nor did those who came before you neglect it in Iraq nor Egypt nor Africa nor Andalus. And when I pointed out to some of the Targum-haters among you what strange things are found in the Reading, and to what an extent Syriac has intermixed with Hebrew, branching into it like roots on trees, or veins in bodies, they were violently aroused, and paid it careful attention, and became aware of the profit found in the Targum, and the additional benefits and helpful explanations and witnessed clarifications that it shows; so they repented of what they had missed of its memorization, and regretted what they had lacked in the sweetness of its expression. I then resolved to put together this book for people who are aware and those with understanding, so that they should know that Syriac expressions are scattered throughout the whole of the Holy Tongue occurring in the Reading, and Arabic is mixed with it, and occasionally particles of Ajami (Latin) and Berber – and principally Arabic in particular, for in it we have found many of its strangest expressions to be pure Hebrew, to the point that there is no difference between the Hebrew and the Arabic except in the interchange of ṣād and ḍād, and gīmel and jīm, and ṭet and đ̣ā', and `ay(i)n and ghayn, and ḥā' and khā', and zāy and dhāl. The reason for this similarity and the cause of this intermixture was their close neighboring in the land and their genealogical closeness, since Terah the father of Abraham was Syrian, and Laban was Syrian. Ishmael and Kedar were Arabized from the Time of Division, the time of the confounding [of tongues] at Babel, and Abraham and Isaac and Jacob (peace be upon them) retained the Holy Tongue from the original Adam. The language was similar before the intermixture, while in every land adjoining a land of a different language we see intermixture of certain expressions between them and the spread of language from one to another; and this is the cause of the similarities we have found between Hebrew and Arabic, apart from the nature of the letters that it opens with at the beginnings of speech, and the letters used in the middles of speech, and the letters that it terminates with at the ends of speech. For Hebrew, Syriac, and Arabic are cast from the same mold in this respect, and we shall explain this in its place at the end of this book if God wills. And this is when we begin by recalling the Syriac mixed with Hebrew in the Reading, then continue by recalling the rare particles in the Reading, which cannot be explained except through the language of the Mishna and Talmud, then follow that by recalling the Arabic expressions found in the Reading, and at that point explain the letters that are equivalent in Hebrew, Syriac, and Arabic at the beginnings and the middles and the ends of speech, which are not found in any other languages of the nations except Hebrew, Syriac, and Arabic. And we will write all of this in the order of the letters aleph-bet-gimel-dalet (ABCD), an arrangement to facilitate finding the place of any desired letter, if God wills. 

From: D. Becker, Ha-Risala shel Yehudah ben Quraysh, Tel Aviv University Press, Tel Aviv 1984. Originally written in Arabic using the Hebrew script, with occasional Hebrew words or phrases interspersed.

שירי יגון וצער, שירי בדידות והשתפכות הנפש, שירי התנצחות וגידופים.

חלק שלישי.השירה העממית

שירי יגון וצער, שירי בדידות והשתפכות הנפש, שירי התנצחות וגידופים.

חלק זה של הספר כולל בתוכו שירים המושרים בלהט ובערגה עד ימינו אנו בשל עסיסיותם. שירים אלה עתיקים מאוד, שכן אנשים רבים, מהם שכבר עברו את גיל הגבורות, עת פגשתי אותםלשם מלאכת האסיף, כבר שמעו אותם בימי עלומיהם בתור שירים שעברו בקבלה.

מחברי השירים על פי רוב אינם ידועים בשמותיהם. בחלקם חוברו על ידי יהודים, שכן נושאים האם את האופי המיוחד במלים ובמנגינה, ואילו חלקם האחר חובר על ידי מוסלמים שהרי כבר ציינו כי אין שום שיר הנשאר נחלת מחברו.

אפילו יצירה עממית שמחברה מוסלמי, נשמטת מידו זכות היוצרים, והיא עשויה להיות נחלת כל פולקלור שהוא, וכיון שנזדמנה גרונו של הזמר היהודי ישיר אותה בתדירות גדולה שוב ושוב, מייפה ומעבד אותה, במרוצת השנים, עד אשר תהיה לשיר מקובל במגרת הפולקלור של בני מרוקו היהודים.

בעוד אשר בחלקים שונים בספר זה, ניכרת רוח חיה ועליזה, תוססת והומוריסטית עוקצנית, הנה שיריו של חלק זה עצובים הם, ובהם הבעות שוטפות של זעם והשתפכות הנפש.

אופייה של שירה זו הוא בעיקרו לירי, ורגשות הסבל והמרירות זועקות מכל שורה. צער הפרידה וגידוף הצד המסתתר והמתנכר בולטים באופן מופגן. כאן מתגלה בשירה העממית צד נוסף בעל תוכן חילוני רוגז וסוער.

הביטויים עזים ובוטים, יוצא הקצף של האדם הזר והסורר, והאדם עצמו תוקף ומייסר את עצמו ומתוודה על סבלותיו וחטאו, ומחפש פורקן, עצה ומזור.

נמצא לא מעט שירי ויכוח והתנצחות, בין עני לשעשיר, חכם וכסיל, יפה ומכוער, חזק ורפה, איש הדעת והאדם המפוקפק, שמן וכחוש בשר, וכיוצא באלה טיפוסים מטיפוסים שונים. השירים ארוכים וכוללים בתים הרבה וצורתם צורת ה " קאצידא " – שיר ארוך ומחורז.

הקאצידה היא שירה בעלת חוט שדרה אחד, לאמור : מדבר על גיבור עפ מוטיב מרכזי. המלים מתארות גיבורי העלילה או נושאי הפרשה בפרטי פרטים. הלחן שוטף ומקצבו קליל, וחוזר על עצמו בשינויים קלים בלבד.

רבים מבני יהודי מרוקו אוהבים סוג זה של שירה אשר, ככל שהיא מתמשכת ומתנהלת על פי צלילי כלי נגינתה, הולכת ונספגת ומתחבבת על שומעיה. הם מוצאים בה בהתפרשה לפניהם את צרותיהם האישיים שלהם, ומגיעים לידי הזדהות איתה. חרוזיה נשמעים בבהירות ומסייעים לקליטתה ללא קושי מיוחד ואינם משתכחים.

לדוגמא תובא הקצצידא " אנא לכאווי " ( אני הצרוב ). היוצר מתאר את מצוקותיו של הגיבור אשר אפשר והיו תלאותיו שלו, ורק הוא פותח ואומר בלי כל פתיחה מיוחדת " אני הצרוב בצריבה סמויה, פצע גופי טרם השיג רפואתו, אחר שנכוויתי והוטב לי, הנה יגון פצעי הוסיף אורכתו ).

השיר מושר לכל אורכו בגוף ראשון ורק לפעמים יפנה היוצר את טענותיו וזעמו כלפי זולתו, על כי אינו מבין למצבו ולא לכוונותיו, ולועג למצבו ולקשיו. היוצר מסיים את השתפכות לבו באומרו : " גוללני תואנת מצבי, ושלומי לא שעה לאמרותי, ונגינות נבלי האומן, המה יביעו עוצמת תשוקתי, ואבקש מהאל רב היכולת, לא נעלמה צוקתי ממרומו.

יחמול ירחם עלי ולא ייסרני בשבט זעמו, הבינוני קרובי ! ומדוע תטענו, הו ככה לי אירע, לכו והניחו לכל מצב, בהלך נפשו ילך ויפסע ".

הקו המנחה והמוביל בשירה זו של ההתייסרות וההכנעה , אשר מתבססים על מצב אישי מחשבתי, המהווה חותם מיוחד בו טבועים שפעי התיאורים. לא מעטות בה תוכחות והצעות להשליך את מנעמי החיים והבלי העולם הזה, ולפרוש לחיי פשטות והתנזרות מכל המותרות.

מודגשת ביתר שאת הבעת השקפת עולם אחרת, אשר כדאי ורצוי לדבוק בה, כי היא הדרך הטובה מכל, וראוי לאמץ אותהולסמוך עליה. אף כי שירה זו ארוכה וכתובה בחרוזים, אשר צלילם נשמע ערב, הנה לא נרתע היוצר להאריך ביצירתו ולהפכה למעין סיפור.

ואולם הוא היטיב לשמור על משקל ומקצב, וקבע את החרוז המתאים במקומו, כאילו היה זה שיר קצר. אין שפתו משתמשת במושגים ערטילאיים וחסאי משמעות, אלא מחובר לפנינו שיר ולשונו ציורית ומוחשית, המסבירה מצבים והתמודדויות. הסיום מציע מוצא מן הסבך.

דוגמה נוספת עם התחלה וסוף, גם היא מחורזת, נמצא בשיר מעניין " אררעד בן סלימאן ", ומשעה שבו כל היה. מלך אחד הקיף עצמו בארמונו בקבוצות סופרים ומשוררים, זמרים ונגנים, אשר כמנהג הזמן ההוא, נטה להם חסדים והחזיק אותם להנאתו, תחת חסותו וסמוכים על שולחנו, וכל מחסורם על אוצר המלכות

תפקידם היה לשורר, לנגן ולזמר בחצרו בעתות שמחותיו, ובזמנים ההם היה מצב רוחו עכור עליו מרוב דאגות.

כל השנים סבר המלך, כי החבורה המקיפה אותו, היא החבורה המקבצת בתוכה את מיטב אמני ממלכתו. ואולם לימים התברר לו כי הרחק בחוצות העיר ובסמטאות השווקים משוטט לו זמא צעיר לימים, אשר חננו האל הטוב בעושר המלים וביכולת היצירה ובנעימות הקול.

ובשמוע איש פשוט זה דברים על אודות חבורת הזמרים אשר נתמזל מזלם להיות בחצר המלך, ועניין המשוררים והנגנים, חרה לו מאוד הדבר. ומאז הפך לו למנהג לסובב יום יום מסביב לחומות הארמון, והיה שר בקול רם משיריו היפים להפליא.

שמע אותו אחד הנכבדים, מיועצי המלך, ובלבבו נגעו מאוד שיריו של איש צעיר זה, אשר נתברכו בעוצמתם, ביופיים וברוממות קולו. מיהר האיש לבוא לפני המלך, וגילה את אוזנו לזה הפלא המתבזבז בחוץ, ואין איש שם לב אליו ולכשרונותיו. ועצה הוסיף למלך כי כדאי לקרוא לזמר זה ולהכניסו אל הארמון ולהושיבו בקרב הזמרים, ואולי בראשם, שאכן ראוי הוא לכבוד זה.

שמע המלך דברים אלה, אסף את סופריו, אתזמריו ואת נגניו, וסיפר להם את אשר שמעו אוזניו. ואולם אנשי קבוצה זו שהיו צרי עין, ומרוב יחסנות וקנאה גלויה לא אבו לשמוע מאומה על אודות האיש, בשל רצונם לשמור על גדולתם ומעמדם המיוחד, גדולה מזו, הם הרבו ללגלג ולחרף אותו, ואף הוציאו דיבתו רעה ושאר שקרים וחרפות, ואשמות כבדות מאוד בדבר אמונתו ודבקותו בדת האסלאם.

המלך לא הצליח לשכנעם והרפה מהעניין הזה. ואולם אותו נכבד מחצר המלוכה, לא רפו ידיו ולא פסק מלדבר בו נכבדות באוזני המלך ולהפציר בו באומרו, הבא נכניס את הזמר הזה פנימה, נושיב אותו בתוככי החבורה בחצר מלכותו, והיה או יווכח המלך כי שירתו תפלה וזמרתו בטלהף הלא יוּשב אל הרחוב כלעומת שבא וילך לו לשחק עם הנערים כאחד הנערים, לבסוף קיבל ממנו המלך ועשה כעצתו.

הכניסו את הצעיר אל המלך, ומיד פתח ודיבר אליו בלון שירה חרוזה ובנגינה רועמת. ובשירתו שם ללעג ולקלס את חבורת המשורים והנוגנים ותיאר אותם כמלחכי פנכה. את עצמו תיאר כרב חובל המשיט ספינתו בים סוער, ודבר שירתו סובב על נופים ועונות השנה, ובעיקר האביב ופרחיו, ודבש הדבורים המזמזמות בכוורת.

לבסוף הרהיב עוז בנוכחותם אף הטיף מוסר למלך והזהירו מהם ומערומתם, תיאר אותם ככלבים, הצביע על ריקנותם, והמליץ לפזר אותם לכל רוח.

המלך אמנם התפעל ונתרשם משירתו, ומיכולתו כסופר כזמר וכנגן בחסד עליון, עש כי העניק לו בו במקום את התואר המפואר והקולע " אררעד בן סלימאן "ף לאמור הרעם בן בלימאן בשל שירתו הרועמת. וכבר בתחילת השיר הפליג הזמר בשבח עצמו ואומר :

"ואני בן סלימאן עליז למתחרים, לבוש אדום ועטוף קטיפות מבושם בדעתי, מוסיף שירים וחשקות, ורדים ולילכים וצפרים, ורוקם לעצמי משקל לנגינות בגן ארמון גבוה בין שושנים דבש הדבורים אוספות "

ואלה דברי מוסר השכל הנאמרים למלך בסיום : " ואתה המלך שלמדת זו העלילה, התוסיף על בהמות לסמוך ? שמור מזימות אנשי התלונה, שהתנכרו לדין ואותו להפוך. אצלי חקוקות אמרותי, והטוען מול חרבי לא יעז לחמוק, ואם יתמיד בפולמוסו, הכיצד יקרה לו ויוסיף לדבוק ?

הנה כי כן, פרשה אמיתית או דמיונית זו שימשה ליוצר רקע נפלא לחהור יצירה אדירה, אשר נתגלגלה לשיר העם וכל השומע אותה יקשיב באלם פליאה. לרבים מסוגי שירים אלה חוברו מנגינות נהדרות המוסיפות יתר חן ושגב, גם ליסורים גם לאהבות וגם לאכזבות בחיים.

מאז חוברו יצירות אלה לא קמו להן שום מתחרות, לא נס ליחן ולא הועם זוהרן.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ינואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר