ארכיון יומי: 26 בינואר 2016


הספרייה הפרטית של אלי פילו-גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו במאות הי"ז-י"ח דן מנור

 

גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו במאות הי"ז-י"חגלות וגאולה-דן מנור

דן מנור

מכון הברמן למחקרי ספרות

לוד תשמ"ח

תוכן המחקר, מגמתו ומבנהו

הדיון במחקר זה נסב בעיקרו על הגותם של חכמי מרוקו במאות הי״ז והי״ח בנושא גלות וגאולה. להיבט ההיסטורי לא הוקדש דיון מיוחד, למעט התייחסות למאורעות, כשהדבר מתבקש, ותוך הסתמכות על מחקרים היסטוריים שונים, ולעתים גם על תעודות מקוריות. מה שראוי לציין כאן הוא, שאין זה מחקר העוסק בהיסטוריה אלא בתפיסת־עולם ובעמדות שונות.

החיבורים שעליהם מתבסס המחקר הם מן המאות הי״ז והי״ח, והנימוקים לבדיקת ספרות־עיון מן המאות הללו יועלו בפתח־דבר להלן.

נביא כאן את רשימת החיבורים לפי סדר חשיבותם ולפי מידת תרומתם לנושא, ולא לפי סדר כרונולוגי.

 

המחבר                                החיבורים                             התקופה

ר' חיים בן עטר                   אור החיים                           1696-1743

ר' רפאל בירדוגו                  מי מנוחות א', ב'                  1747-1820

ר' רפאל בירדוגו                 רב פנינים                            1747-1820

ר' שמואל די אבילה              אוזן שמואל, כתר תורה         ?-1688

ר' שמואל בן זקן                 פרי עץ גן                            1670/1733

ר' משה אדרעי                    יד משה                               1735-1829

ר' מאיר די אבילה                קבוץ גלויות                         ? – 1730

ר' משה ברדוגו                    כנף רננים                            ? – 1731

ר' יהודה בן עטר                   מנחת יהודה                        1655-1733

ר' ישועה אביטבול               אבני קודש                            1733-1809

ר' אליהו הרוש                     ברכת אליהו,כס אליהו           בן המאה ה-19

ר' וידאל הצרפתי                 אוצר נחמד,מגלת סתרים        1540-1620

ר' שלמה אביטבול                 מנחת העומר                      בן המאה הי"ח

ר' פתחיה בירדוגו                 נפת צופים                          1764-1820

ר' אברהם קוריאט                ברית אבות                         המאה הי"ח

 

הערות על המחברים וחיבוריהם הובאו ממקורות שונים בגוף העבודה, כל אחד במקומו.

כן הובאו הגיגים אחדים מכתבים אחרים, שאף הם מן המאות הי״ז והי״ח, כגון: ״עת לכל חפץ״ לר׳ יעקב אבן צור, ״תהילה לדוד״ לר׳ דוד חסין, ״שיר חדש״(פירוש על מזמור קי״ט) לר׳ סעדיה שורקי(כ״י), ״מאמר מרדכי״ לר׳ מרדכי צרמון, ״נר מערבי״ לר׳ מנחם עטייה.

מגמת המחקר היא:

א.        בירור תפיסת־עולמם של מחברים אלה בנושא ״גלות וגאולה״, לרבות הבירור על השווה והשונה שביניהם.

ב.        עמידה על הזיקה שבין תפיסת עולמם של מחברים אלה למקורות הקדומים – ספרות חז׳יל, הקבלה, ובמיוחד לספרות ההגות של חכמי ספרד.

שעת תהילה ויהי בעת המללאח פרק שישי.

 

מלכות מולאי איסמעיל 1679 – 1727

בתולדות מרוקו שמור מקום מיוחד למולאי איסמעיל, גדול מלכי העלווים, סמל לשעת תהילה חולפת שלא תחזור עוד באותו זוהר. את המדינה השסועה, המפוררת והמפולגת הוא העלה לדרגת אימפריה אדירה שאת קרבתה מחפשות המעצמות האירופיות.

הנכס היקר ביותר שהעניק לעמו היה החזרת הסדר על קנו, איחודה מחדש של המדינה תחת צילו הכבד של שלטון מרכזי כל יכול. אולם בסוף מלכותו הארוכה 1672 – 1727, התברר שכדי להציל את המדינה הוא הקריב את העם. ההפרדה בין החברה והמדינה נהייתה למושלמת ונראה היה שהעם נועד לשרת את השלטון ולא להיפך.

קללות המלכות היו צבא העבדים המנותק מהחברה ועול המסים הכבד מנשוא. את הישגי שלטונו הוא לא הצליח להעביר בירושה אבל לא כן את קללותיו, ולאחר מותו התפוררה האימפריה ושלטה האנרכיה, " הסיבה ".

ההיסטוריונים חלוקים עדיין בהערכת תקופת מלכותו של מולאי איסמעיל בגין אישיותו המורכבת ופועלו העצום. רוב ההיסטוריונים הנוצרים זוכרים בסלידה את אכזריותו ללא גבול שלא פסחה גל על בני משפחתו הקרובים ביותר, את קנאתו לדת האסלאם בה ראה כליל השלמות, את חוסר היושר ביחסים עם המעצמות האירופיות, תאוותו לכסף וקמצנותו ללא תקנה, ושרשרת מלחמותיו ללא סוף שרוקנו את אוצר המדינה והרסו את כלכלתה.

לעומתם פוסחים ההיסטוריונים המוסלמים על קללות שלטונו וזוכרים לו חסד על הצלחתו לאחד את המדינה, להרחיב את גבולותיה ולשקם החוק והסדר אחרי יובל שנות בלבול והעלאת קנה בעיני הכופרים. באשר לקהילה היהודית, מצטייר בדרך כלל שלטונו באור חיובי, כתקופת שיקום, בטחון ושגשוג, למרות שבסוף ימיו שינה את טעמו והכביד את ידו האכזרית עליה.

אין הגזמה רבה בדברי סופר החצר שכתב : הנתינים נחו, הארץ שקטה והסולטאן התמסר לבניית טירתו ונטיעת פרדסיו : והארץ בשלום ובביטחון. יצאו האישה והיהודי מן אוז'דה אשר במזרח ועד ואדי נון אשר בקצה הדרום, ולא יתקלו במי שישאל אותם מנין ? לאן ?. המטבע בשפע ואין מחיר לחיטה, מחמת הזול, ולא לצאן. הגובים גובים את המס והנתינים משלמים ללא כפייה.

בוז וסובלנות.

מעל לכל היה איסמעאיל מוסלמי, ומה עוד מזרע הנביא מוחמד, אימם כל המאמינים. התייחסו על חסן, נכדו של מוחמד הנביא, היא לא רק מקור לגאווה ולרגש עליונות, אלא גם בסיס וצידוק לשלטונו. עליונותה של דת האסלאם  על כל האחרות הייתה בעיניו כה וודאית שבכל הזדמנות הטיף בכנות, ולפי סופר נוצרי, אלה היו רגעי הכנות היחידים בחייו, ליהודים ולנוצרים להכיר באמת ולהצטרף אליה.

מלא זלזול ללא מאמינים שאללאה עדיין לא פקח את עיניהם, הוא גרס שישי לנצל את הכופרים לתועלתם הבלעדית של המוסלמים.מאז המאה שלוש-עשרה לא ישבו עוד קבע נוצרים במגרב, הנוצרים היחידים היו שבויים, סוחרים ודיפלומטים, והתואר ד'מי, נהפך שם נרדף ליהודים.

אם לגבי הנוצרים הזלזול והשנאה היו מהולים בסתר בקנאה בגלל עוצמתם הצבאית ורמתם הטכנולוגית, את היהודים הוא סבל בגלל התועלת שהם מביאים למדינה ועל כן פרש עליהם ועל רכושם את הגנתו הבלתי מתפשרת. אולם בסתר לא התייאש מהתקווה להביא אותם להכיר יום אחד בשליח האלוהים, מוחמד.

אכזריותו והתנהגותו הפראית לא מנעו ממנו להופיע לעיתים כמטיף דתי. נביא, לדוגמה האגרת ששיגר בשנת 1698 למלך אנגליה בה הוא מפציר בו, מרוב אהבה והערצה, לחזור בו מטעותו להכיר במוחמד כנביא האמת :

" ובכן נתנה פעם הזדמנות לפילוסוף נוצרי לבחון מניסיון איזו דת האמת. לאחר שבחן את התנהגותם של המוסלמים, הנוצרים והיהודים, רצה הוא להעמיד אותם במבחן הבינה. הלך ושאל את הנוצרי מה היא הדת העדיפה, זו של היהודים, זו של הנוצרים או המוסלמים ? תשובתו כמובן הייתה זו של הנוצרים. ומשתי האחרות איזו עדיפה היא ? הדת היהודית או המוסלמית ?, התשובה הייתה המוסלמית.

הלך ליהודי ושאל אותן השאלות. כצפוי התשובה הייתה, דת משה עדיפה,. ומשנשאל , ומשתי האחרות איזו עדיפה ? לא היסס והצביע על דת האסלאם. לבסוף פנה למוסלמי ובפיו אותה השאלה, התשובה היא דת האסלאם. ומהשניים מה היא הטובה הדת היהודית או הדת הנוצרית ? ותשובתו הייתה, לא אף אחת מהן כי דת האמת היא דתם של המוסלמים ".

למרות הזלזול שרכש ליהודים חסרי הכוח, היה אסמעאיל קרוב מאוד למנהגי נתיניו היהודים והכיר את תורתם, עם המצוות והאיסורים, כפי שאפשר ללמוד משתי מעשיות המובאות בספר הזכרונות של משלחת הכמרים הצרפתיים שפקדה את מכנאס בסוף המאה השבע-עשרה לפדיון שבויים נוצריים " עוד לפני בואנו נמצאו בחפירת יסודות לבניין בעיר סאלי, שני פסלים גדולים בלבוש רומי.

הובילו אותם למכנאס והמלך שלא הסכים בשום אופן למוכרן לקונסול הצרפתי דה פרילו, מסר אותם ליהודי שלו, אברהם מימראן, אשר פקד לגנוז אותם, כי פיסול פני אדם או בהמה הוא לתועבה בעיני היהודים וגם בעיני המוסלמים " הסיפור השני מחזיר אותנו לפרק הקודם ומעיד שזכר ההתעוררות המשיחית עדיין לא פג.

אל עולם שאבד-אגדות מרוקו-י. פרץ

אל עולם שאבדאל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

בן עשוי בצק

מלך אחד היה בארץ, שליבו רחב וממלכתו רחבה ממנו, עשה צדקה ומשפט, ולא היה חסר לו דבר, אך האושר לא שכן בליבו, כי ערירי היה, ואף על פי שנשא נשים רבות, מנע אלוהים מכולן פרי בטן. ברב כעסו ויאושו הכריז המלך באחד הימים: ״האשה שתנשא לי ולא תלד לי בן מות תמות.״ וכך כל שנה הוציא אשה אחת להורג, על כי לא הביאה ולד לעולם.

יום אחד נצבה על סף הארמון עלמה יהודיה, ואמרה: ״רוצה אני להנשא למלך, ובטוחני שאלוהים לא ימנע ממני פרי בטן.״ קבלה המלך. וחגגו את החתונה, שבעת ימים ושבעה לילות.

עברה שנה והעלמה לא הרתה ולא ילדה בן, הגיעה המועד להראות למלך את פרי בטנה. נפלה עליה אימה בידעה את הצפוי לה, ומררה בבכי.

נחמה אותה אמה, שהיתה עמה ואמרה לה:

״בתי, שימי מבטחך באלוהים, אפילו אם סייף חד מונח על צוארך. נעשה תינוק מבצק. שאי אותו אל המלך, ובטחי באלוהים.״

עשתה הבת כמצוות אמה, יצרה תינוק מבצק, חתלה אותו, נשאה אותו בזרועותיה והתחילה עולה במדרגות, לחדר העליה בו צפה לה המלך.

וככל שהיא מתקרבת לחדר – העליה גובר בכיה, ואמה מנחמת אותה ואומרת לה: ״ממעלה למעלה, ירחם עלייך יושב מעלה.״ ומשהגיעו עד המדרגה האחרונה ורגליהן דרכו על הסף געה התינוק בבכיה. האדים והיה לבשר ודם. נכנסה העלמה והראתה את התינוק למלך. שמח בו המלך, וערך משתה שארך ארבעים יום וארבעים לילה.

וכיוון שחנן אותה אלוהים בבן בכור, נעתר אלוהים וחננה בבן שני. גדל הבן הצעיר ופרח. יום אחד התקוטט עם אחיו הבכור, הדף הצעיר את אחיו והפילו. ראה זאת המלך, נעלב בעלבון בנו הבכור וצעק: ״וכי עשוי אתה מבצק, שנופל אתה מיד?!״. ואך אמר מילים אלו, והבן הפך לעיסת בצק. נדהם המלך, וקרא למלכה. השביעה לספר לו את האמת לאמיתה – ומשספרה לו, אמר לה: ״אכן גדול הוא אלוהים והוא אבה להצילך, ואף אני לא אגע בך לרעה, כי יש לנו בן בשר ודם.״

יישוב יהודי בעיר מנצורה שבמצרים-אוצר גנזים – מאת יעקב משה טולידאנו

יא. יישוב יהודי בעיר מנצורה שבמצריםהרב יעקב משה טולידאנו 1

תעודה זאת מראה על יישוב יהודי עתיק בעיר מנצורה (Manssoura) במצרים. בספריו של יעקב מאן על יהודי מצרים ושטראוס בספרו ״תולדות היהודים במצרים וסוריה״' ירושלים תש״ד׳ אין זכר לעיר זה שבה היה פעם יישוב יהודי. בימינו נמצאה קהילה יהודית בה״ שלא היה ידוע לנו אימתי נוסדה. ומתעודה זו שלפנינו נדע, שעוד במאה השש־עשרה נתקיים בה יישוב יהודי ויש לצרף אותה לרשימת היישובים היהודים העתיקים שהיו במצרים״

שני החתומים על התעודה, רבי נסים מליכה ורבי דוד בן יוסף׳ אינם •ידועים לנו ממקום אחר ונראה, שהם היו רבני העיר אז בשנת שמ״ג.

מלים אחדות בכתב־יד ניטשטשו ונקרעו.

בפנינו… חתומי ממה הודה כ"ר מנחם בכה״ר עזרא נ״א שהוא חייב חוב גמור ומלוה זקופה. ע״כ … מטבעות מאידיש דיוואני טובים וחשובים לכ״ר חיים יצ״ו בכה״ר יצחק אבו אל כייר יצ״ו. ונתחייב כ׳׳ר מנחם הנז׳ לפרוע הסך הנז׳ לר׳ חיים הנז׳ או לבאי כהו מזה האופן שיתן לו … כל שבוע מהשבוע הבא ראשון ואם יעבור שבוע אחד ולא יפרע לו … בתנאי הנז׳ עליו לפרוע בשבוע השני עשרה מאידיש ואם יעבור שני שבועים ולא ייתן לו העשרה מאידיש הכתובים עליו יפרע לו או לבאי כחו כל הסך הנ"ל בלי שום איחור ועיכוב וטענה בעולם כלל, ושעבד לו כ״ר מנחם הנז׳ לכ״ר חיים הגז׳ כל נכסיו שקנה ושיקנה מקרקעי ואגבן מטלטלי שיהיו אחראין וערבאין לפרעון החוב הנז״ל וכל זמן ששטר זה קיים ביד ר׳ חיים הנז׳ או ביד באי כחו האמין אותו עליו לגבות החוב הנז׳ בלי שום שבועה וגלגולה ואפילו חרם סתם וקנינו מיד רבי מנחם הנז׳ קנין שלם מעכשיו במקום שבועה כפי תיקון חכמי מצרים ז״ל במנא דכשר למקנייא ביה כתקון חז״ל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי מדעתו וברצונו בלי שום אונס :בעולם כלל בלי שום ערמה ותחבולה ובביטול עדי המודעות לדעת הרשב״א ז"ל והיה זה ביום רביעי י״ב לחדש אייר שנת השמ"ג ליצירה פה מנצורה – 1583 –  :והכל שריד ובריר וקיים

נסים מליכא- דוד בן יוסף ס"ט

אל-מנצורה (בערביתالمنصورة) היא עיר השוכנת בדלתא של הנילוס, על ערוץ דמיאט, במצרים, ובמרחק של כ-120 קילומטרים מקהיר. מצדו השני של הערוץ שוכנת העיר טלקה, שיחד עם אל-מנצורה יוצרת אזור מטרופולינים אחד שהוא בירת מחוז א-דקהלייה. אוכלוסיית העיר מנתה בשנת 2006 369,621 תושבים.

העיר נוסדה בשנת 1219 במהלך מסע הצלב החמישי על ידי הסולטאן המצרי האיובי אבו בכר מלכ אל-עאדל – אחיו של צלאח א-דין. שהקים בה את מחנהו. שמה של העיר, שפירושו בעברית"המנצחת", ניתן לה בשנת 1221 לאחר שצבא צלבני שיצא מדמיאט לכוון קהיר נעצר מול ביצורי העיר, נאלץ לסגת ולהיכנע בהביאו את מסע הצלב לסופו.

במסע הצלב השביעי הייתה העיר נצורה על ידי צבאו של לואי התשיעי, מלך צרפת ועם התהפכות הקערה על פיה נאלץ הצבא הצלבני צרפתי לסגת והובס קרב פארסכור. המלך הצרפתי הוחזק כאסיר מצרי בבית בעיר מנצורה שהיה שייך לפקיד מצרי בכיר. בית זה הוא המוזיאון היחיד בעיר מנצורה ובו מוצגים פריטים שונים שנתפסו כשלל לאחר תבוסת הצבא הצרפתי, כולל בית שימושנייד ששימש את המלך הצרפתי.

בעיר התגוררה קהילה יוונית גדולה שחבריה נאלצו לעזוב את מצרים לאחר עלייתו לשלטון שלגמאל עבד אל נאצר

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

ינואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר