מורשת יהדות מרוקו

ראית יהודים שומרי תורה, והם אנשי עבודה מסורים, מוכנים לכל משימה חלוצית. ובאישוני עיניהם שרוי הפחד מפני גזירת שמד, שרויה קשיות העורף היהודית להילחם בה בכל כוחם. יהודי דמנאת ואנשי איית בוגמאז ( מתיישבי עוצם ) אמרו " לא נלך לשבי הוונדלים של חרובית "

כמעט כל העמוד הראשון של הצופה מיום ה' בסיון הוקדש ל " מרד הקדוש "

אותה כתבה ממשיכה : " עולי דמנאת הגדירו את עצמם להפועל המזרחי, עוד בהיותם במרוקו. חיים מויאל שליח הסוכנות היהודית במרוקו מסר לספרנו כי ההודעה שפורסמה מטעם תנועת המושבים שכאילו פותו העולים לעבור להפועל המזרחי הוא שקר והמצאה "

נכון הוסיף מר מויאל, כי מר גרינקר מתנועת המושבים ביקר הראשון אצל תושבי הכפר, אך התושבים הבהירו שהם רוצים בישוב דתי של הפועל המזרחי. על אף הבטחותיו של מר גרינקר שגם במסגרת תנועת המושבים יסופקו להם כל הצרכים הדתיים – האנשים לא האמינו.

גם התושבים חזרו על זה בפני הרב הדיין במראכש והצהירו על כך בדין תורה שהם רוצים אך ורק בישוב של הפועל המזרחי. גם הרב פסק שעליהם להתיישב בישוב של הפועל המזרחי.

הנה אנשים המדברים בשם הדת, בנוסף על העלילה עלי מעלילים גם על רב מכובד שפסק את ההיפך בנוכחות מר חיים מויאל. במאמר נוסף " מלחמתנו בציד הנפשות " מיום 29.5.55 כותב הצופה בין היתר : " בכפר עוצם שבחבל לכיש רודפים המדריכים את המתיישבים על אמונתם ושמירתם את מצוות התורה…

מלחמת יהודי כפר עוצם היא מלחמה של חרות האדם נגד המנגנון האכזרי של המשתלטים. מאחוריהם צריכים להתיצב כל אלה המעוניינים לשמור על צלם אלקים של היחיד והכלל. אי אפשר להעלות על הדעת שאוכלוסי המדינה יתייחסו באדישות לכפייה נפשית זו, שרווחות אך ורק בארצות בעלות שלטון טוטליטרי…

יהודים לא יעלו הנה כדי למסור את חינוך ילדיהם לידי כופרים גמורים ….."

ושוב מאמר המשתרע על שלושה טורים בהצופה, מיום 30.5.55 תחת הכותרת " לפרשת לכיש ולקחה " בחתמתו של נ. עמינה, נאמר בין היתר :

" פרשת לכיש היא אולי באמת הפרשה הטרגית ביותר בדברי ימי ההתיישבות מאז קום המדינה…כאילו להכעיס, או להיפך, כמסייעתא דשמייא, בהבהרת העניין נזדמנו שני דברים יחד : עסק של אנשי חרובית, ראשונים להתיישבות לכיש, אנשי הכפר איית בוגמאז או דומה לזה עם עניין אנשי האניה שהגיעה השבוע כאשר 27 משפחות סירבו ללכת לחרובית לתבעו התיישבות במסגרת הפועל המזרחי. טוענים אנשי תנועת המושבים הכללית, שליח הפועל המזרחי חיים מויאל שנסע עמהם הוא אשר הסיתם באניה שיישנו את דעתם.

כבר בעצם העניין הזה – לכפות צורת חיים רוחנית של אנשים – יש משום אינקויזיציה, ולא עוד שמר מויאל הכחיש את כל העניין וציין שבאניה אף לא דיבר עמהם כלל עניין זה, אלא שהגדרתם של העולים הללו באה עוד ממרוקו.

כשהם התלוננו בפני הרב במראכש על האנשים שעסקו בעלייתם שמכריחים אותם להיכנס לתנועת המושבים הכללית, והרב פסק במפורש באסור להם להצטרף להתיישבות אלא במסגרת הפועל המזרחי, שהיא מסגרת של התיישבות דתית, ומדריכיה הם דתיים ומקיימי מצוות ולוחמים על צורת החיים הדתית.

אולם גדולה מזו, כפי שביררתי משיחותי עם מר מויאל ועם האנשים האלה, הרי אותו שליח של תנועת המושבים שארגון זה כה מתפאר בשליחותו החלוצית הוא בעצמו בהתנהגותו, הורה הדרך ליהודים אלה שלא להצטרף לתנועת המושבים.

בכפרים הנידחים שם הוא הגיע להמריץ יהודים דתיים אלה לעליה לישראל, לא התביש לבוא בכלי רכב בשבת ואף לרשום ביום שבת לעליה, וטענתו הייתה שפיקוח נפש שבהצלת יהודים מן הגולה דוחה שבת "

במאמר שני באותו גליון " איומיהם לא ירתיעו " מאיים עתון הצופה : נזעיק את אוכלוסי ישראל ואת יהדות התפוצות, נדרוש מהם להילחם בציידי נפשות ובדיכויים הרודני של עולים דתיים מארצות צפון אפריקה "

חינוך גופני.

" שרל נטר " הקימה את התשתית הספורטיבית היותר מסודרת במרוקו. המתקנים הספורטיביים היו מן המשוכללים ושירתו את הנוער היהודי המרוקאי בגאון. הדינאמיקה הספורטיבית שנוצרה בקרב הנוער המרוקאי בכלל ובתנועת " שרל נטר " בפרט, הייתה מן המרשימות בשלהי הפרוטקטוראט הצרפתי במרוקו.

" אגודת שרל נטר " אינה רואה בספורט מטרה לעצמה אלא אמצעי להעניק לבני הנוער בריאות פיסית ורוחנית. ואכן ניכרת השפעת מדריכי הספורט על רוח הנוער שלנו ".

מקס יפרח ניהל משנת 1945 את הפעילות הספורטיבית ב " שרל נטר ". הוא דאג לסנף את כל הפעילויות הספורטיביות של " שרל נטר " בכל הליגות הספורטיביות המרוקאיות, לבנים ולבנות. בתחומים שונים היא אף הייתה אלופת מרוקו – כמו באיגרוף ופינג פונג. וכל זאת כמובן מנקודת מבט חינוכית ולאור הביטוי היהודי " נפש בריאה בגוף בריא ".

האדרת החינוך הגופני היא אמונה צרופה ב " שרל נטר " :

סוף, סוף ארבעת אלפים ילדים רצים, משחקים, שרים וטובלים בשמש. ארבעת אלפים ילדים מגיל עשר עד שמונה עשרה, רק מהעיר קזבלנקה, מחלצים עצמותיהם ומפתחים את שריריהם הצעירים בחן ובאור, כל יום. צעדיהם נרשמים על האדמה שעליה דורכים, ידיהם רושמות את תנועתן במהלך השחרור והחרות.

ארבעת אלפים ילדים המללאח ומהעיר, בנים ובנות, עניים ועשירים, משתלבים בקצב הכובש אותם, תוך שמגלים את כוחותיהם. בעיניהם ניכרת השמחה שבלבם…..הם מגלים מחדש את נעוריהם…ההתלהבות הניכרת בהם ב " שטח ", מבהירה היטב שהספורט הינו סיסמתם המובהקת של הילדים……

רק תמול שלשום היו צעדיהם כושלים, תנועתם הייתה נטולת עצמאות, היו חסרי אינסטינקט של חירות, היו חסרים את אותו לוקסוס פיסי המשפר את יכולות הרוח….חלמנו כי הספורט ישיב להם את ילדותם וינער אותם מהבגרות היתרה הנעוצה באישיותם. ואכן צלחה ידינו.

יתר על כן, מקס יפרח פרסם מאמר שהציג בו את המרכזיות והמשמעות החברתית של החינוך הגופני עבור האדם בכלל והיהודי בפרט לאורך ההיסטוריה בכלל וזו היהודית בפרט – ההתפתחות החברתית ליוותה את התפתחות החינוך הגופני :

היוונים, חלוצי החברה המודרנית, מיסדו את הספורט באולימפיאדות, המהוות עד היום את במת התכנסות האתלטית היותר גדולה בעולם והסמל של האחווה והכוח המשרתים יחדיו את הרוח.    

…..בעבור היהודי, במיוחד זה החי אל מחוץ לארץ ישראל, הספורט נועד להחדיר בו את הכבוד לזולת…האגרוף, האתלטיזם, הכדורגל, הכדורסל, הרמת המשקולות מעניקים ליהודי ביטחון עצמי ויכולת הגנה עצמית. זה שהיהודים פונים לסוגי הספורט הללו מלמד על בגרות הנפש המאפיינת אותם …..

…..הנוער היהודי זקוק לאצטדיונים לא פחות מאשר לבתי ספר….עלינו לחדול מהאינטלקטואליזם המזויף, הנעדר פעילות גופנית. לא די ברו איתנה. זו צריכה לשכון בגוף בריא. הדוגמא של האינטליגנציה העולה מאירופה לארץ ישראל היא קלאסית באיור דבריי :

הרופאים, עורכי הדין והמלומדים עולים, ממירים את תפקידם לחקלאים וטרקטוריסטים…עלינו לעודד את בני הנוער היהודי, ללא הבדל מעמד חברתי, להתאמן ולעסוק בחינוך גופני – הוא יעצב דורות בעלי עוצמה פיסית, רוחנית וכבוד עצמי.

לקראת תחרויות ספורט נחלץ כל הנוער היהודי המרוקאי לתחרויות ספורטיביות בקזבלנקה, בניצוחה של תנועת " שרל נטר " :

החל מהעשה שמונה בערב, כל הספורטאים נפגשים באצטדיונים של " שרל נטר " שבהם יתחרו על הגביע המוענק על ידי " שרל נטר ", לזכר אלברט אניג'אר

La Section Sports de Charles Netter a la memoire d'Albert Anidjar.

בשנת תר"צ פתח חיים זריהן מטלמסאן בית דפוס עברי קטן בעירו. החיבור הראשון שפירסם היה חוברת דקה בת שמונה עמודים ושמה " בן אדמה ", בתרגום לערבית יהודית על ידי יהושע בן חמו, מורה בבית הספר של כי"ח בסידי בל עבס, זאת הוא טרח לציין בשער.

למרות העובדה, שחישוב התאריך העברי על גבי חוברת זו היא תרפ"ח נוטים אנו לחשוב על שנת 1930, תאריך שנרשם במפורט בשער הספר, זאת מתוך הנחה, שאם מצוינים שני התאריכים, העברי והלועזי, הטעויות בחישוב הזמן העברי תדירות יותר, והתאריך שנקבע בעמוד השער בידי המדפיס הוא התאריך הנכון.

בשנת תרצ"א, כלומר 400 שנה לאחר הנסיון של גולי ליסבון בפאס, התחדש הדפוס העברי בעיר זו ועמרם חזאן ומסעוד שרביט פותחים בית דפוס העתיד לפעול עד שנת תש"ך. הספר הראשון שיצא תחת ידם הוא " חוק ומשפט ", שאלות ותשובותעל חושן משפט, לרבי חיים טולידאנו.

בשנת תרצ"ט נפתח בית דפוס עברי נוסף במגרב. הוא הוקם במכנאס בידדי האחים פנחס ויצחק צאייג', שלמדו את מלאכת הדפוס אצל אדם בשם בואזיז, מדפיס ממוצא אלג'ירי.

החיבור העברי הראשון שהדפיסו הוא " תורת אמת ", פירושים לשולחן ערוך, מאת הרב רפאל בירדוגו ממכנאס. הן בפאס הן במכנאס מצטיינת ההוצאה לאור העברית בטיפוח רב, וניכר בה השכלול שהושג בענף הדפוס בכללותו.

ולבסוף משה חלואה פותח בעיר אוג'דה בשנת תשי"א בית דפוס עברי, האחרון כנראה בכל המגרב. מבית דפוס צנוע זה יצאה באותה שנה חוברת בעברית ובצרפתית בשם " נוסח פיוט מי כמוך ".

בשמך מאה שנה פעלו ב – 14 ערים בצפון אפריקה – שלוש בתוניסיה, ארבע באלג'יריה ושבע במרוקו, למעלה משלושים בתי דפוס עבריים, שהוציאו לאור כמות עצומה של ספרים, חוברות, עיתונים, קונטרסים, סיפורים ושירים בעברית ובערבית יהודית מתוניס, מאלג'יר וממרוקו.

בעלי מלאכה ופועלי דפוס זכו להציל מן השיכחה מאות כתבי יד, בזאת לא זו בלבד, שאיפשרו את הנחלתה של חכמת הרבנים המקומיים מדור לדור, אלא אף זו שפובליציסטים, מחרי שירים ומתרגמים ירחיבו אופקים של ההמונים הצמאים לדעת.

עם ההתפתחות המהירה שזוכה לה התרבות הצרפתית בקרב ההמונים, תופסת האות הלטינית את מקומה של האות העברית. במהרה הופכת העברית לנחלתו של קומץ משכילים, והשפה הערבית יהודית אינה עומדת בתחרות מול נחשולי השפה הצרפתית, ההופכת באופן בולט ללשון האינטלקטואלית בקרב יהודי המגרב.

אולם תמורה זו מתרחשת בכל מקום באותה העוצמה. למעש, בעוד המעבר לצרפתית מהיר בערי החוף מתוניס ועד לקזבלנקה, לרבות אלג'יר, ווהראן וטנג'יר, הרי שבערים הפנימיות ובדרום שומרות העברית והערבית יהודית על עליונותן.

הן בג'רבה, הן במראכש והן בגרדאיא, צעירים כזקנים היטיבו לקרוא עברית, והיו לקוחותיהם הנאמנים של בתי הדפוס העבריים ערב מלחמת העלם השנייה. אולם יש לציין, שהתחדשות העברית המודרנית החלה בתוניס ובעיקר במרוקו זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה.

התעוררות זו עודדה פרסום סוג שחדש של ספרים ספרי העזר ללימוד העברית המודרנית. על מנת לסכם סקירה זו, הבא נזכור שבהתאם להערכות ראשוניות יצאו לאור קרוב ל – 3000 חיבורים באותיות עבריות במגרב, עריכת רשימה מדויקת של יצירה ספרותית ענפה זו היא משימה שמן הראוי שיוחל בה.

סוף הפרק " על הדפוס העברי במגרב " מאת אברהם הטל בספר " ממזרח וממערב " כרך ב'.

דברי סולי שרביט

כל שאיפתה של סבתי סוליקה הייתה לבנות משפחה לבנה עקיבא. חזונה היה משפחה שתמנה מה שיותר ילדים, ואולי בהמשך יקום שבט שייקרא "שבט אזולאי״.

הבדידות היא הדבר הנורא ביותר שהרגישה בחייה, לכן חששה כי בנה ימשיך ויחיה ללא משפחה. ואכן כך היה הדבר. אבא נישא בשנת 1932 לאמא אסתר לבית חרוש, וחלילה, לא בשידוכין, כי אם באהבה של ממש, בת ימינו. חלומה של סבתא התגשם. אבא ואמא הביאו לעולם שמונה ילדים, לשביעות רצונה של הסבתא ולשביעות רצונם. הילדים נשאו שמות של בני המשפחה שנפטרו: דוד, על שם הסבא דוד, ציון, על שם אח אבי אשר נהרג, יוסף נשא שני שמות: חיים ויוסף, שכן בכל משפחות אזולאי חובה לשאת את השם חיד״א, (חיים יוסף דוד אזולאי) זצ״ל. שם זה הוא תעודת זיהוי למשפחות אזולאי, והרי אנו יוצאי חלציו.

האם והסבתא נושאות בעול

אמא מעלה זיכרונות מלידתו של יוסף – כיצד היה עליה לאתר היכן אבא נמצא. הוא נעדר שבעה חודשים, ולברית המילה של בנו חייב היה להגיע. לאחר חיפושים נמצא אבא לא הרחק מהבית, בשכונת גבעת שאול, בבית חרושת ״פרומין", במרתף המחתרת של "ההגנה״, שכן איסור מוחלט הוטל עליו שלא להיראות בשטח.

סבתא הייתה שותפה לכל ענייני הבית. חלוקת התפקידים בין אמא לסבתא בענייני משק הבית הייתה טבעית, כשהן נועצות זו בזו כאם וכבת, וממלאות את תפקידן על הצד הטוב ביותר. ועלינו לזכור, שכל עבודות משק הבית נעשו ללא עזרת מכשירים חשמליים. כל העבודות נעשו בעמל כפיים, ביום לאור היום, ובלילה לאורה של המנורה (״לאמף״ או ״לוקס"), שהייתה תלויה על התקרה ומפיצה אורה בכל החדר. תארו לכם מה רבתה השמחה כשהחשמל הגיע לביתנו.

עבודתה של אמא הייתה מורגשת בכול. אמא דאגה לכל צרכינו. האבק שהיה חודר מבחוץ ומכסה את כלי הבית פחת והלך. הלבנים היו מכובסים ומתוקנים, ובערב מוגשים להחלפה. סבתא הייתה מבשלת, אופה ומסייעת לאמא בחינוך, בעבודות משק הבית כל ימות השבוע. ביום שישי השכימו אמי וסבתי לקום בשעה שכל בני המשפחה היו עדיין ישנים. סבתי כבר הכינה עיסתה אמש, ועם שחר תתחיל ללוש את הבצק, להתקין את החלות והעוגות, להכין את ״החמין״ המיוחד והמפורסם של אמא ולהובילם לתנור של האופה שהוד, אשר מאפייתו נמצאת בקצה השכונה. רבים המאכלים שאמא וסבתא הכינו בשעות אלו. אין רגע באותו יום, שלא היו עסוקות במלאכתן. ביתנו היה נקי עד מאוד. מי לא מכיר את הפרימוס מהנחושת וכלי הנחושת, שידיה של אמא עמלו בהם?

זוכרת אני את התמיסה של הסיד שצבעה לבן, שבה הייתה סבתא מורחת את רצפת החדר. לאחר טיפול זה הייתה הרצפה חלקה, מבריקה ומעוררת פליאה אצל המבקרים בבית.

מפיות תחרה וסדיני תחרה, מעשה ידה של אמי, קישטו את הבית. אמא טיפלה במסירות רבה בנו: שמרה עלינו, רחצה אותנו, חפפה ראשינו, התקינה בגדינו. העבודה הייתה זורמת בידיה, ותוצאותיה מרובות מאוד. היא הייתה מנקה מקומות שעין זר אינה שולטת בהם, ומכאן המסקנה, שהיא עשתה את הדברים לשמם, לשם הניקיון ממש, ולא רק לשם ראווה. ולאחר מעשה הייתה הרגשה, כי אין רבב בבית, והוא נקי עד תום.

סבתא הייתה עורכת קניות, חשבונות, עומדת על המקח ודואגת לענייני חוץ, שכן אבא נעדר מהבית. משטרת היישובים, ההגנה, הדאגה לפרנסה, גזלו את רוב זמנו. לא ידענו מתי אבא ישוב: האם בסוף היום, במשך השבוע, אחרי חודש, ואולי יותר? ולכן הנטל היה רב עליהן. אך כילדים הבנו, שענייני הביטחון בארץ בוערים, ואין לנו זכות לתבוע את נוכחותו של אבא.

המשפחה גדלה, נוספו עוד ילדים. נולדה מרגלית, על שם דודתי אחות אבי. לא תאמינו. ציפו לה כמו שמצפים לבן זכר. לכבודה נשחטה פרה, ומי לא היה שותף לזלילה? נולדו עוד: סולי, אנוכי, על שם סבתי אם אבי; חיה, על שם אחות אבי; וחנה, על שם סבתה של אמי. טרדות הבית רבו עתה פי כמה, ואף על פי כן הוסיפה האם לשאת בעול כמימים ימימה. מקץ שמונה שנים, לאחר לידתה של חנה, נולדה פנינה (זוהרה), על שם סבתי, אם אמי. פנינה סימלה תקופה חדשה בחיי המשפחה, עקב השינויים שחלו במדינה בתחום הכלכלה והחברה. בתקופה זו המצב הכלכלי בביתנו היה כמעט זהה למצב ששרר אצל כל תושבי הארץ. קשה לאמר ששפענו כל טוב, אך תחושה של חסר לא הייתה, אם כי מה שהושג, הושג ביזע.

ד. מעמדם החוקי ומצבם המדיני והחברתי של יהודי אפריקה הצפונית

מצבם המדיני והחברתי של יהודי אפריקה הצפונית במאות ה־17 — 19 היה בראש ובראשונה פועל יוצא של מעמדם החוקי תחת שלטון האיסלאם. בהתאם להלכה המוסלמית נחשבו היהודים למיעוט דתי, שיש לסבול את קיומו במדינה המוסלמית, להבטיח לו חסות וביטחון ולהעניק לו אוטונומיה באירגון מוסדותיו וחייו הפנימיים. על בני המיעוט היהודי הוטלו הגבלות רבות ושונות והם אף חוייבו בתשלום מסים, שהמוסלמים היו פטורים מהם. אך למעשה היתה הבעיה מורכבת ומסועפת יותר. מצב היהודים היה תלוי בשורה ארוכה של גורמים: בתנאים הגיאופוליטיים ששררו בארצות שבהן חיו, ואפילו באזורים שונים בתוכן: במישטר המדיני — יציבותו הפנימית ותלותו בגורמי חוץ: בכוחם והשפעתם של מרכיבי החברה השונים, ובמיוחד החוגים העליונים שבה — קציני צבא, ראשי שבטים, ראשי הכמורה הדתית: בצרכיהן הכלכליים של מדינות המגרב, בקשריהן עם ארצות חוץ ועוד.

1. מעמדם החוקי של היהודים

עקרונות הדת, שהנחו את השליטים המוסלמים בכל מקום ביחסם אל יהודים ונוצרים כאל ״ד׳מי״ם — בני־חסות שיש לסבלם ולהגן עליהם, אולם אין להתיר להם לתפוס מקום של השפעה מדינית וכבוד בקרב ״המאמינים״ המוסלמים, התקיימו ובאו לידי ביטוי גם בארצות אפריקה הצפונית. אלא שעם היעלמותה של הנצרות באפריקה הצפונית במאה ה־12 — להוציא מצריים, שבה המשיך להתקיים מיעוט נוצרי ניכר — היה המונח ״ד׳מי״ם מכוון כלפי יהודים בלבד.

הנחת המוסלמים היתה, שהיהודים חיים בקירבם לפי התנאים שמטיל האיסלאם -על ה״כופרים״ שלא קיבלו אותו, אך הם שייכים ל״עמי הספר״ — שאלוהים התגלה אליהם ונתן להם כתבי־קודש, את התנ״ך והברית־החדשה. מטרת המוסלמים היתה כפולה — להשפיל את ה״כופרים״ ואת אמונתם מחד גיסא, ולבודד אותם מיתר החברה מאידך גיסא. ההגבלות הידועות לנו כבר מימי־הביניים המוקדמים, והמיוחסות ברובן לכובש המוסלמי עומר, היו תקפות באיזור זה עד המאה ה־19. אך למעשה נשמרו בעיקר התקנות המפלות המחייבות לבוש מיוחד ליהודים או בגדים בעלי גוון מיוחד, האיסור שחל על רכיבה על בהמות אצילות כמו סוסים, האיסור לשאת נשק וכן הגבלות על הליכה ברגל נעולה בסמוך למיסגדים או איסור כניסה לאתרים מקודשים לאיסלאם. ההגבלות על בניית בתי־כנסת, איסור הגבהת בנייני בתי־כנסת מעל לבניינים ערביים, איסור עריכת טקסים דתיים בפומבי, איסור אימוץ שמות־משפחה ערביים וכיוצא באלה — הללו נשמרו פחות וחלו בהן תנודות ותמורות שונות. ההתרוצצות בין מגמות מחמירות לבין מגמות מקלות היתה תלויה במידת השפעתם של חכמי הדת המוסלמים, שהיו ממונים על שמירת המסורת הדתית, על הפחות והסולטאנים. נראה, שבמקומות שבהם לא הקפידו במיוחד על ההלכה המוסלמית, כגון בחלק מהאזורים הכפריים שבדרום מארוקו, נהנו היהודים מיחס פחות מחמיר מצד השייח׳ים הברברים, לעומת המצב במרכזים העירוניים.

אף־על־פי־כן, אין להפריז במידת החומרה שבהגבלות שצויינו לעיל. עם חלקן השלימו היהודים ככורח מציאות המתחייב מהיותם נתונים תחת שלטון האיסלאם, ובאחדות מהן — והבולטת שבכולן היא השוני בלבוש — אולי אף ראו אות לייחוד ושוני מסביבתם, ונשאוהו בגאווה. מסקנה זו עולה מכמה עדויות מהמסורת העממית של יהודי אפריקה הצפונית. בועז חדאד מג׳רבה — האמון על המסורת היהודית של קהילה ותיקה וחשובה זו — מציין שגם לאחר שבוטלו במאה ה־19 חוקי האפליה לגבי לבוש יהודים היתה ״תלבושתם עשויה בצורה שכל הרואה אותה מרחוק יכיר כי הלובשה מזרע ישראל הוא״(ספר ג׳רבה יהודית, ירושלים, עמי 67). יתרה מזאת, הוא מציין שיהודי ג׳רבה היו נותנים פס שחור במכנסיהם, וזאת על בסיס של מסורת האומרת, שדבר זה נקבע כזכר לחורבן בית־המקדש. כדברים האלה אומר גם חוקר התלבושות של מארוקו ז׳אן בזאנסנו: ״במרוצת הזמן הפכו היהודים — כמו בכל תפוצות הגולה — את אותות הקלון האלה(צבע שונה בלבוש, פריטי לבוש המיוחדים רק ליהודים וכד׳), לציון ייחודם ומסורתם ואף התגאו בהם. לדבריהם היה הצבע השחור של לבושם סמל לחורבן בית־המקדש, ולא שריד מחוקי אפליה״(חיי היהודים במארוקו, ירושלים, תשל״ז, עמי 185). באשר להגבלות אחרות, כמו נשיאת נשק ורכיבה על בהמות אצילות, שעוררו תרעומת בתקופות קדומות, ספק אם נתנו היהודים את דעתם עליהן, בפרק הזמן הנדון, או אם בכלל ייחסו להן חשיבות. דבר זה עולה משתיקתם הכמעט מוחלטת של חכמי הזמן וסופריו, שמזכירים אפליות אלו לעיתים נדירות, בעוד שסביר להניח שלא היו מתייחסים אליהן בשוויון נפש אם אכן היו מעיקות עליהם.