ארכיון יומי: 12 בינואר 2016


כנס יהדות צפון אפריקה- ניסים קריספל-Conference of North African Jewry -Nissim Krispel

כנס יהדות צפון אפריקה- ניסים קריספל -Conference of North African Jewry -Nissim Krispel

אחד מימי העיון המדהימים שנוכחתי בהם, עד לבאר שבע הדרמתי על מנת להשתתף ביום עיון פורה זה….

סיזיפוס המאושר: מחשבות על הספר "בוקר טוב אלץ היימר" לאמנון שמוש-דוד גדג'

סיזיפוס המאושר: מחשבות על הספר "בוקר טוב אלץ היימר" לאמנון שמודוד גדג

by דוד גדג

באחד מסיפוריו העיד אמנון שמוש כי הוא מביט על העולם מבעד לשלושה זוגות של עדשות משקפיים: הזוג המזרחי, הזוג הישראלי והזוג הקיבוצי. כל סיפור או שיר שכתב מתווכים דרך אותן עדשות, ואלה מעשירות את נקודות המבט ביצירה. אולם אין מדובר בפרספקטיבה בלבד, ודומה כי עדשות אלה מסמלות את התפקיד שלקח על עצמו כרועה של כל אחת מהקבוצות. במשך כל שנות יצירתו כתב על עיר הולדתו חלב, על ימי הזוהר של התנועה הקיבוצית ועל מדינת ישראל בראשית דרכה. בספרו החדש החליט שמוש להסיר את משקפיו והוא אינו מבקש לשמש שליח ציבור של קולקטיב זה או אחר. ב"בוקר טוב אלץ היימר" הוא מזמין את הקורא לדירה הצנועה שלו ושל רעייתו חנה בקיבוץ מעיין ברוך ולשגרה היומיומית בה הוא מלווה באהבה אין קץ את אהובתו שלקתה באלצהיימר.

"בוקר טוב אלץ היימר" כתוב כיומן המתעד את שגרת חייה של חנה בצל המחלה ובתוך כך את התמודדותו של שמוש כבן זוג שבחר להישאר לצדה. הוא החל בכתיבת היומן שבע שנים לאחר שאובחנה, בעת שהחמירה המחלה, ולפיכך ראשית הספר נכתב במבט רטרוספקטיבי. בהמשך הוא עובר לכתיבה בזמן הווה המתארת חוויות, דיאלוגים ואף מכתבים. ניתן לשגות ולחשוב שהספר לא נערך כראוי וכי סיטואציות דומות חוזרות שוב ושוב. אולם קרוב לוודאי שמדובר באמצעי אמנותי הממחיש בזעיר אנפין את החיים בצל האלצהיימר. כך למשל מתאר שמוש פעמים מספר את חוויית קריאת העיתונים המשותפת עם חנה, ממנה משתקפת הידרדרות המחלה. בתחילה קוראת חנה לאמנון מאמרים שלמים בעיתונים, מאחר וראייתו שלו הולכת ונחלשת. בהמשך קוראת את הכותרות בלבד וחוזרת עליהן מספר רב של פעמים, לבסוף קוראת את הכותרות אך מתקשה להבין את המילים, נתקפת בתסכול ומפסיקה לקחת חלק בקריאה המשותפת. מתוך התיאור החוזר, של ימים ושל אירועים שבים ונשנים, לא ניתן שלא לראות בדמותו של שמוש את סיזיפוס הנושא על כתפיו את כובד המחלה ביודעו כי הדרדרות הסלע לא תאחר לבוא, ופגיעתו רק תלך ותגבר. אך כמו סיזיפוס המאושר של אלבר קאמי גם שמוש חש באושר הממלא את לבו מעצם המאבק במחלה ומהאהבה שמקבל מחנה.

כאמצעי ספרותי דומה מקפיד שמוש לתאר את השגרה היומיומית בלבד, ונמנע מפירוט של אירועים שחורגים ממנה. אלה מאוזכרים במלים בודדות מבלי שהקורא יוכל לחוותם, שהרי ממילא יאבדו מזכרונה של חנה תוך זמן קצר. כך נשאר רק רסיס זיכרון על יום הולדת, מסיבת חנוכה, ליל סדר או ביקור הבת מאמריקה. בדרך זו מועבר תסכולה של חנה ובמקביל גם זה של שמוש על אובדן הזיכרון אל תודעתו של הקורא המאוכזב.

לפי שמוש הסוד להתמודדות עם שגרת היום הקשה והירידה הבלתי נמנעת במדרון הקוגניטיבי הוא האהבה. אין מדובר באהבה של חברים, בני משפחה או אהבת הורים לילדיהם, כי אם באהבה של בן זוג ותיק ותומך. אהבה זו אינה גם המשכה הישיר של אהבת הנעורים אלא "אהבה שאינה תלויה בדבר, בשלה יותר, שלמה יותר, מודעת לדרך שכולה מהמורות". מדובר בהתאהבות מחדש משום שמושא האהבה הוא אדם חדש, "כלי שבור", כדברי שמוש, והתנאי להתאהבות מחדש הוא קיומה של אהבה גדולה ואמתית שנים רבות טרם הופעת המחלה. שמוש בספרו פותח צוהר לאהבה אחרת, וחושף "אהבת זקנים" הכוללת גם אהבת בשרים, נושא חשוב שלרוב נדחק לשולי השיח החברתי אשר מקדש את עולם הצעירים. התובנות העולות מן היומן בנושא האהבה נוגעות ללב ומהוות שיעור מאלף במסירות, הקרבה, ושותפות גורל. מעין מדריך לאוהב המוחלט תהא זו כל מערכת זוגית שתהא ובכל גיל.

אך יתרונו של  שמוש אינו מסתכם באהבתו חסרת הסייגים לחנה. הוא מחזיק ביתרון ששמור לו כסופר. דומה שסבלנותו כלפי התנהגותה הלא מובנת, שלא לומר המקוממת, נובע מרגישותו ויכולתו כסופר להיכנס ממש לדמותה ולראשה ולגלות אמפטיה ואורך רוח יוצאי דופן. באותה דרך בדיוק נהג עם דמויות אחרות בספריו כמו דמותה של נאזירה "המכשפה" מחלב ("שנים של זהב"), ניצולת השואה בקיבוץ ("בלה של החורשה"), הרועה התימני הצעיר שאימץ ("ענבלים") או חבורת צעירים עולים ממרוקו שקלט בקיבוץ ("זרזירים"). בסיפורים אלה ובנוספים בולט המחבר בסבלנותו לדמויות שדרשו תשומת לב מיוחדת.

בספר זה בולט גם כישרונו כמספר סיפורים שאינו נכנע לאלצהיימר ומספר לחנה כל בוקר מחדש ובסבלנות אין קץ את זיכרונותיה היפים מחייהם המשותפים, ואלה גורמים לה לעונג רגעי, "עיניה נדלקות והיא מבקשת עוד ועוד. מזל שאני יודע ואוהב לספר ושזיכרונותי מלאים ואופטימיים. עד אין קץ". הקורא אינו זוכה לקרוא סיפורים אלה במלואם, אך רמזים ששוזר שמוש מאפשרים לאתר אותם בין מאות הסיפורים שכתב עד היום.

אהבתו של שמוש לחנה רעייתו ממוססת כל דחף לכעוס עליה גם ברגעים של התנהגויות תמוהות ובלתי הגיוניות. הוא מפנה את כל כעסו לדמות פיקטיבית שיצר, "אדם ששמו הפרטי אלץ ושם משפחתו היימר, והוא מאיים בעוצמה רבה על מוחה של חנה ועל הזוגיות הממושכת והמושלמת שבנינו". אלץ חדר לגופה של חנה והשתלט עליה, "בימים האחרונים הוא ממש מדבר מגרונה… אפילו מבט העיניים שלה משתנה בשעות אלה". שמוש מתאר את חנה כאחוזת דיבוק באמצעות מאפיינים נוספים הרומזים לתופעת ה"איחוז" וביניהם השתלטותה של ישות גברית, על-טבעית ומרושעת על קורבן נשי המתנהג באופן תוקפני וחסר מעצורים, ללא יכולת שליטה. בשונה מהדיבוק המסורתי, את זה של חנה לא ניתן לגרש, ומקורו, כפי שרומז שמו, גרמניה הנאצית. ההסבר לקשר הגרמני עולה בסוף היומן מתמלילי שני ראיונות עם שמוש שקיימה אורית שביט, תלמידה לתואר דוקטור מאוניברסיטת חיפה. שמוש משער כי התנהגותה של חנה היא ביטוי פוסט טראומטי מאוחר של תלאות המלחמה ובריחתה כנערה מגרמניה לאנגליה, וחייה כפליטה בארץ זרה.

סוגיית השואה ומלחמת העולם השנייה מהדהדת גם ביצירתו של האמן חיים מאור שמעטרת את כריכת הספר. אין זו  הפעם הראשונה שהשניים משתפים פעולה. בשנת 1984 צייר מאור אוסף ציורים שליווה את שירי הספר "עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנוֹר", ולפני שנים אחדות עיצב את כריכת אוסף הסיפורים "תמונות משני עולמות". על כריכתו של "בוקר טוב אלץ היימר" מופיע טריפטיכון המציג את דיוקנה של חנה בשלושה שלבים תוך שדמותה נעלמת וחושפת את לוח העץ שעליו צויר הציור. יצירה זו עוצבה בהשראת שתי יצירות דומות של מאור "העלמות 1 (אמא)" ו- "העלמות 2 (אבא)", בהן הוא מציג את הוריו ניצולי השואה בשלושה ציורים, תוך שדמותם נעלמת. העלמות דמותם משמשת משל לתהליך התעממות זיכרון השואה ושל היעלמות דור ניצולי השואה יחד עם סיפורם. בציורה  של חנה יכולה היצירה לקבל משמעויות חדשות – היעלמות בשל אבדן הזיכרון או היטשטשות דמותה בעקבות אובדן ראייתו של שמוש. מאידך, אם נביט ביצירה מלמטה למעלה תקרום דמותה אט אט עור וגידים ותשוב לחיים בזכות כתיבתו של אהובה בספרו החדש.

דוד גדג' | ינואר 8, 2016 בשעה 9:34 am | קטגוריות: אומנות, נשים, סוריה, ספרות, שואה | כתובת URL: http://davidguedj.co.il/?p=213

ארבעה כתובי־יד מספר דברי הימים של פאס, היו לפנינו בשעת סידור הטקסט.מאיר בניהו

ארבעה כתובי־יד מספר דברי הימים של פאס, היו לפנינו בשעת סידור הטקסט.פאס -שער הקסבה

  • כ״י נ׳ סלושץ (סימנו להלן: כ״י א׳. נמסר על־ידו למכון בן־צבי ומספרו 1747).

הוא המקור. נכתב בידי ר׳ שמואל אבן דנאן הרביעי, המאסף עצמו, והוא שימש יסוד למהדורתנו. היו בו ארבעים ושמונה דפים, כל עמוד 24-21 שורות. בכמה מקומות יש מחיקות והוספות, המעידות על כתיבת ידו שלמחבר. בשלושה מקומות יש גם חתימתו שלר׳ שמואל אבן דנאן(כ״י יג ע׳׳ב, כא ע״א, מז ע״א). הדף הראשון וכן הדפים ט-י, טו-טז, כה, לא, מה — חסרים. חלקו השני שלכתוב־היד נמצא באוסף בניהו, סי׳ צ110. כיום יש בו עשרים ושבעה דפים(מט-עה). הוא כולל עניינים שונים: בדף מט ע״א-נ ע״ב: ׳מעשה׳ מימי ׳דון גואן בקאשטיליא׳; מעשה חנוך (6א); בסופו כתוב: ׳ע״כ מצאתי בקונטריס ישן… הצעיר סעדיה ן׳ דנאן ס״ט שנת שמנ״ה [ש״צ] ליצירה׳(8ב)! מעשים מס׳ איומה כנדגלות לר׳ יצחק עונקינירה(קושטא של״ז). ובסופם דברי חתימה אלה: ׳כתבתי אלו הדברים לפי שראיתי שיועילו הרבה לכל המוכיחים. עבד רחמן ונאמן, סעדיה אבן דנאן ס״ט׳(14ב). ולמטה מהם חתימת ר׳ עמנואל מאנסאנו: מאורעות שנת הוחלת״י, תנ׳׳ט (15 א); ספר זרובבל (17 א); האותות של משיח (20א). בסופם: ׳ע״כ מצאתי בכתיבת יד אדוני זקיני החכם השלם הדיין המצויין כמה״ר סעדיה אבן דנאן זלה״ה … והעתקתי ביום חמישי ארבעה ועשרים לחודש טבת בשנת תפד״ה ליצירה. נאום הצעיר עבד ה׳ ב״ה המקוה לרחמיו יתברך שיעננו בגשמי ברכה ורצון ולהושיבו שליו שקט ושאנן… שמואל אבן דנאן׳ (21א). ספר זה היה בידי ר׳ שאול סירירו ונזכר באיגרת השבתאי ר׳ יעקב ן׳ סעדון לר׳ יעקב ששפורטש בלשון זה: ׳בא הכתב השלישית והכריעה לכף זכות… שנמצאת בבית גנזיו של החכם השלם כמה״ר שאול סירירו נ׳׳ע בפי׳׳ס והיא נבואת זרובבל, שהעיד שהיה מדבר עם מטטרון׳; ׳סימני השנים׳ (22א-25ב) לר׳ יהודה ב״ר יוסף אלכרסאני, מחבר ׳ארון העדות׳(כ״י אוכספורד 1635 וכ״י בית הספרים 38°5972), שבו כתב מקצת קורותיו בשנת קכ״ה. בסופו כתוב: ׳עד כאן מצאתי בשם החכם כמה״ר יהודה אלכרסאני ז״ל האיצטגנין… שמואל בן תאן ס״ט … ר׳׳ח שבט בשנת תפד״ה ליצירה פה פאס׳17. חיבור אחר שלו ׳עלאמת אלכסוף׳ בערבית בדף 27א והסוף חסר. בדף שלפני כן(26) מאורעות שנת תנ״ט.

  • כ״י בניהו(סימנו להלן: כ״י ב). נעתק בפאס בשנת תרע״א.

 בשער כתוב: ׳יצא עת״ק ע״י איש צעיר רפאל יעקב אבן עטר הי׳׳ו שנת כי אתה הורת״ני היא שנת התרע״א ליצירה פה העירה פאס יע״א׳. בכתוב־יד זה עז דפים בכתיבה מרוקאנית יפה מסולסלת. בכל עמי 22-21 שורות. דברי הימים שלאבן דנאן מסתיים בסוף דף ל ע״ב. משם מתחיל ׳זכרון לבני ישראל/ כרוניקה שלר׳ יהודה אבן עטר, המסתיימת בדף מ ע״ב. משם ואילך לקט שלמאורעות שונים משנת תקל״ט ועד שנת תרנ״ד(מב ע״א). המעשה שבסוף כ״י א נמצא גם בכ״י זה, אלא שנספחו אליו סיפורי מעשים חדשים, קצתם ידועים וקצתם לא ידועים: ׳האותות של משיח׳(נט ע״ב-סב ע״ב); ׳סדר הקבלה׳ ויסדר המלכים׳ שלר׳ סעדיה אבן תאן הראשון ותשובה שלו בעניין האנוסים (0ג ע״א-עז ע׳׳ב), שנדפסו כבר

  • כ״י נ׳ סלושץ (סימנו להלן: כ״י ג).

 העתקה משנת תרס״ח. בשער הספר כתוב: ׳יצא עת״ק ע״י איש צעיר יוסף בן נאיים הי״ו שנת התרס״ח ליצירה׳. הוא מחבר ס׳ מלכי רבנן. שבעים דפים. דומה בכל לכ״י ב, אלא שההוספות מגיעות עד שנת תרל״ט ולא עד שנת תרנ״ד. סיפורי המעשים מתחילים בעמי 42א.

  • כ׳׳י מכון בן־צבי. העתקה מאוחרת.

בעמי 25-1 ׳זכרון לבני ישראל׳ לר׳ יהודה אבן עטר הנזכר להלן. דברי הימים של פאס מתחיל בעמי 26 ולא נשלם בטופס זה. כתוב־היד מחזיק 36 עמודים.

משפחת אבן דנאן.

משפחת אבן דנאן מוצאה מגרנדה בספרד ונתפרסמה ביותר לאחר ביאתם של גולי ספרד לצפון אפריקה. בניה היו מגדולי החכמים במרוקו והטביעו חותמם על הקהילות מאז ועד היום. משפחה זו העמידה דיינים ומורי הוראה מרביצי תורה ודרשנים, פרנסים וראשי קהל, סופרים, פייטנים וחזנים.

לפי מסורות שונות היו בני המשפחה הזו בצפון אפריקה לפני גירוש רנ"ב. על סמך מסורות אלו קובעים החוקרים, שמפחת אבן דנאן באה לפאס אחרי גזירות שנת קנ"א. הללו קושרים את המעשה שלשנת קצ"ח, שהיה עילה לגירוש היהודים מפאס הישנה, בשמו של רבי משה בן מימון.

אבל שום מקור היסטורי אינו מייחס חכם זה למשפחת אבן דנאן. יתר על כן, יש בידינו ידיעה על מעשה שנת קצ"ח מרבי סעדיה אבן דנאן השני, ובו אין כל זכר לחלקו של אבי זקנו, כביכול, בימי הגזירה. החוקרים מסתמכים בעיקר על כך, שרבי סעדיה יצא מספרד לפאס ושבספריו הוא מזכיר, כביכול, בהטעמה יתרה את חכמי פאס. אבל באמת לא היו רבי סעדיה ואביו רבי מימון מעולם בפאס.

מאין בידינו מקור מפורש על כך עלינו להצטמצם בעדות שיש לה יסוד היסטורי מפורש ולקבוע, שרבי מימון אבן דנאן ובנו רבי סעדיה הראשון היו הראשונים שיצאו מספרד בימי גירוש 1492 והתיישבו בצפון אפריקה.

רבי סעדיה הוא הדור השישי למשחת אבן דנאן. אביו היה רבי מימון בן רבי משה בן רבי מימון בן רבי משה בן רבי מימון המכונה אבן דנאן. רבי סעדיה נולד בגרנדה בשנת 1440 לערך. הוא היה גדול בתורה, קורא הדורות, פרשן, חוקר הלשון ואחד מגדולי המשוררים בספרד בתקופתו.

על חייו בגרנדה אין אנו יודעים אלא מעט. בסוף ספר הקבלה שלו, שהשלים את חיבורו בגרנדה בי"ב בתמוז שנת 1480, הוא כותב : זה היה בעיר גרנדה ואנשיה מסתתרים ומשתאים משתוממים במחשבותיהם וענייניהם, מסתבכים מסיבת השתלטו הרשעים והחנפנים על קהלם ובגלל פחדים מפני המגפה. יש כאן רמז שקוף למדי נגד אחדים מראשי הקהילה, שמעשיהם לא היו לפי רוחו. נראה שהדבר פגע בייחוד בגופו, ולפיכך מסתבר שרבי סעדיה שימש אז כרב הקהילה ובתוקף תפקידו הוכיח את הפרנסים על מעשיהם.

וגם בשירו נמצאים רמזים על כך "

אמת יהגה חכי / לדור דוברי כזב

ואוכח ולא פנה / ואחכים ולא עשה

אבקש שלום אנשי / זמני ירבוני

ואחשוב עליהם טוב / והם יחשבו רעה

ואראם עצת נפשי / ויתלחשו עלי

ואקריב וירחיקם / לבבם אשר תעה.

 

וכן בשיר אחר

פרצו נקלי עם אשר אין בם

מוסר ואלה תולדות פרץ

איך תעמוד ארצם ואין להם

מלך במשפט יעמיד ארץ.

הייתה לו כנראה ישיבה. בשיריו הוא מזכיר שהיו לו תלמידים. לבקשת אחד התלמידים חיבר את " סדר המלכים ".

רבי סעדיה היה חוקר וכתב בעיקר מאמרים ומחברות בענייני לשון ושירה. לא כל חיבוריו הגיעו אלינו, ומעטים מהם ראו אור במהדורות שאינן מדעיות. רבי אברהם גבישון, מגדולי משפחות המגורשים מספרד באלג'יר, מונה את העניינים שעסק בהם רבי סעדיה, ואלה דבריו :

ראיתי כי הרב הגדול רבי סעדיה אבן דנאן ז"ל בעל הערוך, כי נראה מתוכו שלא הניח מקרא משנה תלמוד רבה ותנחומא שלא למד, גם עשה שרשים של כל הכ"ד, ואף על פי בשיריו מצאנו כמה וכמה משירים דופים לגופניים. ( כלומר שירי אהבה ).

אחד מצאצאיו, רבי שאול אבן דנאן – תקכ"ג , מוסר שבידי המשפחה היו כמה מחיבוריו, שרבים אשר אתנו מכתבי ידו חידושים ופסק ופירושי פסוקים ושירים ערבים.

הפעילות הקהילתית -רוברט אביטבול..תחומי הפעילות של הקהילה הספרדית המאוחדת של קוויבק

הפעילות הקהילתית רוברט אביטבול

תחומי הפעילות של הקהילה הספרדית המאוחדת של קוויבקcanada

סיקור מכלול הפעילויות של הקהילה הספרדית המאוחדת של קוויבק דורש מחקר מקיף, שאינו תואם את המסגרת הנוכחית. על כן, כל המוצג להלן אינו אלא מבט חטוף על מפעלי csuq – הקהילה המאוחדת של קויבק.

הפעילויות הייצוגיות הרציפות מול הגופים הממשלתיים אפשרו, במהלך השנים, לשרת את המוסדות הלימודיים ואת האגודות השונות. זאת ועוד, קשרים מועדפים קוימו עם ארצות המוצא של הגלות הספרדית. חרף המתחים שנותרו בעינם, חשוב לזכור כי העבר בארצות הערביות המוסלמיות לא ידע רק רגעים קשים. היו בהם גם ימים גדולים של סימביוזה ושל הבנה, אשר על יסודותיהן ניתן לבנות עתיד משותף. אנשים בעלי רצון טוב מכל הצדדים צריכים להתאחד סביב מטרה משותפת: ההתפייסות ההכרחית בין ישראל ושכנותיה. הביטאון "la voix sepharade – קול ספרד" ואתר האינטרנט www.csuq.org הם שני כלים, אשר באמצעותם יכולים החברים לקבל מידע על אודות הקהילה הספרדית המאוחדת של קוויבק וליצור קשר עמה.

השירותים הקהילתיים מכוונים לכל שכבות הגיל בקהילה, החל בגן חובה וכלה בגיל הזהב, כולל חברה קדישא. מחנות נוער ביום ובלילה, תחרויות הספורט, שבתונים, טיולים ונסיעות, משלחות סולידריות לישראל וכן פעילויות המיועדות לנערים, כל אלה מהווים דוגמה למה שניתן לכנות היומיום של השירותים הקהילתיים. תוכנית ההכשרה של המדריכים נועדה להכין את מנהיגי הקהילה העתידיים. מסעי ההתרמה, תחרויות הגולף והטניס ותצוגות האופנה באים לענות על צרכי המימון הדחופים, בלי לשכוח את צרכיהם של הנזקקים ביותר. "בית שלמה" לאנשי הגיל שלישי מהווה דוגמה ראויה לציון, בכך שהוא עונה לצרכים הייחודיים של המבוגרים שאינם סיעודיים.

במישור התרבותי, הכנסים התרבותיים אפשרו הילפת דיעות עם אנשי רוח רבים בנושאי יהדות ומודרניות, המזרח התיכון, רב-תרבותיות, תפקיד העיתונות והיסטוריה. מקהלות "כינור", להקת "גרינלדו" ו-"הפייטנים", המתמחים בליטורגיה יהודית-מרוקאית היו עבורנו הזדמנויות להתפעמות ולאושר. הפסטיבל הספרדי, אשר תחילתו היה מיועד להעניק למהגרים רגעי תרבות ובידור, הפך ל־״שבועיים ספרדיים" (למעשה, אותם שבועיים נמשכו על פני יותר משלושה שבועות) ולימים ל-״פסטיבל הספרדי". אירועים אלה אפשרו לאמנים ולסופרים שלנו להתבטא ולהחליף דעות ורשמים עם הקהל. לא ניתן למנות את מכלול מופעי הפסטיבלים. נזכיר רק את האירועים הבולטים ביותר: 1992 – לציון 500 שנה לגלות יהדות ספרד, הופעתה הראשונה של התזמורת האנדלוסית מישראל ובשנת 2000, תערוכת מורשת ספרד בצפון אפריקה בספרייה הלאומית של קוויבק. לכבוד השבועיים הספרדיים 2004 הוצג במשכן "דג'רדין" דגם ענק של העיר קורדובה המשוחזרת. נזכיר גם את הערבי הגאלה המוסיקליים עם אנריקו מסיאס, שלמה בר, חיים משה, אלאבינה ורבים נוספים, את ערבי ההרצאות המרתקות עם גיאק אטלי, אלכסנדר אדלר, אלן פינקלקראוט ואלי בר-נביא, את תערוכות הציורים במרכז סיידי ברונפמן (כיום מרכז סגל) וב"גלריה" וכמובן, את הצגות התיאטרון, הקומדיות הקלות של בוב אורה אביטבול, את התיאטרון הניסיוני של סרגי וקנין, את תיאטרון "הגיל היפה" של סילביה אסולין ותיאטרון הילדים עם דניז נזרי. כמו כן, בל נשכח את תרומתו הדיסקרטית אם כי מקצועית כל כך של קרלו בנג'יו עם ההפקות הנהדרות שלו, והתיאום המדוקדק של כלל האירועים בידי בריגייט דנינו.

Dr Sonia Sarah LIPSYC Directrice de ALEPH, sociologue et dramaturge

ברית 32 - 1Avoir quinze ans et écrire son premier livre, en l'occurrence quinze récits rédigés à partir des souvenirs de sa grand-mère ayant survécu à la Shoah, n'est-ce pas extraordinaire ? C'est pourquoi le livre de Catherine Shvets, «Hitler et la fillette.» (Edition Flammarion/Québec) a attiré l'attention du public. Ce récit met l'accent sur les gestes que les uns et les autres, non Juifs ou Juifs ont pu faire à l'égard d'autrui afin de sauver un être humain. «Sauver un être, sauver un monde» est d'ailleurs le titre du spectacle que nous écrivons Catherine et moi à partir de son livre. Spectacle que ALEPH produit et diffusera avec toute une équipe auprès des écoles secondaires et pré universitaires. Cette création a pour but d'initier un jeune public à la Shoah et aux actes des Justes des Nations. Elle participera dans le cadre d'un souci d'éducation à une meilleure connaissance de l'histoire juive ainsi qu'à un dialogue inter communautaire et citoyen.

En fait, ALEPH dans son ambition de conjuguer l'étude des textes se référant à la Bible, au Talmud ou à la Kabbale et les savoirs d'autres disciplines telles que les sciences humaines ou l'art s'inscrit dans un réseau informel de nouveaux centres d'études dans le monde juif. Centres qui, comme Ellul, Panim ou Alman en Israël, mettent à la portée de tout un chacun les connaissances du monde juif de façon plurielle, interdisciplinaire et ouverte.

Il y a toujours des inclinaisons métaphysiques qui guident notre vision du monde ou nos actes. En ce qui me concerne ce verset du Deutéronome, telle qu'interprété par la tradition orale juive transmise par le célèbre commentateur Rachi (1040-1105) est toujours présent à mon esprit. Il est cité au moment où Moïse lorsqu'il répète la Torah, réitère l'Alliance entre D' et le peuple d'Israël : « Car c'est avec celui (ou celle) qui se tient ici avec nous aujourd'hui devant Dieu notre D' et avec celui (ou celle) qui n'est pas ici avec nous aujourd'hui ». Et Rachi de préciser que cette Alliance s'effectue aussi « avec les générations futures ». Au fond, nous étions toutes et tous au Mont Sinaï, c'est pourquoi il m'importe de permettre à chaque Juif(ve) d'avoir accès à ce qui lui appartient déjà mais qu'il connaît peu ou pas suffisamment. Et lorsque l'on sait que cet apprentissage dans la tradition juive dure toute une vie… Il est plus aisé de comprendre le choix de la lettre ALEPH comme nom de ce centre. ALEPH, première lettre et celle vers laquelle on revient sans cesse car son équivalent numérique est 1 et cette recherche de l'unité est le chemin d'une vie.

פרודוקטיביזציה של העלייה': מעלייה המונית לעלייה סלקטיבית

פרודוקטיביזציה של העלייה': מעלייה המונית לעלייה סלקטיביתעולים במשורה

׳אין זו אותה העליה הדינמית שצפינו לה, אין זה אותו אלמנט האנושי שאפשר להדבר אתו. פעם היו לנו יהודים אחרים, רצינו רחל והנה היא לאה׳.

זלמן שזר'

מדיניות השערים הפתוחים והעלייה ההמונית לישראל ביטאו הכרעה לחיוב בשתי דילמות: בעד עלייה בלתי סלקטיבית ובעד הכללת יהודי ארצות האסלאם. עד 1951 לא חל שינוי במדיניות זו למרות הקשיים הרבים שניצבו בפני החברה הישראלית, בין השאר משום שבמדינות ערביות נקלעו היהודים למצוקה ביטחונית חריפה כל כך שלא היה אפשר לעכב את עלייתם והיא הוגדרה עליית הצלה. גם היהודים במדינות מזרח אירופה נקלעו למצוקה מן הרגע שמדינות אלה הגבילו יציאת אזרחים מתחומן מחשש לבריחה המונית של תושבים מחוץ לתחומי ה׳דמוקרטיות העממיות׳. היציאה לישראל עלולה הייתה להיאסר ועל כן גם העלייה משם הייתה בגדר עליית הצלה. למרות הקשיים המרובים שהתגלו במהלך קליטת העלייה, מניעת העלייה של יהודי תפוצות שעלייתם נחשבה לעליית הצלה הייתה סטייה חריפה מדי מהאתום הלאומי, ועל כן נדחתה.

לאחר שלוש שנים של מצבי חירום כמעט רצופים בשל קהילות במצוקה שהתדפקו על דלתה של מדינת ישראל חלה הפוגה וממדי העלייה החלו להצטמצם. כעת התפנו בסוכנות ובממשלה להעלאתן של קהילות נוספות, קהילות שעד אז הושהתה עלייתן. אשר לאותן קהילות אפשר להציע מיון גם בין תפוצות שהיהודים נהנו בהן לא רק מזכויות מדיניות שוות ומביטחון פיזי אלא גם מתנאים כלכליים טובים (כמו ארצות מערב אירופה, אוסטרליה, דרום אפריקה וארצות אמריקה הדרומית והצפונית) לבין ארצות שתנאי הקיום הכלכליים של היהודים בהן היו קשים וזכויותיהם המדיניות לא היו מובטחות. עם אלה נמנו הקהילות שעוד נותרו בארצות אסיה ואפריקה, באיראן (כ־65,000 יהודים), בהודו (כ־20,000 יהודים) ובצפון אפריקה הצרפתית (450,000 יהודים).

פרק זה עוסק במעבר ממדיניות של עלייה המונית למדיניות של עלייה סלקטיבית. בתחילה מוצגת המדיניות שהתקיימה בפועל בצפון אפריקה עד קבלת ההחלטה על מעבר לעלייה סלקטיבית. לאחר מכן נידון הרקע לקבלת ההכרעה בדבר עלייה סלקטיבית תוך ציון שני רכיבים מרכזיים; מוצגים מהלך הדיון ותהליך ההכרעה בדבר נסיגה ממדיניות העלייה ההמונית; נסקרים המניעים והמטרות שניסו להשיג בעזרת מדיניות זו ולסיכום מובאת התגובה הציבורית בישראל לשינוי במדיניות העלייה.

מדיניות העלייה מצפון אפריקה בימי העלייה ההמונית

ארצות צפון אפריקה הצרפתית, תוניסיה, אלג׳יריה ומרוקו, לא נחשבו לארצות שהיהודים בהן זקוקים להצלה וכך, למרות החזון והמדיניות הרשמית של עלייה חופשית, לא הוחלה על יהודי צפון אפריקה מדיניות של העלאה המונית. לא ננקטה יזמה ולא החלה התארגנות להעברת עשרות אלפי יהודים ממרוקו ומתוניסיה לישראל. אך לא זו בלבד, נציגי ישראל גם בלמו במידה רבה את תנועת העלייה הספונטנית של אלפי יהודים ממרוקו שהחלה ב־1948/9. היו שראו בה ׳קדחת מיסטית׳ שאחזה ביהודי המגרב עם ההכרזה על הקמת מדינת היהודים והתגברה בעקבות אירועים אלימים נגד יהודים שהתרחשו באוג׳דה ובג׳רדה ביוני .1948/

בשנים 1949-1948 עלו 24,174 יהודים מצפון אפריקה, חלקם מתוניסיה ורובם ממרוקו. מספר העולים היה נמוך במיוחד בהתחשב בנטייתם של רבים מיהודי המגרב לעלות באותם ימים. הנהירה הייתה משמעותית כל כך שהנציב הצרפתי במרוקו, אלפונס ז׳ואן (Juin), אמר ש׳אילו לא נעשה ניסיון לעצור היו יוצאים לפלסטינה 200,000 מתוך 250,000 יהודי מרוקו׳. נתיב העלייה של היהודים הותווה עוד בתקופת טרום המדינה. יהודים מתוניסיה וממרוקו הגיעו למחנה מעבר ליד העיר אלג׳יר, בירת אלג׳יריה, הפליגו למרסיי שבצרפת ורוכזו במחנה מעבר גדול של הסוכנות. משם התנהלו ההפלגות לארץ.

זרימת המוני העולים לאלג׳יריה הייתה למורת רוחם של מארגני העלייה. השלטונות הצרפתיים אמנם השתדלו במידת מה לעצור את גל העלייה בנסותם, לא בהצלחה מרובה, למנוע את מעבר היהודים לאלג׳יריה, אך רוב הפעולות לבלימת העלייה נעשו ביזמת נציגי הסוכנות והמוסד לעלייה. חלק מהעולים עוכבו באמצעים מנהליים. הסוכנות לא הקצתה די אניות לפינוי עולים ממרסיי וביקשה מהשליחים שפעלו במרכז העלייה באלג׳יריה להימנע משליחת העולים למרסיי. השליחים ערכו מסעות הסברה בבתי כנסת בתוניסיה ובמרוקו וניסו לשכנע את היהודים שלא להגיע למחנה המעבר באלג׳יריה. לאלה שכבר הגיעו למחנה ונאלצו להמתין זמן רב לעלייתם הסבירו השליחים את העיכובים בעול הכבד שנופל על המדינה הצעירה. שליחי העלייה גם מימנו כרטיסי רכבת לחסרי אמצעים על מנת שיחזרו למרוקו.

أبو حصيرة-تاريخ حاخامات مغاربة يهودي-

أبو حصيرةרבי יעקב אביחצירא

أبو حصيرة (1805 ـ 1880) هو يعقوب بن مسعود حاخام يهودي من أصل مغربي، عاش في القرن التاسع عشر، ينتمي إلى عائلة يهودية كبيرة اسمها عائلة الباز هاجر بعض افرادها إلى مصر ودول أخرى وبقي بعضهم في المغرب على مر العصور، ويعتقد عدد من اليهود أنها شخصية "مباركة". ويقام له مقام يهودي في قرية "دميتوه" في محافظة البحيرة الحالية شمال غربالقاهرة في مصر وقد أوقفت له زيارات ضريحه. ولد يعقوب بن مسعود "أبو حصيرة" في جنوب المغرب، حيث تذكر رواية شعبية يهودية أنه غادر المغرب لزيارة أماكن مقدسة في فلسطين إلا أن سفينته غرقت في البحر، وظل متعلقا بحصيرة قادته إلى سوريا ثم توجه منها إلى فلسطين وبعد زيارتها غادرها متوجها إلى المغرب عبر مصر وتحديدا إلى دميتوه في دمنهورليدفن في القرية في 1880 بعد أن أوصى بدفنه هناك.

مُولِد أبو حصيرة

كان يُقام مولد أبو حصيرة في الفترة بين 26 ديسمبر و2 يناير من كل عام في معبد يهودي في قرية ديمتيوه بمحافظة البحيرة شمال القاهرة. وكان يحجّ إليه آلاف اليهود خصوصا من المغرب وفرنسا وإسرائيل. والثابت تاريخياً أن الطائفة اليهودية المصرية كانت تحتفل بهذا المولد قبل العام 1945.[بحاجة لمصدر] تم الاتفاق على تحويل المقبرة إلى ضريح بقرار من وزير الثقافة الأسبق في يناير 2001 وبموافقة مديرية البحيرةعام 2001، وتم تسجيله مع المقابر اليهودية حوله ضمن الآثار اليهودية كموقع ديني في هيئة الآثار المصرية. حصلت عمليات شراء أراضي مشبوهة حول المقبرة لإقامة الضريح وتشييد سور حوله، وجمعت التبرعات من أثرياء يهود.. وبعد توقيع معاهدة كامب ديفيد للسلام بين مصر و"إسرائيل" عام 1979 طالب اليهود بتنظيم رحلات رسمية للاحتفال بالمولد الذي يستمر أسبوعا. وتم السماح لليهود المحتفلين بالمولد بزيارة الضريح بشكل سنوي وبتنسيق مع سلطات الأمن المصرية. ولكن القضاء الإداري في مصر قام بتاريخ 29/12/2014 بإلغاء مولد أبو حصيرة نهائيا وعدم اعتباره أثرا تاريخيا بل إنسانياً وإلغائه من سجل الآثار. وألزم القرار كذلك الإبلاغ بشطبه من اللجنة الدولية الحكومية ولجنة التراث العالمي بمنظمة اليونسكو. أثار هذا القرار غبطة الشعب المصري الذي أقام احتفالات وهتف الشعب مندداً بإسرائيل وأعلنت بعض الأحزاب السياسية ترحيبها بالقرار. وصرحت إسرائيل من خلال المتحدث الرسمي باسم وزارة الخارجية إيمانويل نحشون إن المكتب يدرس حيثيات القرار وأنهم يعتزمون مناقشته مع السلطات المصرية للتأكيد على حرية العبادة.

طقوس الاحتفالات

يتم فيها تأدية طقوس دينية يهودية مع تناول الفاكهة المجففة وزبدة وفطير، وأسلوب الاحتفال يشمل الجلوس عند المقبرة والبكاء وتلاوة أدعية دينية يهودية وذبح الأضحيات عند الضريح وذلك حسب الشريعة اليهودية. رفضت جهات وتيارات في مصر من بينها نواب من البرلمان المصري إقامة مولد أبو حصيرة سنويا في القرية. واعتبر ضريح أبو حصيرة بما فيه القبر والتل المقام عليه الذي أقيم عام 1880 حاليا، من بين الآثار اليهودية في مصر وسُجل كأثر ديني في هيئة الآثار المصرية التابعةوزارة الثقافة المصرية، ليخضع لقانون حماية الآثار رقم 117 لسنة 1983، حيث تم التعامل معه كأثر مصري.

تبين لاحقا أن الأرض لا تزال ملك للدولة أثناء نظر المحكمة الإدارية بالاسكندرية للقضية المرفوعة عام 2001 والتي حكم فيها بإلغاء الاحتفال ومنع اليهود من إقامة الاحتفال، وتم تأييد الحكم عام 2004 من المحكمة الإدارية العليا بالاسكندرية وإلغاء قرار وزير الثقافة الأسبق فاروق حسني بضم المقبرة للآثار وعدم اعتباره أثراً بل مقابر عامة كانت مقامة لليهود مثل مقابر الصدقة للمسلمين والمقابر العامة للمسيحين وبعد خروج اليهود من مصر بعد ثورة يوليو لم تعد تستخدم. قدم محامي القضية مصطفى رسلان وثيقة أثبت فيها أن أبو حصيرة هو رجل مسلم واسمه محمد بن يوسف وينتهي نسبه إلى طارق بن زياد. واقترح المحامي نقل رفاة أبو حصيرة إلى الكيان الصهيوني بعدما صار مسمار جحا الذي ياذرع به اليهود لدخول مصروسيناء

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

ינואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר