ארכיון יומי: 22 בינואר 2016


קהילה קרועה – ירון צור

קהלה קרועה

השסעים האנכיים באוכלוסייה יצרו בה מגזרים של תושבים בעלי זיקות שונות למערכות הכלכליות והתרבותיות. מכאן ואילך נייחד את המונח ״מגזר״ לשדרות אלה. אמת־המידה הקובעת להגדרת השייכות למגזר היא השותפות התרבותית והכלכלית, לאו דווקא המעמד הפוליטי. לפי זה בסביבה הקולוניאלית ניתן להגדיר שלושה מגזרים: ילידי, מתמערב ואירופי. המתמערבים היו אמנם ילידים לפי הגדרתם המשפטית, אך היה להם כושר השתתפות בשתי המערכות הכלכליות וזיקה לשני המרחבים התרבותיים: האירופי והערבי המקומי. לעתים גם לבעלי מעמד משפטי אירופי, למשל מהגרים יהודים מאלג׳יריה, היה כושר דומה, ומבחינה מגזרית הם ראויים להיחשב מתמערבים, לא אירופים. ואולם לצד מתמערבים יהודים אלג׳ירים היו מהגרים מן הסוג הזה שעברו מבחינה תרבותית לחלוטין לצד האירופי, ועל כן ניצבו באופן מלא במגזר ההולם את מעמדם המשפטי.

היה, כמובן, קשר בין המעמד המגזרי לבין הריבוד הכלכלי באוכלוסייה הקולוניאלית. הפרופיל הכלכלי הממוצע של האירופים עמד מעל לזה של המתמערבים ובכמה וכמה דרגות מעל לזה של הילידים. והמתמערבים עמדו בדרך־כלל בדרגה כלכלית גבוהה מזו של אנשי המגזר הילידי. אך קשר זה נבע בעיקר מן העובדה שיכולתו של הפרט לנצל משאבים כלכליים בטריטוריה הקולוניאלית הנפתחת לכלכלת השוק העולמי היתה קשורה קשר ישיר לדרגת המודרניזציה שלו ולמעמדו האזרחי־המשפטי. לעומת זו היו מקרים לא מעטים שבהם הצטבר בידי המתמערבים עושר רב מזה שבידי אירופים עניים או בני מעמד הביניים. כמו כן המשיכו תקיפים ילידים להחזיק רכוש והון רב ולא איבדו אותו לטובת אנשי המגזרים האחרים. לאמיתו של דבר את כל אחד מן המגזרים ניתן לרבד לשכבות. כאמור, רק הפרופילים הממוצעים של המגזרים יסתדרו בדרג עולה ברור: ילידים למטה ואירופים למעלה.

החלוקה המגזרית נחוצה לנו כדי להבין תופעות שאין די בריבוד הכלכלי כדי לפענחן, למשל התופעה שעליה הצביע השליח הישראלי: היחסים הגובלים כניכור בין השכבות הכלכליות בחברה היהודית העירונית במרוקו. בכל התפוצות היהודיות נמצא ריבוד חברתי, והדבר יצר בכל מקום רתיעה כזו או אחרת של אנשי השכבות הגבוהות מלקיים מגע חברתי עם השכבות התחתונות. ועם זאת לא בכל תפוצה העריכו השליחים שיש לבנות מועדונים מיוחדים לכל שכבה ושכבה. ניתן לשער שהקושי המיוחד לשיתוף פעולה חברתי נבע מכך שהיהודים בעיר הקולוניאלית התפלגו לא רק ברמת ההכנסות שלהם אלא גם במעמדם המגזרי והפוליטי, והחציצות האנכיות הוסיפו לחברה היהודית בעיר שסעים שלא היו קיימים בהכרח בקהילות יהודיות אחרות.

מבנה תלת־מגזרי בקרב היהודים – ילידים, מתמערבים ואירופים – היה אופייני רק לחברה היהודית בקזבלנקה, ואולי בעוד שניים־שלושה ריכוזים יהודיים עירוניים במרוקו. הוא היה מותנה בקיומה של קהילה גדולה יחסית של יהודים בעלי מעמד אירופי. כאמור, רוב היהודים מן הסוג הזה הגיעו למרוקו מאלג׳יריה הסמוכה. מבקר ישראלי בעיר הגבול אוג׳דה, שנמסר לו כי במקום חיים 4,000 יהודים בלבד, הופתע כשהתוודע לאוכלוסיית המהגרים במקום:

המספר […] אינו מתאים לזה שמסרו לי בתלמסאן [שבאלג׳יריה], ושלפיו חיים בוג׳דה [אוג׳דה] כשבעה־שמונה אלפים יהודים, ואני מבקש, שיסבירו לי פשרו של ההבדל. תשובתם [של המקומיים] הדהימה אותי. אמרו: יש בעיר גם כ־4,000-3,000 אלג׳יראים, אבל אלה אינם נחשבים בכלל הקהילה. יש להם בתי־כנסת משלהם, ואין הם מתערבים, ואין הם משתתפים אתנו בשום עניין ציבורי, חוץ ממפעל המצות […] שאלתי לפרנסתם של יהודי אלג׳יריה בוג׳דה. מהם רופאים ועורכי־דין, סוחרים סיטונאיים ויבואנים, פקידים בחברות הצרפתיות – בקיצור, השיכבה העליונה של האוכלוסיה. הם גרים בכל הרבעים החדשים, בין ערבים ובין צרפתים, ויש להם הווילות יפות והדורות. וברור שלא חסרים גם אביונים, אבל אלה הם המיעוט – בעוד שבקרב היהודים המרוקנים היחס הוא הפוך: רובם קבצנים ודלפונים ומיעוטם אמידים.

השסעים באוג׳דה השתקפו אפוא לא רק במצב החברתי־הכלכלי ובקשרים החברתיים, אלא גם בתודעת הזהות של היהודים ובמבנה הפוליטי הפנימי שלהם, שעורר רושם של קיום במקביל של שתי קהילות נפרדות. מצב זה היה נדיר במרוקו, וכאמור היה אופייני רק ליישובים שבהם התגוררה מסה קריטית של יהודים זרים בעלי מעמד אירופי. בדרך כלל היתה האוכלוסייה היהודית חד־ מגזרית או דו־מגזרית, ממש כמו הרוב המוסלמי.

קהילות תאפילאלת / סג'למאסא-ד"ר מאיר נזרי – גבולות תאפילאלת וקהילותיה במאה ה־20

גבולות תאפילאלת וקהילותיה במאה ה־20קהילות תאפילאלת וסג'למאסא

כדי לתת מושג ראשוני לקוראים על מחוז תאפילאלת נלך בעקבות המפה, ששרטט החוקר משה בר־אשר. במחקרו על להגי ה׳שרח׳ לתורה במחוז זה הוא חילק את המחוז לארבעה אזורים: הדרום, הצפון, המזרח והמערב. על פי כיוונים אלו נמקם ונמיין גם אנו את קהילות תאפילאלת הנחקרות לגבולותיהן ולמנהגיהן:

  1. קהילות הדרום ובמרכזן קהילת תאפילאלת, יורשתה של סג׳למאסא, הידועה במאה ה־20 גם בשם ריסאני/למללאח, ובלשונו של משה בר־אשר ׳המרכז הרוחני׳ של הדרום בפרט ושל אזור תאפילאלת בכלל והכפרים והעיירות הסמוכים לה: אירארא, לגרפא, גיגלאן, מזגידא, בוזמאללא, זריגאת, שיפא הרף; קהילת ארפוד הדרומית, היישוב החדש, שנוסד בשנת 1915 ונעשה לאכסניה של הכפרים שמסביבו וליורשתה של תאפילאלת — האם. על אלה אנו מוסיפים את קהילת בצאר שבאלג׳יריה, שנוסדה ב־1903 הנמשכת לדרום תאפילאלת, ושרוב בניינה ורוב מניינה מהמללאח/אריסאני, ושתי קהילות נוספות באזור זה: פגיג ובני אוניף הנמשכות אחרי תאפילאלת.
  2. הצפון ובמרכזו קצר א־סוק הכולל את העיירות: ריש, גורראמה, תאלסינת ותיעלאלין או בשמה החדש קרראנדו.
  3. המזרח הכולל את בובניב או בשם החדש בודניב וכן בוענאן בגבול אלג׳יריה.
  4. המערב הכולל את לגריס או בשם החדש גולמימא, וכן תינזדאד או בשם הקדום פרכלא וכן מידלת בפאתי תאפילאלת.

באשר למנהגים של קהילות תאפילאלת אפשר להבחין בשלושה זרמים: הזרם הראשון המרכזי — קהילות הדרום והמזרח ובצאר באלג׳יריה, שלכולן מנהגים זהים. הזרם השני — קהילות הצפון וגולמימא שבמערב. לאלו מנהגים קרובים ביניהן הדומים למנהגי הדרום במידה רבה, וכן פגיג ובני אוניף. והזרם השלישי – בקהילות המערב, שמנהגיהן דומים בחלקם לאלה של קהילות הדרום.

מכאן השם הכללי של המחקר ׳קהילות תאפילאלת/סג׳למאסא׳, שם הכולל את כל קהילות תאפילאלת ובתוכן הזרם המרכזי של קהילות הדרום המשתייכות לאזור סג׳למאסא, ששמרו על השם סג׳למאסא בשטרי הכתובה והגט בנוסח שנתקיים עד לאמצע המאה ה־20: ׳למניינא דרגילנא למימני ביה כאן במתא סג׳למאסא דעל נהר זיז מותבה׳. קהילות הדרום ואגפיהן מהוות כשלושה רבעים מכלל אוכלוסיית תאפילאלת.

חומר תיעודי על קהילות תאפילאלת

כמה צעדי מחקר מקדימים על קהילות תאפילאלת נעשו עד כה על ידי אחרים: החשוב ביותר הוא ר׳ שלום אביחצירא, מחבר הספר ׳מליץ טובי, ירושלים תשל״ג.

ר׳ שלום היה מנהיגה הרוחני של גולת תאפילאלת בבצאר במשך 44 שנים, משנת 1920 עד 1964. הספר כשמו כן הוא מטרתו — להגן על מנהגי תאפילאלת הקשורים בחלק השלישי של השולחן ערוך ׳אבן העזר׳ שעניינו ׳הלכות אירוסין ונישואין כתובה וקידושין גטין וגירושין׳, כפי שכתב בהקדמתו לספרו:

לברר וללבן ולחזק מנהג אבותינו ורבותינו הראשונים, אשר נהגו כבר משנים קדמוניות בתאפילאלת שהיא סג׳למאסא, ועל פי מנהגם הלכנו ונהגנו גם אנחנו אלה פה בעיר זו בצאר החדשה, יען כי כל יושביה רובם ככולם… מערי תאפילאלת באו ונאספו שמה… כדי ללמד זכות ולהליץ טוב על אבותינו… לכן מליץ טוב קראתיו… ובתוכו שאלות ותשובות אשר נשאלתי ממקומות רבות רחוקות וקרובות בעזרת שוכן ערבות.

הספר על מגוון מקורותיו מעיד על בקיאות מחברו במקורות המנהג וההלכה, בתלמוד, בפוסקים ראשונים ואחרונים ובשולחן ערוך ונושאי כליו. לספר יש גם ערך תיעודי. זהו מסמך הלכתי־היסטורי המתעד את מנהגי תאפילאלת ובצאר, ומשלב בתוכו פרקי הווי במעגל המשפחה והחברה ודן בכמה תמורות שחלו במנהגי החתונה. הספר כולל בתוכו גם פרק במנהגי האבלות בתאפילאלת ובבצאר.

מר יעקב אוליאל, יליד בצאר, כתב שני ספרים בצרפתית על קהילה זו בשם 1903-1962

Les juifs de Colomb Bechar = ׳יהודי קולומבצאר׳, ועיקרם — תיאור מבנה הקהילה ותהליכי התפתחותה, מגוון תמונות ודיוקנות מן ההווי של בצאר ותצוגה של 37 כתובות נישואין מבצאר: אחת מ־1940 והאחרות מ־1950 עד 1962.

מפעל יצירתי פילאלי אחר הוא התרגום הערבי יהודי לתורה באזור זה הקרוי ׳אשרח׳, הנחקר על ידי פרופ׳ משה בר־אשר זה שנים רבות. שלבים ראשונים למפעל זה הם שלושת ספריו ל׳שרח׳ המכנאסי בשם ׳לשון לימודים׳ לר׳ רפאל ברדוגו, וכן ספרו ׳מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה׳ הכולל מבואות לשרח ובכללם השרח הפילאלי ופרטים על קהילות תאפילאלת. הספרים, שיצאו לאור בירושלים תשנ״ח, הם פרי עבודה מסורה ומפעל של כעשרים שנות מחקר. פרופ׳ משה בר־אשר הוא אישיות מרכזית בין ילידי תאפילאלת בישראל, וכוחו רב בהוראה ובמחקר. בר־אשר מצוי בהווי של קהילות תאפילאלת: מנהגים, אתרים, אישים וניבים, וניחן בזכרונות נעורים על קהילתו בקצר א־סוק. הוא מילא תפקידים נכבדים בארץ וביניהם ראש החוג ללשון עברית באוניברסיטה העברית וזכה בפרס ישראל ובפרסים אחרים. בר אשר מכהן היום כנשיא האקדמיה ללשון עברית בירושלים ומרצה מבוקש בכנסים בינלאומיים בארץ ובתפוצות. במעמדו, בנוכחותו ובתורתו מכבד הוא את המתכנסים לימי עיון, ומטביע חותמו עליהם בהרצאותיו המרשימות החותמות את הכנסים בהופעתו ובברכתו.

אחיו, ד״ר שלום בר־אשר, כתב חיבור בשם תולדות יהודי דרום מזרח מרוקו במאות ה־20-18 ומאמרים אחרים בנוסף להכנסת הערך ׳תאפילאלת׳ באנציקלופדיה העברית. חיבורו הוא פרי עמל של איסוף קרעים של דפים וניירות ותיאומם בבחינת חזון תחיית העצמות היבשות של גריס וקצר א־סוק, יזמה הראויה לכל הערכה.

סוג אחר של חומר תיעודי הם ספרי זכרונות על אישים בתאפילאלת הנכללים בביבליוגרפיה בסוף הספר, דוגמת ׳שמלה למשה׳ על ר׳ משה תורג׳מן, ראש הישיבה של תאפילאלת, מאת ר׳ שלמה סבאג; ספר זיכרון לכבוד ר׳ מכלוף לעסרי מהיישוב ריש; ׳אור המאיר׳ לזכרו של ר׳ מאיר שטרית, נשיא חברא קדישא בארפוד; ׳מעלות לשלמה׳ לזכרו של ר׳ שלמה נזרי; ספר זיכרון לכבוד ר׳ יצחק אביחצירא ב״ר אבא מחיפה; ׳חסד לאברהם׳ ספר זיכרון לאברהם ב״ר מכלוף שטרית, וההקדמות והמבואות של כל ספרי חכמי אביחצירא, כמו ההקדמה לספר ׳קהלת יעקב׳ לר׳ מכלוף אביחצירא, וכן הספרים שנתחברו על חכמי אביחצירא כמו ׳מאור ישראל׳, ׳סידנא בבא צאלי׳ ו׳אביר יעקב׳ הכוללים פרטים על קהילות תאפילאלת על אישים חשובים.

אחרון חביב, האי ניהו ר׳ ישראל בן ישי, שכתב עבודה סמינריונית חשובה בשנת תשמ׳׳ח המתמקדת בקהילה אחת – ׳ארפוד עיירה יהודית במרוקו׳, ומתבססת על ראיונות עם תושבים ותיקים של ארפוד, כולל הוריו של המחבר ואנשי מפתח כמו מר יעקב בן חמו הידוע בשם החיבה ׳איבא עזיזי׳ מראשי הוועד של הקהילה ור׳ מאיר שטרית, נשיא חברא קדישא. ר׳ ישראל משמש זה כארבעים שנה בעשייה החינוכית ונמנה עם צוות ההנהלה של מכללת ליפשיץ בירושלים משנת 1986. הוא אף משמש חזן ומגיד שיעור הדף היומי מדי ערב בבית כנסת שייסד בירושלים.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

תעודה מספר 246רבי דוד עובדיה 2

התרי״ד ב״ה

העי׳ ע׳׳ע בקש״מ בדל״ב ושח״ך כ״א למש״י הה׳ השלם והכולל ד״דו״ט כמוהר״ר עמרם י״א ה״ן אלבאז והחי הש׳ הדו״מ כהה״ר חיים אליהו נר׳׳ו ה״ן אביטבול והה׳ השלם הדו״ם כהה״ר מתתיה נר״ו ה״ן זכרי והה׳ השלם והותיק כהה״ר יעקב נר״ו ה״ן אדהאן וכה״ד ישועה בה״ר אהרן ה״ן אלבאז וה״ר אהרן בכה״ר שלמה היין אלבאז וד״״ר אברהם בה״ר ישועה ה״ן עולייל וה״ר אליהו ן׳ אהרן ה"ן שלוש וה״ר אברהם בה״ר יצחק ה״ן אלבאז והר׳ יוסף בה״ר אברהם הכהן וה׳׳ר אהרן בה״ר מרדכי ה״ן אלבאז וה״ר שלם בהי׳ משה ה״ן שטרית וה״ר משה בה״ר בנימין ה״ן אביטבול ובכח הקוש״ח הוהו׳׳ג ועלתה הסכמתם יחד שמהיום הזה והלאה יהיו מתנהגים על דרך זו והוא שאם ב״מ הפסד שום אחד מהאנשים הנז' אשר נקבו בשמות על עסקי הקהל סך מה שעלי כולהו רמי לשלומי ההפסד ההוא חכ״ח המעט הוא אם רב זולת החכמים הנז׳ שלא ישלמו עמהם בהפסד שיהיה וכן קב״ע האנשים הנז׳ בכח הקוש״ח שאם נרגשו כולם או מקצתם בשום יהודי שהוא מוסר לשר בין אם מוסר לכללות הקהל בין אם מוסר לאיזה יחיד שעלי כולהו רמי לרדוף אחריו עד החרמה וכל הפסד אשר יפסידו על המוסר הנז׳ ישלמו ג״כ חכ״ח זולת החכמים הנז׳ שלא יתנו עמהם בהפסד ההוא ונה״ך בקוש״ח באו״ה ולראיה עה״ך ח״פ והיה זה בחדש תמוז יה״ל שנת ה׳ אלפים ושש מאות וארבע עשרה ליצי׳ והשו״ב ויציב וקיים.

ע״ה יהייא ן׳ מכלוף אדהאן שלם אכיטכול סי״ט

העי׳ ע״ע בקש׳׳מ בדל״ב ושח״ך כ״א למש״י הר׳ ישועה בה״ר ברוך ה״ן עמרם ובכח הקוש״ח הוהו״ג וחיי״ע כחיוב שנתחייבו האנשים הנז׳ אין חסר אין יתר ונה״ך בקוש״ח ולראיה ע׳׳ה ח״פ והי״ז בזמן הנז״ל שנה הנז״ל וקיים

סוף תעודה מספר 246

שבחי רבי חיים בן עטר-גדליה נגאל

נספח מס׳ 3

סיפורי נפלאות מאור החיים הקדוש זי״עקו לקו

קיסר המדינה בה היה אור החיים הקדוש דר ציוה פעם אחת להביא לפניו את רשימת הנולדים והמתים שבמדינתו, וחפץ למצוא מי נולד ביום לידתו־הוא ומה הם מעשיו. הוא מצא איש אחד בלבד ושמו חיים בן עטר, הוא אור החיים הקדוש. אור החיים היה גר בעיירה קטנה, מרחק מאות מייל ממושב הקיסר. לבש הקיסר בגדי הדיוט ונסע לעיירה. בבואו לשם החל לשאול על מקום דירתו של חיים בן עטר. הראו לו סימטה קטנה ובית מט ליפול. בהיכנס הקיסר לדירה לא נמצא האיש בביתו. שאל את אשתו: היכן בעלך ? השיבה: מה לכם ולבעלי ? הוא בקלויז, או בבית המדרש? הלך הקיסר לבית המדרש. בהיכנסו אמר אור החיים ביראה גדולה: ״ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם!״ אמר לו המלך: היות והכרת אותי אבקשך לבוא עמי לביתך, כי עלי לשוחח עמך. אמר אור החיים: כן אעשה! בהיכנסם לבית אמר לו הקיסר : ידידי, חיפשתי ברשימת הנולדים את בן גילי, ובכל המדינה לא מצאתי אלא אותך! לכן באתי אליך לתהות על קנקנך!

אמר אור החיים: בהיות אצלי אורח כזה, ובנפול בחלקי הזכות שאתה אצלי בחדרי הדל, אשמח לשאת ולתת עמך ! תודה לך, ידידי, אמר הקיסר, במה תוכל להרשים אותי אמר אור החיים: ארשים אותך במעשה מופלא! עוד אמר לקיסר: תן לי פרוטות אחדות ואשלח לקנות מראה, ואראה לך דבר פלא. שלח אור החיים לקנות מראה. בהגיע המראה ביקש אור החיים מן הקיסר: הבט נא במראה, ואמור לי מה הנך רואה בה? אמר הקיסר: במראה הנני רואה את חדר־משכבי סגור ומסוגר.

אמר אור החיים: הושט ידך ופתח הדלת. הושיט הקיסר את ידו למראה, נגע בידית הדלת ופתח אותת. שאל אור החיים: מה אתה רואה עכשיו ? אמר: רואה אני את אשתי יושבת על מיטתי ולידה עומד השר. שאל אור החיים : השומע אתה את דבריהם ? השיב הקיסר: לא, איני שומע! אמר אור־החיים לקיסר: התכופף ושמע את אשר הם מדברים. התכופף הקיסר ושמע את השר תובע את המלכה לזנות עמו, והיא משיבה: איך אעשה כזאת לבגוד בבעלי ? והשר הפציר בה ולא הירפה ממנה. כל זאת סיפר הקיסר לאור החיים. אמר אור החיים: עכשיו, טען את הרובה וירה בו! עשה הקיסר כמצווה וירה. פתאום נפל השר מת ארצה. הקיסרית לא ידעה מה קורה ונסתה להצילו בעזרת טיפות [=תרופות] ובעזרת דברים המחיים את הנפש, אך ללא הועיל. הקיסרית התביישה מאוד, במיוחד בגלל שהקיסר בשובו לביתו ישמע שהשר נפל ומת בחדר־משכבו. היא קראה — איפוא — למשרת והשביעה אותו לא לגלות דבר לאיש. המשרת לקח את גוית השר והביאה למרתף, החביא אותה בין החביות ושפך עליה עפר, והלך לו.

והקיסר ראה ושמע כל זאת בזכות המראה, וסיפר הכל לאור החיים. אמר אור־החיים: שבור את המראה לחתיכות קטנות, ואל תגלה לאיש מה שהתרחש, וסע לביתך. ערוך סעודה גדולה, ובבואי אליך אל הסעודה נשוחח בענין.

עתה נעזוב את הקיסר תדבר על השר שנורה למות. בשמוע כל השרים את דבר העדרו של השר מאתמול, החלו להסתובב בכל הרחובות ובכל הפרברים לחפשו, אולי ימצאוהו אי־שם מת. חיפשו מספר ימים ולא מצאו דבר. החל שר אחד לטעון, כי היהודים הרגוהו ואת בשרו נתנו לכלבים, שאם לא כן כבר היינו מוצאים אותו. דברי השר מצאו חן בעיני השומעים, והללו טיכסו עצה איך להשיג שנים עשר עדים שיעידו כי שמעו וראו איך היהודים הרגו את השר. שנים עשר העדים חתמו על פרטי־כל והשרים גזרו בפסק דינם לאסוף את כל יהודי העיר אל הככר הגדולה, לחבוש עיניהם ולצוותם ללכת אחד אחרי השני. כל שלישי — יהרג, ואת רכושו יחרימו, חציו — לאוצר הקיסר, וחציו — לאלמנת השר ויורשיו. ואילו משני השלישים הנותרים יפשטו את הבגדים וילכו ערומים. ומאחדים יגזזו חצי זקנם ופאתם, ובמקלות קשים יגרשו את כל היהודים מן העיר. כל השרים חתמו על גזר הדין וחיכו לבוא הקיסר לאשרו. הגזירה נודעה ליהודים. הם הכריזו תענית, בכו וצעקו אל ה׳ שירחם עליהם ויהפך את לב הקיסר עליהם לטובה, ולא יחתום על גזר הדין. בשוב הקיסר לביתו באו כל השרים לברכו כנהוג ויספרו לו שהיהודים הרגו את השר ואת בשרו זרקו לכלבים. אמר הקיסר: מנין תדעו שהיהודים הרגוהו ? הוציאו השרים את הפרטי־כל ובו שתים עשרה העדויות החתומות. אמר הקיסר: אם יש בידכם הוכחות — הרי אתם צודקים, אך מה נעשה ביהודים ? הוציאו השרים את גזר הדין ואמרו לו לחתום. אמר הקיסר : גזר הדין מוצא חן בעיני, אך בדעתי עתה לערוך סעודה ובה אחתום עליו. לאחר מנוחת הקיסר ציוה על משרתיו להכין את הסעודה. לסעודה הזמין את משפחתו, השרים, הנסיכים והרוזנים, ואת שנים עשר העדים. בראש השלחן ציוה להעמיד שני כסאות, אחד לקיסר ואחד לאדם נוסף.

קיצור, ביום הסעודה השכימו היהודים קום בלבבות נשברים ונאספו לבית־הכנסת בבכי ובצעקות אל ה׳ להושיעם. המוזמנים לסעודה באו, אך הקיסר ציוה לא להגיש מאכלים עד בוא האורח. המסובים שוחחו ביניהם כנהוג. בתוך כך נכנס אור החיים הקדוש, יהודי קטן, תרמיל על כתפיו ומקל בידו. הקפטן שלו מונח על ידו השניה, ולא הוריד את מגבעתו.

בראות הקיסר את הבא, קם ורץ לקראתו, והושיט לו את ידו. לאחר מכן חיבק אותו ונשק לו, לקחו בידו, הובילו לראש השלחן והושיבו על הכסא שלידו. הביטו השרים איש אל רעהו בתמיהה. ציוה הקיסר להגיש את האוכל לשלחן. הוציא אור־החיים מתוך תרמילו פרוסת לחם, מעט מלח ושום, שם לפניו וביקש מן הקיסר לצוות להביא לו מים לנטילת ידיים. לתמיהתם של הנסיכים, הרוזנים והשרים לא היה גבול. הקיסר ציוה מיד להביא אגן עשוי כסף, ספל ומגבת. אור־החיים נטל ידיו ליד השלחן, וברך על נטילת ידיים וברכת המוציא. והשום נתן ריחו בכל האולם…

לאחר הסעודה קראו את גזר הדין לפני הקיסר לשם חתימה. לקח אותו הקיסר והראהו לאור החיים, וזה קרא בו כאילו היה אשכנזי מלידה. השתומם מאוד על גזר הדין, ואמר : איני יכול להאמין שהיהודים עשו כזאת, אך אם אכן עשו כזאת הרי העונש הוא מדי קטן. ברם, חפץ הייתי לדעת אילו הוכחות בידכם! הוציאו השרים את הפרטי־כל ואת שתים עשרה העדויות אודות מה שזה שמע וזה ראה.

אמר אור החיים לקיסר: אשר נא את גזר הדין, אך חכה שלושה ימים, עד שתסתיים הסעודה. תחילה יביאו משקה, והקרואים ישוחחו על דא ועל הא! התחילו להביא יינות טובים מן המרתף. אמר הקיסר לאור החיים: הגם יין לא תשתה עמנו ? אמר אור החיים: טוב, אך לפני כן שתו אתם, ואחר כך נלך למרתף ואבחר לי שם את היין. הקרואים כולם שתו בינתיים והיו שמחים ועליזים. אחר כך אמר אור החיים לכל הקרואים : שמעו נסיכים ורוזנים את אשר ברצוני לומר לכם. הנני יהודי ובוטח בה'. בבוא שעתי — אמות כיהודי. אלוקים נתן לנו את התורה ובה הזהירנו מפני הרצח. אסור לנו לרצוח. היום, כאשר היהודים עברו על צו זה והרגו את השר, יש לקיים בהם את הנאמר בתורה: ״יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה.״ ועוד יש לנו דין בתורה: כאשר עדים נמצאו זוממים — יש לעשות להם כאשר זממו לעשות לאדם. כולם צרחו: הידד! יחי הקיסר! ויחי היהודי, ידיד הקיסר! אחר כך אמר אור החיים: הבה ונלך למרתף לשתות מן היין, והשרים ושנים עשר העדים ילכו עמנו! כולם ירדו למרתף והתחילו בשתיית יין. אז אמר אור החיים לקיסר: ריח רע עולה באפי, כאילו מונחת כאן נבלה. אחד העדים אמר, כי אף הוא חש בכך, וכבר רצה להעיר על כך. בקיצור, כולם אמרו שהריח עולה באפיהם וחייבים לצאת מן המרתף. אמר אור החיים: לא ילדים! לצאת מכאן — אין זו חכמה! עלינו לשים לב לגורמים שהביאו לכאן את הנבלה. הקיסר ציוה לקרוא לשני אנשים פשוטים שיחפשו במרתף. הללו לא חיפשו זמן רב ומצאו את השר הירוי שהוטמן שם. הכריז אור החיים באוזני כל בני העיר מה שקרה, וביקש שבני העיר יבחרו שנים עשר אנשים הגונים וישלחום לחצר המלך. והיה מוסר לידי אדם

פלוני עד העדות, באומרו: הרוג אותו באיזה מיתה שאתה חפץ! ואת רכושם של שנים עשר העדים [הזוממים] חילקו בין העניים. את השרים הורידו מגדולתם וכל ימי חייהם לא הורשו לשבת בעיר. גזר דין זה נכתב והקיסר חתם עליו.

אור החיים הלך לדרכו, ואת גזר הדין של עדי השקר הוציאו לפועל כאשר ציוה אור החיים.

מי יתן וכל שונאי ישראל יורשעו ואנו ניגאל מהגלות במהרה בימנו, אמן!

(תרגום: ג. נגאל)

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

ינואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר