עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר
שיטת התוספות, והיא המחמירה ביותר, קובעת שריאה הסמוכה לדופן, אם יש מכה בדופן גם אם אין ריעותא בריאה, צריכה הריאה בדיקה בנפיחה. אבל אם יש ריעותא בריאה ואין מכה בדופן לטריפה ואין מועילה הבדיקה. לעומתם, שיטת רבנו תם מקילה ביותר: היא קובעת שאם יש מכה בדופן, גם אם יש ריעותא בריאה, כשירה בלי בדיקה. ואם אין ריעותא בדופן, בין אם יש ריעותא בריאה ובין אם אין, כשירה בבדיקה.
רֵעוּתָאת, ריעותא (נ') [ארמית] רָעָה, שְׁלִילָה, צַד חֻמְרָה בְּדָבָר: "אִתְיְלִיד בַּהּ רֵעוּתָא" (חולין ט.) (= נתגלה בה, בבהמה העומדת לשחיטה, צד שלילי, ספק טרפות). "הָתַם אִכָּא תַּרְתֵּי לְרֵעוּתָא" (נידה ב:) (=יש שם שני צדדים לשלילה ולספק). "הַכֹּל כַּהֲלָכָה, כָּל רֵעוּתָא אָיִן" (יל"ג, שירה קלח).
שיטה שלישית מחייבת את בדיקת הריאה בכל מקרה, בין אם יש מכה בדופן ובין אם אין, ובין אם יש ריעותא בריאה ובין אם אין. העיקר תלוי בבדיקת הריאה כשנופחין אותה, אם ביצבצה—׳טריפה, ואם לאו — כשירה.
בתלמוד נאמר: ״ריאה הסמוכה לדופן״, ונשאלת השאלה האם ״לדופן״ — דווקא, אבל לאבר אחר אין הדין כך, או לאו דווקא ? גם בזה נחלקו הראשונים ישנם הסוברים שדין זה נאמר רק לגבי הדופן, שהוא מטבעו קשה ואינו רך. נוסף על כך, הוא חשוף למכות שהבהמה סופגת בחייה, ולכן כשנסרכו אליו הריאות ויש מכה בדופן ובין אם אין, ובין אם יש ריעותא בריאה ובין אם אין. העיקר תלוי בבדיקת ונדבקה לריאה. אבל ריאה שנסרכה לשאר האיברים, שהם רכים, כגון ללב, לטרפש או לחזה, אין יותר סבירות לומר שהסירכה יצאה מהם ולא מהריאות, ומספק יש להחמיר. אפילו במקרה שיש בהם מכה, אין לתלות בהם את הסירכה, מה גם שסביר יותר להניח שהסירכה באה מהריאות, מאחר שהריאה שואבת כל מיני משקים.
[בהלכות שחיטה וכשרות] חִבּוּר, הִדַּבְּקוּת, וּבְיִחוּד פְּגָם בְּרֵאָה שֶׁל בְּהֵמָה שֶׁאֻנּוֹתֶיהָ נִמְצְאוּ דְּבוּקוֹת: "סִרְכָה זוֹ מֵחֲמַת מַכָּה הָיְתָה… אֵין זוֹ סִרְכָה קַיֶּמֶת" (רש"י חולין מח.). "רֵאָה… שֶׁנִּמְצְאוּ בָּהּ סְרָכוֹת" (רמב"ם, שחיטה מו ה).
לעומתם סוברים אחרים שדופן הנזכר — לאו דווקא, והוא הדין לכל שאר האיברים, כי מה שהקלו בדופן, היינו משום שקיים ספק למקור היווצרות הסירכה, האם הוא מהריאות או מגורם חיצוני כגון הדופן, וחובה עלינו לבדוק מהו מקור הסירכה. על־כן, אם יש מכה בדופן, הרי זו הוכחה שהסירכה נוצרה בגורם החיצוני כתוצאה מהמכה שהוכתה הבהמה. ואם אין מכה, אזי מבררים באמצעות נפיחת הריאה: אם היא עולה בנפיחה זו, מכאן הוכחה שהסירכה מקורה בגורם חיצוני, מאחר שאין סירכה בלא נקב ואם היה מקורה בריאות היתה מבצבצת בבדיקה. לפי שיטה זו, יש להכשיר בבדיקה כל סירכה שאין שני ראשיה יוצאים מהריאות. אבל במקום ששני ראשי הסירכה יוצאים מהריאות, כגון שתי אונות הפרוכות זו לזו שלא כסדרן, דהיינו מהראשונה לשלישית, הרי זו טריפה ואין מועילה בדיקה. והסיבה — ״דאי האי אינקיב טריפה ואי האי אינקיב טריפה״ כלומר, שני צדי הסירנה הן בריאות, וכל צד שאנו נקבע כמקור להיווצרות הסירכה, הרי עשה חור בריאות, שאין סירכה ללא נקב ונטרפה הבהמה מחמתו.
שיטה זו פתחה פתח להיתר הסירכות על־ידי נפיחת הריאה. על יסוד שיטה זו, קיימת שיטה נוספת, המתירה כל סירכה גם כאשר שני ראשיה יוצאים מהריאה, על־ידי הורדת הסירכה ובדיקה על־ידי נפיחה, בנימוק שסירכה היורדת על־ידי מיעוך אינה אלא ריר בעלמא ולא סירכה. גם היתר מיעוך ומישמוש עורר פולמוס, שנמשך עד שלהי המאה הי״ט בקהילות ישראל השונות .
מתוך ספרות השו״ת לתקופותיה נראה, כי שיטת רבנו תם יושמה הלכה למעשה על־ידי השוחטים במקומות שונים בקהילות ישראל, אף־על־פי שנדחתה על־ידי רוב הפוסקים; כי המציאות היא שרוב בהמות יש בהן סירכות, ולכן התקשו לנהוג כדעת המחמירים למרות שהם רבים, בגלל הפסד מרובה ייתכן כי, לבד מהגורם הכלכלי, מנהג זה הוא עתיק יומין, ואת מקורותיו יש לחפש במקורות ההלכה הקדומה ההולכים ומתגלים בדורות האחרונים.
שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
גבול אלמנה
בת היתה לו לרב חיים פינטו, ושמה שרה. יפת תואר ויפת מראה היתה הבת, ועם כל זאת צנועה היתה. שרה שמה, וכשרה אימנו היתה. התחתנה שרה, ותולד בנים ובנות, אך באחד הימים מת עליה בעלה, רחמנא ליצלן, והותירה מטופלת בילדים, בקשיי פרנסה.
מאז שנפטר, לא ראתה שרה אושר בחייה. יום אחד, משכשל כוח סיבלה, הביאה פמוט ומילאה אותו בשמן, ושטחה תפילתה לאביה זצ״ל, כי יבקש עליה רחמים לפני שוכן מרום וישלח לה בעל, עשיר גדול, שייקח אותה לירושלים, עיר הקודש.
שמעו בני הבית את תפילתה, ותמהו תמיהה גדולה על הבקשה. היו אף שאמרו לה, כי זקנה היא מדי כדי שמאן דהוא ירצה לשאתה לאשה. ״העוד לך בנים ובנות במעייך?״ – שאלו־הלעיגו, ״את כבר זקנת ושבת, וכך תישארי. כל תפילותייך לשווא הן״.
שמעה שרה וכבשה את עלבונה. לא עברו חודשיים ימים ואחד מעשירי פורטוגל, ירא שמיים שהיה אלמן, הגיע לעיר. לא במקרה הגיע הוא לשם: עז היה רצונו לעלות לירושלים, ואף תיכנן לעשות זאת. והנה, באחד הלילות, הופיע הרב חיים פינטו בחלומו, ואמר לו: ״גוזרני עליך כי תלך לעיר מוגאדור, ותיקח את שרה בתי לך לאשה. אחר כך תוכלו לעלות שניכם לירושלים, וראה בנים לבניך״.
הקיץ העשיר משנתו, ומיהר לקיים את הוראת הרב. לא צעיר היה האיש, ובנים לא היו לו. מייד מכר את כל קרקעותיו בפורטוגל, צרר את הכסף בידו ונסע למוגאדור. שם חיפש ומצא את שרה, ומשהודיע לה כי בא במצוות אביה לשאת אותה לאשה ולעלות לירושלים – חייכה בינה לבין עצמה. פשטה הידיעה בעיר, וכולם נדהמו מהישועה הגדולה שפקדה את שרה, שלעת בלותה היתה לה עדנה ושוב תהפוך לאשת איש ותעלה איתו לירושלים.
בינתיים סיפרו מקורביה על התפילה שנשאה לאביה, ואשר לא שבה ריקם, ושוב נודע ברבים כוח מעשיו של הרב זצ״ל.
קול מבשר
קצרה היתר! שנתו של הרב חיים פינטו בלילות. מדי לילה הוא קטע אותה, וקם כדי ללמוד תורה. שינה, לגביו, היתה בבחינת ביזבוז זמן, והוא המעיט בה עד למינימום הכרחי, כדי לצבור כוחות מחדש.
בכל לילה היה מתעורר גם שמשו, רבי אהרון אבן־חיים, כדי להכין כוס קפה מהבילה לרבו, שתסייע לו להחזיק פקוחות את שמורות עיניו. והנה, באחד מהלילות, שמע השמש שני קולות בוקעים מחדרו של הרב. ״אם לרב יש חברותא הלילה בלימוד התורה״, אמר רבי אהרון לעצמו, ״מן הראוי שאכין כוס משקה גם לאורח״. כך עשה, והכניס לחדר של הרב שתי כוסות.
למחרת בבוקר, לאחר תפילת שחרית, קרא הרב פינטו לשמשו המסור. ״מדוע שינית הלילה ממנהגך והכנסת לחדר שתי כוסות?״ – שאל אותו הרב.
״שמעתי שכבודו מדבר עם מישהו, וחשבתי לכבד גם את האורח במשקה חם״, הסביר רבי אהרון.
הרב פינטו ניענע בראשו בשתיקה, הביט בשמשו בעיניים טובות, ואמר: ״אשריך בני, שזכית לשמוע קולו של אליהו הנביא. זה היה הקול השני ששמעת הלילה. אבל גוזרני עליך, שלא תגלה את סודי, על גילוי אליהו, לאיש״.
רבי אהרון נדהם למישמע הדברים, ונצר את הסוד בלבבו, ימים רבים. רק כשהגיעה שעתו של הרב להסתלק לישיבה של מעלה, סיפר השמש הנאמן למקורבי הרב את המעשה המופלא, על גילוי אליהו – מבשר טוב מבשר ישועה – שהיה לרב זצ״ל.
קולך ערב
חביבה היתה השבת על הר״ח פינטו יותר משאר ימות השבוע, שבה חש והרגיש מעין עולם הבא. נשמה יתירה היתה שורה אז עליו, והוא היה נתון בימים אלה בהתרוממות הרוח. בכל סעודה היה נוהג לשיר מזמירות השבת בקולו הערב, ששימעו יצא למרחקים. באחת השבתות, כמינהגו, זימר בכוונה ובהתלהבות בקשות ופיוטים של הר״י נגארה ע״ ה. ניגלה עליו נגארה בהקיץ, חיבקו ונישקו על כוונת הלב והקול הערב, שבהם שר את פיוטיו
Les juifs de Safi et la pieuvre des protectorats consulaires au cours du dix-neuvième siècle
Chapitre V
Les juifs de Safi et la pieuvre des protectorats consulaires au cours du dix-neuvième siècle
Le protectorat consulaire vit le jour pour la première fois au Maroc au temps de Sidi Mohammed Ben Abdellah (1757-1790) et c'était, à l'époque, l'un des privilèges accordés par ce sultan aux consuls et aux négociants étrangers dans une tentative de configurer sa politique mercantiliste et de la faire réussir par tous les moyens, en s'ouvrant sur le commerce européen et américain et en tirant profit au maximum d'un marché aux vastes horizons sur l'océan Atlantique. Cela, afin d'alimenter les caisses du Trésor public du pays qui étaient vides à cause de la crise de trente années qui suivit la mort du sultan Moulay Ismaïl et pour assurer un revenu abondant et permanent sans que cela nécessitât des efforts administratifs ou militaires.
- Le mercantilisme est une théorie économique dont les idées se sont propagées en Europe Occidentale au XVIe siècle, après les découvertes géographiques. Selon celle-ci, la puissance de l'État dépend de ses biens monétaires et des métaux précieux.
Et pour cela, il convient de donner la priorité au commerce extérieur et d'en élargir les horizons, de multiplier et de diversifier les activités industrielles. L'État doit veiller à la protection de ce secteur et à son amélioration qualitative. Parmi les promoteurs de cette théorie, Jacques Baudoin, Thomas More et le ministre français Colbert. Il est certain que le sultan Sidi Mohammed eut connaissance de cette théorie et fut convaincu de son efficacité. Des sources nous indiquent qu'il se documentait constamment et demandait les raisons pour lesquelles l'Europe nous dépassait dans tous les domaines : « Il se réunissait avec les négociants chrétiens, alors qu'il était khalifa de son père à Safi, et se renseignait sur la situation dans leurs pays, sur le commerce maritime et sur l'administration des impôts dans leurs contrées. » De plus, il convoquait tous les soirs un juif nommé « Bouzaglou De Paz » pour qu'il l'entretînt sur les affaires européennes dans les domaines politique, militaire et commercial. Leurs discussions duraient jusqu'au milieu de la nuit. Peut-être sa foi dans le mercantilisme le poussa-t-elle très tôt, alors qu'il était encore prince héritier, à ouvrir le port de Safi, sa résidence, au commerce européen et à encourager ses activités par tous les moyens possibles, à tel point que le nombre des navires débarquant à Safi atteignit 176 entre 1748 et 1755. Le premier accord commercial entre le Maroc et le Danemark fut signé en son nom, à Safi, en 1751.
Après le décès du sultan Moulay Ismail, le Maroc traversa une période difficile qui dura trente ans (de 1727 à 1757). L'armée noire, les « Boukharis », s'arrogea les affaires de l'État, confisqua les richesses des princes, fils de Moulay Ismail, nomma et destitua. Sept sultans la reconnurent durant cette période ; ce sont : Ahmed Eddahbi, Abdelmalek, Abdellah, Ali Laâraj, Mohammed, Al Moustadyi et Zine el Abidine. Parmi ceux-là, il y en eut qu'elle porta sur le trône du Maroc plus d'une fois : le sultan Abdellah fut intronisé sept fois, Al Moustadyi, quatre fois, et Eddahbi, deux fois. Des troubles, des guerres et des déplacements de tribus suivirent ces événements ; l'économie s'effondra, le Trésor public se vida et il y eut plus de misère et de souffrance dans la population.
Le sultan Sidi Mohammed employa d'autres moyens pour alimenter le Trésor public ; notamment le système des « Moqataâ »
pour faire entrer les impôts de ses sujets, dont la dîme, les taxes,
les droits de douane et la capitation due par les juifs. Ce système
consistait à vendre le droit de perception des impôts à qui paierait le plus parmi les caids, les gouverneurs, les commerçants musulmans, juifs ou chrétiens. Le concessionnaire versait à l'État la somme convenue et percevait à sa place les impôts. Il s'arrangeait pour que les sommes recueillies fussent supérieures à ce qu'il avait payé au Trésor, pour en tirer bénéfice. L'État gagna par ce système une entrée des recettes plus rapide et la garantie d'une collecte régulière. Et il évita ainsi d'entrer en confrontation armée avec les tribus, ce qui perturbait la sécurité générale.
גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי
ברגע מסוים הודיע מרקוזה שאינו מבחין בדרך ואינו יודע לאן לנסוע. אנו עוצרים ומתייעצים. ידוע לנו שאנו נמצאים לא הרחק מגבול לוב, ואם נטעה בדרכנו, ניפול חלילה בידי בני המדבר. מרקוזה בחר בכיוון הנכון והמשכנו בנסיעה. תמהתי על שיצאנו למדבר לא מצוידים במצפן, במים, במלאי של דלק ובפרוסת לחם.
שבנו לזרזיס. ארחה דשנה – ומיד למיטה בבית המלון שלנו.
אנו עושים יומיים בעניינים השוטפים במקום : עלינו למיין עולים באי ג'רבה עצמו. נפך ויכוח היכן לערוך את המיון והוחלט לקיימו בחרה-זע'ירה, לפנות ערב, בבית הכנסת.
נסענו לשם. בבית הכנסת נדחקנו יחד, גברים ונשים, ומיד קמה מהומה. בבן-גארדן, נעשה המיון בצורה דומה והכול התנהל על מי מנוחות. כאן החלו הנשים להתלונן שהגברים הזרים מתאנים אליהן, ואז קמו בעליהן להגנתן, באגרופים ממש.
מכוח סמכותנו השקטנו את הכול. גם לכאן לא הגיעו צוותות המיון המיוחדים המצוידים בכל הגזירות החדשות על צמצום הסלקציה. רצינו להקדים ולאשר מספר רב ככל האפשר של עולים, ולהוציאם מדרום תוניסיה.
למחרת אנחנו חוזרים לתוניס הבירה, הפעם בדרך אחרת. אנו מעלים את המכונית שלנו על סירת מפרש ומגיעים בשלום ליבשה, דרומה לגאבס. הגענו לעיר מדנין הבנויה בצלע ההר, ככוורת בת שש קומות. אנו נמצאים בקרבת קו מארס, שרשרת הביצורים שנבנתה על ידי הצרפתים להגנה מפני לוב, אך אין רואים דבר. קו הביצורים מוסתר בחולות המדבר או מאחרי הגבעות הבודדות.
המקום עשיר בעתיקות ובשרידי עבר, אך לנו אין זמן, ואנחנו ממהרים להגיע לבירה. נוסעים במהירות מלאה. בספאקס עלינו להתעכב. המכונית זקוקה לטיפול קצר במוסך, ולנו זו הזדמנות להתראות עם אנשי התנועה הציונית שבעיירה.
אחד הציונים רופא שיניים. באנו לביתו אך הוא היה עסוק בחוליו. אשתו קיבלה את פנינו בסבר פנים יפות וכיבדה אותנו במשקה קר. עמה הייתה עוד גברת אחת, נאה – מתילדה גז. מרקוזה החל לדון מיד בענייני הציונות ובמצב בישראל.
הגבירות הוכיחו ידע והתעניינות רבה. הן המטירו עליו שאלות ומשאלות שונות. אני הייתי לצערי, " גמור " משבוע הנסיעות והטלטולים וחשתי ברע. הנוכחים השתתפו בצערי והמשיכו בשיחתם הערה. יצאנו אחר כך לטיול קצר ברחובות ספאקס, העיר שקטה, נקייה, ואוכלוסייתה קטנה. הים רגוע ותכול משתרע לרגלינו.
מתילדה גז סיפרה לי שהיו מתכוננת לעלות לישראל עם בתה, נערה כבת עשרים. בעלה יישאר זמן מה לחסל את רכושם.
המשכנו בדרכנו. השמש נטתה לשקוע ועדיין לא הגענו אל סוס, התחנה האחרונה בדרכנו לתוניס. אני מבחין שמרקוזה נוהג בשארית כוחותיו, ומציע הצעה נבונה : ללון בסוס. וכל עשינו. למחרת הגענו בשעה מוקדמת לתוניס ומרקוזה נכנס מיד למערבולת עסקיו.
לאחר יומיים של פגישות יצאתי ב-15 במרס את תוניסיה בדרכי למרסי שבצרפת.
וממרסי לפאריס. מצאתי שם מכתבים והודעות בשבילי. ד"ר יוזפטאל הודיעני שהוא מתכונן לצאת לאמריקה בענייני המגבית, בדרך יתעכב בפאריס ויקפוץ ליומיים למרוקו. הוא ביקשני לחכות לו.
באחד הימים הגיע אלי שליח סוכנות העיתונות היהודית בפאריס, יט"א. לא הייתי מעוניין בפרסום ביקורי בצפון אפריקה, אבל הדבר נודע. הכתב, ז'ק מוריס, ביקש לדעת על מצב היהודים בצפון אפריקה, במרוקו בעיקר, ועל סיכויי העלייה משם. וזה הראיון שרשם מפי :
העלייה ממרוקו – פאריס 21 במרס.
מר יהודה ברגינסקי, חבר הנהלת הסוכנות היהודית וראש מחלקת הקליטה בירושלים הודיע בראיון שהוקדש לסוכנות שלנו : כמעט מחצית מיהודי מרוקו כ-125.000 רוצים לפי דברי מנהיגי הקהילה היהודית, להשתקע בישראל.
מר ברגינסקי, עשה חודש וחצי באפריקה הצפונית, הדגיש שתוכנית העלייה שנקבעה בשביל השנה השוטפת קובעת כי רק 30.000 עולים צריכים להיקלט בישראל. " לפי דעתי ", העיר, " המספר הזה לא יספק את הצרכים הבוערים.
עם חזרתי לירושלים אשתדל להשפיע על הנוגעים בדבר – על חברי בהנהלת הסוכנות ועל שרי ממשלת ישראל – שמספרים אלה יוכפלו לכל הפחות, וכן יהיה בשנה הבאה. לפי דעתי זהו המינימום. ישנן אפשרויות לקליטה. דרוש רצון להקריב את הקורבנות שהדבר ידרוש ".
מר ברגינסקי תולה את הרצון ההולך וגובר לעלייה מצפון אפריקה בהרעת המצב הכלכלי של היהודים שם, הרעה שמקורה לא רק במאורעות האחרונים, אלא בעובדה שזה כמה שנים תופסים המוסלמים את מקום היהודים במסחר ובמלאכה. " התפתחות דומה הייתה גם בפולין שלפני המלחמה, שהיהודים נדחקו מעיסוקיהם הכלכליים המסורתיים ".
" בהרי האטלס אני מתכננים פינוי כללי של היישוב היהודי – 3.500 נפש מ-42 כפרים. שמונה מהם כבר רוקנו. על אלה יעלו לישראל מלבד החולים הקשים ומקרים סוציאליים שיופנו לערים ולעיירות של מרוקו ויישארו בטיפולם של הקהילות המקומיות ושל הג'וינט ".
מר ברגינסקי סבור שהסלקציה הסוציאלית שאותה מפעיל צוות מיוחד מבאי כוח מסודות שונים תעכב כנראה עשרים אחוז מהעולים מעלייתם לארץ בזמן הראשון. " אבל בעתיד ", הוסיף תצטרך ישראל לקלוט את כל אלה שיהיה ברצונם להשתקע בארץ. האנשים הבריאים החזקים יקדימו את הדרך לחולים ולחלשים יוצר. והחלוץ עובר לפני המחנה ".
" במשך ששת החודשים האחרונים, אמר מר ברגינסקי, הופנו כל העולים החדשים שהגיעו לארץ מצפון אפריקה, כ-15.000 נפש, מנמל חיפה, במישרין למקומות מגוריהם הסופיים מבלי להתעכב במחנות המעבר.
9.000 נפש הסתדרו במושבים – מושבות חקלאיות -; כ-5000 נפש בעיירות הקרואות עיירות פיתוח שתושביהן מועסקים בעבודות ציבוריות, עובדים במכרות הנחושת של הנגב וכו…..מאות אחדות הסתדרו בתוך הקיבוצים.
לעתים קרובות, שוכנו העולים החדשים תחילה, לזמן מה, בצריפים, אך הם עוזבים אותם ועוברים לבית משלהם אחרי שהם עצמם משתתפים בבניינו.
היהודים המערביים כחלוצי היישוב בארץ – ד"ר זאב וילנאי
בגניזת מצרים נמצא קטע מן המכתב, בענייני עסקים, שנשלח כנראה מרמלה, שהייתה בתקופה זו עיר מסחר חשובה, בו נזכר יהודי בשם המשפחה אלטראבלסי, אולי בא מאטראבלאס ( שמה הערבי של טריפולי ) כנראה שזה באפריקה הצפונית.
מתקופת מלחמת הצלבנים והמוסלמים בארץ ישראל, במשך יותר ממאה שנה אין כל ידיעה על יהודים מערביים בארץ ישראל.
בראשית המאה השלוש עשרה, כששלטו בארץ המוסלמים הממלוכּים, נמצאה עדת המערבים בירושלים והמשורר היהודי הנודע יהודה אלחריזי מספר עליה בשנת תתקע"ח – 1218 -, בעת ביקורו בעיר הקודש " ושם מן המערביים הם שבאו מברבריה "
רבי משה באסולה בשנת רפ"ב – 1522 – מציין : ומערביים הם שבאו מברבריה " זהו השם הכללי של ארצות צפון אפריקה המוסלמית.
יצחק בר מוסא, מתושבי ירושלים היה במוצאו מאפריקה הצפונית ובשנת ש"א – 1541 -, בראשית שלטון התורכים, שלח אגרת קצרה כתובה ערבית בכתב עברי, וממנה אנו למדים על הווי ירושלים ומצב המערביים. יצחק מספר " ונשאנו נשים במצרים כי הבנות בארץ ישראל הן מעטות.מפני הברכה שבה, שיולדות שבעה בנים ואחרי כן רק בת אחת ולכן נשאנו נשים במצרים. ששם הבנות הרבה "
הוא גם מספר על סולטאן התורכי סולימאן שמשל אז גם על ארץ ישראל ואשר בנה את חומת עיר הקודש של ימינו " והוא אוהב את היהודים מאוד כמו עיניו…ודע לך כי ישיבת שכונת היהודים בירושלים טובה מכל שכונות היהודים בעולם " ותושביה ברובם ספרדים " וביקשנו מהם אני ואלו היהודים המערביים שיתנו לנו איזה ספרים, ונתנו להם את שלנו, והשלימו רצוננו והחליפום לנו, ונתפלאנו עליהם על הכבוד הזה ".
לבסוף פונה הוא אל מכריו במרוקו " ועתה חביבי אם תרצה לבוא – בוא, וארץ ישראל לא רחוקה היא ..סך הכל חודש ושבעה ימים…כן יזכינו ויזכה ישראל כולם לראות ביאת הגואל בקרוב, אמן כן יהי רצון.
יהודי צפון אפריקה נקראו בשם הספרדי : מורישקוס, דומה לשמם הלועזי שלך היהודים המסתערבים, שהיו בארץ עוד לפני בואם של הספרדים, מורישקוס נגזרה מהמלה " מורו " שבא קראו האירופים את המוסלמים הצפון אפריקאים.
רבי גדליה מספר, בשנת ת"ס – 1700 בקירוב, בקונטרסו " שאלו שלום ירושלים " על המערבים מורישקוס : " וגם יש קצת מן היהודים הנקרא אנשי מערבא ובלשונם הם נקראים מורישקוס. ואלו מדברים בלשונם ( ערבית )…ולבושיהם הוא כמעט כמו הערבים….כי גם הערבים אינם מגלחים זקנם…
ולכן אין היכר ביניהם.
ויש להם חמורים והולכים מכפר לכפר עם בשמים ושאר דברים, ולוקחים בכפרים חיטין ושעורין ושאר מיני מאכל, ומביאים לירושלים ומוכרים ובזה מתפרנסים. אבל הם רובם ככולם עניים "
רב ירושלמי אחר מיוצאי מרוקו, יליד העיר פאס, הוא רבי יעקב האגיז שבא דרך איטליה לירושלים, ובשנת תי"ז – 1658 -, עמד בראש ישיבה שנקראה על שמו " בית יעקב " וממנה יצאו רבנים מפורסמים. רבי יעקב פרסם ספרים רבים וכן " הלכות קטנות " בו מובאות ידיעות על הווי ירושלים בימיו.
אף בנו רבי משה, ח'אגיז, מחבק ספר " שפת אמת " , החשוב לידיעת הארץ בדורו וכן הקונטרס : " אלה מסעי " תאור ביקורי במקומותיה הקדושים. נפטר בשנת תקי"א – 1750 – ועל מצבתו כתוב : " עובר פנה אלי וקרא נא זה ….אתמול בהוד זרח מאוד פניו…גושי אדמה כתרו היום "
רבי חיים בן עטר בעל הפירוש " אור החיים " על התורה, עלה מעירו סאלי במרוקו, דרך איטליה, והתיישב בתק"ב – 1742 – בירושלים : " מקום השכינה הרמה, עיר חביבה על אל עולם ".בה חיבר את ספרו " ראשון לציון " נפטר בשנת תק"ג – 1743 – וקברו בהר הזיתים קדוש ונערץ בקרב היהודים וביום הזכרון למותו נהגו לעלות להשתטח ולהתפלל עליו.
יהודים מערביים היו גם בחברון ואחד מהם היה החכם הנודע רבי אברהם אזולאי, יליד פאס, בעל הספר " חסד לאברהם " הנודע בקבלה ובו דרושים מעניינים על הארץ ועל זכויות תושביה. הוא נפטר בה בשנת ת"ד – 1644. חתימתו דומה לספינה, לפי האגדה לזכר הצלתו מטביעה בעת הפלגתו בספינה על ארץ הקודש. נכדו היה החיד"א – הרב חיים יוסף דוד אזולאי.
מערבים מעטים התגוררו גם בעיר המקובלים צפת. אחדים מהמקובלים הנודעים בין גורי האר"י הקדוש בצפת, במאה השש עשרה, היו במוצאם מערביים, זוהר הקבלה ופרסומו הרב של האר"י הקדוש, הביאו איתם מהמערב הרחוק, אל צפת במרומי הגליל העליון.
אחד מהם היה סלימאן אוחנה מרבני פאס, שחי בצפת על כתיבת תפלין וספרי תורה. מסופר " ועוד עד כה נמצא בצפת ספר תורה עתיק שנכתה על ידי רבי סלימאן אוחנה וההמון מעריץ אותו "
מערביים אחרים היו רבי מסעוד אזולאי, מאבות רבי אברהם אזולאי הנזכר, רבי יוסף טובול ורבי אברהם הלוי ברוכים אשר נהג לשוטט בחוצות צפת בלילות ולקרוא את אנשיה לתפילה " אולי ישמע ה' את קול תפלתנו וירחם על עמו שארית הפליטה ישראל ".
האגדה מספרת עליו " שראה השכינה עין בעין בהקיץ בכותל המערבי ". אל קהל המקובלים בצפת הצטרפו גם עולים אחדים שבאו מחבל דרעה, בדרומה של מרוקו, שבו הייתה רווחת תורת המסתורין בקרב תושביה היהודים.