תולדות הקהילה הספרדית בבואנוס איירס-מרגלית בז,רנו
התמורות שעברו על הקהיל הספרדית היו קשורות באופן הדוק למה שהתרחש באותה תקופה בעולם היהודי. עליית הנאציזם בגרמניה ורדיפות היהודים והתחזקותה של האנטישמיות בארגנטינה עצמה הגבירו את הזיקה של היהודים למוסדותיהם, והשפיעו על נכונות רבה לתרום למען חיזוק ההתארגנות הקהילתית.
במשך רוב שנות מלחמת העולם השנייה מצאה ההזדהות עם היהדות את עיקר ביטויה במישור הארגוני הלוקאלי. רק לקראת סוף המלחמה, כאשר הידיעות על גורלן המחריד של קהילות סלוניקי, אתונה ורודוס הגיעו לארגנטינה, נזדעזעו ראשי קהילות דוברי הלאדינו ונחלצו לפעילות נמרצת למען שארית הפליטה ביוון.
למאורעות התקופה הייתה השפעה רבה גם על התפתחותה של הציונות הספרדית. בהקשר זה נסקור רק כמה משלבי ההתפתחות של הציונות הספרדית בארגנטינה. התפיסה הציונית של הספרדים התבססה בעיקר על רגשות דתיים, על מסורות קבליות ועל כיסופים לשוב לציון, אך חסרה את המטען האידיאולוגי העשיר, שהיה ליהודי מזרח אירופה, ואץ ההיכרות הבלתי אמצעית עם התנועה הציונית המאורגנת.
הספרדים לא הצליחו להיקלט בתוך המסגרות הציוניות, שהיו קיימות בארגנטינה, מכיוון שהללו נמצאו באופן בלעדי בידיים אשכנזיות, והיו מתואמות לתנאים התרבותיים של המהגרים ממזרח אירופה.
הניכור והזרות שבין העדות בלטו באופן מיוחד בתחום הלשוני. הספרדים חשו מרירות כלפי האשכנזים והרגישו, כי האגודות הציוניות חתומות בפניהם, מכיוון שהשפה היחידה המדוברת בהן היא יידיש.
התנועה הציונית התעלמה במשך תקופה ארוכה מצרכיו המיוחדים של הציבור הספרדי, והרוב המכריע של השליחים שהגיעו לארגנטינה פנו רק לחברת הרוב היהודית האשכנזית. במחצית השנייה של שנות העשרים ביקרו בארגנטינה שני שליחים ספרדים : הד"ר אריאל בן ציון, שליח קרן היסוד, והרב שבתאי ג'אין, שליח ההתאחדות העולמית של הקהילות הספרדיות.
שליחותם עוררה בשעתו תסיסה רבה בתוך הציבור הספרדי, וניתן לראות אותה כפריצת דרך בקירוב הציבור הספרדי בארגנטינה אל הציונות.
בראשית שנת 1931 החל להופיע בבואנס איירס עיתון בעל מגמה ציונית מובהקת לה לוס – La Luz – והוא מופיע בקביעות מידי שבועיים עד היום.
עורך לה לוס, דוד אלנקווה, היה ידוע בקרב הציבור הספרדי כעורך העיתון " איל ז'ודיו ", שנתפרסם בכל ארצות הבלקן בשנים 1909 – 1929. העיתון לה לוס היה בעל חשיבות מרכזית בהכשרת הלבבות לציונות, ושימש במה לציבור הספרדי המקומי, בעיקר לדוברי הלאדינו.
בקהילת דוברי הלאדינו הוקם בשנת 1932 " המרכז הציוני הספרדי " – הארגון הציוני הספרדי הראשון שזכה להאריך ימים. ארגון זה נועד בראשיתו למלא שליחות תרבותית ציונית, אך למעשה הפך למתריס העיקרי של הספרדים דוברי הלאדינו למען הקרנות הלאומיות.
יש לציין כי ההתעוררות הציונית של שנות השלושים הייתה אופיינית בעיקר לעסקנים בודדים ולא חדרה לשכבות העממיות. עם זאת היו ראשי הארגונים שותפים לחרדה לגורלו של העם היהודי, ונציגי הארגונים של הספרדים ובני עדות המזרח הצטרפו להקמתו של הגוף המייצג את יהדות ארגנטינה – הדאיא . DAIA Delegacion de Asociaciones Israelitas Argentinas עוד מראשית דרכו בשנת 1933.
בשנת 1937 קיבלה ההתארגנות הציונית הספרדית תנופה עם הקמתו של " הוועד הבין קהילתי למען גאולת הארץ ", שהיה משותף לכל הקהילות הספרדיות – יוצאי סוריה, מרוקו, ארץ ישראל ודוברי הלאדינו.
בתקופת מלחמת העולם השנייה גברה מגמת ההתקרבות בין העדות הספרדיות השונות לבין עצמן ובינן לבין האשכנזים. הפעילות הציונית החלה לחדור גם לשכבות העממיות של הציבור הספרדי, וחל מפנה בהיקף התרומות שנאספו מקרב ציבור זה למען המגביות הלאומיות.
לאחר הפסקה של שש עשרה שנה שוב הגיע לארגנטינה שליח ספרדי מטעם קרן היסוד. ביוזמתו של השליח, אדולפו ארדיטי, נתכנסה בשנת 1942 " הוועידה הרגיונלית הספרדית הראשונה ". בהשתתפות נציגי כל הקהילות הספרדיות מבואנוס איירס וערי השדה ונציגי הקהילות בצ'ילה ובאורוגוואי.
הוועידה הכריזה בגלוי על תמיכתו של הציבור הספרדי – על ארגוניו הדתיים ומנהיגותו הדתית – בציונות, ובחרה את " הוועד הספרדי המרכזי ", הוא הגוף הממונה על עריכת מגביות בקרב הציבור הספרדי על כל חלקיו.
הציונות באותה תקופה הייתה בעלת אופי פילנתרופי ונתפסה כאיסוף תרומות לבניין ארץ ישראל, כדי שיהודים נרדפים יוכלו לבנות בו את ביתם. ההתעוררות הציונית ניכרה בעיקר בתחום המגביות הלאומיות ולא הביאה ליצירת ארגונים בעלי מגמות אידיאולוגיות- תרבותיות, ולמעשה, בתקופת מלחמת העולם כמעט ולא נעשתה השקעה חינוכית-רעיונית בקרב הנוער הספרדי.
שיתוף הפעולה בין הסקטורים השונים חלף עם שוך הסערה. לאחר הקמת מדינת ישראל חל פילוג בתוך " הוועד הספרדי המרכזי ". דוברי הלאדינו פרשו מן הוועד והקימו את DESA ואילו " דוברי הערבית " – יוצאי סוריה, מרוקו וארץ ישראל – היו מאורגנים ב " וועד הספרדי הארגנטינאי.
סקרנו עד כה את התגבשותה של קהילת דוברי הלאדינו בבירת ארגנטינה – מדיה שלא היה בה כל רובד קהילתי קודם. ללא מגרת מחייבת ומרצונם החופשי של החברים הצליחה הקהילה הספרדית להחיות כמעט לגמרי אל האידיאל של הקהילה המסורתית.
הישג מרשים זה היה מלווה בהתחייבויות כספיות ניכרות מצד החברים. אולם ייתכן שחולשתו של הארגון נעוצה הייתה דווקא בוולנטריזם שלו. בני הדור הראשון והשני הצטרפו לקהילה, אם כדי למלא את צרכיהם הדתיים והחברתיים ואם מתוך היענות לצו מצפונם, אך לאחר שהתרופפו הלחצים החיצוניים, אשר ליוו את תקופת השואה ואת הקמת מדינת ישראל, חלה ירידה במוטיבציה היהודית, ובני הדור השלישי לא הלכו בעקבות הוריהם.
נקודת התורפה של הקהילה בתקופה שסקרנו הייתה בתחום החינוך היהודי. שני דורות מבני קהילת דוברי הלאדינו גדלו כמעט ללא חינוך יהודי. לתופעה זו היו השלכות חמורות על יכולתה של הקהילה להבטיח את המשך החברות בה וליצור תכנים רוחניים, שישמרו את היהדות בארגנטינה וישמשו מחסום נגד ההתבוללות.
תעודות שעניינן יהודי הסהרה בקהילות גריס וקצר אשוק-שלום בר-אשר
תעודה ג (כתב יד 1825.0118)
זו היא תעודה מחודש כסלו תקצ״ז(דצמבר 1836), מקהילת קצר אשוק, והיא בעצם שטר עסקה בין מסעוד אלישע לבין משה יתאח ויצחק בן חמו.
העי׳ ע״ע בקש״מ בש״ח בשי״ת בדל״ב [=העידו על עצמם בקניין שלם מעכשיו, בשבועה חמורה בשם יתברך, במנא דכשר למקני ביה] כראוי האנשים האלה מתושבי אלקצר אשוק יע״א: והשתא קיימי קמן [=עכשיו עומדים לפנינו] שהם, הי׳ [=היקר] משה ן׳ סלימאן יתאח והי׳ [=והיקר] יצחק ן׳ יעקב חמו, שנטלו וקבלו מיד הי׳ מסעוד ן׳ דוד אלישע סך חמשים מת[קאל] שכט״ו [=שכר טרחתו ועמלו] בתורת עיסקא. ועוד נתחייבו חו״ג [=חיוב גמור] בסך עשרים מתקאלים אחרים כט״ו [כסף טוב ועובר?] למסעוד ה[נזכר] בתורת הלואה לכש״י [=לכשיידרש יחזיר?]. וזמן העיסקא הנמכרת] מהיום ועד ערב פסח תאלט״ו [=תבוא אלינו לטובה ולברכה]. וכל זמן שהשטר קיים העיסקא קיימת ובביטול טענת??? ואפי׳ אחר שבועת הגאונים. וקע״ע [=וקיבלו על עצמם] המתעסקים ה[נזכרים] להתעסק במעות ה[נזכרות], ובחי[יהם] וחי[י] חי[יהם], בסחורת הזיתים לעשות מהם שמן כתית. וכל מה שיוציאו להם מן השמים, הן בסחורה שהם מתעסקים בה במתא קצר אשוק, הן בסחורה ששולחים המתעסקים ה[נזכרים] לבעל העסק צ״ר (?) למתא גריס יע׳׳א – הכל יתחלק ביניהם לב׳ חלקים חלק בחלק: המתעסקים ה׳ [=היקרים] – חלק, ובעל העיסקא – חלק. וכשם שחולקים בריוח כך חולקים בהופכ[ו]- כלומר ההפך מרווח, היינו הפסד – ????? דלית לימטי להו שום פסידא [=שלא יבוא להם שום הפסד]??? כי אם ריוח והצלה וכ׳׳ט [=וכל טוב] ???? נטלו המתעסקים ה׳ שט״ו [־שכר טרחתם ועמלם]. וקע״ע [־וקיבלו על עצמם] שקרנו של בעל המעות ??? בכבוד, ואת העודף יחלוקוהו כמשפט כתוב. וקע׳׳ע לשמור כמש[פט] יהודים כשרים דלא ??? ודלא ??? ודלא לאכחודי [־להכחיד] דבר מב״ח [־מבעל חוב], אפי׳ מידי דשו״פ [־דשוה פרוטה], כי אם הכל כאשר לכל – יעלה ויבוא ויראה בפניהם ויעשו בו כמשפט כתוב לעיל.
וק״ע המתעסקים ה׳ שהם ע׳׳ק [־ערבים קבלנים?] זה לזה, עשיר כעני ???? הוא יפרע תחילה בלי שני והוא כלל. ועוד קע״ע שהאמינו לבעל העסקא ה[נזכר] ולב״כ נא׳׳ג [־ולבא כחו נאמנות גמורה] ומפורשת כשע״ך [־כשני עדים כשרים] על כל ענייני ש״ז [־שטר זה] ב״ק קודם הפי׳ בין לאחר הפי׳(?)????????? שני ??? וכ״ש [־וכן שבועה] חמורה ואפי[לו] חס והכ[ל] בשלמות הוא ????? וקנס ??? המתעסקים ה[נזכרים] שהסך ה[נזכר] הוא ברשותם ולא ישמיטוהו חוב זה, ואפי׳ בשביעית. וש״ז [־ושטר זה] מוחזק וקיים ככל תסבדי״ץ [־תפיסת סופרי בית דין ישמרם צורם] ובמאמר ובנא״ג [־ובנאמנות גמורה] וכוי. ולא יורע ש״ז [־שטר זה] משני חסר או יתר וכו׳. ונגמר הכל מיד המתעסקים הנמכרים] ך[!] ש״ע [־כשני עדים כשרים], בש״ח בדל״ב [־בשבועה חמורה במנא דכשר למקני ביה] כראוי ??????
והיה ז״ל [=זה לעדות] יום רביעי בש״ק ע״א [־בשבת קדש, עישור ראשון] לחדש כסלו משנת מרום מראשון לפ״ק
[־תקצ״ז], פה העירה גריס יע״א והכל שו׳׳ב [־שריר ובריר] וקיים. [חתימת] מכלוף ן׳ מסעוד הן [הנקרא] חמו.
L'esprit du Mellah-J.Toledano..Tajer ida tlab loulad —izih el mal
- Tajer ida tlab loulad —izih el mal
El msquin ida talb elmal iztoueb loulad
Le riche s'il prie pour des enfants — aura de l'argent Le pauvre s'il prie pour de l'argent aura encore des enfants.
Sans commentaire.
LA CHANCE DU PAUVRE
Qu'est ce que c'est que d'avoir de la chance pour un pauvre? aimait à dire Abraham Tolédano: c'est de retrouver le poulet qu'il avait perdu la veille!
MEME DANS LE MALHEUR. . .
Sur le même thème, une variante avec l'accent Yidich.
Un couple de jeunes Israéliens de mes amis connurent le plus grand des malheurs: un enfant retardé mental. Ils durent se résoudre à quitter à regret leur quartier, non qu'il fut luxueux, mais ils s'y étaient habitués. Sans moyens ils se résignèrent à acheter une bicoque dans une banlieue éloignée. Les années passèrent et cette banlieue devint le quartier le plus chic de Tel-Aviv, les prix étant multipliés par cent. Sa femme me dit un jour: tu vois même dans le malheur il faut avoir de la chance. . .
LE PARTAGE DE DIEU
El mal izib el mal, l'argent amène l'argent est le titre de l'une des plus célèbres chansons du folklore musical marocain moderne. Et le manque d'argent. . . exactement le contraire! L'argent dit-on n'a pas d'odeur, c'est faux. Pour la même somme le riche recevait plus que le pauvre. Ce n'est pas pour rien qu'on disait que les bouchers iraient tous en enfer. Systématiquement ils favorisaient les riches, leur réservant les meilleurs morceaux, vendant au même prix les plus mauvais morceaux aux pauvres. Devant ce scandale, les notables de Méknès décidèrent au début des années quarante du siècle dernier de charger un des leurs de réformer ces moeurs. Tous les jours il se rendait au marché de viande surveillant la qualité des produits servis. Un jour un boucher lui avoua son dilemme: le grand rabbin venait de commander une quantité astronomique de viande: 30 kilos et il ne pouvait lui donner que les meilleures pièces, que le rabbin sans doute voulait partager entre les membres de sa famille. Notre inspecteur prit son courage à deux mains et alla en faire reproche au grand rabbin: Comment pouvez-donner ainsi le mauvais exemple, comme il est écrit "Si dans les cèdres a pris le feu, qu'en sera-t-il alors des broussailles?"
Le rabbin qui manquait d'excuses mais pas d'humour, l'invita a s'assesoir et lui raconta l'histoire suivante. Un jour mourut un grand commerçant musulman sans laisser de testament. Ses enfants ne parvenant pas à un accord sur le partage des biens, décidèrent de s'adresser à un homme de Dieu, un fquih, pour les départager. Le saint homme avant d'accepter demanda: "Voulez-vous que je juge selon la loi de Dieu ou selon la loi des hommes?". La réponse naturellement fut unanime: selon la loi de Dieu. Bien dit alors le fquih l'aîné aura la maison, le magasin, les bijoux, les terrains et les autres se partageront les meubles. Comment, quelle injustice dirent les héritiers spoliés? Mais c'est vous qui avez choisi le partage de Dieu et Dieu comment partage-t-il la richesse, la beaute et l'intelligence a l'un il donne tout et à l'autre rien, n'est-ce pas ce que vous avez voulu?
Notre inspecteur saisit l'allusion et se leva comprenant que contre les caprices de la Providence il était bien peu armé et c'est ainsi que les bouchers continuèrent à mériter, à la sueur de leur front, leur place en enfer!
Tali sa do a'li Le sort du dernier est le plus enviable.
Fsma kaylali Au ciel il est palpable.
C'etait une manière de consolation à celui que le sort a mis en dernier, peu importe dans quel domaine. Il ne faut pas croire que les premiers servis sont toujours les mieux servis. On employait ce proverbe par exemple pour la dernière fille d'une famille quand toutes ses soeurs se sont mariées et qu'elle reste la dernière.
Dans leur ironie les enfants avaient adopté ce proverbe même dans les résulats scolaires, faisant la joie des cancres, des derniers de la classe, sans savoir parfois à quel point ils avaient raison.
La pyramide renversee
Un ancient instituteur de l'Alliance m'a confie un jour qu'en regardant les photos de ses anciennes classes il pouvait les yeux fermes vous dire qui a reussi dans la vie. Il suffit de retrouver les cancres, les derniers de la classe. Comme ils n'avaient aucune pretention intellectuelle, ils se sont mis dsns les pas de leurs parents et sont devenus commercants, hommes d'affaires, tandis que les premiers eux etaient devenus, professeurs, fonctionnaires, petits cadres. Vous voyez " les derniers ont le plus de chance ", jamais proverbe n'a ete dementi !