הסיפור העממי על הרמב"ם-יצחק אבישור
- המגבשים הספרותיים: סיפורים בודדים ומחזורי סיפורים על הרמב״ם
בקורפוס הסיפורים על הרמב״ם שרוכז להכנת הספר הזה ניתן להבחין בשני דפוסים ספרותיים: סיפור בודד ומחזור סיפורים. בכל המחקרים שנושאם הסיפור העממי על הרמב״ם לא אוזכרו מחזורי סיפורים עליו. במחקר האחרון על נושא זה אף צוין שאין שום קובץ מסורתי המאגד את הסיפורים סביב הביוגרפיה של הרמב״ם למחזור סיפורי שבח, בהשוואה למה שנעשה בסיפורי האר״י והבעש״ט.
מחזורי סיפורים המנסים להקיף את כל קורות חיי הרמב׳׳ם, או תקופה בחייו, נתחברו בקהילות יהודי המזרח וצפון־אפריקה בערבית יהודית והם מתפרסמים כאן לראשונה מכתבי־יד ומדפוסים ישנים. גם אם מצאנו שבחים לדמות בסיפורים בודדים, הרי רק מחזורי הסיפורים שייכים לספרות השבחים המובהקת.
יצוין, שמעשה מרכבה של מחזור סיפורים אינו עממי ולא מחבר אנונימי עשאו, אלא זה חיבור ספרותי מעשה ידי סופר המלכד ומאחד סיפורים בודדים סביב דמות למסכת אחת, אם על פי עיקרון כרונולוגי (קורות חייו של האיש מלידתו ועד פטירתו) ואם על פי עיקרון תמטי (תקופה או נושא בחיי הדמות). ״ביוגרפיות״ ראשונות על הרמב״ם החלו להיכתב בידי כותבי קורות ישראל במאות השש־עשרה והשבע־עשרה, כך עשו גדליה אבן יחיה בספרו ״שלשלת הקבלה״, ר׳ יוסף סמברי בספרו ״דברי יוסף״ ואבן וירגה בספרו ״שבט יהודה״. ״ביוגרפיות״ אלה אינן מחזורי סיפורים אלא ליקוטים, שמעורבים בהם סיפורים מזה, ידיעות היסטוריות על פועלו של הרמב״ם ובמיוחד על מפעלו התורני מזה, ולא ניתן להפריד ביניהם בקלות. לצד ״ביוגרפיות״ אלה שנדפסו בראשית הדפום העברי, ושבו ונדפסו גם לאחר מכן, הילכו ״ביוגרפיות״ שונות בכתבי־יד; שתיים מהן הדפיס נויבאואר בסוף המאה התשע־עשרה. שתי ״ביוגרפיות״ אלה שונות במקצת מהקודמות: הסיפור העממי שולט בהן, והידיעות ההיסטוריות מועטות.
ביוגרפיות על הרמב״ם שכולן על טהרת הסיפור העממי נכתבו, עד כמה שידוע לי, רק בערבית יהודית. אמנם נדפס בשנות השישים של המאה העשרים מחזור סיפורים על הרמב״ם מתוך כתב־יד עברי הכולל שמונה סיפורים על הרמב״ם, אך הוא רחוק מלהיות ביוגרפיה, כיוון שיש בו רק אנקדוטות קצרות על תקופה אחת בחייו של הרמב״ם, תקופת פעילותו כרופא וכמנהיג. ביוגרפיה סיפורית המלכדת את הסיפורים והאגדות על קורות חייו של הרמב״ם מלידתו ועד לפטירתו וקבורתו איתרתי לעת עתה רק בערבית יהודית מקרב שתי קהילות, מטריפולי ומעיראק. מחזור סיפורים המתקרב לביוגרפיה סיפורית מלאה מצאתי בקהילת יהודי מצרים, אך הביוגרפיה אינה שלמה, כי מחזור הסיפורים מתחיל אמנם בלידתו של הרמב״ם, אך אינו מסתיים בפטירתו ובקבורתו.
כמעט שאין זיקה ספרותית ישירה בין ארבעת מחזורי הסיפורים הללו, ולא ממקור אחד הם יצאו. אמנם יש סיפורים מקבילים אחדים במחזורים אלה, אך הם שונים בנוסחם, ורבים הסיפורים שאין להם מקבילות. נראה לנו, שארבעת המחזורים השונים הם ניסיונות מקוריים לחבר ביוגרפיה סיפורית על הרמב״ם בקהילות יהודי המזרח וצפון־אפריקה.
א. מחזור סיפורים על הרמב״ם ממצרים
בכתב־יד פריס 583, שנכתב בשנת 1840, נמצא אחרי מדרש ר׳ דוד הנגיד על פרקי אבות קובץ סיפורים הפותח בשלושה סיפורים על ר׳ אברהם אבן עזרא ואחריהם מחזור סיפורים על הרמב״ם (עמי 155-148).
מחזור סיפורים זה בא בכתב־היד כסיפור אחד על הרמב״ם, בלא הפרדה בין סיפור וסיפור, כדרך כל הקבצים על הרמב״ם הכתובים ערבית יהודית. במחזור זה יש ניסיון לחבר ביוגרפיה סיפורית על הרמב״ם, או מחזור סיפורים מעין ״שבחי הרמב״ם״, אבל אין זו ביוגרפיה שלמה, לפי שאין המחזור מסתיים בפטירתו וקבורתו. לפיכך מחזור זה תופס עמדת ביניים בין מחזור סיפורים ביוגרפי שלם על הרמב״ם (כדוגמת המחזורים מעיראק ומטריפולי). ובין מחזור סיפורים על תקופה אחת או עניין אחד בחייו של הרמב״ם (כדוגמת מחזורי הסיפורים בערבית יהודית מאלג׳יר, מג׳רבה ומתימן ושני מחזורי סיפורים בעברית). על פי מקבילות לסיפורי הרמב״ם שנתפרסמו ולפי סיפורים בודדים על הרמב״ם הפרדתי את מחזור הסיפורים המצרי לתשעה סיפורים שניתן לחלקם לשני גושים: סיפורים 4-1 — על לידתו וילדותו של הרמב״ם עד שובו לבית אביו: סיפורים 9-5 — על הרמב״ם בחצר המלך.
בהבדל ממחזורי סיפורים אחרים שיש בהם שילוב סיפורים ועריכתם למחזור ניתן לומר על בעל כתב־יד זה, שהוא עיבד עיבוד יסודי את הסיפורים על הרמב״ם. הוא השתמש בסיפורים שמצא בכתב ובסיפורים ששמע, ויצר מהם סיפור רצוף. מעטים הסיפורים הכתובים בחן וברגש כמו מחזור סיפורים זה, שנכתב בקהילה היהודית במצרים, מקום פועלו של הרמב״ם.
Les evenements de Demnat
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
Et pourtant : dans son ouvrage Reconnaissance au Maroc publié en 1883, le Vicomte Charles de Foucauld affirmait : « Demnat et Sefrou sont les deux endroits du Maroc où les Juifs sont les plus heureux…» Un lettré de la ville Mohamed Al-Ghujdami affirmait : « Les Juifs étaient, avant les bouleversements de la deuxième moitié du XXe siècle, mêlés aux Musulmans comme l'eau est mêlée au vin. » Que s'était-il donc passé?
Du temps du caïd Ali Demnati, les relations étaient excellentes. Son fils Jilali qui hérita de sa fonction était le plus gros commerçant de la région abusa de ses prérogatives, comme le montre la succession des événements suivants : En 1864, les notables de la ville demandèrent au sultan que les maisons des Juifs soient éloignées du cours d'eau alimentant la mosquée. L'année suivante, l'entrepôt de marchandise d'un commerçant juif de Mogador fut mis à feu. Les cordonniers juifs se plaignirent au sultan de ce que les cordonniers musulmans les boycottaient. A son retour d'audience, la délégation juive ne put revenir dans la ville dont l'entrée avait été bloquée par le frère de Jilali, ce qui contraignit la délégation à aller retrouver le sultan. En 1879, les Juifs de Demnat demandèrent au sultan d'instituer un tour de garde pour les protéger. La méfiance s'installa entre les communautés jusqu'à ce qu'il soit jugé nécessaire de déménager les Juifs au Mellah. Le caïd Jilali finit assassiné par un religieux musulman qui avait été emprisonné et bastonné et auquel il avait confisqué son lopin de terre. Selon Al- Ghujdami, le nouveau cheikh se tint personnellement devant la porte du Mellah pour empêcher les pillards d'y pénétrer.
On pourrait conclure de cet épisode que des mesures répressives envers les non-Musulmans pouvaient être invoquées au nom de l'islam pour pratiquer l'injustice et semer la discorde. Le bouc émissaire était tout désigné.
TÉMOIGNAGES DE L'ALLIANCE ISRAÉLITE UNIVERSELLE
Historiquement, l'Alliance intervint pour défendre les abus contre les Juifs
L'implication des écoles de l'Alliance confronta ses dirigeants à la dure réalité des injustices subies par les Juifs et l'Alliance. Ces derniers se portèrent à la défense des droits des minorités juives brimées bien avant l'avènement du Protectorat en 1912. Dans les faits, la présence de l'Alliance au Maroc remonte à 1862, date d'ouverture d'une première école à Tétouan. La mission éducatrice de l'Alliance visait à faire accéder à la culture française et à la modernité les communautés juives tout en combattant pour l'égalité des droits des minorités. Le réseau scolaire rayonna graduellement sur la quasi totalité du territoire marocain, en commençant par les grandes localités telles Tanger (1864), Mogador et Safi (1866), Larache (1873), Elksar (1879), Fès (1883), Casablanca (1897), Rabat, Mazagan, Meknès, Marrakech, Azemmour et Salé (de 1901 à 1912), puis dans des plus petites localités telles Ouezzane (1926), Ber- Rechid, Settat, Beni Mellal, Boujad (1927), Midelt (1928), Ben-Ahmed, Taroudant (1929), Demnat (1932), Kasba-Tadla (1933), Tiznit (1934), Oued-Zem, Agadir (1935), Taourirt etc. Le réseau qui comptait 5 240 étudiants en 1912, finira par en atteindre 32 000 étudiants en 1959.
L'Alliance intervint plusieurs fois en faveur des Juifs du Maroc. Dans son ouvrage L'Alliance Israélite Universelle et la renaissance juive contemporaine, André Chouraqui écrivit : « Année après année, Paris écoutait les douloureux échos des actes de cruauté qui se commettaient dans l'Empire du sultan : captifs torturés, jeunes filles enlevées, jeunes gens convertis de force, mellahs pillés, Juifs condamnés à abandonner leur résidence. » Les puissances européennes furent saisies de la nature de ces sévices afin qu'elles entreprennent des démarches diplomatiques nécessaires auprès du sultan. Ainsi, la communauté internationale qui s'émut de la situation des Juifs de Tétouan du temps de la guerre maroco-espagnole, manifesta ses préoccupations dans une note intitulée : Opinion collective des représentants des puissances étrangères au Maroc sur une mesure adoptée par le gouverneur de Tétouan vis-à- vis de certaines notabilités israélites de la ville. Conseils et vœux communiqués à ce sujet à Sidi Barguash, Ministre des Affaires étrangères du sultan.» De même, l'Alliance révéla au grand jour les injustices subies par les minorités juives du Maroc, tout comme dans le cas de Demnat.