ארכיון יומי: 3 בינואר 2016


דמנאת העיר-אליעזר בשן

דמנאת

17בדצמבר 1884 בתי יהודים נשדדו, יהודים הולקו, נאסרו ושוחררו תמורת קנס

ב-26 בינואר 1885 פורסמה ב-TM כתבה מפורטת על יהודי דמנאת:

לדברי הווזיר הראשי, היהודים הם האשמים במצבם והמושל של דמנאת חגי גילאלי, הוא ' הצדיק ', הסולטאן לא יראה את עצמו אחראי, אם המוסלמים הממורמרים יקומו וישחטו את היהודים. לדברי העורך דיפלומטיה נבונה אבל מסוכנת.

המושל אלחג' גילאלי הרשה לתושבים המוסלמים לשדוד את החנויות והמחסנים של היהודים. כאשר אלה התלוננו בפניו, הולקו כמעט עד מוות. בניהם של היהודים, מהם בגיל צעיר, הושמו במאסר עד שחבריהם פדו אותם תמורת סכום גבוה.

כאשר יהודים הציגו בפני המושל ההצהרה של הסולטאן שניתנה למונטיפיורי, לפיה יתייחסו אליהם בצדק, הם נאסרו, ויהודים נאלצו לשלם סכום של 4100 דולרים קנס כדי לשחררם. הווזיר לענייני חוץ סיד מוחמד ברגאש הלך לפאס כדי להיפגש עם הסולטאן.

הקולונל מתיוס, קונסול ארה״ב במרוקו, ביקש מהווזיר הנ״ל לאפשר למשלחת של מדמנאת להיפגש אתו, לפני שהוא הולך לסולטאן לפאס. ואמנם לפני מספר שבועות התקיים המפגש.  בשעה היעודה הופיעה המשלחת היהודית בביתו של הווזיר, אבל נאמר להם שעליהם לחכות ברחוב עד שיתקבלו. חיכו לו שעות רבות תוך רעב וצמא. הגשם ירד, ולבסוף הוחזרו למשפחותיהם כשהם ורועדים מקור.

לאחר מספר ימים חיכו לקונסול ארה"ב, שהלך בעצמו לווזיר שהביע צער, באשר הוא שכח אודות הפגישה עם היהודים, וקבע יום אחר לפגישה. המשלחת הגיעה מצוידת בנוסח ההצהרה שניתנה על ידי הסולטאן למשה מונטיפיורי. הוא קרא את הנוסח, הביע צערו שדברים כאלה עלולים לקרות, ופטר אותם שהוא ידאג לפצותם, ושיתייחסו אליהם בעתיד בצורה נאותה.

הווזיר כתב לקונסול ארה"ב את הדברים הבאים:

אחרי שדיברת אתי בידידות בקשר ליהודי דמנאת, וביקשת ממני לאפשר להם להופיע בפני ולשמוע מפיהם על מצוקתם, ביקשתי מהם שיגישו את תלונתם בכתב. דבר שעשו ואני שולחו עתה לסולטאן ואדאג לכך שאם הם צודקים, יקבלו מה שמגיע להם. אתה מודע לכך ששאיפתנו כי ייעשה צדק לכל אדם  ובמיוחד ליהודים שהסולטאן ציוה שיהיו תחת פיקוחו.

לאחר יומיים קיבל קולונל מתיוס מכתב מהווזיר הראשי ובו נאמר, כי נשלח שליח מיוחד על ידו לדמנאת כדי לחקור את המידע בדבר דיכויים של היהודים והרעות שנגרמו להם, ולהפסיקן. ונאמר לו שאין סיבה להתלונן על המושל של דמנאת.

היהודים נאשמו בפגיעה בממשלה

אחרי קריאת הדברים התעוררה תסיסה, באשר המוסלמים חשו כי היהודים פגעו בממשלה.לטענתם היהודים רגמו באבנים אזרחים מוסלמים, אחדים נפצעו, והגיבו בצעקות. במהומה דאג המושל להגן על היהודים, ומנע פגיעה בהם, בהבטיחו כי הנושא יועבר לידיעתו של הסולטאן, שיחליט כיצד לנהוג. אי לכך היהודים האשמים הנמצאים כאן ובדמנאת ייענשו. עד כאן דברי הוזיר.

הערת המערכת: למי שיודע לקרא בין השורות, זו ידיעה מסוכנת, ובכל רגע עלולה להביא ל­­­זה אלא עידוד לחסרי מרות לתקוף ולשדוד את היהודים חסרי ההגנה.

גרסה אחרת: היהודים שיצאו ממקלטם הותקפו ונאלצו להתגונן

באותו הזמן הגיעו לטנגייר מכתבים אחרים מדמנאת ומסביבתה לפיהם, כאשר המשלחת של הסולטאן הגיעה לדמנאת קראה ליהודים שהיו במקום הקדוש תחת חסותו של שריף הומאניטרי, לבוא ולשמוע את ההצהרה של הסולטאן.

וכאשר יצאו ממקום המקלט, הותקפו על ידי מוסלמים, רבים מהם נפצעו ולאחר זמן נפטרו. היהודים היו כמובן בלתי מזוינים, ונאלצו להגן על עצמם על ידי רגימה באבנים, וכל מה שנפל לידם. התמונה האמיתית סולפה בדיווח לסולטאן.

מעורבותו של שגריר בריטניה במרוקו

משלחת בריטניה הורתה לשגרירה במרוקו לבדוק את הנושא, ומקוים שיגיש מחאה נמרצת לסולטאן. מה שדרוש הוא, כי כל הנציגים של המדינות כאן ידרשו שהמושל של דמנאת חג' גלאלי יסולק מתפקידו  ויעמוד לדין.

 המקום המתאים ביותר לכך הוא טנגייר כי כאן לא יוכל להפחיד את העדים. יש להרכיב ועדה  שתפקח על המהלכים שיהיו הוגנים. כשהגיע השליח לדמנאת, הצעד הראשון של המושל היה להעניק לו מתנה של  4000 דולרים ולצוות שלו 200 דולרים, שהושגו מקנם שהוטל על יהודים.

קשה להבין איך השיגו מהם  כה הרבה כסף כשרובם רעבים. לפני מספר ימים שחטה המשלחת כבש מול שערי המשלחת של צרפת, במטרה לקבל את הגנתה של צרפת. השגריר מר Ortega  קיבלם באדיבות, והבטיח לעשות למענם ככל יכולתו.

 משלחת של כל ישראל חברים נפגשה עם השגריר הנ"ל והביעה תודתה על הסיוע ליהודי דמנאת, והבטיח שייקח את הנושא לתשומת לבו.

שחיטה של בעל חיים היא ביטוי של הכנעה ותקווה למילוי בקשה.

נר המערב-יעקב משה טולידנו-פרק תשיעי – קורות המאה הרביעית.

 

נר המערבשנים אחדות אחר כך והמושל החדש מולאי אחמד שכנראה היה משבט המרינים יכול היה להביא שקט במדינה. הוא הרג את כל השרים שנמנו מטעם עבד אלמאליך ויקים אחרים תחתיהם.

בשנת שנ"ה, כנראה בימי המושל שאחרי מולאי אחמד ההוא, נהרג יהודי אחד שמו סעיד בן לעוואד על קידוש ה' וגזר המלך ונתנו היהודים שני אלפים אוקיות.

אך לא נדע מה הסיבה של הריגת היהודי ההוא והטלת המס הנזכר עוד, בשנת שנ"ט יצא דבר מלכות מלפני המלך למנוע את היהודים, מאיסור לקיחת שתי נשים, ושכל מי שירצה לישא אשה על אשתו יהיה רשאי ואין לרבני הקהל הרשות להניא אותו, אך כאשר ראו רבני פאס אז כי על ידי זה פרצו מחלוקות הרבה בין איש לאשתו, השתדלו באמצעות " אנשים מרואי פני המלך " שדבר הנישואין על שתי נשים יהיה מסור לבית דין, שהם יראו למי ראוי לתת הרשיון בזה.

בימים ההם התקדרו עוד שמי יהודי מרוקו מפני סכסוכים מדינים ומקרים רעים. בחבל שוש בעיר תארודאנת היו בשנת שנ"ח רעב ומגפה שמפניהם נאלצו יהודי העיר ההיא לגלות ממנה וילכו ויתיישבו בכפר אקא, אך גם אז עוד שנת בצורת שהגיעו החטים, שש אוקיות לסאה, וארחי כן, באו עוד בשנה ההיא, בשנת שס"ח – 1608, בסופה, משפחות ברבריים להלחם ביושבי הכפר ההוא.

ויהיו היהודים במצור ובמצוק עשרה ימים רצופים, עד אשר נאלצו לפדות נפשם בכסף רב. בשנת שס"ט חזרו עוד פעם האויבים ויצורו על הכפר, והיהודים נאספו אז כלם לחצר אחת של אחד מגדולי הכפר, וכן נשארו משך עשרה ימים בצרה גדולה, ואחרי כן נלכדה החצר ההיא בידי האויבים וישרפו אותה ואת הנצורים בה שללו וישאירום ערומים.

בשנת ש"ע גלו היהודים משם כליל ויתיישבו בהכפר העתיק תאמגרת. שם באו היהודים ההם עניים צומרודים ומשוללי כל עזרה ויחיו בדוחק ובלחץ. עם זה הוסיפו עוד יושבי המקום להתעולל עליהם עלילות ברשע וידריכום מנוחה.

בין הגולים המעונים ההם היה גם כותב דברי הזכרונות האלה רבי יעקב היוצר המכונה פרגאן. אותו תפשו ויסרוהו בנחשתים שלש פעמים, ויהי צריך לפדות את עצמו בכסף אשר הציל אותו בגלותו. ולסוף הוכרח גם לנדוד עוד מהכפר ההוא ולישב בקר הערביים יושבי אהל שבסביבות הכפר.

ואחר כך נסע לכפר אופראן וישב שם שלשה חדשים. אך גם שם פחד לנפשו וילך וישב אל הכפר אקא שבו ישב לראשונה אחרי צאתו מעיר מולדתו תרודאנת. ואחרי שנה באו גם יתר היהודים אחוזת מריעיו מהכפר תאמגרת. וישובו ויאחזו בכפר אקא.

אמנם גם בערי המדבר ההם, לא יפלא בעיניו חזיונות כאלה ביחס  אל היהודים שמה, הנה חזיונות יותר מעציבים קרו אז באותם השנים ההם, בערי הישוב, צרות צרורות ופגעים רעים מצאו אז את יהודי המדינות במרוקו, שתמונתם באופן כה מבהיל, יתאר אחד מרבני הדור ההוא בפאס, רבי שאול סירירו, בזכרונותיו, שהננו נותנים אותם כתמם ובעצם לשונו. :

אמר שאול בן לאדוני אבי דוד סירירו, אם אמרתי אספרה קצת מהתלאות אשר חלפו עברו עלינו תצלנה כל אזנים ויתבהל כל שומעם, זה חנו היום שלשה שנים ומחצה בצרת רעב וצרות רבות, משנת שס"ד עד שנת שס"ו ספו תמו יושבי פאס ברעב.

מראש חדש תמוז עד ראש חדש כסליו של שנת שס"ו הנזכרת מתו ברעב קרוב לשמונה מאות, בני פאס היקרים נפוחים כנאד מזי רעב איכה נחשבו לנבלי חרס חבקו אשפתות לנקר בהם תרנגולים ויותר משש מאות אנשים ונשים ובחורים ובתולות שהמירו דתם והיו הדרכים בסכנה גדולה אין יוצא ואין בא.

היושב בעיר ימות ברעב והיוצא חוץ לעיר יפול בחרב, איש את רעהו חיים בלעו וידל ישראל עד מאד כי…אין לך יוטם שקללתו מרובה מחבירו בכפלי כפלים ולא די לנו הצער שאנו בו אלא שנתוספו עלינו צער המלחמות עד שבוחרים מות מחיים.

וראינו מי שהפיל עצמו לבור ומת, ומי שהעביר סכין על בשרו ושחט את עצמו וראינו אבות משליכים את ילדיהם ונשים רחמניות מכים מכת המות לבניהם. דבק לשון יונק עוללים שאלו לחם, אין לך יום שלא ימותו עשרה או עשרים ברעב והתענינו יום שבת קדש שני ימים לכסליו שנת שס"ו ולא נענינו.

בערים לאדר שני שנת שס"ו על ההרים אשא קינה על פיס העדינה, הייתה למשל ולשנינה, נתחזק הרעב רובע קב קמח שוה י"ט אוקיות ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם, הרכים והענוגים יחד אומללו זקנים ובחורים בחוצות מושלכים, מה אעידך מה אדמה לך פאס המהוללה, ועתה היא זוללה…

כלו בדמעות עיני בראותי אנשי מעשה רבים ונכבדים ועשירים נפוחים כנאד לכל עובר ושב, ואין מרחם ואין משיב נפש, ראש חדש אדר ב' בשנת שס"ו, מת איש חסיד וקדוש כה"ר יעקב בן עטר ז"ל גם הוא בעוונותינו הרבים והרעים מת מזה רעב.

אוי לנו שאיש קדוש כזה מת מיתה משונה כזו, נהמת זקן ועולל כנהמת ים הלילי שער זעקי עיר כי שבת ששון מעיר פאס או לעינים שכך ראו, ויהיו המתים ברעב קרוב לשלשת אלפים, ויותר משני אלפים המירו דתם ותשאר עיר פאס שדודה וגלמודה.

כותב הזכרונות הזה כמו נקל בעיניו להודיע את מצב ביחס אל הממשלה אז, כי כל הרדיפות מצד הממשלה במה נחשבו מול צרת הרעב ההיא שנגעה עד לבשרם, האמנם ממקורות אחרים ידענו כי נוסף על מצוקת הרב ההיא הייתה גם הממשלה אז בעוכרם ותוסף להם הוה על הוה.

משמעות הטקסים-החתונה היהו. המסורתית במרוקו יוסף שטרית

ט.  משמעותו של טקס הטבילה במקווההחתונה היהודית במרוקו

 משמעותו של טקס הטבילה כוללת שכבות סמיוטיות שונות ומערכים סמיוטיימ־פרגמטיים שונים. השכבות הסמיוטיות נוגעות לסיבות ולתבליות המגדירות את קיומו של הטקס בתרבות הקהילתית, שרוב בני הקהילה מודעים להן באופן אינטואיטיבי בלבד, משום שהן כרוכות באמונות המודעות והלא מודעות שלהם וכן באמונות המוצהרות והלא מוצהרות שלהם. בני הקהילה מייחסים בוודאי לטקס זה משמעות דתית ואתנית עמוקה המעוגנת היטב במכלול ההתנהגויות המפעילים את כללי הטהרה של האישה הנשואה בבית הדתי והמסורתי. לעומת זאת מעטים מבני הקהילה היהודית יודו במפורש במשמעות המגית המתלווה לחלקיו השונים של הטקס ואף יכחישו זאת משום דבקותם המוצהרת במסורת היהודית, שהשתדלה להדחיק אמונות והתנהגויות מגיות אלה אך לא הצליחה לבטל אותן. לשכבות דתיות ומגיות אלה מיתוספות המשמעויות הקיומיות־הפסיכולוגיות של הפנמת המעמד החדש של כלה העומדת להיות אשת איש בידי הצעירה הסרה בפעם הראשונה למקווה כשסביבה מתנהלת המולה רבה, וכן המשמעויות החברתיות-התרבותיות, הקהילתיות והאינדיבידואליות הנובעות מניהולו של הטקס במסגרת ההביטוס הקהילתי. משמעותו הסימבולית של טקס הטבילה נובעת ממכלול משמעויות זה.

אשר למערכים הסמיוטיים־הפרגמטיים של הטקס, היינו המשמעויות המיָדיות של הטקס, הם קשורים כולם במימוש מרכיביו השונים של הטקס ובהשתתפות בביצועם, שקובעים את רישומו בתודעתו של המשתתף(כאן בתודעתה של המשתתפת) בו ואת מקומו ומעמדו בהביטוס הקהילתי. משמעויות אלה ברוכות בחוויות האישיות וברישומן של חוויות אלה בתודעת המשתתפים בטקס על שלביו ומרכיביו השונים, ובמיוחד בתודעתה של הכלה, וכן בתגובות שהטקס יוצר בקרב המשתתפים.

י. התמורות שחלו בטקס:

 כמו בכל טקסי החתונה המסורתית גם טקס הטבילה במקוה עבר תמורות רבות בעת החדשה. אולם בגלל חשיבותו של הטקס לערך המרכזי של טהרת האישה היהודייה הוא ממשיך להיערך גם במשפחות שאינן מקיימות אורח חיים דתי, לרוב בלא התהלוכות השמחות והרעשניות שהובילו את הכלה למקווה והחזירו אותה לביתה ולרוב גם בלא טקסי המשנה המגיים שהתלוו בקהילות שונות לטקס הטבילה.

על פי עדויות שאספתי לאחרונה הסתבר לי שבמקומות שיוצאי מרוקו מרוכזים בהם במספרים משמעותיים, כמו בערי פיתוח ובעיירות פיתוח בצפון הארץ ובדרומה, ממשיכות משפחות רבות לקיים את טקס הטבילה בטקסיות מרובה, ובכלל זה ליווי הכלה בשיירה של מכוניות או בתהלוכה בדרך למקווה וחזרה. בליווי זה משתתפות נשים בלבד ממשפחות הכלה והחתן. אם הכלה מביאה לבתה מערכת בגדי רחצה חדשים לבנים, שהכלה תלבש אותם לפגי שובה לביתה. כמו כן משפחת הכלה לוקחת למקווה כיבוד על טהרת מטעמים יהודיים־מרוקניים, ולאחר הטבילה המסורתית מתכבדות הנשים המלוות במטעמים ובעוגיות. המבוגרות שבהן, בעלות ידע בשירי חתונה יהודיים, מלוות את הטקס בשירה שכוללת שירים בעלי רמזים ארוטיים. לאחר שהכלה חוזרת מן המקווה עורכת משפחת הכלה לכבוד המלוות ארוחת ערב חגיגית שגברים מעטים בלבד משתתפים בה.

ניסיון לכוון את ניהולו המסורתי של טקס הטבילה במקווה ולבטל את השתתפותם של הנגנים שליוו את התהלוכה נעשה בפאם בידי דייני הקהילה. בתקנה משנת 1698 (אב תג״ח) נאסר על נגנים ללוות את תהלוכת הכלה למקווה הן משום חיקוי של מעשה גויים הן כדי למנוע הימצאותם של גברים ונשים במחיצה אחת שכרוכה בה גם שתיית יין והוללות, שכן ״גם אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו; ומה גם בהיות הנשים מרקדות לפגי האנשים המזמרים בהוללות וסכלות״. בתקנה נוספת משנת 1729 (תחילת תשרי ת״ץ) הוסכם על הקהל שלא יוליכו את הכלה למקווה ״בתחילת הלילה, רק בעת האלמודין [־־קריאת המואזין לפנות בוקר] ילכו עמה קרובותיה בצנעה ואחד מקרובותיה עמהן; ומשם יוליכוה לבית החתן ושם תתקשט״. אולם כמו תקנות רבות אחרות בעניין טקסי החתונה והוצאותיהם, שיוצגו להלן, לא הצליחו תקנות אלה לבטל או לשנות את המנהגים שהיו מושרשים כל כך בהביטוס הקהילתי ושרדו עד להתפזרות הקהילה בשנות השישים של המאה ה־20.

לסיכום פרק זה, טקס הטבילה במקווה, כמו יתר טקסי החתונה היהודית המסורתית המתוארים כאן בפרקי התיעוד ובמקורות נוספים, מראה עד כמה סינקרטית היתה הדתיות של הנשים היהודיות במרוקו. לבד מטקס החופה והקידושין לא היה טקס בין טקסי החתונה שלא התלוו אליו בקהילות השונות, אם מעט אם הרבה, אמונות מגיות בעין הרע ובהשפעתם הרבה של רוחות, שדים ומזיקים. באמונות ובהתנהגויות הדתיות היהודיות המושרשות של הנשים התמזגו אמונות ופעולות מגיות בצורה טבעית ביותר בלא שיבלו להפריד בין שגי המכלולים.

סִינְקְרֵטִיזְם

ל (ז') [מיוונית: synkretismos חיבור, צירוף] צֵרוּף רַעֲיוֹנוֹת וְהַשְׁקָפוֹת לִשְׁלֵמוּת אַחַת: סִינְקְרֵטִיזְם דָּתִי בְּכַמָּה מִן הָאֱמוּנוֹת הָעַתִּיקוֹת.

סֶמְיוֹטִיקָה

ל (נ') [מיוונית: semeion סימן] [בלוגיקה, בבלשנות] תּוֹרַת הַסִּימָנִים, חֵקֶר הַמַּשְׁמָעֻיּוֹת הַמְּיֻחָסוֹת לַסִּימָנִים הַשּׁוֹנִים בַּלָּשׁוֹן שֶׁבְּעַל פֶּה אוֹ שֶׁבִּכְתָב. הַסֶּמְיוֹטִיקָה כּוֹלֶלֶת שְׁלוֹשָׁה עֲנָפִים עִקָּרִיִּים: סִינְטַקְטִיקָה (יַחֲסֵיהֶם הַהֲדָדִיִּים שֶׁל הַסִּימָנִים); סֵמַנְטִיקָה (מַשְׁמָעֻיּוֹת שֶׁל הַסִּימָנִים אוֹ שֶׁל הַמִּלִּים וְהִתְפַּתְּחוּתָן); פְּרַגְמָטִיקָה (הַיְּחָסִים בֵּין הַסִּימָנִים וּבֵין הַמִּשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶם).

החינה בחתונה היהודית במרוקו-יוסף שטרית

3.2 אופיו החדש של טקס החינה בישראל

טקס החינה

טקס החינה

דפוס חיצוני ובידורי זה של טקס החינה נהוג כיום גם בישראל כתוצאה ישירה כנראה מחוויותיהם של אלו שביקרו במרוקו, השתתפו שם בטקסים דומים, והתאימו אותם להתעניינות המחודשת בטקסי החינה בישראל. אלא שכאן עריכתו של טקס החינה המחודש נתונה עדיין למשא ומתן בין הכלה ובין החתן ובין משפחת הכלה ומשפחת החתן. משמעותו התרבותית המחודשת של הטקס אינה מקובלת עדיין על כל הצעירים שהם בנים ליוצאי מרוקו, בפרט אם הם עומדים להתחתן עם צעירים או צעירות שאינם צאצאים ליוצאי מרוקו, ובמיוחד לאשכנזים או לילידי הארץ, שלא היו חשופים לטקסים דומים בקהילותיהם. על אף הפצרותיהם של ההורים המעוניינים להתחבר דרך הטקס עם מסורת אבותיהם צעירים לא מעטים אינם ששים לקיים את הטקס גם אם הוא לרוב בידורי־פולקלורי גרדא, מה עוד שעריכתו כרוכה בהוצאה כספית לא קטנה.

גם בישראל קמו יזמים ואמרגנים וייבאו תלבושות ואביזרי תפאורה ממרוקו כדי לארגן עבור המעוניינים טקס חינה כדבעי על פי מתכונתו החדשה שהוא קיבל בקרב החוגים המבוססים, יהודים ומוסלמים, במרוקו." יזמים אלה מקשטים את אולם האירוע בכלי בית אומנותיים ממרוקו, ובכלל זה פינת ישיבה מיוחדת לכלה ולחתן מעוטרת על פי מיטב המרבדים המרוקניים, ומספקים תלבושות לכלה ולחתן וכן למוזמנים, גברים ונשים, שמעוניינים ללבוש בגדים מרוקניים מסורתיים במהלך החגיגה. הם מציעים לכלה החלפת תלבושות עד חמש פעמים במהלך הערב. הם גם דואגים להכנסת הכלה לאולם האירועים נשואה על כתפי גברים כשהיא ישובה על מגש גדול או מובלת בעגלה מהודרת למקום ישיבתה. להנעמת הערב ולהרקדת קהל המוזמנים שוכרת משפחת הכלה לרוב את שירותיו של תקליטן שמתמחה במוסיקה מזרחית, ובכלל זה מוסיקה מרוקנית, זמר מזרחי ותזמורתו או תזמורת הכוללת זמרים ונגנים מיוצאי מרוקו. גם באירועים אלה מקיימים את טקס מריחת החינה על ידי הכלה, החתן, קרוביהם וידידיהם המעוניינים בכך בליווי צהלולים של נשות המשפחה המבוגרות ועורכים את טקס הצגת המתנות והתכשיטים שקיבלה הכלה מידי החתן ובני משפחתו. גם המטעמים שמוגשים לאורחים בערב זה נמנים בחלקם עם תבשילים הנהוגים במטבח היהודי המרוקני, כגון הסיגרים והמשולשים הממולאים בבשר, תבשילי לשון וכדומה. בסוף הערב מוגש לאורחים תה עם נענע ושלל עוגיות מרוקניות בסלסלות או בתפזורת, שחלק מן המשפחות דואגות להכין אותן בעצמן הגם שניתן להזמין אותן כיום בקונדיטוריות אחדות המתמחות בהכנתן ובשיווקן בארץ. לעתים מגשי העוגיות מוכנסים לאולם האירועים בתהלוכה שמנסה לשחזר את התהלוכות של החתונה היהודית המסורתית במרוקו.

אשר לזמן ולמקום של טקס החינה המחודש לא נקבעו יום ולא מקום קבועים לקיום האירוע; הכול תלוי בנוחיות שתי המשפחות, בזמינות האולם והתקליטן או התזמורת. אולם הטקס נערך לרוב כשבוע שלפני מסיבת החתונה, ומשתתפים בו פחות מוזמנים מאשר במסיבת החתונה. אלה כוללים בעיקר את בני המשפחה המורחבת וידידים ומכרים מבני יוצאי מרוקו.

במקומות יישוב קטנים ובעיירות פיתוח שיש בהם ריכוזים גדולים של יוצאי מרוקו חזרו משפחות רבות לערוך את טקס החינה במסגרת משפחתית או באולם אירועים מאולתר. גם במושבים שיש בהם ריכוזים של יהודים כפריים מהרי האטלס חלה התפתחות מעניינת בעניין חידוש טקסי החינה וביצוע ריקודי האחוואש הברבריים. תיירים מבוגרים מן המושבים שיצאו לסייר במרוקו הביאו אתם קלטות וידאו וקלטות אודיו של שירים ברבריים מסורתיים שהיו רגילים בהם בנעוריהם, והשמיעו אותן תכופות בבתיהם. על פי עדויות שונות חודשו על יסוד זה גם ריקודי האחוואש המלווים בשירה בֶרְבֶרית, שנהגו לבצע בטקסי החינה המסורתיים בבתים פרטיים

ובמועדונים קהילתיים בהשתתפות זקני המשפחה; אלה באו לשם כך ממקומות שונים בארץ וחידשו בכך מסורת שנעלמה ברוב המשפחות שהיו דוברות ברברית.

זאת ועוד, גם משפחות מעדות המזרח, שאינן מרוקניות במקורן, התחילו להזמין את שירותי היזמים בעלי הציוד המרוקני לארגן עבור בניהם ובנותיהם הנישאים טקסי חינה על פי המתכונת שתוארה כאן.

חידוש טקסי החינה בישראל והפיכתם למסיבות ולחגיגות משפחתיות התורמות לחיבור המשפחות לזכרי עברן במרוקו ולקטעי מסורות תרבותיות של אבותיהן מעידים על תהליכי השילוב התרבותי שעברו קהילות יוצאי מרוקו בישראל מאז התפזרותן ועלייתן לארץ. תהליכים אלה כרוכים בהכלאה של יסודות מן התרבות הישראלית הכללית, הבאים לידי ביטוי למשל בארגון מסיבת הנישואין באולם אירועים על פי כללי ההביטוס התרבותי הישראלי, עם יסודות מן התרבות הקהילתית, ובשימור מחדש של יסודות התנהגותיים תרבותיים מן התרבות המרוקנית המקורית תוך התאמתם למסגרת המודרנית של החיים בארץ ומתן משמעויות זהותיות חדשות ליסודות אלה. פעולת רה־סמיוטיזציה זו מפשטת ומדללת מאידך גיסא את רובדי המשמעויות המקוריים של טקסי החינה משום בידולו של טקס החינה וניתוקו ממערך הטקסים והאירועים השלם שקיים את החתונה היהודית המסורתית במרוקו וחדל להתקיים רובו ככולו בארץ, ויוצרת מאידך גיסא סוג חדש של טקס חינה הבנוי על יסודות נהנתניים וזכרוניים ומספק צרכים זהותיים ותרבותיים־קהילתיים ברורים. רק ימים יגידו אם דפוס זה של טקס החינה ייטע שורשים עמוקים וימשיך להתקיים גם בדורות הבאים, שלא הכירו במישרין את ההוויה התרבותית של יהודי מרוקו מקרוב או מרחוק.

מנהגי החתונה בארפוד-ד"ר מאיר נזרי…העתקת סעודת הנישואין לאחר החופה.

תמורות של עיתוי באירועי הכלולות.ארפוד מפה

העתקת החופה מיום שני ליום רביעי.

עש שנת 1950 לפחות נערכו כל החופות אור ליום שלישי, ובכל הכתובות עד לתקופה זו, רשום " בשלישי בשבת ". אחר כל הועתקה החופה ל " בחמישי בשבת ". יום שלישי מופיע בכתובה מ-1950. יום חמישי מופיע בכתובה מ-1955. נראה שהשינוי חל במחצית הראשונה של שנות החמישים. מה טעם לשינוי ? ייתכן בגלל הסמיכות של יום החופה המסורתי, שחל במוצאי יום שני, לשבת הקודמת לו. ביום ראשון נעשית החינה בבית החתן, והשירה והזמרה בתקופה החדשה נמשכת כל הלילה. קשה לארגן בתוך יום או יומיים לחופה, החשש לחילול שבת אולי הוא שגרם לדחותה מיום שני ליום אחר. מוצאי יום רביעי הועדפו, כנראה, בגלל הסמיכות לשבת העוקבת, כדי ליצור רצף אירועי וכדי לצמצם חלל של ימים המועדים להוצאות, בדומה לרוב הקהילות במרוקו מחוץ לתאפילאלת.

העתקת סעודת הנישואין לאחר החופה.

בתקופה קדומה בתאפילאלת וארפוד לא נהגו לעשות את הסעודה לאחר החופה, אלא להפך. תחילה נתקיימה הסעודה בבית הכלה, ורק אחר כל נערכה החופה בבית החתן. ואולם עם העברת הסעודה לבית החתן, הונהגה הסעודה לאחר החופה, כמו בקהילות מרוקו מחוץ לתאפילאת.

הסמכת אירוע ה " סלח'ה " לערב החופה.

מנהג ה " סלח'ה " נתקיים בכל הדורות, ולא פסק גם בשנים האחרונות בארפוד. הסלח'ה נערכת תמיד בבית הכלה אור ליום שלישי, ואולם חל בה שינוי של עיתוי. בדורות הראשונים היא נעשתה שבעה ימים לפני החופה, שחלה גם היא אור ליום שלישי. כיוון שנתקצר חודש הכלולות לשבועיים, הוסמך ליל הסלח'ה לליל החופה בהפרש של לילה אחד במקום שבוע.

הערת המחבר : השורש הערבי سلخ פירושו המקובל הוא הפשטה ( הפשטת העור ). כאן אולי לרגל שחיטת עגל לכבוד המאורע והפשטת עורו, ואולי במובן הורדת בגדי הרווקות האחרונים שלה : ואפר בהורא אחרת של השורש سلخ " סיום " על שם חיות הסלח'ה אירוע אחרון לפני החופה

תמורות תרבותיות.

הגדלת גיל הנישואין.

גיל הנישואין בדורות הקודמים היה נמוך מאוד. החתן היה בן 12 -14 והכלה בת 10 – 11. בני הזוג עדיין לא הגיעו לכלל בחירה נכונה, ההחלטה הייתה בידי ההורים בלבד, והבת ידעה על גורלה רק למפרע.

לא תמיד עמדו נישואי בוסר אלה במבחן החיים, יש שפרצו סכסוכים בין שני בני הזוג, שהובלו לחופה בילדותם ונתפקחו בבגרותם ומאסו זה בזה מחמת אי התאמה וחיבה ביניהם ולבסוף נפרדו בקטטה ובגירושין. גורמים אלה ואחרים, כלכליים וחברתיים, הצטרפות הבנות לספסל הלימודים בבית הספר הממשלתי, שינוי הדעות בהשפעת הסביבה והתרבות והתחשבות ברצונות הנישאים, שידעו לתת ביטוי לבחירתם האישית רק בגיל הולם, חברו יחדיו והעלו את גיל הנישואין בדור השלישי ולאחריו.

גם חוקי השלטונות הצרפתיים, שנתקבלו גם על ידי השלטונות הממלכתיים שבאו אחריהם, הגבילו את גיל הנישואין לגיל הבגרות והשפיעו גם על דעת המשפחה לדחות את מועד הנישואין.

הצורך באישור השלטונות לקיום הנישואין.

מ 1955 ואולי עוד כמה שנים קודם לכן, היה צורך בהתייצבות בני הזוג בפני השלטונות המקומיים בארפוד לשם עמידה במבחן הגיל וקבלת אישור לנישואין. בת שלא הגיעה לגיל 18 לא יכלה להינשא. אף על פי כן נמצאו משפחות שהערימו והצהירו על גיל מתקדם יותר של הבת. הם הלבישו את הבת בבגדים רחבים ובמנעלים גבוהים להגביה את קומתה ולהעלות את הגיל המוצהר, וכך קיבלו את האישור הנדרש וחיתנו את הבת בגיל 16 – 17.

לפעמים העבירו שלמונים לרופא לאישור הגיל. עד לאמצע שנות החמישים נישאו בנות בגיל 15. אפילו בשנת 1963 נישאו בנות בגיל 14 – 15 ולבנים בגיל 17, וזאת סמוך לעלייתם ארצה. חבריי מקרב בני משפחתי נישאו בשנת 1963 לבנות 14 – 15 בארפוד. המניע העיקרי היה של ההורים : העברת נכסים לארץ לאחר הנישואין.

הקדמת הנישואין בתקופת העלייה לישראל נעוצה ברצון ההורים להביא את בניהם נשואים לארץ כדי לזכות בהנחות ברכישת מוצרים ובסל קליטה לזוג הצעיר המגיע לארץ במעמד של משפחת עולים. יש ואחד מבני הזוג שמח על הנישואין המוקדמים משום שהדבר אִפשר הקדמת עלייתו לישראל בעת שהוריו בוששו לעלות.

הערת המחבר :עדותה של מסודי פרץ, שנישאה בגיל 15, ושמחה מלכתחילה על כך, כי הדבר החיש את עלייתה לארץ. אף שלאחר עלייתה גברו געגועיה להוריה, אלה עלו רק בשנת 1970.

בחינה מחודשת של סוגיית הסלקציה של העולים ערב עצמאותה של מרוקו ד"ר יגאל בן-נון

 

יגאל...הרצאהדיון זה משקף גם את מורכבותה של סוגיית הסלקציה. לכאורה המחנות נחלקו בין "אנשי החזון" בראשותו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון לבין "אנשי המעשה" בו מצויים אנשים פרגמטיים יותר כגון שר האוצר אליעזר קפלן, גזבר הסוכנות היהודית לוי אשכול, ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות גיורא יוספטל, מנכ"ל משרד הבריאות דר' חיים שיבא ודר' אליעזר מתן.

ראשי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית יצחק רפאל ואחריו ש"ז שרגאי, שאנשיהם ברוך דובדבני, זאב חקלאי, עמוס רבל, חיים טלמור ויצחק בן-שמש פעלו במרוקו להעלאת היהודים, תמכו בביטול מגבלות הסלקציה בעיקר מתוך נאמנות לתפקידם והואשמו על-ידי יריביהם ברצון להפגין פעילות ולהתהדר בהצלחות.

אך חילוקי הדעות לא היו כה משמעותיים. למעשה בדיון זה, בו הושמעו לעתים נימוקים קשים באכזריותם, נחשף באופן חד יחסה של כל ההנהגה הישראלית, ללא הבדל גישות, לתא המשפחתי של האוכלוסייה אותה שיוועו להביא לישראל.

 רוב הדוברים תמכו למעשה בפירוקו של תא משפחתי זה כדי לברור מתוכו את הגברים הבריאים, את הילדים ואת הנוער ולהשאיר במרוקו את ההורים עד שהמדינה תהייה מסוגלת להעלותם. מובן שגורלן של משפחות מצוקה אלה שנאלצו להישאר במרוקו ללא הדור הצעיר והבריא לא העסיק כלל את ראשי המדינה.

 המשימה של הגדלת האוכלוסייה הבריאה שתתמודד מול הסכנות הביטחוניות האורבות מבחוץ ותפטור את הבעייה הדמוגראפית היתה לעקרון מקודש שהנחה במודע או שלא במודע את כלל מעשיה של ישראל באותה תקופה.

בקיץ 1954, גם דר' גיורא יוספטל ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית ערך סיור במרוקו כדי לבדוק את הרקע הפסיכולוגי לקשיי היקלטותם של יוצאי מרוקו בישראל. בשובו לישראל, הוא הגה את רעיון הכוונת יהודי האטלס ישירות מן האנייה אל הכפרים החקלאיים באזורי הפיתוח של חבלי התענך ועמק לכיש. בישיבות של המוסד לתיאום שהתקיימו בהשתתפותו של שר האוצר לוי אשכול, נאבק יוספטל על הקמת חוות חקלאיות שינוהלו על-ידי צעירים יוצאי מרוקו.

 גם יוספטל הפרגמטיסט והזהיר המליץ להעלות ארבע מאות צעירים ממרוקו ללא בני משפחותיהם, אפילו אם יהיה צורך להפריד בין הורים לילדים או בין בעל לאישתו. צעירים אלה יהוו לדבריו כוח אדם זול בגלל שהם לא יצטרכו לפרנס את משפחותיהם. הרעיון לא התקבל על-ידי שאר המשתתפים.

בישיבה הותקף יוספטל על-ידי יהודה ברגינסקי ממפ"ם, ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, שטען שלא מתקבל על הדעת שיהודים יפרדו מהוריהם כמו אצל אסקימוסים ו"יפקירו את הזקנים שאין בהם תועלת".

יהודה גרינקר מנהלל יחד עם אחיו יצחק התמסרו לחיפוש יהודים שעסקו בחקלאות הכפרי האטלס. בחלק מסיוריו בכפרים התלווה אליו דר' אליעזר מתן ממשרד הבריאות כדי לדאוג להקפדה על כללי הסלקציה בתחום הבריאות. ב-24 בפברואר 1955 הצליח גרינקר לארגן גרעין ראשון של 57 משפחות עובדי אדמה מן הכפר איית-בוגמז שהועבר למחנה הכשרה "חרובית" בחבל לכיש שהקימו מאוחר יותר את מושבי עוצם ואיתן.

 ארבעה ימים לאחר מכן קיבל מכתב משר האוצר אשכול שהודיע לו למתן את התלהבותו "ולעשות כל מאמץ להשתחרר במרוקו מהמטען של מיקרים סוציאליים הנספחים לאנשי הכפרים. אין אני צריך להדגיש הקשיים הנגרמים הן לכפרים הקולטים והן למדינה, בהבאת מקרים אלה ארצה".

בספטמבר 1955 סייע גרינקר להקמתו של גרעין "שובה" בראשותו של ויקטור פרץ, עם יותר משבעים משפחות בגילאים צעירים שחלקם הם בוגרי בית-הספר החקלאי של כי"ח במרכש. הגרעין הקים בחודש מרס 1956 את מושב דבורה בחבל תענך. בסך הכול הצליחו האחים גרינקר להוציא למרות קשיי הסלקציה 553 13 יהודים מ-87 כפרים באטלס.

את מחאתם של יהודי הכפרים נגד מדיניות ההפרדה הסלקטיבית בין בני משפחה ביטאו תושבי אחד הכפרים במכתב שנשלח למשרדי הסוכנות היהודית בירושלים ובו נכתב: "על דעת בית דין של מעלה ובית דין של מטה, אנו מבקשים ממעלתכם להעלות אותנו, 150 יהודים בין 80 אלף ערבים. כבר ביקרו אצלנו הציונים ורשמו אותנו, אך לבסוף רצו להעלות רק את הבחורים הבריאים ונשארנו דואגים על הזקנים והזקנות.

 איך יישארו בין הגויים ואין מי שידרוש עליהם רחמים. קחו אותנו לעבדים וכל מה שתוציאו עלינו ועל עלייתנו, תנכו מעבודתנו ומלחמנו בבואנו לישראל". במכתב אחר ציין מועמד לעליה: "ובכן ביקרו אצלנו השליחים ואמרו בשמם של המדינה, הסוכנות והראשים: הוצא נוציאכם אל אניות הישועה, בתנאי שתעזבו את הזקנים ואת החלשים, בתנאי שאיש ואיש יבזה את אביהו וזקנו ואח יבגוד באחותו, אם היא גיבנת או צולעת, כי זה יסוד מוסד אשר על-פיו ניתקן ונערך תקציב העלייה".

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 140 מנויים נוספים

ינואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר