אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו – חנניה דהן
דעת נשים ועצתן.
302 – אל־מרא, שאוורהא, ולא תעמל ב־ראייהא.
אשה, התייעץ איתה, ואל תעשה כעצתה.
שאל עצת נשים, ועשה הפכן. (מגן אבות כד בי)
טול עצה מאשתך, ועשה את היפוכה. (פתגמים ומכתמים, לחנניה רייבמן)
303 – אלי סמע ל־ראיי מרארנו, עבאה אל וואד.
השומע לעצת אשתו, נגיר עם זרם הנחל
כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהינום. (בבא מציעה
אין לו לגבר עלבון גדול מלהיות נשמע לאשתו.(משנה ראשונים לקלצקין)
304 – ראיי אל־מרא מעאה ב׳כזארא.
עצת אשה, הפסד בצידה
עצת אשה יקרה יותר מדי, או זולה יותר מדי. (אלברטנו מברשיה)
אדם חכם אינו מגלה סודו לאשתו. (פתגם צרפתי)
אל תגיד לאשתך מה שאתה רוצה להסתיר. (בני׳ל)
אלמנות.
305 – אל מרא אלי מא תערפש תנווח,
כ׳סארא ימות ראג׳להא.
אשה שאינה יודעת לקונן, חבל על מות בעלה
כבוד העוף בקנו. (רש״י, קמחי, שקל הקודש)
306 – אוגיהו פל-בית, ולא קנדיל ד-זית.
דמותו בבית, ולא מנורת שמן-זית.
307- מא תעבי אל הג׳אלא וואכ׳א כ׳דהא מסמום;
אנתי תחבהא והייא תקןל
אלאה ירחמ אל מרחום.
אל תשא אלמנה גם אם לחייה זר פרחים הם,
אתה תאהב אותה והיא תאמר:
האל ירחם המרוחם.
אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי:
מן. השמים ירחמהו. (עבודה זרה יח׳)
זיקנה ונישואין.
308 – שארף מעשוק – מטחכא פ־סוק.
זקן שבאשה יחשוק, יהי לצחוק בשוק.
זקן מאוהב, מעורר צחוק.(p. corneille)
309 – אלי כ׳רג׳ו מנו תלת ערוז,
מא בקאלו מא יכון ערוס.
מי שיצאו ממנו שלשה ענפים
אינו יבול כבר להיות חתן.
הספר והדפוס העברי בפאס-י.תדגי
יחסם של חכמי מרוקו לחיבור הספרים
חכמי ישראל התייחסו להעלאת חידושים על הכתב ולהוצאת ספרים בכובד־ראש, וראו בכך הכרח ואף צו הלכתי. חכמי מרוקו אף הם הקדישו זמן רב מעתותיהם, החל מימי־הביניים, למטרה זו. חיבוריהם, הן אלה שבתחום הספרות הרבנית והן אלה העוסקים במדעים שונים, חרגו בדרך־כלל מתחומי קהילתם ושמם יצא למרחוק בקרב קהילות ישראל. יחסים הדוקים נקשרו כבר בימי־הביניים בין ישיבות הגאונים של סורא ופומבדיתא שבבבל לבין חכמי צפון-אפריקה בכלל, ושל קירואן, סיגילמאסה ופאס בפרט. ודי אם ננקוב בשמותיהם של ר׳ חושיאל ובנו ר׳ חננאל מקירואן (סוף המאה העשירית וחמאה האחת־עשרה) ור׳ שלמה בן יהודה אלפאסי, שעלה מפאס לארץ־ישראל וכיהן בה כגאון עד למותו בשנת.1051
העיר פאס נתפרסמה במאות התשיעית והעשירית בשל בלשניה ומדקדקיה, שנמנו עם חכמי יהדות ספרד. נזכיר כאן רק את החשובים שביניהם:
דוד בן אברהם אלפאסי מפרש התנ״ך, לקסיקוגראף ומדקדק. הוא יצא מפאס במאה העשירית ועלה לארץ־ישראל, שם חיבר בין השנים 930 ל־950 א מילונו העברי־ערבי כתאב ג׳אמע אלאלפאט, מילון למקרא המבוסס על התיאוריה של שתי אותיות־שורש. ר׳ דוד כלל בו אף את השמות הפרטיים ואת המלים הארמיות המופיעות בתנ׳׳ך.
יהודה אבן קוריש רופא מתאחרת, עיר על גבול מרוקו-אלג׳יריה. הוא חי במחצית השנייה של המאה התשיעית והתפרסם בזכות מילונו שאבד, ואשר רק חלקו הגיע אלינו והוא איגרת הכתובה בערבית, הידועה בשם ׳רסאלה׳. איגרת זו הוא היפנה לקהילת פאס, לאחר שבני הקהילה ביטלו את מנהג קריאת התרגום הארמי בבית־הכנסת. אבן קוריש משדלם לבטל את החלטתם, בטענו כי קריאת התרגום מסורת עתיקה היא ותורמת להבנת המקרא, שהרי הארמית, וכמוה הערבית, חשובות להבנת המקרא והלשון העברית. כדי להוכיח את צדקת טענותיו הוא ערך השוואה בין העברית, הארמית והערבית. על־־כן הוא נחשב בצדק כאבי הבלשנות השמית המשווה ואף אבי הבלשנות המשווה בכללותה.
דונש בן לברט, יליד בגדד, עבר לפאס בה נתחנך, ולאחר־מכן התיישב בקורדובה. מדקדק ומשורר, חיבר ספר בשם "ספר ההשגות". בן לברט הוא המשורר היהודי הראשון שאימץ לו את שיטת המשקל הערבי והתאים אותה לשירה העברית. בזכותו יצאה השירה העברית למרחב, לאחר בדידות של קרוב לאלף שנה, ועלתה לשיאים חדשים.
ר׳ יהודה חיוג', נולד בפאס בשנת 945. כמו רבו, דונש בן לברט, התיישב גם הוא בקורדובה. ר׳ יהודה פותח תקופה חדשה בתולדות הדקדוק העברי ומחקר הלשון העברית. הוא הניח את יסודות הדקדוק הערבי בלשון העברית ופיתח את התיאוריה, לפיה השורש העברי הוא תלת־עיצורי. השם ׳ראש המדקדקים', בו כינו אותו אברהם אבן עזרא, ומדקדקים אחרים, הולמו יפה.
בתחום ההלכה די אם נזכיר את שמו של ר׳ יצחק אלפאסי(הרי״ף, 1013- 1103). בחיבורו "ספר ההלכות׳ הוציא ר׳ יצחק מתוך התלמוד את כל החומר ההלכתי והמשפטי, קבע את פסקי ההלכה ונתן בידי הזקוקים לכך ספר־פסקים מקיף וכולל. לאחר־מכן הכין את ה׳תלמוד קטן', מעין קיצור של התלמוד, כדי להקל על הלומדים ולסייע להתפשטותו של התלמוד בחוגים רחבים. משהגיע לגיל שבעים וחמש עזב את פאס והתיישב בלוסנה שבספרד, בה הרביץ תורה עד יום מותו.