ארכיון יומי: 27 בינואר 2016


מכתב שד״ר בשפתם של יהודי מערב

 

ידידי ה' וידידנו!יחס דבדו

מן ג'יר מה נפ׳ייקו קלביך׳ לעזיז עלא למחבר, ד׳ ארץ לקדושה, כיף׳ אלי משהוד …… קדאמנה, באין כול וואחד­…….. אברהם, יצחק ויעקב, -יש למחבא פיי קלבו די לארץ׳ די זדודנא, הייא לארץ׳ למקדשא, לארץ די הייא עזיזה פ׳עינין זמיע לעולם כולהא, ובפרט פעניין לקאוים די ישראל, ואש כון הייא האדה די מה יטלע סי עלא באלו ויתפ׳כר מן לקדושים די כאנו פ׳ארץ הקדושה, ויירמאווי רואחהום וכבו דמהום פ׳חאל למא עליהא, עלא האדה זינא אחנה באש נרג'בו אנאם די הומא שאב׳יין באש יחנו וירחמו עלא כ׳וואנהום די שאכנין פ׳זבל ציון, די בעונות מחמלץ בלמעאיירה דזוע ומן קלת סי, ופ׳חאל די וואער בזאף האד לחזאה לזטיע די הוויא יהודי באש ירא בעינו לכסרא די כ׳וואנו פ׳י יתשלם לקדושה, עליהא זינא באש נפ׳ייקו קלוב ב׳וואננא דד עליהם יחיו, אחנא די כ׳אתמין לתאחת די וואקפ׳ין וטובלין כבאר עלא זמאעת ספרדים הי״ו פ׳י ירושלם לקדושר ענדנא צער כביר באש נטופ׳ו סי חאזה די תנפ׳אע באש נכ׳פ׳פ׳ו לעניות מן כ׳וואננא די לחםאב דייאלהום כתיר, ד ראהוס יטלבו טנניא נעאווינוהים, ומה פ׳ידנא באש נג״יתוהום, עמל פ׳י באליך׳ יא סיניור, בםחאל נהוויא וואער עלינא בי־ נראיו דמוע כ׳וואננא למטועין אולאד דם יתכיך, די הומא אולאד נאש לכברא, וליום בעונות מעתאזין, חתא די הוויא כלבו קאשי יחב פ׳האד יםמאע מן לעייאט דיל לעניים, ופייהום וקנים ורי מהדודין זהר, להזאלאת וליתאטה 'מתרוכין ועךיייאנין וחפ׳ייאנץ, בלא מעאוונא, ובלא מזון, ובסחאל ענדנא האד לחאזה וואערא פ׳חאל למות, ק די כא נדאווי לנוים זלים די שא:נין טעאנא פ׳יירושלם, דימה ממרחץ, כלמעאוונא די כ׳וואנהום די הוטא.פ׳לאנ:ונה1ץיאלה1פ,פ׳חאל די ר »׳״־אוני חתאחד טנהום, סא בא ימשי ידור פזלפאלב ר,א:ג׳ יטלב צדקה, לאיין הומא למב׳אזץ דייאלהום מעמרץ.בזרע ובכול מאן הייא חאזה, עאטיינהום לביות פיאש ישכנו, ואחנאאולאד ישראל בעונות בסחאל די בא ימשיווי ידורו פילבאלד דטלבו למעאוונא באש יעישו, קדאש האד לחאזה ביזוי ענדנא מן לגוים די קא יקולו, נדרו האד נאש די אולאד ישראל־די מה כא יחנוסי עלא לעניים דייאלהום, האדו מה ינחסאבו סי מעא נאש, ואחנא כבאר זטאעא אש נקדרו נוואזביהום, ליין מנאיין יזינא וטין יעאווננא באש נג,יתו.ר,אד לקאווים לכתיר עלא האדא מה נחבוסי נוזועו קלביך׳ בהאד סי, מה חבנאג!, נטווילו עליך׳ כתר מן האד סי, ונרנבוך׳ באש תחזם כוואסריך, ותעטל בול זהדיך באש תוכף מעא שליח לכולל נהוג דייאלנא מעלת הרב השלם הטזר״ק הטהור המתחסד עם קונו שייף עייל שייף נפיק כטוהר־ר אברהם מרסייאנו יצ״ו, ד אחנא אוכלנאה באש יטיף למעאוונא מן ג׳מיע כ׳וואננא די פ׳מערב הפנימי ה׳ עליהם יהיו, ובפרט תוקף מעאה התא ירסם ויעמיל קופת תמחוי ותמיכת יתומים ואלמנות כיף די בייננא למנפיעא דייאלהום פלכרא לכבידא די עטינא פ׳יד הרב השריר הי״ו הנז׳, ענדנא הבטחה באיין שליח כולל דיילנא ילאקינאשדי ישמעוכלאמנא וירדפוה עלא כפ׳וףידיהם, לאיין הוויא מרסול מן לארץ לקדושה, ותעמל מעאהכ׳יר בזאף פ׳וזה לעניים די פ׳ארץ הקדושה ופ׳וזה ירושלג לקדושה, ובהאד זכות די תעמל שם יתברך די שאכן פ׳י ירושלם יטוויל עטריך׳ ועמר אולאדיך׳, ופ׳אש מה תעמיל ינזליך׳ פייה לברכה, ויזכיך׳ באש תזי לירושלם פלפ׳רחא,אמן.

מכתב שד״ר בשפתם של יהודי מערב

הולכת עם כמון -גבריאל בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים

רוטוויילרהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר (2)

כל יום הייתי יוצא מהבית לטיול בוקר בגני האוניברסיטה. אהבתי את הגן עם השבילים הנקיים והמסודרים ליד הנחל השקט, שכולו מדשאות מטופחות ופינות שמש וצל. הולך הייתי באותו מסלול רגוע על גדות התמזה, שספסלי עץ חדשים וישנים זרועים לאורכו, תרומתם של אזרחי אוקספורד שנפטרו שבעי ימים ומודים בכתובת קטנה החרוטה עליהם על העונג שהיה להם בטיילם בשבילי הגן. יום אחד עייפתי לחזור על אותו מסלול ונתתי חופש לרגלי להוביל לאן שרצו. וכך מצאתי את עצמי חוצה גשר קטן, עובר שער ברזל והולך לאיבוד בתוך שטחי מרעה ירוקים אין סופיים שאבדו לתוך יער עבות. השמיים היו נקיים ללא טיפת ענן והשעה שעת צהריים, אבל איש מלבדי לא נראה שב וככל שהרחקתי לתוך היער החלו חששות לנקר במוחי, האב אדע לחזור? עננים יכולים להציף לפתע את השמים ולשטוף

את האזור בגשם, ובכלל האם השקט הזה לא מסתיר בחובו סכנה? ולפתע לאחר עיקול השביל במרחק מה ממני הבחנתי בדמות. בהתחלה חשבתי שזה נער צעיר שהתרחק תוך כדי ריצת התעמלות, אך מקרוב ראיתי שזאת נערה ותהיתי מה היא עושה לבד ביער. אוקספורד היא אמנם עיר שקטה של אוניברסיטה, לפעמים אתה תוהה איפה תושביה האמיתיים, כי היא מלאה בעיקר סטודנטים ופרופסורים, היא לא עיר של דרמות ואתה יכול לחיות בה חודשים בלי לראות חתונה, לידה או מוות, האנשים כל כך שקטים שנראה שהם חיים לבד, מתחתנים לבד ומתים לבד, אבל בכל זאת מסוכן לאישה לשוטט לה ככה לבד רחוק כל כך מהעיר, אני עצמי, פרופסור אורח לקולנוע, עושה זאת לצורכי כתיבה, אינני יכול לחשוב אלא אם אני נמצא בתוך בועה של שקט, מנותק לגמרי מהמולת החיים, אבל מה יש לאחרים לעשות פה? היא בטח תעתה, חשבתי בלבי. כשהתקרבתי יותר ראיתי פנים בעלי תווים יפניים, שיער חום מתוח לאחור וקשור בסרט אדום, חייכה אלי ואמרה: היי! עניתי: היי! וכדי שלא אפריע לה בהתבודדות לא התעכבתי והמשכתי ללכת. ביני לבין עצמי חשבתי: איזה עונג יש לה? היא בטח חוששת מכל גבר שיזדמן בדרכה, קיוויתי שלא הפחדתי אותה ושאלתי את עצמי, אם יש אפשרות שניפגש שוב באחד השבילים, היא אמנם בכיוון הפוך בדרך חזרה, אבל ייתכן והיא תבחר במסלול ארוך יותר משלי או תלך בקצב איטי משלי ונצטלב שוב, אני רק מקווה שבמקרה כזה היא לא תחשוב שחיפשתי אותה, או שאני עוקב אחריה, לך דע אחרי כל הסיפורים הנוראים שמתפרסמים כל יום בעיתונים ובטלוויזיה על מעשי אונס ורצח בדרכים ובגנים. כל גבר חשוד, עד שלא יוכיח שהוא זכאי, חשבתי והמשכתי בדרכי, נושם את אוויר היער כשאני הוגה שוב בסיפורי, שוכח אותה לגמרי.

חלפתי ליד שערים נעולים ונכנסתי מאזורים מוצפי אור לשבילים מוצלים, עם עצי ענק מזה ומזה שצמרותיהם נפגשות, מעצבות מעין מערות ומנהרות ירוקות שמובילות לשטחי פרא. שם, לא רחוק ממולי, בהצטלבות של שבילים סמויים, כמעט לא

נראים, היא נתגלתה שוב, יוצאת מצד שמאל של החורש וממשיכה ימינה, קיוויתי שלא ראתה אותי והמשיכה בדרכה בלי שתאבד את השקט שלה, נעצרתי לזמן מה, עד שתתרחק ואז המשכתי, כשהגעתי לנקודת ההצטלבות ראיתי אותה מחכה ליד אחד העצים, חשבתי שאולי היא מתכוונת לחזור על עקבותיה ותהיתי איך אני צריך להתנהג, והחלטתי למהר הלאה לדרכי, כדי שהיא תשאר אחרי ולא תרגיש מאוימת. לפי התווים הרכים של גופה מבעד לחולצת הקיץ ומכנסי הג׳ינס, היא צריכה להיות סטודנטית לאמנות, אם היא מוזיקאית ומנסה להתרכז בקולות ובצלילים המתנגנים לה בראש מי אני שאפריע את שלוותה? לכן שמחתי לשמוע את צעדיה מאחרי והבנתי שהיא רגועה, הרגשתי שהיא אפילו מאיצה את הליכתה, ואכן היא חלפה על פני, כשהיא מתחככת בי ומהמהמת משהו ביפנית, משאירה אחריה ניחוח רענן של בושם לא מוכר. אחר כך היא האטה את קצב ההליכה, עד שנאלצתי לעצור, כי היא חסמה לי את הדרך. יש לך כלב? היא שאלה בחיוך שחשף שיניים מושלמות ויפהפיות. לא, למה? שאלתי, כי הכלב שלי נהיה פראי ומשתולל כשהוא רואה כלב אחר, אין פה שום כלב, אמרתי. איפה את רואה כלב? אתה מתבדח? היא אומרת. אני?! אני שואל בתמיהה, למה אתה צריך להתחכם? אם אין לך כלב, אין לנו על מה לדבר. לך יש, אני מבין, אלא מה? היא אמרה, רוטוויילר כזה, היא מסמנת ביד בגובה מותניה, סוס כמעט, הוא משתולל כשהוא רואה כלב אחר, איפה הוא? שאלתי, הוא משוטט, ענתה והצביעה על היער מסביב, ככל שעיני רואות ואוזני שומעות אין שום סימן חיים בחורש חוץ ממנה. הוא מסוכן? שאלתי. אני מציעה לך לא ללכת לבד, לך איתי זה יותר בטוח. למה את משחררת אותו? התעניינתי בעודנו הולכים צד בצד. לא כדאי להחזיק אותו ברצועה? אם אני לא משחררת אותו, הוא לא משחרר אותי, אני לא באה לפה כדי להיות קשורה לכלב, אנשים קשורים לכלב אני לא סובלת. טוב שאין לי בעיות כאלה, אמרתי. אני לגמרי משוחרר, הרצועה שלך למה היא קשורה? היא שאלה, אין לי כלב, אמרתי. אין דבר כזה,

היא אמרה, איפה הרצועה? באמת שאין לי, אז אני אתן לך אחת, היא אמרה והוציאה מהתיק שלה רצועה אדומה וארוכה עם אבזם זהוב. קח קח, היא אומרת, שיהיה לך, לי יש הרבה רצועות, כל יום אני מחליפה לכלב שלי, שירגיש טוב, אבל אין לי כלב, אני חוזר ואומר, את יכולה לשמור לך על הרצועה. קח, היא אמרה, אל תתבייש, מי שיש לו רצועה, יש לו כלב, קח ושתהיה בריא. עודה מדברת ונביחות רכות נשמעות ופודל חום וצמרירי עב סרט שחור מסביב לצוואר מתקרב, מתכרבל בין רגלי ומטפס על מכנסי כאילו הכירני. אתה רואה, היא אמרה, טוב שיש לך רצועה והיא לוקחת את הרצועה מידי, קושרת אותה לצוואר הכלב, נותנת את הקצה בידי, עכשיו נחכה לכלב שלי, היא אמרה ונוכל לחזור הביתה.

בעוד אנחנו מתקדמים אני רואה אישה קשישה עם בגד אדום ממהרת לעברנו, כשרצועת כלב בידה ופניה מודאגות. שושו! שושו! היא קוראת, שולחת מבטים ימינה ושמאלה לעבר השיחים. כשהיא רואה אותנו עב הכלב נפתח בפניה חיוך של רגיעה ואומרת לנו תודה. הייתי בטוחה שאיבדתי אותו, היא אומרת, הוא היחיד שיש לי. את מתכוונת לפודל? שואלת הצעירה שלצידי, זה עתה הוא עבר לידנו והמשיך לכיוון ההוא, היא אומרת לה ומורה בידה למעבה היער מימין. אה! עונה הזקנה, הייתי בטוחה שזה הכלב שלי, סליחה, הכלבים היום כל כך דומים, כולם אותה תסרוקת, כולם אותו סרט, היא מפטירה וממהרת הלאה, נעלמת בין העצים. כל מי שיש לו רצועה, חושב היום שיש לו כלב… נו… באמת… מסננת הצעירה מבין שפתיה, כשהיא גוררת בכוח את הפודל הנובח המתעקש למשוך לעבר האישה באדום, עד שכמעט נחנק, הואיל והיא החזיקה ברצועה ניתקתי את ידי ואמרתי לה: טוב, אז אני הולך.

המשך……..

Ecrire quand on est aveugle-Les veilleurs de l'aube-V.Malka

Ecrire quand on est aveugle

Il y a dans l'activité poétique de David Bouzaglo la période marocaine comme il y eut, chez certains peintres, la période bleue… Elle s'étend jusqu'en 1966, date à laquelle il décide de quitter précipitamment avec sa famille le pays qui l'a vu naître. Il s'en va, non parce qu'il n'aime­rait plus le Maroc. Au contraire ; il sait au fond de lui- même ce qu'il doit à son pays : son art, ses plaisirs d'artiste et de poète, sa formation, ses amitiés et tout ce qu'il a appris, durant des décennies, dans le domaine musical auprès de ses distingués collègues musulmans, lesquels l'appellent avec affection « alhazzane (le rabbin) Daoud ». Comment pourrait-il, sans ressentir nostalgie, déchirure et arrachement, quitter les airs et les panoramas au sein desquels il a grandi, lui qui a une vision religieuse et musicale du monde ?

Mais, depuis déjà plus d'une décennie, les commu­nautés juives du pays sont « travaillées » à bas bruit et dans une sorte de clandestinité (qui, au demeurant, ne trompe personne, surtout pas les autorités marocaines) par de nombreux délégués sionistes venus d'Israël. Ceux-ci cherchent à couper délibérément les couches populaires juives du pays de leurs leaders et de leurs élites. Bientôt va venir le tour de tous les rabbins et autres juges religieux (les dayanim) à qui on fera toutes sortes de promesses de carrière, une fois qu'aura été franchi le pas du départ. Der­rière cette initiative se cache à peine une stratégie élaborée et mise au point dans quelque bureau de l'Agence juive à Tel Aviv : le petit peuple – artisans, boutiquiers, ouvriers, petits commerçants et modestes employés de bureau – ne tardera pas, espère-t-on, à suivre ses cadres religieux et spirituels. Le poète ne fait donc que suivre le mouvement, celui d'une partie de son public qui, depuis deux décen­nies au moins, l'admire, ne jure que par lui et vient l'écou­ter, qu'il vente ou qu'il pleuve, à la traditionnelle veillée du samedi à l'aube.

Mais il y a aussi, chez le poète, autre chose : depuis qu'il a appris à poser sa voix, depuis qu'aux côtés de grands musiciens il est peu à peu devenu une autorité incontestée dans le domaine de la musique andalouse, il chante. Et il écrit. D'abord la nostalgie de la terre promise. La douleur aiguë de vivre loin de Jérusalem. L'espoir fou de fouler un jour, à l'image du prince des poètes Yehouda Halévy, le sol de sa patrie spirituelle, celle qu'il porte dans sa mémoire depuis toujours. Et aujourd'hui que l'histoire vient enfin le tirer par la manche de son éternelle djellaba blanche, il ferait la sourde oreille ? Il dirait simplement non aux missi dominici israéliens ? Il n'est pas homme, lui, à écrire une chose dans ses poèmes populaires destinés à ses fidèles pour en vivre une autre dans la vie réelle. Tant que le départ semblait représenter un saut dans l'in­connu et un risque pour ses enfants encore en bas âge, demeurer dans le pays de son enfance et avec les siens était la seule solution raisonnable. Mais dès lors que le mouvement des départs touche tout le monde et toutes les couches, il n'est plus possible d'hésiter et d'opposer à ses interlocuteurs une fin de non-recevoir.

L'époque marocaine est, semble-t-il, marquée dans l'œuvre du poète par une écriture guère sophistiquée. Bouzaglo sait qu'après tout, à Casablanca, il s'adresse à un public qui, en majorité, n'a de l'hébreu, dans le meilleur des cas, qu'une connaissance relativement légère et rudimentaire. Ses auditeurs connaissent certes, à merveille et dans leurs moindres détails, les différents épisodes contés par la Bible, plus précisément ceux du Pentateuque, les cinq livres de Moïse. Ils ont appris dans le héder et, pour certains d'entre eux, dans des yéchivot puis, plus tard, dans les écoles de l'Alliance israélite universelle ou dans celles, nombreuses, du mouvement Lubavitch désormais fortement installé dans le pays, un peu d'hébreu, un hébreu certes réduit à sa dimension biblique ou « langue du sacré ». Mais il faut bien convenir que, rares, bien rares parmi ses auditeurs (si l'on excepte les rabbins et les lettrés qui viennent régulièrement l'écouter) sont ceux qui comprennent les allusions talmudiques – singulièrement si elles sont formulées en langue araméenne – qu'il sème presque intuitivement dans ses poèmes. Ses références kabbalistiques, ses formules sophistiquées, ses clins d'œil midrashiques, et surtout ses emprunts littéraires à ses pres­tigieux collègues séfarades Salomon Ibn Gabirol ou Ibn Ezra et, d'une manière générale, à toute la production de l'âge d'or espagnol qu'il connaît comme personne.

Il a donc pour souci, pour l'heure, de rester à la portée du simple fidèle. Les thèmes qu'il aborde alors dans ses écrits sont ceux-là mêmes qui sont au cœur de la vie quoti­dienne de ses coreligionnaires. La difficulté de nourrir les membres de la famille, souvent nombreuse. Le souci d'éduquer les nouvelles générations selon les principes et les valeurs transmis par les maîtres et les sages. Les mal­heurs qui, comme la cécité, peuvent décidément ravager une vie. La sainteté de la journée du shabbat, des événe­ments familiaux et des fêtes liturgiques. Les morsures de l'exil et les espérances de la libération. Et, last but not least, l'attente inlassable et millénaire du Fils de David, « même s'il s'attarde ».

Comment écrit-on un poème quand on est aveugle ? Haïm Louk, le jeune disciple et compagnon des bons et des mauvais moments, raconte : C'est dans la nuit, quand il perdait le sommeil, que le rabbin se mettait à composer ses poèmes. Le lendemain, très tôt, il lui arrivait de me convoquer toute affaire ces­sante pour me dicter son texte qu'il retravaillait plus tard éventuellement, changeant un mot ici et une rime là. Comme il possédait une mémoire prodigieuse, il n'avait aucun mal à se rappeler ses compositions. Il lui arrivait également de me dire : «j'espère que tu as écrit correcte­ment tel mot. » L'homme était d'une très grande exigence et malheur à celui, fût-il un ami, dont l'intelligence était à la traîne.

Par moments, c'est intégralement dans ce judéo-arabe qu'il aime et qu'il manie avec maestria qu'il compose sur les mêmes thèmes de délicieuses piécettes. Tout au long de la semaine suivant la veillée, chacun de ses auditeurs du samedi matin essaiera de se procurer, d'une manière ou d'une autre, le texte du poème. Pour l'apprendre, pour le chanter en famille et pour se l'approprier.

שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי

ב. דרושי השלוחיםשלוחי ארץ ישראל

אחד המעשים הראשונים שעושה השליח לאחר שבא לקהילה ומצא בה אכסניא ראויה, ולאחר שביקר בבית הרב מרא דאתרא וראשי הקהילה, הוא דורש ברבים דרוש בשבח ארץ ישראל ובהכרח שליחותו. על פי רוב הוא דורש את הדרוש בשבת הראשונה לבואו, בבית הכנסת הגדול שבקהילה, והדרוש משמש מעין פתיחה למגבית הכספים. הדרוש נקרא דרוש ״למעלת ארץ ישראל״ (או ״למעלת ירושלים״, ״למעלת חברון " וכו', ובו דברים בשבח ארץ הקודש או עיר הקודש השולחת והחובה לסייע לתושביה, או דרוש ״למעלת הצדקה״ ובו מדובר בשבח הצדקה וגמילת־חסדים. עתים ממוזגות שתי המגמות בדרוש אחד. בתקנות העיר פאס במרוקו בענין שלוחי א״י משנת תפ״ח (1728), נאמר שפעולת־הגביה מתחילה ״תיכף ומיד בבואו בשבוע שאחר הדרשה״. ר׳ יוסף ממאן, שליח צפת שהגיע לבוכארה בשנת תקנ״ג (1793) דרש שם בשבת הראשונה לבואו ״בקדושת א״י ובמצות צדקה״.  הרב חיד״א בשליחותו הראשונה בשם חברון באירופה בשנות תקי״ג— תקי״ח (1753—1758) דרש בכל קהילה מהקהילות החשובות שעבר בהן. בדרד־כלל היה הדרוש בעברית, אולם יש אשר שליח ספרדי דרש בקהילה ספרדית בלשון הספרדית. שני דרושים כאלה בספרדית שעשו רושם על בני הקהילה נדפסו על־ידם עוד בימי שהותו של השליח בקהילה, והם דרוש ר׳ חזקיה די סילוא, שליח ירושלים, על יסודי תורתנו, שנדפס באמשטרדם בשנת תנ״א (1691) ודרוש ר׳ חיים יצחק קאריגאל, שליח חברון, שדרש בחג השבועות בעיר ניופורט בארצות־הברית בשנת תקל״ב (1772).

המנהג ששליח א״י דורש בשבת לפני בני־הקהילה קדום הוא, והידיעה הראשונה שהגיעה אלינו על דרוש כזה היא מהמאה העשירית, והיא על שליח ירושלים שדרש בוינוסה בדרום־ איטליה.

רבים מהדרושים שדרשו שלוחי א״י בקהילות הגולה נקבעו ע״י מחבריהם בספרי־הדרוש שלהם ועל־ידי כך נשתמרו והגיעו אלינו בשלמותן. ר׳ יהודה ב״ר עמרם דיואן, מחכמי ירושלים במאה השמונה־עשרה, שיצא שלש פעמים לארצות שונות בשליחות ירושלים, צפת וחברון בשנות תס״ח—ת״ץ (1708—1730) קיבץ בספרו את כל הדרושים שדרש בדרך שליחויותיו, וציין ברובם את המקום והזמן שבו נדרשו. ר׳ יוסף ב״ר מרדכי הכהן, שליח לעצמו מירושלים באירופה בשנות תס״ז—תעי׳ה (1707—1715), הכליל בספר־דרושיו את הדרושים שדרש בדרכו. בספר־דרושיו של ר׳ יום טוב אלגאזי, נכלל דרוש ״על גודל מעלת א״י ובפרט מעלת ירושלם״, שהוא בודאי הדרוש העיקרי שדרש בלכתו בשליחות ירושלים באירופה (יחד עם ר׳ יעקב חזן) בשנות תק״ל—תקלי׳ה (1770—1775). ר׳ שאלתיאל ב״ר אברהם, שליח צפת בתורכיה בשנות תקפ״ב—תקפ״ד (1822—1824) אסף בספר מיוחד את כל הדרושים שדרש בדרך שליחותו וציין בשער־הספר שהדרושים הם ״נחלת עבדי ה׳ משוט בארץ ומתהלך בשליחותייהו דרבנן קדישי מצפת״.  ר׳ יצחק פרחי הדפיס בשני ספרים קטנים את הדרושים שדרש בפירינצי בהיותו שם בשליחות חברון בשנת תר״ט (1849). וכן שלוחים רבים אחרים.

המגמה בדרושי השלוחים היתה לעורר את לב בני הקהילות בגולה לבוא לעזרת אחיהם שבארץ. אולם יש אשר לא יכול היה השליח להסתפק בהתעוררות־הלבבות אלא היה צריך לנמק ולהסביר את עיקר זכותה של א״י לבקש — או גם לתבוע — את עזרת בני הגולה, כי יש אשר קמו בקהילות מתנגדים, מקטרגים ומשטינים שהטילו ספק בזכות זו או גם כפרו בה במפורש. ר׳ משה חאגיז, שליח לעצמו מירושלים שסיבב באירופה כארבעים וחמש שנה במחצית הראשונה של המאה השמונה־עשרה, חיבר ספר שלם — ספר ״שפת אמת״ שנדפס באמשטרדם תס״ז(1707) — נגד מקטרגים אלה, לא בצורת דרוש אלא בצורת ויכוח, ועליו ידובר להלן בפרק אחר.

אחת הטענות השגורות ביותר בפיהם של המקטרגים היתה איזו זכות יש לשלוחי א״י ארץ־ישראל לבוא ולתבוע מקהילות הגולה עזרה לבני א״י ולהזיק בזה לעניי הגולה, הלא הלכה מפורשת היא! עניי עירך קודמין? על שאלה זו היו שלוחי א״י חייבים להשיב, והם עשו זאת בתשובות־של־הלכה ובדרושים של אגדה. ואלה הנימוקים העיקריים שבפיהם!

 א) מצות ישוב א״י מוטלת על כל אדם מישראל, ומי שאינו יכול לקיים את המצוה בגופו ולעלות לא״י, חייב לקיים את המצוה בממונו ע״י עזרה ליושבי א״י וייחשב לו כאלו ישב בה.

ב) אף על פי שאנו קובעים עתה את החדשים ואת המועדים לפי חשבון ולא לפי הראיה, כבימי הבית׳ הרי יש לחשבון של בני הגולה תוקף רק משום שהוא נסמך על בני א״י שקובעים את המועדים לפי אותו חשבון, ואם לא יהא ישוב בא״י לא יהא שום תוקף לחשבונם של בני הגולה ולא יוכלו כלל לקבוע את המועדים.

ג) תפלות ישראל בגולה אינן יכולות לעלות לשמים דרך אויר ארצות־העמים הטמאות אלא הן מצטרפות לתפלות בני א״י ועולות דרך ירושלים, ואם לא יהא ישוב בא״י לא תוכלנה תפלות ישראל בגולה להגיע לפני שוכן מרומים.

ד) היסורים שמתיסרים בהם בני א״י מכפרים על עוונות בני הגולה.

 ה) בני א״י נתונים בידי מושלים קשים שיש בידם לעשות בהם כחפצם, והעזרה הניתנת להם נחשבת לא כצדקה סתם אלא כפדיון שבויים.

 ו) כשאמרו ״עניי עירך קודמין׳ התכוונו רק לשתי ערים שבא״י או לשתי ערים שבגולה, אבל לגבי כל עיר מערי הגולה, נקראים עניי א״י תמיד ״עניי עירך״, כי ירושלים היא עירנו וא״י היא נחלתנו.

 הרב חיד״א משיב על שאלה זו בכמה מחיבוריו. במקום אחד הוא כותב:

 ״זאת הארץ חלק אלוה ממעל מעונה אלהי קדם מכון שבתו…וסדר ברכות ותפלות הנאמרים באמת בארץ ישראל החלו עולין דרך ישר זה שער השמים בלי שום מסך או עם שרים, והיא עבודת ה׳ באמת. אכן יושבי חוצה לארץ, ארץ לא מטוהרה, ממשלת שרי עם ועם, כל תפלות וברכות ולימוד ומצוות עלו זה בנג׳ב אויר ארץ העמים בלתי טהור, והדברים עתיקים וגובה להם… כשם שרצה הקב״ה לזכות ישראל כי לא יחדל אביון לזכות לעשירי עם יקנו עולמם בצדקת פזרונם, כן הדבר הזה, כי הן בעון, יושבי הארץ קצרי יד עניים ואביונים וגזרות קשות ורעות… ואין להם תקומה כי אם בצדקת בני הגולה… מחזיקים ביד שארית ישראל יושבי ארץ הקדש, ומסרת בידינו! גדול המעשה יותר מן העושה, הנה כי כן יושבי ארץ ישראל שלוחי כל הגולה לעבוד ה׳ עבודה שלימה עבודה תמה, וכל ישראל המחזיקים בידם יש להם חלק בתורתם ותפלתם… וכזאת וכזאת קיום מצות ישיבת ארץ הקדושה…״

 ובמקום אחר כותב הרב חיד״א!

״ואשריהם ישראל אשר בבוא אליהם שליח א״י מכבדין אותו ומחבבין אותו כגלגל עיניהם… ובזה שבני גולה הם סיבה שיהיה ישוב בא״י ובלעדם לא מצו למיקם, הם זוכים במצות ישיבת א״י, דאמרינן: גדול המעשה. וכל אלה הם דברים אמתיים למי שאין .עיניו טרוטות, לאפוקי איזה מההמון אשד ייבואו בטענות נגד השליח והם סיבה למעט בכבודם והנאתם וכיוצא… אשר מבקשים טענות ותואנות ודברי נרגן להפיל שליח א״י ובזה לטבוח ישרי דרך, הם יושבי א״י.,.׳״

לטענות אלה נזקק הרב חיד״א גם בתשובה של הלכה על שאלה שנשאל ״מה כח בני א״י לשלוח שלוחים לכל בני הגולה ולאפקועי מעניי עירם״. הוא משיב!

׳דע לך דאמרו בספרי שקולה ישיבת א״י ככל המצות שבתורה אף בחרבנה… ולדעת הרמב״ן היא מכלל רמ״ח מצוות עשה דאורייתא… כי בא״י כל תפילה כל תחינה החלו עולין אל השמים… לא כן בארץ העמים מסך מבדיל… ובמה יתרצה עבד ה׳ להיות לו חלק בישיבת א״י ותורת א״י אם לא בהחזיק ביד יושביה… ועוד אמרתי אגלה, דכתב הרמב״ם סוף פרק ה׳ מקדוש החדש, דמה שאנו חושבין ר״ח והמועדות בח״ל אנו סומכין על בני א״י… והוסיף בס׳ המצות עשין קנ״ג, שאם יעדרו ח״ו בני ישראל מארץ ישראל, חשבונינו לא יועיל כלום… ואם כן חיובא רמיא על כל בני ח״ל להשתדל שיהיו ישראל בא״י, דאם לא ח״ו יהיו בני גולה בלי ר״ח ומועדים… ובר מן דין, כמה החמירו רז״ל משום ישוב א״י עד שהתירו לכתוב בשבת… ועוד, דאיכא פדיון שבויים דיושבי הארץ נתונים נתונים בידי אדונים קשים גוי עז פנים בשבט עברתו… והנני יוסיף לדבר… דע שכתבו המקובלים דיושבי א״י נאנחים ונאנקים ביסורין ורעב ורשעת הגוים… לכפר על כל ישראל על כל חטאות הצבור והיחיד״.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 189 מנויים נוספים
ינואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר