ארכיון יומי: 28 בינואר 2016


מפטיר והפטרה פרשת יתרו בנוסח יהודי מרוקו

 

 

 

 

 

 

מפטיר והפטרה פרשת יתרו בנוסח יהודי מרוקו

איתמר מלכא

החשישים.כת קיצונית באסלאם-ברנרד לואיס

חסאן אל צבאח. הזקן מן ההר

חסאן אל צבאח. הזקן מן ההר

כל שידעו הצלבנים על החשישים היה שהם היו חברי כת שפעלה בסוריה. הם היו מודעים אך במקצת – ואפשר שלא היו מודעים כלל – למקומם באסלאם, או לקשריהם עם קבוצות אחרות בארצות האסלאם. הסופר המערבי הראשון שנתן דעתו על החשישים הוא הנוסע היהודי הספרדי, ר׳ בנימין מטודילה, שעבר דרך סוריה בשנת 1167 בדרכו למזרח. בדברו על ״ארץ המולֵהאת״ בפרס, ציין שהאנשים שם כופרים ״ויושבים בהרים הגדולים והם עונין לאיש זקן שבארץ אלחשישים״ (כלומר בסוריה).

הנוצרים נעשו מודעים לקיומם של החשישים מאוחר יותר. בראשית המאה השלוש עשרה, ג׳יימס מוויטרי(James of vitry), בישוף עכו, בדברו על החשישים של סוריה, העיר שהם הופיעו לראשונה במזרח ומשם הגיעו לסוריה. נראה שהוא לא ידע על אודותם יותר מכך. מכל מקום, במחצית השנייה של אותה מאה החל מופיע מידע חדש ממקורות ישירים על אודות כת האם בפרס. העדות הראשונה היא זו של ויליאם מרוברוק (William of Rubruck ), כומר פלמי ששוגר בשליחות מלך צרפת לחצרו של הח׳אן הגדול בכּראכּורום שבמונגוליה בשנים 1255-1253.

 במסעו עבר בפרס והוא מציין שהרי החשישים שם גובלים בהרי הים הכספי מדרום. בהיותו בכראכורום הופתע ויליאם מאמצעי הביטחון הקפדניים שננקטו במקום בשל השמועה שהגיעה לח׳אן הגדול כי לא פחות מארבעים חשישים, עטויי תחפושות שונות, נשלחו לרוצחו. בתגובה שלח הח׳אן את אחד מאחיו בראש צבא נגד ארצם של החשישים, בפוקדו עליו להרוג את כולם.

המילה שבה מכנים הן ר׳ בנימין והן ויליאם את החשישים היא מולִהֵת או מולחאת – שיבוש של המילה הערבית מֻלחִד (רבים: מלאחדה). במילה זו, שהוראתה המילולית היא " פורש "  השתמשו בדי לכנות כתות דתיות סוטות, בייחוד את האסמעאילים, בני הכת שהחשישים השתייכו אליה. מילה זו מופיעה שוב בתיאור מסעותיו של מרקו פולו, הנוסע הנודע אשר עבר בפרס בשנת 1273 ותיאר מבצר אסמאעילי, אולי את אלאמות, אך סביר יותר שאת מצודת גִרְדְכּוה, אשר זכרון נפילתה בחודש דצמבר 1270 היה עדיין חי.

הזקן מן ההר נקרא בלשונם אלואדין – מערבית – עַלַאאֻ אלדִן – הוא חסם עמק מסוים בין שני הרים והפכו לגן הגדול והיפה ביותר מאז ומעולם, שופע עצי פרי לסוגיהם. בגן הוקמו ביתנים וארמונות מן הנאים ביותר שאפשר להעלות על הדעת, מעוטרים קישוטי זהב וציורים מרהיבים. היו שם אמות מים שבהן זרמו יין וחלב, דבש ומים. במקום היו נשים ועלמות מן היפות ביותר בעולם, המיטיבות נגן בכלי נגינה מכל סוג ואף יודעות לשיר בקול ערב ולחולל ריקודים המשובבים עיני כל רואיהן. ׳הזקן מן ההר׳ שאף לכך שאנשיו יאמינו שאכן מקום זה הוא גן העדן.

 על כן הוא עיצב אותו כפי שתיאר מוחמד את גן העדן. ואכן המוסלמים שבאותה סביבה האמינו שזהו באמת גן העדן! שום אדם לא הורשה להיכנס לגן, פרט לאלה שאותם הועיד הזקן להיות החשישים שלו. בכניסה למבצר הייתה מצודה, שיכלה לעמוד נגד כל העולם, ולא הייתה שום דרך אחרת להיכנס פנימה. הזקן החזיק בחצרו צעירים מהסביבה, מבני שתים עשרה שנה ועד בני עשרים, כאלה שהייתה להם נטייה לחיי צבא. הוא נהג לספר להם סיפורים על גן העדן, ממש כפי שנהג מוחמד, והם האמינו לו כשם שהאמינו למוחמד. לאחר מכן הוא ביקש להכניסם לגן – ארבעה, שישה, או עשרה בעת ובעונה אחת – ולאחר שהשקה אותם תחילה מרקחת שהפילה עליהם תרדמה עמוקה, הורה לשאת אותם פנימה.

משהקיצו משנתם ומצאו עצמם במקום כה מקסים הם שיערו שהם אכן בגן העדן. הנשים והעלמות בילו אתם בנעימים ככל שלבם חפץ. בכך השיגו בעצם כל מה שצעירים מתאווים אליו. מרצונם החופשי לא היו עוזבים מקום זה לעולם. הנסיך הזה, שאנו קוראים לו ׳האיש הזקן׳, טיפח בארמונו חצר מלכות שהתנהלה בגינוני הדר ואצילות.

הוא הביא את אנשי ההר הפשוטים שמסביבו להאמין באמונה שלמה שהוא נביא גדול. וכאשר רצה לשלוח את אחד החשישים שלו למשימה הוא גרם להשקותו בגן אותה מרקחת שהזכרתי קודם ולאחר מכן לשאת אותו ולהביאו אל ארמונו. כשהבחור התעורר, הוא מצא עצמו בארמון ולא עוד באותו גן עדן; דבר שלא מצא חן בעיניו כל כך. אחר בך הביאו אותו לפני האיש הזקן, והוא השתחווה לפניו ביראת כבוד גדולה מתוך אמונה שהוא עומד לפני נביא אמת. הנסיך נהג אז לשאול אותו מהיכן הוא בא וזה השיב כי בא מגן העדן!… וזהו אכן מה שתיאר הנביא מוחמד בתורתו.

דבר זה עורר באחרים הניצבים שם, שלא הוכנסו לגן, תשוקה עזה ביותר להגיע לשם. כש׳הזקן מן ההר׳ רצה להרוג נסיך מסוים הוא אמר לבחור כזה: "לך הרוג את פלוני; וכאשר תחזור ישאו אותך מלאכיי אל גן העדן. ואם תמות גם אז אשלח את מלאכיי לשאת אותך לגן העדן׳. באופן זה גרם להם להאמין עד כדי כך שלא הייתה פקודה שלו אשר לא היו מוכנים להסתכן לבצעה מתוך תשוקתם העזה לשוב אל גן העדן שלו. כך הביא ׳האיש הזקן׳ את אנשיו לרצוח כל מי שהוא חפץ להיפטר ממנו. באמצעות פחד זה שהחדיר בנסיכיו הביאם להעלות לו מס כדי שיואיל לחיות עמהם בשלום ובדעות. עליי לספר לך עוד של׳זקן מן ההר׳ היו כפופים כמה אנשים נוספים שחלקו את דרכי התנהגותו ופעלו בדיוק כמוהו. אחד מהם נשלח לאזור דמשק ואחר לכורדיסתאן.

יחס מיוחד לאשה בהריון והקלות בתעניות

יחס מיוחד לאשה בהריון והקלות בתעניותהורים וילדים

חודשי ההריון היו קריטיים לאשה ולגורל צאצאיה. בחודשים אלה היא זוכה ליחס מיוחד. מונעים ממנה מאמץ וזקוקה למנוחה. אם תתאווה למשהו יש לספק לה, שאם לא – היא עלולה לסכן עצמה ואת עוברה. הדבר מעוגן במסכת יומא פרק ח, משנה ה: ״עוברה שהריחה, מאכילין אותה עד שתשיב״. הרמב״ם בהלכות שביתת עשור פרק ב, הל׳ ט כותב: ״עוברה שהריחה לוחשין לה באזנה שיום הכפורים הוא, ואם נתקררה דעתה בזכרון זה – מוטב, ואם לאו – מאכילין אותה עד שתתישב נפשה״. וכן בשו״ע או׳׳ח, סי׳ תריז: ״עוברה שהריחה״ כתב הרמ״א: ״ופניה משתנים אף על פי שלא אמרה צריכה אני. לוחשים לה באזנה שיום הכיפורים הוא אם נתקררה דעתה בזכרון זה – מוטב, ואם לאו – מאכילין אותה עד שתתיישב דעתה״. כך כתב גם ר׳ מרדכי קורקוס ׳גדולת מרדכי׳, דף קג, ור׳ בנציון הכהן, ׳שערי ציון׳ או״ח, סי׳ לו.

אשר לט׳ באב: שו״ע או״ח סי׳ תקנד, ס״ק ה: ״עוברות ומיניקות מתענות בט׳ באב כדרך שמתענות ומשלימות ביום כפור, אבל בג׳ צומות אחרים פטורים״. בהקשר לתעניות אותו דין נוהג לגבי עוברה, יולדת ומניקה.

על פי המנהג גם נשים בכורות מתענות בערב פסח, אבל המעוברות כמו המניקות לא יתענו ויש איסור לגרום להן להחמיר, כי יש לחוש לולד. כך כתב ר׳ כלפון משה הכהן מג׳רבה (׳ברית כהונה׳, תשכ״ז או״ח, דף מא סי׳ ז).

החכם הנ״ל נשאל בשנת תרפ״ב (1922) האם לפי המנהג בג׳רבה עוברות ומניקות מתענות בארבע התעניות – צום גדליה, י בטבת, תענית אסתר ויז בתמוז. היו נשים שהחמירו על עצמן והתענו. הוא ציטט את הרמ׳׳א לשו״ע, או״ח סי׳ תקן, ס״ק א:

עוברות ומניקות שמצטערות הרבה אין להתענות, ואפילו אינן מצטערות אינן מחויבות להתענות, אלא שנהגו להחמיר ודוקא בג׳ צומות, אבל בט׳ באב מחויבות להשלים.

ר׳ כלפון חשש לצער האשה וסכנת הולד, וסיכם כי יש להודיע ברבים שלא יתענו ״ואם יחמירו – איסורא עבדי״ [הן עוברות על איסור]. אבל אין מנהג קבוע בנידון (׳שואל ונשאל׳, ח״ד, או״ח, סי׳ ז, ח). ביום צום גדליה שנת תרפ״ו כתב החכם בנידון שוב: גם שמענו כי יש בעלי בתים והם בתור תלמידי חכמים שמכריחים אנשי ביתם בהיותן מעוברות או מניקות לאכול בתעניות הנזכרות מחשש נזק ואין מחלקים בזה בין מצטערות לשאין מצטערות. החכם התנגד להחמרה על ידי הנשים, בגלל החולשה השולטת בימיו. וסיכם בלשון זו:

ובפרט בימינו אלה שירדה חולשה לעולם הרבה מצד טבע הדורות שהולכים ונחלשים אם מצד היוקר והבצורת אשר בעונותינו הרבים רוב הבינוניים וכל שכן העניים והאביונים מצבם ומצב אנשי ביתם בתכלית החולשה. ולכן אין להחמיר כלל, ואפילו התרה נראה דאין צריך, דכשאנו באים להצריך התרה, הני נשי דעתם קלה עליהם וחושבות שמצוה רבה להתענות אפילו כשהן מעוברות ומניקות… ולכן סמכינן [אנו סומכים] בזה על המתירים גם בלא התרה (שם, ח״ד, או״ח, סי׳ לח). החכם דן בנושא זה בכמה מקומות בספרו: בחלק ח, או״ח, סי׳ סט, ציטט את רבעו ירוחם בשם הגאונים כי ״מעוברת אסורה להתענות זולתי בט׳ באב ויום הכיפורים משום צער הולד, וכך גם דעת מרן ר׳ יוסף קארו״. החכם הוסיף כי גם ״איסוראי איכא [יש בזה איסור] דכיון שפטורות מלהתענות והם מצערים את הולד״.

בחלק ח, או״ח, סי׳ עג הוא סיכם: ״תראה דעוברות ומניקות אסורות להתענות ובפרט בדורות חלושים אלו ובפרט במקומות החמים שהתענית קשה יותר״.

החכם הסתמך גם על פסק דין של הרב עובדיה יוסף, כפי שכתב בספרו ׳יחוה דעת׳ ח״א, סי׳ לה, לפטור המעוברות משעברו ארבעים יום להריון, והמניקה כל כד חודש, אפילו אינה מניקה (׳שואל ונשאל/ ח״ח, או״ח, סי׳ עג).

בתשובה אחרת בנושא זה מסופק החכם אם העוברות והמניקות מתענות בשאר תעניות חוץ מיום כיפור ותשעה באב, מהדין או מכוח מנהג. בג׳רבה אין מנהג קבוע בזה.

לפי המסופר בזמן הזה על שם ההמון והמיילדות דכמה ילדים בר מינן באים לידי סכנה על ידי התענית אם בימי עיבורן אם בימי יניקתן אם מצד חסרון החלב הראוי, כי בעירנו אי ג׳רבה בשנים ההם היו רובם ככולם חיים רק מהיניקה. עין רואה ואזן שומעת דסוגים אלו מסורים ביד הנשים ואף אם באמת נהגו, אין מנהגם כלום דלא יודעים [יודעות] שהם מותרים לגמרי מדינא וקבלו על עצמם איסור(שם, ח״ח, או״ח, סי׳ עה). בתשובה אחרת ללא תאריך, חזר החכם על השאלה האם עוברות ומניקות חייבות להתענות בארבעת הצומות. בניגוד לדברי הרמ״א, החכם הסתמך על ׳בית יוסף׳ לשו״ע בסימן זה בשם רבינו ירוחם שאסור להן להתענות. והדבר תואם את גישתו של החכם מג׳רבה: ״כי באו לשאול על זה, אנכי אמרתי כי לדעתי אין מתענות״ (׳שואל ונשאל׳, ח״ט או״ח, סי׳ לה).

וכך כתב ר׳ דוד מועטי מאלג׳יר: ״עוברות ומניקות ומי שאינו יכול להתענות מאיזה חולי – אינו צריך התרה״ (׳אשר לדוד׳, או״ח, דף יא). היה נהוג שבימי הריונה הבעל קונה לה פרי חדש, ושכנותיה נותנות לה לטעום מתבשיל שלהן.3

תרומות. ר׳ שלמה זרקא, חכם בן המאה ה־19, כתב כי לתועלת התינוק יעשה בעלה, מעשה זה: מתחילת ההריון עד סופה יקח בכל יום פרוטה, יסתירה ויאמר: ״פרוטה זו שאני לוקח היא לעילוי נשמת רבי מאיר בעל הנס״. אחר כך ישלח את הכסף לטבריה (ש. אלקיים, תשנ״ז, עמי 48).

ר׳ אברהם אדאדי מטריפולי כותב על הנוהג כי בימי עיבורה הבעל תורם [לצדקה] (׳השומר אמת/ דף חי).

La persecution anti-juive au Maroc sous le regime de vichy 1940-1943

La persecution anti-juiveLa persecution anti-juive au Maroc sous le regime de vichy

1940-1943

Joseph Toledano

Le comite de coordination des organisations des originaires du Maroc en Israel

 Les méandres d'une politique coloniale

Voilà un petit livre qui manquait, depuis longtemps sur les de bibliothèques. Joseph Tolédano, dans un style simple, concis et direct arrive à nous faire découvrir les visages divers de la politique juive du gouvernement de Vichy au Maroc. Il y aborde la législation anti-juive de l'équipe Pétain en France, décrit les manœuvres du résident en place pour l'appliquer au Maroc, retrace les tergiversations du Palais (Sultan) à Rabat et nous narre les tractations des dirigeants communautaires de plus en plus aux abois. On y retrouve les colons en place, grands racistes envers tout ce qui n'est pas colon, le résident Noguès, caméléon politique venu du Front Populaire devenu grand serviteur de la Révolution Nationale, Mohamed V qui essaie de préserver à tout prix la façade d'un pouvoir plus que virtuel, les rabbins et chefs des communautés, au sein de la tempête, sans boussole ni compas et aussi la figure si attachante de Nelly Cazès Benattar, femme remarquable de perspicacité, bien en avance sur son époque quant aux droits de l'individu face aux pouvoirs et autorités. Peu connu est le fait que la communauté juive au Maroc vivait un temps de terreur, menacée non par un ennemi nazi direct mais par des suppôts locaux qui n'attendaient que l'occasion pour « en mettre plein à la gueule aux yahud », à défaut de bougnoules. Les pogromes étaient aux portes des mellahs à l'heure où les flottes américaines débarquaient les « boys », reçus en messies.

La reconstruction minutieuse par l'auteur, des lois, dahirs, décrets, arrêtés et règlements divers met en lumière l'intense intérêt des autorités de Vichy sur la question juive. De même qu'en Europe, ministres, parlementaires, préfets, fonctionnaires et policiers n'avaient rien de mieux à faire que d'organiser des rafles de vieux en hospices et d'orphelins en institutions, au Maroc, la Résidence passait son temps à peaufiner des textes aux buts de démarquer juridiquement les populations juives des populations locales.

Au-delà de la réanimation de cette période si peu connue par les chercheurs de tous bords, le petit livre de Tolédano est aussi un excellent cours sur les méandres de la politique coloniale française. Il ressort de cette modeste étude que toute la politique française au Maroc se résumait à cette déclaration « J'y suis, j'y reste ». Tous les choix concrets par la suite, n'étaient que les conséquences de cette prémisse.

Dans un premier temps, pour éviter de former des élites locales musulmanes, susceptibles d'avoir des velléités d'indépendance, le protectorat utilise les populations juives comme intermédiaires face aux populations indigènes. C'est la période de la France généreuse des droits de l'homme que chantent les chantres du judaïsme marocains. L'administration, l'éducation, les métiers, les professions libérales s'ouvrent aux juifs qui s'y engouffrent avec frénésie.

La triste période de Vichy est perçue par le judaïsme marocain comme la trahison de la France. Celle-ci pour donner grande allure à sa collaboration, organise une gamme variée de persécutions à l'encontre des populations juives, hier alliés fidèles. Que faire donc avec les populations musulmanes? La réponse est toute prête ־ on va leur vendre du juif. Nous allons créer un antisémitisme musulman à l'européenne. Et voilà le protectorat en berger de boucs émissaires et en tuteur de prêtres sacrificateurs. Le débarquement américain devait créer un nouveau méli-mélo puisqu'il fallait se mettre à la mode démocratique. Cela ne s'est pas fait de bon gré. Les nouveaux dirigeants français au Maroc, essayèrent de tergiverser, abrogeant une partie du statut des juifs, conservant une autre, manœuvrant de façon à se plier au nouveau langage à la mode et continuant une politique de divisions à même d'assurer une main mise sur le pays avec ou sans droits démocratiques. Ce sont ces conduites, ces politiques où la bêtise ne le concède qu'à l'intérêt brutal et à court terme que ce petit ouvrage, lumineux, sympathique tout en touches délicates, plein de sympathie pour ces « petits »juifs perdus entre les grands de ce monde, nous fait toucher du doigt. Lire sur cette période, sous le regard attentif de Joseph Tolédano, c'est à la fois recevoir l'enseignement d'un maître mais aussi sentir le souffle d'un vrai humaniste et le plaisir d'une écriture de haute qualité.

Raphaël Ben Shoshane

Secrétaire général du Comité de coordination des organisations d'originaires du Maroc en Israël

מחזורי סיפורים על הרמב״ם מצפון־אפריקה

ב. מחזור סיפורים על הרמב״ם מעיראקשבחי הרמבם

ר׳ שלמה תווינה, יהודי בגדאדי שהיגר להודו, פרסם בשנת 1890 בעיתונו ״מגיד מישרים״ שיצא לאור בערבית יהודית עיראקית, ב־13 המשכים סיפורים על הרמב״ם. תווינה שב וקיבצם בסוף אותה שנה והדפיסם שוב במסגרת קובץ סיפורים בערבית יהודית בשם ״נטעי שעשועים״. אין אלה סיפורים בודדים שקובצו ללקט סיפורים, אלא זהו קובץ שתוכנן במחשבה תחילה כקובץ, שניתן לכנותו ״שבחי הרמב״ם״, קובץ הכולל סיפורים על הרמב״ם מלידתו ועד לפטירתו. במחזור סיפורים זה אין הפרדה בין סיפור לסיפור, וכל כולו בא כסיפור רצוף אחד; אבל עין בוחנת תגלה את התפרים שבין הסיפורים, שמספרם מגיע ל־17, ובסופם צוואתו של הרמב״ם לבנו. נראה שמחזור סיפורים זה היה ליקוטו ועריכתו של ר׳ שלמה תווינה. יתרה מזו, הוא שלח ידו בסיפורים שמצא לפניו, או שהעלה אותם מן המסורת שבעל־פה, ויצקם בלשונו ובסגנונו.

את מחזור הסיפורים הזה ניתן לחלק בצורה כוללת לשלושה גושים: ארבעה סיפורים (4-1) עוסקים בלידתו ובילדותו של הרמב״ם, 11 סיפורים (15-5) עוסקים ברמב״ם בחצר המלך, בעיקר ברמב״ם כרופא, ושני הסיפורים האחרונים (17-16) חותמים את מפעלו של הרמב״ם ואת חייו.

בשנת 1912 הדפיס תגור בבגדאד קונטרס בן 16 עמודים הנקרא ״קצת הרמב״ם״, שאינו אלא העתקה של שלושה סיפורים מן המחזור שפרסם שלמה תווינה. תגור לא ציין את המקור לקונטרס שלו, אך אין ספק בשייכות החומר לתווינה. הסיפורים שהביא תווינה במחזור זה לא כולם היו מצוים בדפוס לפניו: יש כאלה שעד עתה לא מצאתי להם מקור כתוב, כמו הסיפור על הרמב״ם המהנדס, שמקבילות לו יש רק במסורת שבעל־פה.

ג. מחזורי סיפורים על הרמב״ם מצפון־אפריקה

במאה התשע־עשרה פרחה בקרב יהודי צפון־אפריקה ספרות ענפה העוסקת בשבחי הצדיקים. בבתי הדפוס שבצפון־אפריקה נדפסו ספרים וקונטרסים רבים כאלה בערבית יהודית חדשה, בלהגים של לוב, של תוניס ושל אלג׳יר. ספרים הנושאים את השם ״מעשי צדיקים״ ו״שבחי צדיקים״ היו נפוצים במשכנות יהודי צפון־אפריקה. רבים מהספרים והקונטרסים האלה אינם אלא תרגומים מעברית לערבית יהודית להגית של סיפורים על צדיקים שנלקחו מספרו של ר׳ אברהם כלפון, ראש קהילת טריפולי בסוף המאה השמונה־עשרה ובתחילת המאה התשע־עשרה, ״מעשה צדיקים״. היו גם סיפורים שנכתבו במקור בערבית יהודית (באלג׳יר), וייתכן ששורשיהם של אלה בראשית המאה השבע־עשרה (ראה להלן). תופעה זו של ריבוי סיפורים על צדיקים מקורה ככל הנראה, בהשפעת החסידות המזרח־אירופית: משם היא חדרה ליהדות צפון־אפריקה באמצעות קובצי סיפורים שנדפסו בעברית. תופעה זאת בולטת בהשוואה לחסרונם או מיעוטם של סיפורים מסוג זה, בקהילות המזרח התיכון.

מחזורי הסיפורים סביב דמותו של הרמב״ם נוצרו בקרב שלוש קהילות בצפון־אפריקה: בטריפולי, באלג׳יר ובג׳רבה. מחזור סיפורים והרכבתו, כאמור, הוא מעשה ידי סופר, המחבר סיפורים למסכת אחת, אם על פי עיקרון כרונולוגי ואם על פי עיקרון תמטי. ואמנם מצאנו את שני סוגי המחזורים סביב דמותו של הרמב״ם בקהילות צפון־אפריקה; מחזור הסיפורים מטריפולי אורגן על פי עיקרון כרונולוגי, ואלה שמאלג׳יר ומג׳רבה על פי עיקרון התמטי.

מחזור סיפורים על הרמב״ם בערבית יהודית מטריפולי

מחזור הסיפורים הראשון על הרמב״ם שנכתב בצפון-אפריקה נמצא בספר ״מעשה שעשועים״, שנדפס בליוורנו על ידי אליהו חי יוסף גייג׳ בשנת תרכ״ח (1868), וכותרתו ״מעשה הרמב״ם הספרדי זיע״א״. התואר ״הספרדי״ בא להבדילו מ״מעשה הרמב״ם אלפאסי״, הנדפס בסמוך לו, וזאת מכיוון שהיתה השערה שהיו שני אישים או יותר בשם הרמב״ם. במחזור סיפורים זה ניתן לראות ביוגרפיה שלמה המתחילה בסיפור לידתו של הרמב״ם ומסתיימת בפטירתו ובקבורתו. גם כאן ״מעשה הרמב״ם״ בא כסיפור אחד, והכינוי ״מחזור סיפורים״ והפרדתו לשבעה סיפורים הם שלנו.

מחזור סיפורים זה מזכיר בתוכנו בקווים כלליים את מחזור הסיפורים העיראקי, אך יש ביניהם הבדלים רבים. ייתכן שביסודם של שני מחזורי הסיפורים נמצאים הסיפורים שבספר ״שלשלת הקבלה״. ברם היקפו של. מחזור הסיפורים העיראקי כפול מזה, והוא אינו כה תלוי בסיפורים שב׳׳שלשלת הקבלה״ כמו מחזור סיפורים זה שמטריפולי.

גם כאן ניתן לראות שלושה גושי סיפורים: סיפורים 2-1 — על לידתו וילדותו של הרמב׳׳ם; סיפורים 5-3 — על הרמב״ם בחצר המלך; סיפורים 7-6 — סיום מפעלו התורני ופטירתו של הרמב״ם.

רוב הסיפורים שבמחזור זה נמצאים בנוסחאות קרובות ב״שלשלת הקבלה״ ובאוספי סיפורים בעברית. אין במחזור זה סיפורים חדשים בלתי ידועים ממקורות אחרים, וארגון הסיפורים כמחזור סיפורים מלידתו ועד פטירתו של הרמב״ם, הוא עיקר תרומתו של בעל מחזור סיפורים זה.

מחזור סיפורים על הרמב״ם מאלג׳יר

עשרים ושלוש שנים מאוחר יותר פרסם אליהו חי יוסף גייג׳ את ספרו ״מעשה צדיקים״ בארבעה חלקים, הכוללים ״ספורי מעשיות בשפת ערבי המדוברת בינינו והם מעשיות נפלאות אשר עשו הצדיקים וחסידים הראשונים נוחי נפש בזמניהם והם באו מימי קדם כתובים בס׳ כ״י ומצאתיו בין הכתובים…״. ספר זה נתפרסם באלג׳יר, וכיום הוא נדיר מאוד. (עד כמה שביררתי לא נמצא טופס מקורי שלם בארץ, מלבד צילום הנמצא ב״מכון הברמן״ שבלוד.) בקובץ זה הדפיס אליהו גייג׳ מחזור סיפורים חדש על הרמב״ם בערבית יהודית צפון־אפריקאית. קרוב לוודאי שהוא של יהודי אלג׳יר. מחזור זה כולל תשעה סיפורים והוא שונה מכל מחזורי הסיפורים על הרמב״ם.

בסוף הקובץ כתוב, שהמעשה הזה הוא קדום ונמצא בכתב־יד החתום בשם ישועה צרפתי. איש בשם ישועה צרפתי חי בסוף המאה השש־עשרה ובראשית המאה השבע־עשרה באלג׳יר; לפיכך זהו כתב־היד הקדום ביותר שיש בו סיפורים על הרמב״ם בערבית יהודית (וראה להלן בפירוט בתיאור כתב־היד).

מחזור סיפורים זה אינו פותח בסיפור לידתו של הרמב״ם ואינו מסיים בסיפור פטירתו, אלא הוא בנוי סביב נושא אחד: כל תשעת הסיפורים עוסקים בחכמתו של הרמב״ם, ובמיוחד הם מתארים את ניצחונו על הרופאים האחרים. במחזור זה בולט היסוד המגי: הרמב״ם יודע נסתרות ועושה נפלאות המדהימים את המלך ואת כל הרואים והשומעים. מחזור סיפורים זה קרוב למחזורי סיפורים שסופרו על אנשים קדושים כדוגמת האר״י והבעש״ט. ארבעה מן הסיפורים האלה אינם ידועים לנו ממקורות כתובים אחרים, דפוסים וכתבי־יד, לא מערבית ולא מעברית: חמשת הסיפורים האחרים הם נוסחים שונים של סיפורים ידועים

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ינואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר