ארכיון יומי: 18 בינואר 2016


הספרייה הפרטית של אלי פילו-הספר והדפוס העברי בפאס

הספר והדפוס העברי בפאסהספר והדפוס העברי בפאס

יוסף תדגי

 מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח

ירושלים תשנ"ד

תולדות הדפוס העברי בקהילות ישראל זכו למספר רב של מחקרים. אולם לדפוס העברי במגרב לא הוקדשה תשומת־הלב הראויה, וההתייחסות אליו במחקר היתה מצומצמת ושטחית. החוסר הזה הושלם במעט הודות לחיבורו של אברהם הטל, שתיאר באופן כללי את תולדות הדפוס העברי בכל עיר ועיר במגרב, תוך איזכור תאריך הקמתו של בית־הדפוס ולעתים גם תאריך סגירתו וציון שמות החיבורים הראשונים שהוציא לאור. מחקרו החלוצי של הטל הצליח לעורר את תשומת־לבם של חוקרים אחדים, שהקדישו חיבורים לבתי־דפוס שונים בצפון־אפריקה. שרה פרנקל חקרה את תולדות הדפוס העברי בג׳רבה, אשר קיימה את ההוצאה־לאור הגדולה ביותר של יצירות וחיבורים של חכמי צפון־אפריקה. מאירה הראש בחנה את תולדות הדפוס העברי בטריפולי שבלוב. אברהם הטל יחד עם מאירה הראש תיארו את הדפוס העברי באלג׳יר.

מטרתו הראשונה והעיקרית של המחקר הזה היתה סקירת תולדות הדפוס העברי בפאס במאה העשרים. אלא שעד מהרה נוכחנו לדעת, כי הדברים ראויים להרחבה ולפיתוח, וכך הפכה הסקירה המקורית לחיבור מקיף ונרחב יותר.

ביולי 1989, כשמחקרנו היה כבר בשלב מתקדם, יצא לאור חיבורו של הרב אליהו רפאל מרציאנו, בני מלכים. החיבור הזה עוסק ברשימת דפוסי מרוקו, והרב מרציאנו ערך רשימה של החיבורים שנדפסו בעריה השונות, ובתוכן פאס. בתחילה חשבנו כי אין עוד צורך במחקרנו, אך בעזרת עמיתים ומומחים הגענו למסקנה, שיש לו ערך ותועלת משום שהוא עוסק בהיבטים היסטוריים שונים של הספר העברי, ואינו מסתפק ברשימת הספרים שיצאו לאור בפאס.

טופס הסכמת נדבת ירושלים תובב״א. ניסן שס"ג -1603

 

משה עמאר

טופס הסכמת נדבת ירושלים תובב״א.המשפט העברי

ניסן שס"ג -1603  

מ״ח. בהיות שהגיעה אלינו, אנו החתומים על ידי צירי אמונים, שלמים וכן רבים, יראי אלהים, הלא המה הח׳ הנעלה ה״ר שלמה ן׳ חגי נר״ו, והישיש ה״ר מאיר מאימראן נר״ו, אגרת יפה ומנופה בי״ג נפה, חתומה מידי חכמים קדושי עליונין, חכמי עיר האמת ירושלים הבנויה תובב״א, ובקריאתנו האגרת המהוללה, נתקיים בנו בעונינו, מאי דאמור רבנן אליה שמינה, וקוץ מכאיב בתוכה, נשפך לבנו בקרבנו ולבב כל העם נמס ויהי למים. יען חשבנו לעת מרפא, והנה בעתה, קוינו לבשורות טובות, והנה בכי ונהי יגונות רבות. קול חרדה במחנה העברים. ברתת ושברים. בכל יום ויום צרות גוברים. וילדי נכרים מתגברים. זה משפיל וזה מחרים. תכפונו בלהן וזעוון כמה הרפתקי. חדתי ועתיקי. עדו עלן ונוסף על עונינו. בית קדשנו ותפארתנו. מלבד הוא למרמס, גם בית הכנסת המיוחדת מימי הרמב״ן ז״ל, איש אלהים קדוש הוא, אירע בה מה שאירע. וספרי הקדש ממושכנים. והקהלות הקדושות עיר ירושלם תוב״ב בשבויים. הה ליום מה זאת היה לנו. אוי נא לנו כי חטאנו. אם לקתה גבירה וכו', אם מאור עינים כבה מה יעשו שאר אברים. וכשומענו הצרות התכופות, אמרנו מה נעשה לאחותנו. והכסף אצל מכלנו. ובאנו עד כיסינו ואין עוזר לנו. יען וביען כובד המסים וארגוניות. מכלה אפילו הגויות. ועם היות הקהלות הקדושות קהלות פ׳אס יע״א בצער. בלחץ מופלג קמנו ונתעודד בשוקים וברחובות, ללקט שבולי החסד בני קהלתנו ישצ״ו, ועשו כפי היכולת האפשרי לעת כזאת, עם היות שאין הקומץ משביע את הארי, ואין מדרך העיר הלזו למתנה כזאת תשובתנו בצידנו. לא נשאר בלתי אם גוייתנו. ועכשיו הגוייות היו למרמס. ולכובד אבן מעמס. ויצא הקצף מלפני ה׳ החל הנגף, ומה נעשה ליום פקודה, ראוי לנו לשוב בתשובה שלמה לפני בוראנו. ולחפש דרכינו. ולחקור בנתיבותינו וכולי האי ואולי יקל ה׳ חרון אפו מעלינו. ויאמר למלאך המשחית רב עתה הרף ידיך. ובראותינו אנו החתומים שכל הקהלות הקדושות אשר ממזרח ומערב יצ״ו, הסכימו הסכמה טובה ונעימה לקיים בדת המעוז, ולהקריב את קרבניהם בתת מממונם כופר נפש לאנשי קדש היושבים לפני ה׳ תמיד, חכמי ירושלם וחסידיה. שכל אחד ואחד, יזכור את ירושלם ביום חתונתו וביום שמחת לבו, בתת לו השי״ת בן זכר. וגם כן באחד באדר משמיעין על השקלים. לכן גם אנחנו מסכימים שיעלה זכרוננו לטובה, שכל א׳ וא׳ מבני קהלתינו קהלות פ׳אס יע״א, ביום חתונתו יזכור את ירושלם בנדבה כפי מסת ידו, ואחד המרבה ואי הממעיט וכו'. וגם ביום שמחת לבו כשיזכה לבן זכר. וג׳׳כ באחד באדר יעמדו ה׳ מטובי בה״כ הי״ג בכל בה״כ לגבות טאסא א׳ לשקלים. וביום פורים ג״כ, ותנתן דת בכל בני קהלתינו יע״א, להיות גזבר א׳ מיוחד לנדבת ירושלם בכל א׳ מבתי כנסיות הי״ג. ומה שיגבו בכל שנה ושנה הגזברים הנז׳, יגיע ליד החכם השלם ה׳׳ר שמואל ן׳ דנאן יצ׳׳ו, וה״ר שלמה הכהן אלחדאד יצ״ו, ור׳ פנחס הכהן בר נחמיה נ״ע, עדי יגיע ויראה כפי מה שיראה להם באופן בטוח, להגיעו למול תלפיות ירושלם הבנויה. שבזה יש לנו תועלת רב לזכור חרבנהישל ירושלם, ולהתאונן עליה מידי יום יום, ולקיים מ״ש המשורר ע״ה ״אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני״ כאלו הוא מדבר לנוכח עם הימין, שבזמן שישכח ירושלם אף היא תשכח מלעשות תנועתה, כי כל תנועות האדם לעסקו וחפציו הם בימין, וכמו שיד הימין א״א לשכחה, כך חורבן ירושלם תובב״א, ראוי אלינו להעלותו על לבנו תמיד, ובטוחים אנחנו כי מאת ה׳ היתה נסבה, לעורר לב האנשים יראי אלהים הבאים אלינו, לקיים משרז״ל ״אין ישראל נגאלים עד שיבקשו שלש, מלכות שמים, ומלכות בית דוד, ובית המקדש, שנאמר ״אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה׳ אלהיהם״ זו מלכות שמים. ״ואת דוד מלכם״ זו מלכות בית דוד. ״ופחדו אל ה׳ ואל טובו״ זו בית המקדש יבוב״ב. ובשכר זה בה׳ אל חי חלקנו צורנו, יזכנו עם כל ישראל חבירים עדי עין בעין נחזה. ונאמר הנה אלהינו זה. קוינו בנחמת ציון בשמחה ובעלצון. ויסר מעלינו המות הזה ולא יהיה אסון. אמן כי״ר. נאם החתומים בפרשת ״ועבדתם את ה׳ אלהיכם ובירך את לחמך וכוי״, בשנת והכהן המשי״ח תחתיו מבניו, בעישור אחרון לשבט פה העירה פ׳אס ושלום רב. וישע יקרב. ממוצא וממערב. ע״כ וחתומים החכם הה״ר יהודה עוזיאל יצ״ו, והחכם ה״ר יצחק ן׳ צור יצ״ו, והה״ר שמואל ן׳ דנאן יצ״ו.

עוד כתוב שם להיות שראינו אנו החתו׳, שהחכמים השלמים החתומים לעיל, הסכימו בדבר מצוה לקיים בדת המעוז, ולהזכיר חורבנה של ירושלם תוב״ב. ועם היות שהאמת אינו צריך חזוק, גם אנחנו החתומים מסכימים, וחפץ ה׳ בידינו ובידיהם יצלח אכי״ר. נאם החותמים בשילהי אדר המהודר, בפ' משכן העדות ע״כ. וחתו׳ החכם הה״ר יוסף אלמושנינו ז״ל, והחכם הה״ר אברהם הכהן יצ״ו, והחכם הה״ר סעדיה ן׳ רבוח יצ״ו, והחכם הה״ר יעקב חאג׳יז יצ״ו, והחכם וידאל הצרפתי יצ״ו, והה״ר אברהם הכהן הרופא יצ״ו, והחכם הה״ר שמואל ן׳ חביב יצ״ו, וכתוב אח״ך.

גם אנחנו החתומים, בראותינו גודל מעלת המצוה הנז׳. לכן גם אנחנו מסכימים לדבר מצוה, ולראיה חתמנו פה, וחתומים הנגיד המעולה ה״ר יעקב גיקאטילייא יצ״ו, והנגיד המעולה ה״ר משה רותי יצ״ו, והנגיד המעולה ה״ר דוד ן׳ זמירו יצ״ו, וכתוב אח״ב.

גם אני החתום לקיים בדת המעוז ולרומם בית אלהינו. ולפאר חורבותינו. ולקיים כל דבר המוזכר בהסכמה הנז׳, ח״פ בראש חדש טבת שנת ״ועלו מושיעים בה״ר ציו״ן״ לפ״ק, וחתום הנגיד המעולה ה״ר משה הלוי יצ״ו. ע״כ טופס שהעתקנו והגהנוהו מהתורף תיבה בתיבה, ונמצא על נכון. ונתאמתו לנו חתימות החכמים והנגידים הנז׳ יצ׳׳ו, ולראיה ח״פ במאמר ב׳׳ד י״ב בר״ח אלול המרוצה שנת ה׳ צבאות יג״ן עלינו, לפ׳׳ק בפ׳אס יע״א וקיים ע״כ. וחתו׳ החכמים השלמים כהה׳׳ר יעקב ן׳ דנאן הסופר, וכהה״ר מכלוף ן׳ אסולין הסופר זלה״ה.

ניסן שס״ג

שירי הקינה לרדב״א חסין —טיבם וייחודם אפרים חזן

אפרים חזן

ולא רק לגבי חכמים כך; גם בשאר קינות מעמיד המשורר דמות הנפטר וייחודו ומבליטם בעזרת דרכי שיר וסגנון ובעזרת עיצובם האמנותי. אין צריך לומר שכך עשה באותה קינה על מות בתו וחתנו, שמתו בתוך השנה הראשונה לנישואיהם, ובה העמיד המשורר דו־שיח קורע לב בין בני הזוג.

כבר בפתיחת הקינה ״לבי כמו ימים נוהם״ עולים מאליהם השיבוצים ״הנעימים בחייהם / ובמותם לא נפרדו״(שמואל א, בג), ״חתן מחדרו / וכלה מחופתה נדדו״, ועוד. בצר שיבוצים אלה, שהם טבעיים לקינה מעין זו, כולל השיר שיבוצים שוני משמעות, הנטולים מהקשר שונה לחלוטין, ומעמידים שעשוע לשון צורב. בעיקר בולט הדבר בדו־שיח שבין בני הזוג:

יקךא קול מר איש נעמי:

בואי כלה שכבי עמי

ואַתֶם אחי ולאומי / אוי אח ואוי אחות ספדו

 

ותען ותאמר לו

 אשת נעורים בת גילו

 מִלְמֵתִיב אַרְמְלו / טָב לְמֵיתַב טָן דּוּ

מלמתיב….יבמות קיח " טוב לשבת ביחד מלשבת אלמנה "

 

דירתי עמך אקבעה

 ועול לי כאורח כל ארעא

 במקום רמה ותולעה / עפר עלינו יכבידו.

לאמור, דרכו של עולם שאישה נושאת בעול הבית עם בן זוגה, והנה העול שנישא אנו יהיה עול אחר, עול העפר המכביד על המת. הלשון ״בואי כלה שכבי עמי״, המתכוון למותם ולקבורתם יחדיו, אף הוא בשינוי סדרי עולם הוא. חיי האישות מחליפים מקומם לקבורה משותפת.

אכן לסיטואציה ולמעמד המיוחד תפקיד מרכזי בבניית השיר, והמשורר מנצלם היטב לבנות את מעשה השיר. ועולים הדברים בשלושת היסודות של הקינה — השבח, המספד ואפילו התנחומים — שהלשון והציורים ודרך התיאור חוזרים אל הדמות המיוחדת ואל העניין המיוחד, שבמקרה הנספד הזה בדברי התנחומים מבקש הדובר עליהם

זבד טוב אותם יִזְבֹּוד

ערשים רעננה ירבוד

ואם נזכור את הקשר בין ״זבד״ ובין ״זבול״, הרי הזבול והערש, שעניין להם כאן עם התנחומים, מתקשרים בהחלט אל הסיטואציה היסודית. קינה זו על בני זוג, איש ואשתו, מביאה אותנו אל קינות על מות נשים.

הקינה בשלמותה מתוך הספר " תהלה לדוד " לרבי דוד בן אהרן חסין

169 – לבי כמו ימים נוהם – קנ

 קינה קוננתיה יום יד עלוה נגעה בי, ונלקחו ממני בתי וחתני בתוך שנה לנישואיהם, וקוננתי על שניהם קינה.

 

   לבי כמו ימים נוהם / לחסרון רעים נדדו

   הנעימים בחייהם / ובמותם לא נפרדו

 

   אל שבר כי השברתי / לחם היתה לי דמעתי

   יגעתי באנחתי / עשתונותי אבדו

 

   נהי ונהיה אגדילה / כי מות בחלוני עלה

   חתן מחדרו וכלה / מחופתה נדדו

 

   יקרא קול מר איש נעמי / בואי כלה שכבי עמי

   ואתם אחי ולאומי / הו אח הוי אחות ספדו

 

   דמעות הורידי אישתי / כי אבי לשחת קראתי

   לרימה אמי אחותי / אחי כנחל בגדו

 

    ותען ותאמר לו / אשת נעורים בת גילו

   מלמיתב ארמלו / טב למתב טן דו

   דירתי עמך אקבעה / ועול לי כאורח כל ארעא

   במקום רימה ותולעה / עפר עלינו יכבידו

 

   בזאת כל שומעי מליהם / יאמרו " אוי מה בא עליהם "

   ינהו יקרעו בגדיהם / דמעה מעין יורידו

 

   נסעה וברחה שמחתם / קצרו לא ארכו שנותם

   עזבו אל כלי חמדתם / מאהליהם שודדו

 

   חרבה ביתם שמשם חשכה / על אלה נפשי אשפכה

   לחסרון האישה שהלכה / היא ובעלה שאול ירדו

 

   ספוד ארבה בכפלים / אילל כיללת אגלים

   הילכו יחדיו שנים / בלתי אם נועדו

 

   ישרים היו בלבותם / מתוקה שנת עבודתם

   כל רואיהם את צדקתם / יבואו ויגידו

 

   נגלוה נגלה דר מעונים / ללקוט בגנים שושנים

   פרחי נטעי נעמנים / בשחיתותינו נלכדו

 

   חסד ומשפט אשירה / כי כן חכמת האל גזרה

   צור אשר רוח כל נברא / ונפש כל חי בידו

 

   זבד טוב אותם יזבוד / ערשם רעננה יזבוד

   יקר וגדולה וכבוד / מכובדים יתכבדו

 

   קדוש ישלם נחומים / לאבלים השוממים

   ישלח מלאכי רחמים / לקראת אמתו ועבדו.

Pogrom de Fes-tritel-P.B.Fenton

tritel

En flagrante violation de l'accord d'Algesiras, le général Moinier ne se contenta pas de sauver du massacre la population européenne de Fès, mais repartit aussitôt pour libérer Meknès où, agissant au nom du sultan, il captura Mawlây al-Zîn, avant de procéder à l'occupation de tout le nord du Maroc. Berlin protesta énergiquement avec l'envoi de la canonnière «Panther», officiellement, pour protéger les intérêts des Allemands dans le Souss. Il fallut le soutien diplomatique de l'Angleterre pour éviter la confrontation armée et régler le contentieux colonial entre Paris et Berlin par un traité franco-allemand signé en novembre 1911. La France accorda à 1 ' Allemagne des compensations territoriales en Afrique Équatoriale, et en contrepartie

«Des juifs qui se défendent», Archives Israélites 18 (4.5.191 I), p. 1-2. Selon un rapport d'intelligence militaire en date du 26.4.1911 «Le mellâh a été épargné moyennant le paiement d'une considération de plusieurs milliers de douros» [Nantes, Archives du ministère des Affaires étrangères, Légation de France àTangen série B245

l'Allemagne reconnut le protectorat de la France sur le Maroc. Voici écarté le dernier obstacle qui se dressait sur le chemin de la politique coloniale de la France. Mais l'absence d'un traité formel avec le sultan l’empêchait de consolider son contrôle sur le Maroc.

La perspective de la fin du «cauchemar marocain» fut accueillie avec un optimisme débordant par la presse juive francophone: «Les Marocains livrés à eux mêmes n'auraient certes pas manqué d'inaugurer de nouveaux exploits par un pillage en règle et un massacre des Juifs. Tandis qu'aujourd'hui, sous l'égide tutélaire de la France, ces pauvres Juifs si odieusement traités vont pouvoir se redresser dans cette humanité d'où l'intérêt, l'intolérance et la haine ont cherché à les expulser».

Pour Lyautey, la France devait rétablir l'ordre en s'entendant avec les tribus séditieuses désireuses de se débarrasser du joug d'un pouvoir tyrannique. Convaincu que la prise de Fès, la capitale impériale, mettrait fin à «l'anarchie marocaine», il incita le gouvernement français à s'engager plus avant, avec un minimum de troupes et à instaurer le protectorat du Maroc.

Escorté par le général Moinier, Henri Regnault, ministre de France à Tanger et diplomate accrédité, arriva à Fès le 24 mars 1912, avec pour mission d'imposer au sultan le texte du traité de protectorat qui déléguerait ses pouvoirs aux autorités françaises. Lors de l'arrivée de la délégation française «la population juive nous fit un accueil enthousiaste et ses orchestres nous gratifièrent de l'air de la "Mère Michel" qui passait alors au mellah pour notre hymne national!». Au bout d'une semaine de travail le ministre français obtint le célèbre traité, le 30 mars 1912. Sous la pression de cinq mille soldats français qui campaient sous les murs de son palais, Mawlây al-Hâfid signa le traité qui consacra officiellement le protectorat français sur le royaume 'alawite, conférant toute autorité au Commissaire Résident Général. Ce dernier représentait le gouvernement français auprès du chérif.

[1] Eugène Louis Georges Regnault (1857-19??) occupa des postes diplomatiques successivement en Tunisie, en Grèce et en Suisse. En 1906, il assista comme délégué français à la conférence d'Algéciras, avant d'être nommé ministre plénipotentiaire à Tanger.

   Abraham Bouhsira, «La communauté juive de Fès», thèse de doctorat de sociologie, Université de Strasbourg, 1997.

  • Résumé

A travers l'exemple d'une communaute juive marocaine millenaire – la communaute de fes – nous avons tente d'analyser le phenomene d'evolution culturelle, sociale et politique des juifs marocains sous le protectorat francais (1912-1956). La premiere partie de cette etude consiste en une description de la societe traditionnelle du mellah de fes : la mise au ban des juifs dans un quartier separe, leur statut politique en terre d'islam, les structures communautaires, la vie familiale et sociale, les moeurs et les rites. Nous nous sommes ensuite attaches a comprendre comment s'est faite l'evolution de cette communaute au contact de la societe coloniale. Nous avons etudie, dans un premier temps, les evenements historiques et les changements pendant la periode pre-coloniale (1870-1912), de maniere a degager leur signification comme indices de changement et leur impact sur ce phenomene. Dans un second temps, nous avons analyse deux facteurs de l'evolution dans la periode du protectorat. L'un est d'ordre economique : les mutations professionnelles; l'autre est d'ordre politique : la seconde guerre mondiale. Nous avons recherche les interactions de chacun de ces evenements sur les differents aspects du processus d'evolution. Nous avons ainsi mis en evidence la complexite d'une mutation sociale de ce type qui a provoque, en l'espace de quelques decennies, l’emancipation d'une societe regie par un ensemble de lois et de coutumes forgees a travers plusieurs siecles. La documentation que nous avons utilisee pour notre etude est inedite et provient, pour l'essentiel, de fonds documentaires internes a cette communaute. Elle permet de comprendre comment a ete vecue l'evolution par les differentes couches de la societe juive de fes.

Il exercerait les pouvoirs de la République française au Maroc et veillerait à l'application du traité. La France respecterait la religion musulmane et le statut de Sa Majesté chérifienne. De son côté, le sultan acceptait le droit de la France de stationner ses troupes sur tout le territoire marocain. En outre, la France administrerait la sécurité civile et les affaires de police du Maroc sur terre et sur mer. Sur proposition du gouvernement français, le sultan ou toute personne investie de son autorité, pouvait donner les ordres nécessaires au fonctionnement de son administration.

En échange de son assentiment, le sultan, conscient du climat agité, exigea que le traité fut maintenu confidentiel jusqu'après son départ de Fès pour le refuge de Rabat.

Suite à des indiscrétions, la nouvelle s'ébruita presqu'aussitôt et parut même dans la presse française. Lorsque la population fut mise au courant de la signature du traité:

Ce fut une consternation générale. Le traité du Protectorat était considéré comme un acte de vente, et toute la ville, depuis les chorfas et les oulémas jusqu'au dernier des bakkal [marchands de légumes] réprouvait la transaction par laquelle l'imam, le Commandeur des Croyants, élevé sur le pavois quatre ans auparavant comme Sultan du djihad, avait «vendu» aux chrétiens une partie de dar al-islam. Un calme lourd de menaces pesait sur la ville, mais les signes précurseurs de l'orage n'étaient encore perceptibles parmi les Européens, que pour les rares initiés à la vie intime de la capitale.

 Dès le dimanche 31 mars 1912, Hubert Jacques avait annoncé dans Le Matin, 10260, p. I, la signature par le sultan du traité du protectorat français sur le Maroc, avant même que le gouvernement français n'en soit informé. La nouvelle est répercutée dans la presse yiddish. Le Lodzer Tageblatt du 23 avril 1912 (paru en fait le 6 mai) titre en première page: Sultan Mulei Hâfid zogt zikh ob fun tron (Mawlây al-Hafïd renonce au trône). Voir illustration 4.

סוליקה הצדקת-הרוגת המלכות

אבייאד אלי חדר

קצא בערבית־יהודית של יוסף אלבאז, שפורסמה לראשונה על ידי היינריך פליישר (פליישר, 1864). הנוסח הערבי שהופיע באותו כתב העת מובא כאן בתיקונים ובשיפורים. המחבר מציין את שמו בסוף הקצא.

התוספת בערבית הינה שלי – אלי פילו – אין זה לוקח בחשבון את כללי הערבית הספרותית הנהדרת, אלא תרגום  ( כמעט מילולי ) של הערבית המדוברת המובאת כאן על ידי המשורר….

אשמח מאוד לקבל תגובות מפי יודעי דבר

קאלולהא כלמתך הייא לוולייאלאלה סוליקה -קצידה

קאלתהום ענדי כלמא בגיר מרדוד

אמרו לה מילתך היא הראשונה [המקובלת]

 אמרה להם יש לי מילה בלא נסיגה ממנה

 

קאלולהא אלאה יהדיבּ יַא וולייא

 לא תכסרסי דאך זין דריף מנגוד

אמרו לה האל ירגיעך ידידה

אל תקלקלי אותו היופי החינני והעדין

 

לבס די יוואתיך מן חריר ולכרייא

 וברוכּאדו ולגול די תקול מוזוד

לבשי מה שיאות לך מהמשי ומהכותנה

 ומברוקד ומה״גול״ מה שתאמרי מוכן ומזומן

 

קאלתהום יכפא ומא תנסדו עלייא

 ואס אנא ענדי דין בלכיוט מקבוד

אמרה להם די ואפילו תלחצו עליי

האם אצלי הדת תפוסה בחוטים

 

גיר די תעמלו קומו עמלוה דגיא

באדרו בייא קתלוני בסיף מהנוד

אך מה שאתם רוצים לעשות עשו אותו מהר

טפלו בענייניי במהירות והרגוני בחרב חדה [משובחת מהודו]

 

דרבהא לקתאל לפאפר גן רזייא

טלעת רוחהא תחת כסא הכבוד

הכה אותה המרצח הכופר בן רזייא

 עלתה נשמתה תחת כיסא הכבוד

 

קראת קרייאת שמע הייא לוולייא

 ורפדת עיניהא ללאה למעבוד

קראה קריאת שמע היא הדבר הראשון [העיקר]

 ונשאה עיניה לאל הנעבד

Tazenakht, le Sefer Tislit

LES JUIFS DE OUARZAZATE ET SA REGION DU MAROC AUTREFOIS.

http://rol-benzaken.centerblog.net/2107-les-juifs-de-ouarzazate-et-sa-region-du-maroc-autrefois

C'est surtout en 1492, 897 de l'hégire, que chassés d'Espagne, ils vinrent constituer des communautés dans l'Atlas et dans d'autres lieux de l’empire du Sultan Bayezid (bajazet).

3272.LES JUIFS DE OUARZAZATE ET SA REGION DU MAROC AUTREFOIS.

Le sultan aurait déclaré : “On dit que Ferdinand d'Aragon et Isabelle de Castille sont de grands rois, or il appauvrissent leur empire et enrichissent le mien.

Aujourd'hui la majorité sont partis du Maroc, quelques uns seulement restent dans les villes. Ils ne font plus partie des habitants de la région de ouarzazate et de sa région qui regorgeait de mellahs. Quelques-uns reviennent en touristes visiter les lieux où habitaient leurs familles et pratiquer leur culte auprès du tombeau d'un saint (Rabbi David u-Moshe). 

La synagogue de Ouarzazate est désaffectée et occupée par des commerçants musulmans. Les objets du culte ont été transférés à la synagogue de Casablanca. Plus aucun juif ne vit dans le mellah de Taourirt dont les portes qui le séparaient du reste des habitations ont disparu. Quelques symboles hébraïques demeurent, notamment dans l'architecture de la kasbah où se devine des menorah stylisées.

Les juifs pourtant furent très présents dans la région de Ouarzazate. 
Charles de foucauld lors de sa "Reconnaissances au Maroc" en 1883 et 1884 avait noté les nombreux mellahs inclus dans les ksour musulmans des oueds Imini et Dadès.
Si on prend la première carte d’Etat Major du Cercle de Ouarzazate (1931), on peut retrouver la liste des villages alentours de Taourirt où De Foucauld dénombrait des familles juives, à peine moins nombreuses que les Berbères et les Arabes réunis. 

Tamassint : 18 familles; 

Zaouïa Sidi Otman (Athmane) : 5 familles; 

Tabount : 6 familles; 

Tigemmi djedid (Tigemmijdid) : 2 familles; 

Taourirt : 15 familles; Talmesla  : 20 familles (le plus important des mellahs de Ouarzazate et le plus éloigné); 

Aït Kedif : 10 familles. 

Soit un total de 76 familles pour les sept mellahs recensés à Ouarzazate et autour.
En remontant la vallée de l’oued Imini chaque douar réunissait des familles juives. De foucauld indique des douars sur la rive droite, tout près d'Ouggoug, où débute la mine. Iril (Irhil) : 8 familles; Tagnit (Tagounit) : 2 familles; Afella Isli : 6 familles et Taskoukt : 5 familles.
Dès le début de l’exploitation de la mine, à l’ouverture de la route du Tichka, des familles juives vinrent s’installer dans les douars près d'Ouggoug Sainte-Barbe.
Il ne faut pas oublier que les Israélites étaient marocains de nationalité, qu'ils vivaient au Maroc depuis plusieurs siècles, certains étaient établis au Maroc avant que les Arabes apportent l'Islam en pays Berbère. D'autres familles étaient arrivées nombreuses en 1492 venant d'Espagne. Ils parlaient très bien les langues du pays comme l'a observé De Foucauld qui connaissait l'arabe et l'hébreu et s'était déguisé en rabbin du temps où un chrétien ne pouvait circuler librement dans les parties du Maroc non soumises au Sultan.

"Les Israélites du Maroc parlent l'arabe. Dans les contrées où le tamazirt est en usage, ils le savent aussi; en certains points le tamazirt leur est plus familier que l'arabe, mais nulle part ce dernier idiome ne leur est inconnu. Tous les Juifs lisent et écrivent les caractères hébreux; ils ne connaissent point la langue, épellent leurs prières sans les comprendre, et écrivent de l'arabe avec des lettres hébraïques. Les rabbins seuls ont appris la grammaire et le sens des mots et, en lisant, entendent plus ou moins. Les rabbins sont nombreux; sur cinq ou six Juifs, il y en a un. Ils se distinguent par leur coiffure; : ils s'enveloppent la tête d'un long mouchoir bleu qui encadre leur figure et dont la pointe retombe sur leurs épaules. Le titre de rabbin équivaut à celui de bachelier; sur dix rabbins, un à peine peut officier; le rabbin officiant, ou rabbin sacrificateur, a pour principal service d'égorger suivant le rite les animaux destinés à la nourriture des fidèles; puis il dit les prières à la synagogue, apprend à lire aux enfants, dresse les actes. On lui donne une légère rétribution et des morceaux déterminés des animaux qu'il tue. Les villes renferment plusieurs synagogues et de nombreux officiants. Il n'est pas de village ayant six ou sept familles israélites qui n'ait sa synagogue et son rabbin."

Ce texte de Charles de Foucauld est un document précieux, c'est la raison pour laquelle il est important de le citer. Un autre document le confirme; une curiosité linguistique pour les spécialistes des langues berbères a été révélée par le chercheur Haïm Zafrani. Une liturgie de la Pâque en tamazirt écrite phonétiquement avec des lettres hébraïques a été retrouvée. Il s'agit d'une pièce unique, la version intégrale en berbère de la composition liturgique récitée par les juifs au cours de la veillée pascale et dont le thème fondamental est l’histoire de la sortie d’Égypte, accompagnée du hallel (groupe des psaumes 113 à 118 qui entrent dans la liturgie des grandes fêtes et de certains jours solennisés). Les Juifs marocains de l'Atlas dans leur majorité connaissaient mieux le tamazirt que l'hébreu.
Cette méconnaissance de l'hébreu par le plus grand nombre et la connaissance générale de l'arabe et du tamazirt prédisposaient les juifs à rester au Maroc. En fait tous les juifs n'étaient pas dans la même situation. Les plus riches commerçants et surtout banquiers qui vivaient dans l'étendue des terres sous contrôle du Sultan étaient protégés car ils avaient su se rendre indispensables aux détenteurs du pouvoir politique ou judiciaire. Ailleurs, dans les zones rebelles à l'autorité Chérifienne, la vie des juifs comportait bien plus de risques. 

De Foucauld nous parle de leurs professions; les mêmes que celles du début du Protectorat : "Les Israélites, qui, aux yeux des Musulmans, ne sont pas des hommes, à qui les chevaux, les armes sont interdits, ne peuvent être qu' artisans ou commerçants. Les juifs pauvres exercent divers métiers; ils sont surtout orfèvres et cordonniers; ils travaillent aussi le fer et le cuivre, sont marchands forains, crieurs publics, changeurs, domestiques dans le mellah. Les riches sont commerçants, et surtout usuriers. En ce pays troublé, les routes sont peu sures, le commerce présente bien des risques; ceux qui s'y livrent n'y aventurent qu'une portion de leur fortune. Les Israélites préfèrent en abandonner aux Musulmans les chances, les travaux et les gains, et se contentent pour eux des bénéfices sûrs et faciles que donne l'usure. Ici ni peine ni incertitude. Capitaux et intérêts rentrent toujours. Un débiteur est-il lent à payer ? On saisit ses biens. N'est ce pas assez ? On le met en prison. Meurt-il ? On y jette son frère. Il suffit pour cela de posséder les bonnes grâces du qaïd; elles s'acquièrent aisément : donnez un léger cadeau de temps en temps, fournissez à vil prix les tapis, les étoffes dont a besoin le magistrat, peu de chose en somme, et faites toutes les réclamations, fondées ou non; vous êtes écouté sur l'heure."

Ouarzazate_1Ouarzazate_2Les juifs avaient seulement le droit de monter des mulets ou des ânes. Le Protectorat changea la situation des Juifs au Maroc, notamment par le développement des écoles de l'Alliance, l'apprentissage de l'hébreu et des langues européennes, l'accès aux collèges, lycées et aux diplômes universitaires. Les juifs pauvres et sans instruction devinrent moins nombreux car ils ne dépendaient plus exclusivement de la bonne volonté et des intérêts personnels de leur caïd. Au temps du Protectorat se côtoyaient dans les mêmes classes juifs, musulmans, chrétiens et autres, sans aucune préséance des uns sur les autres. Avant le Protectorat les juifs marocains étaient rares à pouvoir envisager leur avenir en dehors du Maroc, avec le Protectorat ce qui n'était qu'une utopie devint réalité.
Les Juifs marocains ont compris qu'ils pouvaient quitter le Maroc de leurs ancêtres pour aller faire leur vie ailleurs et notamment en Israël à l'époque des événements qui ont précédé l'Indépendance du Maroc. On sait en effet que si les Musulmans font leur pèlerinage à La Mecque, les Juifs font leur alya (montée) en terre d'Israël. Les deux voyages n'ont pas le même sens car l'alya est souvent sans retour, mais ils ont tous les deux une dimension religieuse.Les Juifs du Maroc ont pensé peut être un peu vite que leur avenir ne résidait plus au Maroc. La création de l'État d'Israël en 1948 n'a pas provoqué beaucoup d'alya, mais les événements et les attentats avant l'Indépendance du Maroc ont déclenché leur exode. Certes Mohamed V les avait dispensés de l'étoile jaune en 1940 et ils ne l'oubliaient pas; mais cela n'avait pas empêché des juifs d'être victimes lors des tristes événements au moment de l’indépendance. Un des saints juifs marocains le plus connu dans la région, dont le culte a été transféré en Israël, est Rabbi David u-Moshe. Son intervention se fait par les songes. Son tombeau est toujours gardé et entretenu à Tamezrit près d'Aguim. 
Les Juifs marocains font aussi partie de l'histoire de la terre marocaine. Par endroits leurs cimetières subsistent et ils y reviennent parfois pour s'y recueillir, mais ces lieux ont tendance à disparaître. 

Pour ce dernier texte, je me suis inspiré de celui passé sur un exceptionnel site internet consacré à la mine d’Imini et de Bou Tazoult et à l’ancienne communauté d’Européens et de Marocains ayant œuvré pendant plus de cinquante ans sur cette si importante mine de manganèse (http ://timkkit2008.canalblog.com/archives). Je ne peux que vous conseiller d’aller le consulter car la vie de la mine était étroitement liée à celle de Ouarzazate et de tous les douars alentours d’où venaient les mineurs et leur famille. 

Le père de la femme qui s’occupe de ma maison à Taourirt était mineur à Bou Tazoult. Une partie de sa famille demeure encore dans le village “indigène”. Son père est décédé avant de vieillir comme je suppose beaucoup de mineurs. 

Toutes les photos d’Israëlites qui illustrent cet article proviennent des archives du Commandant Balmigère, chef de Cercle à Ouarzazate de 1936 à 1945 et de ma collection personnelle

Tazenakht, le Sefer Tislit
La synagogue de Tazenakht fut de tout temps renommée à cause du Sefer Tislit, le Rouleau de la loi de Tislit, ou le Rouleau de Tislit de Jérusalem.Le docteur Mauchamps de la mission sanitaire française (assassiné en 1907 à Marrakech), dans son ouvrage sur la sorcellerie au Maroc, racontait qu’à Tazenakht, on conservait un rouleau de la Loi écrit autrement que les autres et qu’un Arabe avait autrefois découvert enterré. Le précieux document avait été enfermé dans sept petites chambres, emboîtées les unes dans les autres, formant ainsi un petit édifice, d’où on ne le faisait sortir que le jour anniversaire de la promulgation de la Loi sur le Sinaï Les personnes qui allaient en pèlerinage à la synagogue de Tazenakht étaient toujours exaucées, mais gare aux impurs qui osaient approcher des murs sacrés: ils restaient frappés de paralysie. Les musulmans, désirant profiter de la baraka du lieu, ne pouvaient s’approcher du sanctuaire et faisaient de loin, dévots et humbles, les gestes rituels qui délivrent. Une juive, parfaitement pure selon la tradition, veillait constamment sur le lieu. L’offrande, qui consistait en huile, était versée par les fidèles dans une jarre placée extérieurement mais communiquant avec l’intérieur L’histoire locale raconte que si la ville ne fut jamais investie, c’est grâce à ce rouleau de la Loi. On rappelle que lorsque le caïd de Tazenakht faisait une sortie contre l’ennemi, il allait toucher le parchemin sacré qui devait le rendre invulnérable. Le caïd avait coutume, chaque année, d’offrir un bœuf, de l’huile et de la farine. Chaque fois qu’un musulman voyageait, il passait et laissait quelque chose pour le Rouleau de Tislit; ils pouvaient alors baiser le mur de la synagogue 

Un jour on trouva une erreur dans un mot du texte sacré. Un sage vint et déclara que le Rouleau était impropre à la lecture de la Torah et décida d’en faire la correction lui-même. Dès qu’il commença, il perdit la vue. Arriva un second, il n’y arriva pas non plus. Le propriétaire du Rouleau, Abraham Wizeman, organisa une fête, se’udah, et dit: “Rouleau de Tislit ! Par ton mérite et par celui du personnage qui t’a écrit ! Que celui qui t’a écrit corrige lui-même ce mot

!”. Le lendemain, le mot était corrigé 
Transféré en Israël, le Rouleau se trouve aujourd’hui dans une synagogue d’Ashkelon où les Juifs originaires du Maroc continuent à célébrer sa hillulah annuelle

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ינואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר