מורשת יהדות מרוקו

קורות היהודים בספר המוסלמית

כרך ראשון

מכיבוש ספרד עד שקיעת הכ'ליפות-711-1002

מאת א.אשתור

הוצאת קרית ספר בע"ם, ירושלים

ירושלים תש"ך – 1960

כל בר בי רב יודע שימי השלטון הערבי בספרד היו אחת התקופות המאושרות בתולדות אבותינו בארצות הגולה, תקופה שבה היו היחסים בין היהודים ובין שכניהם תקינים משך דורות רבים ואשר בה יצרו משוררים וסופרים מחוננים את יצירות המופת של תרבות ישראל בימי הביניים. ברם, מי שקורא בעיון את ספרי ההיסטור­יונים שלנו יוכח לדעת שלמעשה לא ידוע להם הרבה יותר מתולדותיהם של ״גדולי ספרד״, אותם אנשי רוח דגולים מרבבה. יתירה על זו, הקיבוץ היהודי־ספרדי עולה במאה העשירית על במת ההיסטוריה ומופיע באור בהיר לאחר שתולדותיו משך זמן ארוך מכוסות ערפל. אך כיצד התפתח עד שהגיע לגודלו ולרמתו כפי שהוא מתואר, על שאלה זו טרם ניתנה תשובה על־ידי ההיסטוריונים.

טיב התיאורים של קורות היהודים בספרד במאה העשירית לא נשתנה בהרבה משך עשרות שנים. לא זו בלבד שלא נכתב עד כה שום ספר מקיף על תולדות היהודים בספרד המוסלמית, אלא שמשך מאה שנה לא הופיעה בתחום מחקר זה מונוגראפיה היסטורית שתחדש חידושים של ממש. אוהב־גר לוצאטו שפירסם בשנת 1852 את חיבורו החשוב על חסדאי אבן שפרוט לא עורר חוקרים שילכו בעקבותיו. מאידך פירסמו אחדים מחוקרי הספרות מחקרים מעולים על אנשי הרוח המתבלטים בקרב יהודי ספרד מאמצע המאה העשירית. ביניהם יש להזכיר בראש וראשונה את מחקריו של פרופיסור ח. שירמן, העובד בשטח זה ללא ליאות זה זמן רב. בספרד עצמה קמה אסכולה של חוקרים נוצריים העוסקים במרץ רב בחקר היהדות וגם בתולדות היהודים בארצם. אולם מחקריהם בשטח זה, כגון חיבורים על שכונות היהודים בערים שונות, נגעו כמעט ללא יוצא מן הכלל בתקופה שלאחר הרקונקויסטה.

סיבות שונות הסבו להזנחה המצערת של תולדות היהודים בספרד המוסלמית, ביניהן היתה בודאי דלות המקורות החשובה. מתקופת השלטון המוסלמי בספרד לא הגיע אלינו אלא חיבור היסטורי אחד שנכתב בידי סופר יהודי והוא ״סדר הקבלה״ של אברהם אבן דאוד שנתחבר בשנת 1161. הראב״ד היה מבני העלייה שבדורו, תלמיד חכם ואיש אשכולות, אשר חוג התענינותו רחב מאד. היה לו ענין רב בהיסטוריה שכן כתב גם ״זכרון דברי רומי״ וברי שנזקק לשם כך למקורות נוצריים־לאטיניים. ״סדר הקבלה״ גופא נכתב ברוח מגמתית, היינו תוך רצון להוכיח שהתורה שבע״פ מסתמכת על שלשלת קבלה רצופה, וזאת על מנת ליטול את העוקץ מן התעמולה של הקראים. פגם רציני יותר הוא חוסר הביקורתיות של הראב״ד ושימושו השטחי במקורות שהיו לפניו, ומכאן שספרו מלא שגיאות ושיבושים. גם בחלקים האחרונים של ״סדר הקבלה״, בבואו לספר את תולדות היהודים בספרד, או ביתר דיוק התפתחות הלימודים התורניים, השתמש כנראה בכתבים שונים, אולם בעיקר רשם את הסיפורים ששמע בחיק משפחתו ובחוג מכריו כפי שהוא מודה עצמו. מובן מאליו שבזכרון האנשים שמסרו לו ידיעות נקלטו בראש וראשונה סיפורים בעלי אופי אנקדוטי או פיקאנטי. הם הוסיפו עליהם וקישטו אותם בפרטים נוספים. הראב״ד שמע ברצון, משום שהוא עצמו חיבב סיפורים אנקדוטיים, דבר הבולט בכל כתביו ההיסטוריים. מכל מקום יש גרעין היסטורי בסיפורים אלה ותפקידנו להסיר את הקליפה האגדתית המקיפה אותם. אשר לתאריכים שהוא נותן, הרי רבם משובשים, אם כי יש ביניהם גם נכונים. לעומת הליקויים הרבים האלה, ניכר שהיתה לו לראב״ד עין טובה להכיר את הכיוון של ההתפתחות ההיסטורית ולאפיין את האישים הפועלים בה. אך מעלתו זו אינה שקולה כנגד מגרעותיו והאמון שהגו בו הטעה סופרים וחוקרים רבים. סיכומו של דבר: יש לקבל את דבריו בזהירות הגדולה ביותר, כי כל דבריו מפוקפקים וטעונים בדיקה קפדנית^.

רבי אברהם אבן דאוד הלוי (ד'תת"ע, 1110 – ד'תתק"מ, 1180) היה היסטוריון, פילוסוף ואסטרונום יהודי. (ראב"ד הראשון)

חי ופעל בספרד במאה ה-12. נולד בקורדובה לאביו, דאוד, ולאימו שהייתה ביתו של רבי יצחק אלבאליה, וזכה לחינוך דתי וכללי כאחד. רבו היה אחי אמו, רבי ברוך בן רבי יצחק אבן אלבאליה. כאשר האלמוואחידון פלשו לספרד ברח אבן-דאוד לממלכת קסטיליה הנוצרית, והתיישב בטולדו בה חי עד למותו על קידוש השם ב-1180.

את ספר הקבלה חיבר רבי אברהם אבן-דאוד בשנת ד'תתק"כ (1160). זהו ספר העוסק באפולוגטיקה יהודית מסורתית. הספר אינו מהווה תיעוד היסטורי מדויק של המאורעות. מטרתו לשרת את היהודים בוויכוח המתנהל אל מול הקראים שביקשו לערער על עקרונותיה של היהדות המסורתית. הספר מציג את התגבשותה של היהדות מתקופתו של משה ועד לתקופת הגאונים.

קישור לספר הקבלה של רבי אברהם אבן דאוד – http://www.daat.ac.il/daat/vl/ravad/ravad01.pdf

בעוד שהספרות ההיסטוריוגראפית היהודית מימי הביניים דלה מאד׳ הגיע אלינו על־ידי הגילוי של הגניזה בקהיר אוצר בלום של תעודות שונות שיש בהן גם חומר לתולדות היהודים בספרד המוסלמית, שכן משום סיבות שונות נהיתה ה״,גניזה״ המפורסמת ממש ארכיון כללי לתולדות ישראל בימי הביניים. תוך התענינות פילולוגית או היסטורית העתיקו משכילים איגרות שהגיעו אליהם ובמרוצת הזמן, אחרי פטירת המעתיקים או מסיבה אחרת, הגיעו ההעתקים האלה אל הגניזה של אותו בית־כנסת עתיק שבו נמצאו בסוף המאה התשע עשרה. בין השאר נמצאו בגניזה אלפים מן התשובות ששלחו גאוני בבל אל קהילות ישראל בארצות שונות ובין השאר אל יהודי ספרד. הקשרים בין ראשי הישיבות בבבל ובין קהילות ספרד היו הדוקים ומספר התשובות שנשלחו להן גדול למדי. על פי רוב הועברו התשובות דרך פסטאט ושם העתיקו אותן חכמים שהיו מעונינים בתכנן ההלכי וכך נשתמרו והגיעו אלינו. אך דא עקא, למעתיקים לא היה ענין בשמות השואלים והמשיבים, בתאריכים ובמקומות המגורים של השואלים ולא בשאר הנתונים המענינים את החוקר בזמננו, הבא לאסוף את החומר ההיסטורי. מכאן שעל פי רוב אין לדעת לאן נשלחו כל אותן התשובות שבהן ידיעות כה מענינות על הנסיבות החברתיות והכלכליות של קיבוצי ישראל בכל ארצות פזוריהם, על היחסים עם הנכרים ועל אירגון הקהילות. לכן איננו יכולים להסתמך אלא על אותן התשובות שבהן נאמר בפירוש שנשלחו לספרד או שדבר זה יוצא מן התוכן ללא ספק. מבחינה היסטורית חשובות עוד יותר האיגרות ששיגרו גאוני בבל אל יהודי ספרד, כשם ששלחו כאלה אל ארצות אחרות, משום שבהן אין שום בירורים הלכיים אלא ידיעות היסטוריות בלבד. ועוד, כאן אנו מוצאים שמות של אישים וגם תאריכים מתשובות הגאונים שנשלחו אל ספרד סובב הרוב על שאלות נוהג ודת, ואילו התשובות של רבני ספרד מן המאה העשירית אשר נכללו בקבצים הגדולים של תשובות הגאונים ונדפסו בהם דנות בחלקן הגדול בשאלות שנתעוררו אגב הפעילות הכלכלית של יהודי ספרד. זהו איפוא חומר היסטורי ממדרגה ראשונה.

לחמים

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון
מסורות ומנהגים במחזור השנה

נהגו להכין שני סוגי לחמים, – ״לחם חי״ מחיטה בשם: אלכ'באז דטחינא "

בערבית המדוברת ולחמים קטנים עשויים מתירס בשם " כ'ביזאת דררר'א

ארבע כוסות של ליל ט״ו בשבט

מתוך שאיפתם לשוות לליל ט״ו בשבט מראה חגיגי, יש שעמדו וכתבו ״סדר ליל ט״ו בשבט״ על משקל ״ליל סדר של פסח״

ליד שולחנות ערוכים שעליהם הונחו כאמור מגשי פירות, העמידו בקבוקי יין לבן ואדום ומיד אחר־כך התחילו בסדר שתיית ״ארבע כוסות״.

מוזגים כוס יין ראשונה של יין לבן, על שום שעונת הסתיו נכנסת בבגדי לבן כמו פרחי: החצב, הכרכום והנרקיס, ובין שתיית כוס לשנייה אוכלים פירות לפי סדר מסויים: תמר, גפן, זית, וכשבין פרי לפרי קוראים קטעים מהמקרא, המשנה והזוהר המתאימים לפירות שאוכלים. אחר־כך מוזגים כוס שנייה אשר רובה יין לבן ובה מעט יין אדום, רמז למאבק בין עונת הסתיו לאביב. קוראים כמה קטעים מן הזוהר ואוכלים: תאנים, רימונים, תפוחים, והאתרוג אשר עליו קוראים בזוהר תפילה מיוחדת.

הכוס השלישית, חציה לבן וחציה אדום והיא אות מבשר על האביב ההולך ומתגבר וכן רמז לעלים האדומים הראשונים הנראים כבר על העצים והכלניות ההולכות ומתגברות. אוכלים לפני השתייה, אגוזים, לוזים, חרובים ועוד.

הכוס הרביעית, רובה יין אדום ומיעוטה יין לבן, רמז לשפע הפרחים האדומים המכסים את השדות ומעטרים את ההרים.

קודם השתייה קוראים פרק משניות ואחר־כך אוכלים בוטנים, דובדבנים ועוד. . ואחריהם שותים כוס רביעית.

כך נמשכת הסעודה כאשר בין אכילת הפירות לבין שתיית היין, מושמעים דברי תורה שבעל־פה, אגדה ומעשה נסים מפי הזקנים, זאת נוסף לקריאת קטעי זוהר ומשניות, וכמובן גם שירות והודאות . הסעודה מסתיימת תמיד בשעה מאוחרת וזקן החכמים המשתתפים בה, מברך את בעל הבית שיזכה לערוך את תיקון ט״ו בשבט הבא, בירושלים וכל הנוכחים נושאים עיניהם למרום ועונים ״אמן״ בהתלהבות עצומה.

בסוף הסעודה, נהג בעל הבית לכבד כל מוזמן, בשק־נייר מלא פירות, עבור בני ביתו של אותו מוזמן, אולם בשקיהם של תלמידי חכמים נהג להכניס בין הפירות כמה ״ריאלים״ (מטבע מרוקאי), כמתן בסתר. למחרת, גם בעלת הבית שלחה אף היא שקיות נייר ובהם פירות, לחמים וכעכים לקרובי המשפחה שלא באו על־מנת שגם הם יברכו וייהנו מסעודת מצווה של ט״ו בשבט.

מתוך ים של פיוטים ושירים שחוברו לכבוד חגי השנה, זכה ט״ו בשבט רק בשני שירים קצרים מפי משוררינו הקדמונים ואנו מביאים אותם במלואם.

הראשון הוא של ר׳ משה חלואה ושמו אפצחה בו שירים ורעות .

יום זה שיר מפינו אל יושבת, אפצחה בו שירים ותנות.

גדול הוא לנו יום ט״ו בשבט, ראש השנה לאילנות.

מפירות הארץ אבחרה, לברך עליהם במורא,

להצילם האל מצרה, וגם מכל מיני פורענות.

שבע הוד את העולם כולו, מטובך תמלא גבולו

 ישבעו ענוים ויאכלו, מגדים ופרי מעדנות

 השנה הזאת חיש תעטר, אכול ושבע והותר,

 ובצל כנפיך אסתר, אשר למנוחות שאננות.

חיטים ושעורים גם גפנים, תאנים זיתים ורימונים.

יהיו דשנים רעננים, ומכל טוב יהיו מכונות .

לכן שמחו באלהים שמחה, והוא יוציאם לרווחה,

ייטיב באשר נשתבחה, ארץ אשר לא במסכנות.

ובארבה וילק יגער, מרוח סועה ומסער,

ירננו עצי היער הפרדסים עם הרימונים.

אלי תבער קוץ ודרדר ותצמיח פרי עץ הדר

פרחה הגפן פיתח הסמדר, אשקיף ואראה מחלונות.

הנצו רימונים ותמרים ומלאו גשמי רצון יאורים,

לכן בואו־נא הגברים, ברכו לאל רב אמונות.

השיר השני הוא שירו של ר׳ יעקב בירדוגו המכונה ״אל־חכם״. שם

השיר: ״אעורר שיי רצני״

אעורר שיר רנני,    למנצח בנגינות,

 היום עשה ה׳,      ראש השנה לאילנות.

ירננו כל עצי יער מלפני ה, וישישו כל ראשי ישראל גזע אמוני,

 לצור רוכב ערבות,  בורא אילנות טובות

יאמרו שירות עריבות,    זמירות נאות ורננות.

עיניכם חיש מהרה,  תראינה בית וארמון.

ארץ חיטה ושעורה,   גפן תאנה ורמון,

 ארץ זית שמן ודבש,  בגדי תפארה תלבש,

נמר עם גדי ירבץ, על מנוחות שאננות.

 קרן לישי יצמח, נגילה חיש בישועתו,

איש תחת גפנו ישמח, ואיש תחת תאנתו,

לראות לרעות בגנים, וגם ללקוט שושנים,

יחד אבות ובנים, ישמחו תגלנה בנות.

בן דוד מהר יפרח, כאזרח זית רענן,

כגבור לרוץ אורח, בסתר עליון יתלונן,

בחצר גינת ביתן, ישיש והוא כחתן,

 ובסעודת לויתן, עמו נרוה מעדנות.

המשוררים האחרונים של תקופתנו, חברו ומוסיפים לחבר שירים על ט״ו בשבט, כדוגמת ר׳ יוסף משאש ז״ל שזיכנו בשיר על ט״ו בשבט בשם ״אפתח פי ברנה.

סוף הפרק מתוך הספר " יהדות המגרב " רפאל בן-שמחון