ארכיון יומי: 11 בינואר 2016


קורות היהודים בספר המוסלמי-א.אשתור

קורות היהודים בספר המוסלמיתקורות היהודים בספרד המוסלמית

כרך ראשון

מכיבוש ספרד עד שקיעת הכ'ליפות-711-1002

מאת א.אשתור

הוצאת קרית ספר בע"ם, ירושלים

ירושלים תש"ך – 1960

כל בר בי רב יודע שימי השלטון הערבי בספרד היו אחת התקופות המאושרות בתולדות אבותינו בארצות הגולה, תקופה שבה היו היחסים בין היהודים ובין שכניהם תקינים משך דורות רבים ואשר בה יצרו משוררים וסופרים מחוננים את יצירות המופת של תרבות ישראל בימי הביניים. ברם, מי שקורא בעיון את ספרי ההיסטור­יונים שלנו יוכח לדעת שלמעשה לא ידוע להם הרבה יותר מתולדותיהם של ״גדולי ספרד״, אותם אנשי רוח דגולים מרבבה. יתירה על זו, הקיבוץ היהודי־ספרדי עולה במאה העשירית על במת ההיסטוריה ומופיע באור בהיר לאחר שתולדותיו משך זמן ארוך מכוסות ערפל. אך כיצד התפתח עד שהגיע לגודלו ולרמתו כפי שהוא מתואר, על שאלה זו טרם ניתנה תשובה על־ידי ההיסטוריונים.

טיב התיאורים של קורות היהודים בספרד במאה העשירית לא נשתנה בהרבה משך עשרות שנים. לא זו בלבד שלא נכתב עד כה שום ספר מקיף על תולדות היהודים בספרד המוסלמית, אלא שמשך מאה שנה לא הופיעה בתחום מחקר זה מונוגראפיה היסטורית שתחדש חידושים של ממש. אוהב־גר לוצאטו שפירסם בשנת 1852 את חיבורו החשוב על חסדאי אבן שפרוט לא עורר חוקרים שילכו בעקבותיו. מאידך פירסמו אחדים מחוקרי הספרות מחקרים מעולים על אנשי הרוח המתבלטים בקרב יהודי ספרד מאמצע המאה העשירית. ביניהם יש להזכיר בראש וראשונה את מחקריו של פרופיסור ח. שירמן, העובד בשטח זה ללא ליאות זה זמן רב. בספרד עצמה קמה אסכולה של חוקרים נוצריים העוסקים במרץ רב בחקר היהדות וגם בתולדות היהודים בארצם. אולם מחקריהם בשטח זה, כגון חיבורים על שכונות היהודים בערים שונות, נגעו כמעט ללא יוצא מן הכלל בתקופה שלאחר הרקונקויסטה.

סיבות שונות הסבו להזנחה המצערת של תולדות היהודים בספרד המוסלמית, ביניהן היתה בודאי דלות המקורות החשובה. מתקופת השלטון המוסלמי בספרד לא הגיע אלינו אלא חיבור היסטורי אחד שנכתב בידי סופר יהודי והוא ״סדר הקבלה״ של אברהם אבן דאוד שנתחבר בשנת 1161. הראב״ד היה מבני העלייה שבדורו, תלמיד חכם ואיש אשכולות, אשר חוג התענינותו רחב מאד. היה לו ענין רב בהיסטוריה שכן כתב גם ״זכרון דברי רומי״ וברי שנזקק לשם כך למקורות נוצריים־לאטיניים. ״סדר הקבלה״ גופא נכתב ברוח מגמתית, היינו תוך רצון להוכיח שהתורה שבע״פ מסתמכת על שלשלת קבלה רצופה, וזאת על מנת ליטול את העוקץ מן התעמולה של הקראים. פגם רציני יותר הוא חוסר הביקורתיות של הראב״ד ושימושו השטחי במקורות שהיו לפניו, ומכאן שספרו מלא שגיאות ושיבושים. גם בחלקים האחרונים של ״סדר הקבלה״, בבואו לספר את תולדות היהודים בספרד, או ביתר דיוק התפתחות הלימודים התורניים, השתמש כנראה בכתבים שונים, אולם בעיקר רשם את הסיפורים ששמע בחיק משפחתו ובחוג מכריו כפי שהוא מודה עצמו. מובן מאליו שבזכרון האנשים שמסרו לו ידיעות נקלטו בראש וראשונה סיפורים בעלי אופי אנקדוטי או פיקאנטי. הם הוסיפו עליהם וקישטו אותם בפרטים נוספים. הראב״ד שמע ברצון, משום שהוא עצמו חיבב סיפורים אנקדוטיים, דבר הבולט בכל כתביו ההיסטוריים. מכל מקום יש גרעין היסטורי בסיפורים אלה ותפקידנו להסיר את הקליפה האגדתית המקיפה אותם. אשר לתאריכים שהוא נותן, הרי רבם משובשים, אם כי יש ביניהם גם נכונים. לעומת הליקויים הרבים האלה, ניכר שהיתה לו לראב״ד עין טובה להכיר את הכיוון של ההתפתחות ההיסטורית ולאפיין את האישים הפועלים בה. אך מעלתו זו אינה שקולה כנגד מגרעותיו והאמון שהגו בו הטעה סופרים וחוקרים רבים. סיכומו של דבר: יש לקבל את דבריו בזהירות הגדולה ביותר, כי כל דבריו מפוקפקים וטעונים בדיקה קפדנית.

רבי אברהם אבן דאוד הלוי (ד'תת"ע1110 – ד'תתק"מ1180) היה היסטוריוןפילוסוף ואסטרונום יהודי. (ראב"ד הראשון)

חי ופעל בספרד במאה ה-12. נולד בקורדובה לאביו, דאוד, ולאימו שהייתה ביתו של רבי יצחק אלבאליה, וזכה לחינוך דתי וכללי כאחד. רבו היה אחי אמו, רבי ברוך בן רבי יצחק אבן אלבאליה. כאשר האלמוואחידון פלשו לספרד ברח אבן-דאוד לממלכת קסטיליה הנוצרית, והתיישב בטולדו בה חי עד למותו על קידוש השם ב-1180.

את ספר הקבלה חיבר רבי אברהם אבן-דאוד בשנת ד'תתק"כ (1160). זהו ספר העוסק באפולוגטיקה יהודית מסורתית. הספר אינו מהווה תיעוד היסטורי מדויק של המאורעות. מטרתו לשרת את היהודים בוויכוח המתנהל אל מול הקראים שביקשו לערער על עקרונותיה של היהדות המסורתית. הספר מציג את התגבשותה של היהדות מתקופתו של משה ועד לתקופת הגאונים.

קישור לספר הקבלה של רבי אברהם אבן דאוד – http://www.daat.ac.il/daat/vl/ravad/ravad01.pdf

בעוד שהספרות ההיסטוריוגראפית היהודית מימי הביניים דלה מאד׳ הגיע אלינו על־ידי הגילוי של הגניזה בקהיר אוצר בלום של תעודות שונות שיש בהן גם חומר לתולדות היהודים בספרד המוסלמית, שכן משום סיבות שונות נהיתה ה״,גניזה״ המפורסמת ממש ארכיון כללי לתולדות ישראל בימי הביניים. תוך התענינות פילולוגית או היסטורית העתיקו משכילים איגרות שהגיעו אליהם ובמרוצת הזמן, אחרי פטירת המעתיקים או מסיבה אחרת, הגיעו ההעתקים האלה אל הגניזה של אותו בית־כנסת עתיק שבו נמצאו בסוף המאה התשע עשרה. בין השאר נמצאו בגניזה אלפים מן התשובות ששלחו גאוני בבל אל קהילות ישראל בארצות שונות ובין השאר אל יהודי ספרד. הקשרים בין ראשי הישיבות בבבל ובין קהילות ספרד היו הדוקים ומספר התשובות שנשלחו להן גדול למדי. על פי רוב הועברו התשובות דרך פסטאט ושם העתיקו אותן חכמים שהיו מעונינים בתכנן ההלכי וכך נשתמרו והגיעו אלינו. אך דא עקא, למעתיקים לא היה ענין בשמות השואלים והמשיבים, בתאריכים ובמקומות המגורים של השואלים ולא בשאר הנתונים המענינים את החוקר בזמננו, הבא לאסוף את החומר ההיסטורי. מכאן שעל פי רוב אין לדעת לאן נשלחו כל אותן התשובות שבהן ידיעות כה מענינות על הנסיבות החברתיות והכלכליות של קיבוצי ישראל בכל ארצות פזוריהם, על היחסים עם הנכרים ועל אירגון הקהילות. לכן איננו יכולים להסתמך אלא על אותן התשובות שבהן נאמר בפירוש שנשלחו לספרד או שדבר זה יוצא מן התוכן ללא ספק. מבחינה היסטורית חשובות עוד יותר האיגרות ששיגרו גאוני בבל אל יהודי ספרד, כשם ששלחו כאלה אל ארצות אחרות, משום שבהן אין שום בירורים הלכיים אלא ידיעות היסטוריות בלבד. ועוד, כאן אנו מוצאים שמות של אישים וגם תאריכים מתשובות הגאונים שנשלחו אל ספרד סובב הרוב על שאלות נוהג ודת, ואילו התשובות של רבני ספרד מן המאה העשירית אשר נכללו בקבצים הגדולים של תשובות הגאונים ונדפסו בהם דנות בחלקן הגדול בשאלות שנתעוררו אגב הפעילות הכלכלית של יהודי ספרד. זהו איפוא חומר היסטורי ממדרגה ראשונה.

הרצל חקק כל ישראל חברים, כל ישראל ילדים

הרצל חקק

כל ישראל חברים, כל ישראל ילדיםכל ישראל חברים

ברית מספר 30- כל ישראל חברים

אליאנס זה חברות, אליאנס זה ילדות.

הסיפור של הילדות שלנו, של בית הספר שלנו זוכה להוקרה, עולם האליאנס שלנו זכה לחותמת של נצח, הנפיקו עליו בול – בול כל ישראל חברים. הנה כי כן, העולם שלנו הופך להיות חלק מדפי ההיסטוריה, שרוצים להנחיל.

וזה מחזיר אותנו לאותם ילדי אליאנס, לעולם המתוק שלנו, לאותו מחוז קסמים סמוך לשוק מחנה יהודה – לאותה ילדות צבעונית, לימי שנות החמישים. כילדי כיתה אלף בבית הספר אליאנס בשכונת מחנה יהודה, הכרנו עולם של נימוסים צרפתיים, כל מורה היה "אדון", כל מורה "גברת" ומי שכח את הזריקות בחדר האחות, גברת זמרן.

תמיד זכרנו את בית הספר כמבצר של דעת, מקום שאהבנו לרכוש בו השכלה. באותם ימים לא התביישנו ללמוד בעל פה, לשנן, להפנים בתוכנו גבעות נפלאות של מלים, של שירים מן הספרות העבריות, מן המקרא, שירים בצרפתית…

כן, למדנו עשרות פרקים בתנ״ך בעל פה, ואני זוכר שלימים כשבגרנו והגענו לתיכון היוקרתי בירושלים, תיכון ליד האוניברסיטה העברית, ניגשנו אני ואחי התאום לחידון התנ״ך. השאר היסטוריה, אני ואחי התאום בלפור זכינו בשני המקומות הראשונים באליפות התנ״ך העולמית. זכות הראשונים והאשראי הגיעו לאליאנס, שם ידעו לחנך אותנו לאהוב את התנ״ך: השיעורים של גברת וינקלר היו הצגה בשידור חי. כשאליהו הנביא עלה בסערה השמימה, ראינו את גברת וינקלר יורה ברקים וכולה עולה בלהבות במרומים. האש היוקדת בעיניה, ודברי הנבואה שלה נותרו לנצח

את פנינו קידם בפתח שער הברזל. שנים חשנו: זה ״שער ההגנה על חיינו. יום הלימודים במגרש המסדרים, בשירה שפותחת את היום ולא התביישנו לשיר את ההמנון, את השיר מן התפילה"אדון עולם אשר מלך"..

כמובן, אי אפשר לשכוח: הייתה אז הדרת כבוד בבית הספר, היה חינוך אמיתי: כשהמורה נכנם לכיתה וקידם אותנו בברכת שלום, כולנו קמנו בכבוד ובהוקרה. ידענו לברך בצרפתית, ללמוד שירים בצרפתית, ואהבנו ללמוד בשיעורי הזמרה שירי ארץ ישראל אמיתיים וכנים. "נבנה ארצנו ארץ מולדת"…"על כתף הר פורח"…לא שכחנו את דוכן המורה שהיה תמיד מוגבה, המורים היו מורמים מעם.

מי שמגיע משוק מחנה יהודה בירושלים, עובר את מבנה המשטרה הישן, מתקרב לבניין כלל, מבין הכול. בניין של חנויות החליף את מחוז ילדותנו – את בית הספר שלנו, אליאנס כל ישראל חברים. נכון, השאירו לנו עצם למזכרת. שבר מן ההריסות. הרשנו יתומים, הרגשנו שהכול חרב, ששער הברזל קרס.

לימים מצאנו אותו, זר וחי בגלות. המביט היום אל השער יראה שער ברזל הניצב בין שני עמודי אבן. גדרות האבן משני צידי העמודים הן גידמות ואינן מתחברות לשום מקום. זה מה שנותר מבית הספר שלנו"אליאנס" (כל ישראל חברים) לבנים.

היינו אז קרוב לבני שלושים. כתה אלף ושנת 1966 היו רחוקות. עידן שלם חלף, עידן של תמימות אבודה. ב-1977 עברנו כאן סמוך למקום שבו עמד בית הספר, וראינו גדר פח מקיפה את כל האזור, ומעבר לה בור פעור ובתוכו שברי אבנים מבית הספר שאיננו עוד. על הגדר היה תלוי שלט"סכנה – כאן בונים!". אותיות אדומות, אותיות של אש.

כך פתאום, בלי הודעה מוקדמת לתלמידים ולהורים, עקרו את בית הספר והחליטו להקים עוד מרכז קניות ומשרדים "מרכז כלל". מבצר הדעת והחלום הפך לגיא-קניות, קירות של לא כלום…

על הריסת בית הספר נכתבו שירים. אותם ילדים שהיינו לא שכחו את בית הספר: בלפור חקק, אחי התאום כתב את שירו"איזו שלולית אדומה" (בלפור חקק, שירי מולדת עמוד 39 ,1987 ) ואני פרסמתי אז את שירי – "תעודה נשכחת" (הרצל חקק , מתוך ספרי'תעודה נשכחת׳, השיר מופיע על העטיפה האחורית, 1987).

זה לשון השיר שלי:

 

תעודה נשכחת

 בסודר הצבאי הייתי ילד

בוער וחולם. הצבעים היחידים על הארץ השחורה

היו זעקה

של אש. ופתאם חלומותי. ופתאם מראם שֻנָה כמו לא

היו כלל. מתי

הייתי ילד. מתי לבשתי סודר צבאי שאמא קנתה

מרוכל זקן. על הגזזטרה החלודה אור כתם

שמראהו כדם שפוך. גם אז היו

טלאים במרפקי וגם במקום שאהבתי היה אור

לבן.כאן ברחוב אגריפס היה בית ספרי. עכשו

הבל נחרב. רק אור לבן.

כשאני שב ממלחמות חיי אין

בת חלום שתצא לקראתי. את בית הספו אליאנס לבנים

עקרוי בכלי מות. בבקר היינו עומדים ושרים:

אליאנס, אליאנס, כל ישואל חברים.

ובמקום האור הלבן, הקימו מבצר של חניות, אגרוף

של שיש וכלי כסף. היכן אדון סגל ואדון זמרן.

היכן הגברת וינקלר המורה לתנ״ך. ועמוד הענן.

שקיעה נוראת הוד קדמה פני ובאפק לבוש הזית

נלקח ילד בוער. הלכתי בו

ליד חנות ובה קרקפות קרשים,מַכְבֵּנות ומחלפות שער.

כאן מכרו ספרי תורה. ובמקום רוכל הסודרים

 מוכרים בשר הכל משנה פניו. וכשאני מביט בראי

הרי אני עודני שותת רוטט בסודר

 הצבאי. מתי הייתי ילד. כשאני שב אין בי מי

שיענה. הכל משתנה

 

ככל שהימים חולפים אני שותה רעל התודעה, מקפד

 החלומות נואשים. מתרגל לרוח הזמן,לרוח

 הרעה.

בסודר הצבאי הייתי ילד בוער וחולם ולא ידעתי

כי חיל הייתי במלחמה.

בכל שהימים חולפים

איני זוכר על מה. רק בלילות צורבים בי פסוקים עשנים:

מה שלמדתי ושוררתי באגריפס. באליאנס כ"ח לבנים.

 

כמה חודשים לפני צאת הספר שלי ״תעודה נשכחת״, פרסם זיסי סתוי, עורך המוסף הספרותי של ״ידיעות אחרונות״ את השיר בגיליון יום שישי ־ ובחר לפרסם אותו תחת השם ״ילד במלחמה״. זיסי סתוי אכן היטיב לקלוע לרוח השיר. כילדים חיינו בעולם תמים ומאושר – ולא ידענו, שיש להילחם על ערכי העולם הישן והטוב, על ערכי האליאנס שעליהם חונכנו.

השיר מספר על עולם משתנה, על אגריפס, שאיבד מזוהרו וממלכותו. השער היה ברחוב כל ישראל חברים. עם הקמת הקניון, הוזז השער לרחוב יפו, סמוך לבנק, כפריט נוסטלגי בלבד ובזיכרון לחברת האליאנס שהוקמה ב-1860.

כילדים זכרנו את פרקי ההיסטוריה של האליאנס וכמה סייעה ליהודים בגולה, כמה נאבקה על ערכים של רוח ותרבות, יצאה למאבק באנטישמיות, הקימה מוסדות לחיזוק הזהות היהודית. אמנו סעידה שלמדה באליאנס בעיראק רוויה בזיכרונות מן המוסד בבגדאד וזוכרת עדיין פרקים שלמים של שירים בצרפתית.

אביה היה תלמיד חכם, חכם יצחק חבשה. יצחק העמיק ללמוד בספרי הרב יוסף חיים, ה״בן אישי חי״, אך ידע שהחברה החדשה שונה ממאות קודמות. הוא בחר להעניק לבנותיו חינוך מוקפד ויהודי מאד, אך רצה שתלמדנה מקצוע, שתרכושנה השכלה מערבית, ובכלל זה לימוד השפה הצרפתית. במשך שנים זכרנו את השירים בצרפתית, שאמא למדה בכיתת אליאנס בעיר בגדד בעיראק. אמא תמיד סיפרה לנו, שבכל בתי הספר של האליאנס שילבו לימוד מקצועות, שיסייעו ליהודים לחיות חיים מועילים ויצרניים. שיעורי הצרפתית ליוו אותנו לכל מקום בעולם, שיעורי הזמרה העמיקו בנו את החינוך לאהבת הארץ, שיעורי המלאכה לימדו אותנו מה זה דבק חלב. מה זו דבקות אמיתית.

כל פעם שאמא הייתה עייפה, ידעה לומר זאת בצרפתית: ז׳ה סווי פטיגא. ואנו- לא ניעף לעולם לאהוב את הקסם הזה, את ערך התמימות של האליאנס.

מן הילדות הזאת לעולם איננו עייפים. האליאנס נשאר בדם.

ט"ו בשבט אצל יהודי מרוקו-רפאל בן-שמחון-ארבע כוסות של ליל ט״ו בשבט

לחמים

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון מסורות ומנהגים במחזור השנה

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון
מסורות ומנהגים במחזור השנה

נהגו להכין שני סוגי לחמים, – ״לחם חי״ מחיטה בשם: אלכ'באז דטחינא "

בערבית המדוברת ולחמים קטנים עשויים מתירס בשם " כ'ביזאת דררר'א

ארבע כוסות של ליל ט״ו בשבט

מתוך שאיפתם לשוות לליל ט״ו בשבט מראה חגיגי, יש שעמדו וכתבו ״סדר ליל ט״ו בשבט״ על משקל ״ליל סדר של פסח״

ליד שולחנות ערוכים שעליהם הונחו כאמור מגשי פירות, העמידו בקבוקי יין לבן ואדום ומיד אחר־כך התחילו בסדר שתיית ״ארבע כוסות״.

מוזגים כוס יין ראשונה של יין לבן, על שום שעונת הסתיו נכנסת בבגדי לבן כמו פרחי: החצב, הכרכום והנרקיס, ובין שתיית כוס לשנייה אוכלים פירות לפי סדר מסויים: תמר, גפן, זית, וכשבין פרי לפרי קוראים קטעים מהמקרא, המשנה והזוהר המתאימים לפירות שאוכלים. אחר־כך מוזגים כוס שנייה אשר רובה יין לבן ובה מעט יין אדום, רמז למאבק בין עונת הסתיו לאביב. קוראים כמה קטעים מן הזוהר ואוכלים: תאנים, רימונים, תפוחים, והאתרוג אשר עליו קוראים בזוהר תפילה מיוחדת.

הכוס השלישית, חציה לבן וחציה אדום והיא אות מבשר על האביב ההולך ומתגבר וכן רמז לעלים האדומים הראשונים הנראים כבר על העצים והכלניות ההולכות ומתגברות. אוכלים לפני השתייה, אגוזים, לוזים, חרובים ועוד.

הכוס הרביעית, רובה יין אדום ומיעוטה יין לבן, רמז לשפע הפרחים האדומים המכסים את השדות ומעטרים את ההרים.

קודם השתייה קוראים פרק משניות ואחר־כך אוכלים בוטנים, דובדבנים ועוד. . ואחריהם שותים כוס רביעית.

כך נמשכת הסעודה כאשר בין אכילת הפירות לבין שתיית היין, מושמעים דברי תורה שבעל־פה, אגדה ומעשה נסים מפי הזקנים, זאת נוסף לקריאת קטעי זוהר ומשניות, וכמובן גם שירות והודאות . הסעודה מסתיימת תמיד בשעה מאוחרת וזקן החכמים המשתתפים בה, מברך את בעל הבית שיזכה לערוך את תיקון ט״ו בשבט הבא, בירושלים וכל הנוכחים נושאים עיניהם למרום ועונים ״אמן״ בהתלהבות עצומה.

בסוף הסעודה, נהג בעל הבית לכבד כל מוזמן, בשק־נייר מלא פירות, עבור בני ביתו של אותו מוזמן, אולם בשקיהם של תלמידי חכמים נהג להכניס בין הפירות כמה ״ריאלים״ (מטבע מרוקאי), כמתן בסתר. למחרת, גם בעלת הבית שלחה אף היא שקיות נייר ובהם פירות, לחמים וכעכים לקרובי המשפחה שלא באו על־מנת שגם הם יברכו וייהנו מסעודת מצווה של ט״ו בשבט.

מתוך ים של פיוטים ושירים שחוברו לכבוד חגי השנה, זכה ט״ו בשבט רק בשני שירים קצרים מפי משוררינו הקדמונים ואנו מביאים אותם במלואם.

הראשון הוא של ר׳ משה חלואה ושמו אפצחה בו שירים ורעות .

יום זה שיר מפינו אל יושבת, אפצחה בו שירים ותנות.

גדול הוא לנו יום ט״ו בשבט, ראש השנה לאילנות.

מפירות הארץ אבחרה, לברך עליהם במורא,

להצילם האל מצרה, וגם מכל מיני פורענות.

שבע הוד את העולם כולו, מטובך תמלא גבולו

 ישבעו ענוים ויאכלו, מגדים ופרי מעדנות

 השנה הזאת חיש תעטר, אכול ושבע והותר,

 ובצל כנפיך אסתר, אשר למנוחות שאננות.

חיטים ושעורים גם גפנים, תאנים זיתים ורימונים.

יהיו דשנים רעננים, ומכל טוב יהיו מכונות .

לכן שמחו באלהים שמחה, והוא יוציאם לרווחה,

ייטיב באשר נשתבחה, ארץ אשר לא במסכנות.

ובארבה וילק יגער, מרוח סועה ומסער,

ירננו עצי היער הפרדסים עם הרימונים.

אלי תבער קוץ ודרדר ותצמיח פרי עץ הדר

פרחה הגפן פיתח הסמדר, אשקיף ואראה מחלונות.

הנצו רימונים ותמרים ומלאו גשמי רצון יאורים,

לכן בואו־נא הגברים, ברכו לאל רב אמונות.

השיר השני הוא שירו של ר׳ יעקב בירדוגו המכונה ״אל־חכם״. שם

השיר: ״אעורר שיי רצני״

אעורר שיר רנני,    למנצח בנגינות,

 היום עשה ה׳,      ראש השנה לאילנות.

ירננו כל עצי יער מלפני ה, וישישו כל ראשי ישראל גזע אמוני,

 לצור רוכב ערבות,  בורא אילנות טובות

יאמרו שירות עריבות,    זמירות נאות ורננות.

עיניכם חיש מהרה,  תראינה בית וארמון.

ארץ חיטה ושעורה,   גפן תאנה ורמון,

 ארץ זית שמן ודבש,  בגדי תפארה תלבש,

נמר עם גדי ירבץ, על מנוחות שאננות.

 קרן לישי יצמח, נגילה חיש בישועתו,

איש תחת גפנו ישמח, ואיש תחת תאנתו,

לראות לרעות בגנים, וגם ללקוט שושנים,

יחד אבות ובנים, ישמחו תגלנה בנות.

בן דוד מהר יפרח, כאזרח זית רענן,

כגבור לרוץ אורח, בסתר עליון יתלונן,

בחצר גינת ביתן, ישיש והוא כחתן,

 ובסעודת לויתן, עמו נרוה מעדנות.

המשוררים האחרונים של תקופתנו, חברו ומוסיפים לחבר שירים על ט״ו בשבט, כדוגמת ר׳ יוסף משאש ז״ל שזיכנו בשיר על ט״ו בשבט בשם ״אפתח פי ברנה.

סוף הפרק מתוך הספר " יהדות המגרב " רפאל בן-שמחון 

הרב הגדול והקדוש, המלוב״ן רבנו יצחק אביחצירא זצוקללה״ה והי"ד, הנרצח על קידוש הי.

מתי יבוא לידי ואקיימנו

ברית מספר 31הקדמה לתולדות יצחק

ביום יד' שבט התרע״ב, שב רבי יצחק זצוק״ל משליחות קודש באחד הכפרים שבמחוז תאפיללת, ביום שישי, ערש״ק בשעת המנחה. אחרי שהלכו כברת דרך לא ארוכה, הורה לפתע למשרתו לעצור לתפילת מנחה. משרתו שאלו: "יא סידי, למה נשנה ממנהגנו שנוהגים אנו להתפלל מנחה קטנה ובפרט בערש"ק?" ענה לו רבי יצחק ברוח קדשו שהוא ממתין בכוונה תחילה לליסטים ופורעים ערביים שמתכננים לפגוע בתושבי העיר גורמה, ומעדיף הוא שיפגעו בו ובכך ימנע מהם לבצע את זממם ולפרוע ביהודי הכפרים הסמוכים. במותו על קידוש ד' יזכה להציל יהודים רבים. באותה תפילה האריך רבי יצחק וכיוון בה כוונות גדולות יותר מהרגיל. כאשר סיים אה תפילתו ביקש ממשרתו קולמוס ונייר, כדי לרשום עליו פיוט שרוצה הוא לחבר לכבוד שבת. וכך, במעמד מיוחד זה כתב את פיוטו הנודע "יום השביעי הוא יום מנוחה."

כעבור זמן מה הגיעו פרשים על סוסים דוהרים. מהסוסים זינקו פורעים זורי אימה. מיד נעץ מנהיגם האכזר את חרבו בלב הצדיק רבי יצחק שנפל מתבוסס בדמו, אותו מנהיג ארור ניסה לדקור שוב את רבי יצחק כדי להבטיח את מותו, אך הצדיק קרא לעברו: "רשע"! ובו ברגע היד האוחזת בחרב קפאה ונעשתה משותקת. חברי כנופית הרשע נבהלו למראה מנהיגם המשותק ועלו בזריזות על סוסיהם ונמלטו מהמקום, וכך נתקיימה במלואה שאיפתו של הצדיק – להקריב את חייו על קידוש הי כדי לסכל את מזימת הפורעים לפרוע ביהודי הכפרים שבסביבה.

משרתו של רבי יצחק הפצוע אנושות שמע אותו ממלמל את פזמון הפיוט שחיבר זמן קצר קודם: "תשיב שבותי, תאיר נשמתי, תגל עדתי".. מילים אלו רמזו על מיתתו תוך כדי הגנה על בני עדתו והוא ישבות ותואר נשמתו בגן עדן העליון.

משרתו מיהר אל יהודי הכפר תולאל לבשרם את הבשורה המרה, ולבקש את עזרתם להביאו לקבר ישראל בעוד השמש מאירה, תושבי המקום התאספו בהמוניהם לבכות ולספוד על פטירת הצדיק שחייבים הם לו את חייהם, ובסיעתא דשמיא הצליחו להספידו ולקברו במקום הראוי לו ולחזור אל בתיהם בעוד השמש על הארץ מבלי לחלל חם ושלום את קדושת השבת, והרגישו שכמו עמדה השמש במקומה לכבוד הצדיק.

ספריו

רבי יצחק זצוק״ל חיבר מספר ספרים על חלקי התורה השונים ואלו הם:

א.        אלף המגן- חידושים על התנ״ך לפי סדר אלפא ביתא

ב.        לב טהור- דרושים על התפילה

ג.         השבת הגדול- תרי״ג מצוות תורתנו הקדושה ושבע מצוות דרבנן, וכולם תחת ראשי תיבות של המילה "השבת" שלושה ספרים אלה אוגדו כבר לספר אחד הקרוי "תולדות יצחק" ויצאו לאור על ידי מר דודי רבי יצחק אביחצירא זצ״ל, מחיפה.

שערי בינה- חידושים על שיר השירים. אף ספר זה יצא לאור, בשתי הוצאות. האחת הוצאת "מלכי רבנן" אשדוד, ובהוצאה נוספת שיצאה ע״י בן דודי רבי שמעון אביחצירא מחיפה.

כתר תורה- דרושים לעיתים שונים

זבחי צדק- על הלכות שחיטה וטריפות

שרביט הזהב- חידושים על הש״ס

שלושה אלו האחרונים עוד טרם ראו אור, ויהי רצון שנזכה להתבשם אף מהם.

מתוך ספריו אלה המצויים בידינו, למדים אנו שידיו רב לו לרבי יצחק בתורה בכלל ובתורת הסוד והקבלה בפרט. זכותו של הצדיק הקדוש, וזכות תורתו, תעמוד לנו ותגן עלינו ועל כל עמו ישראל, אמן.

תפארת בנים אבותם

רבי יצחק זצוק״ל השאיר אחריו שתי בנות: רחל וחנה, ובן יחיד הלא הוא מר זקני רבי אבא אביחצירא זצוק״ל. שמעתי שנקרא רבי אבא בשם זה בשל חיבתו והערכתו הרבה שהייתה לרבי יצחק כלפי אביו ה״אביר יעקב" זצוק״ל, עד כדי שרצה לקרוא לבנו כשם אביו, ומחמת יראתו את אביו קרא לבנו"אבא", המזכיר לו תמיד את אביו(ובכלל אוסיף ואומר שזהו דבר ידוע שלא קראו בשמו של רבי יעקב זצוק״ל, אב לבנו בדורות הראשונים המיוחסים אליו, וזאת מפני היראה הרבה שהייתה להם כלפיו).

רבי אבא שקד על התורה ועבודת ד׳ ועלה ונתעלה.

רבי אבא נשא לאישה את בת בן-דודו, הלא היא הרבנית חנה המכונה בפי כל "ללא חזאן".

ללא חזאן הייתה בתו של עט״ר רבי דוד אביחצירא זצוק״ל הי״ד. לפי הידוע לנו, החברותא עימו היה לומד רבי אבא ברוב הימים, היה רבי יחיא שניאור זצוק״ל, שזכה ועלה לארץ ישראל, ושכן בפלטרין של מלך, בירושלים, ורבים שחרו לפתחו על מנת להתברך מפי הצדיק.

רבי אבא נפטר בכו' חשוון תרצ״ז, בגיל צעיר מאוד, ויהיו ימי חייו שנים ושלושים שנים בלבד (והאבידה הייתה גדולה גם בשל היותו בנו היחיד של רבי יצחק). מנוחתו כבוד בעיר בודניב שבמרוקו. אישתו הרבנית ללא חזאן התאלמנה כאמור בגיל עשרים ושש (לערך) ואחר כן ברבות הימים והשנים עלתה לשכון כבוד בארץ הקודש בעיר אשדוד, שם נחלה כבוד רב, ושם השיבה נשמתה לבורא בשנת התשנ״ג.

Dr Dan Manor- Rabbi Yaakov Abehssera, l'homme et sa pensee

Son commentaire du piyout Had Gadya commence par l'opinion courante que l'homme est un organisme formé des éléments : Feu, Vent, Eau, Terre. À son avis, dans chaque élément se cachent deux composants : positif et négatif. Dans la lutte qu'ils se livrent, le positif peut vaincre le négatif. Par exemple réchauffement des sens comme agent négatif du feu peut être apaisé par l'élément positif qui se trouve dans l'eau. On peut aussi faire agir un facteur positif contre un négatif dans le même élément. Par exemple : l'étude de la Thora avec enthousiasme (chaleur positive) refroidit réchauffement des sens (chaleur négative) ce sont là, deux agents de l'élément « Feu ».

Une autre éventualité est l'orientation du facteur négatif vers une voie de sainteté comme l'orientation de l'impétuosité de l'eau comme facteur négatif en impétuosité dans l'accomplissement des Mitsvot. En principe, il s'agit ici d'un processus sublimant qui n'exige pas d'étouffer les tendances naturelles, mais à faire régner l'harmonie entre tous les éléments "Et comme le Saint Béni Soit-Il les a mis en égalité (les éléments) et les a attachés à un même corps, de même, l'homme doit leur permettre de rester dans leur complexité et ne doit pas en faire valoir un aux dépens des autres et s'il le faisait c'est comme s'il rendait un jugement erroné".

Le Yetser hara' – Le Mauvais penchant

C'est une composante psychologique dans la pensée religieuse. Mais nous ne parlerons pas ici du mauvais penchant qui pousse l'homme à la faute, comme il apparaît dans différentes sources, mais – comme à notre habitude – nous n'allons tenir compte que des quelques opinions qui portent le sceau de l'auteur.

L'idée de l'infériorité de l'homme en tant que "né de la femme à la vie courte" (Job 14.1) est considérée parfois comme de l'humilité servant de prétexte au manque de volonté à se mesurer avec les défis. Il s'agit bien entendu, pour l'auteur, des défis dans le domaine de l'esprit. (Par exemple : je ne suis pas digne d'étudier la Kabala). C'est pourquoi il prétend que c'est un conseil du Yetser hara' qui se pare de l'état d'auteur de sermons et non de celui qui incite au péché.

De même le Yetser hara' se déguise en ami du pêcheur et le dirige vers les Écritures pour justifier l'infraction, comme : "Là où se trouvent les Baalé Tchouva (les repentants) ne peuvent pas se trouver les Tsadikim absolus". (Berakhot 34.72) ou :"Meilleure que la sagesse et l'honneur, un peu de bêtise" (L'Ecclésiaste 1.2 )

L'analyse de la composition biologique de l'homme découle également des tentations du Yetser car elle mène à la négation de la raison d'être de l'homme et de la règle qui dit que l'homme sera récompensé pour ses actes, de là pour la généralité que : "Mangeons et buvons car nous mourrons demain." (Isaie 22.13) la route est ouverte. "Quand l'homme comprendra que son origine provient d'une goutte puante et que son destin est poussière, il éprouvera du ressentiment dans son cœur et dira que dorénavant son labeur est vain car il n'a aucune valeur ni par sa naissance ni par sa mort, dès lors, pourquoi s'occuperait-il de Thora et de bonnes actions?"

Jusque-là, je vous ai présenté le résumé de la discussion du R.Y.A sur la science de l'âme, selon l'explication du Pchat dans lequel Nefech et Nechama ont la même signification. Il n'en est pas ainsi au niveau kabbalistique où les termes Nefech et Nechama ont un sens tout à fait différent dans la perception des kabbalistes avec lesquels il a des affinités. Mais ce n'est pas ici que nous ferons une place à l'extrême minutie qu'il déploie dans son traité à ce sujet. Nous citerons seulement les choses superficiellement.

Dans l'essence spirituelle de l'homme, il existe cinq puissances spirituelles découlant du monde de L'Atsilout et se trouvant dans le monde de Abir Yaacov : ce sont : Nefech, Rouah, Nechama, Haya, Yehida. Il est superflu de souligner que l'origine de ces noms est dans la littérature de Hazal, mais tous sont des attributs de la Nechama. (Berechit-Raba 80.14)

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ינואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר