ארכיון יומי: 4 בינואר 2016


מנהגי ט״ו בשבט במרוקו-רפאל בן-שמחון

מתי נתקבל ט״ו בשבט במרוקו!

סדר ט"ו בשבט

סדר ט"ו בשבט

אין ספק שמנהג תיקון ט״ו בשבט הובא למג׳רב ע״י השדרי״ם הרבים שנהגו לפקוד תמיד את כל ארצות צפון־אפריקה ובמיוחד מרוקו, כדי לאסוף כספים ונדבות לטובת הישיבות בא״י ובמיוחד לטובת העדה המערבית הגדולה שישבה בארבע ארצות: ירושלים, חבריו, טבריה וצפת. על תיקון ט״ו בשבט כותב מחבר ״קהלת צפרו״:

על התיקון בט״ו בשבט שמרבים בברכות על הפירות והיינות, כנראה שלא נתחדש אצלינו רק בזמנו של רבי יהודה אלבאז ז״ל (תק״ל־תר״ז) בסביבות שנת תק״ם, הרב הנזכר כתב אל עמיתו בפאס הרב רפאל אהרן מונסונייגו ז״ל על זה והוא השיב לו במכתב… וע״ע (ועל עניין) ט״ו בשבט מעולם לא נהגנו בו כלל וכלל ולא ראיתי מי שנוהג בזה, זולת זה כמו שלש שנים פעם נקראתי לבוא אצל כהרר״י סירירו נ״י (נרו יאיר) ובאתי לסוף וראיתי אותם שותים ושתיתי עמהם שנוי יינות והפירות לא קרבו לפני וגם אין בידי שום ספר המדבר בענין הלזה ובעזה״י (ובעזרת השם יתברך) לכשאפנה אשנה…

מכאן רואים, שלפני שנת תק״ם בערך (1780) עדיין לא היה קיים המנהג של ״תיקון ט״ו בשבט״ במרוקו, משום שאם היה קיים. משוררי הדורות היו בוודאי מקדישים לו מקום בקובצי השירים. היחידים שחברו שירים או פיוטים לט״ו בשבט הם: ר׳ משה חלוואה ממכנאס  (נרצח ע״י ליסטים בשנת תקפ״ו) והשני הוא ר׳ יעקב בירדוגו, ממכנאס המכונה ״לחכם״ (תקמ״ו־תר״ג) .

מנהגי ט״ו בשבט במרוקו

במרוקו כמו ביתר ארצות צפון־אפריקה, מנהג עריכת סעודת ט״ו בשבט, היה רק בידי יחידים, לרוב העשירים אילי הארץ, או רבנים גדולים ועשירים, אשר נדבה ליבם וקיבלו על עצמם לערוך מדי שנה בביתם, את סעודת ט״ו בשבט.

מי שלקח על עצמו מנהג זה וערך סעודת ט״ו בשבט רק פעם, לא יבטלנו עוד כל ימי חייו וגם יורישו לבניו וצאצאיו אחריו. ״תיקון ט״ו בשבט״ קיבל גם מימד מיוחד במרוקו, והוא נחוג בצורה מוסרית ורגשית כאחד.

כיליד מכנאס, זוכרני עוד על קיום סעודת ט״ו בשבט במשפחת ר׳ אהרן סודרי ז״ל, אחד מפרנסי וראשי הקהילה וגם בעל נכסים.

במשך עונות השנה קנה כל סוגי פירות שמצא ואצר אותם בעליות הגג שבביתו, אשר היה ברח׳ ״דרב לחכם ", ב־מללאח הישן.

ימים מספר לפני ט״ו בשבט, התחילה מסכת ההזמנות וגם ההכנות לסעודה הגדולה. בעל־הבית בכבודו מזמין את מקורביו שרובם תלמידי חכמים וכן העשירים של הקהילה. הנשים מזמינות את נשי החכמים, השכנות הקרובות ביותר לאותה סעודת מצווה ובערב ט״ו בשבט אחר הצהרים, מתאספים המוזמנים בביתו של המזמין, מתפללים תפילת מנחה ומיד אחריה מתיישבים האורחים סביב שולחנות ערוכים מבעוד יום, עליהם ערימות של כל מיני פירות האילן, פירות הארץ, יינות תוצרת בית וספרי ״פרי עץ הדר״.

הטכס המרכזי נפתח בדרך כלל, בתפילת ערבית חגיגית כאילו ליל חג של שלוש רגלים, בפיוטים ובנעימות. אחרי ערבית קוראים קטעים מיוחדים מתוך ספר הזוהר, כמה פרקי משניות (פיאה, ביכורים, ראש השנה), ואחר־כך הזקן שבחבורה היה קם ופותח בתפילה מיוחדת:

״יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו ואלהי אבותינו, שבזכות סגולת אכילת הפירות שנאכל ונברך עליהם עתה, ואשר נהנה בסוד שורשיהם העליונים אשר המה תלויים בם, להשפיע עליהם שפע רצון, ברכה, ונדבה, וגם הממונים והמושטרים עליהם, יתמלאו מעוז שפע הודם לשוב שנית, להגדילם ולהצמיחם מראשית השנה ועד אחרית השנה לטובה ולברכה, לחיים טובים ולשלום״.

LA TOMBE DE SIDI EL-ITSHAC-Contes populaires-Juifs du Maroc

LA TOMBE DE SIDI EL-ITSHAC

De nombreux Arabes avaient coutume de prier sur la tombe de Rabbi Itcontes-populairesshac, auquel ils avaient donné le surnom de "Sidi el- Itshac". Un homme malade ou une femme stérile que venait implorer Dieu sur la tombe sacrée savaient que leurs prières seraient exaucées. Mais on ne permettait pas aux Juifs de visiter la tombe. Une femme arabe, très riche, était restée sans enfant après de nombreuses années de mariage. On lui conseilla: "Va prier sur la tombe de Sidi el-Itshac et tu mettras au monde des enfants".

Elle suivit le conseil et alla prier sur la tombe sacrée. Sa prière fut exaucée et elle donna la vie à un enfant. Cette femme arabe avait une voisine, une Juive, qui désirait beaucoup avoir un enfant, mais qui était, elle aussi, stérile. Mais que pouvait-elle faire? Il était interdit aux Juifs de se rendre sur la tombe sacrée et d'y prier. Et si elle s'y rendait malgré l'interdiction, les gar­diens certainement l'arrêteraient et la tueraient. Sa voisine arabe lui donna ce conseil: "Mets les vêtements d'une femme arabe et va prier sur la tombe et, toi aussi, tu auras des enfants".

La Juive mit des vêtements arabes, se rendit sur la tombe de Rabbi Itshac et le supplia de lui accorder un enfant.

Mais la femme arabe, que fit-elle pendant ce temps? Elle courut chez les gardiens arabes et leur dit: "Venez voir! une femme juive, déguisée en Arabe, est allée profaner la tombe de Sidi el-Itshac. Votre devoir est de la tuer".

Les gardiens s'approchèrent de la tombe et la femme juive entendit leurs pas et leurs voix. Elle se mit à pleurer et s'écria: "Rabbi Itshac, rabbi Itshac, toi seul, tu peux m'aider. Dieu et toi. êtes les seuls, qui puissiez me sortir de là". Et subitement elle vit que le mur qui entourait la tombe s'ouvrit devant elle. Elle se précipita vers cette ouverture et s'enfuit.

Les Arabes cherchèrent partout et ne purent retrouver la Juive. Persuadés que la femme arabe s'était moquée d'eux, ils s’emparèrent d'elle et la tuèrent.

Yaacov Avitsouc (enregisteur; textes Nos. 1 à 23) : est né en 1924, à Vasloui (Roumanie), sixième enfant de David et Rahel Itzkovits, qui eurent, en tout, neuf enfants. Le père de Yaacov était tapissier. L'enfant fut élevé au Hêder et dans une école juive dont le programme accordait une place modeste à l'enseignement de l'hébreu. La famille Itzkovits était pratiquante et Yaacov fut membre des mouvements sionistes Gordonia et Bousliya; il fit sa hakhchara avant de venir en Erets-Israël. Durant la Deuxième Guerre, il travailla dans des camps de travaux forcés hitlériens.

Yaacov se rendit en Israël en 1946, à bord du bateau "Hagana" qui transportait des immigrants "illégaux". A son arrivée en Erets- Israël il fut interné au camp d'Atlith. A sa libération, il se joignit à un noyau de pionniers, au Kibouts Ayanoth (Ramath David). En 1948, le groupe passa à Hédéra comme unité indépendante, puis s'établit sur ses terres à Tel Guézer, à proximité de Latroune. Après la Guerre d'Indépendance, le kibouts ne put se maintenir et fut dissout. Yaacov travailla comme moniteur de jeunesse dans des villages de nouveaux immigrants. En 1955, il obtint le diplôme qui lui permit d'enseigner à l'Ecole Normale de Beerchéva, puis il enseigna au Centre de Jeunes de Kiryath Gath et aux écoles des villages Arougoth et Talmé Yéhiel. Pendant un certain temps il fut instituteur au Centre de Jeunes de Kiryath Malahi, où il commença à écrire: articles de journaux, nou­velles et poèmes. En 1961 il fit paraître une plaquette de poèmes.

Yaacov Avitsouc compte parmi les meilleurs enregistreurs des "Ar­chives Israéliennes du Conte Populaire". Il a enregistré 136 histoires dont quelques-unes lui furent transmises par des membres de sa fa­mille, mais dont la grande majorité furent recueillies parmi les ha­bitants du village d'immigrants de Kiryath Malahi qui compte des représentants de nombreuses communautés.

Avraham (Albert) Allouche (narrateur; textes Nos. 1 à 12): Est né à Mogador, ville portuaire, en 1918. Sa mère était la fille d'un cordon­nier qui avait sa boutique au marché arabe. Son père était mar­chand de fruits.

Quand Avraham avait cinq ans, sa famille se fixa à Casablanca et c'est là qu'il passa sa jeunesse avec ses trois soeurs (dont deux se trouvent maintenant à Paris) et ses cinq frères (dont deux sont établis aujourd'hui à Acre et à Beerchéva). Avraham a épousé, à l'âge de 26 ans, Sultana, fille d'un inspecteur du domaine de Léon Corcos, qui est l'un des Juifs les plus riches du Maroc. Avraham a cinq fils, dont l'aîné qui a été élevé au Kibouts Afikim, accomplit aujourd'hui son service militaire. La famille est pratiquante et, au­jourd'hui encore, la langue parlée à la maison est l'arabe marocain. Avant sa venue en Israël, en 1955, Avraham était mécanicien, mais aujourd'hui il possède un camion et exerce le métier de chauffeur à Kiryath Malahi.

Avraham a entendu les histoires de Yaïch Odmizguine aujour­d'hui âgé de 90 ans, qui a exercé pendant longtemps le métier de pêcheur. Yaïch était ami de la famille Allouche et le soir il aimait raconter des histoires aux enfants de la famille. Il habite en­core aujourd'hui à Casablanca avec un des frères Allouche. Avraham, qui a transmis ses histoires à Yaacov Avitsouc, nous informe que le vieux Yaïch est une véritable mine de contes et de légendes. "Je re­grette", nous dit-il, "qu'il ne soit pas venu en Israël, car il aurait pu me raconter un grand nombre d'histoires".

לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי

לחיות עם האסלאם

פריט מרכזי וללא תחליף בחייו של הבדווי היה הגמל. מעבר לקלישאה של ״ספינת המדבר״, מפאת כושרו של הגמל לגמוא מרחקים גדולים באקלים הקשה של המדבר, לאגור בגופו כמויות מזון ומים גדולות מראש, כך שהוא יכול להתנהל ממושכות ללא צבירה מחדש, ולשאת על גבו את כל רכושו של הבדווי בנדודיו מאתר לאתר, משמש הגמל להרבה יותר. לא זו בלבד שהוא משמש רעו של הבדווי וחיית המחמד שלו, אלא כל חלק מחלקיו נועד לו תפקיד עד תום: מחלב הנאקה רוקח לו הבדווי גבינה המשתמרת לדרך, אם איננו צורך את החלב הטרי; משערו הוא טווה את אוהלו(הנקרא בית שער = בית השיער), מעורו לאחר מותו או שחיטתו למאכל הוא מכין בגדים ומצעים, את בשרו הוא צורך לעת מצוא, בעצמותיו הוא משתמש ליתדות לאוהל או למכשירים חדים כמו מחטים, ואפילו מצואתו (במחילה מכבוד הקורא) הוא עושה גללי בעירה. אם כן, הגמל הוא מעין שלמות הנותנת אוטרקיה כמעט מלאה למילוי צרכיו של הבדווי.

פירוש : אוטרקיה

(נ') שלטון עצמי, חברה המספקת את צרכיה ללא תלות באחרים; אי תלות כלכלית, מדיניות הדוגלת בשחרור מדינה מהתלות בגורמים זרים ע"י הספקת כל המשאבים הנחוצים לה באופן עצמאי

 ידוע הדבר, ששיער בכלל הנו חומר היגרוסקופי, היינו סופח מים, לאמור ככל שיורד גשם או מזדמנים שטפונות בוואדיות בימי חורף, כך יריעות האוהל תופחות והופכות לבלתי חדירות למים, להגנה כמעט מושלמת על מיטלטליו הדלים של הבדווי. בהתראה קצרה, כל אשר לו מקופל בזריזות ומועמס על גב הגמל/ים, לרבות הנשים והטף, ובעל המשפחה עצמו כאשר מקום הרכיבה נותר זמין, ויוצאים לדרך. הגמל גם מספק דימויים וביטויים למכביר בלשון הערבית היפהפיה והעשירה. אחד החשובים שבהם הנו מושג הצדק

 (עדאלה, כך נקרא גם כיום ארגון הערבים בישראל הנאבק על זכויותיהם), הנגזר משיווי המשקל שבין השַׂקַיים שעל גב הגמל. וכמו שגמל יצלע ולא יילך במיטבו אם השקיים אינם מאוזנים, כך הבדווי, והערבי בכלל, לא יתפקד אם הצדק לא נעשה לו. מכאן הביטויים "שלום עם צדק" או ״ארגון עדאלה״, שקשה למצוא כדוגמתם בתרבויות אחרות.

חיי הבדווי לא היו נטולי רגש דתי ועשייה פולחנית. אדרבא, נוכח ריבוי האלילים שעליהם מסופר בקוראן, היה על הנוהה אחריהם לספק את רצונותיהם במקומות שונים ובמועדים שונים, קבועים או מזדמנים. עליהם נוספו מה שמדע הדתות קורא דתות של עצמים דוממים Religions Fetish שמשמען חפצים או עצמים שנראו לבדווי על-טבעיים בשל הימצאותם או התארעותם במקומות ובזמנים לא תקניים, והם הפכו נושא לפולחן. למשל עץ מוריק, או מעיין מים חיים, או נווה-מדבר בלב הישימון, היה בהם כדי לעורר התפעלות והערצה על כי צצו שלא בדרך הטבע לכאורה, ולכן הפכו לנשוא פולחן עממי, עליה לרגל, חגיגות במועדים ידועים, וכיוצא באלה. לקטגוריה זו ניתן לשייך גם את מקום קבורתם של גיבורים או מנהיגי שבט אגדיים שנתנו מופת בחייהם ולאחר מותם, או משוררים דגולים שהלכו לעולמם ואנשים המשיכו לבוא לקבריהם במשך דורות רבים, תוך טיפוח מנהגי טקס סבוכים. אולם יותר מכול אולי ראוי לציון אותו רסיס מטאור שנחת בקרבת העיר מֶכָּה מתי שהוא בעבר הרחוק, והבדווים התמימים שסברו כי משהו השתבש במערך הכוכבים השמיימי, הותירו אותו תקוע בחולות במקומו, כינו אותו בתואר כעבה, אולי על שום המבנה הקובייתי שבנו סביבו להגנתו ולקיבועו, כמקום פולחן מקודש. בחודש מסויים בשנה, הוא ד'ו אל- חג'ה (בעל העליה לרגל), הוכרזה שביתת נשק במלחמות ובפשיטות האין- סופיות שבין השבטים, שלא היתה מסגרת-על מדינית להביאם בכפיפה אחת, כדי לאפשר להם לבוא לכעבה מבלי שחולשתם, כאשר הם מפורזי נשק, תנוצל על-ידי יריביהם להתנפלות עליהם. אותה כעבה, שתוכנס על- ידי הנביא מוחמד להיסטוריה האסלאמית שהוא הגה, לא תהא עוד נשוא הפולחן לעצמה, כמובן, מפאת עבודת האלילים שבה, אלא רק סמל למקדשו של אללה שהוקם על-ידי אברהם, ואפילו על-ידי אדם הראשון – אבי המוסלמים.

במדבר שממה זה, שבו מתרוצצים שבטים ונלחמים זה בזה למחייתם, ישנן גם כמה ערים, שהחשובות בהן לענייננו הן מכה, ית׳רב וח׳ייבר, בהן פרח מסחר בינלאומי מהיותן על דרך השיירות שבאות מים סוף אל חוף חצי-האי ערב, היכן שעיר הנמל הגדולה ג'דה מצויה בימינו, ומשם מזרחה, כברת דרך לא ארוכה עד לעיר מכה. שם יכלו הסוחרים להחליף כוח, לארגן שיירותיהם, לרכוש אספקה ולגייס גמלים ונהגיהם למסע המפרך החוצה את ערב מזרחה עד לנמלי המפרץ הפרסי. כ-300 קילומטרים צפונה ממכה התרווחה לה העיר ית׳רב, שלימים תקרא מדינה (העיר) של הנביא לאחר שהתיישב בה. ובמניין נאות המדבר המועטים שנזרעו בדלילות ברחבי המדבר הזה היתה גם העיירה ח׳ייבר, שגם היא תשחק תפקיד במגעי הנביא עם בני עמנו. כי זאת לדעת, גם בית׳רב וגם בח׳ייבר היו ריכוזים יהודיים לא מבוטלים ששיחקו תפקיד בתולדותיו הקדומים של האסלאם. ערים אלו, שגם בהן התיישבו שבטים, ניהלו את ענייניהן על-ידי שורה ( = מועצה, המונח שנשמר עד ימינו למוסדות יצוגיים בלתי נבחרים ברחבי העולם האסלאמי), ועדות של נציגי ציבור שמונו בזכות כישוריהם או יוקרתם וענו על הצורך במסגרות על-שבטיות שדרות בכפיפה אחת. המפורסם שבשבטים אלה היה קור״ש, שבטו של הנביא מוחמד, שבו הוא ייוולד בסביבות שנת 570 ושם יחנוך את הקריירה הנבואית שלו בגיל 40 (מכאן גיל הבשלות והחוכמה באסלאם), בטרם יהגר לית׳רב-מדינה בשנת 622, והוא בן 52, ויחל בקריירה פוליטית-מדינית מזהירה, שתזניק אותו לגדולות ואת האסלאם להצלחה עולמית כמעט חסרת משל ודוגמא.

זוהי הסביבה התרבותית והחברתית שבה נולד מוחמד, לאביו עבדאללה ולאימו אמינה, שניהם ממשפחת האשם שבשבט קורייש, לפי שנישואי קרובים מאותה משפחה מורחבת, כמו בני-דודים, או דוד עם אחייניתו, היו מקובלים אז ונותרו חזיון נפרץ גם בימינו. הייחוס הזה של הנביא נשאר אידיאלי בעיני המורשת האסלאמית, משום ששליחו של אללה, ועוד האחרון שבשליחיו (חיאתם אל-אנב'א'}, בהיותו המושלם שבברואים, לא רק הופך מודל לחיקוי באמריו ובמעשיו, אלא כל מה ששייך לחייו הפרטיים אינו יכול להיות אלא רווי רצון האל וחסדו. לפיכך, רבים התיאורטיקנים הפוליטיים באסלאם הרואים במוצא משבט קורייש תנאי לכשירותו לשלטון של שליט אסלאמי. משפחת האשם וצאצאיה היתה למיוחסת ומכובדת בחברה האסלאמית, עד כי שושלת מלכותית כזו, השליטה בירדן כיום, ולפנים גם בעיראק עד הפיכת קאסם ב-1958, רואה כבוד לעצמה להיקרא האשמית – נצר למשפחה ההאשמית מחיג׳אז, אשר גורשה על-ידי הסעודים בעת מלחמת-העולם הראשונה וזכתה בפרס ניחומים בעיראק ובירדן על-ידי הבריטים. משפחת האשם היתה חלק מאותו פלג של קורייש שנטש את חיי הנדודים והתיישב בעיר לעסוק בה במסחר. אילן היוחסין המדומה מגיע לדורות קדומים עוד יותר, לאחר שהאסלאם יוחס לאברהם אבינו (איברהים), לעיתים בצרוף התואר אלח'ליל(הידיד) של אללה, ומכאן שהעיר חברון בה התגוררו האבות נקראת אלח׳ליל עד היום הזה, ולבנו ישמעאל(אסמעיל) עמו התגורר במדבר הערבי ואותו הוא היה נכון להעלות לעולה. אנו נראה שבעקבות רקימתה של גיניאלוגיה זו, רבים פרקי המסורת וההיסטוריה היהודיים שהועתקו מחרן ומארץ-ישראל אל המדבר הערבי, הגם שבעיני מאמינים מוסלמים הם נותרים יצירה אסלאמית מקורית ומקודשת.

מוחמד התייתם מאביו ומאמו בגיל רך וחי בעוני ובמחסור, ונמסר לטיפולו של דודו – אבו טאלב, שגם ממנו לא שבע הרבה נחת. לימים, צירפו דודו לשיירות מסחר, אם כמוביל גמלים ואם כמנהל עסקות מסחר, בהן רכש מיומנות, ניסיון ומוניטין. חשוב מזה, במסעותיו הרבים, כאשר בשעת ההליכה או בהפסקות הלילה היה פורש למנוחה, נזדמן לו לפגוש אנשים רבים אחרים שנסעו כמותו וגם הם השיחו את אשר על ליבם. הוא קלט סיפורים, ואפשר גם פסוקים מהמקרא ומהברית החדשה מפי יהודים ונוצרים, אמירות חז״ל ומדרשים מפי יהודים, אגדות על נפלאותיהן של ארצות ותרבויות אחרות, ובליל שלם של ידיעות ואמירות באורח בלתי סדיר ולא כבמשנה סדורה. יש להניח כי פגש גם נזירים נוצרים וגם אותם חניפים ששוטטו בחצי-האי, וכאשר הרחיק לכת לסוריה גם נתקל בתושבי אותן ממלכות-ספר נוצריות, שהיו ספוגים תרבות נוצרית מתהווה וגם יסודות יהודיים רבים. הגם שלא ידע קרוא וכתוב, היתה בו סקרנות עצומה לדעת ולהבין אמרי אחרים, ורבים מהדברים שהוא קלט אנו מוצאים את עקבותיהם בגילוייו ובנבואותיו לאחר מכן. יש לשוב ולהדגיש כי אם כי אנו בני חורין כצופים על האסלאם מבחוץ, לערוך השוואות ולמצוא עקבות של מסורות שונות באסלאם, ואפילו להפליג בזיהויין של השפעות חיצוניות על מחשבתו של הנביא, לדידם של המוסלמים אלה הם דברי כפירה פשוטו כמשמעו, כי אין לייחס לנביאו של אללה, שהיה רק מכשיר להעברת הבשורה האלוהית לבני-האדם, כל אפשרות של זיהום נבואתו הטהורה בהשפעות חיצוניות. ישנה אפילו סברה כי מוחמד הנער ראה עצמו כנביא שילה הלא יהודי, המוזכר בבראשית (מ״ט), שעליו יוטל להביא את בשורות הזעם האחרונות בטרם יבוא קץ העולם. כפי שנראה להלן, הנביא יתנבא ברוח זו בתחילת דרכו הנבואית.

על מעמדה החברתי וההשכלתי של האשה היהודית במזרח התיכון ובמגרב.א.בשן

ממזרח שמש עד מבואו

בנות שידעו ולמדו תורה היו בולטות בחברה, לכן לא ייפלא כי היו מבוקשות. במקור מעראק מן המאה הי"ח מסופר על קבוצת יהודים שהיו יושבים יחדיו ואחד מהם ביקש מחברו שייתן לו את בתו לאישה, ונתן בידו כמה מטבעות לשם קידושין.

אבי הכלה שאלו איזו מבנותיו הוא רוצה לקדש, ענה לו שמעון : " אותה הבת שיודעת ללמוד תורה. עד סמוך לזמננו היו נשים ממשפחות חשובות בבגדאד, מהן שעברו לכלכותה ולבומבי שלמדו תנ"ך, משנה ועין יעקב, ואחדות ידעו מדרשי חז"ל ודיני שולחן ערוך. אולם הייתה זו שכבה קטנה של נשים.

סופרות המעתיקות ספרים, היו צריכות בוודאי ללמוד ולגלות בקיאות מסויימת שמקרא ובכתיבה, הפרופסור הברמן, שחקר נושא זה, מונה עשרים ואחת מעתיקות מן המאה הי"ב עד המאה הכ', אך רק שתיים מן המזרח התיכון.

הידועה ביותר מהן היא מרים בת בניה הסופר מתימן בת המאה הט"ז, שהעתיקה חומש ובסופו כתבה התנצלות : " אל תשיתו עלי חטאת אם תמצאו בו שגיאות, כי אישה מינקת אנוכי "

רבי יעקב ספיר מירושלים שביקר בתימן בשנות השישים של המאה הי"ט, ראה כתב יד זה והוא מעיד : " והוא מדוייק וכתיבה יפה ומאושרת מאוד " בתימן הייתה אישה שנתנה הרשאת שחיטה, דבר שחייב בקיאות בדיני שחיטה.

בתו של המשורר רבי שלום שבזי הייתה אף היא משוררת.

אולם כאמור, כל אלה מקרים חריגים. בתימן, לא הלכו בנות לבית הספר והן קיבלו חינוכן היהודי לקיום מצוות, לאמונה ולמלאכה בבית הוריהן מפי אימותיהן והסבתא, החל מגיל הרך.

כידוע קיימות שתי דעות בין התנאים בקשר ללימוד תורה לבנות. במשנה סוטה פרק ג משנה ד אומר בן עזאי – " חייב אדם ללמד את בתו תורה ". ודעת רבי אליעזר – " שכל המלמד בתו תורה כאילו לימדה תפלות ".

לפי הדוגמאות דלעיל, אימצו הורי הבנות הנזכרות את שיטתו של בן עזאי. אולם יש להבחין בין בנות חיל בודדות, כגון בנות יחידות לחכמים, לבין עמדתם של חכמי המזרח והמגרב ללימוד תורה לבנות ההמונים.

דבריו של רבי נסים בן יעקב מחכמי קירואן, בן המחצית הראשונה של המאה הי"א, הגורס שיטת רבי אליעזר ומתעלם כליל מדברי בן עזאי, מאפיינים את הגישה ששלטה בצפון אפריקה ובמזרח התיכון בדרך כלל.

הוא כותב בספרו " חיבור יפה מהישועה " : " ומשום כך התנגדו החכמים ז"ל שילמד אדם בתו תורה….כי לפי דעת התלמוד יביא דבר זה אותה לשחיתות ורוב תחבולות ועורמה. אולם נראה שהדברים מתייחסים רק ללימוד תורה בדרגה גבוהה כמו תורה שבעל פה, שלמדו רק בנות יחידות סגולה

כדי לקבל תמונה על חינוך הבת במשפחות של פשוטי העם, עלינו לפנות לספרות השאלות ותשובות ומקורות מהגניזה במצרים והתקופה המאירה פרטים מאלפים היא המאה הי"ב, תקופת הרמב"ם

מתברר כי במצרים למדו תורה בגיל רך גם בנות ממשפחות עניות. על פי תשובות הרמב"ם ומקורות מהגניזה יוצא שהיה מלמד שלימד בנות קטנות, וכך היו נשים מלמדות בבית הספר גם בנים, באופן עצמאי או כעוזרות למלמד.

על החשיבות שייחסו האימהות ללימוד בנותיהן, ניתן להסיק מצוואה של אישה ענייה במצרים, בת המחצית הראשונה של המאה הי"ב. היא כותבת לאחותה : " צוואתי היותר גדולה עליך לטפל בבתי הקטנה ותעשי מאמץ שהיא תלמד.

אמנם יודעת אני שאני מטילה עליך מעמסה יתירה, שהרי אין לנו מה שיספיק להחזקתה, לא כל שכן להוצאות הלימוד אך יש לה דוגמא באמנו מרתנו עובדת ה'".

מקורות נוספים מהגניזה מתקופה זו, מעידים על דאגתה של האם לחינוך ילדיה לקיום המצוות, פעמים אף יותר מן הבעל. זו נחלת נשים ממעמדות שונים, עשירות ועניות, חסודות ורחוקות מחסידות.  אפילו סוחרות יהודיות במחצית הראשונה של המאה הי"ב שילדה מחוץ לנישואין, אינה שוכחת לציין בצוואתה חובתה לחינוך בנה.

היא מצווה כי מלמד שיגור עם בנה בדירתה יקבל שכר מסויים תמורת הוראת הילד " מקרא ותפילה, מה שמתאים שהוא ילמד "

אישה שאלכסנדריה נפרדה מבעלה, מבלי להתגרש, ועברה לקהיר על מנת לתת לבנה בן השבע חינוך טוב יותר. במכתבה לנגיד דוד השני בן יהושע – מצאצאי הרמב"ם, שנכתב ביון 1355 – 1367, מתלוננת אישה שבעלה מתערב עם הדרווישים, וחוששת שיצאה מן הדת, וגם שלושת ילדיה יצאו לתרבות רעה.

עדויות על מציאותן של בנות שכבר בגיל רך למדו תורה נמצאות בתשובות הרמב"ם בסיפור מפורט על גורלה של משפחה ענייה, בה הבת נישאה בגיל תשע, דן הרמב"ם בנושא זה. נביא כמה פרטים מתולדות משפחה זו.

במשך שבע שנים פירנסה אותם אם הבעל. לאחר מכן ניסה הבעל לפרנס משפחתו על ידי שהיגר לדמשק, אך מזלו לא האיר לו פנים. האישה נשארה עם תינוק. בינתיים חזר הבעל ונולד תינוקם השני. בהיותה בת עשרים וחמש עדיין אין הבעל מסוגל להביא טרף לביתו.

אך היא אוזרת כגבר חלציה " ולה אח המלמד המקרא ולאישה ידיעה במקרא. שאלה את אחיה וביקשה ממנו שתלמד עמו הקטנים מקרא, כדי להשיג מה שתחייה בו נפשה ונפשות בניה, הואיל וכבר קרבה למות מהצער אשר היא בו ".

היא לימדה במשך שש שנים ולאחר מכן ארבע שנים באופן עצמאי, בהיעדרו של אחיה. ובאותו זמן לקחה את בנה הבכור בהיותו בן י"ז, בשביל לדבר עם הגברים הבאים לבית הספר.

לאחר שהבעל חזר, היא מזניחה אותו ואינה משרתת אותו כמקובל. הוא דורש ממנה להפסיק עבודתה, " תשבי בביתך כמו שאר בנות ישראל, או תתני לי רשות לישא אחרת ". היא מסרבת להפסיק וטוענת כי " אין פרנסתי כמו שאר הפרנסות, אשר אם אעזבן היום אשיגן מחר.

אם אעזוב את התלמידים אפילו יום אחד, אשוב אבקשם ולא אמצאם, לפי שאבותיהם יובילום לבתי תלמוד אחרים ". נראה שהיא למדה עוד בילדותה, טרם נישואיה.

עולים במשורה- אבי פיקאר

עולים במשורה

התנועה הציונית, שנשמעו בה קולות של הסתייגות מיהודי ארצות האסלאם וחשש משילובם במדינה היהודית העתידה לקום, הכריעה בעד האוריינטציה המזרחית, ובמילים אחרות בעד הכללתם של יהודי ארצות חאסלאם בתכנית העלייה. ההכרעה גם יושמה הלכה למעשה, אך מחיר היישום היה גבוה. עם קום מדינת ישראל התגבשה בה מדיניות עלייה שהייתה תולדה של תהליך הבשלה אטי. התנועה הציונית, שצידדה טרם קום המדינה בעלייה סלקטיבית, שינתה את טעמה ותמכה בעלייה המונית כשהיא נשענת על הרעיון שעלייתם של יהודים ״שראל, יותר משהיא הגירה היא שיבה למולדת, זכות שמוקנית לעולה מכוח זהותו שלו, הלאומית או האתנית, ולא מכוח מדיניות ההגירה של מדינת ישראל. מן הצד המעשי היו למדיניות העלייה ההמונית שתי הצדקות עיקריות: בניין – הצורך בתושבים לבנייתה של המדינה החדשה, והצלה – הצורך להציל יהודים הנרדפים במקום מושבם.

עם סיומה הדרמטי של העלייה מעיראק שונתה מדיניות העלייה של ישראל. בשורה של תקנות נוצק המסד למדיניות שהגבילה את העלייה וקבעה כי תותר כניסתם של מי שיעמדו בקריטריונים של כושר גופני, גיל ומקצוע, מדיניות שדמתה למדיניות ההגירה של מדינות המתבססות על תועלתה של המדינה הקולטת. זו הייתה מדיניות שניזונה במידה רבה מעקרונות המיון של שנות השלושים והארבעים, עת הגבילו הבריטים את העלייה. החלטות אלו התקבלו כאשר יהדות צפון אפריקה הייתה המועמדת העיקרית לעלייה, ובעטיין נפסלו רבים מן המועמדים לעלייה.

הדיון על העלייה מתמקד בעיקר ביהודי מרוקו ותוניסיה. כלפי העלייה מאלג׳יריה ננקטה עקרונית מדיניות דומה, אולם יהודי אלג׳יריה, כיהודי צרפת, מיעטו לעלות לישראל. העלייה מלוב, שהייתה קהילה קטנה יחסית (כ־40,000 יהודים), הוצאה אף היא מתחום הדיון. המדינה זכתה לעצמאות כבר 1951 ומרבית יהודי לוב (טריפולי) עלו ארצה בתקופת העלייה ההמונית, לפני החלת מדיניות הסלקציה.

על הספר

ספר זה עוסק במדיניות העלייה שננקטה כלפי העולים מצפון אפריקה על רקע הדילמות והבעיות שהוצגו כאן. הוא מתמקד בשנים 1956-1951, עם התייחסויות לשנים מוקדמות ומאוחדות יותר לצורכי הסבר והשוואה. העלייה מצפון אפריקה עמדה במוקד תכניות העלייה מ ־1951 וזו גם השנה שהוחלט בה על מדיניות העלייה הסלקטיבית. מנקודה זו ואילך נובעת מדיניות העלייה מצפון אפריקה מיחסו של המרכז הציוני לתפוצה זו ולא רק משיקולי קדימויות בסדרי העלייה של תפוצות שונות.

ליחס הציוני ליהודי ארצות האסלאם, למתח שבין הסדר הקולוניאלי והסדר הלאומי חשיבות רבה בעניין העלייה מצפון אפריקה. האם להסתייגות מיהודים מהצד ה׳ילידי׳ של המתרס הקולוניאלי היה משקל בהכרעה על מדיניות העלייה? האם השפיעה זהותם העדתית של העולים על הגבלת העלייה? האם הגבלה זו, שהוטלה דווקא עליהם, הייתה מקרית או מכוונת?

בחינת העלייה לישראל בהקשר של מדיניות שיבה של מדינות לאום מעמידה את סוגיית העלייה בפרספקטיבה ראויה. האם כאשר נשקלו שיקולי עלות ותועלת בעניין עלייתם של יהודי צפון אפריקה לארץ עדיין נשמרו עקרונותיה של מדיניות שיבה או שמא הייתה גלישה למדיניות הגירה תועלתנית? בעניין זה עומדים במרכז ההצלה והבניין. מה היה מקומו של העומס הכלכלי, קרי הקושי בהקמת הבניין, בהחלטה על הגבלת העלייה? האם הייתה העלייה תרומה חיונית לצרכים הדמוגרפיים וההתיישבותיים של מדינת ישראל? האם נדחתה התוספת הדמוגרפית, שתועלתה בטווח הרחוק, מפני החסרונות שהיו בה בטווח הקרוב?

גם לעניין ההצלה יש מקום בבחינת מדיניות העלייה מצפון אפריקה, ובייחוד בבחינת ההתפתחויות שחלו בה. היעדרה של מצוקה, היעדר הצורך בהצלה, היה בין הגורמים שהכשירו את החלתה של מדיניות הגבלת העלייה. עד כמה הייתה מדיניות זו רגישה לשינויים במצבם הביטחוני והפוליטי של המועמדים לעלייה? האם גברו אי־פעם שיקולי ההצלה על שיקולי הבניין? האם היה לכך ביטוי בדבריהם של אישים שעסקו בעלייה, כפי שהם מתועדים בכתובים?

Mellahs de Debdou d'autrefois

MELLAH DE DEBDOU D'AUTREFOIS.

http://rol-benzaken.centerblog.net/1654-mellah-de-debdou-autrefois

Publié le 03/04/2014 à 09:57 par rol-benzaken
Debdou, groupe d\'habitants.jpg
 
VUE DE LA RUE PRINCIPALE – DEBUT DU XX° SIECLE 
 
 
 

 

Certainement que des juifs marocains originaires de Goulmima, de Rich, de Gourama, de Tinghir, de Debdou, d’Azilal, de Demnate et d’autres localités amazighophones et qui vivent au Canada, aux USA, en Europe ou en Israël se souviennent encore des poèmes qu’ils chantaient ou que chantaient leurs parents et leurs aïeuls.

Il faut sauvegarder et pérenniser ses chants et ses poèmes, car ils font partie de cette mémoire commune et constituent un patrimoine dont il faut qu’être fier. alors sauvegardons ce patrimoine.

 
 
Aujourd'hui le mellah, l’ancien quartier juif, déserté par ses premiers habitants et fondateurs, abrite tout un monde agité.
Les enfants s’amusent dans les ruelles étroites et les adultes regardent passer les rares touristes.
Les portes sont ouvertes, on entend les voix des dames derrière les rideaux qui protègent l’intimité des foyers. 
  
Voici le cimetère Juif de Debdou au pied de la Casbah.
 
DEBDOU.jpg Voici la synagogue de Debdou en ruine.
 

Voici la porte de l'entrée de la synagogue de Debdou en ruine.

 
Les saints vénérés de Debdou:
Ribbi Chélomo Cohen Gadol -Ribbi Daoud Cohen -Ribbi Moché Ben Sultan 
Ribbi Moché Mimoune -Ribbi Mordékhaï Ben Moche Cohen -Ribbi Yits'haq El Qanesi -Ribbi Yaâqov Cohen -Ribbi Yitshak Ben Moché Cohen -Ribbi Yossef Ben Bibi -Ribbi Yossef Bensimon -Ribbi Yossef Tourdjmane 

Une ligne droite, interminable, déroule ses kilomètres depuis Taourirt. Elle coupe la terre ocre, rouge parfois où s’amoncelle la caillasse.

C’est un pays mordu par un implacable soleil. Peu à peu, des bouquets de lauriers s’invitent et parsèment de rose l’étendue désertique. Peu à peu, des bâtisses, comme poussées du sol, se donnent des airs de legos oubliés par un enfant désordonné. Une montagne comme une arène grandit et les arbres gagnent.

Tout au bout, là-bas, c’est Debdou, enclavée, qui laisse l’impression d’achever le monde, blottie qu’elle est au pied du plateau du Rekkam, en bordure du Moyen-Atlas.

Entrer dans Debdou c’est, soudain, remonter le temps, pénétrer une civilisation ancienne, rurale et pauvre, même si l’internet et de belles autos s’affichent. De part et d’autre de la chaussée, cabossée, des échoppes édentent les murs.

 L’une propose des cigarettes, une autre de l’épicerie.

Ici, un cabri écorché, déjà débité, entamé, achève son périple pendu à une esse.

Il tournoie doucement en attendant le chaland. Le boucher chasse les mouches qui tentent de voler leur pitance.

Un vieux tisserand, courbé sur son métier, travaille la laine pour en faire des tapis et autres couvre-lits.

Il est sans âge, le tisserand. Au seuil de son atelier, des écheveaux dodelinent et éclaboussent de couleurs la façade lépreuse.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ינואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר