ארכיון יומי: 21 בינואר 2016


מפטיר והפטרה פרשת בשלח בנוסח יהודי מרוקו

 

 

 

מפטיר והפטרה פרשת בשלח בנוסח יהודי מרוקו

איתמר מלכא

רבאט העיר-רבי אליעזר די אבילה.חסד ואמת

הסבל הארוךרבאט העיר

באותה התקופה היהודים סבלו מהשפלות שונות. הם חויבו ללבוש בגדים שחורים, החל מן הכיפה המכסה את ראשם וכלה בנעליהם. בפאס היו חייבים לנעול סנדלי קש. במכנאס, סלה רבאט ומראקש נאלצו להלך יחפים מרגע שיצאו מן הרובע היהודי, וחויבו לחלוץ את נעליהם כאשר חלפו בסמוך למסגד. ליהודים היה אסור לרכוב על סוס או לחגור חרב, ואיסור זה חל גם על בעלי תפקידים חשובים. היהודים לא הורשו לצאת ממרוקו בלי ההיתר המיוחד של הסולטן והאיסורים האלו נשארו בתוקף עד שנת 1858. ובמראכש נשארו איסורים האלו עד בא הצרפתים למרוקו בשנה 1907 ובעיירות הקטנות נמשך עד שנות השלשים.

ב־1790 מילט המושל המקומי את יהודי סלא רבאט ברדיפות השלטאן מולאי יזיד, תמורת סכום עצום של 600,000 מתקלי זהב. ב־1799 נספתה למעלה ממחצית האוכלוסיה היהודית במגפה. ב־1807 נכפתה לראשונה הישיבה במלאח (=״מקום מלאח״ – כינוי לגטו במרוקו). רבים היגרו אז — בעיקר לאמריקה הדרומית. ב־1830 התיישבו במלאח גם יהודים מתלמסאן, ואולם, כוותיקי המלאה נידלדלו גם הם, בשל מדיניות ההפליה כלפיהם מצד השולטאן מולאי סלימאן. בימי השלטון הצרפתי קמו מוסדות יהודיים ברבאט כמו ביה״ד הרבני בנשיאותם של הרבנים המלאך רפאל אנקאוה הגאון רבי יוסף בן עטר והגאון רבי יקותיאל חיים ברדוגו(בוטל בידי הממשל ב-1965 ). ב־1947 היו 13,350 יהודים ברבאט ו־3,150 בסלא. ב־1970 ישבו ברבאט 4,000 יהודים ובסלא אף לא יהודי אחד. רוב יהודי רבאט היגרו לצרפת, ארה״ב וקנדה, ויהודי סלא היגרו ברובם לישראל. כל בתי הספר ברבאט נסגרו,.

אם למסרת

מלאח

ט. השם מלאח מקורו מהמילה מלח, כי היהודים גרו בסוף העיר בחלק האחרון והמרוחק ממרכז ישוב האוכלוסיה המוסלמית, ושם המלך היה עורף ראשים למי שממיר את הוראותיו ״מולח״ אותם שלא יסריחו ותולה אותם למען יראו וייראו. ברבאט עד שנת 1807 גרו היהודים ליד נמל העיר רבאט ליד האוכלוסיה העשירה והאצילה המוסלמית סוחרי העיר רבאט. שכונה זו נקראת היום ״דרב אלחות״ ליד בית המכס בנמל העיר הישן ושם היה גר רבינו המחבר, אך בשנת 1807 (תקס״ט) החליט המלך מולאי סלימאן(1792-1822) להעביר היהודים לרובע מיוחד שהיה בסוף העיר כדי להבדילם מהיהודים והוא "המלאח״ שגרים בו עד היום, מקורה בהלשנה שהלשינו הערבים על היהודים, וטענו בפני המלך כי מצאו בפתח אחד המסגדים יין שרף (האסור על המוסלמים), המלך מצא עילה אחרת להחלטתו בטענו בפני היהודים כי כל רצונו הוא שיגורו במקום נבדל ומוקף חומה להבטחת חייהם ורכושם. אך יהודי רבאט שהיו סוחרים ועשירים ראו בזה העלבה ופגיעה בכבודם להעבירם לקצה האחרון של העיר הנקרא "אוקסה" שבו היתה מזבלה גדולה של העיר ומקום בו מעבדים עורות וריחות רעות היו נודפות באותו מקום, אך בהתערבות אישית של המלך בלשון רכה ושכנועים ״אולצו״ למעשה לעבור ״למלאח״ שבו שוכנים בו עוד אחדים מהיהודים עד היום.

למעשה הרבה סירבו לעבור ועזבו את רבאט ובראשם הראב״ד של אז הרה״ג רבי יוסף אלמליח בעל המחבר שו״ת תוקפו של יוסף״. ראה שם בחלק ב׳ סימן ק׳ חותם פ״ה "ארבאט״ שנת ויהי בישורו״ן שנת תקס״ח ובסימן ק״ד בפסק שאחריו חותם פה ״ג׳יבלטאר" שנת מהר״ה חוש״ה שנת תקס״ט עיי׳׳ש היא אותה שנה שגורשו ממקום מושבם הראשון אשר היתה אמורה להיות תוך שלשה חדשים מיום קבלת צו המלך. הרב רמז את זה בסימן השנה מהר״ה חוש׳׳ה ועיין היטב בשו״ת שופריה דיעקב (ברדוגס חו׳׳מ סימן ט״ו בדין חזקות הפונדקים אשר היו בחזקת היהודים המגורשים מהמדינה למלאח של רבאט. [ראה גם באורך בספר ״ויהי בעת המלאח״ ובאוצר המכתבים א׳ לרבי יוסף משאש] עיי״ש.

הגנה לעניי רבאט

כאן ראוי להזכיר ממה ששמעתי מזקני העיר את אופן חלוקת וצורת הקמת הביניינים בעת העברת היהודים לשטחי המלאח החדש. החלוקה נעשתה תחת פיקוחם והדרכתם של חכמי העיר בהתחשבות בעניי העיר אשר היו מחוסרי כל.

כידוע, שהמלאח מיקומו בשכונת ׳האוקסה׳ לאורך כיוון קצה הצפוני של העיר, צד השמאלי של הכניסה נוטה לאורך נהר הבו־ רגרג, ״סוער מרוחות״ הים האטלנטי. אורכו הימני לצד חומת העיר המזרחית. על כן רבני העיר קבעו שכל עשירי העם יבנו את בתיהם רק לכיוון המערבי כדי"שבתיהם יהיו למחסה בתי העניים״ אשר ישכנו סמוך לחומה המזרחית הבינוניים ישכנו במרכז, חלקם בצד מזרח מערב וחלקם בצד מערב מזרח, והאמצע ישמש מקום מסחר לצורכי תושבי השכונה, כמו שמתוכנן עד היום. ״אשריכם ישראל״.

פנטזיה מרוקאית-גבריאל בן שמחון

שער הכבשים

חלומות, סיפורים, תבשיליםפנטזיה מרוקאית

החלומות שלי דומים כמו שתי טיפות מים לסיפורים שלי ולהיפך. אני מספר כאילו חולם, וחולם כאילו מספר. הכל ריאליסטי, יומיומי ופשוט כמו סופרמרקט, אבל באותה מידה בלתי אפשרי כמו חלום. לפעמים בחלומות מפחידים אני מתפלל שזה רק חלום, ולפעמים החלום כל כך ממשי שאני מקבל את הדין ביאוש ואומר לעצמי: טוב, הפעם זה מציאות, לעזאזל, חבל שאי אפשר להתעורר מזה. ראה לדוגמה את שני הסיפורים הבאים: ״יום חדש״ ו״האלוף הפלאי״. לך דע מי מביניהם חלום ומי סיפור. הרבה זמן לקח לי ללמוד, שכשאני כותב סיפור, אני בעצם נמצא בתהליך חלימה. תמונות של חלום, אווירה, דימויים, היגיון של חלום. סיפור, אני חושב, בא במקום חלום. וכמו שאת החלום אתה לא יכול לצנזר או לרסן או לכוון, כך הסיפור בא לבד, מכוון וכותב את עצמו. וכמו שהחלום פותח את התת מודע ונותן לחומרי החלום לצוף למעלה, למודע, כך הסיפור. וכמו שאני מנסה לפתור את חלומותי ולשאול אותם מה הם לוחשים לי, כך ביחס לסיפורי – אחרי הכתיבה אני מגיע אליהם כקורא זר ושואל אותם: הי! מה אתם אומרים לי? אני גם חולם וגם פותר חלומות. הפתרון לא בהכרח ״נכון״ או ״צודק״, אבל זה מה שנראה לי.

הסיפורים חושפים אותי. גם כלפי הזולת וגם ביני לבין עצמי. דברים שאני מנסה להעלים ולהסתיר מעצמי, עולים וצפים בסיפורים שלי כמו בחלומות. גיליתי את זה רק לאחרונה. פעם כתבתי וקראתי את הסיפור כקורא תמים או כחוקר ספרות, היום אני קורא את הסיפור גם כפסיכואנליסט. אם אני לא מרוויח כסף כסופר, לפחות להרוויח כרופא. אני נולדתי בכפר שבו אנשים הרבו לחלום. לא היה לאן לרוץ ולמה לשאוף.

 מי שנולד עני, ידע שימות יותר עני, ומי שנולד עשיר, ידע שימות יותר עשיר. לעומת זאת אנשים שכבו על הגב מתחת לגפן או לתאנה וראו איך הגפן והתאנה צומחים להם מול העיניים. מפני שלא הרוויחו גם לא חסכו, ולכן לא דאגו. זה היה גן עדן, שבו אין כלום, אבל דבר לא חסר. עשרים וארבעה פותרי חלומות היו בירושלים לפי התלמוד, בספרו כולם חלמו וכולם היו פותרי חלומות. בחמאם כולם מספרים את חלומותיהם זה לזה, עד היום כשאני מבקר בעיר, באים אנשים זרים לספר לי את חלומותיהם. זה מגוחך? לא. לאחרונה סיפר לי מישהו בספרו חלום מקורי שחלם, על נמלה שבלעה את האוקיאנוס, זה לא שירה? אחר סיפר לי שחלם, שעשה אהבה עם לווייתן, ולא היה שם שום פתח חוץ מהפה. אז הוא נכנם דרך הפה ושהה שם שלושה ימים כמו יונה במעי הדג. זה לא שירה? מליכה שהלכתי לתקן אצלה את התספורת, סיפרה לי את חלומה מהלילה האחרון, איך היתה צמאה מאוד, עמדה ליד באר, אבל הבאר עמוקה ולא היה לה לא דלי ולא חבל, ואז יהודי התקרב ואמר לה: אל תדאגי, והושיט לה חבל ודלי.

צריך להיות פרויד, כדי להבין שהיהודי הזה הייתי אני? היום אני חי בסביבה לא חולמת, לכן אני כותב, להמשיך ולחלום. פעם חשבתי שאני יודע מה אני כותב ומה אני מתכוון לומר במה שאני כותב. רק לאחרונה למדתי שזה לא. אני כותב בלי כוונה. מתחיל מאיזה סיטואציה ואחר כך רץ בעקבותיה, לאן שהיא רצה, בלי לדעת מראש לאן. אני בקלות יכול לשבור את הראש. אני מהלך על חבל דק, יכול ליפול כל רגע. בלי ספק משתדל לשמור על איזון, אבל הכל יכול לקרות. יש בי איזה אמונה פנימית, שאם אתה לא מרמה וכותב בהגינות, תעבור את התהום על גבי החבל, אבל אף אחד לא נותן לך תעודת ביטוח. בחלום אף אחד לא שואל אותך. הוא נכתב לבד (כביכול), ואין לך שליטה עליו, אתה גיבור הסרט, אתה נגרר להרפתקה שלא תכננת ולא יזמת (האומנם?) והדברים קורים לך, בלי שתוכל להתנגד. בסיפור אתה הוא היוזם, אף אחד לא מכריח אותך לכתוב אותו, אתה יכול שלא לכתוב אותו(האומנם?), אתה גם יכול לכוון אותו, (האומנם?) הוא נמצא תחת שליטתך, ואף על פי כן הוא כותב את עצמו, ואתה לא יכול להתנגד לו. הסיפור, כמו החלום, מגלה לך סודות שמקננים בך ואתה לא רוצה לשחרר החוצה.

בסיפורים שאני כותב זה מתחיל מאירוע מאוד ממשי, אפשרי, אמין ומציאותי ובמהלך הדברים זה מתפתח למצב בלתי אפשרי במציאות ואפשרי רק בחלום. כך גם בתבשילים שלי. מתחילים עם חומרים ותבלינים רגילים, אבל מה שיוצא מזה – חלום.

נשים מוסרות מידע-משפטניות-רות רודד

מתוך חוברת פעמים 82-חכמת נשיםנשים במרוקו

במילון הביוגרפי של אבן חג׳ר מן המאה השמינית/הארבע־עשרה, הכולל מספר גדול באופן יחסי של נשים מלומדות, רק שתיים מצוינות במיוחד כבעלות ידע משפטי. אם זינב פאטמה בנת עבאס (נפטרה 1314/714) מבגדאד היתה משוררת מיסטית ומטיפה שהבינה את המשפט האסלאמי על בוריו. היא הטיפה לנשים בדמשק ובקהיר והקדישה את עצמה ללימוד המשפט: חיה יותר משמונים שנה. נראה שהמוניטין של אם זינב היו בעיקר בזכות פעילותה כמטיפה, והמיומנות שלה במשפט הודגשה כדי להבחין בינה לבין מטיפים עממיים, אשר נחשבו בורים ושהואשמו בהטעיית המסלמים. אם אלעז נדאר בנת אחמד (1329-1302/720-702) היתה בתה של אשה מלומדת, ולמדה אצל השיח׳ים של קהיר. היא תוארה כעולה על רוב הגברים באדיקותה ובידע המשפטי שלה, ואף היתה ידועה בשל יופיה וחינה. נדאר ידעה קרוא וכתוב וגם חיברה שירים, כנראה עם מוסר השכל: אביה שמר אותם, והיה מתאונן על כן שאחיה אינו כמותה.

המילון הביוגרפי של אלסח׳אוי, מן המאה התשיעית/החמש־עשרה, כולל כמה מאות נשים משכילות, אך ידע במשפט אסלאמי מוזכר במפורש רק בשני מקרים. עאיישה בנת עלי (1436-1359/840-761), המכונה גם אם עבדאללה, אם אלפצ׳ל וסת אלעאיש, משפטנית מהאסכולה החנבלית מקהיר, התחילה את הקריירה שלה כאשר הובאה לפני סבה הנודע, מצד אמה, ומלומדים אחרים. היא קיבלה רשיונות ממספר מורים סוריים ומצריים, קראה חלק מהקוראן ולמדה קליגרפיה, היסטוריה, מסורות ושירה, מלבד ספרי הלכה. בין תלמידיה היה אבן חג׳ר אלעסקלאני, אשר שיבח את כתב ידה היפה, וכן אלמקריזי, שהילל את הבנתה, זכרונה ושיכלה. עאישה נודעה בין השאר משום שהיתה האחרונה ששמעה את סבה מצד אמה, אך גם הזיכרון הטוב וכתב היד הנאה שלה צוינו. יתרה מזו, היא לא היתה כלי להעברת ידע בלבד, כיוון שההבנה והשכל שלה מודגשים.

גם אֻם האני מרים נהנתה ממוניטין לא רק הודות לסב מפורסם מצד אמה או לכישוריה. אלא גם בזכות זה שהיא חיה עד גיל תשעים ושלוש, משנת 1376/778 עד שנת 871/ 1466. אם האני היתה בתו של המלומד נור אלדין אבו אלחסן עלי ונכדתם של שופטים הן מצד אמה והן מצד אביה. היא נולדה בקהיר וגדלה אצל סבה מצד אמה. הלה הביא אותה לשמוע לפחות תשעה מורים במכה ובקהיר, והיא קיבלה רשיונות משנים עשר מורים נוספים לפחות. אף ששמעה ממורים רבים, הקשר עם סבה מצד אמה היה ללא ספק חיוני. היא למדה את הקוראן בעל פה בצעירותה, ולמדה את רוב ששת ספרי החדית׳ במיוחד בח׳ארי, וחיבור הלכתי מקוצר. נראה שבעלה הראשון היה צאצא של ממלוכ דהיינו מהעילית הצבאי, וכל אחד מארבעת בניהם התמחה באחת מארבע אסכולות ההלכה האסלאמיות. בעלה השני נתמנה לנהל את ההקדש של סבה; בעקבות פטירתו ירשה אם האני את הניהול. מתוקף תפקיד זה היא רכשה חלקת אדמה גדולה, וכאשר בני משפחה אחרים ערערו על תוקף העסקה, וכן על הכשירות שלה לתפקיד המנהל, פסק הדין שהשאיר את הניהול בידיה הוכיח את צדקתה וכשירותה. הידע המשפטי של אם האני עזר לה ללא ספק להתמודד עם נסיון משפחתה לנשל אותה מניהול ההקדש. משמעותי הדבר שהיא נקברה בקברו של סבה מצד אמה ולא עם משפחתו של אחד הבעלים.

שלוש נשים שחיו במאה העשירית/השש־עשרה מוזכרות בכמה קבצים ביוגרפיים בזכות ידיעותיהן בהלכה אסלאמית: אחת מהן קיבלה רישיון להיות פוסק. עאישה אלבעוניה בנת יוסף(נפטרה 1516/922), השיח׳ה האדוקה הדמשקאית, מחברתם של כמה ספרים העוסקים במיסטיקה, הובאה לקהיר, שם אושר לה לתת חוות דעת משפטיות וללמד. ראש האוצר במצרים נהיה הפטרון שלה, והביא אותה לגור בהרמונו, ובתמורה היא הנציחה אותו בשיר קצר. היא פגשה את הסלטאן הממלוכי אלע׳ורי (ואפשר שנישאה לו ) . וגם פגשה מלומדים בהיותה מאחורי פרגוד. הביוגרפים אינם מעירים על תופעה יוצאת דופן זו של אשה שהותר לה לתת חוות דעת משפטיות, אלא דנים בכתביה, במימרות הדתיות שלה ובמגעיה עם בעלי שררה.

DANSES BERBERES AU MAROC AUTREFOIS

DANSES BERBERES AU MAROC AUTREFOIS.

Publié le 20/01/2016 à 15:21 par rol-benzaken

DANSE BERBÈRES 1950.

66107_10.jpg

 

1950.

83264_1.jpg

 

24402_2.jpg

 

63423_3.jpg

 

 

Ait atta

1950.

 

22820_1.jpg

 

DANSE BERBÈRES TAZA 1950.

 

11918_1.jpg

 

Goulimine

1950.

 

97390_1.jpg

 

Taza 1950.

 

87065_1.jpg

 

Goulimine

1950.

 

41468_1.jpg

 

Maroc Sud 1950.

 

30777_1.jpg

 

Ait atta

1950.

47087_1.jpg

 

 

Maroc Sud 1950.

 

37954_1.jpg

 

Maroc Sud 1950.

 

11657_1.jpg

 

ההתנקשות במשוררת היהודייה עַצְמַאא בִּנְת מַרְוַאן

מתוך האינטרנט

ההתנקשות במשוררת היהודייה עַצְמַאא בִּנְת מַרְוַאןהועתק 205

במהלך התואר הראשון כתבתי בהנחייתו של פרופסור לקר מאמר שהתפרסם בגיליון האחרון של "פעמים" בשם "ההתנקשות במשוררת היהודייה עַצְמַאא בִּנְת מַרְוַאן". עַצְמַאא בִּנְת מַרְוַאן נרצחה על ידי אחד מתומכיו של הנביא מוחמד זמן קצר אחרי קרב בַּדְר – הקרב הראשון שהתנהל בין תומכי הנביא במדינה לבין מתנגדיו במכה. במדינה היו שני שבטים עיקריים שנודעו לאחר מכן בתור "האַנְצַאר", תומכי מוחמד: שבט אַוְס ושבט חַ'זְרַג'. עַצְמַאא השתייכה לשבט אַוְס. ליתר דיוק, היא הייתה נשואה לאדם שהשתייך לקבוצה השבטית חַ'טְמה שבתוך אַוְס. המתנקש, עֻמַיְר בּן עַדִי, היה שייך גם הוא לקבוצה שבטית זו. מה שאפיין את הקבוצה השבטית חַ'טְמה, בדומה לקבוצות נוספות של שבט אַוְס, הוא שבתקופת קרב בַּדְר, שנתיים אחרי ההִגְ'רה, הם עדיין לא התאסלמו.

הסיפור במקורות מתואר כך: עַצְמַאא כתבה שירת גנאי כנגד הנביא. בבתי השיר שחיברה היא קיללה את השבטים שתמכו במוחמד – שבט חַ'זְרג' כולו וכמה קבוצות בתוך שבט אַוְס. את הנביא היא כינתה בתור זר אשר קבוצות אלה הולכות אחריו, אף על פי שאינו שייך אליהן. בבית שיר נוסף אשר צונזר במקורות רבים היא אף קוראת במפורש לאדם אמיץ אשר ייפטר מאיש זה. כתיבת שירת גנאי כנגד הנביא, קל וחומר קריאה למותו, נחשבו בתקופה זו פשע חמור ובלתי נסלח. כשנודע לעֻמַיְר בּן עַדִי על בתי השיר של עַצְמַאא הוא נשבע שאם הנביא ישוב בשלום מקרב בַּדְר, הוא יהרוג אותה. ואכן, לאחר ששב הנביא בשלום מן הקרב, עֻמַיְר, אשר לפי המקורות היה עיוור, נכנס לביתה של עַצְמַאא באישון לילה בזמן שילדיה ישנו סביבה. עַצְמַאא באותו הזמן הניקה את אחד מילדיה. עֻמַיְר מישש את עַצְמַאא, הבחין בילד היונק, הסיט אותו ממנה, ותקע בה את חרבו עד אשר זו יצאה מגבה.

למחרת פגש הנביא את עֻמַיְר ושאל אותו אם הוא הרג את בִּנְת מַרְוַאן. עֻמַיְר השיב בחיוב וחשש שבמעשה זה הוא פעל נגד רצונו של הנביא, אך הנביא אמר: "אפילו שתי עיזים לא יתנגחו בגללה". כלומר, ההרג שלה לא יגרור שום נקמה. הנביא אף בירך את עֻמַיְר ותיאר אותו כאדם שסייע לאסלאם ולנביא בהיעדרו (כי הנביא כאמור היה אז בקרב בַּדְר). גם האנשים שהיו סביב הנביא בירכו את עֻמַיְר על מעשה ההתנקשות.

כשהיה עֻמַיְר בשטח של שבטו בַּנוּ חַ'טְמה הוא נתקל בבניה של עַצְמַאא כשקברו אותה. הוא התעמת איתם, ואמר שאילו היו אומרים דברים דומים לְמה שאמרה אימם, הוא היה נלחם בכולם. כאמור, קבוצת בַּנוּ חַ'טְמה לא תמכה בנביא באותה התקופה. עֻמַיְר היה המתאסלם הראשון משבטו, אך לאחר ההתנקשות התחיל האסלאם להתפשט בקרב בַּנוּ חַ'טְמה. בנוסף לכך, מצוטטים בידיעה על עַצְמַאא בתי שיר של חַסַאן בּן תַ'אבִּת, המשורר של הנביא, בתגובה לבתי השיר של עַצְמַאא. בבתי שיר אלה הוא מגנה את הקבוצות השבטיות שלא תמכו במוחמד. כל הקבוצות היו משבט אַוְס, ביניהן גם בּנוּ חַ'טְמה. בבתי השיר עֻמַיְר גם זוכה למעמד של כבוד.

עד כאן הסיפור כפי שהוא מתואר בכִּתַאבּ אלמַעַ'אזִי (ספר הפשיטות), אך לא מדובר במקור היחיד שמספר על ההתנקשות. הידיעה על עַצְמַאא מופיעה במקורות רבים ופרטי ההתנקשות משתנים מגרסה לגרסה. לעיתים מסופר שהמתנקש היה אח של הנרצחת ולפעמים מסופר שהיה בעלה. על הנרצחת בידיעה אחת אומרים שהייתה עובדת אלילים ולא יהודייה כפי שמצוין בידיעות אחרות. הכרונולוגיה בעייתית – האם ההתנקשות בעַצְמַאא התרחשה לפני התנקשות במשורר בשם אַבּוּ עַפַךּ שהייתה באותה התקופה או אחריה. שמות הדמויות אינם קבועים, ועמיר למשל מכונה בכמה ידיעות עִ'שְמִיר, עֻבַּיְד או חֻמַיִּר. יש אף גרסאות שלפיהן נראה שבכלל לא מדובר באותו הסיפור. יש ידיעה למשל שבה מסופר על מוכרת תמרים שכתבה שירת גנאי על הנביא, ועל איש משבטה שהתנדב להתנקש בה לבקשתו של הנביא. הוא נכנס לביתה בטענה שהוא רוצה לקנות תמרים, ואז חבט בראשה באמצעות שולחן אוכל עד שמתה.

במאמר ניסיתי מכל הגרסאות האלה לדלות את הסיפור האמיתי. נכון שיש פרטים רבים שאין עליהם הסכמה, אך בדיוק בגלל זה מהימנות הפרטים שהמקורות מסכימים עליהם היא גבוהה. במילים אחרות, חילוקי הדעות מחזקים את מהימנות הפרטים שיש עליהם הסכמה. הפרטים המשותפים ברוב המקורות הם העובדה שההתנקשות אכן התבצעה, סמיכותה במועד לקרב בַּדְר, והשיוך השבטי של הדמויות. לא אפרט עוד על הגרסאות השונות להתנקשות, במקום זאת אתייחס לדברים נוספים שניתן ללמוד מהידיעה על ההתנקשות בעַצְמַאא.

לאחר קריאת הידיעה על ההתנקשות בעַצְמַאא הקורא נותר עם תחושות קשות. בכל זאת, מדובר בהתנקשות באישה שהיניקה את בנה ללא כל יכולת להתגונן. אבל למעשה, כשמתעמקים בפרטי הסיפור, רואים שכולו עוסק בעֻמַיְר. בדומה לידיעות רבות בספרות הביוגרפיה של הנביא, הנביא הוא דמות שולית. מסופר שהוא היה בקרב בַּדְר, ומסופר שהוא חלק שבחים לעֻמַיְר. אולם פרט לאזכורים בודדים אלה הידיעה כולה עוסקת בסיפור הגבורה של עֻמַיְר: עֻמַיְר מתואר בתור אדם שעזר לנביא בהיעדרו, והוא קיבל ברכות על מעשהו מהנביא ומכל הסובבים. גם בבתי השיר של חַסַאן בּן תַ'אבִּת נאמר שעֻמַיְר היה דמות מופת. יתרה מכך, עֻמַיְר התעמת עם בניה של עַצְמַאא. הם השתייכו כאמור לשבטו שלו – חַ'טְמה. עמיר יצא כנגד אנשי השבט שלו כשהתנקש במישהי שהייתה נשואה לאדם משבטו, והעדיף להפגין את נאמנותו המוחלטת לנביא. מסופר גם שעֻמַיְר היה המתאסלם הראשון משבטו, ושההתנקשות גרמה לאנשים נוספים משבטו להתאסלם.

בשונה מהרושם שניתן היה לקבל עד עכשיו עֻמַיְר לא היה דמות מרכזית בחיי הנביא. פרט לידיעה על עַצְמַאא אין ידיעות רבות שעוסקות בו. מסופר למשל שהנביא בא לבקרו בשבטו. עוד מסופר שהוא ניפץ את הפסלים של בַּנוּ חַ'טְמה יחד עם אדם נוסף משבטו. בידיעה מעט מפוקפקת נאמר שעֻמַיְר השתתף בקרב אֻחֻד יחד עם שלושה אנשים משבטו. עֻמַיְר כאמור היא עיוור, או לפחות כבד ראייה, וקשה להאמין שאדם כזה ישתתף בקרב אֻחֻד. ההתנקשות בעַצְמַאא אולם הייתה ללא ספק רגע התהילה של עֻמַיְר בּן עַדִי.

כשבוחנים את שרשרת המסירה של הידיעה על עַצְמַאא הדברים מתבהרים: מוסר הידיעה, עַבְּדַאללה בּן אלחַארִת' בּן אלפֻצַ'יְל, היה הבן של הנין של עֻמַיְר בּן עַדִי. הידיעה על עַצְמַאא היא מסורת משפחתית,  כלומר מסורת שסופרה מפי אחד מצאצאי גיבור הידיעה. הידיעה על עַצְמַאא עברה מאב לבן עד שהגיעה לספרות הביוגרפיה של הנביא. ידיעות רבות בביוגרפיה של הנביא הן מסורות משפחתיות, ובמסורות מסוג זה, מטבע הדברים, יש רצון לפאר את האדם שבו עוסקת הידיעה – במקרה זה עֻמַיְר בּן עַדִי. מכאן מובן מדוע הידיעה מתמקדת כמעט כולה בעֻמַיְר ובסיפורו, ומדוע הוא מתואר בה כדמות אשר סייעה לנביא ולאסלאם.

לסיכום, הידיעה על ההתנקשות בעַצְמַאא חשובה כי אפשר ללמוד ממנה דברים רבים: ראשית, לא להירתע מכך שיש הרבה גרסאות לאותו האירוע. הפרטים שיש עליהם הסכמה הם הגרעין ההיסטורי. מהידיעה ובייחוד מבתי השיר ניתן גם ללמוד על תמיכת השבטים במוחמד לאחר קרב בַּדְר. יתר על כן, הידיעה על עַצְמַאא מעידה על היחס של הנביא כלפי משוררים שפגעו בו, ועל מרכזיות המסורות המשפחתיות בביוגרפיה של הנביא.

עד כאן מתוך האינטרנט

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת "בשלח",

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת "בשלח", ו טו' בשבט. –טללי אורות-בשלח
מאת: הרב משה אסולין שמיר
שירת הגאולה ממצרים ושירת הגאולה בימינו. –
אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'
ויאמרו לאמר: אשירה לה'" (בשלח טו א).
בשירת הים, הנשים בהנהגת מרים הנביאה שרו: "שירו לה'" בלשון הווה, ואילו הגברים שרו:
"אשירה לה'" בלשון עתיד. השאלה העולה היא, למה ומדוע?
"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים" (סוטה יא' ב').
רש"י הק' אומר: "מובטחות היו צדקניות שבדור, שהקב"ה עושה להן ניסים והוציאו תופים
ממצרים" (רש"י שמות טו' כא). הנשים האמינו בניסים ולכן הכינו מראש תופים.
מאחורי הגברים, מסתתרות להן נשים צדקניות, המניעות את הגאולה. כאז, כן עתה.
"בשלח", שמה של פרשת השבוע, מעיד על תוכנה ומהותה שילוח בני ישראל לצמיתות מגלות מצרים מתוך –
נסים ונפלאות, דבר הרמוז בגימטריא של שמה: בשלח = 340 = ספר. כלומר ספר תורת ה' בו מתואר השלב
השלישי של התכנית האלוקית לגאולת עם ישראל ממצרים, ככתוב: "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה" (שמות ו' ו').
רבנו "אור החיים" הק' אומר על כך: "וגאלתי אתכם" היא יציאתם מארץ מצרים, ובכלל זה היא קריעת ים סוף".
כלומר, "וגאלתי" הוא השלב השלישי בגאולתם של בני ישראל הרואים במו עיניהם, איך מעניהם המצרים טובעים
לעיניהם במצולות ים. המדרש מספר שכל מצרי נשטף ע"י גלי הים לחוף לרגלי היהודי אותו עינה, ורק אח"כ מת,
כך שכל יהודי ראה איך הקב"ה מפעיל "מידה כנגד מידה", בכך שמשלם לרשעים כרעתם.
התופעה הנ"ל של הענשת אויבי עם ישראל, תחזור על עצמה בבוא משיח צדקנו, דבר שיהיה מתוך נסים ונפלאות
בבחינת "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נ פלאות" (מיכה ז, טו). נסים ונ פלאות פי חמשים. – – –
השלב הרביע של הגאולה: "ולקחתי אתכם לי לעם…", רומז לקבלת התורה שתהיה בהמשך, ביום השישי ו' בסיון
לאחר מט' ימי ספירת העומר בהם בני ישראל תיקנו את מט' שערי טומאה, ונכנסו למט' שערי קדושה וטהרה.
השבת הזאת נקראת גם "שבת שירה", "שירת הים" (ירושלמי מגילה פ"ג ה"ז). והיא כוללת ח"י פסוקים, כאשר
המילה "ים" מופיעה 8 פעמים, דבר המשתלב בגימטריא של המלה "אז" = 8 הפותחת את השירה:
"אז" = 8, רומז לספירת הבינה שהיא מעל הטבע בבחינת: "למנצח בנגינות על השמינית" (תהילים נ' ו').
"שירת הים כאיש אחד ובלב אחד" בתפילת שחרית. –
רבנו "אור החיים הק' אומר על שירת הים אותה אנו קוראים כל בוקר בתפילת שחרית: "נכנסה בליבם יראת
הרוממות והאמונה השלמה. אז זכו לומר שירה ברוח הקודש. ואומרו "ישיר" לשון עתיד… שישנה לשירה גם
לעתיד, וכל הבא לשיר שירה זו לפני ה' יש לאל ידו. או ירמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד" כדברי הזוהר –
(בשלח, ח"ב נד ע"ב) האומר: כל אדם שאומר שירה זו בכל יום ומכוון בה, זוכה לאומרה לעולם האמת… ונתלים עליה
כל אותם תשבחות האחרות שאומרים עליונים ותחתונים".
רבנו האוה"ח הק' אומר לאור זאת: "קבעוה בתפילת שחרית בכל יום". רואים מפה עד כמה חשוב לשיר ולנגן את
שירת הים מידי בוקר בתפילת שחרית.
אשירה לה'": הביטוי "אשירה" כתוב בלשון יחיד למרות שנאמר ע"י בני ישראל, ומן הראוי היה לומר נשירה. על
כך עונה רבנו "אור החיים" הק': "שיאמרו שירה יחד בלא בחינת השתנות וההפרדה עד שיהיו כאיש אחד, הגם –
היותם רבים. מסר חשוב: בתפלה יש לשיר את שירת הים בשירה ובכוונה.
"שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים" (שמות טו כא). –
שירת הנשים מול שירת הגברים.
שירו לה'": הביטוי הנ"ל נאמר ע"י מרים הנביאה וכל הנשים, ואילו אצל הגברים נאמר: "אשירה לה'" בלשון
עתיד. השאלה העולה היא למה ומדוע? ידועה האמרה "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל
ממצרים" (סוטה יא' ב'). מאחורי הגברים מסתתרות להן נשים צדקניות, המניעות את הגאולה.
רש"י הקדוש שנפטר לפני 911 שנים(תשע"ו) אומר: "מובטחות היו צדקניות שבדור, שהקב"ה עושה להן ניסים
והוציאו תופים ממצרים" (רש"י שמות טו' כא). הנשים האמינו בניסים ולכן הכינו מראש תופים.
"שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים". –
שירת הנשים מתמקדת בפסוק אחד בלבד, מול 18 פסוקים של הגברים. מרים הנביאה זכתה לתמצת את כל
השירה בפסוק אחד שחציו הראשון עוסק בגאות ה', כלומר שלטון ה' בים, ככתוב: "מושל בגאות הים" )תהילים
פט' י'(, ואילו החלק השני של הפסוק מתייחס לניצחון על המצרים "סוס ורוכבו רמה בים" כאשר בני ישראל –
עוברים דרך 12 שבילים "ביבשה בתוך הים". מרים מוזכרת פה כ"אחות אהרון" ולא אחות משה, כדי להראות לנו
שהיא דבקה בתכונה הבולטת אצל אחיה אהרון מידת השלום והשלמות בבחינת "אוהב שלום ורודף שלום". עקב –
כך זכתה יחד עם בעלה נחשון בן אבינדב שהיה הנחשון הראשון שקפץ לים, להעמיד את זרע מלכות דוד ומלך
המשיח שיבוא בעזרת ה' ובקרוב. וכן את בצלאל בן אורי בן חור בונה כלי המשכן מיוצא חלציה.
חוקרי השירה קבעו: משורר טוב הוא האיש המסוגל לתמצת רעיונות נשגבים במעט מלים דוגמת שירת הנשים.
.
ארבע דרגות בעבודת ה'
לאור משנת רבנו "אור החיים" הק'.
א."וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים"
יראת העונש.
לאחר שבני ישראל ראו את נס קריעת ים סוף, ועוד יותר את המצרים טובעים בים, כאשר כל יהודי ראה את
מעבידו לשעבר מושלך לשפת הים כשהוא גוסס, ורק אח"כ מת, "כדי שיכירו בהם ישראל בעודם חיים, ותכסה
אותם בושה". כלומר, בני ישראל זכו לראות את משעבדיהם לשעבר, נענשים ע"י הקב"ה לידם בבחינת "מידה –
כנגד מידה".
ב."ויראו העם את ה'"
יראת הרוממות.
רבנו "אור החיים" הק' הק' אומר שמדובר פה "ביראת הרוממות". כלומר לאחר שבני ישראל ראו את הניסים בים
סוף, הם זכו ליראת הרוממות כדברי בעל העיקרים )מאמר ג לב'( "כמו אצל אברהם אבינו "עתה ידעתי כי ירא
אלוקים אתה", והיא התכונה האחרונה שאדם מגיע אליה באמצעות מצוות התורה". וכן במסילת ישרים יט': "עיקר
היראה היא יראת הרוממות, עליה צריך האדם לחשוב ולכוון בעודו מתפלל או עושה מצווה".
אברהם אבינו זכה ליראת הרוממות לאחר העקידה: "עתה ידעתי כי יראה אלוקים אתה"
ג. "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".
הדרגה הגבוהה באמונה בה'.
האמונה הזכה בה', דומה לאמונת תינוק באמו או באומנת המטפלת בו, בהן הוא בוטח במאת האחוזים, כדברי
הגר"א לפסוק בתהילים: "ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי )תהילים קל"א ב'(. הוא מדמה את –
"ודוממתי" נפשו של התינוק הבוטח באמו למאמין בה', ככתוב בשירת הים "ויאמינו בה'" אומן = אמן = ויאמינו.
אברהם אבינו נקרא מאמין היות והמשיך להאמין בה' למרות עשרת הניסיונות. המאמין בה' נמדד ברגעי מצוקה
כשהוא מפנים את הקורה אתו, ואומר תמיד: "גם זו לטובה".
בעל "חובות הלבבות" רבנו בחיי אומר על מהות הבטחון בה': "מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח
עלי, שיעשה הטוב והנכון לו בעיניו אשר יבטח עליו כפי יכולתו ודעתו, במה שמפיק טובתו" )ח.הלבבות שער הבטחון
פ' א(. כלומר, על המאמין בה', להיות רגוע ולא מודאג. ויאמין בה' שהוא עושה את הטוב לאדם.
ד. "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת"
עבודת ה' מתוך שירה לה'.
הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא כאמור עבודה מתוך שירה, לכן נאמר בשירת הים "ישיר" בלשון עתיד. תלמוד
לומר "ישיר" שישנה בשירה זאת גם שירה לעתיד, "וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה', יש לאל ידו או לרמוז, –
למצווה לאומרה תמיד" (רבנו אוה"ה) לכן קבעוה בתפילת שחרית מידי יום. יש לה מנגינות נעימות ומגוונות. –
עשר שירות בתנ"ך ושירת הגאולה. –
האות הראשונה במילה "ישיר" היא י הרומזת ל- 10 שירות שעם ישראל שר וישיר והן:
ים, באר, האזינו, יהושע, דבורה, חנה, דוד, שלמה, חזקיה ושירה לעתיד. (בעל הטורים בשלח טו' א').
במילה "לאמר" יש מרבותינו האומרים שכל האומר אותה בעולם הזה, יזכה לאומרה לעולם הבא, לתחיית המתים
וגם במלחמת גוג ומגוג. השירה העשירית לעתיד. מופיעה בישעיה (כו', ב יט). גם פה ישנם – 18 פסוקים כמו בשירת
הים: "ביום ההוא יושר השיר הזה… פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים…, כי טל אורות טלך…"
"שירת הים" "שירת העשבים" ט"ו בשבט. – –
הזוהר הקדוש: "תניא אמר רבי אליעזר: אדם שאומר שירת הים בכל יום ומכוון בה, זוכה לאומרה לעולם הבא"
(זוהר בשלח ח"ב נד' עב') שנאמר: "ישיר" ולא "שר".
רבנו "אור החיים" הק' אומר שהדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא, עבודה מתוך שירה, ולכן בשירת הים נאמר:
"ישיר" בלשון עתיד: "וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה' יש לאל ידו". וכן אומר: "שכל הבריאה אומרת שירה –
לפני הבורא". האילנות שרים: "אז ירננו עצי היער מלפני ה', כי בא לשפוט את הארץ" (ד"ה א טז לג). התמר שר:
"צדיק כתמר יפרח". הרימון שר: "כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך".
"כי האדם עץ השדה" (דברים כ, י"ט). –
חשיבות הנטיעות בארץ ישראל
מדוע האדם נקרא אדם ולא נשמה מצד שורש נשמתו?
האדם דומה לאדמה. כשם שהאדמה זקוקה לטיפול יסודי כדי להצמיח פירות, כך על האדם לטפל בעצמו כדי
לצמוח ולהתעלות בעבודת ה'. כשם שבכל צמח יש זרע אותו זורעים שוב, כך בעשיית מצוה, האדם זורע בה
מלאכים. "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך". )תהילים צא, יא(.
אמר להם הקב"ה לישראל: "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל )ויקרא יט כג'(. אף על פי שתמצאו את
ארץ ישראל מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא ניטע, אלא היו זהירים בנטיעות … כשם שנכנסתם ומצאתם
נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם נוטעים לבניכם. שלא יאמר אדם אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד –
ומתייגע לאחרים? לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות, אלא יוסיף עוד ויטע". (מדרש תנחומא)
אמר רבי אלעזר בן עזריה: "כל שחוכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובים ושורשיו
מועטים, והרוח באה ועוקרתו, והופכתו על פניו. אבל מי שמעשיו מרובים מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו
מועטים ושורשיו מרובים. ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו. שנאמר: "והיה
כעץ שתול על פלגי מים" (תהילים א' ג). מעשה באדם שהיה הולך במדבר והיה רעב, עייף וצמא, ומצא אילן
שפירותיו מתוקים, צלו נאה, ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו, שתה ממימיו, וישב בצלו. וכשביקש ללכת,
אמר: אילן, אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקים, הרי פירותיך מתוקים, שיהא צלך נאה, הרי
צלך נאה, שתהא אמת מים עוברת תחתיך, אמת המים עוברת תחתיך.
אלא, יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמוך". –
"אראנו נפלאות"
לחוני המעגל שהיה גדול בתורה, ובעל מופתים.
הקשר בין חוני המעגל והנטיעות בארץ ישראל.
חוני המעגל היה מהלך בדרך. ראה אדם נוטע חרוב, אמר לו חוני: החרוב לכמה שנים נוטע פירות?
אמר לו האיש: לשבעים שנה. אמר לו חוני: כלום יודע אתה שתחיה שבעים שנה? אמר לו האיש: מצאתי את
העולם בחרובים, כשם שנטעו אבותי, אף אני אטע לבני".
הרקע למעשה, הם דברי רבי יוחנן על חוני המעגל: "כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה )תהלים קכו( –
שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון }אחרי שבעים שנות גלות{ היינו כחולמים". שאלתו של חוני המעגל הייתה: איך –
יתכן שהאדם ישן = כחולמים, במשך שבעים שנה?
חוני ישב לאכול ליד עץ החרובים אותו נטע האיש, ונרדם. הסלע שהייתה ליד העץ, כסתה אותו מעיני האנשים.
כשהתעורר, ראה אדם שליקט חרובים מאותו העץ. חוני שאל אותו: האם אתה נטעת את החרוב? תשובתו הייתה:
סבי הוא זה שנטע, ולכן הבין שחלפו שבעים שנה. הלך לביתו ושאל על בנו. אמרו לו שהוא נפטר, אבל נכדו
בחיים. אמר להם: "אני חוני", אבל בני ביתו לא האמינו לו. הלך לבית המדרש ושמע את התלמידים אומרים
שעכשיו מאיר להם הלימוד, כמו בזמן חוני המעגל שהיה מתרץ לחכמים את כל הקושיות. הארת הלימוד נבעה
מעצם נוכחותו בביהמ"ד. אמר להם: "אני חוני", ולא האמינו לו.
חלשה דעתו של חוני והתפלל לה', ואכן נשמתו עלתה לגנזי מרומים. רבא סיכם את העניין בביטוי: "או חברותא או
מיתותא". (תענית כ"ג ע"א).
אגדה נוספת מספרת על תקופת בצורת בה לא ירדו גשמים. חוני המעגל התפלל לגשם אבל לא ירדו גשמים.
"עג עוגה ועמד בתוכה… אמר לפניו: ריבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך
הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין… אמר: לא כך שאלתי אלא גשמי בורות, –
שיחין ומערות… ירדו גשמים בזעף. אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן.
שמעון בן שטח שהיה גדול החכמים באותו הדור, כעס על חוני ואמר: אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי. שאלו –
שנים, כשני אליהו הנביא שמפתחות גשמים בידו, לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך?! אבל מה אעשה לך
שאתה מתחטא{מלשון חטא} לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא בפני אביו ועושה לו רצונו… ועליך הכתוב
אומר: "ישמח אביך ואמך, ותגל יולדתך.." (משלי כג, כה, תענית ע"א).
שמעון בן שטח כועס עליו היות וכאשר לא יורדים גשמים כמו בימי אליהו הנביא והמלך הרשע אחאב, עם ישראל
צריך לשוב בתשובה, וחוני המעגל במעשהו, דילג על הקטע הזה של חזרה בתשובה ע"י בני ישראל.
מעשיו של הקב"ה מורכבים מאוד ושלמים כדברי הכתוב: "גדול אדונינו ורב כוח לתבונתו אין מספר" )תהלים קמז(. –
היה צריך לכתוב "אין חקר לתבונתו" היות והתבונה אינה ניתנת למספור. התשובה לכך היא, שזה רומז לדברים
ולמספרים הרבים בהם שולטת תבונתו יתברך. כל דבר בעולם, מורכב ממיליוני פרטים כמו פאזל ענק. לכן הנס
משנה סדרי בראשית, וראוי לפעול בתוך עולם הטבע.
ידועים סיפורים רבים בהם הדברים שונו על ידי נס, והפכו אחר כך למפגע כמו אותו רב מני שביקש מרבו רבי
יצחק בן אלישיב שיתפלל על בית חמיו שיהיו עניים, היות מצערים אותו. נהיו עניים אבל כעת יותר מצערים אותו.
ושוב ביקש שיחזרו להיות עשירים, וכך היה. שוב ביקש על אשתו שתהיה יפה. מאז שנהיית יפה, החלה לצער
אותו, ואז ביקש שתחזור למצבה הקודם.
לומדים מפה שהמצב בו נמצא האדם, זה המצב המתאים לו, ולכן, קבע לו הקב"ה כך.
בשם "חוני" טמונים רמזים של "חנון" ובעל "תחינה" היודע להתפלל. –
באגדות הנ"ל הוא מתואר כתלמיד חכם שתירץ את כל השאלות שהועלו ע"י החכמים בבית המדרש. כמו כן,
כבעל מופתים הדואג לעמו, והקב"ה נענה לתפילותיו. גם גדול הדור וראש הסנהדרין שמעון בן שטח מכיר ומוקיר
את סגולותיו כבן בית אצל הקב"ה.
יוסף בן מתתיהו המכונה יוספוס פלביוס מספר, שחוני חי בתקופת מלחמת האחים הורקנוס ואריסטובלוס, ומכיוון
שרדף שלום, התחבא במערה כדי להישאר ניטראלי. הוא התגלה ונדרש בכוח להתפלל על ניצחונם במלחמה כנגד
הכוהנים הנצורים בבית המקדש, דבר שלא עשה. הוא התפלל כך: "ריבונו של עולם, העומדים מסביב, עמך הם.
והנצורים כהניך הם. אבקש שלא תשמע לאלה נגד אלה. רגמו אותו והרגו אותו" –
)פלביוס יוסיפוס קדמוניות היהודים, ספר י"ד, פרק ב', סימן א'. וכן בספר יוסיפון, חלק א' עמ' – 148-149 .)
"שירו לה'" נשים צדקניות –
הביטוי הנ"ל נאמר ע"י מרים הנביאה וכל הנשים, ואילו אצל הגברים נאמר: "אשירה לה'" בלשון עתיד. השאלה
העולה היא, למה ומדוע?
"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים" (סוטה יא' ב').
רש"י הקדוש אומר: "מובטחות היו צדקניות שבדור, שהקב"ה עושה להן ניסים והוציאו תופים ממצרים" (רש"י
שמות טו' כא). הנשים האמינו בניסים ולכן הכינו מראש תופים.
מאחורי הגברים, מסתתרות להן נשים צדקניות, המניעות את הגאולה.
לע"נ א"מ זוהרה ע"ה שהלכה לאורה ודרכה של מרים הנביאה.
שבת שלום ומבורך וטו' בשבט שמח ופורח משה שמיר אסולין.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ינואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר