להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל-חיים בנטוב

עוד מבליט הוא קו אחר של הגלות, המיוחד אולי למארוקו, והוא עולם הכבד של המסים: ״כי בגלות לנו ב׳ מעיקים. הא׳ בדברים הגופיים — מסים וארגו­ניות… והב׳ בדברים נפשיים בביטול תורה ומצוות״. הוא מודע גם לקו שלילי אחר של הגלות — הסכנה שבהמרת הדת. הוא מביא מדרש מפסיקתא רבתי:

משל לגבור, (זה הקב״ה) שהיה עובר בנהר ובנו עמו, (כמאמר עמו אנכי בצרה), בא השבולת, (רמז לגלות), לשטוף את הבן (שעזבו הא״י [האל יתברר]) אעפ״ב תבן תפוס באביו (שהאל ית׳ משגיח בנו השגה׳ נסתרת וצפונה). עברה השיבולת על ראש ,הבן, (רמז למלכיות), .התחיל צווח אילולי שאתר, מחזיקני ומשגיח בי כבר הייתי שטוף בשבולת (וחזרני לאמונתם) אלא מה הנייא שאני עומד ומתבלבל במים, (רמז לגלות ההוא מונע גדול בשלמות), פצני ופדיני .

השיבולת השוטפת היא לדעתו סכנת המרת הדת הרובצת לפתחו של כל יהודי בגלות, אלמלא אותה ״השגחה נסתרת וצפונה״ העומדת לנו לבל נעבור לאמונתם. צד חיובי אחר מוצא המחבר בגלות וצרותיה. את הפסוק ״ויפר את עמו מאד ויעצימהו מצריו״, מפרש הוא: ויעצימהו — מפני צריו:

כי כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ וא״כ הוא היה סבה — בלחצו את ישראל — שיפרה. כי כל דבר יתקומם נגד המנגד וכ״ש ההשגחה האלקית… על דרך אל זה אביט אל עני ונכה רוח… ואמר כאן שהפרה ישראל והעצימהו — מצד צריו שהיו צוררים להם ״ .

שמא הסבר פסיכולוגי זה מסביר גם ׳התופעה, שדווקא בתקופות לחץ יצרו חכמי מארוקו יצירות גדולות בשדה התורה, ורוחו של הציבור היהודי לא נפלה.

דבריו המרובים על הגלות והסברתה מכל צדדיה מראים בעליל, כי הטראומה של הגירוש לא שככה גם בדורו, דור שני לגירוש. היאוש כרסם כל חלקה טובה בציבור היהודי, והיה צורך בדברי עידוד כלפי כל המיואשים הללו. בהקדמתו למגילת אסתר משמיע הוא דברי עידוד וחיזוק חמים:

עוד כוונה שניה… בפתשגן כתב המגלה שישיבו זאת ישראל על לבם בהיותם בגלות ויהיו נזכרים אצלם ולא ימירו דתם ולא ימר ריחם ולא תרפינה ידיהם באמרם אבדה תקותנו נגזרנו, ולא יהיה להם סבר בגאולה ויאמרו מה תעשה כבשה א׳ בן ע׳ זאבים יזכרו זאת ויתאוששו וידיהם תעשינה תושיה ויאזרו חיל בשכבר היו נתונים להשמיד להרוג ולאבד והשגחתו ית׳ היא שעמדה לאבותינו היא גם היא תעמוד לנו ואיש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק. הנה אלקים יבא ויושיענו אל תירא כי עוד חזון למועד בא יבא ולא יאחר  .