מורשת יהדות מרוקו

תולדות ר׳ אברהם פינטו (בן ר׳ יצחק הראשון)

הבן השלישי לר׳ יצחק (הראשון), הגאון הצדיק, החריף ומפולפל, רבינו אברהם פינטו הוא הנהר השלישי היוצא מעדן, הקרוי חידקל, על שם מימיו החדים וקלים( ברכות נט), הם מימי תורתו הקולחים בעוז, ומעלתן נשגבה, בהיותם חדים בבהירותם. קלים לשכון בלב שומעיהם, ומברים את תלמידיו שומעי לקחו.

גאון עצום היה ר׳ אברהם, עוקר הרים וטוחנן בסברא. דרך לימודו, בעיון נמרץ, ובהעמקה חודרת. צולל לתוך נבכי הסוגיא, עומד על כל הזויות העמומות בה, ממרקן ומלטשן, סולל בה דרך מרווחת, ודולה הימנה מרגליות מבהיקות באור נהיר ובהיר. אש התורה לוהטת סביבו, ומאירה את מוחותיהם של תלמידיו, השואפים בפה פעור לקח אמרותיו המשמחים כנתינתם מסיני.

רבי אברהם בתבונתו, נחשב כאחד מאותם תלמידי חכמים המעניקים חמה בחכמתם המרובה, וכך תארוהו חכמי דורו: ״הרב הגדול, ה״ה המעיין הגדול, חסיד, ועניו מאד מאד, , ובקי בכל מיני חכמות״.

בעת שהגיע ר׳ יעקב פינטו למרקש, נוכח לראות, כי בני העיר שקועים ראשם בלימוד תורת הקבלה, וכפי המסופר לעיל, שאפילו ילדי העיר הכירו תורה זו. כתוצאה מכך רבתה העזובה בלימוד תורת הנגלה, העיסוק בש״ס ופוסקים הלך ודעך מעט הונח בקרן זוית.

ר' יעקב חשש מאד מפני ההשלכות העלולות לצמוח מכך, כי הרי לימוד המשנה וגמרא,  הלכה ופוסקים, זהו העיקר. אם לא יעסקו בהם, מאין יצמחו גדולי תורה, ומי יורה לעם את חוקי התורה, הלא אם אין גדיים אין תיישים. מלבד זאת, בעקיפין יגרם מכך נזק גם ללימוד תורת הקבלה, כי הרי רק מי שמילא כרסו בחכמת התלמוד ובהוראת ההלכה, ראוי לעסוק גם בחכמת הנסתר, ובהעדר תלמידי  חכמים הבקיאים בתורת הנגלה, לא יצמחו גם אותם יחידי סגולה הראויים להחכים ברזי הקבלה.

משום כך הסיק, כי עליו להקים ישיבה לבחירי הנערים, בה יעסקו בלימוד התלמוד בלבד , כדרכן של הישיבות בעם ישראל כל הדורות. ישיבה בה ילמדו את דרכי העיון והעמקה, בסברא ישרה ונכונה. מתלמידיה יידרש להשקיע את כל מעיינם בלימוד הגמרא, עם ראשונים ואחרונים, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ומהם תפוץ תורה בישראל.

לצורך הגשמת משימה זו, נדרשה דמות מיוחדת שתעמוד בראשות הישיבה אישיות מרוממת ומושכת, שתוכל להציב אתגר רוחני סוחף, שיתמודד בהצלחה מול המשיכה לצפונות תורת הרז. תלמיד חכם המסוגל לטפח בתלמידיו שאיפות וכמיהה להתמסרות מוחלטת ללימוד התורה, ולמקד סביבו את צמאונם לגדול ולצמוח. דמות חינוכית, שדיוקנה יהווה מגדלור זורח, המורה ומנחיל את הדרך הנכונה, בלימוד, במידות, בקדושה וטהרה.

לשם כך שם ר׳ יעקב את עינו על אחיו ר׳ אברהם. אישיותו הקורנת של ר׳ אברהם התאימה לתפקיד במלא המובן, שכן מלבד גאונותו העצומה, ניחון גם בכח הסבר יוצא מן הכלל, בשפה נעימה וברורה, במסירות לתלמידים, בצירוף נועם מידות. ענוה נדירה, קדושה ופרישות. ר׳ יעקב פנה לר׳ אברהם אחיו, וקרא לו לבא אליו למרקש, לעמוד בראשות הישיבה שהקים. ר׳ אברהם נענה לקריאת אחיו, קיבל על עצמו את העול, והיטה שכמו למטרה הנעלה, להחזיר את עטרת לימוד התלמוד למקומה הנכון.

ר׳ אברהם הצליח מאד בתפקידו. השמועה אודות הישיבה החדשה, ודרכה המיוחדת, התפרסמה במהירות רבה. כל צורב חפץ להצטרף לשורותיה, ולהימנות בין תלמידיו של ר׳ אברהם. לא רק בני העיר באו לחסות בצילה, אלא מכל ערי וכפרי דרום מרוקו נדדו בחורים צעירים, כשבליבם כמיהה עזה, ללמוד בישיבתו של ר׳ אברהם, ולחסות תחת כנפי חכמתו. את העול הכספי של ניהול הישיבה, נטל על כתפיו האח הבכור, ר׳ שלמה, שהיה בעל נכסים, ושמח להחזיק מהונו את ישיבתו של אחיו.

וכך, תקופה קצרה לאחר בואו של ר׳ אברהם למרקש, החל לימוד הנגלה לחזור ולפכות בעז בין בתי מדרשותיה, והוא המעיין הגדול, אשר הנחה את בני מרקש באורחות עיון התורה וההעמקה בה. כאשר אמרנו: ר׳ אברהם בבחינת הנהר השלישי – חידקל, בהיות מימי תורתו חדים וקלים, החודרים בלב שומעיהם. תלמידיו עלו והתעלו במעלות התורה, והוכרו בכל מקום כחריפים ביותר. בכך התקיים בו מאמר חז׳׳ל (ברכות נט:): ״האי דחריפי בני מחוזא, משום דשתו מיא דדגלת (- חידקל)״. היינו: חריפותם של בני העיר באה להם, מחמת ששתו ממימי תורתו של ר׳ אברהם.

נראה להם בחוש הראות

ברם, לא רק תורתו הברורה ושפתו הבהירה עמדו לו, אלא גם קדושתו המצורפת לענווה מופלגת, יחד עם מסירות אין קץ לתלמידיו, הם שיצרו את השילוב להצלחתו. שכן, מענוותנותו המופלאה נוצר מעין אגם ענק האוגר בתוכו את מימי התורה כי כך דרכה של תורה, כדרכם של מים הנקווים במקום נמוך, כמאמר ( תענית ז.): ״למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב הוי כל צמא לכו למים ( ישעיהו, נח,א), לומר לך, מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה״. ומאגם שכזה, הרי כה קל ונח, לכל עורג לאפיקי מים, לבוא ללקק בנחת, ולרוות צמאונו מן המים הזכים.

עם מעלה זו השתתפה חסידותו ופרישותו, כי קדוש וטהור היה ר׳ אברהם, דומה למלאך ה׳ צבאות, וכבר אמרו חז״ל (מועד קטן יז.): ״אם דומה הרב למלאך ה׳ «יבקשו תורה מפיו״. פשוט וברור שזה וזה גרמו שהצליחה בידו מלאכת שמים, וישיבתו שגשגה מאד מאד.

אולם נראה שהציר היסודי להצלחתו היה: מסירותו לתלמידיו, ודאגתו הכנה להצלחתם הרוחנית. ר׳ אברהם דאג לטפח כל תלמיד ותלמיד, השקה אותו בנאמנות, ניכש בעדינות את מידותיו שאינם ראויות, עודד, דרש, והמריץ, לטפס במעלות הסולם העולה בית א-ל.

לפיכך, אין פלא שנקשר לתלמידיו בעבותות אהבה, עד שמסופר עליו, שגם לאחר שנסתלק לישיבה של מעלה, היה בא לישיבתו, ולומד עם תלמידיו, ובשנה אחת אף נראה להם בחוש הראות. (ראה שם הגדולים אות א׳ ערך ראב״ן (אות קצט), מה שכתב אודות רבינו יחיאל אבי הרא״ש בשם מהרח״ו.) ספר קורא הדורות כת״י, אוסף כתבי היד הרבניים בישיבה אוניברסיטה, כת׳׳י מס׳ 382.

תאריך פטירתו של ר׳ אברהם לא ידוע לנו, וגם על זרעו אין בידינו פרטים, אולם פועלו הגדול שפעל, שלא תשתכח תורה מישראל, הם העומדים לו, שלא ימוש זכרו לעולם.

מעמדם ותפקידם ההיסטורי של הבדווים הערביים בצפון אפריקה כבר הוסבר לעיל. האלמנט הנווד והאלמנט של יושבי קבע נוצר באותה תקופה משטר של דו קיום, שהיה מבוסס על הצרכים ההדדיים של זני המחנות.

" אנשי הכנופיות הערביים זקוקים לכסף, והסולטאנים של ערי המגרב זקוקים לחיילים " משהגיע אבן ח'לדון לביסכּרה בא אפוא מיד בדברים עם השליט של תלמסאן, וקיבל על עצמו את התפקיד " לגייס ערבים בדווים כל כמה שיוכל לגייס ".

הוא ישב בביסכרה בהפסקות קטנות כמעט שבע שנים, משנת 1366 עד 1372. אחרי שנתיים נוספות של ישיבה בפאס, הצטרף אבן ח'לדון אל אבו-חמו, שליטה של תלמסאן משושלת עבד אל-ואד, והתיישב העיירה קטנה בקרבת תלמסאן. בהיותו כאן נתבקש אבן ח'לדון על ידי אבו חמו לעמוד בראש משלחת אל שבטי הערבים הבדווים – תפקיד דומה לזה שכבר מילא בהצלחה במשך שנים אחדות.

משבא אבן ח'לדון אל שבט בני עריף, קיבל ברצון את הזמנתם לגור, עם כל משפחתו, בטירה מבודדת בהררי אלג'יריה, קלעה אבּן סלאמה. ( הטריה קורייה בימינו תאוּגזוּת, היא נמצאת שישה קילומטר דרומית מערבית לעיר פְ'רֶנְדָה במחוז אוראן ). בטירה זו התבודד אבן ח'לדון ארבע שנים וכתב – את החלקים הראשנים של ספאר ההיסטוריה הגדול שלו, ובראש וראשונה את ה " אקדמות להיסטוריה "

באבטוביוגרפיה שלו הוא מספר שישיבתו במקום זה, הרחק משאון הכרך ותככי המדיניות, השרתה עליו רוח, והזרימה למחשבתו גשמי עוז של מלים ורעיונות, עד כדי חובּצה חמאתם. בסיום ה " מוקדימה " הוא מציין שכתב והשלים ספר זה – אך לא ערכו סופית – בפרק זמן של חמישה חודשים, שנסתיים באמצע שנת 779 להיג'רה, כלומר בנובמבר 1377, הוא היה אז כבן 44 שנים.

אולם אבן ח'לדון לא היה אדם היכול לשבת בשלווה ובהתבודדות זמן רב. לשם כתיבת ספרי ההיסטוריה שלו היו נחוצים לו ספרי מקורות המצויות רק בספריות גדולות, ובסוף שנת1378 הוא עזב את טירת אבן סלאמה, וחזר לעיר מולדתו תוניס, שיצא אותה לפני 26 שנים בערך.

הוא נתקבל בכבוד על ידי שליטה של העיר אבו אל-עבאס משושלת החפציים, ונתמנה מרצה למשפט דתי. אבל גם כאן, כמו בהזדמנויות אחרות, לא עלה בידו להתגבר על התנגדותם של חוגי המלומדים והחצרנים, שהצליחו להחשידו אצל המלך ולמרר את חייו, עד כי החליט לעזוב את תוניס והפעם – למזרח, למצרים, מעוז התרבות בעולם האסלאם, אשר משעה הגיע אל ארצות המערב והלהיב את דמיונו של אבן ח'לדון מכבר. הוא נטש את תקוותיו הקודמות לעצב את דמות החברה על ידי פעילת מדינית, ולא ראה עוד טעם להמשיך במאמציו להגשים את המשטר המדיני שנכסף אליו באמצעות שליט נאור או על ידי תפיסת השלטון בידיו שלו. במקום זה החליט לחיות חיי חוקר, ולהרחיב את ידיעותיו ומושגיו על ידי הסתכלות מקרוב באותו חלק של עולם האסלאם שעדיין לא הכירוֹ.

אבן ח'לדון הגיע לקהיר בינואר 1383 לחפש לו משרה מתאימה. במצרים לא עמדו לו כמובן הקשרים המשפחתיים והמדיניים המרובים, שהיו לו בכל חלקי המגרבּ, אך הוא הצליח להתוודע אל הסולטאן הממלוכּי בּרקוקּ, שעלה לשלטון זה לא כבר.  ברקוק מינה אותו לפרופסור באוניברסיטה אל אזהר המפורסמת ובמוסדות הוראה אחרים, ובאמצע 1384 מינה אותו לזקן השופטים לפי האסכולה המשפטית המאליכּית. אסכולה זו היא השלטת בצפון אפריקה, אך במצרים יש לה רק חסידים מועטים : בתפקידו זה היה אפוא אבן ח'לדון מעין ראשם הרוחני של בני המגרב המתגוררים במצרים.  הוא שמר על קשריו עם המגרב וקיים את מנהגי החיים המיוחדים למגרב, למשל בלבושו, גוטייֶה רואה במעמדו של אבן ח'לדון " מעין סוכן קונסולרי של המגרב במצרים. נדמה לי שנכון יותר להגדיר את מעמדו שם, בלשון ימינו, כ " יועץ לענייני המגרב ".

בשנת 1387 יצא אבן ח'לדון לעלייה לרגל למכּה, ובהזדמנות זו פגש מלומדים מכל עולם האסלאם. בשנת 1400 הוא נלווה לסולטאן הצעיר של מצרים ( ברקוק מת בשנת 1399 ) במסע לדמשק, ובדרך חזרה ביקר בערי הקודש של האסלאם בארץ ישראל – ירושלים, בית לחם וחברון.

והימים ימי המסע של תימוּר, שכבש את כל קידמת אסיה והגיע לשערי דמשק. בסוף שנת 1400 יצא סולטאן מצרים הנער בראש צבאו לדמשק כדי להתייצב כנגד תימור ולעצור את התקדמותו, ועמו גם אבן ח'לדון.  הסולטאן ואנשיו חזרו למצרים כעבור זמן קצר מפני סיבוכים מדיניים בבית, אך אבן ח'לדון נשאר עם חכמי דמשק באחד ממסגדי העיר. תימור שם מצור על העיר, ובעצם ימי המצור דרש לראות את אבן ח'לדון.

פגישתם הראשונה של הכובש הגדול וההיסטוריון הגדול נערכה ב-10 בינואר 1401 : פגישות נוספות נערכו לסירוגין עד 25 בפברואר. אבן ח'לדון תיאר את פגישותיו אלה בפרוטרוט באבטאוביוגרפיה שלו. תימור עדיין קיווה כנראה, אותה שעה, להמשיך את מסע כיבושיו למצרים ולצפון אפריקה, שכן ביקש מאבן ח'לדון, אשר שמעוֹ כמומחה לענייני המגרבּ הגיע גם לאזניו, להכין בשבילו סקירה מפורטת של ענייני צפון אפריקה המערבית : הסקירה נכתבה ותורגמה למונגולית לשימושם של השליט ושריו, אך לא נשתמרה. בתום שיחותיהם התיר תימור לאבו ח'לדון לחזור למצרים, קודם שהביא חורבן גמור על דמשק.

שנותיו האחרונות של אבן ח'לדון במצרים אין בהן עניין מיוחד. התככים בצר הסולטאן הממלוכּי לא היו פחותים מאשר בכל חצר מלכות אחרת, וגם אבן ח'לדון מצדו נשאר זר במצרים וסירב להיטמע בסגנון החיים המצרי. סמוך לבואו למצרים הוא נתמנה לשופט דתי עליון, אך הודח ממשרתו כעבור זמן קצר.

כעבור 14 שנים, בשנת 1398, חזר ונתמנה – וחזר והודח פעמים אחדות. כל תקופות כהונתו במצרים מצטרפות רק לארבע שנים, וכ – 19 שנים ישב בלא משרה. פרנסתו הייתה מובטחת על ידי הקיצבה בתור מורה במוסדות ההוראה השונים. מינויו האחרון לשופט עליון נעשה בחודש מרס שנת 1406, ימים מעטים לפני שנפטר ביום 17.3.1406, בגל 74 שנים.

בחייו של אבן ח'לדון נתמזג מיזוג מופלא יצר המעשה והשאיפה להשפעה מדינית מזה, ויצר החקירה המדעית וההתבוננות ההיסטורית מזה. מהלך חייו ופעילותו המדינית הם שנתנו בידיו את הניסיון והחומר ההסתכלותי, בעליהם מבוססות תורותיו ההיסטוריות והחברתיות : וכשלונותיו במערכות המעשה המדיני הם שנתנו לו את ההפסקות הדרושות להתבוננות ולכתיבה.

" אילו הצליח אבן ח'לדון להיות לראש הממשלה של שושלת בני מרין או לאמיר של הבדווים בבּיסכּרה – לא היה כותב שורה אחת בחייו " אומר גוטייֶה.

אך אפשר להוסיף גם את המשפט ההפוך " אילו לא שאף אבן ח'לדון להיות ראש ממשלה, אילו לא חי חיי פעילות בחצרות הסולטאנים ובטירות הבדווים, אלא נשאר מורה באוניברסיטת פאס או שופט שלום בבג'איה – לא היה יכול לכתוב את ה " אקדמות להיסטוריה.

״אור הגנוז״ הוא מיוחד וגנוז ליחידי סגולה הנכנסים בפרדס, דלאו כל מוחא סביל דא. כנראה שחובר ע״פ כתבי מהר״ר חיים ויטאל שהיו בידי רבינו ספר זה לא זכה להגיע לדפוס. וכבר החיד״א כותב: ״כל הספרים הנזכרים הנם בידי כת״י חוץ מאור הגנוז שנגנז״, ומעתה ניתן לומר טעם נוסף לשמו – שנקרא ע״ש סופו.

ב]         ״חסד לאברהם״ דרושים והקדמות בחכמת הקבלה, מיוסדים ע״פ כת״י וספרי הרמ״ק וגורי האר״י. בכמה כת״י באה בסוף הספר חתימה זו: ״והיתה השלמת הספר החשוב הזה אור ליום ד׳, כ״ה יום לחדש אלול המרוצה, שנת ויתן לך האלהים מטל השמים לפ״ק. פה עזתה אשר ליהודה תוב״ב״.

ספר זה הוא הידוע והנפוץ בכתבי רבינו. הוא הועתק כמה פעמים על ידי סופרים שונים עד שהדפיסוהו באמשטרדם בשנת תמ״ה. כבר החיד״א התריע על כך שמהדורה זו מלאה שבושים וטעויות. אמנם, באותה שנה נדפס הספר בזולצבאך, ע״פ כתב יד מדויק, ובו הכל מתוקן. וכנראה לא ראהו החיד״אי^.

ג]          ״בעלי ברית אברם״ ביאורים על התנ״ך בדרך הקבלה. נכללו בו, מלבד חידושי המחבר, פירושים מכמהר״ר חיים ויטאל, מ״ש בשם האר״י הנוגע אל הפשט, ומהחסיד האלהי כמוהר״ר סולימאן וחנא  ( אוחנה – )זלה״ה, מגורי האר״י.

נכתב בעזה. בשנת כי בשמחה [ה״א שפ]. כתיבתו החלה בר״ח חשון ונסתיימה בר״ח טבת. הספר עבר מאב לבנו, מרבינו עד החיד״א, וכ״א הוסיף נופך משלו. המעתיק שילב את ההגהות בגוף החיבור. הספר נדפס לראשונה בצפת בשנת ״זה השעו לה׳״ [=תרכב] ומאז בכמה מהדורות נוספות.

ד]         מעשה חושב״ קיצור כוונת המצוות מהאר״י. מליקוטי הגדול בדורו כמה״ר חיים ויטאל. רבינו מזכירו גם בסוף ספרו ברכת אברהם. כ״י אוטוגרף של ספר זה נמצא בספריה הלאומית בירושלים ומספרו 5493 *8.

וזה לשון רבי אברהם הלוי, אב״ד במצרים וגלילותיה, בספרו ״גנת ורדים״: ואחזיאו לי ספרא דאדם קדמאה, מגילת סתרים מעולפת ספירים, הכינה גם חקרה נאזר בגבורה החכם השלם כמה״ר אברהם אזולאי ז״ל, ספר מעשה חושב. שכלל בדברים קצרים ענינים גדולים וארוכים. ספר ספיר גזרתו, מחבר ומאסף נובלות חכמה של מעלה, ופה מפיק מרגליות ותוצאות חיים…

מתוך הנהגותיו של החיד״א עולה שנהג להכין עצמו למצוות המועדים מתוך ״מעשה חושב״. מהן גם עולה שיש תועלת לא רק מלימוד עמוק אלא גם מקריאה בו, שכן כשמחמת מחלה או טרדות אחרות לא היה יכול ללמדו בעיון – היה קורא ממנו את הפרק השייך לאותו חג. הוא גם רכש העתקה של החיבור, נוסף על העותק המקורי, שהיה בידיו

ה]         ״כנף מנים״ קיצור כוונת התפילות מהאר״י. כולל: כנפי שחר – לתפילת שחרית; כנפי יונה – מנחה וערבית; כנפי רוח – תפילות שבת וימים טובים.

חיבור זה לא הגיע לדפוס, אבל הועתק כמה פעמים כנראה לא תמיד בצורה מדויקת, שכן בספר יד אהרן למהר״א אלפנדרי כתב שבתפילת ״עלינו לשבח״ יש לומר ועל כן נקוה, בואו; ״וכן ראיתי בספר כנף רננים למהר״א אזולאי זלה״ה שכתב כן״ וכתב עליו החיד״א ב״ברכי יוסף״: ״וישנו ביד מכתיבת יד הקדש הרב מ״ז זלה״ה, ולא ראיתי זה שכתב בשמו לומר ועל כן נקוה״.

המקובל רבי אברהם חזקוני, בספרו ׳׳זאת חוקת התורה״, מזכיר ספר כנף רננים ותמה שחסר ממנו כמה ענינים, ולא ראה ספר מעשה חושב, שהוא ח״ב ממנוי.

ו]          ״הגהות על הרמב״ם״ רבינו הגיה את ספר הרמב״ם שהיה

ברשותו, וכנראה שהגיהם ע״פ ספרי הומב׳׳ם כת׳׳י.

ז]          ״הגהות על הלבוש״ ספרי הלבוש שהיו ביד רבינו מלאים הגהות בכת״י. בחא״ח סימן ש׳ וסימן תקס״ח הוא מזכיר את ספרו ״חסד לאברהם״. ככל כתבי רבינו, עבר גם ספר זה ליד החיד׳׳א, שכתב על שער הספר: ״לבושי מכלול כתובים באצבע יד הקדש הרב החסיד מר זקננו מהר״א אזולאי זצ״ל. מזה ומזה הם כתובים על הגליונות והנך רואה. זאת היתה לי ירושת אבות, אנא זעירא מאנשי ירושלים אשר קצה יאורי מצרים, חיים יוסף דוד אזולאי ס״ט״^\.

החיד״א השתמש בהגהות אלו, והוא מביאן כמה פעמים בספרו ״ברכי יוסף״. מסתבר שרבי חיים סתהון השתמש בהן שכן הוא מביאן בספרו ״ארץ החיים״. עתה נמצא עותק זה, עם ההגהות, בספרית ״מוסד הרב קוק״. [א״ה: ההגהות על הלבוש נדפסו בתוך ספרי הלבוש בשנת תש״ס מתוך כ״י על ידי הוצאת "זכרון אהרן״ ירושלים].

 ח] ״חיבורים נוספים״ המקובל מהר״ר יעקב צמח, בהקדמת ״קול ברמה״ כותב שרבינו חיבר שלושה ספרים, פירוש על הזוהר. ספר ״השושנה״ על ספר בראשית, ״המשכילים״ על ספר שמות, ו״העמק שאלה״ על ויקרא, וכולם נאבדו. וכנראה שלא הסכימו מן השמים שיתגלה בדור יתום זה.

 בספר מקדש מלך על הזוהר מובאים פירושים בשם רבי אברהם אזולאי, ובטעות ייחסום לרבינו. הנכון הוא שהן ביאוריו של רבי אברהם אזולאי ממרכי״ש, תלמיד רבי יצחק בן לויה.

דרכו של עורך פירוש התפילות היא לציין את מקורותיו, ככל שידיעותיו מגיעות, הואיל והוא נזקק לאסמכתאות במסורות השונות בקביעת השתלשלות המנהגים ובפירוש דיני התפילה וזיקתם למסורת הקבלית.

לבד ממקורות קדומים ומסורות הלכתיות וקבליות מספרד ומפרובנס, מביא המחבר פעמים מספר מחברים בני תקופתו : " ספר המוסר " ליהודה כלץ ו " שולחן ערוך " לרבי יוסף קארו, אם כי אין זה מן הנמנע שאלה הן אינטרפולאציות מאורחות או תוספות מעתיקים.

כתב היד הוא למעשה אנתולוגיה של מקורות קבליים והלכיים מן המאה ה-13 ואילך, שמשובצים בו המנהגים הרוחניים בדרעה ובארצות המערב, תוך ציון התאמתם למנהגים המצויים בספרי קבלה שונים . מסורות משם מקובלי המאות ה-13 וה-14, חלקן אנונימיות, מעורבות עם מסורות מבני תקופתו של המחבר.

חשיבותו של כתב יד ששון 921 היא בכך, שלצדן של מסורות ההלכה והקבלה הספרדיות והפרובנסליות בנות המאה ה-13 וה-14, הוסיף המחבר מסורות ושמועות מפי מקובלי דרעה בני המאות ה-15 וה-16, הוא מונה בדבריו בהקשר עם מסורות דרעא את, אברהם בן מוחא, יוסף בן שלמה הגלילי, לוי בן משה אבן ואליד, יוסף בן חניה, ויוסף בן יום טוב מסביליה, שדר בפאס.

נוסח הבאת דבריהם ועדויות חופפות ומקבילות מניח מקום לקבוע את קשריהם עם דרעה במאה ה-15 וה-16, בבירור זהותם וזיקתם לדרעא אעסוק להלן :

בפירוש התפילות מובאות כמה עדויות שמיעה מפי אומריהם, ונוסח עריכת הדברים מניח מקום לסברה שהשומע והרושם הוא המחבר העורך, ולא המעתיק. בדף רלט נאמר " עד כאן פירוש קצר קצרתיו מפירוש ארוך שמעתיו מפי רב יוסף ברבי יום טוב ז"ל אשבילי דר בפאס כשבא אצלנו לדרעה בכפר תינזולין ( כפר בעמק הדרעא ) בעניין קטרוג הלבנה.– רבי יוסף ברבי יום טוב אשבילי – אפשר ששמו מעיד על היותו צאצא למשפחת הריטב"א שחי בספרד עד ראשית המאה ה-14, אם כי לא ידוע לנו על ענף ממשפחתו במגרב.

במקום אחר בכתב היד, בתיאור מנהגי קבלת שבת ומשמועתם הקבלית ובסיכום המסורות השונות בדבר חיוב ושלילת התחלת " תפילת ליל שבת בקדיש כמו שעושין בלילי ימות החול " כתב המחבר :

וכן ראיתי כמה חכמים גדולים בחכמה ובשנים אין מתחילין כי אם בכרו וכן בעניין הקדיש היינו אומרין שבת נקדש קודם ויכלו וכן אומרין קצת בני אדם שבת נקדש יום הששי ויכלו השמים וכו…וכן שמעתי מהרב אברהם אבן מוחא שכך קיבל מהרב יוסף בן שלמה הגלילי וגם כן כתוב כך בזוהר ובספרי המקובלים ושמעתי ממנו כי כך קיבל מהחכם הזה הנכר שקיבל מרבו שאין מתחילין בתפילת ליל השבת בקדיש.

נראה כי רבי יוסף בן יום טוב אשבילי ורבי אברהם בן מוחא היו בני תקופתו של מחבר כתב היד ששון 921, שכן מנוסח הדברים עולה, כי מחבר פירוש התפילות שמע בעצמו דברים מפי רבי יוסף בן יום טוב אשבילי בדרעא ומפי רבי אברהם בן מוחא וכי יוסף בן שלמה הגלילי היה אף הוא בן זמנם.

היות יוסף בן שלמה הגלילי ואברהם בן מוחא בני תקופה אחת והשתייכותם לחוג שעסק בנוסחם הקבלי של המנהגים עולה גם ממסורת המובאת משמם בכתב יד ניו יורק 1805 " כתב בספר קדמון כתב יד משם מקובלי דרעא ז"ל ורז"ל, שאל רבי יוסי הגלילי את רבי אברהם בן מוחא, מדוע אין אנו מניחין תפילין בט"ב כי אם התפלה של יד ואין מניחין תפלה של ראש והשיב לו.

כתב היד ששון 919 הוא אנתולוגיה מקיפה של ספרות קבלית, הדומה באופיה לקבצים הקבליים שנכתבו בצפון המגרב במאה ה-16. כגון " " ספר אבני זכרון " לרבי אברהם אדרוטיאל. " צפנת פענח לרבי יוסף אלאלשקר ו " מנחה חדשה " לרבי יעקב איפרגאן.

אנתולוגיה זו כוללת חומר קבלי, שמוצאו מספרד מן המאות ה- 13 וה-14, בצד חומר צפון אפריקאי מן המאות ה-15 וה-16 בחיבור זה נזכר רבי יוסף בן רבי שלמה הגלילי ובכמה מקומות מובאות מסורות משמו.

בכתב יד כלולות מובאות, מ" גינות ביתן ", מקבלת יוסף בן שלמה מדרעא, מדברי רב י סבע, מקבלת מרדכי בן דוד הסבעוני .

כך קראו יושבי הגיטו בלאראש את רבי חיים אשריקי . והוא היה אחד מן הכוכבים הנוצצים בשמי הקבלה.

ביום היה יושב כפוף בחדרו ועיין בספר הקבלה. אך בצאתו בערב מבית הכנסת. היה מהלך בקומה זקופה כפורץ את חומת הגיטו , יצא המקובל אל מרחב שדה שם ישב והעמיק את מבטו בשמי ליל. כחוזה בכוכבים לתת תקף לרזי רזים שהיו מתגלים לפניו. כשראה אותו ערבי, הרכין ראשו ביראת הכבוד. ידע שהיהודי יחיא נחשב בין " קדושי אללאה " . הרבה פעמים נאספו בשעה זו ערבים ברברים וביקשו ממנו סגולה לרפא חוליהם . הוא נענה להם בהביעו את הסגולה בחרוזים יפים בערבית. אף כתב להם את הקמיע לאור המדורה שהדליקו לפניו. והרבה פעמים הביאו לו אשכר מפרי אדמתם בפרט בימי החגים. 

רבי חיים אשריקי חי כל ימי חייו במעון צר ע'י בית המדרש שבו למד תורתו. מעולם לא היה קובל על דחקות פרנסתו. ומעולם לא רצה להיות נתמך מקופת תלמידי חכמים, להפך, אהבתו הייתה גדולה לבוא לעזרת יתומים עזובים. נדב וכן אסף נדבות, וכולם נתנו לו בעין יפה,  כי ידעו שהמקובל נאמן לתעודתו. כשהיה דורש בקבלה, רבו שומעיו. למודו היה מלא עיון ומושך את הלבבות. בשבת של חול המועד סוכות נאסף קהל גדול לשמוע דרשתו.

אשתו לא חסה על עמלה לדפק על פתחי נדיבים להענות לאלמנות גלמודות. וכן דאגה להשיא בתולות עניות.

בעזרת נשים עשירות מרבט וסאלה. שבאה בקשר אתן ע־י מכתביה מלארש, יסדה קרן סיוע לתכלית זאת. היא ידעה לכתב את מכתביה בערבית ובצרפתית,

חנה בת אמזלג היתה ידועה בקרב יהודי לאראש. הם אמרו, שהיא זכתה לכך כי אביה הרב יוסף אמזלג ברך אותה להיות אשת־חיל בקרב עמה.

וברכתו נתקימה. חנה אשריקי סבלה עם בעלה חיי עניות. ותמיד היתה שמחה בחלקה. ושמחה היתה בשני בניה שהאירו עיני חכמיס בתורתם ובחכמתם. היא התנחמה בהם כלפי מצבה הקשה. עיניה ראום מבוגרים בגופם ומי פותחים בשכלם.        

יושבי הגיטו היו אומרים לה תמיד: בניך עתידים להיות גדולי חכמי התורה. היא היתה בטוחה בזה: והתברכה בלבה שזכתה לבנים כאלה אשר יאירו עיני חכמים בתורתם,

ואין קץ לשמחתה. כשראתה אותם בראש־השנה עטופי טליתות ע״ אביהם מסיעים לו בהפלתו. ברגש השתפך לבו של המקובל בחזנותי. הפלתו היתה זכה וברורה. שהתרגש בה הקהל. בפרט חרד הקהל לקול שלשה השופרות שתקעו בהם האב והבנים.

ביום־כיפור עמדו ר' היים אשריקי ושני בניו ככהנים בעבודתם בתפלת סדר־העבודה. כל אחד שר מפיוטיה, כמקים אותם לתחיה. וכאילו הופיעו הכהנים בעצרה. כשהם כורעים ומשתחווים בשמעם אה השם יוצא מפי כהן גדול.

ועומד הקהל עטוף טלית ומכסה ראשו. ובשמעו את השם אל רחום וחנון ייצא מפי המקובל ומפי בניו בקדושה ובטהרה — מהר להשפיל ראשו בחרדת קדש וירעים בקולו אחריהם.

בנעילת־שער, עמדו האב ושני בניו להמליץ לפני החתימה על הקהל המתרגש. אין ערוך לתפלה לתאר אותה בשעה זו. איזה כח נשגב פועל להכות גלים כה סואנים בלבבות. בית־התפלה נראה ג״כ בשעה זז כפושט את צורתו הגשמית. כמקדש רוחני מרחף הוא לפני כל־נפש בצקון תפלתה, ופמליה של מעלה ושל ממה כעומדות יחד ומתחננות לנעילת שער לפני אל דר במ­רום, לבטל כל גזרה ולחתם אותה בחתימה טיבה.

לקול התקיעה שהתגבר משלשה שופרות. כסה הקהל את פניו בטלית. ומפיו התפרץ בקול רגש: ״לשנה הבאה בירושלים!״.

עיפים עזבו האב והבנים את בית־תפלתם ושמחים היו לראות את המתפללים עוזבים את בית־הכנסת בהוד קדושתו של יום כיפיר.

בליל הושענא רבה. חלם ר' חיים על אחד מגדולי משפחתו, הוא ראה לפניו את רבי אברהם אשריקי שנהרג על קדושת השם. בשעה זו החזיק בידו שלשה שופרות. אמר לו: קימת בני את המנהג הזה שהוא חשוב מאד בנעילת שער. שופרו של אברהם אבינו בעקדת יצחק, שופרו של משה במתן תורה ושופרו של אליהו לקבוץ גלויות — הם ממריאים בקולם בנעילת שער, להמליץ על ישראל. ובשלשת שופרות אלה בטלתי גזרת מלך בשר ודם. ואם זכיתי לבטל גזרה שבאה על אחי היהודים׳ אך גזרה היתה מן השמים לדינני למות מות קדושים. -רבי חיים גוזר אני עליך לא להטיח פלסתר כלפי יוצרך. אם יבוא אסון בביתך, התגבר בכח אמונתך והטה שכמך לסבל. עד יפקדך אלי הרוחות לחטותך בכנפי השכינה׳,

בבקר פעמה רוחו והרגיש מועקה איומה בלבו. אך לא הגיד את חלומו לאשתו. הוא לקח את לולבו וערבתו וימהר לבית הכנסת, גם אחרי הצהרים שב לבית־תפלתו, התיחד עם בוראו והתעמק בתורת רזי אל. הוא קרא בזהר כפושט את צורתו הגשמית נדמה א אז כפורח בעולם הנשמות. ונדמה לו כשומע רחש מפיהן המבשר רזים וסודות. וכל היום התבודד בביהמ״ד. פתאם הופיעה אשתו ופתחה את דלתי ארון־הקדש. לחישתה הגיעה לאוזניו, בשעה שה­יה שקוע בהרהורי־קדושה. הוא הרים את עיניי וירא את אשתו כורעת לפני ארון־הקדש ומת­מוגגת מדמעות באין הפוגות.

הוא לא זז ממקומו. לבו נבא לי ששעת הרת עולם נגעה קשה את ביתו.• ויתאמץ לא להפריע את צקון לבה, אף היא לא התקרבה אליו. כאילו שלא ראתה אותו. היא התאפקה ותצא מהר. ולא נשמעה עוד בכיתה.

אחדי מנחה חזר ר׳ חיים וישמע קול קורע לב עולה ממעונו. כאשר ראתה אוחו אשתו הבליגה על אסונה ונשתתקה.

״איה בני״ שאל ר׳ חיים את אשתו. .ה׳ פקד אותם וצוה להביאם אל עולם הנשמות. הן כך תמיד אמרה לי: במות בנים אחר יום הכפורים או לפני חג שמחת תורה מחויב כל אדם לקבל את הדין באהבה. ואם הדור לא ראוי בבנים כאלה. הם יהיו תמיד כמליצים טובים לעמם בכל דור ודור־ — כך דברה האם השכולה. ורבי חיים שאריקי עמד לפני אשתו כלפני קדוש עליון. ושניהם קראו: ה׳ נתן, ה׳ לקד, יהי שם ה׳ מבורך.

לא עברו ימיב רבים והמקובל נשאר גל­מוד במעונו הצר. על יד קברי שני בניו. מצאה אשתו הנאמנה ואמיצת־הלב את קברה.

הוא לא יכל להשאר בלאראש וישב בעיר סאלה. שם התבודד. -כי אמר: רעיה אהה נשארה לי בחיים והיא תלויני עד מותי. הקבלה וכחה הטמיר שיש בה יחזקו את רוחי ונפשי בגופי החלש מפגעי הזמן.

ספרו ״תורת־חיים״ חשוב בעמק ההגיון ביהדות הרוחנית ובמנהגיה המוסריים בחיי הא­דם, בספר הזה אסף הרבה מרעיונותיו בקבלה. ויש בו השקפות על חיי היהודי בגלותו הארוכה. בספרו «אש־דת " , דבריו חוצבים להבות אש. בקרב הקורא. הוא הואיל לבאר בו את תשיבות אמונה ישראל.

הוא כתב גם פיוטים על «מים חיים". כך קרא את ספר פיוטיו. והשם הזה הולם לו, כי בו נובעים מים חיים לשירת ישראל.

פיוט אחד מפיוטיו שר תמיד בחייו אחרי שהדליק את נר חנכה. ואותו שר הפעם האח­רונה בבית־הכנסת בסלסול קולו הנעים. כשהד­ליק שם את נר תנכה. את הפיוט הזה קרא בשם ספרו ״אש דתי.

האש יצאה מן הדה,

ושרפה אה אלילי יון.

 ממנה אחזו להבות

 במודיעין את הלבבות.

ב

לקדושת ה׳ את חרבו שת

 כהין חשמונאי כעומד עלי דוכן.

 בה דקר לב בליעל ובוגד.

שנגש להקריב חזיר עלי מוקד.

ג

אש דת פקדה נאמנים,

לצאת נגד אויב חלוצים,

כאשר תוקד עלי מזבח,

לקראה קרבן לריח ניחוח.

 ד

מתתיהו הכהן וחמשה בניו.

 כנוגה וחמשת כוכביו,

האירו ללוחמי דת דרכיהם.

להלחם ולנצח את אויביהם.

ה

אש דת תוקד תמיד עלי מזבח,

 במשכן ישורון ולהאמין במשיח.

אם בממשלתו קשים הימים.

 כחו עמו להשליט שלים בת עמים.

 ו

כחשמונאים לדת ולארץ.

כן ילחם הוא בעוז ומרץ.

מקדש־אל מגלותו יטהר,

 ושמונה ימי אורה לו ימהר.

את הפיוט הזה שר הפעם האחרונה בשנת תש"ט. אחד מקרוביו ר׳ שלמה קוינקה ספר לי, שבשנה הזאת היה המקובל שמח מאד. והוא אמר לו: חוזר אני אל העיר לאראש. הגיעה שעתי כמו בחיי לא להיות נפרד מהנאהבים והנעימים.

בלילה השמיני לחנכה מדליק שמונה אורות. ושר פיוטי בפנים מאירים בבית הכנסת. בפנים מאירים צנח לפני החנכיה, וקרא ברגש! שנה תש"ט, תביא שמועה טובה מארץ אבות.

יודעי ח״ן משתטחים בכל יום שני וחמישי על קברו של המקובל. ומרי נפש באים לשם לקבל קמיעות וסגולות.

האמונה התפשטה, בקרב ההמון. שבחיי המקובל הזה לא היו עקרות בלאראש. ובכל ימי חייו הארוכים לא קרו בקהלה מקרי גרושין. וכן מאמין הוא: שהברברים מוקירים אה זכרו של המקובל, וקוראים הם באהבה את פיוטיו שכתב בערבית על יחוד האל וחובת האדם.

סוף המאמר…..