חודש אב ומנהגיו

כל רודפיה השיגוה בין המצרים״ (איכה א, ג)

משנכנס אב ממעטין בשמחה (תענית כ״ו, ב), אולם בקרב קהילות המגרב ממעיטין בשמחות עוד משבעה עשר בתמוז, היינו שלושה שבועות לפני ט׳ באב. חומרתם של שלושת השבועות האלה מורגשת היטב בכל בית יהודי במרוקו מפני הסייגים וההגבלות שהנהיגו חז״ל וכן המנהגים שהתווספו להם והם לא מעטים.

תשעת ימי אבל הגדולים

ביום ראש חודש אב, נהג המלמד (א־רבבי) להפסיק את הלימודים בשעת הצהרים ולשחרר את התלמידים לחצי יום, משום שתשעת הימים הללו, הם ימי ״בין המצרים״. אצל יהודי מרוקו, הם נקראים " א-תסאעי לכבאר " תשעת ימי אבל הגדולים. בשבוע זה של ״בין המצרים״ המלמד נהג להצניע את כל כלי הענישה שלו בארגז גדול ונעל אותו: הסד, " הפלאקאה " והשוט נעלמו ועימהם גם הקללות שלהן היו רגילים התלמידים. בשבוע זה, גם דיבורו ופניותיו של המלמד אל תלמידיו הם בנחת.

הצנעת הסכין

בשבוע של ״בין המצרים״ נהגו הקצבים לצאת לחופש, איש מהם לא עבד. את כל כלי העבודה שלהם, סגרו בתוך ארון.

השוחטים מסרו גם הם את סכיני השחיטה שלהם לידי ראש השוחטים שלהם. הרב בדק את כל הסכינים והכשיר אותם. מבצע זה של הצנעת הסכין, מכונה בפי יהודי מרוקו, " ארפוד אססככין " . גם עקרות הבית הצניעו כל הסכינים שיש להן במטבח, כי בשבוע זה, הסכין לא יעלה ולא ייראה על אף שולחן בבתי היהודים, כי אם האולר בעל ידית מעץ או סכין בעלת ידית מעץ. הוא הדין לגבי הגלחים, שגם הם יוצאים בשבוע זה ״לחופש מאורגן״ וסוגרים את חנויותיהם, משום שמראש חודש אב אסור להסתפר.

הערת המחבר :  בפרס נוהגים לקבור את הסכין בימי בין המצרים. בתוניסיה מתאספים השוחטים וקובעים ביניהם מתי לקבור את הסכין בבית הקברות

הפסקת אכילת בשר

ביום ראש חודש אב, עוד לפנות ערב, בשעה חמש־שש, נהגו המשפחות לסעוד סעודה בשרית אחרונה, הנקראת " ארפוד א-לחם "  ־הפסקת אכילת הבשר. סעודה זו היא הסעודה האחרונה של בשר ומשעה זו לא יעלה הבשר על אף שולחן במשך כל השבוע, כי אם דגים, סרדינים, ביצים או מאכלים חלביים. גם העוף היה אסור באכילה . היראים־המדקדקים נהגו להפסיק לאכול בשר ועוף עוד משבעה עשר בתמוז והחמירו מאוד במנהגי אבילות.

הערות המחבר : על מנת לאפשר לקצבים לספק בשר לאוכלוסיה היהודית לשבת, נהגו הרבנים להתיר לשוחטים לשחוט ביום חמישי שלפני שבת איכה, מספר ראשי בקר.

בעיר טנג׳ר ובאיזור מרוקו הספרדית נהגו לאכול בשר עוף בשבוע של בין המצרים.

מנהגי אכילת בשר ב״שבת חזון״

אם במשך כל השבוע הייתה אסורה אכילת בשר, באה השבת והתירה את אכילתה אולם כאן יש מנהגים שונים בצריכת הבשר:

א.          היו משפחות שנהגו לאכול בשר טרי מהשחיטה ואלה כונו ״עאג׳מאייף׳ (לועזיים) והן נהגו לומר " עוואדתנא א-לחם " לאמור: מנהגנו לאכול בשר טרי בשבת.

ב.          משפחות אחרות אכלו בשבת, רק בשר מטוגן בשמן הנקרא " לכלא'אע " ואלה כונו " מכ'נזין " (אוכלי בשר כבוש־מטוגן).

ג.           משפחות שלא טעמו בשבת, לא בשר טרי ולא בשר מטוגן והן נקראו: "מזייתין " , על שום שהכינו את החמין של שבת ויתר התבשילים אך ורק בשמן וללא תוספת בשר, פשוט הבשר לא עלה על שולחנם בשבת. הן נהגו לומר:

 " עוואדתנא א-שמין " מנהגנו רק מאכלי־שמן וללא כל תוספת בשר״.

שבתאות ומשיחיות

לאירועים הנזכרים לעיל היה קשר עם האמונה בשבתי צבי ובמשיח אחר, בשנות ה־60 וה־70 של המאה ה־17. לשלוחי ארץ־ישראל ר׳ חייא דיין ורי אלישע חיים אשכנזי, אביו של נתן העזתי, היה חלק בהתפשטות האמונה בשבתי צבי. אלישע חזר לארץ, ובשנת תי״ד (1654) בא למרוקו בשליחותו השנייה, ונפטר במכנאס בתל״ג(1677). ההערצה לר׳ אלישע עברה גם לבנו נתן העזתי, ה'נביא^, של שבתי צבי.

החכמים במרוקו היו חלוקים בנושא זה. בראש המתנגדים עמד ר׳ יעקב ששפורטש (1610־1698), יליד אוראן, שהיה מקובל, כיהן בתור דיין בתלמסאן ובסלא. בשנת ת״י (1650) ביקר בביתו אלישע אשכנזי. ששפורטש פנה לחכמי הקהילות לבל יתמכו ב'משיח^, זה. אולם היו חכמים בסלא, במראכש, במכנאס, בתיטואן ובקסר אלכביר שהתעלמו ממכתבו, והלכו שולל אחריו גם לאחר האכזבה ממשיחיותו.

שירים שחוברו לכבוד שבתי צבי היו מושרים בפי ההמון, כולל שיר חתונה שהיה מושר בצפת. בתכ״ח (1668) ביטלו את צום ט׳ באב וקבעוהו יום משתה, החרימו כל מי שאינו אוכל ושותה, והיו אוכלים בשר בחודש אב. בין הדבקים במשיחיותו של שבתי צבי היו אנשי זאויא שהוגלו ממקומם על ידי מולאי ארשיד, שעל רקע זה רדף את היהודים בשנים אלה.

היהודים המשיכו לא לצום בטי באב. לאחר שהתאכזבו המאמינים מביאת המשיח בשנת תל״ב (1672), עורר אותה מחדש אדם פשוט בשם יוסף בן צור במכנאס, שלדבריו גילה לו המגיד בליל ראש השנה תל״ד (1673), כי שבתי צבי הוא המשיח האמיתי, שיופיע בערב פסח תל"ה (1675), וכי נתן הוא נביאו, והוא משיח בן יוסף. חכמי מרוקו ומקובליה באו לראותו. כראיה לאמיתות נבואתו הצביע יוסף בן צור על העובדה, שלפנים היה עם הארץ ועתה נגלו לו רזי תורה. מכתב בנידון נשלח ממרוקו לחכם בנימין דוראן באלגייר. בין התומכים ביוסף נמנו ר׳ יעקב אבוהב, שבשנת תמ״ו (1686) כיהן בתור אב בית דין בתיטואן, וכן ר׳ ידידיה צרפתי. לאחר האכזבה משבתי צבי קבע בן צור את זמן הגאולה לשנת תעי"ה (1715).

המנהג הנפוץ בכמה קהילות במרוקו עד היום להקל בצום, בין השאר על ידי רחצה בשעות אחר הצהריים של תשעה אב, ולקנות מתנות וצעצועים לילדים בחנויות הנפתחות בשעות אחר הצהריים, הוא שריד מהאמונה בשבתי צבי.

לפי צרפתי בשם גי מואט (Mouette), שהיה בשבי במרוקו בשנים 1670־1681, הובאה ידיעה מהולנד לסלא, שבשנת 1672 ייוולד בהולנד המשיח. כתגובה חגגו היהודים חג סוכות שני במשך שמונה ימים. לואי דה שנייה (Chenier), קונסול צרפת בטנגייר בשנים 1767־1785, כתב שהסולטאן אסמעיל הראשון קרא למנהיגי היהודים ואיים עליהם, שאם לא יגידו לו את מועד בואו של המשיח הוא יחרים את רכושם. לאחר שבוע חזרו וסיפרו לו שחכמיהם חישבו שהמשיח יבוא תוך שלושים שנה.

גם בדורות הבאים היו ציפיות לבואו של המשיח. בתיטואן נמצאה אגרת מ־1787 ביד החכם יהודה לוי, ובה תחזית על מלחמות שיהיו מתקס״א (1801) ואילך בין האימפריה העותימאנית לרוסיה, ובתקע״ט (1819) יהיה קיבוץ הגלויות. בסתיו תקע״ז (אוקטובר נובמבר 1816), הגיעו שמועות על בוא המשיח לפאס, לצפרו ולמכנאס. התקווה והאכזבה מצאו את ביטוייהם בפיוטים. חכם מהמגרב בירושלים צפה בפסח תק"ם(1780), שהגאולה תבוא בתקפ״ה(1825).

מוחמד אבן עבדאללה,1757־1790

מוחמד אבן עבדאללה הצליח להשיג יציבות מדינית ושגשוג כלכלי במרוקו. צבאו הנאמן דיכא מורדים והטיל את מרותו על רוב הארץ. הוא הכיר בחשיבותם של קשרי מסחר עם מדינות זרות וחתם על הסכמים עם בריטניה (ב־1760), עם ספרד (ב־1765), עם צרפת (ב־1767), ועם ארצות־הברית (ב־1786). ההסכמים כללו סעיפים להסדרת חופש התנועה וזכויות הסוחרים, גובה המכס הנגבה על ידי השלטונות על מוצרי יצוא ויבוא, ועוד. מוחמד גירש את הפורטוגלים האחרונים ממרוקו ב־1769, ממאזאגאן. ב־1760 יזם בניית נמל חדש במוגדור (היא אצווירה) על חורבותיה של עיר פורטוגלית, ופיתח אותה בתור נמל יצוא לחומרי גלם מדרום מרוקו למדינות אירופה. הסולטאן בחר עשר משפחות יהודיות עשירות ממקומות שונים בארצו, וכל אחת נדרשה לשלוח נציג לעיר החדשה במטרה לסחור בה.

ב־1773 פרץ מרד באגאדיר, בראשות המושל, נגד הסולטאן, וזה ציווה לגרש את כל התושבים, כולל היהודים, למוגדור.

למרות הביטחון היחסי היו מדי פעם התנכלויות ליהודים. בערב פסח תקל״א(28 במרס 1771) העלילו על יהודים שהם ביזו את הדת המוסלמית, ונשקפה סכנת התנפלות ורצח. הם ניצלו הודות לצבא שנשלח על ידי השלטונות. לזכר הנס בוטלה תענית בכורות הנהוגה בערב פסח, ונקבע פורים ליום זה לדורות, באמירת יעל הנסים^,.

בשנים 1779־1781 היתה בצורת, וכתוצאה מהרעב נפטרו יהודים רבים. במכנאס בלבד נפטרו 500 יהודים. המצוקה גרמה לעתים להתנפלות על יהודים. ב־1780 פרעו הברברים ביהודי הכפר תימלילת בקרבת מראכש, ו־150 יהודים ברחו למכנאס.

יהודים במערכת הדיפלומטית

הסולטאן החכיר את מכסי הנמלים ליהודים בני משפחות אמידות, ומינה יהודים בתור מתורגמנים, מזכירים וממלאי שליחויות דיפלומטיות לאירופה. היו מהם שמילאו תפקידים של סגני קונסולים ומתורגמנים בשירותה של בריטניה בערי הנמל במרוקו. פרטים שונים ידועים על יהודים אלה, לפי תעודות מארכיון משרד החוץ ומשרד המושבות הבריטי, ומקורות אחרים.

 חיים ארבונה היה מתורגמנו של הסולטאן עוד בהיותו יורש עצר.

יוסף בן משה בוזאגלו די פאם נזכר ב־1757, בשנה הראשונה למלכותו של מוחמד, כמי שנשלח בתור נציגו לגיברלטר. דומה שלא גילה נאמנות לסולטאן, כי ב־1758 הציע לבריטים לכבוש את טנגייר.

יונה פארינטה יליד מרוקו, כיהן בתור מתורגמן לסולטאן, ובתמורה זכה להקלה בתשלומי מכס על יצוא בקר לגיברלטר. מילא שליחויות שונות מטעם הסולטאן ומטעם מושל טנגייר לקונסול הכללי הבריטי ומושל גיברלטר. בו בזמן שירת גם את האינטרסים של בריטניה על ידי מסירת מידע, והצליח לשכנע את הסולטאן לבל יעלה את המכס לאספקה המיוצאת לגיברלטר. פעילותו נזכרה בתעודות בריטיות בין מאי 1700 למרס 1779, ובמכתבי בנו במאי 1783, שבהם פירט את תרומת אביו לאינטרסים של בריטניה.

שמואל סומבל היה אחד האישים היהודים הידועים בתקופה זו. יליד מרוקו שהתחנך בצרפת, והתקרב לחצר עוד לפני עלות מוחמד לכיסאו. נשלח לדנמרק ב־1751 לשם הכנת משא ומתן על הסכם בין שתי המדינות, שנחתם לאחר שנתיים. מצוי עליו מידע עד פברואר 1782, כמי ששימש בתור אחד ממזכיריו של הסולטאן, ובין השאר היה מופקד על ביצוע הוראותיו של הסולטאן להשגת נשק מבריטניה, וכן לשחרור שבויים בריטים שהיו במרוקו. ב־1766 סייע בשחרור שבויים צרפתים ובהשגת הסכם שלום עם צרפת. שנה לאחר מכן היה לו חלק במשא ומתן לשלום עם ספרד. ב־1778 מסר מידע לבריטים על ספרד ויחסיה עם מרוקו. הוא נאסר שלוש פעמים ב־1769,1767 ר1780, ושוחרר תמורת דמים מרובים, וכך השביע את תיאבונו של אדונו הסולטאן. נפטר ב־28 בספטמבר 1783 ונקבר בטנגייר.

שלמה בן ואל׳ד פעל לצדו של סומבל בתור מזכירו של הסולטאן. ב־1766 נזכר בתור יהודי החצר יחד עם שמואל סומבל. לפי מקור מיום 18 באוגוסט 1773, הוא היה כותב מכתבים בשם הסולטאן.

ישעיה בן עמור, יעקב בנידאר, חיים טולידאנו ומסעוד דילאמאר נשלחו על ידי הסולטאן ללונדון, לשם רכישת נשק וחידוש הסכמי השלום עם מלך בריטניה.

ישעיה בן עמור, יליד גיברלטר, כיהן בתור מזכיר ומתורגמן לאנגלית בשירות הסולטאן. בתחילת 1768 נשלח לגנואה לשם קשירת יחסים דיפלומטיים עם מרוקו. בעקבות ביקור זה יצאה יחד עמו משלחת מגנואה למרוקו לעריכת הסכם מסחרי. אותה שנה הוא ביקר בגיברלטר לשם השגת תחמושת לצבא הסולטאן, דבר שהיה כרוך בקשיים. באוגוסט 1770 נשלח שוב לגיברלטר כדי להיוועד עם המושל הבריטי, ללוות את הקונסול הכללי הבריטי סמפסון לסולטאן ולשמש בתור מתורגמנו. במרס 1772 נשלח על ידי הסולטאן ללונדון, וב־31 במרס הגיש מכתב לשר החוץ הבריטי, שבו הציג עצמו כמשרת נאמן של הסולטאן וסוכנו. מטרתו היתה להשיג מהנדס וצוות מקצועי שיבואו לטנגייר לתיקון הרציף והמעגן של הנמל, שניזוק לאחר שהעיר הופגזה על ידי ספרד. המידע האחרון עליו הוא מ־1791, כשהיה ממונה על הבנייה הנ״ל.

יעקב בן אברהם בנידאר, יליד גיברלטר, ובתור שכזה אזרח בריטי. ב־1765 התבקש על ידי מושל גיברלטר לשמש סגן קונסול בטנגייר, תפקיד שמילא עד פברואר 1768. במאי 1770 הוצע לו לשמש סגן קונסול במוגדור, בהיותה עיר חשובה לאינטרסים המסחריים של בריטניה, והגיע לשם ב־1771. הוא הוזמן לסולטאן, ובמשך שלושה וחצי חודשים של שהות במכנאס (מאמצע דצמבר 1771 עד סוף מרס 1772) יצר קשרים עם הסולטאן. הסולטאן שיגרו ללונדון, והוא הגיע לשם באוגוסט 1772, וב־19 בחודש התקבל על ידי המלך גיורג^, השלישי (1760־1820). בקשתו לקבל נשק ותחמושת לא נענתה, ושליחותו לא הצליחה, אבל הוא נשאר בלונדון עד 1785.

סי׳ אהרון שיר לחתונה למשפי אסודרי,

(לחן אבייאדי אנא)

אדיר ונורא, רם שוכן ערץ, ברך זיווג זה, כבית פרץ וידגו לרוב בקרב ארץ.

הגדל והרבה כבוד ביתו, שלו יהיה מכון שבתו, וזרעו יגדל וירש ארץ, וידגו לרוב בקרב ארץ.

רוב טובה יראה, ויעלה מעלה, פריו בעתו, יתן סלה יפרה וירבה ויעלה ארץ, וידגו לרוב בקרב ארץ.

נכון ליוצרו לשמור פקודיו, תורות וחוקים יקיים יחדיו, כאשר ציוה יוצר הארץ, וידגו לרוב בקרב הארץ.

סי׳ אני אהרון למשפי אסודרי

שיר זה חיברו לגאולת אדמות ארץ ישראל. (בזמן שהקים חברת ״חיבת ציון " במקנס מרוקו).

אשא עיני מרום, אל אל עליון,

שוכן רומה שפריר חביון, יבנה נא עיר ציון.

נחזה הודה, ותפארת כבודה, מכלל יופי ציון.

ירונו עמי, יגילו יצהלו, קולם משיר ציון.

אשבח ימיני, ידבק חיכי ללשוני, אם אשבחך ציון.

הבו עזרה, יקר ועוז, לחברה שמה ״חיבת ציון״.

רב הילולה, נשגב יקר פעלה, לראות בטוב ציון,

נא צור חילי, הנס נשא את דגלי, על הררי ציון.

שיר סי׳ אהרון חזק מוסר השכל

אל אחי אקרא עדה טהורה, זכרו מורא יום דין הנורא.

העולם הבל, וסופו אבל, בציץ נובל, כל אשר נברא.

רבים הוצלחו, ששו שמחו, בצל ברחו, חיש קל מהרה.

נלאו יגעו, חרשו וזרעו, פתאום נסעו, חנו במרה.

חזק רם נישא, עיני אליך אשא, חטאתי תשא, אליך אקרא.

שיר לסיום גמרא, סי׳ אהרון אסודרי חזק.

(לחן אביע אומר)

אהלל אקרא, ליום זה קדוש ונורא, ושבח אומרה לאל על סיום גמרא.

הטו אזניכם, מחלו לי על כבודכם, כי אשא לבניכם רבותי כתר עטרה.

רבה שמחתי, כי בתורה נחלתי, לכן אמרתי עת לשמוח ולא אירא.

נגיל כולנו, ביום זה ראו עינינו, כי הוא חיינו ועליו תובע נהרה.

אכלו מעדנים, שירו בעוגב ומינים, כי לנו בנים נודעת חיבה יתרה.

סעדו לבבם, שמחו בטוב בעיניכם, יום זה הוא לכם גדול וקדוש ונורא.

ושבח לכם, ושכר תקחו בידכם, ותקנו פגמיכם באכילה האסורה.

דודים ורעים, מה טוב הוא יום זה מה נעים, בו נהיינו נודעים, לתהלה ושם תפארה.

רדבו בחיבה, ללמוד עוד ברוב אהבה, מסבת בבא אחת מהם לא נעדרה.

ישמח אבינו, ותגל גם יולדתנו, יאמרו אשרינו ופניהם יאירו כמנורה.

חזק רם ונישא, נא רחם עדה קדושה, ולה החישה ישועה בזכות התורה.

בחברה הזאת חוסנו המוסרי של האדם לשאת ולתת באמונה, הוא הקנה מידה ליחס של החברה אליו. ואין כאן הכוונה למעמדו החברתי מבחינה כספית, זו היא חברה שהעדיפה את אלה העמלים משכימי קום ומרוויחים את לחמם בזיעת אפם, מאלה המשיגים אותו בקלות יחסית. ובעיקר אלה שמקומם לא נפקד מבתי כנסיות ובבתי מדרשים השכם וערב. אלה שבשבתות ישבו על ספסלים ורבצו על מחצלות מחוסר מקום, ושתו בצמא כל מילה שיצאה מפי הדרשן בבית המדרש. אלה הם אנשים שרכושם החשוב ביותר הוא חוסנם המוסרי הדתי.

עושר ועוני הם מושגים ערטילאים בלבד לגבם. כל אחד למד את אמרות חז"ל הידועות, איזהו עשיר השח בחלקו. מנהיגי הקהילה ורבניה, משך דורות הכירו בחשיבות של הכורח לקיים את ההרגשה של יחד. המושג של עושר ועוני התבטא בחלוקת הנטל של הקהילה, על מי יוטל יותר ומי ייתן פחות.  כזה היה המצב בין בעלי העסקים. הגישה החברתית המקובלת בין היהודים הייתה מחוסרת הפניה בעלת המושג " אדנות " כמו למשל לפנות למישהו בקריאה אדוני, על פי רוב יתקן אותך, אפילו את תבטא אותה בשתי שפות. בן יהודים הנמצאים בקלחת אחת, יגידו לך כי תואר האדון ניתן רק למלכו של עולם, שהוא אדון הכל.

תלות ודו קיום.

הייתה מילה נפוצה בלקיסקון היהודי בעלת משמעות רבת פנים, והיא " המילה " אחי " והיא תמיד תבוא אחרי מילת הסכמה או סירוב בענייני משא ומתן וכו..לעומת זאת הפניה הכפייתית לגוי הייתה יאסידי ( אדוני ), וחס ושלם שיהודי ינסה לדלג על המלה אדוני ואפילו לגוי מכר, שכן או חבר, הוא יראה בזה עלבון ויתבע לתשלום מהם. כילד, קשה היה לי להבין מדוע ! שאלתי פעם אדם מבוגר, שהסביר לי כשיהודי אומר למישהו , אדוני , ברור שהוא מתכוון לבורא עולם, הסבר שלא שכנע אותי, זה למדתי על בשרי כשניסיתי להתחמק מצורת הפניה החד צדדית הזאת, שילמתי עבורה בנזיפה ולפעמים מלווה בכף יד על הראש, מעין אקט מעליב מידי אותו ערבי, מכובד או נקלה.

מבחינה זו הם לא נתנו לך רגע לשכוח שאתה אזרח ממדרגה שנייה. ולפעמים מעבר לכך, ולאו דווקא בגלל שאינך רצוי בארצם. בלבם הם יודעים שבלעדיך תתבטל העליונות שלו כשליט בעל החסות של איש החסד. היהודי הגלותי קיבל על עצמו את הקביעה הזו כדבר שנתן לחיות אתו, כי כביכול זה נהיה טבוע באופיו מאז גלה מארצו. הסדר זה עובד ברובד העליון של הממסד, והיהודי נזהר בקפדנות לקיים את חלקו זה מאות בשנים.

ובמצב כזה כמובן מאליו שתיווצר תלות הדדית בין היהודים ובין הערבים, תלות מעניינת בין החזק והחלש, והיהודי המכיר בחולשתו קיבל את התופעה כדבר מובן מאליו, וידע לתמרן בהתאם. ובעיות שלא מצאו את פתרונן. הגיעו אל היהודי " החוזה ", וחילה לו להתחמק באיזה תשובה לקונית שהוא לא יודע וכדומה, הוא פשוט לא יאמן ויקראה בזה דחייה והתחמקות.

הכאב של החרפה.

סיפור אמיתי " ליהודי בשם ישראל " ז"ל, היו חברים מוסלמים מרוקאים למקצוע, כמו להרבה יהודים. ובין אלה מחבריו של ישראל ז"ל, היה אחד שלא עשה שום דבר מבלי לשאול את דעתו. שמו מוחמד, כמו לרוב הערבים. והנה למוחמד היית בעיה מאוד רצינית, כי מוחמד נשוי לאשתו הנוכחית זה למעלה מחמש שנים ללא ילדים. וכמובן במצב כזה תלה האשמה באישה שהיא עקרה ! ואם כך אין לו בו שיישא את שמו, אז ביתו של מוחמד חרב עליו. ישראל ז"ל שהצטיין במין תמימות מפליגה, שאין לה ולא כלום עם הדימוי של יהודי היודע הכל, לקח את העניין ברצינות לפתור את בעייתו של מוחמד. אנחנו כילדים צחקנו מכל עצה או רעיון שהוא הציע או נתן, ובמקרה זה ישראל ז"ל הביא דוגמאות ממקרים דומים אצלנו, ויעץ חערבי לחכות עוד מספר שנים לפחות שבע עד עשר שנים.

הערבי שהיה אדם קצר רוח, לא מצא כל הגיון בעצתו של ישראל, בזבוז זמן כזה וחרפה כזאת אינו יכול לשאת, במיוחד שדתו מאפשרת לו להתפטר ממנה בלא כלום ובשמן קצר. וכל מה שעליו לעשות הוא " להגיד לה " הנה את מגורשת לפני עדים פעמיים. ואם אמר לה פעם שלישית הרי היא אסורה עליו עולמית ! ורק אם יבוא אחר וייקח אותה לאישה כדין, ויגרש אותה אחר כך, אזי יהיה מותר לו להחזיר אותה.

ישראל ז"ל לקח את בעייתו של מוחמד ברצינות, ובעשותו את דרכו יום, יום מהבית לחנות. היה עובר ליד קבצנית ערביה, ושם לב לנערה היושבת לידה שסייעה לה במלאכתה. רעלה גדולה כיסתה את פניה של הקבצנית, ורק קולה נשמע.

הילדה החזיקה קערת עץ בידה, לקלוט את הפרוטות הנזרקים לתוכה, ודרבנה את העובר ושב בניגון נוגה המעורר חמלה, התחלקה בו עם אימה, כל אחת לפי תורה. ישראל ז"ל בראותו את הילדה של הקבצנית, אורו עיניו וקבע בלבו, זאת תהיה אישה פורייה למוחמד. זרק מטבע לקערה של הקבצנית, גודלו של המטבע הניח דעתה של הקבצנית שהרעיפה מטר ברכות על מטיבה, והוא גחן לידה בלי גינוני טכס מיותרים.

כי בנסיבות כאלה ישראל ניגש ישר לעניין ואמר לה, גברת, יש לי בעל לבתך, וכיד הדמיון הטובה עליו לא חסך בשבחים על חתנה לעתיד, וגם הבטיח לה מוהר שמן, שהיא תקבל עבור ביתה. ישראל ז"ל בטוח בהצלחתו, פנה למוחמד ובישר לו על המציאה שהשיג עבורו. הלה נדהם מפני שהוא עדיין לא אמץ את ההחלטה לגרש את אשתו, וזה כבר מצא אחרת במקומה. בפיו של ישראל ז"ל נמצאה תשובה מוחצת, שמעני " יא סידי ", הפתגם הערבי אומר, שאין שופכים מים מצויים, עד שמוצאים אחרים תחתם. והנה מצאת לך מים חיים ומרעננים, ועליך רק להחליט.

ובשביל לראות זה לא עולה לך כסף. ורכן מוחמד החליט לראות הציץ ונפגע. בשבילו, זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. הקבצנית גילתה התנגדות מעושה לגילו של מוחמד שזה מזמן עבר את גיל השלושים. ואם בכל זאת נפשו חשקה כל כך בביתה, יהיה עליו להגדיל את המוהר מעבר למה שנקב. ישראל ז"ל שעמד על סחטנותה המופגנת של הקבצנית, גער בה על כך שלא די לה בכך שבתה זכתה בשינוי מעמד כזה. מביתה לש קבצנית רחוב, לאשת " אדון " גבירה שמעתה גבר זר לא יראה את פניה, וכך המקח נגמר.

הקבצנית קיבלה את שלה, מוחמד קיבל את שלו וזכה באישה צעירה בביתו. אך אליה וקוץ בה. מוחמד גילה מה שישראל ז"ל לא יכול לגלות לו. היא התנהגה בבית כמו ברחוב, כהרגלה מימים ימימה. לא רחצה ולא התרחצה, תבשיליה היו תפלים ודוחים. מעבר למגרעות אלה, נראה שהיא מעולם לא הוכשרה לכך להיות גבירה בעלת בית. גם תקוותו היחידה שתעמיד לו צאצאים נגוזה ולא עלתה יפה. היא הייתה פסיבית לכל דבר. על כעסו וקללותיו היא לא ענתה, אפילו על מכות לא הגיבה, והתייחסה לכל בשלוות נפש מוחלטת וכך כל מעישה ומחדליה של פטמה ( דומני כל היה שמה ) הביא אותם מוחמד לפני ישראל ז"ל.

בכעס ובהתמרמרות מקונן מוחמד על מר גורלו, על שהתפתה להחליף גברת אמיתית בלכלוכית אחת מהרחוב. תשמע יא סידי מוחמד : אומר לו ישראל ז"ל, מה לך כי תלין, הרי כולו מן אללאה, ואם יולידוך תוליד, ואם יחיוך תחיה, ואם ימיתוך תמות. אך עצה לי אליך, המשך לנסות אשתך הצעירה ואינשאלללאה תביא לך בן זכר, וזה יהיה שווה את הכול. רק אל תתייאש. מוחמד המשיך לנסות – ובאיושו עשה ביקור אצל רופא שגילה אצלו התחלה של שבר, ונתן לו מרשם לקנות חגורת שבר.

החגורה הייתה כה מסובכת שמוחמד לא ידע מהיכן להתחיל ומהיכן לסיים. ומשום מה אני הוא שזכיתי לקרוא בשבילו את ההסבר המצורף לחגורה, והכין עליו להרכיב אותה…בלווי השרטוט המתאים והדגמה. איך יצאתי מזה. אל תשאלו.

מנורה, שופר ולולב במסגד בעזה

הטור המכוון של זאב גלילי….

 אנו מביאים כאן מסמך יחיד במינו. דיווח של חוקר שלא ידע לאות באיתור ובתעוד השרידים היהודיים של עזה. הגילויים שבמאמר זה יזכירו לכולנו שעז  היא חלק מארץ ישראל. ישכר גולדרט ז"ל היה חוקר מובהק של ארץ ישראל והמאמר פורסם בהסכמתו בשנת 2009.  

                                             – מאת: ישכר גולדרט –

"זכיתי להיות היהודי והחוקר האחרון שצילם את המנורה הזו לפני שהושחתה ע"י בני עוולה. במסגרת המחקר שערכתי, החל משנת 1969, על ההיסטוריה הגיאוגרפית של עזה, שמתי דגש באופן טבעי על ההיסטוריה היהודית של חבל ארץ זה.

"הרבה מאד מימצאים גיליתי – חלקם לא פרסמתי עד היום מחשש עינא בישא של ונדאליזם ע"י המקומיים. יחד עם זאת קשה להאמין כיום לאיזה שיתוף פעולה חיובי זכיתי מכל חכמי ההיסטוריה הישמעאלים, אליהם פניתי בבקשה למידע. כל זה בתחילת שנות ה-70 ולפני שגברה העוינות הקשה של הפת"ח ואחר כך ניצני החמאס.

http://www.zeevgalili.com/2009/07/5109

למאמר המלא, נא להקליק על הקישור

מוגאדור שסבלה גם מהבצורת החמורה בשנת 1818 ומההפצצה הרצחנית של הצי הצרפתי בפיקודו של הנסיך דה־ז׳ואנוויל  (Joinville) ב־1844, שוב לא תחזור לחיים פעילים קודם שהמלך עבד אל־רחמאן (1859-1822) יחליט, בלחץ צרפת, לפתוח את שערי ממלכתו לסחר האירופי. אך בהיותו ער לסכנות האורבות לכלכלת ארצו מהפעילות הנוצרית, הוא מצא לנכון להעניק מספר זכויות־יתר לתג׳אר, היחידים מבין אנשי העסקים שבמקום, שהיו מסוגלים לעמוד בתחרות האירופית.

בדומה לסבו קרא המלך לסוחרים יהודים נוספים לבוא ולהשתקע במוגאדור. בין הבאים היה גם שלמה קורקוס, מייסד שושלת קורקוס בעיר זו. כשברשותו ט׳היר מינוי מטעם הח׳ליפה של מראכש מולאי מחמד(ראה מיסמך מס׳ 1), הוא יצא ב־1843 למוגאדור, שם שלח, שנים אחדות קודם־לכן, את בנו אברהם, על־פי בקשת המלך. שלמה קורקוס לא עזב לחלוטין את עיר מולדתו מראכש אלא ב־1847 והשאיר שם כממלאי־מקומו את שני בניו דוד ויעקב, וזאת באישור השלטונות. באותה שנה נצטווה על־ידי המלך לגבות את החובות שהשאיר במוגאדור המשנה לקונסול בריטניה, וילצ׳יר(Wiltshire), אשר עזב את המדינה מבלי לשלם למכס סכום של 180,000 מת׳קאלי.

לאחר פטירת אביהם ב־1853 ירשו אברהם ויעקב קורקוס את מקומו במוגאדור, בעוד בן דודם חיים״' טיפל בענייני המשפחה במראכש. שני האחים נתמנו כמקובל על־פי ט׳היד מלכותי מהשביעי לרמדאן 1273 (ראה מיסמך מס׳ 2), וכשברשותם רכוש גדול שהקנה להם מידה לא ־מבוטלת של עצמאות כלפי המח׳זן הם נהפכו בהדרגה לשניים מ ״בין הסוחרים החשובים ביותר״ של הממלכה.

עסקיהם הענפים הקיפו כל ענפי המסחר. הם היו יבואנים של טכסטיל, נרות, סוכר ותה (המשקה ״הלאומי״ של מארוקו מאז המאה השמונה־עשרה), יצואנים של תבואה, שקדים, נוצות בת־יענה, שמן ארגן, גומי, עורות, ענבר, וכן שימשו כספקיו הפרטיים של המלך ושל בני המלוכה. הללו הזמינו אצלם כל אשר ביקשה נפשם, למן תלבושות ייצוג ועד… טבלאות שוקולאד לילדיהם.

קשריהם המשפחתיים־עסקיים המסועפים, שחצו את כל הריכוזים היהודיים הגדולים של הארץ, מן הצחרה עד לים־התיכון ומטנג׳ר ללונדון ולמארסיי דרך ג׳יבראלטאר ווהראן(Oran), ההגנה האפקטיבית שניתנה להם מטעם השלטונות(ראה מיסמך מם׳ 2) : יחסי הידידות העמוקה שהיתה בינם לבין נציגיו הבכירים של המח׳זן (ראה מיסמך מס׳ 3); העזרה שהושיטו להם הפקידים המקומיים באספקת נתונים בעלי חשיבות מסחרית (תנודות המחירים המקומיים, מצב הדרכים, הבטחון השוטף וכד׳) כשרונותיהם וסגולותיהם — כל זה איפשר לתג׳אר היהודים בכלל, ולבני משפחת קורקוס בפרט, לעמוד בהצלחה במיבחן התחרות האירופית. הארכיונים באירופה משופעים בדו״חות של סוחרים צרפתים, בריטים, או בלגים, המתלוננים ״על שנאלצו לעזוב את המדינה בהפסדים גדולים לאחר שנוכחו לדעת שאי־אפשר להתמודד עם החברות היהודיות״.

בהעדר כל סיכוי לפגוע בהם ניסו אפוא הקונסולים ואנשי־העסקים המערביים להתקרב אליהם ולשתפם בעסקיהם במארוקו. ואכן, כאשר החברה הימית פאקה  (Paquet) החלה ב־1863 להפעיל את קוויה בין מארוקו לצרפת, היו כמה סוחרים יהודים מבין הרוכשים הראשונים של מניותיה: קורקוס, אפריאט, עקוקה ואוחנה ממוגאדור, וכן לסרי מרבאט. ואחר־כך כאשר קבוצת האחים פרייר מפאריס הקימה ב־1881 את ״הבנק הטראנסאטלאנטי״ היא בחרה בבני משפחת קורקוס כנציגיה במראכש ובמוגאדור.

עד לשנת 1857, חב הנציגים הקונסולאריים של המעצמות נבחרו מבין הסוחרים היהודים בני־המקום; י. סרויה מרבאט הוא בלבד ייצג ארבע מדינות: בריטניה, ארצות־הברית, ספרד ופורטוגל; ש. סומבל וי. בן־דהאן ייצגו את צרפת בקאזאבלאנקה, ור. מקנין וא. דלאונטה(שריקי) היו נציגיה במוגדור; בטיטואן, היה י. בן־זקן סוכן קונסולארי של שוודיה, ובסאפי, דלאונטה היה נציגה של סארדיניה.

מינויים אלה לא תמיד היו לרוחם של השלטונות המארוקאיים וזה היה הרקע לצינון היחסים שחל ב־1857 בין משפחת קורקום והארמון, כאשר אברהם נתמנה לייצג את ארה״ב במוגאדור. רק לאחר חמש שנים נתן השולטאן את הסכמתו לכך עם חידוש המינוי לתפקיד תאגיד אל־שולטאן. במסגרת המאמצים להחזרת היחסים לתיקנם, מן הראוי לציין את התערבותה של אלמנת שלמה קורקוס, אשר פנתה אישית לוזיר הגדול אל־טייב אל־ימאני למען בניה. התשובה החמה (ראה מיסמך 3), שלה זכתה הגב׳ קורקוס, מראה עד כמה היו הדוקים היחסים בין ״המשפחות הגדולות״ היהודיות והמוסלמיות של הבורגנות המארוקאית. ידידות זו, שניתן להסבירה על רקע של שירות משותף בצילו של המח׳זן וכביטוי של אינטרסים משותפים וסולידאריות ״מעמדית״ משותפת, מתגלה במסיבות שונות ורבות: שמחות משפחה או אבל, ביקורים הדדיים, חליפת מתנות, שרותים הדדיים וכיוצא באלה.

כמעט בלי כל קשר למצב הכללי של היהודים, הגורם הדתי לא הפריע כלל ליחסים ההדוקים שנרקמו בין ״המשפחות הגדולות״. היה זה בגדר נתון חברתי, בעל משמעויות ידועות מראש.

בספטמבר 1863 לא היה צורך אפוא להסביר כלל לוזיר אל־טייב בן אל־ימאני, שלרגל החגים לא יוכל אברהם קורקוס לשלוח למראכש את שלושים התלבושות שהוזמנו אצלו על־ידי המלך. וב־1865 ראה שר־הכספים מחמד ן׳ אל־מדני בניס כדבר מובן מאליו, של״ידיד אברהם״ אין זמן להתפנות לעיסקה מסוימת בגין הכנותיו לעלייה לרגל למקום קדוש ליהודים, מחוץ לעיר. וכן לא ראו השלטונות שום דפי בכך, שפנו אליהם מטעם משפחת קורקוס בעניין הקמת רובע יהודי חדש במוגאדור, או אפילו בחלק שנטלו אברהם ואחיו יעקב בארגון המסע של סר מונטיפיורי במארוקו.

בטוחים במעמדם ויתרו שני האחים ב־1866 על תפקידיהם הרשמיים כאות מחאה נגד מדיניות השולטאן בענייני מכס. אלא שהניתוק לא ארך יותר מחודשים אחדים, והוא לא מנע בעד הוזירים להמשיך ולהתייעץ אתם לפני כל מינוי חשוב במוגאדור ולפני כל החלטה הקשורה בפיתוח הנמל. בסוף שנת 1867 קיבלו אברהם ויעקב בחכירה את דמי־המעבר של סחורות המובאות למוגאדור, לתקופה של שלוש שנים. את הזיכיון שניתן להם — בראש קבוצה של אחד־עשר סוחרים ותמורת 200,000 מת׳קאל — הם השיגו, כדברי אל־טייב, ״על אף שיותר מאיש אחד ניסה לשדל את השולטאן נגדכם: אך אדוננו, האל ינצרהו, לא שם לב לטענותיהם״.

שני האחים הלכו לעולמם ב־1878 וב־1883; את תפקידיהם העביר כמקובל השולטאן מולאי אל־חסאן הראשון(1894-1873)לידי יורשיהם: לשני בניו של יעקב, דוד וחיים (הסבא של דוד קורקוס מירושלים) ולבניו של אברהם, מאיר ואהרון. שני האחרונים עזבו, כעבור כמה שנים, את עסקי המשפחה והתמסרו לענייני תורה. אך המדינה עצמה חיתה את שנותיה האחרונות כארץ עצמאית. בדומה לבורגנות המוסלמית מפאס, שגם זו עלתה לגדולה בזכות חידוש המגע עם אירופה במאה התשע־עשרה, בני משפחת קורקוס ועוד כמה תג׳אר יהודים הסתגלו בקלות למצב החדש שנוצר על־ידי הפרוטקטוראט. למרות חלוקותיו המרובות, איפשר עדיין הרכוש המשפחתי לחיים קורקוס(ב־1924), לבנו יעקב(שנפטר ב־1951) ולנכדו דוד לנהל עסקים ענפים בערי מוגאדור ואגאדיר. אך מאז 1912 חל שינוי חריף בנוף הכלכלי־פוליטי של הממלכה. בין משפחת קורקוס לבין הארמון ניצב מעתה הנציב העליון הצרפתי; בינה לבין הקאידים המקומיים ניצבים מעתה ״המפקחים האזרחיים״, ואין צורך לומר כל אלפי המתיישבים, הבנקאים ואנשי־העסקים מצרפת, שהגיעו למארוקו בזכויות־יתר מיוחדות בעקבות ליוטי, וצמיחתן של ״האליטות החדשות״, לגביהן כל אופציה היתה בעלת משמעות תרבותית מפליגה.

פתח דבר ־ המחבר ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עוצמה ירבה

אודה לה׳ על אשר זיכני להוציא לאור את ספרי ״אבני זיכרון לקהילת מראקש״ ״שמתי פני כחלמיש ואדע כי לא אבוש״, וזאת משום סקרנות נעורים הטבועה בדמי.

חכמי מראקש, היו לי למקור לא אכזב אשר הטביע בי את חותמו, מקור מחצבתם חובק עולם ומלואו, טרם ימי טור הזהב ומעבר לו. שורשיי הטבועים בשורשיהם, פרשו לרגלי רשת סבוכה ועדינה אשר בה הנסתר רב ועצום על הנגלה. ואבני המצבות שהיו לי לעדות נאמנה, גם שם חסכו במלים שחלילה תהיה מלה שתרבה בשבחו של האיש, כי ״האיש משה ענו מאד״. הכל נכתב במידה רבה של צניעות וענוה. ועל כך, גם אני במלים חסכתי, ורק על מה שזכרתי, ראיתי ולמדתי, לספר ידעתי. דבריהם ומורשתם שהשאירו לנו הם – הם זיכרונם, ותפילתי שלא יהיה זה אני שבא לתקן, ונמצא חלילה מקלקל. רק לומר דברים בשם אומרם, בזה השתדלתי. כי נכסוף נכספתי להוסיף ולא לגרוע, לדובב, להאזין ולשמוע. ואם פה ושם מעדתי, לא בזדון חלילה. ומה שהביאני עד הלום למרות שבמקצועי איני חוקר ולא הסטוריון, פירטתי בפתיחה לפרק ג עמודים פו־פח. ואם זכרוני הדל היה לי למכשלה, הנה על זה אני באתי לבקש מחילה. ואני תקוה שהקורא הנבון יסייע בידי, ולכף זכות לדון אותי, ומשכורתו מאת ה׳ תהיה שלימה.

וזכות תורתם של רבותינו חכמי מראקש זצ״ל אשר טרחתי ועמלתי להציב גלעד לזכרם, תעמוד לי ולבני ביתי הי״ו, אכי״ר.

כעתרת חביב איבגי

הספר אבני זכרון לקהילת מראקש נועד להציב גל עד לאחת מקהילות ישראל במגרב, עתיקת יומין ורבת אוכלוסין. אשר איתרע מזלה והשתמרו רק מעט ממקורותיה בכתובים, יצירות חכמיה ותיעוד קורותיה. הרוב הגדול אבד בצוק העתים. מר חביב איבגי בן העיר מראקש אשר כאב את אובדן מקורות תולדותיה, ערך שלשה מסעות למראקש, להתחקות אחר עברה ולדובב חלק ממצבות קברותיה ששרדו לפליטה, של חכמים ואנשי מעשה שפעלו בתוכה, הוסיף להן מה שחרות מזכרונו מימי נעוריו במלאח של מראקש, והנכתב על קהילה זו, ושיחזר תמונה מעברה המפואר של קהילה ברוכה זו, ושכמ״ה.

סיפור תרבות

יהודי תוניסיה וארצות מוסלמיות אחרות

ירון צור

הקדמה

מטרתו של ספר זה חורגת מהיקפו המצומצם. ייעודו המקורי היה לספר מה קרה מבחינה תרבותית ליהודי ארצות האסלאם בזמנים החדשים. כוונתי הייתה לתת בידי תלמידים שמשפחותיהם באו מארצות אלה כלים להבין את תולדות משפחותיהם, ולפתוח צוהר גם לחבריהם, שמשפחותיהם באו מארצות הנצרות, להכיר דפים בהיסטוריה של אזור תרבותי אחר. הספר נועד לספר לאלה ואלה לא רק מה קרה ליהודים אלא גם מה אירע אגב כך למוסלמים, אנשי חברת הרוב בארצות אלה.

ואולם משניגשתי לכתוב את הספר חשתי שאם אנסה לגולל את סיפורן של כל ארצות האסלאם ושל כל יהודיהן, מרוב עצים לא יראו את היער והתבשיל עלול להקדיח. לכן העדפתי להתמקד בארץ אחת – תוניסיה. בארץ זו חיו אוכלוסיות מוסלמיות ויהודיות מגוונות, וסיפורו התרבותי עשיר דיו בכדי להעלות נקודות מוצא להרחבת ההיכרות עם מיעוטים יהודיים אחרים בארצות האסלאם, מתימן ועד תורכיה, ממרוקו ועד איראן. עם זאת, לא אמנע מלהתייחס לארצות אחרות, ואעשה זאת במיוחד לגבי התקופה שבין שתי מלחמות העולם.

לישראלים יש עניין מיוחד בסיפורם של יהודי תוניסיה, סיפור המתרחש בתוך סביבה מוסלמית ערבית. אחרי ככלות הכול העולם המוסלמי מקיף אותנו, ואנו חולקים עם הערבים ארץ אחת. אמנם בין ישראל של תחילת המאה ה־21 ובין תוניסיה של שלהי המאה ה־19 וראשית המאה ה־20, התקופה שבה מתמקד הספר, מפרידים פערים גדולים, של מקום ושל זמן. ובכל זאת לרבים מן הנושאים שיעלו בו יש זיקה לבעיות המטרידות את הישראלים היום: מה היו נקודות המפגש התרבותיות בין היהודים לערבים המוסלמים בעבר? כיצד התפתח מפגש זה בדורות האחרונים? האם חלה התקרבות בין היהודים למוסלמים לפני ההתפרצות העזה של הסכסוך הערבי־הישראלי בשנת 1948, או שהם התרחקו אלה מאלה כבר לפני כן? שאלה נוספת נוגעת למה שאנו נוהגים לכנות ״הבעיה העדתית" – בעיית היחסים הלא־שוויוניים בין יוצאי אירופה ליוצאי ארצות האסלאם. האם

• זו בעיה ששורשיה במציאות הישראלית בלבד? או אולי ניתן למצוא לה מקבילות ושורשים בארצות מוצאם של המזרחים, באסיה ובאפריקה? ועוד שאלה המתעוררת מתולדות יהודי תוניסיה: האם יש קשר בין תרבות להגירה? תוניסיה היא מארצות ערב הבודדות שבהן לא היה רוב למהגרים מן המדינה לישראל דווקא. כמחצית מיהודי תוניסיה עלו לארץ, אך השאר היגרו לארצות אחרות, במיוחד לצרפת. מדוע חל פיצול שכזה ביעדי ההגירה של יהודי תוניסיה? מדוע לא בחרו כולם ביעד אחד? האם יש לכך קשר להיסטוריה התרבותית שלהם?

נסתפק בשאלות אלה וניגש לגופו של הספר. את סיפורם הכללי של יהודי תוניסיה השתדלתי לפרוט לסיפורים אישיים. גיבורו של הסיפור הראשון, הזמר נסים סרוסי, מופיע מעת לעת על מרקע הטלוויזיה. אם אינכם מכירים אותו, קרוב לוודאי שהוריכם שמעו את שמעו, שכן הוא שייך לדור שלהם. גיבור אחר, אולי המרכזי בספר •זה, הוא הסופר אלבר ממי, והוא קשיש מסרוסי. הוא עדיין חי בפריס בשיבה טובה ומשמיע את קולו מעת לעת. גם הוא אולי מוכר להוריכם, או להוריהם – סבא וסבתא שלכם. ככלל, לסיפור שאגולל בהמשך הדברים יש גיבורים רבים שעדייו חיים כיום, לאו דווקא בצמרת האמנותית והספרותית. זהו סיפורם של יוצאי ארצות ערב בדורות האחרונים, מסופר מזווית תרבותית ומן האספקלריה של ארץ אחת. רבים מן העולים מארצות האסלאם עדיין חיים בינינו. תקוותי שהם ימצאו בספר זה הדים לתולדות קהילותיהם, כפי ששמעו או כפי שהכירו בעצמם.

שערי ספרו

שלום פוני-כלפון

בקובץ ספורים זה, מתוארות דמויות שונות מתוך ההוי היהודי של קהילה ספרו שצמחה על אדמת מרוקו והחזיקה ביהדותה משך כאלפיים שנה. במשך דורות, נאבקו יהודים אלו לשמור על ייחודם בתוך סביבה עויינת בה סבלו רדיפות אין מספר. אמונתם המשיחית בתקומת עם ישראל בארצו, נתנה להם הכוח הנפשי והגופני להתגבר על כל הסבל והתלאות.

בכל גבורי הספורים האלה יוקדת אהבת עם ישראל ואמונה איתנה בנצח ישראל. משאת נפשם, היתה שיבת־ציון, אותה הגשימו מתוך אהבה וערגה משיחית מופלאה.

בני דור זה הגשימו את חלום הדורות ועקרו סופית מתוך גלותם הארוכה כדי לבוא לבנות ולהבנות בארץ־ישראל. הספר מתאר גלריה רחבה של דמויות של יהודים בני המלאח של ספרו, מתוך אהבה והבלטת אהבת החיים וההומור השזורים בקיום בו,.

הוצאת כרמל, ירושלים

איור ועיצוב עטיפה: גדעון דן ירושלים

הקדמה

מנהג היה לנו הקטנים, לאחר הארוחה הדשנה בכל ערב שבת, להתכרבל בשמיכת הצמר הגדולה שחיממה את גופנו הדל והיינו שמחים ומאושרים בנשמה היתירה שהשבת הביאה לנו בכנפיה. אמא בתווך, כמנהיג החבורה, ואנחנו סביב לה, ארבעה מכאן ושלושה מכאן. לא קל היה לזכות בחסד הגדול לשכב ליד אמא. לכן היה לנו תור ששמרנו עליו בהקפדה מרובה. בכל זאת, זה לא מנע סכסוכים וקנאה יתירה בינינו. מיד כשתפסנו כל אחד את מקומו תחת השמיכה, לא הרפינו מאמא עד אם סיפרה לנו סיפור מאלה שהיו באמתחתה למכביר, כמקור מים חיים, שופעים וקולחים מפיה שבת אחרי שבת. סיפוריה היו כמעין המתגבר, נובע, מפעפע ומרשרש. כל פעם הלהיב את דמיונותינו סיפור שונה מקודמו ורומם אותנו להתמזג עם דמויותיו וגיבוריו עד שהפכנו חלק והמשך לאותו סיפור אין סופי, עד בוא המשיח.

צל להבת מנורת הנפט שהאירה את החדר הגדול, היה מרצד על הקירות והאור העמום היה ממלא את החדר הטחוב צללים, צללים שאמא הייתה מפענחת פשרם וסימניהם. כשהווילון, שכיסה את עליית החדר המשמש לאחסון, היה זז, הייתה מפרשת לנו גם את זה והכל היה קשור עם ״שכנינו״. אלה הם השדים הגרים מתחת לנו. כל מה שעשינו היה צריך להיות לרצון להם. אם הרגזנו את אמא או אם לא צייתנו לה, ״שכנינו״ עלולים היו לעשות בנו שפטים. אמא הייתה כדרכה נשענת על הקיר ביושבה על המצע הגדול ששימש לנו למיטה, כשהכרית אחרי גבה, בינה ובין הקיר, והיא נאנחת מדי פעם בפעם. מבטה התועה והתוהה, היה כאילו סוקר את עמל השבוע החולף. בידה החזיקה כוס תה מהבהבת עם נענע, שריחו בישים את החדר, והייתה גומעת כל לגימה בהנאה גדולה. אנחנו הפצתו בה ללא הרף שכבר תתחיל לספר לנו את הסיפור כדבר המגיע לנו. היא ידעה שלא נתן לה לישון עד שתספר לנו את הסיפור, אבל נעם לה המשחק של ההפצרות והיא חייכה לקוצר רוחנו, טענה שהיא לא זוכרת יותר והוסיפה: — סיפרתי לכם כל מה שאני יודעת! מה אתם רוצים ממני שאמציא לכם סיפור מדמיוני? זהו מעשה של משוגעים. איזה חיים הם אלו שלא נותנים לי מנוחה גם בשבת? עיני נסגרות והם תובעים סיפור! אין לי שום סיפור! לכולישון וזהו. אתם מפריעים ל״שכנינו״ לישון והם עלולים להתרגז! אנחנו במצב רוח טוב ויודעים שרוגזה הוא רק למראית עין ועניין ״שכנינו״ אינו עושה עלינו רושם עוד, חוץ מן הקטנים ביותר בינינו שעדיין מאמינים בזה. לכן אנחנו עונים לה בלשונה ובחיוך ערמומי:

• גם ״שכנינו״ רוצים לשמוע את הסיפור! הם לא ישנים עדיין. הם יודעים שערב שבת עכשיו, והם מחכים לסיפור ואם לא תספרי הם יתרגזו ומי יודע מה עלול לקרות?
• • אלה לא ילדים אלה! אלה הם פֶגע רע! לא שמעתי אף פעם דיבורים כאלה יוצאים מפי ילדים. אתם לא מפחדים לדבר ככה ? הסו, פן יבולע לכם ! היא גומעת מכוס התה ומבטה נעוץ אי שם בקיר. לפעמים עקבנו אחרי מבטה ואז לבי היה זע כלשהו ממקומו וצמרמורת עברה בי. זו הייתה מעין רחמנות על אמא הרחומה. מה חיפשה במבטה לא היה קשה לשער. בימות החול לאחר פת לחם שיעורים וזיתים שחורים מצומקים או נזיד מרק סמיך, הייתי עולה על משכבי ומשאיר את אמא יושבת בשיכול רגליים, על הרצפה, על כרית רחבה עשויה שמיכות ישנות. מנורת הנפט הייתה מונחת על שרפרף לפניה והיא רכונה ועוסקת בטוויית כפתורים מחוטי משי צבעוניים מבריקים ורכים

  טווה הייתה במרץ ובשקדנות ובכל פעם שהעבירה את המחט בין חוטי הכפתור השזורים שתי וערב, הייתה מנענעת מחצית גופה העליון לכאן ולכאן כיהודי אדוק בשעת תפילתו כדי שהתרדמה לא תגבר עליה, כפי שהסבירה לי פעם. רק את גבה הכפוף ראיתי וכך הייתי מסתכל בה זמן רב, תפוס־הרהורים, הרהורי ילדות של מי שבגר טרם זמנו, עד שהכריעוני חבלי השינה ונרדמתי. לא פעם הייתי מתעורר במשך הלילה, מרים את ראשי ורואה את אמא והנה תמיד גבה כפוף וידיה חולפות בזו אחר זו עם המחט בידה, בכוונה רבה. לעתים הייתה שרה קינה חרישית ובוכה ומנגבת את עיניה בכף ידה או בכנף שמלתה. הייתי עצוב מאוד לראותה בצערה ובין אתנחתא לאתנחתא שאלתיה בקול רך וחנון:

  • מה יש לך אמא?

מן המערכת

עורך : אשר כנפו

חברי המערכת : ד"ר דוד בן שושן – קנדה

ד"ר אריק דלויה – צרפת

ד"ר אריאל כנפו

ד"ר מאיר נזרי

יהודית ממן

דוד בן זנו

נורברט בל-אנז'

התרבות ההיספאנית קשורה קשר אמיץ ליהדות מרוקו(אני מתכוון כאן אך ורק לשני הגירושים, זה של 1391 וזה של 1492). קשה לקבוע את תחומיה הגיאוגרפיים של תרבות זו. אחדים יגידו לי שדי בכך שנזכיר קהילות כמו טנגייר, תיטואן, לראש… ואת השימוש בשפה הספרדית. ברם, המסורות, המנהגים והתקנות מצביעים חד-משמעית על השפעת התרבות ההיספאנית על כל מרחבי מרוקו ואפילו עד אוראניה שבאלג׳יריה. אם ליהדות ההיספאנית יש היסטוריה עשירה מאוד, הקשורה בחלק מזמנה לנוכחות של האליאנס העולמית (נזכיר כאן את חגיגות 150 שנות האליאנס בכנסת ובאשדוד) ההווה שלה, במרוקו, בצרפת, בארצות אמריקה וכמובן בישראל מוחשי ביותר. החיוניות של .׳ יהדות מרוקו נמצאת ובולטת גם על גבי הפרסומים השונים וביניהם כמובן בייברית". די שנעיף מבט על תוכן הגיליון על שני חלקיו, העברי והצרפתי, המאמרים של רוברט אסרף, יגאל בן נון, מולי אנידזיר, אמנון אלקבץ, צמרת-רבקה אביבי, אריאל כנפו, דן מנור, מטילדה טאזיר, דוד בן שושן, יצחק אזנקוט, שמעון ועקנין, זוזיאן-מייר אסולין, סידניי קורקוס, נסים סיבוני, רפאל תורזימן, נסים קריספיל, אשר כנפו, רפאל בן-שושן, סעיד סייג, אליעזר בשן, מואיז בן הראש, מאירים כל אחד בדרכו פן אחר של יהדות זו. גם השירה באה לידי ביטוי בשיריהם של בלפור חקק, ריימונד כהן, חווה נתן, גיורג^, אמסלם, פיבי בן שושן, יוסף דדיה.

"ברית" הוא גם מקום התייחדות עם ההולכים והפעם הסתלקותם של מורנו ורבנו רבי יוסף עזרן זצ״ל, של רבי שמעון זפרני זצ״ל. "ברית" מצרה גם על הסתלקותם של גדולי עולם, הראשון לציון כמוהר״ר מרדכי אליהו וכמהור״ר רבי דוד עובדיה, זכותם תגן עלינו אמן.

כמו תמיד, "ברית" מציגה אמן מאומני יהודי מרוקו, והפעם, האמן בעל הפרסים הבין- לאומיים, אלברט בן חיים והמאמר המוקדש לו מאת יואלה בן שמחון. תודה מיוחדת למר פול דהן, מנהל המוזיאון של יהודי מרוקו בבריסל, שאיפשר לנו להשתמש באוסף החשוב שלו. קוראים יקרים, בלעדיכם, "ברית" לא יכול להתקיים, אנא, אל תשכחו לשלוח את השתתפותכם ותבוא עליכם הברכה.

נורבר בל-אנז' – מערכת ברית.

הרב מירושלים שקנה חמץ בפסח

שליחים רבים ממוסדות שונים מארץ ישראל הגיעו למרוקו לאיסוף נדבות ותרומות. ידוע הדבר, שהבאים מא״י נהגו לפי מנהגי ארץ ישראל. למשל יום נוסף בכל חג שנקרא יום  טוב דגלותא, לא חל על אלה שבאו מא״י ונהגו בו ביום חול. בשנה מסוימת הגיע רב אחד מא״י בשליחות למרוקו. ביום שמיני של פסח, שהוא יום חול בארץ ישראל. הלך אותו רב וקנה כיכר לחם בשוק והחזיק אותה בידו באופן גלוי לעין כל. כמה מאנשי הקהילה התנפלו עליו ואף רגמו אותו באבנים וקראו לעומתו: ״גוי, גוי, אוכל חמץ בפסח״ ואף איימו עליו לגרש אותו מהקהילה. גם אלה שהבטיחו לו כבר תרומתם למוסדות ארץ ישראל שנשלח בשמם, ביטלו את תרומותיהם. אמנם הרב עשה כמנהג ארץ-ישראל, אך לא נהג בצניעות.

דבר זה עורר שערוריה רבה בקרב הקהילה. השד״ר הוזמן לרב העיר שאמר לו: ״אמנם מבחינה הלכתית, לא עברת כל עבירה. כתושב ארץ ישראל, אינך מחויב לנהוג ביום שמיני של פסח כביום חג, שהוא רק יומא טבא דגלותא. לא כולם יודעים הלכה זו. אבל אתה התנהגת בחוסר חכמה ותבונה. עליך היה לקיים מנהג ארץ ישראל בצניעות ולא בפרהסיה״.

על אף דברי ההסבר של הרב, הקהילה החליטה בכל זאת להרחיק אותו שד״ר מהמקום, בי הוא חילל שם שמים ברבים.

השד״ר הכיר בטעותו ועזב הקהילה באכזבה ובמפח נפש. על זה נאמר מפי אבטליון, בפרקי אבות: ״חכמים היזהרו בדבריכם (במעשיכם), שמא תחובו חובת גלות… ונמצא שם שמים מתחלל״.

גילוי גופתו של רב שנרצח ע"י שודדים

שנה מסוימת הגיעה הודעה לקהילה שלנו, שרב וצדיק אחד בלכתו לבד בשדה ובידו תיק של טלית ותפילין, נהרג בשדה ע״י שודדי דרכים, בחושבם שבתיק שלו מצוי כסף רב. בהיותו רב וצדיק נודע, הרה״ג רפאל אנקווה – רבה הראשי של יהדות מרוקו, ביקש לעשות הכל למצוא הגופה ולהעבירה לקבורה בבית העלמין שלנו. הרב אנקוה אמר להם, שרק מכלוף דהאן (אבא שלי) יכול לעמוד במשימה זו, כי הוא היה ידוע בקרב ראשי החמולות והשבטים בקרב תושבי הכפרים הערביים המרוקאים. גילוי הגופה במקום בלתי ידוע היה מעשה קשה ומסובך. אבא, מתוך נסיונו הרב בכפרי הערבים, ידע באיזה מקום יכול לקרות מקרה זה. הוא גייס לעזרתו כמה ערבים חמושים, ואמר להם ״תיקחו אתכם כמות של בצל, פרה אחת, ורק דרכה נוכל לגלות, בעקבות ריח הבצל, איפה טמונה הגופה של הרב״. השיירה הלכה לדרך ובראשה אותה פרה. פיזרו את הבצל בשטח והנה במקום מסוים, הפרה עמדה והתחילה לגרד האדמה ברגליה. אבא שלי אמר להם ״כאן טמון הצדיק״. ובכך היה. הפרה, בריחה הטבעי גילתה את המקום.

הרב הובא למנוחות בעזרת אבא שלי, לבית העלמין שלנו ושם נקבר. שמו לא נודע עד היום הזה, אבל הוא זכה למנוחת עולמים בבית הקברות שלנו.

באותו לילה, אבא חלם חלום, ובא אליו אותו צדיק בלתי ידוע ואמר לו ״מצוה זו תעמוד לך כל החיים, כי הצלת אותי מקבורה באדמת גויים״.

הרב אנקווה לאחר ששמע את דברי החלום, אמר: ״ידעתי בתחושתי שרק מכלוף אדהאן – איש גיבור ורב חיל, הוא המסוגל לעמוד במשימה קשה זו. וזכות צדיק זה תעמוד לו לעד״.

אוּטוֹפְּיָה מִקָּזַבְּלַנְקָה

כתבי מכלוף אביטאן

"למה נהיה לאֻמות אֻמות ונלחם תמיד ונחיה ברע, נהיה

לעם אחד תחת ממשלה אחת, ולא נלחם, ונחיה בטוב."

"ומה היא האֻמה כי אם ציון וסמל לסדור האדם ויחודו

לעם אחד. והראשים והגונים והגזעים לא יבדילונו שממזג

הארצות באו ומה הוא גזעי וגזעך, מחומר אחד קורצנו ,

אב אחד לנו ובכדור אחד נחנו."

כך כותב מכלוף אביטאן (1960-1908), אינטלקטואל והוגה מדיני שנולד בקזבלנקה שבמרוקו ועלה ארצה עם משפחתו בשנת 1954 למושב בנגב. משנתו האוטופית ראתה אור לראשונה בקזבלנקה לאחר מלחמת העולם השנייה והתקבלה באדישות או לחלופין בהתנגדות לתפיסותיו המהפכניות. בכתביו טוען אביטאן לשוויון בין בני ובנות דתות שונות, ומציג חזון א-לאומי ועל-דתי, חזון תיאולוגי הנטוע באהבת הזולת ובאהבת הבורא. להשקפתו, האנשים בעולם אינם זקוקים לגבולות, למדינות ולצבאות; הם גם אינם זקוקים להגדרות לאומיות או דתיות הגורמות בסופו של דבר, ובאופן בלתי נמנע, למלחמות. הסדר בחייהם ינבע מחינוך לעבודת אדמה, מלאכה והשכלה, ומשמירה על שבעה עיקרים, ביניהם ידיעת אלוהים, אהבת אדם ושמירה על היגיינה. אלו יונהגו על ידי ממשלה עולמית שתעמוד בראש העם האחד שהוא למעשה האנושות כולה.

משנתו של אביטאן מעוררת השראה הן בתוכנה והן בצורתה: רעיונותיו האוטופיים, כמו הקריאה לאיחוד שלוש הדתות המונותיאיסטיות, הנשענים על עולם מושגים פילוסופי, כתובים בעברית ימי ביניימית בהירה ומרהיבה. אפשר רק להתקנא בעולמו האוטופי של אביטאן, שישראל והעולם של 2016 כל כך רחוקים ממנו. בנוסף, העובדה שמשנתו הכתובה נשארה עדיין עלומה מעוררת תחושה של אי-נחת ושל חוסר צדק הדורש תיקון, ומוסיפה נדבך נוסף לסיפורו של האינטלקטואל-האוטופיסט ממרוקו שנשאר אלמוני. מטרת אסופה זו היא להוציא את אביטאן מאלמוניותו ולחשוף שלושה מן הטקסטים המרכזיים שכתב: החוברות אשר האדם (1945) ובנין העולם ובריאת אדם חדש (1947) שיצאו לאור לראשונה בקזבלנקה; ומכתב הנושא את הכותרת "לראש האומה הישראלית" (1945), ומופיע כאן לראשונה

בדפוס. במהדורה זו תוקן הטקסט לפי התיקונים שהוספו למהדורתן הראשונה של החוברות. הכתיב והתחביר הפואטי של אביטאן נותרו על כנם, למעט במקרים בודדים של שגיאות הקלדה שהופיעו במקור. בחרנו שלא להוסיף הערות וביאורים כדי לשמור על חוויית המפגש עם הטקסט המקורי ועל הקריאה הרצופה בו. הנספח לספר כולל שתי כתבות על אביטאן, שהתפרסמו בעיתונות בשנות החמישים. כמו כן, לספר נוספה אחרית דבר מאת דוד גדג' ובה רקע תיאורטי והיסטורי מקיף, וכן פירוט ההקשרים התרבותיים וההגותיים של יצירת אביטאן מזוויות שונות. ספר זה רואה אור בזכות מחקרו הנחשוני של גדג' שהעלה את אביטאן מתהום הנשייה, והודות לשיתוף הפעולה מצד משפחת אביטאן. אנחנו תקווה כי פועלנו למען גילויו של "צדק פואטי", כשם הסדרה בה רואה אור ספר זה, ישיב לאביטאן את המקום הראוי לו: אוטופיסט, הוגה מדיני, הומניסט. רעב ספרים, אביב תשע"ו