מורשת יהדות מרוקו

העיתונות היהודית

הגר הלל…ז"ל

 עורך חיים סעדון

ראשית העיתונות

עיתונות של יהודי מרוקו החלה מתפתחת בשלהי המאה התשע־עשרה והגיעה לבשלות במחצית הראשונה של המאה העשרים. היא נוסדה כתגובה לסכנות, להזדמנויות ולאתגרים שנוצרו עקב תהליכי המודרניזציה, החילון והעיור, ומציינת את ראשיתה של תרבות יהודית חילונית בחוגים מסוימים. המודרניזציה איימה על המסגרת המסורתית של החיים היהודיים, אך טמנה בחובה גם סיכויים לשיפורה. השיפורים באמצעי התקשורת, בתחבורה ובטכנולוגיה, והשינויים התרבותיים, הכלכליים והחברתיים שעברה הקהילה, יצרו כלים חדשים להתארגנות; אחד הכלים האלה הייתה העיתונות.

החדירה הכלכלית, הפוליטית והצבאית של המעצמות האירופיות לצפון אפריקה הוציאה את הקהילה היהודית מבידודה הכפוי, שנבע מריחוקה הגיאוגרפי של מרוקו ומסגירותה הפוליטית והכלכלית. הקשר עם אירופה ועם הפזורה היהודית חשף את יהודי מרוקו למציאות אחרת, והמחיש בפניהם את האפשרות לשפר את מעמדם הפוליטי, הכלכלי והתרבותי, ולחלץ אותם ממעמד הד׳מים. מודעותם החדשה הזו התחזקה עוד בעקבות המפגש עם הארגונים היהודיים הבין־לאומיים, כגון ״כל ישראל חברים״(כי״ח), ״אגודת אחים״ ועוד.

לעיתונות היהודית באירופה, שעמה נמנו עיתונים כגון הצפירה, הלבנון, המליץ, והגיואיש כרוניקל, היה תפקיד חשוב בטיפוח העניין ההדדי בין יהדות המצוקה במזרח אירופה, במזרח התיכון ובצפון אפריקה, לבין יהדות אירופה המערבית. יהודי מרוקו למדו ממנה על הרעיונות והתנועות החדשות בעולם היהודי, ובין השאר על הרעיון הציוני ועל התנועה שנוסדה להגשמתו. אגודת ״אהבת ציון״ בסאפי, שנוסדה בשנת 1903, נתנה לכך ביטוי באיגרת לבנימין זאב הרצל:

[…] אם כי העיר עודנה רחוקה מכל חפץ אדיר ורעיון נשגב ביחס החברה, וכל מוסד טוב ומועיל אשר בהתרוממות הנפש והרוח מקורו, עוד לא נודע בה, ומצב ישובה הרוחני ברע הוא מאד מאד. בכל זאת – הודות להעתונים היקרים ״המליץ״ ו״היהודי״ – הרעיון הציוני פעם בחזקה בלב אחדים מאתנו, ולא נתן דמי לנו עד כי יסדנו אגודה אשר בשם ״אהבת ציון״ קראנוה [דגש שלי, ה״ה],

אצ״מ, תיק 343/2652 11.

השפעתה של העיתונות הייתה דו־סטרית: מצד אחד, היא העבירה ליהדות צפון אפריקה חדשות מאירופה; מצד שני, היא סיפקה ליהדות אירופה מידע על מצבן של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה. הפרסומים החוזרים ונשנים על מצוקותיהן יצרו דעת קהל אוהדת במערב, שהפעילה לחץ ציבורי על מנהיגים יהודים בעלי הון והשפעה בחוגים פוליטיים. דוגמאות לכך הן השתדלותו של משה מונטיפיורי במרוקו ב־1864, ומאוחר יותר מעורבותם של ארגונים יהודיים בין־לאומיים כגון כי״ח, התנועה הציונית, הג׳וינט וחב״ד. חלק מן המידע פורסם על ידי שד״רים, שליחים מארץ ישראל או סוחרים ומבקרים שהגיעו מאירופה ומארץ ישראל, חלק אחר הגיע מפי בני המקום, בזכות תושייתם של כמה משכילים יהודים, שהשתמשו בעיתונות היהודית כדי ליידע את הפזורה היהודית על מצב קהילתם ולהפעילה למען שיפורו.

בין השנים 1964-1891 יצאו לאור במרוקו 38 כתבי עת יהודיים בשפות שונות, מרביתם בצרפתית וחלקם בספרדית, בערבית־יהודית ובעברית. כמה מהם היו דו־לשוניים: צרפתית ועברית, ספרדית וצרפתית, ערבית־יהודית וצרפתית. מקצתם יצא מטעם ארגונים יהודיים בין-לאומיים (כגון כי״ח, ההסתדרות הציונית, אוז״ה וכדי); חלקם יצא מטעם אגודות נוער, חינוך וסעד מקומיות, עסק בנושאים מוגבלים והופיע בתדירות נמוכה או בלתי סדירה. עיתונים רבים פסקו לצאת לאור סמוך לאחר היווסדם. ברם היו גם סיפורי הצלחה: עיתונים שהוציאו לאור גורמים פרטיים הופיעו בתדירות קבועה (מדי חודש או שבוע) במשך כמה שנים רצופות(בין שמונה לשש־עשרה שנים), ועסקו בנושאים יהודיים כלליים.

הלבנון

העיתון העברי הראשון בירושלים. יצא לאור כירחון משנת 1863 בידי יחיאל ברי׳׳ל. למרות הקשיים הכלכליים הוא הצליח לגייס לכתיבה בעיתון את חשובי הרבנים בימיו. כעבור שנה נסגר הירחון ועורכו עבר לפריס, שם הוציאו לאור עד שנת 1871. העיתון, שהיה מקורב לחוגים דתיים אורתודוקסיים, ביקש להקפיד על דימוי ספרותי וארץ־ישראלי. בשנת 1871 עבר ברי׳׳ל למיינץ (מגנצא), ושם הוציא את העיתון כמוסף עברי של השבועון האורתודוקסי בשפה הגרמנית, Der Israelit. הלבנון חדל להופיע לאחר מותו של המו״ל בלונדון, בשנת 1886

המליץ

ביטאונה של תנועת ההשכלה. השבועון העברי הראשון שיצא לאור באודסה החל משנת 1860בידי אלכסנדר צדרבאום. העיתון הביא חדשות, הטיף להשכלה ונלחם בחסידות. כתבו בו הנודעים שבסופרי ההשכלה ברוסיה – ביאליק, אחד העם, לילינבלום ואחרים. בשנת 1871 העביר צדרבאום את העיתון לס״ט פטרבורג, אך בגלל בעיות כספיות נפסקה הופעתו בשנת 1873. ביולי 1878 חידש צדרבאום את הופעתו, ובשנת 1886 היה לעיתון יומי. בשנותיו האחרונות היה המליץ לביטאונה הרשמי של תנועת חובבי ציון; הוא נסגר ב־1903 עקב תחרות עם עיתונים בשפה היידית.

The Jewish Chronicle

שבועון יהודי אנגלי שנוסד בנובמבר 1841 ומופיע עד היום. העיתון מיסד עצמו במהירות כשבועון המוביל של יהדות אנגליה ובעיתון איכותי, שפרסם מאמרים בספרות ובהיסטוריה. העיתון פרסם חדשות יהודיות בין־לאומית וביטא את רצונם של יהודי אנגליה לשוויון פוליטי וחברתי בבריטניה. העיתון נמנה עם העיתונים הספורים שדיווחו על מעשי הזוועה של הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה, ומאוחר יותר על התפרצות האנטישמיות במזרח אירופה

היהודי

כתב עת שיצא לאור בשנות השבעים והשמונים של המאה התשע־עשרה, תחילה בפרסבורג (ברטיסלבה, סלובקיה) ולאחר מכן בווינה, בעריכתו של יעקב פישר. כתב העת עסק בעיקר בענייני ״תורה וחוכמה״ ומיעט בידיעות אקטואליות! כתבו בו רבנים מקהילות שונות והוא נועד בעיקר לקוראים יהודים חרדים. מטרתו המוצהרת הייתה לחזק את השפה והתרבות העברית.

עבד ארחמאן השני, 1822-1859

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

בימי מלכותו של סולטאן זה התגלתה חולשתה של מרוקו מול מדינות אירופה. ב־1828 הטילה בריטניה מצור על טנגייר. שנה לאחר מכן הופצצו הערים תיטואן, ארזילה, לאראש ורבאט על ידי צי של אוסטריה, כתגובה להתקפות של פיראטים מרוקנים על אוניותיה. לאחר שהסולטאן דרש פיצויים על הנזק, נשלחה משלחת מאוסטריה לניהול משא ומתן על הסכם שלום. יהודה בן עוליל הנזכר לעיל חתום על ההסכם שנחתם במרס 1830. הוא גם ניהל משא ומתן מטעם הסולטאן עם שוודיה, נורווגיה, דנמרק ובלגיה, והביא לחתימת הסכם עם סרדיניה. בשירותו פעל יהודי בשם מאיר כהן מקנין, סוחר ממראכש, שמונה למוכס בנמל טנגייר, ולאחר מכן מילא שליחות למען הסולטאן בבריטניה.

זמן קצר לאחר שעלה עבד ארחמאן השני על כיסאו הוא ביקר בטנגייר, והתיר לבנות מחדש את בתי הכנסת שנהרסו בפקודת המושל המקומי ב־1820. ההיתר ניתן בעקבות בקשתו של יהודה בן עוליל, שהיה בעל קשרים עם הממשל במרוקו.

ב־1825־1826 פגעה בצורת בקהילות פאס, צפרו ומכנאס. הסולטאן החליט לפתח את קזבלנקה, וב־1830 נוסדה בה קהילה יהודית.

במלחמות של שבטים מורדים נגד הממשל, התגבר הסולטאן על שבט בשם בני עודאיה, ששם מצור על פאס בסוף 1832, ובהקשר זה הופגז המלאח על ידי צבא הסולטאן. מספר החללים היה מועט, ולזכר הנס נקבע על ידי החכמים ׳פורים דל־ קור'(כדורי תותח) בכ״ב בכסלו תקצ״ג. בדצמבר 1834 פרצה מגפת חולירע בפאס. במרוקו אסור היה ליהודים לרחוץ בבית מרחץ המיועד למוסלמים, ונאסר עליהם לבנות בית מרחץ לעצמם. ב־1836 פנו יהודי פאס לסולטאן בבקשה להרשות להם לבנות בית מרחץ, מאחר שאינם רשאים לרחוץ בזה של המוסלמים.

הסולטאן התייעץ עם חכמי הדת המוסלמית, ותשובתם היתה, שהאיסור לרחצה בבית מרחץ מוסלמי הוא חלק מהחובה לבודד את היהודים. אשר לבניית בית מרחץ לעצמם, האיסור מבוסס על שתי הנחות: (א) בית מרחץ הוא מותרות שאין להעניק ליהודים. (ב) אין הרחצה דרושה להם לפי דתם, שהרי אינם טובלים אפילו לאחר יחסי מין, ובית המרחץ דרוש להם רק לשם תענוג. הסולטאן אסר אפוא בניית בית מרחץ. בשנים הבאות נתקלו היהודים בהגבלה זו גם בערים אחרות במרוקו.

בספטמבר 1836 הוציא הסולטאן פקודה האוסרת העסקה של יהודים בתור סוכנים קונסולריים. לורד פלמרסטון(1784־1865), שר החוץ הבריטי בשנים 1830־ 1841, הורה לשגרירו במרוקו למחות נגד הוראה זו, הסותרת סעיף בהסכם שנחתם ב־1824 בין מרוקו לבריטניה. בתשובת הסולטאן ב־14 במאי 1837 נטען, שכתוצאה מהעסקתם של יהודים על ידי גורמים זרים הם נעשו גסים כלפי המוסלמים. טענה זו הושמעה גם בדורות הבאים בקשר ליהודים שקיבלו חסות זרה. הסולטאן חזר על האיסור שוב ב־1855, אבל באותה שנה העניק לאברהם בן שימול, מתורגמן של שגריר צרפת בטנגייר, תעודת חסות כאות הוקרה על שירותו בתיווך להשגת הסכם עם צרפת. כמו כן מינהו לממונה על המכס בטנגייר, שהיה מקור להכנסה נכבדה. גם חסן הראשון העניק חסות זו לחיים בן שימול.

גיוהן דרומונד האי (Drummond Hay), קונסול כללי של בריטניה במרוקו מ־1845 ושגרירה מ־1860 עד 1886, חתר להחליף את היהודים בפקידים בריטיים, אבל הדבר לא עלה בידו. הוא נעזר ביהודים בתפקידים דיפלומטיים, ושיבח את יוסף בן דוד שריקי שסייע במשא ומתן בין מרוקו לבריטניה ב־1849. שרי החוץ והשגרירים מצאו דרך לעקוף את האיסור הנ״ל, וגם הסולטאנים השלימו עם מציאות זו.

בראשית היתה סוגיית האישה. את מי ברא אלוהים ראשון – את אדם או את חוה? הקוראן אינו פוצה פה בהבחנה זאת. אלוהים נפח חיים ב״נפש אחת״ וממנה ״ברא את בת זוגה ומשתיהן הפיץ בעולם גברים ונשים לרוב.״ מי הנפש ומי בת הזוג? לא רלוונטי. יתרה מזאת, אין כל אזכור של צלע אדם הראשון, שממנה, לפי התנ״ך, נבראה חוה. הקוראן גם איננו רומז שחוה פיתתה את אדם לטעום מן הפרי האסור. השורה התחתונה: אי אפשר למצוא כאן מצע ובסיס לתחושת העליונות הגברית. למעשה, ההפך. הקוראן

מתרה במוסלמים לזכור שהם לא אלוהים, כך שגברים ונשים צריכים להיות הוגנים זה כלפי זה בדרישת זכויותיהם. ובסופו של הקטע הזה יש נפנוף ידידותי לכאורה לנשים: ״נהלו ביראת אללה את כל הנתון לאחריותכם מענייני הנשים והקטינים במשפחותיכם, כי אללה משגיח עליכם.״

המוזר הוא שבאותו פרק – במרחק שורות ספורות בלבד – הקוראן עושה אחורה פנה. הוא אומר: ״הגברים ממונים על הנשים בהתאם ליתרונות שאללה העניק להם והם מספקים צורכיהן. הישרות מהן מצייתות לבעליהן… אך את אלה אשר אתם חוששים שתמרודנה – רשאים אתם, לאחר אזהרה, להרחיק מיצועכם ולהלקותן.״

אני רוצה להבין את הדברים כפשוטם: כדי להיות ראויה למכות, אישה לא צריכה להמרות את פיו של מישהו, גבר רק צריך לחשוש מאי צייתנותה. כלומר, חוסר הביטחון שלו נהפך לבעיה שלה. נפלא. אני יודעת שאני מפשטת יתר על המידה, אבל פשטנות יתר שכיחה בפיתוח של חוקי אל איומים. אני אתן לכם דוגמה מוחשית. שורה אחת מהקוראן – שלפיה גברים יכולים למשול בנשים ״והם מספקים צורכיהן״ – השפיעה על ״הצהרת קהיר״, מסמך זכויות האדם רחב היריעה שאושר על ידי מדינות מוסלמיות בשנת 1990. נכון, סעיף אחד של המסמך מאשר שנשים וגברים נהנים ממעמד שווה, אבל הסעיף הבא מגדיר את הגברים כמפרנסי משפחותיהם. הוא לא מביע העדפה לגברים כמפרנסים, אלא מצהיר מפורשות כי ״הבעל אחראי לפרנסת המשפחה ולרווחתה.״ וכיוון שהקוראן מצהיר כי ״הגברים ממונים על הנשים״ באמצעות תפקידם כמפרנסים, אפשר כבר להבין את ההמשך.

בעקבות הידיעה על האישה שנאנסה בניגריה, קטע נוסף מהקוראן הרגיז אותי נורא. ״נשותיכם כשדה חריש לכם״ נאמר שם. ״וחרשתם כרצונכם, אך עשו מקודם דבר טוב גם לנשמותיכם ויראו את אללה אשר עמו אתם עתידים להיפגש.״ סליחה? בואו אל הנשים כרצונכם, ועם זאת עשו מעשים טובים? האם הנשים הן שותפות או רכוש? ג׳אמל בדאווי, חוקר קוראן ידוע, עומד על כך שהן שותפות. הוא מבטיח לי שהפסוק הזה ״נאור מבחינה מינית״ ומשמש הצדקה למשחק מקדים. כמו שדות, נשים זקוקות לטיפוח ולאהבה כדי להפוך זרעונים ליצורי אנוש אמיתיים. זרעו של האיכר ״חסר כל ערך אלא אם כן יש לו אדמה פורייה שתצמיח אותו,״ אומר בדאווי, ונראה שבע רצון למדי מההסבר המתקדם. אבל הוא עסק רק במילים ״נשותיכם כשדה חריש לכם״. מה לגבי ״וחרשתם כרצונכם״? האם הניסוח הזה אינו מעניק לגברים כוח מופרז? השאלה עדיין עומדת בעינה: מהי הפרדיגמה שאללה דוגל בה – אדם וחוה שווים, או נשים כאדמה שיש לחרוש (סליחה, ללטף) לפי גחמותיו של הגבר?

האמת היא שידעתי איזו פרשנות אני רוצה, אבל לא ידעתי בוודאות (ועדיין אני לא יודעת) איזו מהן אלוהים רוצה. כיוון שהסתירות רבות כל כך, איש אינו יודע. מי שמבקשים להצליף בנשים על כל אשמה קלה שבקלות, יכולים למצוא את הגיבוי הנדרש בקוראן. כך גם מי שאינם רוצים שבנות יערכו את התפילה. עם זאת, גם מי שמחפשים שוויון יכולים למצוא בו סעד.

בניסיון לענות על השאלה כיצד אני מיישבת את אמונתי המוסלמית עם ההלקאה הברברית של קורבן אונס, הגעתי למסקנה שאני לא יכולה ליישב אותן בביטחון עצמי קליל. לא הייתי מסוגלת לומר כלאחר יד, כפי שעושות פמיניסטיות מוסלמיות כה רבות, כי הקוראן עצמו מבטיח צדק. לא יכולתי למשוך כתפיים בשחצנות ולטעון שהמשפטנים הניגרים שמיישמים את חוק השריעה פשוט מטורללים ועושים מעשה סדום בדת שלי, ששוויוניותה ברורה כשמש. שום דבר בה אינו ברור כשמש פרט לחידתיות. עם כל הכבוד לנועם חומסקי, המוסלמים הם שמייצרים הסכמה כללית בשמו של אללה. לא אלוהים מכתיב את ההחלטות שאנחנו מקבלים על סמך הקוראן. אנחנו קובעים אותן מתוך רצון אנושי חופשי.

נשמע ברור מאליו לנוצרי או ליהודי מן הזרם המרכזי, אבל כלל לא למוסלמי שחונך להאמין – כפי שרובנו חונכו להאמין – שהקוראן מניח למעננו הכול ״בנתיב הישר״ ושחובתנו היחידה, וזכותנו היחידה, היא לחקותו. זה שקר אחד גדול. אתם שומעים אותי? שקר אחד גדול, ללא רגליים.

הקוראן איננו מושלם. להפך, הוא מסוכסך עם עצמו במידה כה עמוקה עד שלמוסלמים המנהלים את חייהם ״לפי הספר״ אין בררה, אלא לבחור בעצמם מה חשוב ומה פחות ערך בעיניהם. אולי זה החלק הקל – כל אחד מאיתנו יכול להסביר את הטיותיו שלו בכך שהוא מרומם פסוק מסוים ומתעלם מאחר. דרך אגב, ליברלים עושים זאת לא פחות ממיליטנטים. הליברלים מעמעמים את הרעש השלילי של הקוראן, לפחות במידה שיריבינו מוחקים את הצהרותיו החיוביות. לכולנו יש מטרות שאנו מנסים לקדם, חלקן שוות יותר מאחרות.

אבל כל עוד אנחנו נסחפים במשחק הזה שבו אנחנו מנסים להוכיח סופית שהדוגמה ״שלנו״ מנצחת את הדוגמה ״שלהם״, אנחנו מחמיצים את האתגר הגדול יותר. האתגר הזה הוא להטיל ספק גלוי בשלמותו של הקוראן כדי שהמרוץ הנואש להגיע למסקנה נכונה בנוגע לדברים שהוא אומר ״באמת״ יואט, ובמשך הזמן יהפוך להיות תרגיל באוריינות במקום בהיצמדות למשמעות המילולית. בשלב זה, הרפורמה איננה לומר למוסלמים רגילים מה לא לחשוב, אלא לתת למיליארד מאמיני האיסלאם רשות לחשוב. כיוון שהקוראן הוא צרור של סתירות, לפחות בכל הנוגע לנשים, יש לנו סיבות טובות מאוד להתחיל לחשוב.

כדי לקדם הלאה את הרעיון הזה הייתי חייבת לראות אם יש דפוס קבוע לסתירות הבוטות של הקוראן. בניסוח פשוט, האם כתבי הקודש של האיסלאם מעורפלים או סותרים גם בסוגיות אחרות הנוגעות לזכויות אדם, כמו למשל עבדות? אם כן, האם למוסלמים בני המאה העשרים ואחת יש מרחב תמרון לקבלת החלטות המתאימות למאה העשרים ואחת? חשבתי על סודן ולאחר מכן קראתי על ממדי סחר העבדים שם.

 בחרטום ״משטר מוסלמי דמוי טאליבן מנהל ג׳יהאד שהכריז מטעם עצמו״ נגד נוצרים, אנימיסטים המאמינים בעולם פיזי חדור ישויות רוחניות, ומוסלמים לא־ערבים. זאת לדבריו של צ׳רלס ג׳ייקובס, נשיא הקבוצה האמריקנית נגד עבדות ומנהל פעולותיה בסודן. ג׳ייקובס מעיר כי ״המתקפה של חרטום הציתה מחדש את הסחר בעבדים שחורים, שנפסק (ברובו) לפני מאה שנים על ידי התנועה הבריטית לביטול העבדות… אחרי שהגברים נטבחים, הנשים, הילדות והילדים נאנסים אונס קבוצתי – או שגרונותיהם משוספים אם הם מתנגדים. הניצולים מוכי האימה נאלצים לצאת לצעדה צפונה ושם מחלקים אותם לאדונים ערבים. הנשים מיועדות להיות פילגשים, הילדות משרתות ביתיות, הילדים רועי צאן.״

חשבתי שוב על צפון ניגריה, מקום נוסף שבו ממשלות איסלאמיות מעודדות שעבוד של נוצרים. בסדר, אני מקבלת את הטענה שמלחמת האזרחים בניגריה נובעת מפוליטיקה יותר מאשר מדת. ובכל זאת, את כל הפוליטיקות הפרימיטיביות לא היה אפשר לנהל בלא עזרה כלשהי מהקוראן. שאלתי היתה: מה מידתה של העזרה הזאת? חזרתי למקורות וגיליתי את הקטע הבא: ״תנו לעבדיכם הישרים כתב שחרור על תנאי, אם יבקשו זאת מכם, עם שחרורם תנו להם מתנה ממה שהעניק לכם אללה.״

מקדם ומים כרך ה

אאגל ינבאן פכרהום אלדי קום אלאצל אלז־י קבלו אל תורה אלדי היי תורת אמת ייסתהק אלהום אלשבת לאכן באקי אלאומות אלדי מא רצו יקבלוהא ללתורה. אלי היי חק, חיא מא יצרפלהום ובחקוק אל תורה אלא ירדון ימשון פי דרוב אלעוגה. מתל מא קאלו רבותינו ע״ה פי סאעת אלדי טעא אללה אל תורה לישראל דארהא עלא כל אלאומם ומא קכלוהא כלאול ערצ'הא עלא שר עשו וקאל תערפנא אש מכתוב פיהא קאל להו אללה מכתוב פיהא כדא וכו־א ומכתוב פיהא לא תקתל דם, מן סמע לא תקתל דם קאל עשיו אלמענא אלשר מאל עשיו קאל הווי כל קוותו עלא אלסיף. מתל קאל אל פסוק ועל חרבן תחיה — אל תורה מה תצירלי עטיהא אלא יעקב מן בעדין ערצהא עלא ישמעאל. קאל תערפנא אל מכתוב פיהא קאל להו כדא וכד־א ולמן וזצל כלמת לא תזני ולא תבוק קאל הווי כל קוותו פי אלבוקא מתל מא קאל אלפסוק והוא יהיה פרא אדם ידו בבל אל מענא יציר מתל ווחש פי אלגוואל וייסלב מן בעד קאל אל תורה מא תצרפלי אעטיהא אלא ישראל. צא ענד ישראל קאל להום אריד אעטיכום אל תורה פי סאע גאוובו נעשה ונשמע. שוף מן כתר מא כאנו ישראל ייחבונו להקב״ה וקאלו נעשה קבל נשמע. כאן ילזם יסבקו נשמע קבל נעשה מרנל מא קאלו עשו וישמעאל ערפנה אש מכתוב. ויילזם ישראל הם כדאלך יסמעון פי אלאוול אש מכתוב פיהא ומן בעדין יקולון נעשה אלמענה גסווי כמא מקיול פיהא. לאכן מן זוד מא ישראל הום מליחין ווייחבון אלא הקב״ה ותורתו סבקו ווקאלו נעשה אלמענה נסווי ושי אל1י מכתוב פיהא קבל מא נטמע נחנא נקבל חמל אל תורה ואלמצות כל מא יכון תקול נחנא נקבל ונסווי קבל מא נסמע. סבב דאלך הקב״ה ייחבם אלישראל והאד־י אלז־י קאלו רבותינו ע״ה ישראל הום קוויין מן כל אומות. חית אלאומות מא קבלוהא עלאמה אלדי מא פיהום קווא לייחמלון אלמצות אלד־י פיהא. לאכן ישראל אלד־י קבלוהא ללתורה אלדי פיהא סתת מאיה ותלת עשר מצוה אנבאן אל1י הום קוויין אזייד מן כל אומה. הא1י אלז־י תשוף קוות ישראל פי אל תורה באלגמרא מכתוב אלז־יי רבא כאן קיישתג׳ל פי קריאת אלגמרא וכאן עימק פי אלדינים אלדיי פיהא ואתגנדר פרד חגארה ווסחקת אצאבעהו וומא חס וכאן ואקף וואהד פוקר מן אלערלים, וקאל אלא רבא אנתום קום ואומה עגוליין ומסתעגלין אלא הל אן אנתום בעדכום באלעגוליי מאלכום תרדון תלחקון באלעגל עלא אל תורה אלדי סבקתום וקלתום נעשה קבל מא תסמעון. ואנתא הל אן מן זוד מא תריד באל עגל תתעלם אנסחקת אצאביעך וומא חסית. נט רבא וקאל להדיאך אלפוקר קאל גחנא אלד־י נמשי עלא נייתנא קאל עלינא אלפסוק: תומת ישרים תנחם אלמענה אל ימשי עלא נייתו ימשי באלסרא. ולאבן הום אלד־י ימשון באלאעווג קאל עליהום אלפסוק: וסלף בוגדים ישדם. אלמענה אלעווצין אלדי ימשון פי אלאעווצ אללה יעווגם ווייצרבטם. האל שוף אש כרנר עזיזין ישראל ענד הקב״ה, חיה אל תורה היי מאעון מפתכרה ענד הקב״ה ופיהא כאן הקב״היבייף ואיצה אל שבת הווי מפתכר. ורננינהום מא עטאהום אלא אלישראל. אל תורה מפתכרה מתל מא יקול באל פרק: גדולה תודה מן הכהונה ומן המלבות. וכז־אלך אלשבת מפתכר מתל מא קאל באלגמרא: חמדה טובה יש בבית גנזי ושבת שמה ומבקש אני ליתנה לישראל. אל מענה צוהרא מליחה ומפתכרה מווגוד פי כזנתי ושבת אסמהא והאדי אלגוהרא אריד אעטיהא אלא ישראל.

להל סבב עטאנה הקב׳׳ה אלשבת יום מנוחה ממנוע חתי חדית מאל אלדום לאגל נשתג׳ל בינו פי אלתורה ויינזווצון אל תורה וישראל ואלשבתויצירון תלאאה מזווגין סווא ועלא האז־י אנקאל: והחוט המשולש לא במהרה ינתק. תלאתת גוהראת מפתכראת מזווגאת סווא ומעקודאת סווא. קריאת תהלים יום אלשבת כתיר דראגת עאלייה חית דוד המלך אלת אלף אל תהלים נפטר יום אלשבת ומווגוד חכאיית עלא קריאת תהלים אלז־י אש כתר יציר להו דרגאת עאלייא פי אלעולם הבא וקריאת תהלים היי תכתר אלקליפות ובצוץ אד־א קרא כלמי בלמי וויפהם כלאמו. ויקרא מקדאר אלדי יתמכן ואליקרא אלתהלים מן אלראט אלא אלתאלי ומא יקטע פי אלחכי יכלק מלאך. ואנא כאן עמרי תמן אסנין וורחתו מע המרוחם אברהם אכויי אלא אדוננו עזרא הסופר וואטבלתו וואקריתונו אלתהלים מן אלראם אלא אל תאלי וואנא וואקף ומן בעדין זרתו ובאליל אנא נאיים פוק אלחצרא וושפתו פי אלחלום אלא עזרא הסופר זכותו יגן עלינו אמן וומא צל פי באלי אש שפתו. ולאכן אדא יריד יעגבו גייר קריאה מאל תורה וויפתהם מליח מן הז־יך אלקריאה ומא ענדהו ווקת זאייד אלת יקרא תהלים יקרא שיי אלדי יערף יתעלם מנהו חיא אלקריאה אלדי יפתהם מנהא האת תצפי אלנשמה ומן בעדין מא יצ'וג' מן אלקריאה ומן בעדין כל וקת יריד ישתג׳ל פי אלקריאה ווש יגרי שיי וויציר מרנל מעיין וויינבע כל ווקת והאד־י אלדי קאל רבן יוחנן בן זכאי ע״ה עלא רבי אלעזר בן ערך תלמידו במעיין המתגבר. אי׳^ה קריאת אלפרק יכסר אלסטרא אחרא ווכל ווקת קריאת אלפרק מליחה ללנשמה וחשוף אלפרק הווי מאסם עלא אטבאע אלמלאח ווכל כלמי להא אסאם קווי. אנשאללה אללה יסאעד יגי ווקת לנכתב תפסירהו ואי"א יסתמע אל פרשה מאל אלסבוע מע אלחזן פי אלכנים. ואז־א יתמכן יקרא נביאים וכתובים כל שבת כתיר מליח. ויתקייד פי אלצלאוות מנחה וערבית ושחרית חיא בווקת בית המקדש, כאן מעמוג׳ כאן ואחד יכטא יגיב קרבן ויינג׳פר ונבו הל ווקת אלצלא עווץ אלקרבן לאזם תשוף אש כרנר קוותא ללצלא וצצוץ אלצלא פי יום אלשבת להא דרגאת עאלייא… פי אלשבת כאיר אזייד מן אלצלא מאל אייאם אלדום.

מימין הגאון רבי יוסף בן נאים בספרייתו, שני משמאל בפינה ר' מכלוף בנו של שלום

27. סגולת מלכים לקט של תפילות, רפואות, סגולות וקמיעות. אותם אסף המחבר מתוך ספרי דפוס, כתבי-יד ומפי השמועה. לספר
28. הקדמה בה מסביר המחבר את החובה המוטלת על האדם בשמירת בריאותו. וכן הוא דן בה מההיבט ההלכתי על ענייני התרופות, הסגולות, הקמיעות והכשפים, תוך ציטוט ממה שכתבו ודנו הפוסקים בנושאים אלה. בהקדמתו מזרז את הקורא להשתמש ברפואות המוזכרים בספר, דאם לא יועיל הרי לא יזיק:

בכן אחי גם אני אומר דמה שרשמתי פה רפואות, זאת עצתי ברפואות שהם למשיחה[ = למרוח] או רפואות שהם עשבים לשתיה, שאין בהם היזק, ויסמוך האדם לעשותם בלא פחד ומורא. ועוד אם לא יועילו לא יזיקו. ואם אין דעתו נוחה ומשובשת ימנע עצמו עד ישאל ברופאים.

לגבי חלק מהרפואות נוכח המחבר במהימנותן: ״והעלו ארוכה ותעלה  בפועל לחולים שנשתמשו בהם ונתרפאו בהם״. לכן הוא עצמו לא היסס להעזר בשירותיו של מומחה לרפואות מעין אלה, שעה שנפל ונשמטה זרועו מהכתף, טיפול שגרם לו אחר בך סבל ונזק תמידי שלא ניתן היה לתקנו.

בספר תפילות, סגולות, לחשים וקמיעות, במגוון רב של נושאים, כגון: לידע בת זוגו, להפלת העובר, למקשה ללדת, לקדחת, לעצבון, למחלות שונות, למצוא חן, להשגת חכמה, לשמירת שבת, ועוד. הם אינם ערוכים לפי סדר עינייני, נראה שהעתיק אותם לפי מה שהזדמנו לפניו. הלחשים והקמיעות מלוות בשמות של מלאכים ובחותמות. חלק מהקמיעות והלחשים כתובים בערבית מארוקאית, נראה שאלה העתיק אותם כלשונם מכתבי־יד שהיו לפניו.

למרות שהמחבר טרח להעתיק לחשים וקמיעות, הרי הוא מזהיר בהקדמתו שלא להשתמש באלו שיש בהם שמות הקודש:

ויש משתמשים בשמות הקודש ואינם חסים על נפשם, לא טוב עושים וצריך ליזהר ולישמר מזה. אני הכותב עיני ראו שלשה אנשים נבוני לחש שהיו כותבים קמיעות ולחשים לגויים וליהודים ומשתמשים בשמות הקודש ובמלאכה זו היו כל ימיהם. והיתה מיתתם משונה… ונטרפה דעתם וסבלו יסורין קשים רח״ל [= רחמנא ליצלן], השם יכפר בעדם ותהי מיתתם כפרתם.

לספר יש שער והקדמה, אך אינו ממוספר ובו 198 עמודים. הדח 17×10.8. בעמוד 17—25 שורות. בשורה 7—12 מילים.

28. מעשה חרשים אוסף של משלים, אמרות ופתגמים, המלאים חכמה ומוסר השכל. דברים קצרים וחריפים, החודרים ללב השומע ופועלים עליו לטובה, כי ״דברים קצרים נזכרים ונעשים״. ואכן רוב הפתגמים הם בעלי שורה אחת עד שתים ויש פחות מזה. אותם אסף מתוך ספרות הדרוש, המוסר וההגדות בדפוס ובכתבי־יד, כולל אמרות מהפילוסופים חכמי אומות העולם ומה שהוא עצמו חיבר. מכאן השם מעשה חרשים על-פי הפסוק ״מעשה חרש״ (ירמיה י, ט), כלומר מעשה ידי אומנים חכמים. רוב הפתגמים פותחים: ״אמר החכם״. בחלקם הוא מציין את המקורות מהם שאב. התוכן אינו ערוך לפי סדר ענייני או אחר, ונראה כי רשם את הדברים כפי שהם הזדמנו לפניו. לספר שער שהוכן ע״י המחבר, אך אין הקדמה וקולופון, ונראה כי המחבר התחיל את החיבור והוסיף בו מדי פעם ממה שהתחדש לו. בספר 24 דפים כתובים. הדף 29.7×20.7. בעמוד 30—33 שורות. בשורה המלאה 14—18 מילים.

מצאתי לנכון להעתיק כאן קטע מ״מעשה חרשים״, ובו אמרות אשר ר׳ יוסף ליקט אותן מתוך חיבורו של הרה״ג רבי שאול סירירו זצ״ל שעודנו בכתובים:

עניינים מלוקטים אחת הנה ואחת הנה נמ״כ – נמצא כתוב – בכתבי יד כמוהר״ר שאול סרירו זלה״ה. משל נחמד כלבא אליו ועמד.

א.         בעת המשקל והמבחן והמחקר, יקל האדם או יקר.

ב.         העבד הוא חופשי כשיסתפק בחלקו, והחופשי הוא עבד כשיבקש יותר מחלקו.

ג.          בן אדם רודף ונרדף, רודף מה שלא ישיגוהו ונרדף ממה שלא ימלט ממנו.

ד.         אני תמיה על מי שקונה עבדים בהונו, ואינו קונה חופשיים במתק לשונו.

ה.         ימי האדם הם ג׳, אתמול חלף זמנו, היום הולר ואיננו, מחר סתום ומי יביננו.

ו.          למוד חכמה להתגדל בה על המושכלים, ולא לרמות בה את הכסילים.

ז.          כל הבא בעבודת מלך בלי אמונה, מביא את נפשו בסכנה.

ח.         מי שיצא אל העולם הזה ישבע מרורות. ומי שיצא ממנו ימלא מצרות.

ט.         הלא חכמה תקרא מהרו ולמדוני, בטרם אשר תבקשוני ולא תמצאוני.

י.         ההלואה, ראשיתה אהבה וסופה איבה ומריבה.

יא. מי שהוא זר ונקי במעלליו, לא ימצא ביום הדין טוען עליו.

יב. מרבה דברים ילבט, וכל מחריש ימלט.

 יג. כשיחטא איש אל יביט אל מיעוט מעלו רק אל גדולת מי שחטא לו.

יד. צורך הנפש אל המוסר כצורך העולם אל המטר.

טו.        הלמד חכמה אם יורש תהיה לו לעושר ואם יעשיר תדריכהו אל היושר.

טז.        הכין צידה ליום הפרידה, ומבחר הצידה היושר והעבודה.

יז. טוב להיות האדם אלם ומשכיל מבעל דברים וכסיל.

יח. הרבה לעשות חסדים, כי הזמן מתהפך מרדים. פעם יפיל

בו נכבדים ופעם ירים בו עבדים.

יט. יתרון לכסיל עצמו, מהתוכח עמו. כי הכסיל הוא המתוכח עמו.

כ. בעת זעם אלף אוהבים אל יצדיקוך. ובעת רצון אלך אויבים אל יזיקוך.

כא. כל הרוצה לעלות במעלות גדולות, ישמור נפשו מן הנבלות.

כב. אמונה מקרבת האויבים, ושקר וגניבה מרחק האוהבים.

כג מי שיש לו יחס נכבד, ראוי לשמרו פן יאבד.

כד. התשובה לחטאים, כמו הרפואה לחולאים.

 כה. כל המתאפק, על שערי ישע דופק.

כו. אם תבקש די סיפוקך, מעט יספיק לך. ואם תבקש יותר מסיפוקה כל העולם לא יספיק לך.

 כז. המות קשה מכל מה שעבר לפניה ונקלה מכל הבא אחריה.

 כח. היושר והזכות, יעמידו למלכות.

כט. איש יהלוך בית אוהבו אורח, ידמה ביום א׳ כאור זורח, וביום ב׳ ידמה לאור ירח, וביום ג׳ יערב בו הריח, וביום ד׳ יהיה כדג סורח, וביום ה׳ ידאג לאן יהיה בורח, ובשישי רב לך כבדות קום עלה קרח.

ל. דינר קוצה דינר בוצר דינר מתיר דינר אוסר. דינר קורא רבי לבור, ומעמידו פרנס על הציבור.

 לא. אם הזמן בוגד כמו בגד אכלו עש, אל תערוץ לבי, עוד יוצא פרח ונפשך אויתה ויעש.

לב. כבוד אלהים בני אדם וצדקתם. וכבוד בני אדם כסותם. (סימן המשל לב טהור ברא לי).

לג. כאשר כלי זמר לא ינגן כי אם על ידי חלולים ומלא רוח, אף אני אמרתי כי עריבי קול הם חסירי מוח.

לד. מאוד שפל תהיה לעד, ואל נא תהיה הולך בסוד גאים ועזים. ראה אזוב אשר בקיר לרוח סערה נח והוא שובר ארזים.

ועוד שם :

מ״כ – מצאתי כתוב –  אמר הקטון יעב״ץ בן הרב הקדוש מוהר״ר ראובן זצוק״ל, אם תאחז במדות רעות יזיקוך וישפילוך, משמים ארץ ישליכוך ויפילוך. ואם תתפוש מדות טובות, יטיבוך ויעלוך, ועל גבי מרומי קרת יעלוך.

פרק עשירי.

גדולי רבני המאה הרביעית, הדור השני להתיישבות המגורשים.

הרבנים בעלי התקנות שבדור הזה רבי יוסף גבאי וכו…עד רבי שאול סירירו, ופעולתם. הנגידים אז בפאס, משה הלוי, יעקב רותי, יצחק גיאקיליא, דוד בן זמירו, אברהם בן וואעיש במארוקה, חביב טולידאנו במכנאס, רבי משה בן רבי מימון אלבאז, רבי משה אסולין, רבי עזרא די פארידוש הסופר, רבי יצחק קורייאט במארוקה.

רבי יהודה הכהם מפאס, רבי דוד הסבעוני הזקן ואחיו רבי ישועה מסאלי, רבי מאיטר צבאע, ר"ה עוזיאל, רבי שלמה בן דנאן, רבי יעקב אבן דנאן מפאס, רבני תיטואן, רבי יוסף סיבאס ובנו רבי חיים ביבאס, רבי רברהם בו זמרה, רבי יעקב הלוי, רבי חנניה ארובאש, רבני מכנאס רבי חיים ורבי יוסף טולידאנו.

רבי יוסף היוצר מתארודאנט, רבנים שהתיישבו בארצות שונות, רבי יששכר בן סוסאן, חכמי רזין מעיר דרעא, רבי אברהם הלוי ברוכים, רבי יוסף טבול ובנו השר יעקב, רבי סולימאן בן אוחנה, רבי אברהם כלון, חכמי המערבים במצרים, רבי שמואל חאגיז בירושלים ורבי יצחק צבאח, רבי יצחק עוזיאל באמ"ר, רבי אברהם בנחמן המכונה אבוזאגלו לבית אזולאי בויניציה, רבי אברהם אזולאי בחברון ולבסוף רבי יצחק גבאי.

כמו בדור הקודם כן גם בדור הזה הדור השני להתיישבות המגורשים בפאס עמדו חכמי המגורשים בראש הקהלות וימשיכו את פעולתם בתיקון ובסוס האמצעים הציבוריים בייחוד בזמן ההוא זמן ההתגברות הצרות ודלדול כח אנשי הקהלה. ואלה הם רבני הדור הזה, שמן הרבע הראשון של המאה הרביעית, עד סופה.

רבי יוסף גבאי. פעולתו בין ש"ך – של"ו 1560 – 1576( כל הגבלת זמני פעולת הרבנים האלה לאמר שנות רבנותם, כתבתי על פי ספר התקנות בצירוף איזה מקורות אחרים – המחבר ) , וכנראה היה בנו של רבי בנימין גבאי הנזכר בדור הקודם, רבי סעדיה בן רבי שמואל אבן דנאן הנזכר בדור הקודם, פעולתו בין ש"י – של"ח, חיבר איזה ביאורים בתנ"ך.

רבי בנימין נהון, פעולתו בין ש"ך – ש"מ, ואולי היה בנו של רבי יצחק נהון הנזכר בדור הקודם. רבי יצחק בן רבי וידאל הצרפתי, פעולתו בין ש"י – ש"ל בערך. רבי יוסף בן עמרם, פעולתו של"ה – ש"ן, רבי שלמה עוזיאל, בין של"ה – ש"ן. רבי יוסף אלמושנינו,בנו של רבי אברהם אלמושנינו הנזכר בדור הקודם, הוא נולד סביב לשנת ש"ץ, ובשנת של"ו נחשב לנגיד וראש הקהל, ויהי לו גםבית הכנסת מיוחדת.

בשת ש"מ נראתה פעולתו בתור אחד מגדולי הרבנים בעלי התקנות, ובשנת ש"ן בהתקנה שעשו רבני העיר ע"ד – על דעת –  מצרנות והוא לא היה אז באותו מעמד לא חפצו שמנת הרבנים שישבו במעמד ההוא להחליט הדבר עד ששלחו ושאלו מה דעתו בהענין ההוא. הוא מת – כנראה – סביב שנת ש"ס, כי עוד שנ"ח נזכר שמו בספר התקנות.

מספריו שחיבר נודע להו אלה, באור על נו"ב ועל אגדות רז"ל, סדר פסח שני, והוא באור יקר על ההגדה ש"פ בספרו זה הוא מזכיר את " מיורו הרב הלוי ז"ל שלא נדע עד כה מי הוא. ספר שרשי המצות, תוכן דעות הראשונים והנחות חדשות ממנו במנין המצות ובו י"ג שרשים בסדר מצוין ונפלא, השנים הראשונים עודם בכתב יד, והספר שרשי המצות נדפס בירושלים.

מתלמידיו של רבי יוסף אלמושנינו היה רבי אהרן אבן חיים שיזכר לפנינו, גם בנו רבי משה אלמושנינו היה גדול בתורה אף כי לא נמנה עם רבני העדה, וגם הוא חיבר ביאור על תנ"ך שהיה נמצא בתכב יד. רבי אברהם הכהן בין השנים שכ"ח – ש"ס, רבי סעדיה בן רבוח שמ"ח – שס"ו והיה לו בית כנסת מיוחדת בפאס.

רבי אברהם בן רמוך ש"ם – ש"ן, רבי יצחק בן שלום שמ"ח – שנ"ג וחיבר ספר בפסקי דינים שהיה נמצא בכתב יד. רבי יעקב חאגי שמ"ח – שפ"ו. רבי יצחק חאגיז בנו של רבי שמואל חאגיז הנזכר בדור הקודם, רבי שלמה חאגיז – כנראה אחיו של רבי יצחק הנזכר, הוא הלך לירושלים ויהי בארץ המזרח זמן מה וישב אחר כך לפאס ושם מת לפני שנת שע"י.

רבי יוסף נהון, סביב שנת ש"ן, ואולי היה בנו או אחיו של רבי בנימין נהון הנזכר, הוא כנראה מחבר ספר " הדרשות " כתב היד באוקספורד. רבי וידאל הצרפתי בן רבי יצחק הנזכר, נולד בסוף המאה השלישית או בתחלת הרביעית, בשנת שכ"ו חיבר פירושיו על המגלות שמהם נשאר בכתב יד פירוש על איכה.

ובזמן ההוא פחות או יותר מעט חיבר עוד יתר ספריו, צוף דבש השגות על הרא"ם, אמרי יושר על מדרש רבה, דרך הקדש על הספרא נדפס מחדש, םירוש על התורה כתב יד וספר " המפתח " תוכן ענייני המדרשים ותנחומא ומכילתא וכו….שעודנו בכתב יד בעיר פאס.

סביב לשנת שנ"ח נמנה עם גדולי הרבנים בפאס ופעולתו עוד נמשכה עד סביב לשנת ש"ף , שאז גוע וימת.

דברי הכנס שנערך בימים ה-ו בניסן תשמח"ח – 23-24/1988

באוניברסיטת חיפה

בעריכת : יצחק אבישור – שלמה מורג

הפקולטה למדעי הרוח אוניברסיטת חיפה.

מפעל מסורות הלשון של עדות ישראל

המכון למדעי היהדות – האוניברסיטה העברית בירושלים

חיפה ירושלים תשנ"ב – 1992

תוכן העניינים

פתח דבר       9

יצחק אבישור

היסודות העבריים והארמיים בערבית היהודית החדשה —

אקדמות להבנת מילון  11

תמר אלכסנדר

המזל והשכל בפתגמים ספרדיים יהודיים       41

יעקב בן־טולילה

המלים העבריות בחכיתיה     

יששכר בן־עמי

השימוש ביסודות עבריים במנהג בצפון־אפריקה       67

יוסף טובי

היסוד העברי־הארמי בשטרות ובמעשי בית־דין בתימן         77

מריה מאיר־מודינה

על הסמנטיקה של המלים העבריות באיטלקית יהודית          93

שלמה מורג

המלים העבריות בלשונות היהודים — מספר היבטים כלליים          101

ליאונרד פרגר

על הגבולות בין יידיש ועברית — היבטים פדגוגיים ולקסיקוגרפיים 115

יחיאל ק ארה

היסודות העבריים והטיפולוגיה של העברית שבפי יהודי תימן 131

אורה (רודריג) שורצולד

דימויים עבריים בצירופים ובניבים של הספרדית היהודית    151

יוסף שיטרית

עיון הברתי־לשוני־פרגמטי במרכיב העברי שבשירה הערבית של יהודי צפון־אפריקה — היבטים תיאורטיים

לאחר שצרפת כבשה את אלגייר ב־1830, גברה המתיחות בין צרפת למרוקו, שנתנה מקלט ותמכה בעבד אלקאדר (1808־1883) שמרד בצרפתים. במשא ומתן בין ממשלת מרוקו לצרפת יוצגו האינטרסים של צרפת על ידי המתורגמן דוד בן חיים אזנקוט (נפטר ב־1875). אך המשא ומתן נכשל וב־1844 פרצה מלחמה בין מרוקו וצרפת.

צי צרפת הפציץ את הערים טנגייר ומוגדור. היהודים בטנג'יר ניצלו מההפצצות, ולזכר הנס קבעו יהודי העיר את יום כ״א מנחם אב כיום ׳פורים דה לה בומבס׳ וחוברה מגילה המתארת נס זה. מוגדור הופגזה ב־15 באוגוסט, ובמלאח היה ההרס חמור. האנרכיה נוצלה על ידי מוסלמים מקומיים ושבטים מחוץ לעיר כדי להתנפל על היהודים. אלה מהם שברחו לכפרים היו טרף לאכזריות השבטים, שהפשיטום, שדדום ורצחו 50 מהם. בעקבות אירוע זה ברחו מספר יהודים ממוגדור לגיברלטר. ידה של צרפת היה על העליונה וצבא הסולטאן ניגף ב־14 באוגוסט בקרב איסלי (isly). כתוצאה מזה נערך הסכם שלום ב־10 בספטמבר, שאושר על ידי הסולטאן ב־5 באוקטובר 1844. הסולטאן התחייב לא לעזור למורדים ולא לתת מקלט לעבד אלקאדר ואנשיו.

הסולטאן ויורשיו שיפרו את היחסים עם צרפת. בעקבות המפלה החלה מודרניזציה של הצבא, והסולטאן פתח בית ספר לתותחנות. כמו כן חתר הסולטאן לפיתוח כלכלי, ועודד הקמת בית דפוס ותעשיית סוכר. אולם יהודי מרוקו נחשדו בתמיכה בצרפת, ומעמדם הורע.

אחד האישים שגילה יוזמה בסיוע לנפגעים היהודים במוגדור היה הרב יוסף בן אהרן אלמאליח (1809־1886), שהחל לכהן בתור דיין במוגדור ב־1840. הוא עסק גם במסחר, וכיהן בתור סוכן קונסולרי, ולאחר מכן סגן קונסול של אוסטריה. הוא הצטיין בפעילות ציבורית למען אחיו במצוקתם בעירו מוגדור ומחוצה לה.

La bataille d'Isly est le dernier affrontement de l'expédition de la France contre le Maroc qui se déroula le 14 août 1844 à la frontière algéro-marocaine. Le Maroc déclara la guerre a la France pour empêcher que la France ne colonise l’Algérie . Elle se solda par une victoire française contre l'armée marocaine, qui soutenait, depuis cinq ans l'insurrection de l'Émir Abd el-Kader contre la France – en dépit du traité de la Tafna

معركة أسلي هي معركة قامت بالقرب من مدينة وجدة بين جيوش المغرب وفرنسا في 14 أغسطس 1844 م بسبب مساعدة السلطان المغربي المولى عبد الرحمن للمقاومة الجزائرية ضد فرنسا واحتضانه للأمير عبد القادر الشيء الذي دفع الفرنسيين إلى مهاجمة المغرب عن طريق ضرب ميناء طنجة حيث أسقطت ما يزيد عن 155 قتيل ثم ميناء تطوان ثم ميناء أصيلة. انتهت المعركة بانتصار الفرنسيين وفرضهم شروطا قاسية على المغرب. تمثلت هذه الشروط في استيلاء فرنسا على بعض الأراضي المغربية عقابا له, وفرضت فرنسا غرامة مالية على المغرب ومنعها المغاربة من تقديم الدعم للجزائر.

تسمى الاتفاقية للا مغنية وقعت سنة 1845 وقد أظهرت هذه المعركة مدى ضعف المخزن المغربي آنداك.ومن بين شروط الاتفاقية:الشرط الأول :ابقاء الحدود بين ايالتي المغرب والجزائر كما كانت بين ملوك الترك وملوك المغرب السابقين ;الشرط الثاني :عين الوكيلان الحدود فما كان غربي الخط فلايالة مملكة المغرب وما كان شرق الحد فلايالة مملكة الشرق. وكانت معركة اسلي النقطة السوداء في تاريخ المغرب إلى اليوم.

ליל תשעה באב

בליל תשעה באב המו בתי־הכנסת במתפללים שנהגו לבוא מבעוד יום כדי להספיק לקרוא את כל הקינות.

גם הנשים נהרו לעבר בתי העלמין אשר המו גם־כן במקוננות שבאו לקונן. הגברים נעלו נעלי גומי בתשעה באב, אולם בכפרי האטלאס באו יחפים לבית הכנסת . בשעה שהגברים קראו קינות בבית־הכנסת, הנשים מצידן נהרו בהמוניהן לבית העלמין ושם, הייתה מוצגת הצגה מחרידה על־ידי נשים מקוננות מקצועיות אשר היו באות מכל קצוי העיר וניצבות במעגל, במרכז בית הקברות. מקוננת מקצועית הייתה ניצבת מיד במרכז המעגל כשהיא שורטת את לחיה עם ציפורניה ובו בזמן חורזת קינות בעגה המקומית, המתארות את חורבן ירושלים ושריפת בית המקדש. הנשים שמסביבה רקעו ברגליהן בקצב אחיד, התגודדו, שרטו את פניהן עד זוב דם, ספקו כפות ידיהן וצרחו:

" אה בוה בוה ! חיי חיי ! ווילי ווילי ! יוה יוה !

 ״אוי לי! אוי לי! אויה לי אויה לי! אויה עלי אויה עלי! אוי אוי!״.

המקוננות מעלות גם את זכר יקיריהן שנקטפו בדמי חייהם, מונות את מעלותיהם וסגולותיהם, ככה זה היה נמשך עד אפיסת כוחותיהן. ״ההצגה״ הזאת הייתה מסתיימת, רק עד צאת הגברים מבית־הכנסת.

תפילת ערבית ברחוב

רוב הציבור נהג להתפלל ערבית של ליל תשעה באב בחצרות הבתים הסמוכים לבתי־כנסת, שכן היו גם בתי־כנסת ששכנו בתוך בתי מגורים. כמו־כן מאחר ורוב בתי־כנסת היו צרים מלקלוט את הקהל הרב שהיה בא. גם השרב היה בלתי נסבל בחודשים אלה, לכן היו קהלים רבים שהתפללו ממש ברחוב ליד בית־כנסת שלהם. התפילה בבית־כנסת עברה לאור עששיות ובמיוחד בשעת קריאת מגילת איכה אשר בסיומה מגיע הרגע המזעזע והמרגש ביותר. מכבים את האורות ובתוך החושך והעלטה, הקהל עוצר אנחותיו ומטה אוזנו לשמוע את השליח ציבור המכריז בקול חנוק מתוך האפלה ובחרדת קודש אומר:

אחינו בני ישראל שמעו! השנה כך וכך שנים לחורבן בית מקדשנו ותפארתנו, אויה לנו כי חטאנו׳ וכל הקהל נופל על פניו בגעיה ובבכי מר ואומר: ״נפלה עטרת ראשנו, אויה לנו כי חטאנו״ . בבית־הכנסת שוררת דממה, ומיד אחרי זה, פותח זקן הבית בקינה המפורסמת:

בליל זה יבכיון ויילילו בני, ליל חרב ביתי ונשרפו ארמוני וכל בית ישראל יהגו ביגוני, יבכו השריפה אשר שרף הי… קינה זו הייתה פתיחה ליתר הקינות שלאחר קריאת ״איכה״, אשר כל הקהל השתתף באמירתן.

הערת המחבר : כדי לקבל את התאריך המדוייק של חורבן בית שני, נוהגים להחסיר את המלה ״חיים״ שהיא בגימטריה – 68, מהחשבון הנוצרי(האזרחי) ואז מקבלים את התאריך המדוייק של החורבן

תוכחות מפי הרבנים

אחר תפילת ערבית, קוראים ״על היכלי״ במקום ״יגדל״ וכל אחד נפטר לביתו בשקט, כי בערב זה ממעטים ככל האפשר בדיבורים ובשיחה בטלה. הרבה יושבים וקוראים קינות בבית. יש שהולכים לשמוע דברי תוכחה, מוסר ואגדות על החורבן מפי רבני העיר. בפאס היה ר׳ יוסף בן נאים ז״ל סופר ודרשן בחסד, היה עולה על גג ביתו שב־מללאח, מספר על חורבן ירושלים, על שריפת בית המקדש, דורש ומוכיח מול קהל אלפים.

רגימה ב״נבאק״

ברוב בתי הקברות במרוקו, גדלו הרבה שיחים או עצים נמוכים שצמחו בין רוב קברות הקדושים.

במכנאס, היו הרבה קברים כאלה, שעל ידם גדלו שיחים מיוחדים, לפעמים גם עצי פרי או סתם עצי סרק. בליל תשעה באב נהגו הנערים לסור לבית העלמין ולקטוף אחד מסוגי השיחים שהיה מאוד נפוץ וידוע בשמו הברברי, ״אזאדא״ או בשמו הערבי " א-זרב "  השיח הזה היה מלא קוצים, בעל עלים קטנים ופירותיו אדומים, הנקראים " א-נבאק " בליל תשעה באב, כאשר הגברים יצאו מבית־הכנסת, הנערים רצו מהר לבית הקברות שהיה נמצא בתוך שכונת ה־מללאח, קטפו את הפרי עם הקוצים שבו וזרקו אותו על הנשים שהיו יושבות על־ידי קברי יקיריהן וממררות בבכי. השיח עם הקוצים הדוקרניים, היה נתפס בחוטי צעיף הראש שלהן וזה היה מרגיז ומשפיל.

הערת המחבר : א־״זרב״-שיח מלא קוצים הנותן גם פרי הנקרא א־״נבאק״ הפרי הוא בצורת גולות ירוקות קטנות, אשר בהבשילן, הן מקבלות צבע אדמדם והן מתוקות וטעימות, אולם הנערים קטפו את הפרי הזה בליל תשעה באב כשהוא עוד מלא קוצים . הנערים זרקו את הפרי עם הקוצים שבו על ראשי הנשים בעת שהללו היו מקוננות בבית העלמין, ליד קברי יקיריהן וקרוביהן. ראהVOINOT, עמי 62 המציין כי ״אזאדא״ הוא שם ברברי של עץ מלא קוצים, הצומח ליד קברו של ר׳ אברהם אזולאי. העץ הוא בעל עלים קטנים ואדומים ראה: בן עמי, קדושים, עמי 77.

תוספת שלי מתוך הספר " הערצת הקדושים " של יששכר בן עמי ז"ל….
בין הקדושים הנושאים את שמו של העץ שליד מקום קבורתם אפשר לציין ר׳ דוד הלוי דראע, הקבור ליד דקל, ומכאן כינוייו הנוספים מול אנכלא, בעל הדקל, ומול אנכלא אלכדאר, היינו בעל הדקל הירוק:  ר׳ יעקב אשכנזי ידוע גם בשם מול אנמאי, על שם עץ הקרוי אנמאי: מול אל־כאראמה, היינו בעל התאנה, ידוע רק בשם הזה: סידי בו־ זיגאר נקרא על־פי השם הברברי של שיח, הצומח במקום: מול אזאדה נושא את השם הברברי של עץ מלא קוצים, הצומח ליד הקבר: ר׳ אברהם אזולאי (איגיניסאין) מכונה גם מול אימיתכּ, על שם עץ גדול שמעל מצבתו: ר׳ שמעון כהן ידוע גם בכינוי טיקי אל־בור, על שם שני העצים שצמחו ליד קברו.

יום תשעה באב

היום המר והנמהר ביותר בחיי עם ישראל בעולם, הוא יום תשעה באב, הנקרא ״צום החמישי״. תפילת שחרית של יום תשעה באב נמשכת עד שעת הצהרים ויותר. אין מניחים תפלין ולא מתעטפים בטלית, רק החזן מתעטף בתשעה באב, אין הכהנים עולים לדוכן ואין הגבהת ספר תורה (הגלילה), אולם יש חולקין על כך ומוכיחים שמן הדין לעשות ״הגבהה ".

הערת המחבר : נוהג בחכמה, עמי קמה מביא את זה בשם מחבר ״כסא־אליהו״_; מים חיים, ח. א. עמי קעה הכותב : ״כל מי שקורא בתורה בלא הגבהה, עובר על ״ארור אשר לא יקים את ספר התורה הזה״ (במכנאס רוב בתי־הכנסת נהגו לעשות הגבהה לספר תורה ביום ט׳ באב.

 בשעת הוצאת ספר תורה, הופכים את המעיל שלו ומפזרים עליו מעט אפר, גם שמש בית־הכנסת מפזר אפר מקלה על ראשיהם של המתפללים בעת קריאת הקינות. בעת פתיחת ההיכל קוראים ״על היכלי״ במקום ״גדלו לה׳ אתי״. את ספר התורה מניחים על אחד הספסלים שבבית־הכנסת, במקום על התיבה, יש שהרחיקו לכת ונהגו ״להניח ספר תורה על גבי איש כפוף ולקרוא בתורה״. בבית־הכנסת של התושבים שבפאס אין מעלין את הכהן והלוי לספר התורה בתשעה באב, אלא מעלין שלושה עולים (ישראלים) העולה לתורה אינו פותח במלים ״השם עמכם״ כנהוג אצל הספרדים, אלא פותח במלים ״ברוך דיין האמת״. השליח ציבור לא משתמש ביום זה, ב״קולמוס״ לקריאת התורה, אלא משתמש באחד מכנפי טליתו במקום הקולמוס, הוא גם אינו מכבד את העולה לתורה בתואר ״יעמוד השם הטוב וכו',  אלא כל אחד עולה לבד ומבלי שיוזמן.

דמי איכה

כמו שמחלקים ״דמי פורים״ ביום פורים, כך מחלקים ״דמי איכה״ ביום תשעה באב.

משעות הבוקר המוקדמות מתחילים להגיע לבתי־הכנסת, גלים גלים של נזקקים וקבצנים למיניהם ואחד מראשי קהל בית־הכנסת יחד עם השמש, מטפלים בכל פונה. אחדים מהפונים באים מצויידים בקופות צדקה, שהם נושאים בידיהם. גם הערבים לא נפקד מקומם ביום זה, והם פוקדים בהמוניהם את בתי־הכנסת ומקבלים מעוח משום דרכי שלום.

אחר תפילת שחרית, הילדים מקבלים ״דמי איכה״ או " פלוס איכה "  שהם כעין דמי כיס, בהם קונים צעצועים.

https://www.youtube.com/watch?v=8HugGyJK03Q&list=PLa47NB9U4-d8kLK_2seLA6i-2uueXk_WO

הפטרת חזון מפי רביחיים לוק בנוסח יהודי מרוקו

לוסנה.

משה בן הראש

ברומן לוסנה של משה בן הראש אנחנו פוגשים זקן בן אלף שנה היודע שהוא הולך למות ומנסה להעביר את מסורת חייו לנער בן עשרים במלגה, שהוריו היגרו מתטואן לישראל ואחר-כך שבו לספרד. הנער עסוק יותר במשחקים על הים, ברדיפה אחר בחורות ובצעדיו הראשונים כסופר מאשר בזקן המוזר שנקרא בדרכו ומכריח אותו לשבת שבעה ימים מול הים ולשמוע את מעשיותיו.

לתוך הסיפור נכנסים מקומות ודמויות מן העבר שהזמן השאיר על תלן ללא יכולת למות או לחיות: כומר שאומר קדיש על קבר אביו הכומר, עורך דין ממקסיקו שמגיע למלגה בסוף המאה העשרים ונחקר על ידי בית דין שר האינקויזיציה, העיר לוסנה שהושמדה על ידי המוסלמים במאה השתים עשרה, הים המציל ומטביע יהודים, נזיר שמנסה לשכנע את אביו להתנצר, יהודים מרוקאים בבתי כלא ישראלים, אנוסים בפורטוגל שבורחים באוניות משא…
״משה בן הראש הוא השור הזועם של הספרות העברית.״ ירון אביטוב, כל הזמן, 2001.

״משה בן הראש הוא אחד המשוררים הראויים בין הצעירים הכותבים היום.״ נתן זך, הארץ, אוקטובר 2000.

״משה בן הראש מספר לנו על מולדת שתמיד נמצאת במקום אחר, ואיננה על מפה כלשהי. היא ריח של עץ תפוזים בגרנדה בערב שמעולם לא היה." חוסה לואיס גרסיה מרטין, אל מונדו, ספרד 2000.
משה בן הראש, סופר, משורר ומתרגם, פרסם לאחרונה שני ספרים בהוצאת ״אסטרולוג״ – ״לוסנה״ ו״חודש פריזאי״, ומכין לדפוס בימים אלו קובץ משירי צ׳רלס בוקובסקי בתרגום לעברית.