אלוהים הוא לפעמים בן אדם

כשאני מגיע לפאריס אני מתמקם באיזה מלון ליד הלוקסמבורג, זאת הסביבה בה ביליתי בתקופת לימודי בסורבון ואליה אני קשור באהבה עמוקה, כפי שאדם קשור לימי נעוריו, הגן המלכותי על עציו ופרחיו ומזרקותיו מפה ובתי הקפה, חנויות הספרים, הסורבון והסיין מפה – מה עוד אדם צריך? בסופו של דבר יש לי את בית הקפה שלי, שאני רגיל למלצרים שלו, לאנשים, לריחות ולצבעים שלו ושם יש לי השולחן שלי, שם אני שותה את הקפה שלי ויושב מול המחברת שלי, לפעמים אני חושב הנה מה שאדם בסופו של דבר מחפש בעולב – שולחן קטן וספל אספרסו קטן וזה הכל, כשאני מתעייף ורוצה להניע את אברי אני עושה סיבוב בגן לוקסמבורג וכשרוצה להרחיק יורד לתחנת המטרו לוקסמבורג, שמביאה אותך תוך דקות לכל נקודה שאתה רוצה בפאריס.

היום ירדתי לשם, כדי לנסוע לתפוס שמש בלאדיפאנס, השמים מעוננים כבר שבועות והקור דוקר ועוקץ והמים במזרקות הפכו לקרח ולפתע זורחת שמש של יום ראשון. בכניסה למטרו אני נתקל מזה זמן בין יתר מכונות אוטומטיות לצילום, לממתקים ומשקאות גם בקונדומט, במקום הכי ציבורי, דרכו נכנסים ויוצאים עשרות אלפי בני אדם, עומדת באופן מופגן ובמקום גלוי מכונה למכירת קונדומים ומסבירה לך איך להכניס מטבע ולקבל את הקונדומים.

אני עובר פה כל יום ואף פעם לא ראיתי מישהו עומד ליד המכונה. אנשים משתמשים בטלפונים הציבוריים, במכונות הצילום והמשקאות, אך אליה איש לא ניגש, אז מה היא עושה שם, אם לא משתמשים בה ? מתוך סקרנות החלטתי לנסות אם היא בכלל פועלת. לא היה לי צורך בקונדום, בסופו של דבר באתי לפאריס לכתוב, פאריס עוזרת לי לנתק מגע ולהיכנס לתוך בועה, בה אני מנסה לשוחח עם עצמי, עם החרדות, הפחדים, התהיות, וההיסוסים, אני לא בא להתחבר. כך שאני את מכונת הקונדומים לא חיפשתי כמו שהיא חיפשה אותי.

תקעתי מטבע כמו שכתוב, לחצתי על הכפתור, חכיתי לקונדום שיפול ושום דבר לא נפל. דפקתי על המכונה כמו שעושים במקרים כאלה כדי שהאסימון ייפול וכלום. תרשה לי, בבקשה, אני שומע קול נערה בצרפתית, אני מביט אחורה ורואה אותה בת עשריס-עשרים וחמש, יער של שיער שחור ומתולתל, משקפיים של טרוצקי, פה של מרלין מונרו, גומות חן וחיוך ילדותי שמאיר את כל הפנים. תן לי, היא אומרת, מוציאה את המטבע שלי, מכניסה מחדש, לוחצת על כפתור והקונדום יורד. קח, היא מחייכת ומושיטה לי את החפיסה. אני עומד ומביט בה, כשהיא תוקעת מטבע בקלילות מוציאה לעצמה חפיסה, מכניסה לתיק ומתחילה ללכת, בבקשה, אני קורא לה, כשאני מושיט לה את החפיסה שלי, אני לא צריך את זה, אם את רוצה… למה, היא אומרת, אתה קנית, זה היה רק בצחוק, אמרתי, כשאני עולה איתה במדרגות הנעות, רציתי לראות אם המכונה פועלת, למה שלא תפעל, היא שואלת.

סיפרתי לה שאני עובר פה פעם־פעמיים ביום ואף פעם לא ראיתי מישהו משתמש בה, אני תמיד קונה פה, היא עונה, זה יותר פשוט מבית מרקחת וזה פתוח עשרים וארבע שעות, טוב, בכל אופן, אם את צריכה… אני חוזר ומציע לה, ואתה ? היא תמהה, היום זה מסוכן בלי. אני לא מתכוון ל… לא מתכוון מה ? היא שואלת, זאת אומרת… תראי… אני פה בפאריס… באתי רק ל… צריך שיהיה לך בארנק כמו טלקרד, אתה לא יכול לדעת מתי תצטרך, והיא פותחת את התיק שלה ומראה לי שתי חפיסות נוספות מאותו סוג, תראה, היא אומרת. אז למה קנית… אני שואל, כשאנחנו עולים ביחד במדרגות הנעות, זה בשביל אמא שלי, היא אומרת, ביקשה ממני לקנות לה, אז קחי, אני אומר ומושיט לה שוב את שלי, בשביל האמא שלך. תשמע, היא אומרת, אני הולכת לשתות קפה ממול, אתה רוצה ללוות אותי ? ברצון, אני אומר ואנחנו צועדים יחד לבית הקפה לוקסמבורג, בית הקפה שלי. ואיפה היא בוחרת לשבת אם לא ליד השולחן שלי, בו אני לוקח תמיד את האספרסו שלי ויושב לכתוב את הסיפורים שלי. תראה, אני אומר לעצמי, הסיפור בא ומתישב לך על השולחן. הזמנו קפה וישבנו מביטים זה בזה, הידיים שלנו כמעט נוגעות זו בזו והחיוך שלה תמים וחושני ואי אפשר לדעת לאיזה צד בו להאמין. תשמע, היא אומרת לי, הקונדום שלך לא יצא, כי האסימון לא ירד. מה לא ירד? אמרתי. האסימון, היא ענתה. לפעמים, היא הוסיפה, האיש לא רוצה להשתמש בקונדום, אבל הקונדום רוצה להשתמש בו, אתה מבין ? השפתים שלה היו מלאות ויבשות, כאילו צמאות למגע, והאצבעות שלי כמעט נגעו בהן, כשצלצול טלפון נשמע מתוך הארנק שלה. היא שולפת את הטלפון ועונה: כן, קניתי, אביא לך את זה, אין מה לדאוג. מסביב יושבים אנשים על ארוחת בוקר, אחרים עם כוס קפה, מול מחברת או מחשב נייד, ואני מביט בה וחושב מה אני עושה איתה ? יכולה להיות בגיל של ביתי, די חצופה, מפתיעה, כשהיא רואה את המחברת שלי, שואלת מה אני כותב. אני פותח ומראה לה. וואוו! היא פותחת את הפה בפליאה. מה קרה ? אני אומר.

דבר כזה לא ראיתי, היא אומרת ומעיינת בכתב היד שלי. אתה כותב מימין לשמאל ? כל כך קטן ? אתה יכול לקרוא ? סיבוך מוחלט.

אי אפשר להיכנס אליך. אי אפשר לצאת. אלוהים, מי אתה ? מבוך אפל ובפנים, שב המינוטאורוס שלך. מפחיד! מה מפחיד ? אני שואל. תן לי את היד, היא אומרת, לוקחת את ידי, מחבקת אותה בידיים חמות, מעיינת בכוונה ואומרת: אתה צריך עזרה.

המפלצת רוצה לטרוף אותך. איזה מפלצת ? מה ? תיזהר! תיזהר! היא קוראת בידי, מעבירה את האצבע על קווים בכף ידי ואחר כך על כתב היד ועל גבותי ושפתי כשצלצול הסלולרי נשמע שוב. היא שולפת ועונה: שמע אני כבר באה. מצטערת, היא אומרת לי, גומרת ללגום את הקפה ומושיטה לי כרטיס ביקור, תצלצל אלי מתי שאתה רוצה. אני מוכרחה לרוץ. פתאום פולשת אישה לתוך הבועה שלך, משאירה לך קונדום ביד והולכת….המשך

إسرائيليون من أصل مغربي: نريد زيارة المغرب كمواطنين لا سياح

http://www.radiosawa.com/a/248700.html

حملت بين يديها الدف، اتخذت مجلسها بين صويحباتها، وبدأت في الغناء بالأمازيغية، استرجعت في أغانيها طفولتها وشبابها في قريتها "تنغير"، تلك القرية النائية التائهة في جبال أطلس المغرب، والشاهدة لعقود على تعايش اليهود والمسلمين في المغرب قبل سنة 1948.

تتوقف حنا شمويان عن الغناء، تمسح دموعها، ثم تواصل الغناء، هذه المرة تسرد في أغانيها ألم الفراق، وعذاب اللقاء بوطن لا يعرفونه ويجهلهم، وطن أصبح اسمه إسرائيل بعد أن عاشوا لقرون على أرض اسمها المغرب.

هو واحد من المشاهد الأليمة التي حاول المخرج المغربي كمال هاشكار تجسيدها في شريطه الوثائقي "من تنغير إلى القدس…أصداء الملاح"، أول عمل فني يحاول مد جسور التواصل بين المغرب ومواطنيه اليهود الذين رحلوا ذات يوم إلى إسرائيل.

في الفيلم، تتحدث حنا عن حلمها بالعودة للمغرب، والتلحف بسماء هذا البلد الذي لا تزال تعتبره وطنها الأم، لكن الموت كان أسرع من تحقيق ما تسميه "حلم العودة"… حلم يصر عليه مغاربة يهود هاجروا إلى إسرائيل، رغم أن بعضهم هاجر إليها منذ 66 عاما.

ألم الرحيل

وفق إحصاء قامت به حكومة فيشي الفرنسية، فقد بلغ عدد اليهود فيما كان يسمى شمال إفريقيا الفرنسية والتي كانت تضم المغرب والجزائر وتونس 400 ألف، نصفهم كان يقيم بالمغرب.

في 1948، تاريخ قيام دولة إسرائيل، سيبدأ يهود المغرب في الرحيل عن وطنهم الأم فيما يعرف بـ"الهجرة الكبرى"، بعضهم اختار التوجه إلى كندا وفرنسا، في حين لم يجد الآخرون إلا إسرائيل وطنا بديلا.

تختلف الروايات عن أسباب رحيل اليهود عن المغرب، حيث كانوا يحظون بحماية السلطان، لكن الروايات تكاد تتفق على أنهم لم يتعرضوا للعنف أو لاعتداءات تجبرهم على الرحيل.

أبارحيل روفين، أحد أعضاء حركة الفهود السود التي تبنت قضايا اليهود الشرقيين في إسرائيل، رحل صغيرا مع والديه إلى إسرائيل، ورغم تجاوزه اليوم الـ70 من عمره، لا يزال يؤمن أن المغرب هو وطنه حيث يجب أن يكون.

يقول روفين في حديث لموقع"راديو سوا" عن بدايات الهجرة "لقد رحلنا بإرادتنا، لم يجبرنا أحد على الرحيل، لم نتعرض للاعتداء كما حدث مع باقي يهود العالم، نحن كنا مواطنين مغاربة وكان المغرب وطننا".

حنا شمويان، أيضا تقول في فيلم "من تنغير إلى القدس…أصداء الملاح"، إنهم لم يجبروا على الرحيل، لكن لم يكن بد من المغادرة.

حنا شمويان في فيلم"من تنغير إلى القدس…أصداء الملاح":

تقول شمويان "قبل سنة 1948 لم يكن في قريتي تنغير فرق بين مسلم ويهودي، كنا نتشارك الفرح والحزن، لكن بعد هذا التاريخ أصبحت مواصلة الحياة المشتركة أمرا صعبا".

تضيف"نساء القرية قاطعننا، حتى تحية الصباح أو السلام لم يعدن يلقينها علينا نحن يهوديات القرية، لم تعد تنغير كما كانت، لذلك رحلنا، لكن أؤكد أن لا أحد اعتدى علينا أو مارس علينا العنف".

أمل العودة

بدارجة مغربية لم تخل من كلمات عبرية، وحتى بضع كلمات مشرقية تحدث أبارحيل روفين لموقع "راديو سوا" عن "الحلم الأمل"… العودة إلى المغرب بجواز سفر مغربي.

يقول رؤوفين إن حلم العودة ليس وليد اللحظة، بل إنه يساور يهود إسرائيل من اأصول مغربية منذ أن حطوا بأرض غير تلك التي ألفوها وألفتهم.

يحكي روفين أن المهاجرين المغاربة صدموا مما اعتبروه عنصرية تجاههم هم يهود الشرق أو من يعرفون بـ"السفارديم" في مقابل تعامل جيد مع يهود الغرب المعروفين بـ"الأشكيناز".

يقول روفين "كنا في بلدنا المغرب معززين مكرمين، كنا مرتاحين بمنازلنا، بتجارتنا، بألفة جيراننا، وأصحابنا، وأتينا إلى إسرائيل حيث ووجهنا بالتمييز في العمل والسكن بل وصل الأمر حتى الاعتداء علينا واعتقالنا حين كنا نحتج".

تلخص حنا شمويان التمييز الذي قابلتهم به إسرائيل، في قصيدتها التي قالت في فيلم كمال هاشكار إنها ألفتها في البداية بالمغربية لأنها لم تكن تتقن العبرية.

تقول القصيدة:

ذهبت إلى مركز التشغيل

سألوني من أين أتيت

أخبرتهم أنا من المغرب

فقالوا لي اذهبي خارجا

ذهبت إلى مركز التشغيل

سألوني من أين أتيت

أخبرتهم أني من بولندا

فطلبوا مني التفضل بالجلوس

يتذكر روفين بدوره ألم الرحيل، وأمل العودة، يقول في حديثه لموقع "راديو سوا" إن يهوديا مغربيا يدعى ديفيد حمل سنة 1959 علم المغرب وصورة الملك الحسن الثاني وخرج في شوارع إسرائيل محتجا، طالبا العودة إلى بلده المغرب.

يقول روفين "العودة لم تكن بالأمر اليسير، لقد أخذ منا الإسرائيليون كل أوراقنا حين رحلنا عن المغرب… لقد دخلنا إسرائيل من دون هوية، وحين رغبنا بالعودة منعتنا سلطات البلاد من تحقيق حلمنا".

تحديات العودة

ما الذي يمنع يهود المغرب من تحقيق حلمهم في العودة للوطن؟

لا يوجد تمثيل دبلوماسي رسمي حاليا بين المغرب وإسرائيل، لكن يهود إسرائيل المغاربة كما الحال مع باقي يهود المغرب المنتشرين في أنحاء العالم بإمكانهم زيارة وطنهم الأم في أي وقت وحتى بالجواز الإسرائيلي الذي يعتبر مرفوضا الدخول به في عدد من الدول العربية.

هذا يحيلنا على تساؤل آخر: عن أية عودة يتحدث يهود إسرائيل المغاربة؟

ذا يحيلنا على تساؤل آخر: عن أية عودة يتحدث يهود إسرائيل المغاربة؟

يجيب روفين "لا نتحدث عن تلك العودة التي يذهب فيها اليهود لزيارة أضرحة أوليائنا هناك في

المغرب".

ويضيف "نتحدث عن دخول المغرب بجواز سفر مغربي وليس إسرائيلي، عن بطاقة هوية مغربية، لا نريد أن نزور المغرب كسياح بل نريد أن ندخله كمواطنين".

يهود مغاربة يحتفلون بقداس ديني لأحد أوليائهم الصالحين في المغرب

​ لكن تشارلز دحان ممثل الجالية المغربية اليهودية في أميركا، يقول إن الإدارة المغربية تساعد اليهود المغاربة على الحصول على أوراقهم الثبوتية واستكمال مواطنتهم.

ويحكي دحان عن حالته وحالة أخته، وهي مواطنة أميركية، إذ يقول في حديثه لموقع"راديو سوا" إنه ذهب إلى دوائر مدينة مكناس حيث ولد هو وأخته، وهناك ساعدوهما على استخراج شهادة الميلاد وبعدها الحصول على جواز سفر.

لكن روفين، وهو من مواليد الرباط، لم يوفق كما وفق تشارلز وأخته، إذ يحكي أنه ذهب إلى دوائر العاصمة وهناك أخبروه أن لا إثبات لديه بأنه يهودي مغربي، أو أنه ولد في المغرب.

إلا أن تشارلز يرد على روفين قائلا "إنهم يعرفون اليهودي المغربي من اسمه، ومن طريقة حديثه". وينفي أن تكون الإدارات المغربية تشترط امتلاك اليهود المغاربة أوراقا ثبوتية قديمة لكي تمنحهم جوازات سفر.

ومع ذلك يصر رؤوفين على أن العائق أمام تحقيق حلمه في العودة هو عائق سياسي أولا، إذ يقول "الإدارة المغربية تعيق عودتنا للوطن".

روفين، الذي يبدو أن ذاكرته ترفض ترك المغرب الذي رحل عنه طفلا، لا يزال ينادي العاهل المغربي محمد السادس بلقب السلطان بدل الملك، ويقول في حديثه لموقع "راديو سوا": "من منبركم الإعلامي أوجه ندائي لسلطان المغرب وللبرلمان المغربي أن ينظروا في قضيتنا وأن يساعدونا في دخول المغرب كمواطنين مغاربة وليس كسياح إسرائيليين".

لكن تشارلز، له رأي آخر، فهو يقول إن ما يقارب المليون يهودي مغربي مقيمون في إسرائيل، يرى المغرب فيهم وفي باقي اليهود المغاربة المقيمين في باقي بلدان العالم ليس مواطنين كاملي المواطنة فقط بل سفراء دائمين له أيضا.

يقول تشارلز "يهود المغرب المقيمون بالخارج هم ماكينة دعاية وترويج للمغرب، للسياحة فيه، للدفاع عن قضاياه، وللحفاظ على استقراره".

ويضيف تشارلز "نحن يهود المغرب نريد أن يكون هذا البلد نموذجا في المنطقة للتعايش بين المسلمين واليهود على أرض واحدة".

جدل العلاقة مع إسرائيل

أثار فيلم "تنغير أصداء الملاح" الجدل في المغرب، واتهم البعض مخرجه كمال هاشكار بـ"التطبيع" مع إسرائيل بسبب تصوير مشاهد كثيرة منه هناك.

هذه الاتهامات تطرح السؤال: كيف يستقبل المغرب مواطنيه اليهود المهاجرين؟ هل سيقابلون بالترحاب في مجتمع ينقسم أبناؤه بين دفاعهم عن القضية الفلسطينية وواجب المواطنة الذي يجمعهم باليهود المغاربة؟

بدو هاشكار غير قادر على انتظار مفاجآت القدر، ويصر على أن يساهم في تسيير عودة اليهود المغاربة من إسرائيل إلى المغرب.. ولو فنيا.

كمال هاشكار

يقول هاشكار في حديثه لموقع"راديو سوا" إن فيلمه الوثائقي الأول، ورغم الاحتجاج الذي قوبل به، عرف أيضا إقبالا واستحسانا ودعما من اليهود المغاربة التواقين لربط جسور التواصل بين إسرائيل والمغرب.

ويضيف أن هذا النجاح شجعه على العمل على جزء ثان لما بدأه في فيلمه الأول، هذه المرة سيتحدث عن عودة الجيل الجديد من اليهود المغاربة المولودين في إسرائيل والذين يعودون للمغرب لاستكشاف هويتهم وهوية أجدادهم.

بطلة فيلم هاشكار المقبل، ستكون نيتا الكيام، مغنية شابة تبلغ من العمر 33 سنة، ولدت في إسرائيل لأبوين يهوديين مغربيين، ستلتقي في الفيلم بمغنية مغربية مسلمة، وستغنيان معا من التراث اليهودي المغربي.

"أنا أومن بالسينما وبدورها في التأثير على الرأي العام وأومن أني بهذه الطريقة يمكن أن أمد جسر التواصل بين يهود المغرب في إسرائيل ووطنهم الأم"، يقول هاشكار في ختام حديثه لموقع"راديو سوا"، ويضيف "التعايش في المكان ذاته في إطار السلم والأمن ليس حلما مستحيلا".

وفي انتظار تحقق أمنية كمال هاشكار، لا يزال أبارحيل روفين ذو الـ70 سنة متشبثا بحلمه في دخول المغرب بجواز سفر مغربي، ولا يزال يتمنى عودة ذاك الزمن الذي كانت فيه مائدة واحدة تجمع الجار اليهودي بجاره المسلم دونما أي خوف.

סקירתו של סילבסטר דה סאסי הייתה ציון דרך במחקר החשישים. נוסף על קומץ מקורות מזרחיים שעמדו לרשות החוקרים הקודמים יכול היה חוקר זה להסתמך על אוסף כתבי יד ערביים האצור בספרייה הלאומית בפריס וכן על כמה כרוניקות ערביות חשובות על הצלבנים, שלא היו ידועות עד אז במחקר המערבי. ניתוחו של דה סאסי את המקורות האפיל לגמרי על מאמציהם של הסופרים האירופים שקדמו לו. אין ספק שהחלק החשוב ביותר בסקירתו היה הפתרון שהציע לבעיה המציקה בדבר מקור הכינוי ׳אסאסיך. לאחר שבחן תאוריות קודמות ודחה אותן אחת לאחת, הוכיח דה סאסי באופן סופי שמקור הכינוי הוא במילה הערבית ׳חשיש׳. עוד סבר שמקור כל הצורות החלופיות – Assassini, Assissini, Heyssisini ועוד כיוצא בהן – הוא במילים הערביות ׳חשישי׳ או ׳חשאש׳ (אשר צורות הריבוי שלהן בלהגים ערביים שונים הן ׳חשישיין׳ או ׳דושאשין׳). לאישוש דבריו ציטט דה סאסי במה מקורות ערביים שבהם נקראים אנשי הכת ׳השישי׳ אך למעשה לא הפגה לשום מקור שבו הם מכונים ׳חשאש׳. מאז סקירתו הגיעו לידינו מקורות רבים בהם מכונים בני הכת ׳חשישי׳ – אך לפי שעה לא נתגלה, ככל הידוע, שום חיבור שבו הם נקראים ׳חשאש׳. נראה אפוא שיש לזנוח חלק זה בהסברו של דה סאסי שכן הצורות השונות של שם זה נובעות כולן מ׳חשישי׳ הערבית ומצורת הריבוי שלה ׳חשישין….

בחינה מחודשת זו של השם מעוררת את השאלה על אודות משמעותו של הכינוי להבדיל מן האטימולוגיה שלו. הוראתה המקורית של המילה ׳חשיש׳ בערבית היא עשב, במיוחד עשב יבש או מספוא. מאוחר יותר נתייחדה למילה זו ההוראה של ׳קנבוס הודי׳ (Cannabis sativa), שתכונותיו כסם היו ידועות כבר למוסלמים בימי הביניים. ׳רושאש׳ לעומת זאת היא מילה חדישה יותר שהוראתה היא י נוטל החשיש׳. דה סאסי, אף כי דחה את הדעה שהייתה מקובלת על סופרים רבים בזמנים מאוחרים, שהחשישים נקראו בך משום שהתמכרו לחשיש, הסביר את הכינוי כמרמז לנוהגם של ראשי הבת להשתמש בחשיש בסתר, כדי לאפשר לשליחיהם לטעום מקצת תענוגות גן העדן הצפויים להם משעה שימלאו בהצלחה את שליחותם. דה סאסי קשר הסבר זה עם סיפורו של מרקו פולו, המצוי גם במקורות מזרחיים ומערביים, על ׳גני העדן׳ שחסידי הכת המסוממים הוכנסו אליהם.

למרות הופעתו של סיפור זה במקורות קדומים וחרף תפוצתו הרחבה, אין כמעט ספק שהוא חסר כל יסוד. השימוש בחשיש והשפעתו היו ידועים באותה עת ולא היו בגדר סוד. יתר על כן, אין שום עדות – לא אצל סופרים אסמאעילים ואף לא אצל סופרים סונים בני סמכא – לכך שחברי הכת השתמשו בסם. זאת ועוד, שם התואר ׳חשישי׳ היה מוכר בעיקר בסוריה והוא שימש ככל הנראה כינוי גנאי. קרוב לוודאי שהכינוי הוא שהוליד את הסיפור ולא להפך. בין ההסברים השונים שהוצעו, המסתבר ביותר הוא שהיה זה ביטוי של בוז לאמונותיהם הנלוזות ולהתנהגותם יוצאת הדופן של חברי הכת – מתוך התייחסות לגלגנית כלפיהם, ולא כתיאור התמכרותם לסם. סיפורים באלה סיפקו – למתבוננים בני המערב במיוחד – הסבר הגיוני להתנהגות שבלעדיו הייתה בלתי מובנת לגמרי.

סקירתו של דה סאסי פתחה את הדרך לשורה של מחקרים נוספים על הנושא, אשר הנפוץ ביותר ביניהם הוא ללא ספק החיבור ׳תולדות החשישים׳ פרי עטו של המזרחן האוסטרי יוזף פון האמר (von Hammer). ספר זה ראה אור בגרמנית בשטוטגךט בשנת 1818 ובתרגום צרפתי בשנת 1833 ואנגלי בשנת 1835. ספרו ההיסטורי של האמר, על אף היותו מבוסס על מקורות מזרחיים, הוא חיבור שנועד במידה רבה לתקופתו; הוא בבחינת אזהרה נגד ׳ההשפעה המזיקה של אגודות־סתר… ו… נגד השחתת הדת הנוראה שהופקרה לשאפתנות בלתי מרוסנת׳. לדידו, היו החשישים ׳אגודה של מתחזים ושוטים, אשר במסווה של אמונה קפדנית ומוסריות חמורה, חתרו תחת כל דת ומוסר, מסדר של מרצחים, שתחת פגיונותיהם נפלו שדודים שועי ארץ בני אומות שונות. הם היו כל־יבולים שכן במשך שלוש מאות שנה הטילו חתתם על הכול, עד שלבסוף נפלה מאורת הנבלים שלהם יחד עם הח׳ליפות, המרכז הרוחני והארצי, שאותו נשבעו מראשית דרכם להשמיד ואשר בחורבנו הוכרעו הם עצמם׳. למקרה שמישהו מקוראיו יחטיא את עיקרי הדברים, משווה האמר את החשישים לטמפלרים, לישועים, לאילומינתים, לבונים החופשיים, ולרוצחי המלך באספה הכללית הלאומית הצרפתית. ׳בשם שצמחו במערב אגודות מהפכניות מתוך חיקם של הבונים החופשיים, בן צמחו במזרח ההשישים מתוך האסמאעילים… אי שפיותם של הנאורים, שסברו כי באמצעות הטפה בלבד יכולים הם לשחרר עמים מהגנתם מעניקת החסות של נסיכים ומנהיגי הדת המעשית, התגלתה באופן האיום ביותר בתוצאותיה של המהפכה הצרפתית, כשם שהתגלתה באסיה בתקופת מלכותו של חסן השני.

פיוט חברתי־תרבותי לר' דוד אלקאים(?1940-185)

עניין זה של הכבוד ושל שמירה על המעמד המשפחתי והחברתי בסולם הכבוד הקהילתי עומד במרכזו של פיוט יחיד במינו שהקדיש ר׳ דוד אלקאים למציאות החברתית הכואבת ששררה בקהילת מוגאדור בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20. בשיר מועלה הנתק החברתי החריף שהתקיים בין שני חלקי הקהילה והשפיע על הקשרים ביניהם עד כדי מניעת קשרי נישואים ביניהם משיקולים של כבוד ושל שמירה על מראית המעמד החברתי. המשורר מאשים את המשפחות המבוססות שהעדיפו שבניהן ובנותיהן יישארו רווקים עד סוף חייהם ויחיו ״כאלמנים וכאלמנות״, חסרי זרע של קיימא, ובלבד שלא יתחתנו עם בנות ובנים מבני העניים, ששיוועו גם הם לחתנים ולבלות, אך היו שייכים לרובד הנמוך של הקהילה.

קיטוב כה עמוק של החברה היהודית במרוקו היה מיוחד למוגאדור בגלל תנאי ייסודה וצמיחתה. העיר נוסדה ב־1765 בידי המלך מחמד בן עבד־אללה (1790-1757) שביקש לקדם את הסחר של ארצו עם אירופה ועם אמריקה, והיתה לנמל היצוא העיקרי של מרוקו. לפיתוח הסחר הבין-לאומי הוא יישב בה נציגים של משפחות מוסלמיות ידועות ושל משפחות יהודיות חשובות ברחבי מרוקו, העמיד לרשותם אמצעים כספיים כדי לקיים סחר זה בתנאים נוחים, ועשה מהם ״סוחרי המלך. הוא גם העמיד לרשותם בתים גדולים ומרווחים שכללו מחסנים רחבי ידיים בקומת הקרקע ברובע הקסבה [־המשלט], הסמוך לחוף הים. ברובע זה שכנו היהודים עם נכבדי העיר המוסלמים וסוחרים אירופים. עם הזמן שימשו רבים מיהודי הקסבה סגני קונסולים של מעצמות אירופיות או מתורגמנים או פקידים בנציגויות הזרות שישבו במוגאדור, רכשו משום כך את חסות המעצמות האירופיות והפכו לנתיניהן. הם חשו עצמם בשל כך שייכים למעין אריסטוקרטיה יהודית ושמרו בקנאות על מעמדם.

בו בזמן, בגלל האפשרויות הכלכליות שנפתחו בעיר הנמל עם פיתוח סחר החוץ וסחר הפנים שימשה מוגאדור אבן שואבת להגירה פנימית מתמשכת עבור בני קהילות אחרות, במיוחד קהילות דרומ־מערב מרוקו, שעמדו בקשרי מסחר הדוקים עם עשירי הקהילה. אלה הגיעו בלא כל תכנון והצטופפו ברובע המלאה, שתוחם בידי המלך מולאי סלימאן (1821-1792) בשנת 1807. עם גידול אוכלוסיית המהגרים הם חיו בתנאים קשים הן מבחינת המגורים והתברואה הן מבחינת קשיי המחיה והפרנסה. חלקם עבדו בשירות הסוחרים בנמל, אחרים עסקו במלאכות שונות (כמו מליחת עורות והכנתם ליצוא) וברוכלות, אך רבים חיו מן היד אל הפה כקבצנים ומחזרים על הפתחים. הנהגת הקהילה יצאה תמיד מקרב תושבי הקסבה. עניי הקהילה טענו נגד ההנהגה שהם חוטאים לרגש הסולידריות הקהילתית שאמור לפעום בלבו של כל יהודי, ובמיוחד אם הוא בעל אמצעים.

עד לביקורו של סר משה מונטיפיורי בקהילה בפברואר 1864 לא עלה לסדר היום הקהילתי עניין הפערים החברתיים והכלכליים בין שני חלקי הקהילה. ביקורו של המנהיג היהודי הנודע הפיח תקוות בלב עניי הקהילה. הוא גם הרים תרומה לניקיון רחובותיו הצרים של המלאח מן הזוהמה שהצטברה בהם.^06, לאחר מכן החלו הקונסולים האירופים, ובמיוחד הקונסולים הצרפתים, להתעניין בגורלם של המוני היהודים בקהילה. הם קיבלו משלחות של בני המלאח והבטיחו לפעול לטובתם. גם פתיחת בתי הספר הראשונים של אגודת אחים ב־1862 ושל כי״ח ב־1864 ברובע הקסבה גרמה לחידוד תודעת הפערים החברתיים והכלכליים בקרב תושבי המלאח. בתי ספר אלו נפתחו ונסגרו חליפות עד שהתבססו סופית בשנות השמונים. בשנות התשעים של המאה ה־19 נעשו ניסיונות פנימיים שונים לשנות מצב זה של אי־התחשבות בצורכי הרבדים הנמוכים דרך הקמת סניף של ידידי חברת אגודת אחים והקמת חברות צדקה מבין תושבי המלאח, אך ניסיונות אלה סוכלו בידי מנהיגי הקהילה. בסוף המאה ה־19 נעשו אף ניסיונות להדיח את ועד הקהילה, שכל חבריו היו בני הקסבה, ולהקים במקומו ועד מעורב, שייטיב לייצג את רובדי הקהילה השונים, אך גם ניסיונות אלה נכשלו.

זהו בקיצור הרקע החברתי־התרבותי לחיבורו של השיר שלפנינו בידי ר׳ דוד אלקאים, שהיה תושב המלאח ופעל בנחרצות למען בני המעמד שלו. ב־1894 הוא אף נאסר למספר ימים בבית הסוהר משום שהואשם שתלה כרוזים על קירות המלאח שדרשו להחרים את חברת הספנות הצרפתיתPaquet, שלא הסכימה להפריש חלק מהכנסותיה לטובת עניי הקהילה." ר׳ דוד אלקאים היה המשורר העברי היחיד שכתב במרוקו שירי מחאה ותלונה נגד עשירי הקהילה' שחטאו לדעתו כלפי חובת הסולידריות היהודית והקהילתית שלהם. הוא הכיר היטב את ראשי המשפחות העשירות משום שהוא עייר ועיטר את הכתובות היפות שהזמינו אצלו לרגל נישואי בניהם ובנותיהם.

הנתק בין שני חלקי הקהילה לא התעמעם במחצית הראשונה של המאה ה־20 אף על פי שחלק גדול מן המשפחות המבוססות ירדו מנכסיהן ואף שבני הקהילה למדו באותם בתי ספר של כי״ח (אם כי חלק מבני הקסבה למדו בבתי הספר הצרפתיים).

08ו האירוע מתואר במכתב מיום ה־12 במאי 1892 ששלח יצחק בן שימול, מנהל בית הספר של כי״ח במוגאדור, לנשיא החברה בפריס, וזכה לתיעוד גם בדו״חות הדיפלומטיים של הקונסול הצרפתי שכיהן באותה תקופה במוגאדור. המכתב נמצא בארכיון כי׳׳ח, בתיק Archives AIU, Maroc – Ecoles IIB12, Mogador. 109 ראו על כך שיטרית, פיוט ושירה, עמי 515-277 וכן בכתובות של חלק משיריו של ר׳ דוד אלקאים בדיוואן שלו שירי דודים.

כאות הוקרה למחבר הספר, איש שאני מעריץ ומחכים מאוד מספריו, כתביו, והרצאותיו הרבות,בהן נוכחתי.  אני מביא לידעת הגולשים באתר את הספר הזה. מוקדש כולו לעדה התוניסאית..לתועלתם של הגולשים והמתעניינים…

סיפור תרבות

יהודי תוניסיה וארצות מוסלמיות אחרות

ירון צור

סיפור תרבות קורע צוהר להיסטוריה התרבותית של יהודי ארצות האסלאם בתקופה המודרנית. הוא מתמקד בארץ אחת, תוניסיה, ובסיפוריהם האישיים של סופר בעל שם עולמי, אלבר ממי, של זמרת ידועה שנרצחה בדמי ימיה, חביבה מסיכה, של זמר רוק ישראלי, נסים סרוסי, ושל גיבורים נוספים, ששמותיהם צללו לתהום הנשייה אך הם מילאו בדורם תפקיד חשוב. מבעד לכל אלה עומד המחבר על התמורות שחלו בעולמם של יהודי תוניסיה למן הכיבוש הצרפתי (1881) ועד יציאתה ממנה וקבלת העצמאות (1956) והגירת היהודים לישראל ולצרפת. גורלם של יהודי תוניסיה משמש נקודת מוצא להיכרות עם תולדות היהודים בארצות האסלאם, ממרוקו ולוב ועד תימן ועיראק.

לרבים מן הנושאים העולים בספר יש זיקה לבעיות המטרידות את תושבי ישראל כיום. שאלה אחת הנדונה בספר נוגעת ליחסים בין היהודים לשכניהם: מדוע התרחקו יהודי תוניסיה מן הסביבה המוסלמית הערבית שבה ישבו זה מאות בשנים ואת תרבותה חלקו עם שכניהם? שאלה אחרת נוגעת ליחסים שבין היהודים לבין עצמם: האם שורשי ״הבעיה העדתית״ נעוצים במציאות הישראלית בלבד, או שניתן למצוא לה מקבילות ושורשים בארצות המוצא של העולים, באסיה ובאפריקה? רבים מן העולים עדיין חיים בינינו והם בוודאי ימצאו בספר הד לתולדות קהילותיהם, אך הספר מכוון במיוחד לדור הצעיר. צרכיה של מערכת החינוך, שלה נועד הספר במקורו, הולידו ספר חדשני זה.

המחבר, ד״ר ירון צור, הוא מרצה בכיר בחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת תל־אביב. הוא ממייסדי האוניברסיטה הפתוחה, ובמסגרתה חיבר את הקורסים ׳יהודים בעידן של תמורות׳(קורס מבוא כללי לתולדות היהודים בתקופה המודרנית) ו׳יהודים בין מוסלמים: מבוא לתולדות היהודים בארצות האסלאם בתקופה המודרנית, 1914-1750׳. ספרו ׳קהילה קרועה: יהודי מרוקו והלאומיות, 1954-1943׳, זכה בפרס שזר לשנת 2002.

על העטיפה: מוזס לוי, שכונת היהודים בתוניס (1940). מחם לוי נולד בתוניס (1885) ונפטר בוויארג׳יו, איטליה, בשנת 1968

את שני המאורות הגדולים היום יום ה׳ לסדר ולא תשאו עליו חטא

כהרמכי״ם תרששים ואראלים הרבנים הכוללים כוללי תהילות ישראל אלו ה"ן הימי״ם שגומרים עליהם את ההלל הדיינים המצויינים אבות בחכמה ורכים בשנים אשר אור כבודם ותורתם הורתם זורחת והיא כפורחת בעוב״י ציפת יע״א אתה ה׳ תשמרם ובצינה רצון תעטרם כיר״א.

תחילת דבר זריזין מקדימין בבטוי שפתים, צול״ו לרוכב בערבות למען יחיו דגן ויפרחו כגפן פוריה וידם בצלח״ת צ'ליחא דרחמנא בצל״ח העודף ואשלמ״ה להם תשלומי כפל ש׳ בחי שלמים שלמא עליכו מלכי מאן מלכי רבנן, אות זה מדבר כצורת דרך ארבאט שם נמצא אחי יד"ן ואו״ע – ואור עיני –  הרב השד"ר כמוהר״א פינטו ולהיותו חולה חילה פני שאגמור שליחותו ודין גרמא כי חזרתי לאחורי כי עשות רצונו חפצתי ואחרי שובי נחמתי בראותי גודל הצער הצריך לסבול בזה הנדבה וכמעט נתתי בדעתי לחזור למקומי ובני בני הלך הר' כמוהר״א פינטו לעה״ק וסיפר להם המעשה אשר עשה ושמחו כולם וכתבו לי איגרת שאגמור שליחותם וגם כתבו איגרת מיוחדת לעוב״י פאס ולמח״ק וכיוצא כדי שיעמדו לימיני, ושלי״ת – ושליתברך –  כי התחלתי הנדבה פה פאס ביוקר השער, והא ודאי כבר קדמא להם הידיעה וכתר"ר יקבלו איגרת על שם הדיין המצויין ר מתתיה ן׳ זכרי וחבריו העוסקים עמו לש״ש בקופת רח״א (רחל אמנו) זיע״א אשר עשה הר' השד"ר כמוהר״י קאלמארו יצ״ו על ידם הא ודאי שהם משתדלים בכל עז ותעצומות ואיני כמזכיר אלא כמזהיר, הגם יקבלו איגרת אחרת אשר שלוחה לכוללות העיר וזריזין מקדמין ומעתה יודע לרו״ם – לרום מעלתו –  כי אתמול בלילה היינו יושבים במסיבה אחת ושם נמצא אתנו אחר מתושבי העיר צ'פת יע״א זה שמו מסעוד ן׳ עילי ואמרו לי יחידי פאס שזה האיש שבוע הבאה הוא הולך לארץ רחוקה ואמרו לי שאברך אותו כאן ויתנדב ואני בקשתי בפנקס הנדבה אשר עשה הרב כמוהרי״ק ולא מצאתי אותו ואמרתי בדעתי ודאי שהיה חוץ לעיר ולא נתברך הבית בגללו כמו כולם ואמר לי תחילת דברו שיעשה דורו והא ודאי ת״ם מעלתכם יודעים דרכי הנדבה שצריך לומר לו בהוספה על מה שהוא אמר ולבסוף אמרתי שלפחות יתן שלשים אוקיות וגם בזה לא נתרצה והלכתי לביתי ובאו לפייס אותי ואמרתי שזה מעולם אינו נותן נדבה שהוא לעולם חוץ לעיר וכששמע זה בעם כעס גדול והלך מאתי והן כהיום שלחתי לו ובא אצלי והתחיל במיני צעקות וביזיונות… לאין קץ והחרמתי אותו והוא השיב לי בוה הלשון תעשה ששה אלפים חרמות מי עושה להם חשבון וכשומעי זאת אשתוממתי כשעה חדא וזלגו עיני דמעות שאחד פחות כמו זה יאמר בדברים האלה ומה זה הכבוד שנשאר לא״י שכינה תזעק בקול מר, אויה כי בני יצאוני, ומעתה אחיי ורעי אם נא מצאתי חן בעניכם ואם ירוש׳ נוה שאנן חביבה אצלכם צריכים אתם לתבוע עלבון עיקרית ירוש׳ ת״ו ותכף לקבלה תכריזו אותו בשוקים וברחובות והרימו מכשול מאת קהל ישראל. ושום בר ישראל לא ידבר עמו כי בכח המסור בידי מעיקו״ת – מעיר קדשנו תבנה –  ירוש׳ ת״ו החרמתי ונדיתי אותו, והוא מופרש ומובדל מעדתינו עדת ישראל, ואיני מוחל לו אלא עד שיבוא לפני ויתן קנס כפי אשר עיני חכמים עיניכם יחזו וכל ישראל ישמעו ולא חידון ובטחתי באהבתכם ואמונתכם וחיבתכם עם עיר ציון קרית מועדינו שכה יעשו וכה יוסיפו ושכמ״ה – ושכרו כפול מו השמיים – אלא מעתה לכל יחידי סנולה אדרוש שלומם וטובתם ותשובתם הרמת״ה מהרה תצמיח נא״ה צעי״ר המשתלח.

והוא הצעיר ברוך פינטו ס״ט