בן המלך הקרח

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

פעם היה מלך, ולו ממלכה גדולה ובן יחיד. באחד הימים קרא לבנו ואמר: ״בני, יחידי אתה ויורשי, אך לפני שתקבל את הממלכה, אני רוצה לנסות אותך, כדי לראות אם ראוי אתה לירושה שעומדת ליפול בחלקך. לפיכך, צא לעולם הגדול ועשה משהו שיהיה ראוי להערכתי.״

יצא הבן מלפני אביו וקנה עדר כבשים, וכדי שלא יכירו ביפי תארו, שחט כבשה ואת עורה שם על ראשו, כך שהוא נראה קירח. עשה ימים ולילות עם המרעה, עד שהגיע לעיר אחת, אך לפני הכנסו לעיר זו, הופיע לפניו שד ואמר לו: ״רוצה אני לעזור לך לקבל את המלוכה, קח שערות אלו ושרוף אותן בשעת הצורך.״ ונעלם. החביא בן המלך קווצת השערות שהשד נתן לו ונכנס העירה, ובעיר זו היה אופה ביש גדא, שאיש לא קנה לא את לחמו ולא את סופגניותיו. ניגש בן המלך אל האופה ואמר לו: ״אבי רוצה אני לעזור לך׳ ענה לו האופה: ״כיצד אקבל אותך ואין לי אפילו פת לחם לי ולבני ביתי.״ ענה לו: ״אבי, בטח באלוהים, אני אדור במאפיה, ולא אדרוש שכר.״ ומיום זה שנכנס בן המלך לעזור לאופה, נכנס המזל עמו ועסקיו של האופה פרחו, גדלו והתרחבו. בן המלך נהג להתרחץ בנהר. משירד לטבול בו, הסיר את העור, וגילה את מחלפות ראשו. ופניו האירו, ואף השמש עמדה מעט להביט ביופיו. באחד הימים השקיפה בת המלך הצעירה מחלונה על בן המלך, כשהוא קירח, ולאחר מכן בהסירו את העור מעל ראשו, התאהבה בו והחלטה לשאת אותו לבעל.

ולמלך שבע בנות, הגיע זמנן להינשא. הביאו למלך מתנה: שבעה אבטיחים בשלים הקרובים לריקבון, ואמרו לו: אבי כשם שאבטיחים אלה בשלים, אף אנחנו בשלות, והגיע זמננו להינשא. שמח המלך ואמר להן: ״כרצונכן בנותי, וכדי שתבחרנה בעלמים כלבבכם, אכריז שכל הצעירים במדינה, יעברו ליד הארמון. ואתן עימדו ליד חלונותיכם, והאיש שימצא חן בעינכן, זירקו עליו מטפחת ותפוח ויהיה לכן לבעל.״ עשו כמצוות אביהם. הבכורה זרקה את מטפחתה על נסיך ידוע, השניה על בנו של הוזיר, השלישית על בנו של שר, הרביעית על בנו של עשיר מופלג, החמישית על קצין, השישית על שר, ורק השביעית לא זרקה. עברו הבחורים גם ביום השני, אך בת המלך אינה משליכה על איש את תפוחה. צווה המלך להביא כל עלם, ואם לא נפקד מקומו של משהו. באו שליחיו ואמרו לו: ״כל הגברים במדינתך באו מלבד שולית אופה קירח שאין צורך להביאו.״ ״הביאו אף אותו״ ציווה המלך. משעבר הקירח תחת חלונה של בת המלך השלכה עליו את מטפחתה.

כל הנוכחים נדהמו, המלך התעלף וחלה, עוד באותו היום גרשו את האחות הצעירה עם בעלה מן הארמון. בא הרופא, בדק את המלך ואמר לו: ״התרופה היחידה שיכולה לרפא אותך היא תפוח החיים.״ ״מי יכול להביא לי את תפוח החיים י ״ – שאל המלך.

״לשם מה יש לך שישה חתנים ?״ – ענה הרופא. קרא המלך לששת חתניו ־ לקירח לא קרא כי הוציאו מהמשפחה. הוא אמר להם: ״רוצה אני שתביאו לי את תפוח החיים, ואם לא תשיגוהו אסיר ראשיכם מעל כתפיכם.״ הלכו החתנים עד לפרשת דרכים, ישבו שם ובכו – ובינתיים, הלך בן המלך הקרח אל אחד מהמקומות השוממים, שרף שערה מהשערות שנתן לו השד – וכהרף עין הופיע סוס אביר שחור כעורב, ועליו שריון קשקשים שחור כזפת וחרב שחורה. לבש הקרח את השריון, חגר את החרב, ובדהרה הגיע עדי החתנים הבוכים. עצר ושאל אותם: ״מה לכם כי תבכו, ספרו נא לי, אולי אוכל לעזור לכם.״

סיפרו לו החתנים על דרישת המלך. אמר להם: ״אשיג לכם את תפוח החיים, אך תנאי אחד עמי, קצצו נא את הזרת ותנו אותה לי.״

קבלו עליהם את הדין וקצצו את הזרת ונתנו לו. תחב את ששת הזרתות אל תוך ארנק ונעלם מעליהם.

על עץ החיים שמרה מפלצת, כשהיא ישנה היא פוקחת את עיניה אך כשהיא ערה עיניה עצומות. מזלו של בן המלך שהגיע בזמן שעיניה של המפלצת היו פקוחות, קטף תפוח מעץ החיים ודהר חזרה. מסר את התפוח לחתנים. לפני שהספיקו אלו להודות לו נעלם מעיניהם. הלך, פשט את השריון ולבש את בגדי השוליה, שם על ראשו את העור ושב אל המאפייה.

החתנים הביאו למלך את התפוח. כשנגס בו המלך הבריא מייד, וכל הממלכה צהלה ושמחה. בפי כל איש שבח והלל לששת החתנים, וקללות ובזיונות לחתן השביעי שבעטיו חלה המלך והוא לא נקף אצבע. אף בנות המלך הציקו לאחותן הצעירה, ששתקה וקבלה את סבלה בדומיה.

ובאחד הימים צווה המלך לבשל לו מטעמים כאשר אהב. הכינו הבנות מטעמים והביאום בצלחות חרסינה יקרות, ואילו הבת השביעית הכינה דייסה תפלה בצלחת חרסינה סדוקה. ומפאת הלכלוך שבביתה היתה אף הצלחת מלוכלכת, משראה המלך את אשר הגישה לו בתו הצעירה חרה אפו, ומרוב צער נפל למשכב, גדפו הבנות הבוגרות את אחותם על שהביאה אסון על המלך זה פעמיים. ורופא המלך בא ומשבדק את המלך אמר: ״אך תרופה אחת תצלח למצבך האנוש, והיא חלב לביאה, בעורו של אריה כששירת אריות מלווה את התרופה עד פתח הארמון. אמר המלך לחתניו: ״הקשבתם לדברי הרופא ? אם לא תשיגו זאת תומתו.״ שמעו זאת החתנים, הלכו עד פרשת הדרכים וישבו ופתחו בבכיה. הלך בן המלך הקירח עד למקום שומם, שרף שערה מהשעורת שנתן לו השד. וכהרף עין הופיע סוס לבן וצח כחלב, ועליו שריון כסף וחרב נוצצת עשויה כסף. הסיר את העור מעל לראשו ועדה את שריון הכסף. חגר את החרב ודהר עד לפרשת הדרכים. ״ מה לכם בוכים שוב – ספרו נא לי אולי אוכל לסייע בידכם ? ״ שאל אותם. ״ המלך חלה וצווה להביא לו חלב של לביאה, בעורו של ארי ושיירת אריות עד פתח ארמונו.״ ״ אם זה הכל, אוכל לעזור לכם. אך לפני כן הבו נא לי את תנוכי אזניכם.״

בלית ברירה קצצו את תנוכי אזניהם, הוציא ארנקו הקטן והנחם שם, ואחר נעלם מעיניהם. קנה בקר ושחטו, וכשהגיע ליער תלה את הבקר השחוט על העצים והסתתר.

יצאו האריות ממאורותיהם, התנפלו על הבקר זללו לשובע והותירו, משפנו ללכת עצרם אריה זקן וחכם, ואמר להם: ״כל יום מוצאים אתם, פרות תליות על העצים ? אותו איש שתלה פרות אלו, בא לבקש משהו, בואו נעזור לו.״ הכריזו האריות שבע פעמים שלא יפגעו לרעה באיש שהעניק להם ארוחה זו, נגלה להם ואמר להם מבוקשו. אמרו האריות: ״חלב לביאה נתן לך, נחלוב את אחת הלביאות, שיירת כפירים תהיה לך, אך מאיפה נביא עור של אריה, איש מאתנו לא רוצה למות?״

ניגש אריה זקן ואמר: ״זקנתי – קרוב יומי, לפי כך מבקר זה שנותר אוכל עד שבטני תתפוצץ. פשטו נא את עורי.״ אכל האריה הזקן ואכל עד שהתפוצץ. פשטו את עורו, חלבו לביאה ושמרו חלבה בתוך עור, ואחר שיירת כפירים הלכה אחריו עד פרשת הדרכים. נתן להם את החלב ואמר להם: ״קחו לכם מבוקשכם.״ ונעלם. הגיע לעיר, פשט את השריון, חבש את העור והיה לקירח כקודם. ובעיר צהלה ושמחה, כל התושבים חזו בשיירת הכפירים שהחתנים הביאו, וככל שהרבו לשבח את הששה קיללו את השביעי שהביא, אך אסונות וטמן ידו בצלחת, והאחות הצעירה סבלה מאחיותיה.

וכך עברו ימים, המלך החלים והכריז על מרוץ סוסים. וביום מרוץ הסוסים, באו לחזות כל תושבי העיר במרוץ והתפעלו מסוסי החתנים ומיפי דהרתם.

ובן המלך הקירח, הלך למקום שומם ושרף אחת מהשערות שהשד נתן לו, ולפניו הופיע סוס, שצבעו זהב ועליו שריון זהב וחרב זהב, הסיר את העור מעל שערותיו ולבש את השריון. חיש דהר למקום המרוץ. כל העיניים הופנו אליו, סוסו היה מהיר כחץ, חלף על פניהם של החתנים, חטף את כובעיהם והספיק להשיגם. כולם התפעלו, והמלך נאנח: ״אכן, חתן הראוי לבתי המסכנה.״ וביקש להביא לפניו את המנצח.

בא לפניו הפרש והמלך אמר לו: ״מי אתה, בני.״ ענה לו: ״אני האיש שהביא את תפוח החיים ותמורתו שילמו לי חתניך בזרתיהם, אני האיש שהביא את חלב הלביאה, בקש מהם שיראוך תנכי אוזניהם, ואני הוא חתנך השביעי. ובדברו הוציא מתוך ארנקו שבעה תנוכי אוזנים ושבע זרתות. ואחר לבש את עור הכבש. נדהמו כולם, ולבו של המלך רחב משמחה.

בקש המלך סליחה מבתו הצעירה, וערך לה חתונה שארכה ארבעים יום וארבעים לילה, ומשמתו שני המלכים, אביו של בן המלך וחמיו, היה למלך על שתי ממלכות.

שירתו של שלומי חתוכה עושה בי מהפך, מרעננת בי את כל המושגים. שלומי מנער מעלינו מוסכמות מבוצרות ומציע לנו המראה אל הבלתי נודע, אל תוך תוכו של הרגש הפנימי מבלי לוותר על מחוייבות עמוקה לישר, לאמיתי, גם אם בא עלינו כבליסטראות של דימויים חודרי בטן. זוהי שירה חדשה, שירה טבעית המואסת בשגרות לשון ובהלכי רוח מקובלים וקפואים שנעשו במקומותינו אפילו מנוונים. הצעקה שנשמעת כהתרסה המבקשת לנענע את אמות הסיפים הינה בעצם הושטת יד המזמינה את כל הרוך שבעולם.

ארז ביטון

עלייתם של שלושה ילדים – דן מנור

המועדון "פרחי עלומים" עסק בפעילות ציונית במסווה של תנועת הצופים. המייסדים-מארי אביצרור ורוברט חזן ניהלו קשר מתמיד עם התנועה הציונית שמרכזה בקזבלנקה. לאחר שנה של פעילות ציונית בחרה מארי שלושה נערים כמועמדים ראשונים לעליה בהסכמת הוריהם. הנערים הם: צ'רלי לוגאסי, אלברט אביחצירא, ואלישע בן שבת, ובתוקף נסיעותיה התכופות לקזבלנקה כמנהלת סוכנות לשיווק תמרוקים, היא שקדה לעקוב בעניין רב אחר הפעילות המחתרתית של שליחי התנועה הציונית, שהייתה רצופה הצלחות וכישלונות.

לא מזמן נודע לה על קבוצת נערים שנתפסה כעבריינים על הסגר שהטיל השלטון המרוקאי על יהודי מרוקו, והנערים הובלו לחדר מעצר על ידי כוחות הביטחון. עקב כך היא הוגיעה את מוחה בשאלת הדרך שבה ניתן להעביר בשלום את שלושת הנערים לאלג'יריה, אך כל הדרכים שעלו במחשבתה לא הניחו את דעתה, והחשש ממהומה שתפרוץ אם הנערים ייתפסו מבעית אותה.

בוקר אחד מימי ראשון-ימי מנוחה לאזרחים, היא עדיין מתפנקת במיטתה תוך הנאה משינה של שחרית, הילדים משחקים בחדרם, מזל העוזרת עוסקת בהכנת ארוחת בוקר, כשהיא פוקדת מדי פעם את הילדים בחדרם לבל ירעישו. השלווה הזאת נקטעה על ידי קולו של בעלה בשיחה טלפונית קולנית.  היא התנערה מיד ממיטתה, השחילה את גופה לתוך חלוק, ורצה לחדר העבודה של בעלה, אך עד שנכנסה הוא כבר סגר את הטלפון. היא עמדה באותה פוזה מחונחנת המשרה עליה קסם מיוחד. הוא מיד התנצל על ההפרעה, והתרומם ממקומו. "בוקר טוב", היא לאטה כשהיא מגישה לו את לחייה. הוא נשק את הלחי הרכה בשקיקות, והחל ללטף את פניה. "טוב, ספר לי כעת על מה כעסת", היא ביקשה, וניערה את ידו מעל פניה. "הנהלת החברה ממליצה לפטר את אנטואן, ואני התנגדתי בתוקף לפיטוריו". הוא סיפר בקצור. "אתה כשותף בכיר בחברה רשאי לעמוד על שלך", היא יעצה לו. הוא נענע את ראשו כמסכים. "יקירי, תתכונן, אנו יוצאים לבילוי בחוף", הודיעה, ויצאה.

היא שבה לחדרה כדי להתלבש. היא משכה את המגרה שבתחתית הארון, ושלפה משם בגד ים. היא התפשטה ועמדה עירומה מתבוננת בגופה מול המראה. היא חייכה למראה גזרתה הטמירה, שדיה התפוחות כשני רימונים, ורגליה החטובות-מלאכת מחשבת מבית היוצר. "גוף זה שעבר את גיל השלושים, ושלשל שני תינוקות, הוא עדין רענן כזה של בתולה בת שש עשרה". היא מלמלה בחיוך.  אך מיד סלדו פניה ממראה הכתם הכהה בגודל מטבע נחושת שעל ירכה. "לא מצא גוף אחר לחנות בו חוץ משלי", היא הרהרה. "א בנתי, מחכים לך", הדהד קולה של מזל. היא התלבשה במהירות, מרחה שפתיה באודם, ויצאה. "אימא", צייצה סולנג' הקטנה תוך ריצה.  מזל מיהרה לעצור בעדה לבל תלכלך את האם בקרם-שוקו  שנמרח על אצבעותיה וסביב פיה. "בואי נסיכה", חיבקה אותה מארי לאחר שמזל ניקתה אותה. ובעוד היא ממטירה עליה נשיקות היא קלטה בזווית עיניה את מבטו של בעלה, שהמתין לה בחוסר סבלנות. היא מיד הרפתה מהילדה תוך פנייה למזל שתחליף לה בגדים, "גמרתי לאכול", הכריז סימון בן החמש, ונחפז לעזוב את השולחן מחשש שאמו תורה לו להמשיך לאכול. אמו הספיקה למשוך אותו מן הצד: "טוב, עֶדְיִי הִיקר, סחה לו בנימת פינוק תוך הרעפת נשיקה על ראשו, והורתה לו להחליף בגדים. "הבגדים שלי נקיים", הוא טען, והשתחרר מידה. היא הגיבה בחיוך על משובתו, והתיישבה ליד השולחן כשהיא מתנצלת בפני בעלה על האיחור.

מזל יצאה ראשונה מהבית כשנושאת בידה סל נצרים מלא מכל טוב, והילדים דלקו אחריה. דוד שעמד על סף הדלת, האיץ באשתו להזדרז. תוך רגע היו כולם באוטו. "לאיזה חוף אנו נוסעים", שאלה מארי את בעלה. "לדרומי", הוא ענה, והתניע. היא התבוננה בעגמומית שהסתמנה על פניו, ושיערה את הסיבה לכך:  "במה אנטואן זה חשוב לך כל כך", היא שאלה כשכוונתה לברר אם שיערה נכון. הוא היסס רגע עד שניאות לענות לה:  "ארבע שנים עובד האיש אצלנו כמוביל סחורה לספרד ללא שום תקלה, וזאת בזכות פקחותו להתיידד עם שומרי הגבול, ולרכוש את אמונם", הוא ניסה להצדיק את עמדתו.  "והשותפים שלך אינם מודעים לכך" היא הקשתה. "הצרפתים מגלים סימפתיה רק כלפי מי שדובר צרפתית", הוא הסביר. "כן, זה ידוע", היא אישרה את דבריו. חלפו כמה דקות עד שהבזיק במוחה רעיון נועז. במקום להסתבך בגבול שבין מרוקו לאלג'יריה, היא תשלח את הנערים עם אנטואן לספרד, ומשם לאלג'ריה. היא התלהבה מן הרעיון במידה כזו שעניין המחלוקת על פיטוריו של אנטואן נראה לה כנס מן השמיים, שנועד להנחות אותה. כל מה שהטריד את מחשבתה כעת הוא, איך להציע את תכניתה לאנטואן מבלי שבעלה ידע. ואיך היא תגיע בכלל לאנטואן כשאין לה שום מושג, לא על מקום מגוריו, ולא על שם משפחתו. וכל שאלה על כך לבעלה עלולה לעורר בו חשד. דוד האט בינתיים את הנסיעה כשמימינו חוף הומה ממשפחות צרפתיות: "מה את אומרת, לרדת כאן, או להמשיך הלאה", הוא פנה לאשתו. משלא הגיבה הוא הפנה אליה את מבטו: "שמעת מה שאלתי". הוא קרא בקול. "מה. מה", היא ניערה את ראשה ופלבלה בעיניה. "חלום טוב חלום שלום" הוא ציטט את האמרה שבה משתמשים בלעג כלפי מי שהוזה בהקיץ. "לך תחנה את האוטו, ואנחנו נמתין לך במלתחה הקרובה". הורתה לו.

אנוסים מפורטוגל

פליטים מפורטוגל, אנוסים שחזרו ליהדות, הגיעו אחרי 1497 לארזילה, ולאחר מכן לפאס. בני משפחות זאמירו, רוזאליס ורותי, שהיו מקורבים לשליטים מבני וטאס, נרתמו לעזרת אחיהם מספרד ומפורטוגל. בין הגולים מפורטוגל היו 27 חכמים. אחד מהם היה החכם והרופא ר׳ אברהם בן יעקב סבע מהעיר סמורה, שעבר מספרד לליסבון, ושם הטמין את הספרים שלו בגלל הסכנה. הוא נאסר, ולאחר שהצליח להשתחרר עבר לאלקסר־אלכביר ומשם לפאס, בשנים 1489־1501. הוא התפרסם בזכות חיבוריו: יצרור המור׳, דרושים על התורה; פירושים לחמש המגילות ברוח הקבלה: ׳אשכול הכופר׳ על מגילת אסתר, ועל מגילת רות.

ב־1530 נאשם אנוס באיים הקנאריים בכך ששלח את שני אחיו הצעירים לפאס כדי ללמוד תורה. האנוסים בפאס היוו קבוצה נפרדת, והיו בהם סוחרים מצליחים.

היתר שיבה לספרד

צו מלכותי בספרד ב־1496 התיר ליהודים לחזור לספרד אם ימירו את דתם לנצרות, ונכסיהם יוחזרו להם. ואמנם היו יהודים מגורשים מספרד ואנוסים מפורטוגל שבאו לפאס, ועקב התנאים הקשים חזרו לספרד ולפורטוגל והמשיכו לחיות בתור אנוסים. כך אירע לשש משפחות ממקידה MAQUEDA), שגרו בפאס בסוכות שבנו לעצמם מענפים, מחוסר תנאים טובים יותר. בקינה של ר׳ אברהם בן שלמה הלוי בקראט, הוא כותב:

ונלאו נשוא וחזרו משם רבים אין מספר למלכות קשה אלה וימירו את כבודם, וכן קרה לבאים מהם למלכות פורטוגל, ולבאים למלכות פאס.

ב־1634, בעקבות קשיים כלכליים בספרד, הוזמנו יהודים ספרדים מהמגרב לחזור לספרד. ב־1641 נוהל משא ומתן על נושא זה. בשנים 1645־1800 באו רק מעט יהודים לספרד, תוף סיכון שיתגלו. וב־1795 הוצאה פקודה מלכותית בספרד, שיהודים תושבי מרוקו רשאים לחזור לוולנסיה ולהישאר שם 8 עד 10 ימים, ואין להציק להם, שכן היו יהודים ממרוקו שלרגל עסקיהם ביקרו בספרד. בפועל לא הקפידו על הזמן שהם נשארו שם.

מגורשים מוסלמים

גם מוסלמים גורשו מספרד ולמרוקו הגיעו גלי מהגרים בעשורים הראשון והשני של המאה ה־17. אלה כונו ׳מאורים׳ או ׳אנדלוסים׳, ונעשו גורם כלכלי ותרבותי בחברה המוסלמית. עד היום ניתן לזהותם על פי שמות המשפחה הספרדיים, ולפי ערי המוצא בספרד, בדומה ליהודים. המגורשים היהודים והמוסלמים הביאו למרוקו את התרבות האנדלוסית, והשפיעו על האמנות, האומנות, הלבוש וחיי התרבות.

ה׳תושבים׳

עד בואם של מגורשי ספרד למרוקו חיו כאן יהודים במשך דורות רבים, והושפעו מהשפה והמנהגים של המוסלמים. אלה נקראו בפי המגורשים ׳תושבים׳, או Forasteros, דהיינו ׳זרים׳, ואילו ה'תושבים^, כינו את המגורשים דומים׳. לתושבים׳ היתה מסורת רבת שנים במנהגים ובהלכות, שהיו שונים בכמה פרטים מאלה של יהודי ספרד, כמו בדיני טריפות. על רקע זה היה עימות בין שתי הקבוצות בפאס, שביטויו הספרותי הוא חיבורו של ר׳ חיים גאגין יעץ חיים׳. היו ׳תושבים׳ שאף קיבלו את מנהגי המגורשים. בשנת ר״ס (1500) ביקר בפאס ר׳ שלום בן מסנות מתוניס והוכיח את היתושבים^,, שהיגררותם אחרי מנהגי המגורשים בעניין הנפיחה (בדיני טרפות) היא שלא כדין, ותבע שיחזרו למנהג המקורי, שעל פיו נוהגים במרבית הקהילות בארץ־ישראל, במצרים ובאשכנז (צמח ושמעון בני שלמה דוראן, ׳יכין ובועז׳, חייב, סי׳ ח). המתחים בין שתי קבוצות אלה התבטאו, בין השאר, בבחירת הנגיד, המנהיג הממונה על הקהילה.

ליתושבים^, בפאם היה בית קברות נפרד, וכן בית כנסת משלהם, שהתמיד עד שנות ה־70 של המאה ה־20. בית הכנסת, הנקרא 'צלא אלפאסין', נזכר על ידי ר׳ יוסף אלמאליח (1788־1855) בספרו 'תקפו של יוסף׳, ח״א, סי׳ ג, ונהגו בו מנהגי התפילה המיוחדים להם.

ההבדלים הבולטים בין היתושבים^, למגורשים היו בתפילת ערבית של מוצאי שבת, בימים הנוראים ובחגים. וכן לא היו עולים בשחרית של ט׳ באב כהן ולוי אלא שלושה ישראלים, ובמקום לומר יהי עמכם׳ היה אומר העולה ׳ברוך דיין האמת׳ (יוסף בן נאיים, ׳נוהג בחכמה׳ עמי קמה). לא היו מברכים ׳לקרא את ההלל׳ לא בראש חודש ולא בחול המועד של פסח. הקהל היה מתפלל במשך דורות בסידורים הכתובים בכתב יד, עד שנת תרמ״ט. אותה שנה הודפס בירושלים סידור כמנהג היתושבים׳ בפאס בשם 'אהבת הקדמונים׳, שנערך על ידי ר׳ רפאל אהרן בן דוד בן שמעון, יליד רבאט, ששימש שליח עדת המערבים בירושלים למרוקו בשנת תרמ״ז (1887), ושוב בתרנ״א (1891). גם בדיני אישות היו הבדלים בין ה'תושבים^, והמגורשים. בשנת תשכ״ו דן ר׳ משה ויזגאן בשטר כתובה של זוג כמנהג התושבים (׳ויגד משה׳, אהע״ז, סי, כ).

לפי רשימת שמות משפחה של יהודים במכנאס מהמאות ה־17־18, מתברר כי כ־35% הם שמות ׳ספרדיים׳ ו־7% מכונים על פי עיסוקם. בעיר זו חיו אפוא יחדיו היתושבים^, עם המגורשים, והאחרונים, שהיו משכילים ובעלי יוזמה, היו גם דומיננטיים יותר בחיי הקהילה.

בניגוד למגורשים שבאו לפאס מרוששים, אלה שהגיעו למראכש היו אמידים יותר מה'תושבים^,, ועל רקע זה היו ניגודים ביניהם. מנהגי ה,תושבים^, נשתמרו לפחות חלקית במראכש, מוגדור, ואזאן וסאפי, ועוד יותר בדרומה של מרוקו, כמו בתפילאלת וסביבתה. אבל גם במקומות אלה היו משפחות ששמרו על מנהגי המגורשים.

ה׳מגורש׳ם׳

מגורשי ספרד כינו את עצמם ׳מגורשים׳ עוד דורות רבים לאחר הגירוש. היתה להם מסורת עצמאית, והם יצרו מסגרת קהילתית נפרדת מהיהודים המקומיים. המשפחות הראשונות שהגיעו מספרד למרוקו היו טולידאנו, ולנסי, ולנסיאנו, ברשילון (מברצלונה), עמיאל, קורקוס, צבאג, בן זמירו, ביבאס ועוד. המגורשים היו הגורם הדומיננטי מבחינת ההשכלה והמעמד הכלכלי. בדור שאחרי הגירוש כינו המגורשים את מרוקו בשם ׳מגדל עדר', את הערבים בשם ׳ישמעאלים׳, את הברברים בשם ׳פלשתים׳ או ׳כרתי ופלתי׳ או ׳בני חם׳, את הכושים בשם ׳כנענים׳, ואת האירופים הנוצרים בשם ׳אדומים׳,

שפה מיוחדת המכונה חקתיה  HAKETIA היתה שפת הדיבור של מגורשי ספרד

בצפונה ובמערבה של מרוקו, בעיקר בתיטואן, וכן בערים טנגייר, ששואן, ארזילה, לאראש, קסר אלכביר. זהו דיאלקט ספרדי שבו דיברו היהודים בספרד לפני הגירוש, בצירוף מילים עבריות, ולאחר בואם למרוקו נוספו לו ביטויים בערבית מקומית. לפי ממצאי החוקרים בתחום זה, המילים הספרדיות מהוות כ־55% בקירוב מאוצר המילים של שפה זו, המילים הערביות מהוות יותר מ־35%, והעבריות־ארמיות כ־10%.

גסיסתה של השפה החלה עם כיבושה של תיטואן על ידי ספרד ב־1860, ובהדרגה עברו יהודי צפון מרוקו לספרדית, ובייחוד לאחר 1912, עם החלת החסות הספרדית על איזור זה. בבתי הכנסת בתיטואן תורגמו ההפטרות והמגילות לספרדית.

היו מקומות ששמרו על השפה הקשטיליאנית. בפאס, צפרו ומכנאס דיברו רבים מהיהודים לאדינו שהיא שונה מהקשטיליאנית, עד סוף המאה ה־17. אולם במהלך הדורות נטשו רבים מהם שפה זו לטובת הערבית. לפי אירופים שביקרו במאות ה־18 וה־19 במרוקו, יהודים בארץ זו, ביניהם בעיר סלא, קראו עדיין את התורה בתרגום לספרדית. פיוטים, תפילות וספרי הלכה עממיים תורגמו לערבית יהודית.

היהודים הכירו את הכתב והשפה העברית כשפת קודש, והיו מהם שכתבו בעברית גם בחיי החולין. למשל, לפי ידיעה מ־1882 ניתן לבצע רכישת נכסי דלא ניידי על ידי רישום בעברית. אבל העברית לא שימשה כשפת דיבור, ורק בזמן החדש, בהשפעת הציונות, נלמדה העברית כשפה חיה. יהודים דוברי ערבית לא הכירו את הכתב הערבי, כי זו שפת הקודש שהקוראן נכתב בה, ולפי ׳תנאי עומרי נאסר על יהודים ללמוד ולכתוב בכתב זה.

 ציפיות אלה (והדגש כאן הוא בציפיות ולא בתכנית מדינית כלשהי, שלא יכלה לעלות על הדעת כלל בתנאים הפוליטיים ששררו אז בחלק זה של העולם) למעין אמנציפציה או לפחות לשינויים מהותיים במעמד האישי ובמעמד הקהילתי של היהודים הן שהביאו את רוב הקהילות הגדולות, כולל המנהיגות הרבנית שבראשן, להסכים עם מטרותיהן ותכניתן הפוליטית של חברת כי״ח וחברת אגודת אחים הלונדונית, ואף להזמין אותן לפתוח בתי־ספר מודרניים בתחומיהן.

במוסדות חינוך אלה ראו הקהילות לא רק מכשיר לקידומם האישי של בני הדורות הבאים, אלא גם ערובה לרתימתן של חברות חסות יהודיות בינלאומיות אלה למען שיפור מעמדן הפנימי, לתרגם למעשים את רוח הסולידריות היהודית האוניברסלית שבשמה הן פעלו, ולהפעלה ממשית של השפעתן בקרב ארצות אירופה להשגת שיפור זה — השפעה שנראתה להם גדולה הרבה יותר ממה שהייתה באמת. בקהילות שונות אף קמו סניפים מקומיים של כי״ח ואגודת אחים, שגייסו חברים מבין האליטות הקהילתיות והתיימרו לפעול בכל מערכות החיים הקהילתיות, שנים לפני שנפתחו בהן בתי־הספר של אחת הרשתות או של שתיהן.

מן התמורות החברתיות־תרבותיות שיתלוו בהכרח לחינוך המודרני שבתי־ספר אלה יספקו ולהשלכותיה! על המבנה המסורתי של הקהילה ועל ההתנהגויות המסורתיות־דתיות של חבריה הן לא חששו כלל מלכתחילה, שכן המוסדות היו אמורים לשרת את הקהילה ולהמשיך את ערכיה היהודיים — כך לפחות הובטח להן — בצורת לימודי היהדות שהם יציעו לתלמידים, בד בבד עם קידומה של הקהילה ״לפי רוח הזמן״ דרך מקצועות הלימוד החדשים והכשרתם המודרנית של החניכים.

 כמו בן, ההדים המסעירים שהיו בקרב יהודי המקום למסעו של סר משה מונטיפיורי למרוקו בפברואר 1864 לקבלת כתב זכויות ליהודים מהמלך מוחמד, והתייחסותם הרצינית למסמך זה שנים רבות לאחר מסירתו ושנים רבות לאחר שהתברר שהוא ריק מתוכן, העלאתן על נם של הרפורמות החוקתיות של הביי מחמד אל־צאדוק בתוניס בשנת 1857 ופרסומן הראשון בערבית יהודית, וכן שמחתם של יהודי לוב עוד לפני כן על שובם של התורכים ב־1835 לשלוט במישרין בחלק זה של האימפריה העות׳מנית, כל הסימנים האלה מעידים עד כמה הציפיות העיקריות של הקהילות היהודיות בצפ״א ממצב העניינים הבינלאומי והחברתי־תרבותי ההולך ומתגבש היו קודם בול פוליטיות. התנאים החברתיים־פוליסיים והחברתייס־תרבותיים החדשים שישררו בקהילות לכשיתמלאו ציפיות אלה, איש לא יכול היה לתת את דעתו עליהם, שכן הם לא היו חלק מהניסיון או מהזיכרון הקהילתי. רק המציאות החדשה — אם היא תתקיים — תהיה עשויה לאפשר את הערכתן, קבלתן או דחייתן של התמורות המיוחלות וספיחיהן ביחס לגודל הציפייה או לעומק האכזבה.

הצבת קיומן של ציפיות אלה לתמורות חברתיות־פוליטיות חשובה לנו ביותר להבנת התהליכים התשתיתיים שהשפיעו מבפנים על עיצוב עולמה של יהדות צפ״א, וכן להבנת צמיחתם ופעילותם בקרבה של חוגי ההשכלה העברית במחצית השנייה של המאה הי״ט. רק הודות להנחת התעצבותם וחלחולם האטי של מאוויים אלה לשכבות שונות — ובמיוחד לשכבות החדשות שצמחו במאה הי״ט כתוצאה מהמפגש עם צורות שונות של המודרניזציה — נוכל לנסות ולהבין את נקודות ראותם, שאיפותיהם, אכזבותיהם, מאבקיהם, חדוותיהם ותסכוליהם של המשכילים העבריים, את התלהבותם או התפכחותם מהכיבוש הצרפתי (במקומות שבהם קרה הדבר לפני סוף המאה הי״ט) ומהמודרניזציה שצעדה בגאון ובבטחה בעקבותיו, ובכלל להבין את הגישה הלאומית־יהודית של טיעוניהם ושל פעילותם. חוגים משכיליים אלה ראו קודם כול את עצמם בדובריהן האותנטיים ביותר של הקהילות היהודיות בצפ׳יא ושל מורשתן התרבותית בתקופה סוערת ומסעירה של שידוד מערכות פוליטיות, חברתיות, תרבותיות ואישיות־מנטליות. קיומן, מילוין או אי־מילוין של ציפיות פוליטיות אלה בקהילות שונות הוא גם שיעזור לנו להבין את ההבדלים המהותיים בהתייחסותם של משכילים עבריים שונים לסיכוייה ולסיכוניה של המודרניזציה בארצות שונות, בקהילות שונות ובתקופות שונות במחצית השנייה של המאה הי״ט.

מוסתג׳אב זה כתוב כדגם המוסתג׳אב ׳ה׳ שמך לעולם׳ שכתב ראב״ע, אך נראה כי המוסתג׳אב של הרשב״ץ משוכלל ביותר הן מבחינת הצורה והן מבחינת התוכן. מצד הצורה הרשב״ץ ממשיך את האקרוסטיכון גם בתחילת הסיומת המקראית ומוסיף את אקרוסטיכון החתימה, שמעון בר צמח, במחרוזת האחרונה. מצד התוכן בולט הקשר בין הבקשה המובעת בפסוק הפתיחה ׳אל נא רפא נא לה׳ ׳ לצורך ברפואה מהדבר. נראה גם כי חלוקת הפסוק יוצרת דגם שלרוב חוזר על עצמו מבחינת התוכן, כפי שיוצג להלן. לרוב הטור הראשון הפותח בפנייה ׳אל נא׳ כולל כינויים המתארים את האל בגדולתו ובייחודו, כגון: ׳אדון מלאה הארץ תהילתך׳; ׳בוחן ליבות חסידים׳; ׳גבוה מעל גבוהי שחקים׳ ו׳דורות קורא ואין לפניו שכחה׳. מרבית הטורים השניים הפותחים בבקשה ׳רפא נא׳ כוללים כינויים של עם ישראל במצוקתו: ׳אמולה׳; ׳בחונת חטא׳; ׳גולה׳; ׳דחויה כמת מלב נשכחה׳; ׳נרדים בפרך׳-, ׳טובלת מטומאתה׳ וכר. מכאן שהרשב״ץ כתב את דבריו כדגם המבנה שקבעו חז״ל בתפילה: ׳לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל׳.

ה׳ שמך לעולם

 ה׳ אחד שלא ישגה

שמך אור מחשך קונה

אמרתי עולם חסד יבנה

בשם ה' אל עולם

ה' שמך לעולם

ה' בך נתכנו עניני

שמך בזכרי- אורו עיני

ברכי נפשי את ה'

וברוך שם כבודו לעולם

[ההרגשות כאן ובכל המובאות האחרות שלאורך הספר הן שלי, אלא אם יצוין אחרת – אב״ס], המילים ׳ה׳ שמך לעולם׳ הן מילות פסוק הפתיחה והרפרין בפיוט״המחרוזות בנות ארבעה טורים. הטור הראשון בכל מחרוזת פותח במילת הקבע יה״, הטור השני – במילת הקבע ׳שמך׳, והרביעי הוא סיומת מקראית החותמת במילה זהה – ׳עולם׳. החתימה היא ׳אברהם חזק׳. כל אות מופיעה שלוש פעמים בראשי שלושת הטורים הראשונים של המחרוזת.