גירוש שנת קנ״א – אליהו רפאל מרציאנו
גירוש שנת קנ״א
השתלשלות הפרעות שהתחוללו בספרד בשנת 1391 ידועה לנו ממקורות מעטים בלבד, ובספרי הרב יצחק אברבנאל יש שתיקה מוחלטת על מאורעות קנ״א, כך, אנו מגששים באפלה לדעת אם בשנת קנ״א גורשו יהודים מספרד או לאו?
הרב שלמה אלעמי הוא מקור ראשון הרומז על גירוש יהודים בשנת קנ״א וז״ל: אם תתבונן לא תראה בנו איש נכנע לאבדן מלכותנו ואבדן החכמה והסתלקות הנבואה … ואין משתומם להוריד עדיו מעליו חרפת התורה והרג חכמיה אשר ראו עיניו ושמעו אזניו ואין לתמורת קהילותינו ואבדן מולדתנו, אש השמד מלהטת סביבותם … בעבר אחד היהודים האומללים נתונים לעם אחר הרוגים גרושים ושלולים ובעבר אחד סמוך לו בני העורים והחרשים אוכלים בשמחה ..-אגרת מוסר לר'שלמה אלעמי, קושטא, של"ג לערך – הרב מתכוון לגירושים הקטנים של שנת קנ״א ושנת קע״ב וכאמור (לעיל בדברי המבוא), הרב ראה בשנת קנ״א שנת הגירוש הרוחני המלאה של יהודי ספרד.
באלג'יריא שם התיישבו מגורשי קנ״א או צאצאיהם קיבל ענין גירושם של יהודי קנ״א ביטוי חד וברור וכך כתב הרב אברהם אבי זמרה זצ״ל: אמר אברהם בכמה׳׳ר א״א ה״ר מאיר אבי זמרה ז״ל כשאירע הגירוש המר בספרד … והיתה שם בגראנטה משפחה קוראים לה בני גבישון .- משפחת גבידון ישבה בעיר תלמסאן אחרי שנת רנ"ב, לפני כן היו מתושבי העיר גרנדה בספרד לשם הגיעו אחרי מאורעות שנת קנ"א, עיין סדר החכמים וקורות הימים.
ואפילו שום אחד לא המיר דתו כמו משפחות האחרים ועיקר גירושם היה משבילייה מהגירוש של שנת אל קנ״א ונוקם ה׳ ומשם באו לגראנטה …
ייב יעקב גבישון מדגיש את גירוש היהודים בשנת קנ״א וז״ל: … ואני אירע לי שם מקרה יאודיענו לכתר דע אדוני כי מלאכתנו ומלאכת אבותינו הרפואה מקודם הגרוש של שנת אל קנ׳׳א ונוקם אפילו בהיותנו בעיר אדום ומהגרוש באנו לספרד, ובבא גירוש ספרד של שנת גרי״ם יצאנו לתלמסאן..
חכמי אלג׳יר, במאה השמונה עשרה, החזיקו בדעה זו וז״ל:… מורנו הרב הגדול מוהר׳׳ר שמעון בר צמח זצ״ל וענין גלגולי סבותיו עד שבא לכלל ישוב זה גלוי וידוע כי הרב ז"ל הלך הלוך ונסוע מארץ מולדתו ברצלונה מפני חמת אימת הגירוש אשר התחיל בשנת אל קנ״א ולא ערב לבו להעתיק דירתו משער לשער, במחנה … ובזמן מועט נקבצו באו לו קהל גדול מבני הגירוש…
וכן כתבו חכמי תוניס וז״ל:… אח להרע כלבא סבו״ע צר ואויב אח לא פדה יפדה איש ועוד ידו נטויה להתעולל עלילות שוא בציעוריהם גוזרים גזרה ויגרש החצץ בחצי גדוד שלמי צבור שלומי אמוני ישראל וירדו חיים … הן בעוון בקרב הימים גורשו ממצרים .
דור דעה כולם אנשים של צורה אתייא תוך תוך תרי אסקריטאין דדהבא ראשון הוא אסקולוסטיבא דאורייתא הא׳ ריב׳׳ש זיע״א ואשר על ידו השני סנקדרון הרשב״ץ זיע׳׳א ..
הרב החיד״א בהזכירו את הרשב״ץ כתב: … בשנת קנ״א בא לאלגזייר כי בורח הוא מספרד מהגרוש ..
ההיסטוריון ססיל רות סובר גם הוא שהיה גירוש בשנת קנ״א וז״ל: …פראנד מרטינס נעשה מיד בעל שררה במדינה, הוא לא היה מלומד גדול, אבל נתפרסם בשל תקיפותו הרבה ונודע כשונאם המושבע של היהודים. שתים עשרה שנה קודם שעלה לגדולה היה מטיף נגדם בכנסיות והיה משתדל להשיג את גירושם מערי המדינה..
בתעודות ומסמכים ספרדים הקשורים למאורעות קנ״א נמצא כתוב על דרישת הכומר פררנדו מרטינז לגרש יהודים, אז מלך ספרד התערב וניסה להרחיק את הכומר, ובמכתב ששלח לכומר הידוע לשמצה כתב המלך: … ועוד היית עושה ומצווה בפקודתך ובפקודת פקידים אחרים. שלחת להזהיר תחת כפיית עונש של חרם למועצות של אלקלע של סיביליה שלא יסכימו שהיהודים ישבו בניהם …, ובמכתב נוסף כתב המלך והזהיר את הכומר:… ועוד אנו מצווים לך שלא תתכוון להגן ולא תתערב לאסור על הנוצרים או להזהירם שלא יסכימו שהיהודים יגורו איתם …
מתעודות אלה שפירסם פרופ׳ חיים ביינארט, עולה שהכומר מרטינז תבע מקהל חסידיו להרחיק ולגרש יהודים, ואף איים להטיל חרם הכנסיה על הנוצרים אשר לא ימלאו אחר דרישותיו. נכונים הם דבריו של ההסטוריון ססיל רות אודות גירוש היהודים בשנת קנ״א. אנשי הדת ואחריהם בני העם הפשוט דרשו גירוש היהודים, ולעת עתה המלך אמנם הגן על נתיניו היהודים.
הרב אליהו קפשאלי יודע לספר על גירושים רבים שבוצעו נגד יהודים בספרד עוד לפני הגירוש הכולל והגדול של שנת רנ״ב וז״ל: ויהי אחרי אשר כבשו האדומים את ספרד מידי הישמעאלים… וירצעו וירוצצו את בני ישראל וגזרו עליהם כמה שמדות וכמה גירושים … ויגרשו את היהודים מהסתפח בכמה מדינות … כי לא היה מולך על כל ספרד מלך א׳ או ב׳ כי אם ז׳ מלכים וכשהיה מלך זה מגרשם היו הולכים עם המלך אשר נראה להם ולאחר ימים היה חוזר המלך המגרש ומקבלם והיו שבים לעריהם … ובאופן זה לא היה מעולם גרוש כולל בספרד…
יהודי שנת קנ״א נמלטו מספרד עם תחושה שהם כבר לא רצויים יותר בספרד והם מגורשים לכל דבר וכבר הזכרנו מקורות ספרדים המצביעים על דרישת אנשי הדת לגרש יהודים, כן, יש להניח שבפרוץ המאורעות היו יהודים בעלי ראיה חדה ובעלי תבונה אשר ידעו, שהכומרים והמומרים, יעמידו את קהילות ישראל בסכנה מתמדת, התביעה לשמד תלך ותגבר, לכן, החליטו יהודים ״לגרש עצמם״ מספרד. ״הגרוש העצמי״ נתפס אצל חכמי ספרד כגרוש לכל דבר. גם ביציאת מצרים נאמר: כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה (שמות י״ב), ואנחנו מזכירים אך ורק יציאת מצרים ולא גרוש מצרים!
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי
האיש היה עייף, נבוך, אבל מניין המסקנה הבלתי אנושית שיהודי מרוקו יהיו נידונים להמשיך לחיות תחת איומי שכניהם הערבים. אידיאולוגיה גזענית זו וודאי נדבקה בשל האווירה ששררה בארץ, אווירה של אי הבנה כלפי יוצאי מרוקו, הארץ הייתה מלאה שמועות ורכילויות על התנהגותם, ורבים לא האמינו שייקלטו בארץ ויהיו ככל היהודים.
הייתי נרגז, לא יכולתי לשמור על קור רוח. הטחתי בפניו : " לפני המלחמה סיפרת לי פעם שבעלותך ארצה השארת את אביך בגרמניה. הוא היה יהודי מתבולל, קשור מאוד למולדתו, קצין בצבא הגרמני, נלחם בנאמנות במלחמת העולם הראשונה, נפצע קשה בקרב, וחזר נכה הביתה.
כשהגיעו ימי היטלר סבר האיש שבגל זכויותיו לא יפגעו בו, אך לא כן היה. אז פנה למפקדו לשעבר, גנרל פון אֶפ שנתפרסם בחיסול המטר הקומוניסטי קצר הימים שקם בבווריה בשנת 1919. אתה אז התרוצצת בכל המשרדים כדי להשיג לו רישיון עלייה לארץ. ועכשיו אתה, בגל קשיים מדומים בקליטה, מציע להשאיר יהודים אחרים לגורלם בגולה….
השיחה נפסקה. ישבנו זה מול זה בחדר האפרורי והאפל של בית המלון, ולא היה עוד דבר לאמרו. הייתה לי הרגשה שלא רק בשמו דיבר. הוא הרגיש שיש לי תמיכה. לא היה מקום לפשרה בינינו, הקלפים היו גלויים. עלי לחזור לארץ ולהמשיך במאבק. וכעבור יומיים חזרתי לארץ.
הדו"ח לעיתונות.
ב-4 באפריל ערכתי מסיבת עיתונאים בתל אביב. דיברתי גלויות אך לא רמזתי על חילוקי הדעות הקשים בתוך הנהלת הסוכנות ; הדגשתי שאני מבטא שעניין זה או אחר את דעתי הפרטית :
" עברתי על כל מה שנכתב בעיתונים במשך החודשים האחרונים, הרבה יש בה על צפון אפריקה. אני מעז להופיע לפניכם ולספר על הנעשה שם דברים כהווייתם, ולהסביר דברים שלא היו מובנים עד כה. שהיתי בצפון אפריקה שישה שבועות ; ביקרתי בחמש ארצות : מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה, ובשתי יחידות פוליטיות קטנות – העיר החופשית טנג'יר ומרוקו הספרדית.
בכל השטח הזה העצום שאורכו ממזרח למערב 2000 קילומטרים וכ-700 קילומטר מצפון לדרום מצויים כחצי מיליון יהודים. ביקרתי בערים, בכפרים, בגטאות, בבתי ספר, בתלמודי תורה, בבית ספר של " אליאנס ", " אורט ", במפעלי ריפוי של " אוזה ", בבתי יתומים.
שוחחתי עם אנשים רבים, מנהיגים ואנשי עמך, עם ילדים בבתי יתומים, עם עולים בעת הבדיקה הסלקטיבית שלהם. ונמצאתי בקשר הדוק עם אנשי התנועה הציונית ואנשי הקהילות היהודיות.
חלק מדברי אבקש לא לפרסם, ואני אומר אותם כדי שאתם תבינו את המצב.
תוניסיה שוקטת עכשיו. נערך משא ומתן עם צרפת על מתן שלטון עצמי לארץ זו. היהודים מחכים לגמר המו"מ. אינני יודע למה הם מחכים. לדעתי המצב ברור למדי, היהודים מעוניינים בשני דברים א. זכות התארגנות יהודית ; עיתונים משלהם, חינוך עברי וכו….ב. זכות לתנועה חופשית, היהודים מצפים לחוזה שיאשר זכויות אלה.
מנהיג התנועה הערבית בתוניסיה, חביב בורגיבה העושה עכשיו בפאריס כפליט מתוניסיה, יהיה ראש הממשלה בקרוב. כאשר תקבל ארצו את עצמאותה. לפני חודשים קיבל בורגיבה משלחת של סטודנטים יהודים מתוניסיה ; הם שאלו אותו מה יהיה יחסה של ממשלתו העצמאית למדינת ישראל, והוא ענה :
" אני חושב שישראל היא סרטן בגוף המזרח התיכון, ואין עצה אחרת אלא להטביעה בים ". הוא אמר זאת בפומבי.
באלג'יריה משתולל הטרור, אפילו בתוך העיר אלג'יר. וזאת אבקשכם לא לפרסם. מתחולל מרד בהרי אורס, בלב המדינה, בין תוניסיה ואלג'יריה. הקבילים – צאצאי הברברים הקדומים – רבים מהם משכילים : רופאים, מהנדסים, סוחרים וכו….- מהווים כוח מאורגן ומזוין, מבין הצרפתים נופלים קורבנות רבים.
ובכל זאת – יהודי אלג'יריה שקטים. הם רואים את עצמם כצרפתים לכל דבר, ואם חס ושלום יקרה אסון וכוחות צרפת ינחלו מפלה באלג'יריה, יהיה גורל היהודים כגורל מיליון הצרפתים החיים שם. איש אינו מעלה על דעתו מה עלול לקרות……
במרוקו טרור וטרור נגדי. בלילות נשמעות התפוצצויות רבות. מעשי הטרור – מרוקנים נגד מרוקנים ונגד צרפתים המעזים להיכנס לרבעים הערבים של העיר. רופאים צרפתים רבים נהרגו בבואם אל לקוחותיהם העברים. הצרפתים, בטרור נגדי מאורגן, קוטלים באנשי כנופיות ללא משפט. כיום אין הטרור מכוון כנגד היהודים. הערבים – המרוקנים, התוניסאים והאלג'יראים רוצים להיחשב אינטליגנטים והומאניים ; הם נלחמים נגד שלטון זר. אולי יהיו זקוקים לקול היהודי באו"ם, לאטמוספרה ציבורית אוהדת.
לארצות אפריקה הצפונית הצרפתית מובא נשק זר מן המזרח התיכון, מצפון אפריקה, ואולי גם מארצות רחוקות יותר ובנשק זה נעשה שימוש גם נגד היהודים. בפוגרום האחרון בפיג'אס, שבו נהרגו שמונה יהודים, השתמשו בנשק חם שסופק על ידי מעצמה זרה. הערתי אני – כנראה מתכוון ברגינסקי ל – פטי ז'אן.
בארצות צפון אפריקה שוררת אי יציבות פוליטית. זו הגדרה דיפלומטית, יודעים שמדובר בדברים חמורים יותר. אי היציבות הפוליטית גורמת להחמרה במצבם הכלכלי של היהודים. הערבים הכריזו על חרם כלכלי של סחורות צרפתיות : סיגריות, סוכר, וכיוצא בהם. יושבי ההרים חוששים לבוא אל הערים לקניותיהם. בתי קפה נסגרים בשעה מוקדמת והם ריקים מאדם. בתי הקולנוע ריקים, בלילות ריקים הרחובות בקזבלנקה מאדם. כבר מורגשת בריחת הון צרפתי מארצות אלו לצרפת. הצרפתים עוזבים, בעיקר בעלי האחוזות החקלאיות שעובדו בידי אריסים או פועלים שכירים מרוקנים או תוניסאים. עם בריחת ההון, יורד ערך הרכוש, בפרט ערך הרכוש החקלאי. ליהודים במרוקו ובתוניסיה אדמות ורכוש חקלאי אחר. הרכוש הזה איבד 90% מערכו. הדבר פוגע לא בבעלי הרכוש אלא גם בסוחרים ומתווכים יהודיים.
המצב הכלכלי הקשה הינו סופו של תהליך ארוך – רגלי היהודים הולכות ונדחקות בעשרות השנים האחרונות. במרוקו ובתוניסיה נפתחות חנויות ערביות גם בגטו היהודי. בתוניסיה נפתחים משרדים של עורכי דין, רופאים ומהנדסים ערביים, ואין שום כוח בעולם שיכול להפסיק תהליך זה. זהו תהליך אטי אבל נמשך ; המשבר הפוליטי והבצורת הקשה שפקדה השנה את תוניסיה, החריפו את המצב.
אני רוצה לעמוד גם על התפתחות חיובית מעניינת. יהדות צפון אפריקה הולכת ומתרפאת ממחלות הטיפוסיות לה, בפרט מגרענת והגזזת. בתוניסיה הבריאו היהודים כמעט כולם ממחלות אלו. כן הדבר גם באלג'יריה. וזאת בזכות פעולת " אוזה ". במרוקו נלחמים באופן שיטתי בגרענת, הנגע האיום שפגע בילדי מרוקו. בראש הפעולה הזו עומד רופא ישראלי. גם בתחום החינוך חלה התקדמות. כמעט כל הילדים היהודים לומדים בבתי ספר. ישנם בתי ספר מסוגים שונים : תלמוד תורה, בתי ספר של " אליאנס " ובתי ספר מקצועיים של " אורט ". פעולות אלו ממומנות על ידי הג'וינט.
באשר לרצונם של היהודים לעלות : בתוניסיה המותחת בהשוואה למרוקו – ישנה התעוררות המונית ללימוד עברית בין המבוגרים, ומתמידים בלימודים. בעיר תוניס שלושים אלף יהודים מהם אלפיים בוגרים לומדים עברית באופן קבוע.
איגוד הקהילות במרוקו אומד את מספר היהודים הרוצים לעלות לאלתר במאה אלף. במרוקו, בטנג'יר ובמרוקו הספרדית – מאתיים ותשעים אלף יהודים. מהם, לפי הערכתי מוכנים לעלות מאה וחמישים אלף – את אלג'יריה אני מוציא כרגע מכלל הממדים הגדולים. אם ניקח בחשבון את הבדיקה הסוציאלית הנעשית בקרבם על ידי צוות המיון ואת הבדיקה הרפואית, יפחת המספר בשלושים אלף, והיקף המועמדים לעלייה משתי הארצות האלו יגיע למאה ועשרים אלף.
ישנם הבדלים בהערכת מספר היהודים הרוצים לעלות. את מספר היהודים הרוצים לעלות, אני אומד על סמך ידיעות המגיעות אלינו. למשל, כמה מהם מקבלים מצות לפסח, מה מספר מחוסרי עבודה שבקרבם וכו….אינני יכול להתחשב רק במספר היהודים אשר נרשמו לעלייה. מספרים אלה אינם משקפים את המצב. במשרד העלייה הראשי במרוקו נמצאים שלושים אלף שאלונים של רשומים לעלייה. מלבד אלה רשומים במקומות היישוב האחרים עוד שלושים אלף ששאלוניהם לא הגיעו למשרדה מרכזי. נוסף לכך – זה שלושה חודשים אין רושמים יהודים לעלייה, בהשפעת הדיבורים על צמצום דרסטי בעלייה. יהודי שנרשם כיום לעלייה מצפה לטיפול בשאלונו כ-6 – חודשים. ממרוקו הספרדית לא עלה מזה חודשים אך יהודי בגלל לחצים של יהודי מרוקו הצרפתית. במרוקו הספרדית ארבע עשר אלף יהודים הסובלים חרפת רעב. אם כי מצבם הביטחוני כיום אינו מעורר דאגה, הם מדוכאים מאוד. אסורה שם של התארגנות והם חיים כאנוסים. אנו יכולים להוציאם דרך טנג'יר.
עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר
בדו"ח ששלח היום אריה אליאב – מנהל חבל לכיש ללוי אשכול ז"ל נאמר.
המפגינים מלכיש הוסעו לירושלים ולתל אביב במכוניות מיוחדות של הפועל המזרחי ובעידוד פעיליו. בדו"ח נמסר פרוט מלא על דרכי התעמולה של שליחי הפועל המזרחי בקרב מתיישבי " עוצם ". נמסר שם כי פעולת התעמולה החלה עוד במחנה המעבר בחרובית לפני כשלושה חודשים, הדו"ח מציין :
כי פעולת ההסתה בין המתיישבים היא מאורגנת ומתוכננת. בימים הראשונים להתנחלות ב " עוצם " שרר שקט אולם בלילה השלישי הגיעו לכפר שליחים דתיים, ולמחרת החלה ההתנגדות הפעילה של המתיישבים, השבתת העבודה והפגנות.
הדו"ח מזכיר גם את השליחים השיקים של משרד הסעד לראשי המשפחות אשר היו בחרובית. הוא מוסר כי תעמלנים דתיים רבים הופיעו כשליחים מטעם משרד הסעד והדתות.
בקשר למילוי הצרכים הדתיים מזכיר הדו"ח כי ב " עוצם , הוקמו בית כנסת, מקווה ונקבעו שלטים לבית הקברות ושלט " הכניסה בשבת ובחגים אסורה "
למרחב – י' סיון תשט"ו – 31.5.1955
מנהל חבל לכיש מאשים את אנשי הפועל המזרחי.
פרשת ההשמצה והעלילות של אנשי הפועל המזרחי ונגד תנועת המושבים והמדריכים בחבל לכיש, עניין השיקים אשר נשלחו על ידי משרד הסעד לעולים אשר אינם זקוקים לעזרה, הסילופים והבדותות אשר פורסמו ב " הצופה " – נפרשו בתזכיר אשר הוגש על ידי מנהל חבל לכיד לראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית.
בדו"ח סופר כי עליית יהודי איית בוגמאז – כפר בהרי האטלס הגבוה – אורגנה על ידי יהודה גרינקר, שליח תנועת המושבים. שישים המשפחות הראשונות רוכזו במחנה הכשרה בחרובית על ידי כפר מנחם. הקק"ל סיפקה לעולים תעסוקה מלאה ורצופה בעבודות נטיעה, ייעור והכשרת קרקע.
במחנה קיימים כל השירותים הדתיים, בית כנסת מסודר ומקווה. המדריכים הם מבני המושבים ומאיחוד הקבוצות והקיבוצים.
שליחים ושתדלנות במחנה.
זמן קצר אחרי פתיחת המחנה החלו להופיע בו שתדלנים ושליחים אשר הסבירו לעולים, ובעיקר לעולי איית בוגמאז, כי מחנה זה הוא של " כופרים " וכי עליהם להצטרף להפועל המזרחי. ההסתה התנהלה בעיקר נגד המדריך בצלאל נהוראי, איש קבוצות גניגר זה שלושים שנה ומעלה, אשר התנדב ויצא לחרובית יחד עם אשתו – מרכז מטבח ההזנה במקום.
בצלאל נהוראי הוא איש דתי ונתקבל במהרה על עולי איית בוגמאז. הוא גם יועד לצאת עם העולים למקום התיישבותם הקבוע. ביום כ"א באדר פורסמה בהצופה, כתבה מלאה השמצות נגדו ובה נאמר כי הוא מסית נגד הדת.
קויפמן, מאיגוד המושבים של הפועל המזרחי, הוזמן למנהל חבל לכיש ונתבקש להתנצל על הפגיעה, ואמנם הוא פרסם הכחשה לידיה בהצופה.
רבי שלמה אבן וירגה – שבט יהודה
העשרים
במלכות צרפת היה גרוש כולל, ולא נמצא כתוב מאנשי המלכות הסבה. ובדברי הימים לאשכנזים כתוב, כי כומר אחד מכת הדורשים הנקראים פידריקאדוריש חשק אשה אחת יפה מאד, והיא לא שמעה אליו, ואחר הפצר הרבה ובדברה אליו יום ויום אמרה אליו כי חרפה הוא לה כפי דתה להנשא לערל, לכן אם ימול אז תשמע אליו. והכומר כפי חשקו ואהבתו שמע אליה ונתגייר בהצנע, ולקחה לו לאשה. וכת הדורשים כאשר שמעו, היה זה להם לחרפה נוסף על שנאת היהודים, בקשו לתת יד ביהודים. והכומר ההוא איש חשוב, כי המלכה היתה מתודית עמו, הנקרא בלשון לעז קונפישור, וילכו כלם, רוצה לומר כל הכומרים, אל המלכה ויגידו לה כל ענייני הקונפישור ואיך היהודים גיירוהו ומלו אותו. ותתחלחל המלכה מאד וחשבה מחשבות איך תקח נקמת כבודה מהיהודים. והלכה לפני המלך והתחננה והתנפלה לפניו וספרה לו כל הענין ההוא, ושאלה מאתו שיגרש היהודים ממלכותו. והמלך לא אבה, כי היהודים חשובים היו בעיניו, והנאתם במלכיות הנאה גדולה היא למלכים, ובקש לדחות המלכה בטענות כאלה מיום ליום. וכי ראתה המלכה כי לא יכלה לו, שמה כל השרים אשר בחצר שידברו אל המלך. והשרים גם הם יודעים היו שאין ליהודים אשם, אבל יראים היו מהמלכה, ובעל כרחם יעצו למלך על הגרוש, ואמרו לו: אדוננו המלך! אין לבקש זכות ליהודים האלה, כי הם שונאים אמונתנו ושונאים אותנו, ואומרים: ״טוב שבמים הרוג״, ואמרו: שיאכל אדם דבש ולא ילמדנו לגוי, וכיוצא בהם.
השיב המלך: שעליהם אינם חייבין גירוש, וכבר עבר ויכוח זה לפני אבי הגמון אחד עם חכמי היהודים, ואמרו שמה שאמר: ״הטוב שבגוים הרוג״ שרוצה לומר שהטוב והיפה שבגוים הוא משפט ההריגה שעושין, כי בזה מטילין אימה על העם, וכלם ישמעו ויראו, וזה צריך לקיום העולם כפי מה שנתקלקל, אבל כפי דת היהודים היה אומר ר׳ עקיבא התלמודי, שאם היה עומד ויושב בסנהדרין לא היו הורגים אדם מעולם, כי שמא טרפה היה או במקום נקב הכה בסיף.
אמרו השרים: ומי שיש לו חוקים כאלה — האם ראוי לרחם עליהם?
השיב המלך: כבר שמעתי שם, כי כל התלמודיים הכו על קדקדו ואמרו שאם כן היה מרבה רוצחים בעם, כל שכן כי בדעות נופלים השבושים העצומים, והנה אפלטון ראש הפלוסופים אמר שנשי מלאכה אחת ראוי שיהיו משותפות לכל אנשי אותה מלאכה, ודי בזיון וקלקול משפחות בני האדם וגנות המה לרוב, ומי לנו נפש סובלת שלא תתפתה בדעות הזרות באיזה זמן מהזמנים? אמרו השרים: ומה יאמר אדוננו מאכול דבש וכף? אמר: כבר שמעתי שכוונתם לאמר, שהנסיון ליין הטוב הוא כאשר ימתק לחיך ויערב אחר אכילת הדבש, והמים השומעים זה יחשבו שהוא מפני שהוא משום רפואה, ושלכן אמרו: אל תלמדהו לגוי, וילעגו עליהם מפני שהוא שקר וכזב.
אמרו השרים: ואנחנו שמענו, כי הוא משום שאחר אכילת הדבש יתנסה אם הוא יין טוב, וידעו היין הטוב הראוי לנסך על מזבחותיהם, וצוו שלא ילמדהו לגוי מפני שיבא לנסך לפני ישו, ויהיה נחשב להם לחטא שלמדו במה לעבוד את ישו.
אמר המלך: וכי עתה באנו לעולם ולא ידענו שהם כחשו אלוה שלנו וכל שכן שיכחשו עבודתו?
אמר אחד מיועציו: ואיך יוכל אדוננו לסבול שיבזו את ישו? והם במלכותך ובממשלתך! וכתוב בספר התלמודיים שישו נדון וכו'?
אמר להם המלך: לא שמעתי בלתי היום, ואתם באי זה זמן או יום שמעתם אותו?
השיבו השרים: יש הרבה שנים ששמענו הדברים ונתאמת אצלנו. אמר המלך: ומכל הזמן הזה למה לא גליתם אזני אלא היום? אלא ודאי פתוי המלכה הביא אתכם לכל זה.
ביום הב׳ שבו עוד לדבר מרעת היהודים עד הסיתו למלך ויצא כרוז מלפניו שיצאו היהודים ממלכותו תוך שלשה חדשים, והנשארים בסוף הג' ימותו בחרב ונכסיו לאוצר המלך. ועל קצת מהאנשים הרשומים העלילו שהם מלו הכומר, ונשרפו. והיהודים הוכרחו לעזוב בתיהם כאשר הם, ולצאת במרוצה מכל המלכות, כי לא רצו לתת להם זמן לשיוכלו לקבץ ממונם ונכסיהם.
שלטון המייחדים-אליעזר בשן
שלטון המייחדים
תקופה קשה עברה על יהודי מרוקו בתקופת שלטונם של המומינים (בעברית ׳מייחדים׳) מ־1146 עד 1269. תנועה זו נוסדה על ידי מנהיג דתי ברברי בשם מוחמד אבן עבדאללה אבן תומרת ב־1121. חסידיו הכירו בו כמהדי, מנהיג במצוות אללה שיביא את האסלאם לדרך הנכונה ויחנוך את ממלכת אללה עלי אדמות. הם יסדו את העיר רבאט מול סלא. בימי יורשיו התפשט שלטונם מעמקי האטלס הגבוה, מכורתם, ועד שלהי המאה ה־12 הם שלטו על מרבית צפון אפריקה וספרד. הם שאפו להכניס תחת כנפי האסלאם את כל היושבים בשליטתם. הלהט המשיחי שלהם לא סבל כל סטייה ממשנתם, ולפיכך נשללה מהיהודים, ועוד יותר מהנוצרים, הסובלנות שהשריעה (ההלכה המוסלמית) מצווה עליה. הנצרות הוכחדה סופית במרוקו. היהודים הועמדו בפני הברירה: התאסלמות, גירוש או מוות.
בספרד גילו המייחדים קנאות קיצונית יותר, והיהודים שם נאלצו להתאסלם או לברוח. קהילת סבתה קלטה כמה חכמים שברחו מספרד, ביניהם ר׳ יהודה המערבי, תלמידו של הרמב״ם, והמשורר יהודה בן עבאס, ידידו של ר׳ יהודה הלוי.
סגילמאסה נכנעה ב־1140 לעבד אלמומין. באגרת מ־1148 שנמצאה בגניזה, כתב שלמה הכהן בפוסטאט, כי עבד אלמומין אסף את היהודים והציע להם להתאסלם. 150 מהם סירבו, ומתו על קידוש השם, והאחרים, ביניהם הדיין יוסף בן עמראן, התאסלמו. היו ביניהם שנמלטו לדרעה. יהודים מסגילמאסה היגרו למצרים, ויהודה סגילמאסי, שעסק בסחר עם הודו, היה פקיד הסוחרים בפוסטאט בסוף שנות ה־40 של המאה ה־12.
קהילות יהודיות, ביניהן באיזור תפילאלת, נהרסו בתקופת המאבק בין המורבטון והמייחדים. ר׳ אברהם אבן עזרא (1089־1164), שבעצמו ברח מפני הקנאים, חיבר קינה בסוף שנות ה־50 של המאה ה־12 על חורבן קהילות ספרד והמגרב בשנים 1138־1140. בקינה הוא מזכיר את הקהילות תלמסאן (עתה באלגייריה), סבתה, פאס, מכנאס, סגילמאסה (עיר גאונים ונבונים׳), וכן את סוס, אגמאת (כ־40 ק״מ דרומית־מזרחית למראכש) ודרעה. חורבן הקהילות מתאשר גם ממקורות ערביים. עם זאת, כמה חוקרים מניחים, שלמרות רדיפות המייחדים המשיך היישוב היהודי להתקיים בדרום.
המייחדים פשטו על פאס בשנים 1146־ד114. בשנים הראשונות גילו עדיין סובלנות, אך בימי יוסוף, יורשו של עבד אלמומין, גברה הקנאות. ב־1147 הרסו המייחדים את קהילת מראכש. ב־1150 השתלטו על מכנאס ואילצו את היהודים להתאסלם, כמו במקומות אחרים. בתי כנסת וספרי קודש נשרפו, ונאסר לקיים את מצוות הדת היהודית. היו יהודים שהתאסלמו למראית עין, כדי לשמור על רכושם וחייהם, ואת יהדותם קיימו בסתר.
ר׳ מימון הדיין עם בנו הרמב״ם עברו מקורדובה לפאס ב־1159 או ב־1160. יחד איתם היגרו אנשי רוח אנדלוסים שהתיישבו במרוקו, ובימיהם קיבלה ארץ זו צביון אנדלוסי. כאן כתב ר׳ מימון את ׳אגרת הנחמה׳, שבה עודד יהודים שנאלצו להתאסלם, והביע התנגדות לחכם שתבע מהם למות על קידוש השם ולא להתאסלם אפילו למראית עין. הרמב״ם, שלמד בפאס רפואה, כתב ב־1164 או ב־1165 את ׳אגרת השמד או ׳אגרת קידוש השם׳,
ב־1165 גברה הקנאות המוסלמית ויהודי פאס סבלו ממנה. באותה שנה, סירב להתאסלם ר׳ יהודה הכהן אבן סוסאן, המנהיג הרוחני של הקהילה. הוא נשרף בעודו חי ומת על קידוש השם. עם תלמידיו נמנו ר׳ יוסף אבן סוסאן אלכורסאני, שהיה ממנהיגי קהילת פאס, וכן ר׳ מימון ובנו הרמב״ם.
נוכח הקנאות המוסלמית עזבו שני האחרונים את פאס, יחד עם אחיותיו של הרמב״ם, והיגרו לארץ־ישראל ומשם למצרים. יהודים נוספים עזבו את מרוקו ומצאו מקלט במצרים, ביניהם צורף מסבתה, שידוע עליו מהגניזה. מצרים קלטה בתקופה זו קורבנות של קנאות מוסלמית ונוצרית. היו מהם שהגיעו חסרי כול. הרמב״ם התבקש לסייע לפליט ממרוקו בתשלום מס הגולגולת, לו ולבנו של המבקש.
בימי אבו יוסוף יעקב אלמנצור (1184־1199) נכדו של עבד אלמומין, הורע מעמדם של המתאסלמים, שהיו חשודים בהתחזות, ויהמתאסלמים החדשים׳ נאלצו להיבדל בלבושם ממוסלמים ותיקים. גם דורות לאחר מכן, כשהותר ליהודים לחזור לדתם, נשארה גזירת הלבוש. למרות המצוקה לא פסקה היצירה התורנית. ר׳ זכריה אגמאתי(1120־1195) שבצעירותו למד מפי ר׳ יוסף אבן מיגאש, כתב בשנים 1189־ 1191 פירוש להלכות הרי״ף. מפירושו ניכר שהכיר את יצירותיהם של חכמי ספרד ובבל, ושל רבנו גרשום ורש״י. במאה ה־12 כתב ר׳ אברהם בן דוד(הראב״ד השני), שחי בספרד: ׳אתה מוצא קהילות ישראל שהיו פושטות ממדינת סלא בקצה המערב אל תאהרת בראש המערב וקצה אפריקה׳(מהד' ג' כהן, עמי 67). בתקופה זו היו במרוקו קהילות בערים אלה: טנגייר, סבתה, מלא, פאס, מכנאס, אגמאת, מלאל, סגילמאסה, דרעה. ב־1227 חודשה הקהילה במראכש, אך לאחר כחמש שנים נרצחו בה היהודים.
קורא הדורות ממראכש – תעודה חדשה לתולדות מגורשי ספרד במרוקו. יוסף אביבי.
קורא הדורות ממראכש – תעודה חדשה לתולדות מגורשי ספרד במרוקו.
יוסף אביבי.
https://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_38.5(1).pdf
החיבור – זמנו, מחברו וייחודו כמקור היסטורי.
סקירת תולדות היהודים במרוקו בדורות שלאחר גירוש ספרד נסמכת בעיקר על תולדות היהודים בעיר פאס. קורות היהודים בפאס נזכרו בכרוניקות כלליות, כגון " יוחסין " לרבי אברהם זכות ו " שבט יהודה " לרבי שלמה ן' וירגה וכן בהשלמת " ספר הקבלה " לרבי אברהם מטרוטייאל.
נוסף לכך הם נסקרו בפרוטרוט בכרוניקות המיוחדות לעיר זאת, כגון " דברי הימים " ( אל תווארך ) בעריכת רבי שמואל אבן דנאן ורבי שאול סירירו ו " יחסי פאס " מאת רבי אבנר ישראל הצרפתי. אבל פאס, שהייתה הגדולה בין הקהילות הגדולות, לא הייתה דוגמא לכל הקהילות האחרות, ואף על פי כן האפילו קורותיה על קורות קהילות אחרות במרוקו והעלימו מאיתנו תופעות שלא היו בה.
החיבור קורא הדורות, שאחד מחכמי מראכש בא למנות את גדולי עירו וחכמיה ואת קורותיהם, עשוי להעשיר את ידיעותינו על קורות היהודים בעיר זאת בידיעות חדשות ולהשלים את ידיעותינו על תולדות היהודים במרוקו בתופעות שלא ידענו עליהן עד כה.
הערות המחבר : מאמר זה נכתב במסגרת עבודתי בתיאור כתבי-היד הרבניים בספריית הישיבה-אוניברסיטה בניו יורק . המאמר רואה אור בעידודה ובברכתה של הגב' פרל ברנר, מנהלת ספריות הישיבה-אוניברסיטה, שיזמה את תיאור כתבי-היד הנ" ל . תודתי לפרופ ' יוסף הקר שקרא את המאמר בעודו בכתובים ולהערותיו המרובות והמחכימות .
'. 2 אמנם יש בידינו רשימה של מאורעות במראכם בשם 'זכרונות על עיר מראכש' – ראה : עובדיה, עמ' 82 . אך הרשימה לאקונית ומאוחרת וקשה לתאר על-פיה את קורות היהודים בעיר זאת
באוסף כתבי היד בספריית הישיבה אוניברסיטה בניו יורק מצויים שני ספרים מאת רבי חיים יוסף דוד אזולאי – החיד"א – : ספר " ועד לחכמים " וספר " טוב עין ", כרוכים יחדיו . הספרים היו בבעלות רבי שמואל קונקי, שחי ופעל בגיברלטאר במאה ה-19.
הוא הוסיף רשימות ארוכות בכריכה ובדף המגן של הספרים והערות רבות בגליונות החתומים " הש"ק . ענייננו כאן בחיבור " קורא הדורות " שנעתק בדף המגן, העוסק בתולדות חכמי מראכש ובקורות היהודים בה. בראש הרשימה סיפר המעתיק רבי שמואל קונקי, כיצד הגיע החיבור לידיו "
היום יום ה' בשבת סדר עקב שנת תקע"ח – 1818 לפ"ק פגעתי בס"ה – בסובר הרזים – והותיק זקן ונשוא פנים רבי יששכר אוזינקוט נר"ו מתושבי מוגאדור יע"א, וספר לי כשהיה בעיר מרוואיקוס בשנת תקל"ה – 1775 – שתלמיד חכם אחד משם הראה לו ספק קדמון כתיבת יד אשר שמו קורא הדורות, והוא ספר מספר עניינים נפלאים שאירעו לחכמי קאשטילייא זי"ע ובתוך הספר מצא שמות הרבנים והעתיקם.
וההעתקה הביאה אתו עמו לכאן ונתנה בידי, וחלה את פני שאעתיקנו כדי שיהא גלוי ומפורסם בישראל החכמים הגדולים אשר היו בעיר מראוואיקוס.
משורות אלה עולה, כי החיבור קורא הדורות עוסק בחכמי קאסטיליה, כלומר מגורשי ספרד, שהגיעו למראכש, והוא נכתב לפני שנת תקל"ה. אכן קורא הדורות המונח לפנינו כולל את תולדות חכמי מראכש מן הזמן שבאו אליה מגורשי קאסטיליה עד המקובלים רבי ישעיה הכהן האחרים רבי יעקב ורבי אברהם פינטו. החיבור מסתיים בהזכרת מקובלים אלה, ומשורותיו האחרונות עולה כי מחברו היה תלמיד בישיבתכם :
והרב הגדול והקדוש…..כמה"ר ישעיה הכהן ז"ל….ואריה דבי עלאי ….הרב הקדוש …כמוה"ר יעקב פינטו זלה"ה, והרב הגדול…והוא מורינו שלמדנו אתו אצלו בישיבתו כמוהר"ר אברהם פינטו ז"ל אחיו של הרב ז"ל.
נסים קריספיל – העיר האדומה – חוברת " ברית " מספר 27 תשס"ח
נסים קריספיל
העיר האדומה
מי שמגיע למראכש שבמרוקו חש כאילו הוא בעולם אחר – עולם של סמטאות צרות, משביעי נחשים, מלונות פאר וגנים אנדלוסיים מוצלים ויפהפיים
מסגד כותובייה, אומרים המרוקנים, הוא טבורה של העיר האדומה מראכש, טבורו של "אלמע'רב", המערב הקיצוני, וטבור העולם. כדי להבין זאת עלינו לחזור לעבר, אל מרוקו המפוצלת, שבה שלטו שבטים נועזים. הנועז שבהם היה שבט סנהאג'ה ומנהיגו אבו באקר, שתאוותו לזהב הניעה אותו לצאת למסעות כיבוש בדרום הסהרה. את מחנהו בנה אבו באקר בליבו של מישור חאוז הפורה.
כאשר יצא אבו באקר לסהרה, מינה את בן דודו יוסוף בן תאשפין למפקד המחנה. בן תאשפין בנה מסגד גדול, מערכת תעלות מרשימה ומבני קבע. זה היה גרעינה הקדום של מראכש. עד שחזר אבו באקר, ב-1072, ביסס בן דודו את שלטונו. ב-1085 יצא אבו באקר לאנדלוסיה להילחם בנוצרים שצרו על הבירה הוויזיגוטית טולדו, וחזר מנצח. ב-1090 יצא שוב לספרד כדי לספח את הפרובינציות גרנדה ומלגה לאימפריה המורבידית. בנו עלי המשיך באותה עת לבנות את העיר והקים את מעגל חומותיה הראשון, שחלקו שרד עד היום. בתוך החומות בנה עלי מסגד, ארמון, מרחצאות ושערים. תקופה זו סימנה את תחילת ההתמזגות של התרבות הברברית והאנדלוסית העירונית.
ב-1130 הגיחו בני שבט מצמודה ממאחזם בטין-מאל שבאטלס הגבוה, ותחת הנהגתו של עבדאללה אבן טומארט תקפו את מראכש. עבד אלמומין, תלמידו של אבן טומארט, הנהיג את ההתקפה השנייה ב-1147. הוא הרס את כל מה שבנו קודמיו, החל לבנות את מסגד כותובייה ־הכריז על מראכש כבירתו.
חטא שלוש השעות
נכדו של עבד אלמומין, יעקוב אל מנצור "הכובש" השלים את בניית הכותובייה, הרחיב את העיר, בנה בה קצבה ושני ארמונות. הכותובייה הוא קומפלקס של מסגד ומינרט בגובה 77 מטרים שנצפה מכל מקום בעיר. הוא הראשון מבין שלושה צריחים שבנו במאה ה-12 שליטי שושלת המואחידון (המינרט השני הוא הח'ירלדה בספרד והשלישי הוא מגדל חסן ברבאט).
מינרט – מערבית: מַנַארַה] צְרִיחַ הַמִּתְנַשֵּׂא מֵעַל לְמִסְגָּד מֻסְלְמִי שֶׁמֵּעָלָיו קוֹרֵא הַחַזָּן ("הַמֻּאַזִּין") אֶת הַקָּהָל לִתְפִלָּה.
הכותובייה הוא אחד המסגדים הגדולים ביותר בצפון אפריקה ויכול להכיל יותר מ-20,000 מתפללים. המינרט בנוי בפרופורציה מושלמת למבנה המסגד, חלקו העליון תומך כיפות עגולות המעוטרות בשלושה כדורים מוזהבים אשר הוענקו למסגד, לפי המסורת, על ידי אשתו של יעקוב אלמנצור, שיום אחד שברה את צום הרמדאן ואכלה שלוש שעות לפני תום הצום. כנגד שלוש השעות העניקה את שלושת הכדורים
יריד ספרים היה נערך תדיר סביב המסגד, ובו נמכרו כתבי יד מעוטרים וכרוכים בכריכה של עור צבי. מכאן הוא קבל את שמו"כותובייה".
שווקים הם סם החיים המניע את מרוקו המאובקת. מראכש האדומה הפכה להיות השוק המרכזי של צפון אפריקה. אליה התנקזו וממנה יצאו שיירות המסחר שהובילו סחורות בנתיבי הסהרה ובמשעולי האטלס הרחק לליבה של אפריקה השחורה, אל האוקיינוס האטלנטי ואל דרכי הבשמים.
מסגד כותובייה היה המצפן של אותן שיירות מסחר. הן סללו את הנתיבים המובילים אל העיר, שלימים הפכו לרחובותיה המרכזיים של מראכש. כל הדרכים התנקזו לעבר מסגד כותובייה, שהיה המצפן גם לשעריה של ה"מדינה" – מראכש העתיקה המוקפת חומה.
בתקופת שלטונם של הצרפתים נבנתה מראכש שמחוץ לחומות העיר העתיקה ונקראה בשם גליז. כיאה לרחובות צרפתיים שדרת מוחמד החמישי, המובילה מהעיר החדשה אל הכותובייה ואשר קרויה על שם אביו של חסן השני וסבו של המלך הנוכחי מוחמד השישי, הינה שדרה רחבת ידיים שלאורכה חנויות יוקרתיות, מסעדות ומגדניות המציגות את העוגיות והמאפים המרוקניים. תיירים יכולים למצוא כאן את כל התוצרת של בעלי המלאכה המסורתיים, אבל במחירים מפולפלים.
מול הכותובייה שוכן המלון"ממונייה". זהו מלון קולוניאלי עתיק ששטחו השתייך פעם לארמונות המלכותיים ואשר הסעדים, שושלת שנוסדה במאה ה-16 על ידי בני שבט בנו סעד, מצאצאי הנביא מוחמד, בנו בהם בתי חורף.
החלק המרתק ביותר במלון הוא הגן – גן אנדלוסי מדהים ובו עצי זית והדר, פרחים עונתיים, בוגונוויליאות, דקלים וצמחי תבלין. הגן משתרע על שטח של כעשרה דונם ושבילי טוף וחצץ מנותבים בו.
כיכר הראשים הערופים
ממזרח לכותובייה שוכנת הכיכר המרכזית הסואנת של מראכש, גיאמעה אלפנא, ממנה יוצאים אל מבוכי השווקים ואל גילדות בעלי המלאכה. פירוש שמה הוא "אסופת האבודים". בעבר היו מוציאים בה להורג נידונים למוות ומציגים בה את ראשיהם הערופים. בתקופת החסות הצרפתית נערכו בכיכר עצרות והפגנות, שחלקן הובילו למהומות. ניסיון השלטונות לסגור חלק מהכיכר ולהופכו לשוק מקורה לא עלה יפה. כיום משמשת הכיכר כעין במה ללהטוטנים, למשביעי נחשים, לרופאי אליל ולשאר בעלי מלאכה. בשעות הבוקר הרחבה משמשת כשוק, אך לפנות ערב מתנקז אליה המון רב מכל קצוות העיר.
הליכה קצרה דרומה מן הכיכר מובילה אל באב אגנאו השער היחיד במראכש ששרד מתקופת המואחידון. משני צדיו היו בעבר שני מגדלים מחודדים שנראו כקרניים, ומכאן שמו אגנאו – "אייל". נכנסים דרך השער ומולו ניצב מסגד קצ׳בה אלמנצורייה. כיפות נטיפים, עבודת סטוקו מדהימה , תקרת עץ מצופה זהב וקירות מצופים קרמיקה יוצרים את הדרו של המקום ומעידים על רמת הבנייה. בין השאר קבור כאן השליט מולאי יזיד, שמעשי הזדון שלו כלפי היהודים בתקופת שלטונו מ-1789 עד 1792 עשו שמות בקהילת ישראל במרוקו. באופן אירוני, הכתובת הערבית הבולטת בשחור לבן באריחים המזוגגים מציינת, שבזכות מעשי השלום שעשו יזכו הקבורים כאן להיכנס אל הגנים הקדושים של גן העדן.
סטוקו – הוא טיח העשוי מתערובת של חומר מליטה מגבש, כגון סיד או צמנט פורטלנד, ומים, המשמש לשם יציקה, חיפוי, עיטור ועיצוב של קירות. ההבדל בין סטוקו, גבס ומלט הוא קטן ונעוץ בעיקר בשימוש ופחות בהרכב התערובות השונות. תוספת ההערה שלי. א.פ.
ארמונות מרהיבים וגנים הגויים
כדי להגיע לארמון אלבאדי יש לחזור לבאב אגנאו ולפנות ימינה במעלה הרחוב שבין החומות ולהמשיך עד לכיכר פרבלנטירז. בניית הארמון החלה מעט לאחר שהסולטן מנצור אלדהבי עלה לשלטון (1578-1603). מה שנותר מן הארמון הוא בעיקר האגף הטקסי. בחלק האחורי נמצאת החצר הפנימית הגדולה, התוחמת גן ובו 100 בריכות ומזרקות. הריסות הארמון מתעוררות לתחייה מידי שנה בחודש יוני, עת מתקיים כאן פסטיבל עממי הכולל הופעות של להקות נגנים, זמרים ורקדנים מכל רחבי מרוקו.
סמוך לארמון שוכן המלאח היהודי שנוסד במאה ה-16, כשזרם גולי ספרד הציף את ארצות צפון אפריקה. בתקופת הזוהר שלו גרו במלאח כ-20 אלף יהודים וכיום נותרו בו משפחות בודדות. שער מקושת בשם באב ברימה מוביל אליו ובסמוך לשער נמצא שוק הצורפים. בכניסה מבאב ברימה חולפים על פני שער מסויד בירוק. הוא נקרא על שם הקדוש מרדכי בן עטר. כל אימת שיהודי המלאח היו יוצאים ונכנסים בו, היו מנשקים אותו.
מעבר לשער שוכן שוק הסממנים והתבלינים. חנויותיו גדושות עשבים, שורשים, בעלי חיים ופוחלצים. במעבה המלאח שוכן בית כנסת יהודי בשם צלאת אלעז'מה, בית הכנסת של המתבדלים, כך קראו ליהודי ספרד שגלו למרוקו והקהל לא רצה לספח אותם אליו. בית הכנסת עדיין משרת את הקהילה היהודית הקטנה שבמראכש.
צפונית למלאח שוכן ארמון אלבאהייה, שהיה בסוף המאה ה־19 ביתו של סי אחמד בן מוסא, המכונה בקיצור בשם בא-חמד, הווזיר הראשי של הסולטן מולאי חסן. הוא החל לבנות את הארמון והקדיש חלק מאגפיו לאשתו המועדפת – הבאהייה. הארמון נבנה סביב חצר מרכזית גדולה ובה מזרקות והריצוף באריחים ירוקים-לבנים מעניק תחושה של קרירות נעימה. בגן האנדלוסי נטועים עצי הדר, דקלים, בננות, גרניום, דטורה ויסמין.
סופו העגום של הווזיר
סמוך לטבורה של העיר מראכש אפשר כמו לחלוף במנהרת זמן, במסע קסום החל ממחנה האוהלים שנטו אבו באקר ובני שבט סנהאג׳ה בעמק חאוז הפורה וכלה בטרגדיה שפקדה את הוואזיר בא-חמד. וולטר האריס, סופר בריטי שחי במרוקו בסוף המאה ה-19, מתאר בספרו "מרוקו שהייתה" רקויאם של וזיר, שהוא הרקויאם של מראכש כולה: "בימים שבהם שכב הווזיר גוסס על ערש דווי (1900) הציבו שומרים מחוץ לארמון והמתינו בשקט למותו. ואז, בוקר אחד, בישרו זעקות הנשים שבקעו מן הארמון שהווזיר מת.
מיד נחסמו כל שערי הבית הגדול, אין יוצא ואין בא. ובתוך הארמון תוהו ובוהו. עבדיו ומשרתיו של הווזיר בזזו כל דבר שרק יכלו להניח עליו את ידיהם. נשותיו נלחמו זו בזו על תכשיטים, כספות נפרצו, אבנים טובות נעקרו ממקומן. תוך ימים ספורים לא נותר מן הארמון דבר זולת הבית הגדול והריק. משפחתו של הווזיר גורשה למות ברעב ובחוסר כל, והרכוש והנכסים הועברו לידי המדינה".
הכותב הוא סופר,חוקר ואנתרופולוג
מואיז בן הראש – ההזוי מהאליאנסה – ברית מספר 30 קיץ תשע"א
מואיז כן הראש
ההזוי מהאליאנסה
זכיתי וזכות זו עומדת לי לעולמי עד ללמוד בבית הספר של אליאנס הראשון שהוקם במרוקו ובכלל וזאת כבר בשנת 1862, זכיתי להיות אחד התלמידים האחרונים שלמדו בו, עד שנת 1972, מאה ועשר שנים אחרי הקמתו. זכיתי תודה לאל להיות שם משך שבע שנות לימוד וחבל שלא זכיתי להיות בו עוד שנה או אולי שנתיים ואולי עד גמר הבגרות. זה קרה בעירי תטואן.
שם קראנו לו תמיד אליאנסה, לה אליאנסה.
משהגעתי לארץ בגיל שלוש עשרה הסתכלתי במבט על מתנשא על המורים והתלמידים בארץ. למעשה ניתן לומר שאת הבגרות עברתי בקלות ובעצלות יתרה ארבע שנים לאחר עלייתי בזכות הדברים שלמדתי בבית הספר במרוקו. אפילו רמת העברית שלי היתה גבוהה יותר מזו שבארץ וכבר בשבוע הראשון כאן בבית הספר הייתי משתמש במונחים כמו"בודאות מוחלטת" לתדהמת תלמידים ומורים שלא האמינו שאני רק שבועיים או חודשיים בארץ ותיקנו אותי כדי אבין שמדובר בשנתיים. מעט מאוד הבנתי אז שמה שיועד לי בארץ היה לי להיות סוג של "פועל" שמוגבלותם המנטלית גרמה לכך שיכלו לראות בבחור הזה שלימים רצה להיות סופר כמישהו שקצת הוזה בעולם שבו הוא אמור להיות"פועל".
בית הספר של אליאנס לא הכין אותי בכלל לחיים במדינת ישראל, על תסביכי הי׳אירופאיות" שלה. ועל תסביכי "שמשון הנעבכדיקר" שלה שהיו הבסיס ליצירת תודעה כוזבת ושיכתוב ההיסטוריה של האשכנזים. על אף שמוסיה כהן לימד אותנו , באליאנס במרוקו, בימי שישי שיעור בעברית"ציונית מודרנית".
אולי היה עדיף שדווקא יכינו אותנו כבר אז את העולים הפוטנציאלים להיות אזרחי ישראל כפי שדרש בן גוריון, ולא שילמדו אותנו להיות חס וחלילה סופרים ומשוררים, בית הספר הרי גרם לי ל"השלות" את עצמי ב"אשליות" חסרות בסיס כאילו יכול להיות מצב שבו אוכל בישראל להיבחן על פי כישוריי ועל פי יכולותיי ולא על פי מוצאי.
פעמים רבות אני משתעשע ברעיון שיוקמו שוב בתי ספר של אליאנס בישראל. בהתחלה יבואו ללמד את הילדים בדימונה ובקטמונים מורים מצרפת, לאחר מכן יתחילו ללמוד תלמידים בצרפת להיות מורים ואלה תוך דור או דור וחצי ייהפכו להיות המורים והמנהלים של בתי הספר של אליאנס בארץ אשכנז. כך כמו במונטריאול, הספרדים יהיו דוברי צרפתית, והאשכנזים ידברו אנגלית כשפה שניה. כך יקרה שתוך דור או שניים יהיו כמה פרסי נובל מרוקאים, שייצאו מבתי ספר אלה, וכך אולי תחזור עטרה ליושנה. אבל ש״ס הלכו קצת רחוק מידי והפוך לגמרי, עם ה"עטרה" שלהם. המנהיג המשרקי/ מזרחי שלהם ( הרב עובדיה יוסף) שצרב את תסביכיו המשרקיים לתוך תנועת ש״ס, החליט ליצור "כור היתוך" . שהחזיר אותנו לתקופה הטרום- אליאנסית של יהדות מרוקו. לתקופה של לפני המודרניזם. לפרימיטיביות האשכנזית- ליטאית־נ־גליציינית- מזרח אירופאית. (שהרב עובדיה לא היה מסוגל מעולם לקלוט, בגלל מוגבלותו המנטלית, המשרקית/ מזרחית. שהם הפרימיטיבים)
אליאנס היה המודרניזם היהודי-מרוקאי. הוא סחף עימו יהודים רבים גם בשל היכולת להיות בשבילים' וגם בשל ערכי השיוויון שהבטיח, אך ספק אם קיים. אבל הוא לא ניתק אותנו מן העבר. גם האתיאיסטים היו הולכים לבית הכנסת, כי הקהילה היתה חזקה מכל אמונה. האמונה היהודית במרוקו היתה הקהילתיות. כך נוצרה למעשה דת יהודית חדשה, שלא כפרה בעיקר אך כן הכניסה לביתה את הקידמה. הקידמה שלא עמדה כנגד הדת. מצב זה הוא בעוכרו של כל מרוקאי שאינו מבין לעומקו של עניין את הצורך המוזר הזה של האשכנזים להגדיר עצמם או כדתי או כחילוני. וגם לא כמסורתי. על אף שהמונח הזה תפס מקום נרחב בחוויה הישראלית בארץ.
שיאה של המערכת הלימודית הזו הייתה שנות החמישים והשישים, ותמלא הארץ בפרופסורים בתלמידים לשעבר מבתי הספר של אליאנס בכל העולם, וימלאו את האוניברסיטאות של קנדה, של צרפת, של ספרד, של ארגנטינה, של ברזיל ושל ארצות הברית לרוב, אבל לא את האוניברסיטאות של ישראל. רק לא בישראל. כאן השיטה עבדה למופת, אם הגיע מרוקאי מוכשר מאליאנס לאקדמיה וביקש להתקדם וכבר ראו הפרופסורים האשכנזים שהאיש מוכשר נהגו הם בתרגילי סחבת, וכך עד עצם היום הזה. אם אתה רוצה לעשות דוקטורט, אז תמתין כי ״ אין לנו ״מנחה עד השנה הבאה…" אם אתה רוצה לפרסם ספר שכתבת בעברית, הרי שאנחנו נחשוב על זה, בהתחלה פשוט דחו אך מרגע שלא יכלו לדחות הרגישו שצריך לדחות ולדחות ולייאש את המועמד לדוקטורט עד שיוותר, ורבים וטובים ויתרו כי בסופו של דבר הריכוזיות כאן של אוניברסיטאות עם מחקר והצורך להתפרנס הכריע את הכף. מעטים עזבו את הארץ למען לימודים ואחרים פשוט המשיכו לחיות ו"הסתדרו", משל להסתדר היה המקסימום שמרוקאי יהודי יכול לעשות בארץ היהודים. אולי כבודדים חלקם הסתדרו אבל כקהל איבדנו כבר שלושה דורות של משכילים ועוד היד נטויה (כמו שהחונטה הארגנטינאית חיסלה שני דורות של אינטלקטואלים בכמה שנים).
התמונה שעולה לנגד עיניי היא דווקא הקרנות הגזזת. המשטר רצה פשוט להקרין את הראש של הילדים המרוקאים בגיל צעיר, כאילו כך הוא יוכל לגרום להם להפסיק לחשוב או למנוע מהם יכולת לנתח את המציאות לאשורה. כנגד זה עמדה האליאנס, בית ספר בו למדתי לא פחות מארבע שפות ובגיל 12 כבר ידעתי מספיק מתמטיקה כדי להיכנס לאוניברסיטה בישראל, בית ספר שהכין אותנו באותן שנים להתקדם בכל מדינה חוץ מאשר בארץ היהודים. כאן דווקא החשיבה הביקורתית והניתוחים החדים הפכו אותנו למודעים שמספרים על מרוקו שבתודעה הדפוקה של כל הישראלים לא היתה קיימת, מרוקו של חינוך ושל קידמה, מרוקו שבמרכזה עומדים ערכים של נאורות, של שיוויון ושל דמוקרטיה. למעשה אפשר לומר שדווקא האליאנסה הכינה אותנו להיות כאן "הזויים" ומנותקים מהתודעה הכוזבת והעלובה, שיצרו האשכנזים. ועל כך תבוא עליה הברכה.
דר׳ דן מנור – רבי יעקב אביחצירא ־ האיש ותורתו ־ האיש ותורתו – ברית 31 אביב תשע"א
פעילותו הציבורית
בקובץ 'מעשה נסים' מסופר על פעילותו של המחבר כמחנך ומורה, כמוציא לאור פסקי דין, כמשכין שלום בין הבריות כדרשן ומגיד מישרים ועוד. באגדות אלה בולט היסוד הפיקרסקי -מסעותיו של המחבר מקהילה לקהילה. והמסופר באגדות מתאשר מעדויות אחרות כמו זו של ר' רפאל אלבז המכתיר את המחבר בכינוי 'מראות אלוהים…שעלה במרום החוכמה', ומספר בין היתר על ביקוריו התכופים של המחבר בעיר צפרו. וכן עדותו של ר' חיים עובדיה, שבית אביו שימש אכסניה קבועה למחבר.
מאלפת יותר היא עדותה של בת ר' אבנר צרפתי, כי באחד מביקוריו של המחבר בבית אביה היא שכבה על ערש דווי, ובזכות תפילתו של המחבר היא החלימה מחולייה. מהמחבר עצמו יש לנו עדות אחת בלבד בזו הלשון: "בעוברי בטנגירה הראה לי ידידי ר' משה בן גיר פסק דין אחד וגוי ״. מדבריו ניכר שאין זו נסיעה חד פעמית, כי אם אחת מני רבות, והעיר טנגיר היא מעין תחנת ביניים בדרכו למקומות אחרים. במסעותיו אלה הוא התוודע לתרבות העירונית על גילויה השונים. סמוכין לכך היא הביקורת שהוא מטיח על גילויי מתירנות – ובמידת מה גם על גילויים של הסתאבות, השכיחים על פי רוב בחברת השפע, כגון: התפארות בלבוש, בתענוגות של מאכל ומשתה, תאווה לשררה, פריצות, לשון הרע, רמאות במשא ומתן ועוד, ומדובר כאן בעדות ראייה ממש, כפי שהמחבר מדגיש: "כאשר עינינו הרואות". הרקע לתופעות אלו הם, כמובן, פיתויי החיים השכיחים בערים, בניגוד לכפרים שהשמרנות גודרת את תושביהם מפני כל תופעה של הדוניזם.
אכן, בקורתו אינה מצטמצמת בתחום שחיתות המידות בלבד, אלא מפליגה גם לתחום של אמונות ודעות, כגון האמונה בהשגחה האישית ובידיעת האל את הפרטים – שני נושאים שאינם מתיישבים עם החשיבה הפילוסופית: "שכופרים בהשגחתו ית'[ברך] ואינם חושבים שהוא משגיח בכל פרט ופרט ויודע מחשבות בני אדם". דעה אחרת, שעליה הוא מותח בקורת, מייחסת לידיעת טעם המצוות ערך עליון. הפוטרת את האדם מקיומן. הוא מוקיע את בעלי הדעה הזאת: "כזדים הבודים מלבם אשר לא כתורתך". הם יודעים את טעם המצוות, "אך חוכמתם הייתה להם לתקלה".
נביא כאן עוד הערה אחת שיש לה זיקה לביקורתו על השכלתנות. בדבריו על מעלת משה רבנו הוא חותם את דבריו במה שהוא מגדיר כאמרה ידועה: "והחכמים אומרים מי שתובע חברו לדין אומר לו עשה לי דין מרע״ה [משה רבנו עליו השלום], אינו אומר לו עשה לי דין כהרמביים". ברם, הנקודה החשובה בביקורתו על הרציונאליזם של זמנו, היא הזכות שהוא מלמד על תורת הנסתר נגד מכחישיה, שאותם הוא מוקיע כבעלי: "רוח עוועים", וכפי שהוכחתי במקום אחר, אלה היו משכילים מבית מדרשו של יהודה אריה ממודינא. ובאשר למעלתה של תורת הסוד הריהו מגדיר אותה כאמת עיונית, וכתורה בלעדית להשגת האלוהות. זו, לדעתו, משמעות הכתוב: "אתם נצבים לפני ה' אלהיכם" (דברים כט ט). "אתם" בהיפוך אותיות: אמת, שהיא תורת הסוד. ומשמעות הביטוי"לפני אלהיכם"
היא השגת האלוהות. תורת הסוד מעניקה לאדם שלמות רוחנית: "דסודות התורה הם טהרת הנשמה לזכוכה להתדבק בהקבייה".
עליונותה של הקבלה משתקפת מן ההבחנה שהוא עורך בין ארבעת סוגי הפרשנות "פרדייס, במקביל להבחנה שבין עולמות "אביייע". הפשט שווה לעולם העשייה, שהוא המדור הנמוך ביותר, הדרש שווה לעולם היצירה, הרמז בתחום הבריאה והסוד בתחום עולם האצילות העליון מכולם. הבחנה זו אמורה גם לגבי כוחות הנפש, כאשר מקום הפשט בנפש, הדרש ברוח, הרמז בנשמה והסוד ביחידה העליונה מכולם. לעתים הוא עומד בעיקר על השוני שבין תורת הסוד לפשט כשהוא משתמש בדימויים שונים. הפשט דומה למים מרים, והסוד למים מתוקים. "מים מרים" הם כוחות הדין החוסמים בפני האדם את הדרך להשגת האמת, או לפי נוסח אחר,היחס שבין הפשט לסוד הוא כיחס שבין האור לחושך.
בעניין זה אין המחבר מחדש דבר, אלא הוא הולך בעקבות הזוהר המפליג במעלתה של תורת הסוד תוך הטחת דברים קשים בפשט, ולא זו בלבד, אלא הוא מניף שוט ביקורת גם על התלמוד, שאותו הוא מדמה לשעבוד מצרים. אכן, בנקודה זו הרי״א מבטא עמדה משלו, לא זו בלבד שבביקורתו על הפשט אין שום רמז שכוונתו לתלמוד, אלא הוא אף מסנגר עליו מפני הביקורת של הזוהר. התלמוד, לטענתו, אינו שיעבוד, אלא אמצעי להמתקת הגלולה המרה של השעבוד. התלמוד אינו בא מצד הדין כתפיסת הזוהר, אלא מצד החסד. ולבסוף הוא מקדיש דרשה מיוחדת לשבחה של הגמרא. זו אחת הדוגמאות שבה הרי״א חולק על המקורות שמהן הוא ניזון.
הספרייה הפרטית של אלי פילו – ברית מספר 34
מן המערכת
את החוברת ניתן להשיג ישירות מהעורך, מר אשר כנפו
077-7854456 – 054-7339293
קוראים יקרים
לפניכם גיליון נוסף של ברית. זהו לנו הגיליון ה-34 אך אם ניקח בחשבון שלושה גיליונות שיצאו במסגרת ברית אבל היו ממוקדים בנושא אחד – כמו ספרו של אבי זכרונו לברכה, רבי שלמה-חי כנפו La vie juive á Mogador או כמו הגיליון המיוחד על ההיסטוריון רישרד איון La vie d'un historien הרי אנחנו בעצם בגיליון ה-37.
רבים חברו לגיליון מיוחד זה:
אמנון אלקבץ עם דיון מעמיק על קדמוניות היהודים במרוקו. ד"ר דן אלבו מאיר עינינו בעיון על רבקה אמנו, רפא בן שושן מנהל בהתכתבות דיון מרתק עם עמום עוז על שנים מספריו האחרונים. דרכון לגן עדן הוא מאמר מקדים מאת אשר כנפו על המחקר שהוא עורך יחד עם ד"ר שלום אלדר על השירה המצויה על הקברים בבית העלמין במוגדור.
אנו גאים להביא את ספורם של שלושה בתי כנסת מפוארים אחד בירושלים, אחד באשדוד והשלישי במרקש שבמרוקו. אלוני זמורה מספר לנו על רשמיו במסעו אל חצי האי האיברי בעקבות שם משפחתו. במקמה על המימונה מתאר עורך 'ברית' את המימונה כפי שהיה רוצה לראות אותה ובשער השירה תוכלו לפגוש את גאולה צרויה, את ריימונד כהן ואת זהבה דויטש.
הסופר המוכשר עוזיאל חזן תרם לנו שני קטעים ממגירתו העשירה. עוד משתתפים בגיליון רוני ארז, בלפור חקק, יעל לוי לויתן והדס זמיר. מכתב שכתב רבי יוסף מלכא מהעיר מוגדור לרבי רפאל ביבאס בטבריה מתפרסם כאן לראשונה ולבסוף אנו מביאים את "נהר האוריקה" – סיפורו של נכדי נעם ז״ל מעוטר בצורה מפליאה על ידי האמן חי כנפו מניו יורק. בצד הצרפתי, תקציר של ההקדמה המונומנטאלית של הרב פרופסור משה עמר ל״מעט מים" – ספרו של רבי יוסף כנאפו זיע״א שהועתק מתוך כתב ידו הקדוש. יוסף דדיה מביא לנו מהגיגיו על חוני המעגל, יואל ברון קורקוס פורש יריעה רחבה ומרתקת על משפחת לוי-יולי שאחד מצאצאיה היה הסנטור היהודי הראשון בארצות הברית. תתענגו בודאי על סיפורים של פול-סרג' קקון מצרפת, דייר חיים אלבז אף הוא מצרפת, של יואל ברון ושל נורברט בלאנז',
השנה נפרדנו מידידנו הגדול והמכובד זיק-יעקב הנדלי שעשה עליה בגיל מופלג, חי בארץ במעלה אדומים קרוב לשלוש שנים והחזיר את נשמתו הזכה לבורא עולם בשיבה טובה. כמוכן עזבה אותנו הגברת פיבי בן שושן, סופרת, ציירת ואשת ציבור, שנפטרה בשיבה טובה במונטריאול, ובימים אלה ממש, עזבה אותנו אאידה כנפו בקיבוצה רמת הכובש והוא בת קרוב ל-98 שנה. יהי זכרם ברוך.
אשר כנפו
העורך
שלטונם של בני מרין, 1269-1465-אליעזר בשן
שלטונם של בני מרין, 1269-1465
אבו יוסוף יעקב (1269־1286), מייסד שושלת בני מרין, כבש את בירת המייחדים מראכש ב־1269, וקבע את בירתו בפאס. הוא ביטל את גזירות המייחדים, וחלק מהמתאסלמים חזרו ליהדות, למרות שהדבר אסור על פי השריעה, והעושה כן דינו מוות. אלה זכו לאוטונומיה דתית וחידשו את חיי הקהילות. יהודים שנשארו מוסלמים במשך דורות לאחר מכן היוו קבוצה נפרדת מהמוסלמים המקוריים, והיו חשודים בחוסר נאמנות לאסלאם, ומהם שהגיעו לעמדות בכירות בכלכלה ובמינהל.
ב־1276 נרצחו בפרעות בפאס 14 יהודים, וכשנודע הדבר לסולטאן, אסר על מוסלמים להתקרב לבתי היהודים. לפי הערכת חוקרים, הפרעות נגרמו עקב קנאה בהישגיהם, ודבר זה חזר גם בדורות הבאים. אותה שנה בנה הסולטאן מחוץ לחומות של פאס אלבאלי (הישנה) את העיר החדשה, המכונה פאס אלגידיד (החדשה), או מדינת אלביצ'ה (הלבנה), והקים בה את מוסדות הממשל המרכזי. לאחר מכן נבנה כאן המלאח היהודי. גם בתקופה זו היו לחכמי פאס קשרים עם חכמי ספרד, ביניהם ר׳ דוד בן זכרי, ור׳ משה בן זכרי שפנו בשאלות לרשב״א (ר׳ שלמה בן אדרת, 1235־1310) אשר פעל בברצלונה.
בימי שושלת זו נהנו היהודים מביטחון ומדו־קיום עם מוסלמים. אליטה מוסלמית ויהודית נפגשה במחצית הראשונה של המאה ה־14 בפאס ולמדה יחד אסטרונומיה, מתימטיקה ופילוסופיה. ידוע על מתמטיקאי יהודי ממוצא ברברי בשם כלוף אלמגיילי, שחי סביב 1310.
יהודים אחרים התפרנסו ממלאכות וממסחר, והיו מהם שהתעשרו ומילאו תפקידים בממשל. אולם הדבר היה להם לרועץ.
לאחר גזירות קנ״א (1391) בספרד היגרו רק מעט יהודים למרוקו – ביניהם הכוהנים שבאו לדבדו, אשר נזכרו בתור יוצאי סביליה, ומשפחת פרץ, שהגיעה לוואדי דאדס הסמוך לדרעה.
רבים אחרים העדיפו את אלגייר. שני חכמים שעברו מספרד לאלג'יר אחרי 1391 ועמדו בקשרים עם קהילות במרוקו, הם הריב״ש (ר׳ יצחק בן ששת בירפת 1326־ 1407), שנשאל שאלות בהלכה מקהילת תואת (שו"ת ריב״ש, סי׳ טז־יט). בן דורו הצעיר ממנו, הרשב״ץ (ר שמעון בן צמח דוראן, נפטר ב־1444), ענה לשאלה שהיפנה אליו הרב יצחק נחמיאש מפאס. לקהילת מכנאס, שנוסדה כנראה במאה העשירית, הצטרפו יהודים מהסהרה, וב־1340 הגיעה משפחתם של דוד וחיון בנו, שהקימו בה בית כנסת ובית מדרש.
המלאח הראשון
מאז שהגיעו יהודים לפאס הם גרו יחד עם המוסלמים בפאס הישנה, בקרבת המסגד ע״ש קירואן, במקום הנקרא פונדוק אליהוד (בית מסחר של היהודים).
בשנת קצ״ח(1438) פקד הסולטאן אבו יוסוף עבד אלחק בן אבו סעיד(שלט בשנים 1421־1465) על העברת היהודים לשטח בפאס החדשה, הסמוך לארמון המלבות, וכך נוצר המלאח הראשון. המלאח הוקף חומה, ועל שערו הופקדו שומרים; על היהודים הוטל לשלם את שכרם. השער ננעל בלילות, בשבתות ובחגים, וכן בימי חג של המוסלמים, כאשר אין היהודים יוצאים למלאכתם ברובע המוסלמי, ובבוקר בימות החול השער נפתח.
הסיבה להקמת מלאח אינה תיאולוגית, שהרי אין ציווי להפרדה בין יהודים למוסלמים. נימוקים שונים ניתנו אפוא לצעד זה:
א. לאחר 1437 נתגלה קברו של מולאי אדריס, מייסד השושלת, בקרבת מגורי היהודים, והדבר הגביר את הקנאות הדתית. המאמינים סירבו לגור עם הבלתי מאמינים.
ב. היה זה צעד ענישה על שיהודים מילאו יין במקום שמן במיכלי המנורות במסגד.
ג. המוסלמים קינאו בהישגי היהודים ורצו לבודדם.
בעיני היהודים נחשבה העברתם למלאח כגירוש שרירותי, ולפי דברי ר׳ סעדיה אבן דנאן השני, יהיה גלות מר ונמהר. אך במחקרי הדורות האחרונים הובעו דעות שונות בנידון:
א. המטרה היתה לבודד ולהשפיל את היהודים.
ב. המטרה היתה לשמור על ביטחונם של היהודים מפני התנפלויות. העובדה שהמלאח מוקף חומה וסמוך לארמון המלכות מחזקת הנחה זו.
המלאח נוסד לפי התקדים של ה־Juderias בספרד. כמו מיעוטים אחרים, נטו יהודים לגור יחדיו ברובע נפרד, בגלל שירותי הדת, מוסדות הקהילה והחינוך שכל אחד נזקק להם.
מאז שנבנה המלאח בפאס נקרא כל רובע של יהודים במרוקו בשם ימלאח׳, חוץ מאשר במראכש, שם הוא נקרא ׳מסוס׳ (שמובנו תפל, מזוהם). לצורך הסבר אטימולוגי של הכינוי מלאח הובעו השערות שונות:
א. בגלל חובת היהודים למלוח את ראשיהם הערופים של הנידונים למוות המוקעים בחומת העיר.
ב. על שם המונופול למכירת מלח שיהודים היו קונים מהמלך.
ג. מא־לאח מובנו ׳הופיע על הים׳, רמז למגורשי ספרד שבאו למרוקו דרך הים.
ד. היה זה שם של שטח בפאס החדשה שנבנתה עליו שכונה. תחילה גרו בה מוסלמים ויהודים, ובשלב מסוים נשארו בה רק היהודים. ראיה להנחה זו יש בכינוי יגיטו׳, שהוא שם מקום בוונציה שעליו נבנתה השכונה היהודית, ומאז נקרא הרובע המיועד ליהודים גם במקומות אחרים בשם "גיטו".
ההנחה האחרונה היא המשכנעת ביותר, לפי מסקנתו של החוקר ח״ז הירשברג ז"ל.
פוגרום ב ־ 1465
הסולטאן אבו יוסוף אבן יעקב עבד אלחק מינה את היהודי הרון (אהרן) בן בטאש בתור וזיר, ועוד שני יהודים לתפקידים אחרים, ובעקבות זאת הופצה שמועה, שיהודים עומדים לשלוט במוסלמים. ב־1465 פרץ מרד בהסתת קנאים דתיים בפאס, שבסופו נרצח הסולטאן. דומה שהקנאה במעמדם הכלכלי של היהודים, והעובדה שהגיעו לעמדות בכירות בממשל, בניגוד ל'תנאי עומר', היו הגורמים לשטנה ולרצח. כך נגמרה תקופת השלטון של המרינים, ובמקומם עלה מוחמד אבן עמראן.
לאחר שהעולמא (חכמי הדת) נתנו פתוה (פסק דין דתי) לפיו אסור להעסיק וזיר יהודי, ולפיו הותר דמם של היהודים, נשדד המלאח, נרצחו יהודים בפאס ובערים אחרות, ובין הקורבנות היו הווזיר היהודי, וכן נשים וילדים. אלה שרצו להציל את חייהם התאסלמו, ואחרים מתו על קידוש השם.
הנימוקים להתנכלות ביהודים היו אלה: הווזיר היהודי הואשם בהשפלתם ובדיכוים של מוסלמים, וכאחראי לאכזריותו של הסולטאן; הווזיר דרש מאשה ממשפחה שריפית לשלם מסים, דבר שנחשב לפגיעה בכבודה; בפאס נמצאה גופה של מוסלמי, והופצה שמועה שיהודי הרגו.
הספרייה הפרטית של אלי פילו – המהלכים על המים – גבריאל בן שמחון
המהלכים על המים – גבריאל בן שמחון
הקיבוץ המאוחד – 1997
שני ילדים הרואים מחלון ביתם בניכר את המשיח בא כדי להביאם לארץ הקודש, נפרדים מגיבורי ילדותם, בהם דודה שעושה דבש מאהבה, סבתא הדוגרת על ביצים וטסה על כנפי אפרוחים, אשה עם אלף שדיים או דוד שמת פעמיים. הם יוצאים למסע העפלה לארץ ישראל, בו יגלו מזוודת פלאים שאוצרת בתוכה עיר שלמה, אונייה ששטה ללא קברניט, אב שמשקיט את הים בכלי-מיתר ומזמורי תהילים, שדים שמתחפשים לבני אדם וסבא שבהגיעו לארץ מאבד את הכיוון ונעלם בעקבות כבשיו. דרך התלאות שהם עוברים, מעיר הולדתם הקדמונית והמופלאה, ספרו, הנשלטת בידי חכמים ורבנים, אל חיפה של 1948, בה מרחפות דמויות מיתיות כמו הרצל ובן גוריון – היא מסע ארוך, שיש בו פרידה מעָבָר אפוף צללים מכושפים ומפגש עם הווה זר ומאיים, ממש כמו בסיפור הגשמתו הלכה למעשה של המעשה הציוני – על תלאותיו, מוראותיו ופסגותיו.
גבריאל בן שמחון, מחזאי וסופר, יליד מרוקו, פרופסור לקולנוע וטלוויזיה, פרץ את דרכו לתיאטרון הישראלי במחזהו ״מלך מרוקאי", ובעקבותיו בשורת מחזות ותסריטים נוספים. ״המהלכים על המים״, רומן בסיפורים, הוא יצירת פרוזה ראשונה שלו. כמו בכתיבתו הדרמטית, אנו מוצאים גם כאן שימוש מרהיב וצבעוני במוטיבים מיתיים ופולקלוריסטים, שזורים אלה באלה. רצף הסיפורים שלפנינו רוקם מעין סאגה משפחתית בזעיר אנפין, בה מתערבבת המציאות בפנטסיה, עד שהיא מקבלת מימד סוריאליסטי סהרורי, המעניק לסיפור כוח וקסם ייחודיים ומרתקים.
תיאטרון בוב אורֶה אביטבול – ברית מספר 32 – סתיו תשע"ד -העורך אשר כנפו
תיאטרון
בוב אורֶה אביטבול
התיאטרון שלי כאילו היה אצלנו
מיד עם הגעתי למונטריאול, גיליתי את בית הקפה "פראג", בית קפה קטן השוכן ברחוב בישוף והעתיד להפוך למקום מפגש של דור שלם, בו נהגתי לדקלם מדי ערב שירים בחברתם של שמעון בנגוזי, אלן רבאנד ואלן סלאקמון, ידיד טוניסאי.
זמן קצר לאחר מכן, בחברת בני הדודים שלי, ארגנתי באולם Y מופעים, אשר בהם העליתי את דמותה של אישה מרוקאית זקנה, הגברת טובובו, ונראה שקהל הצופים נהנה מאוד. ביימתי מספר הצגות, כגון "החולה המדומה" מאת מולייר. כמו כן, ביימתי או ליתר דיוק נהגתי לאלתר סצנות מחיי היומיום.
לאחר הופעת ספרי "טעמה של ריבה", החלטתי להעלותו על הבמה בשיתוף ידידה, לואיז ג׳נדרון. המחזה ייקרא: "דיוקנה של משפחה". השתמשתי בכל הטריקים האפשריים כדי להחיות לעיני הצופים את מרוקו באופן מקיף וחושני: השורות והכיסאות נקראים בשמותיהם של רחובות קזבלנקה, ריחות של יסמין מותזים באולם, עמדות קטורת משרים אווירה בפרוזדורים, בכניסה לתיאטרון מכרנו ז'באן ותבלינים מרוקאיים, נשים לבושות בכפתן המסורתי מפזרות למא דזהר (מי וורדים ופרחי הדר) על ראשי הבאים. שלוש המכות המסורתיות הנשמעות טרם הרמת המסך מושמעות בעזרת מכתש ועלי בידי אישה עטוית מטפחת ראש. היינו ממש במרוקו. השחר עולה. מואזין, רב וכומר מדקלמים יחדיו את תפילותיהם. "אללה הוא אכבר", "שמע ישראל" ו-״אבינו שבשמים" "אין אלוהים מלבדו". על פני מסך אדיר מימדים, מופיעות ונעלמות תמונות. הן מספרות סיפור. משני צדי הבמה ואף על פי כן, עשרות ניצבים מהאולם, מופיעים מאחוריי בטכניקה של צלליות סיניות.
זה היה המופע האמתי הראשון שלי. אני מתחיל לאהוב את זה. אני נפגש שוב עם קרלו בנג'יו, אותו אני מכיר מאז היותי ילד. הוא היה המדריך שלי בצופים. אני משכנע אותו לבוא ולעבוד בקהילה. הוא נענה בחיוב לבקשתי. הוא אדם נהדר וגאוני, אמרתי זאת אז ואני חוזר ואומר זאת גם היום. הוא עתיד לביים את כל מחזותיי, המעובדים והמקוריים. קודם כול "מוריס ופאבי" מאת מרסל פניול, עם הR המרוקאית כפי שאני נוהג לכנותה. אלי אבקסיס, סולי לוי, שהיה וגם נשאר אחת הדמויות הדגולות בקהילתנו, ליליאן אבוטבול, כמובן, אשר כשרונה וקסמה מוערכים ולא בכדי, הליליאן השנייה, ליליאן ויזמן המשעשעת, אשר הצליחה תמיד להצחיק אותי(דבר שאיננו קל כלל ועיקר). אני אוהב את המחזה "מורים ופאבי", מפני שהוא דוגמא למחזה מושאל שאנו מאמצים לעצמנו כי הוא מייצג באופן מושלם את הוויתנו.
גיקלין, אלמנתו של מרסל פניול, שפגשתי בפריס, אומרת לי: "אתה מוכשר מאוד, לקחת את מחזהו של בעלי והפכת אותו סיפור שלך." אהבתי את ההערה הזאת. אחרי"מוריס ופאבי" בא "והסאגה נמשכת". אותה הצלחה ואפילו יותר. בסופו של דבר, זוהי ההיסטוריה שלנו שאני מספר בעזרת מרסל פניול. אנשים העוזבים את ארצם, אלה הנשארים בה, לבבות קרועים, אנשים מאוהבים, אחרים שאינם אוהבים אך מתאמצים לאהוב. אלה הם החיים, תאמרו, אכן, אלה הם החיים! כל אחד הולך בדרכו ותוהה, מתי נתראה?
אותם השחקנים: אלי המדהים באמיתות משחקו וברגישותו, סולי לוי הבדחן בתלבושת של המלך שלמה ושתי הליליאנות המעוררות גלי צחוק (וגם דמעות!).
ה-"שמאטה" – הם "תעשיית בגדי הנשים" אשר הייתה במשך זמן רב התחום שלי. תופסת מקום כבוד במחזה שלי, לו אני נותן כמובן ככותרת את שם הרחוב האופנתי המפורסם "שאבּאנל סטורי", עיבוד של "אוסקר" המבויים גם הפעם בידי קרלו בנג'יו, עם להקה ההולכת ונעשית יותר ויותר הומוגנית.
בין לבין, אליאס ממשיך בינתיים לשחק עם אלבר מלכא בתפקיד הראשי במחזה "הוא. ״, המספר את הרפתקאותיו של איש חזון ואדריכל ידוע. המחזה זוכה להצלחה אדירה. הבה נשוב למחזות שלי! אחרי "שאבאנל סטורי", אני נחוש לספר סיפור אחר, את זה של הסרט "האידיוט המושלם", אשר יהפוך אצלי ל-״שבת שלום". בעקבות התסריט המקורי, אני מזמין טיפוס הזוי. בֶּבֶּר המגולם למופת על ידי מישל אביטבול (אחי) להציג את הפרויקט הכביר של הכותל המערבי במונטריאול לאלי אבקסיס הוא מקס במחזה (עדיין אותו מקס). האוהב להתבדח ומזמין אליו את בֶּבֶּר באחת השבתות, למרות התנגדות אשתו, כדי לשים אותו ללעג בעיני כל ידידיו. הכול מתהפך ומקס יוצא מפסיד, כשידו של בֶּבֶּר על העליונה באותו מאבק נצחי של החזקים נגד החלשים.
בכל מחזותיי, המקוריים והעיבודים, כמו בכל הסיפורים שקראתי, אני משתדל להעלות רגעים הדומים לאלה שאנו חווינו בחיינו. ויליאם דרעי מצהיר בחביבות, שאני ההיסטוריון של מורשת היהודים המרוקאים. אני מקבל בברכה את המחמאה. היא מוצאת חן בעיניי, שהרי זוהי מטרתי ואם הצלחתי להגשימה ולו במעט, אהיה המאושר באדם. המחזה האחרון שלי "בשנה הבאה בבברלי הילס, אם ירצה השם" הוא, בעיניי, המעניין ביותר.
מככב בו אדם צעיר, גיאקי, אשר גמר אומר לעזוב את מונטריאול, כשהוא מותיר בה את 4 הסבים והסבתות אשר גידלו אותו(2 מצד אמו, 2 מצד אביו). אלה זוממים להפגיש אותו עם נערה יפיפייה, מלאני שמה, על מנת שיתאהב בה, ישא אותה לאישה ויישאר במונטריאול, הווה אומר אתם. המחזה מבוים כרגיל על ידי קרלו בנג'יו ומככבים בו אלי אבקסיס וסולנג' פינטו… זהו הנוגה שבמחזותיי אשר, על פי רוב, מתיימרים להיות דווקא היתוליים וקלילים. במחזה זה ביקשתי באמצעות פעלולים לחדור ללבם של מירב הצופים, יהיה זה הקטע אשר בו אסתר מדברת עם עצמה בפער של ארבעים שנה, או כאשר, בארבע תמונות שונות, דמות זו או אחרת מדברת אודות משפחתה ועל חווית הבדידות. כולן מנסות להעלות בצופה את הכאב שבפרידה ובגלות, את הזקנה, הנעורים, האהבה והרוך, את החיים והמוות. בכל אחד מספריי, בכל אחד משיריי וממחזותיי, אני מדבר על אותם אירועים קורעי לב, מפני שהם נוגעים ללבי באותה מידה שהם נוגעים ללבכם, נראה לי. מאז ומתמיד רציתי להיות שחקן או לכתוב מחזות לתיאטרון. והנה כי כן, כיום אני מוצא את עצמי בעליו של קרקס המבקש, בכל האמצעים, להישאר בעולם הבמה, אותו אני מוקיר ותמיד אהבתי. אני מאושר על כי מחזותיי זכו להצלחה, אשר אותה אני חייב, במידה ניכרת, לשחקנים מנוסים ומוכשרים.
אני מודה מקרב לב לכל אלה שסייעו בידי להגשים את חלומי.