מורשת יהדות מרוקו

תצ״ח. שנת 1738 למניינם, ידועה בשנת ח״ץ, חץ שננעץ בבשרם של יושבי ארצות המאגרב. שוב חזרו אותם חזיונות־אימים של רעב, מגיפות, פרעות ביהודים וחוזר חלילה. שוב נתגלה, בי בבל שרע מצבם של המוני העם, כך גואה ומשתפר מצבה של שכבה דקיקה של מתעשרים חדשים, הניזונים מן האסון. בימים של מחסור, מי שהמעות בידיו וצבר בעוד מועד, מוכר את מרכולתו במחיר מופקע, וברווחים שהוא צובר, הוא קונה סחורות בארצות חוץ שלא נפגעו מהפורענות, משחד את פקידי הממשלה המושחתים, ומייבא את הטובין משוחררים ממסים, ומוכר אותם במחירים עוד יותר מופקעים, וחוזר חלילה.

העני מידלדל והעשיר מתעצם. הארבה נחת באותה שנה על השדות וכילה את מעט היבולים. יהודים רבים שלחו את ילדיהם לצוד את הארבה, ועקרות הבית בישלו וטיגנו, והיה הדבר לנחמה פורתא. רוב רבני מרוקו התירו אכילת ארבה. קם ר׳ חיים בן עטר, וכאילו להכעיס, יצא בקריאה ובקריעה לפיה יש להימנע מלגעת בטריפה הזאת לאלתר. קמה סערה גדולה. שוב האשימוהו ברהב ושחץ והקשו איך העז הוא לאסור מה שאחרים, ובהם גדולי רבני המערב, התירו. שוב נעורו מתנגדיו והאשימוהו שאינו חם על הרעבים. על

כך הגיב ר׳ חיים: ״למה רגשו גויים? הנה, העם מעצמו, לאחר ששמע את דבר קריאתי, ולאחר שהבין שהוטעה על־ידי רועיו, חדל מרצונו לאכול חגבים. אילו חשב כמותכם, הרי שיכול היה לנהוג לפי הלכתם ולהיתלות בה. אבל יודע העם, שחלק מאותה סגולה שחנן בה הקדוש ברוך הוא את עמו הוא הנכונות להקרבה. מי שמחפש את הנוחות, ימיר את דתו, וחסל סדר צרות עבורו, אך מי שבוחר להישאר בחיק היהדות, ישמור את מצוותיה קלה כחמורה!״

האיש החיוור והמסוגף היה נכון לצאת שוב נגד משטיניו, ונראה היה שדבר לא ירתיעו. על כן הופתעו תלמידיו כאשר הודיעם כי בכוונתו לצאת לעיר תטואן אשר לחוף הים התיכון. ועוד יותר תקפתם תדהמה כאשר בישר להם, שאין הוא רואה בתטואן אלא תחנה בדרך למחוז חפצו האמיתי. חבורת הנאמנים, אותם תלמידים שהלכו עמו ובעקבותיו בכל נדודיו, הצהירו מייד שיילכו אחריו, הן לתטואן, הן לאותו מחוז־חפץ מסתורי. לימים כתב ר׳ חיים בן עטר: ״והאיר ה׳ עיני שכלי, אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו הוא מקום השכינה עיר הרמה העיר החביבה על אלוהי עולם וממשלות עולם עליון ותחתון.״

משתפסה ירושלים את מקומה בתודעתו לא רק כמושא של תפילה וכיסופים, אלא בעיר גשמית הבנויה לתלפיות, שוב לא הרפה ממנו הרעיון לעלות אליה ולקיים בגופו, בנפשו, ובכל מאודו, את הנעלה במצוות השם — מצוות יישובה של ארץ ישראל. 

החלטתו של ר׳ חיים היכתה את חבריו ותלמידיו בהלם, אולם הוא לא היה הראשון מקרב יושבי ״סוף מערב״, שהחליט יום אחד לנטוש הכל מאחוריו ולעלות אל ארץ תאוותו. שבע מאות שנים קודם לכן כבר קם המשורר הגדול ר׳ יהודה הלוי ואמר — ״יקל בעיניי עזוב כל טוב ספרד, כמו יקר בעיניי ראות עפרות דביר נחרב.״ ואם היה הוא מוכן לעזוב כל טוב ספרד, כלום יהסס חיים בן עטר לעזוב את מרוקו, הרחוקה מלהעניק כל טוב לבניה? ובלי ספק שימש ר׳ יהודה הלוי דוגמה ומופת לר׳ יעקב בירב, שהיה רב בעיר פאם מאתיים שנה לפני ר׳ חיים בן עטר, ובהיותו בן חמישים קם ועזב ״כל טוב פאם״ ועלה לירושלים, שם קיווה להשיב עטרה ליושנה ולהפוך את ארץ ישראל למרכז רוחני־דתי של כל קהילות ישראל באשר הן שם, ובכך לקרב את הגאולה. עוד אחד מרבני פאס, ר׳ יעקב חגיז, שחי כמאה שנים לפני ר׳ חיים בן עטר, גם הוא עזב מאחוריו את ארצו, עלה לארץ ישראל, והקים בה ישיבה.

ר׳ חיים בן עטר אמר לתלמידיו: ״אין אנו, העלובים, אלא חוליה זעירה בשרשרת נמשכת לאורך הדורות, בה ראו חכמי ישראל במערב את הגאולה העצמית כהכנה לגאולת העם כולו.״ בכך רמז, שאין הוא סבור כי על היהודי לחכות למשיח שיבוא מאליו. הוא סיפר לתלמידיו על ר׳ חיים אבולעפיה, שהקים ישיבה גדולה בטבריה. ״אני אקים ישיבה בירושלים!״ אמר בחיוך קורן. ר׳ חיים בן עטר עמד ללכת באותה דרך של גאולה עצמית, שהיא אתחלתא דגאולת הרבים — דרך שהתווה ר׳ יהודה הלוי.

תולדות השירה העברית בספרד המוסלמית

חיים שירמן

עדכן והשלים – עזרא פליישר

הוצאת מגנס

ירושלים תשנ"ו

א. גאוותם של משוררי האסכולה הספרדית

משה אבן עזרא, מי שחיבר את הספר החשוב ביותר על מלאכת השירה העברית בימי הביניים, קבע בו פרק מיוחד לשם דיון בשאלה מדוע יש יתרון לבני הגולה שבספרד בחיבור שירים ומאמרי מליצה ואגדות על יתר בני הגולה. הווה אומר: עליונותם של המשוררים הללו על משוררי הארצות האחרות היא מן המוסכמות שאינן זקוקות לראיה — יש מקום לשאול רק מה הם הגורמים שהביאו למצב זה. לדעתו של משה אבן עזרא הצטיינו יהודי ספרד בכשרונם לשירה משום שהיו מצאצאיהם של שבטי יהודה ובנימין. ואם נעיין בספר ׳תחכמוני׳ של יהודה אלחריזי נגלה שהוא מספר באותו הקשר עוד כמה דברים מופלאים. לדעת שני המחברים המצב הגיאוגרפי והאקלים של כל ארץ משפיעים על אופיים ועל תכונותיהם של התושבים. תורה זו היתה מיוסדת על השקפות הוגי דעות קדמונים; היא הגיעה אל הפילוסופים היהודים דרך צינורות ערביים, ורשמיה בולטים במיוחד בספר ה׳כוזרי׳ של יהודה הלוי. אמנם אלחריזי מקביל לעניין זה לספרד שבמערב את בבל שבמזרח, אולם בזמנו ובסביבתו אין לראות בזה יותר ממם שפתיים. יחס הכוחות שהוא מציג קיים היה עד סוף המאה העשירית, כשבבל עוד היתה מרכז גדול לתורה ולתרבות ישראל. אלחריזי עצמו החשיב את בני ארצו בלבד; הוא גמר את ההלל על שיריהם ושם ללעג את יצירותיהם של רוב משוררי פרובנס, צפון אפריקה, צרפת, יוון, מצרים, סוריה ובבל. הוא ביטל את מה שתרמו יהודי כל הארצות הללו לאוצר השירה העברית, וסיכם את דעתו בקיצור נמרץ באומרו: ׳ומשורריהם [של בני ספרד] כזכרים וכל משוררי עולם כנקבות!׳. מובן שאלחריזי לא הביע כאן את דעותיו האישיות. גם קודמיו וגם הבאים אחריו האמינו ביתרונם של משוררי ספרד. כך היתה דעתו של אברהם אבן עזרא; אפילו בשעה שמוכן היה לשבח בן חוץ לארץ שהצליח בשירה, עדיין תמה:

׳ומי הביא לצרפתי בבית שיר / ועבר זר מקום קדיש ורמס׳.

 בתקופה מאוחרת יותר טדרוס אבולעאפיה פוסל בכלל דברי צרפתי אחר: ׳ומה לשיר לצרפתי? אמור, מה / למרגמה אלי אבן יקרהי׳.

 זו היתה אפוא דעתם של כל משוררי ספרד עד לתקופת הגירוש, ועדיין אנו שומעים אותה מפי המשורר סעדיה אבן דנאן, שהיה בין המגורשים בשנת 1492 יתרה מזאת, נראה שגם היהודים שבארצות אחרות הסכימו לדעה זאת. ואם כי ליהודי אשכנז, צרפת, איטליה וכו' היתה גם כן ספרות פיוטית קדומה ושורשית שסיפקה אותם במשך תקופה ארוכה, הם קיבלו ברצון את השפעת האסכולה הספרדית. יהודי המזרח דוברי הערבית, בני מרוקו, מצרים וכו', היו בדרך הטבע הראשונים להיענות לסגנון הספרדים, למשקליהם ולצורות שיריהם, אולם גם יהודי אירופה, שנשארו מחוץ לתחום התרבות הערבית, ניסו לחקות כמיטב יכולתם את יצירות אחיהם הספרדים; המדובר כאן בתושבי איטליה, פרובנס ובמידה מסוימת אפילו צפון צרפת, אשכנז ואנגליה. רב היה כוח המשיכה של טיפוס השירה החדש: מעידה על כך השפעתו על פיוטיהם של מורי הלכה מפורסמים באשכנז, שהיו שונים מאוד באופיים ובהשקפותיהם ממשכילי ספרד." השפעה זו היתה חד סיטרית: בעוד שמשוררי ספרד התייחסו ליצירות אחיהם שבארצות אחרות באדישות או בזלזול, הרי הללו השתדלו להידמות להם והעתיקו את שיריהם — בעיקר את שירי הקודש, אך לעתים גם את שירי החול. כך הגיעו לידינו יצירות בעלות אופי חילוני מובהק, כגון ׳ספר הענק׳ של משה אבן עזרא והמקאמות של יהודה אבן שבתי, של אברהם אבן חסדאי, של יעקב בן אלעזר ושל יצחק אבן סהולה, בכתבי־יד שמוצאם מצרפת, מאשכנז ומאיטליה. יהודי ספרד לא כפו אפוא על האחרים את ההכרה בהישגיהם, אלא זכו לה ללא מאמץ. לפני ארבעים שנה הפנה יעקב מאן דרישה אל חוקרי הספרות העברית לבדוק מחדש את יחסם השלילי ליצירתם של משוררים שלא היו ממוצא ספרדי — יחס שהושפע יתר על המידה מדעותיו של אלחריזי. אמנם בדיקה חדשה של מוסכמה מיושנת רצויה ללא ספק, מה גם שביקורתו של אלחריזי היתה מיוסדת על דעה קדומה. אולם גם אם נחזיר למשוררים הללו את המקום המגיע להם לפי ערכם, לא יהיה בכך כדי לזעזע את מעמדם של משוררי האסכולה הספרדית.

חיים טולידאנו שימש מתורגמן למושל תיטואן ב־1755. בספטמבר 1756 נזכר בתור סגן קונסול של בריטניה בתיטואן. בדצמבר 1759 טיפל בהשגת נשק ותחמושת מאנגליה בשליחות הסולטאן. ב־22 בספטמבר 1772 פנה במכתב לשר החוץ הבריטי רוציפורד  (Rochford) בבקשה להתקבל אצלו כדי להעביר לו את בקשת הסולטאן, ויש להניח שהמטרה היתה קבלת נשק ותחמושת. היה זה אפוא כחודש לאחר בואו של בנידאר ללונדון. במשך 16 שנים, בין 1755 ו־1772, מילא תפקידים אלה: מתורגמן, סגן קונסול בריטי ושליח הסולטאן.

מימון אשיאול שימש מתורגמן למושל תיטואן יחד עם חיים טולידאנו.

 מסעוד דילאמאר היה סוכנו של הסולטאן באירופה. הוא ישב באמשטרדם החל ב־1755, והיה לו סוכן בלונדון, שבה ביקר מדי פעם. בין 1782 ל־1786 מילא ארבע פעמים שליחויות בשם הסולטאן למלך בריטניה. פעמיים העביר את תשובות גיורגי השלישי לסולטאן.

בספטמבר 1782 התבקש למסור למלך הבריטי מכתב מהסולטאן, שבו הציע לחדש את הסכם השלום והסחר בין שתי הממלכות, תוך הענקת פריווילגיות לסוחרים הבריטים. מה היה הרקע לשליחות זו ? עד 1780 היו יחסים טובים בין מוחמד לבריטניה, אבל בסוף אותה שנה חתם הסולטאן על הסכם עם ספרד והעמיד לרשותה את נמלי טנגייר ולאראש למשך שנה, תמורת תשלום והחזרת 100 שבויים. בעקבות ההסכם גורשו הקונסול והאזרחים הבריטים מטנגייר. כשתוקף ההסכם פג, רצה הסולטאן לחדש את יחסי המסחר עם בריטניה. בתחילת 1786 קיבל דילאמאר שלושה מכתבים מהסולטאן לשם העברתם למלך בריטניה, ותשובתו הועברה למסעוד ב־7 במרס 1786.

מסעוד מגוארם, בן למשפחה מהעיר סלא שעברה לגיברלטר בשנות ה־20־30 של המאה ה־18. הוא נזכר בתור סגן קונסול של בריטניה בטנגייר מפברואר 1770 עד סוף 1771. קדם לו בתפקיד זה יעקב בנידאר, כנזכר לעיל.

דוד ואחיו ויצחק קרדוזו – מצוי עליהם מידע בין השנים 1770־1790. הם בני משפחה מספרד שחזרו ליהדות, באו למרוקו וזכו לזיכיונות במסחר וביצוא בקר לגיברלטר מטעם הסולטאן, שגם נועץ בהם. דוד נמצא בחצר הסולטאן רוב הזמן, בשנים 1767-1790. עם זאת היה נאמן לאינטרסים של בריטניה, ומסר מידע לבריטים על הפעילות המסחרית של ספרד במרוקו, ועל המשא ומתן בין שתי המדינות, שפגע באינטרסים של בריטניה. יצחק נחשד בקלקול היחסים בין הסולטאן ובריטניה, וחוסל על ידי הסולטאן ללא דרישה וחקירה. לאחר שהולקה נכרת ראשו וגופתו נשרפה בפקודת הסולטאן ובנוכחותו.

מרדכי אשריקי ממכנאס שימש את הסולטאן אחרי מות קרדוזו, כפי שכתב שמואל רומאנילי(1757־1814), שביקר במרוקו בשנים 1787־1790. אליהו לוי עבר מתונים למרוקו. היה בעל זיכיון ממלכתי ליצוא בקר מטנגייר לגיברלטר. נזכר בתעודות בריטיות מ־27 בינואר 1770 עד 28 באוקטובר 1793. הוא נשלח על ידי הסולטאן לספרד ונצטווה להביא נשק ותחמושת מאנגליה, אך המשלוח לא יצא לפועל. הסולטאן הענישו בהשחתת זקנו, והטיל עליו קנס ומאסר. לאחר ריצוי העונש המשיך אליהו לשרת את הסולטאן. באיגרת ממוגדור מיום 19 באוגוסט 1785 נאמר, שאליהו הזמין את הקונסולים והסוחרים הזרים וקרא בפניהם מכתב מהסולטאן בקשר ליצוא גרעינים במחיר קבוע.

יעקב עטאל הגיע למרוקו מתוניס יחד עם אליהו הנ״ל, כיהן בתור מזכירו ואיש אמונו של הסולטאן בשנותיו האחרונות. אולוף אגרל(1755 ,Agrell־1832), מזכירו של קונסול שוודיה בטנגייר ולאחר מכן סגן קונסול, כתב שעטאל הוא אחד משני משרתי הסולטאן בטנגייר, ומכהן כמזכירו לענייני היהודים. זמן קצר לפני מותו של הסולטאן כתב עטאל בשם הסולטאן לקונסול הכללי הבריטי בטנג׳יר, וביקשו שהבריטים יעמידו לרשות יזיד, בנו, אונייה שתיקח אותו לאלכסנדריה, ובתמורה יורשו ליצא ללא מכס, והמלחים השבויים ישוחררו.

חיים בן לחסאן הועסק על ידי הממונה על האספקה בגיברלטר בתור סוכנו בתיטואן. כיהן בתור סגן קונסול של בריטניה בתיטואן בשנים 1785-1790. הוא מילא תפקיד מסוים בהפשרת המתיחות בין מרוקו לבריטניה, שהחלה בספטמבר 1787 ונמשכה ב־1788, כאשר בריטניה סירבה לתת לסולטאן שתי אוניות מלחמה, שהוא רצה להעניק כמתנה לסולטאן העותימאני עבדול חמיד (שלט בשנים 1774־ 1789), שכן בריטניה לא רצתה לפגוע ביחסים עם רוסיה, אויבת העותימאנים. כתגובה הפסיק מוחמד את האספקה של בשר טרי למחנה הצבאי בגיברלטר.

שמואל רומאנילי כתב על יהודי בשם שלמה חסאן שכיהן בתור ציר ספרד בתיטואן. לדבריו, יהודים אלה שעלו לגדולה התנכרו בדרך כלל לאחיהם.

המועמודים לשלטון

בעוד השושלת נוטה למות תפסה ספרד את נמלי מרוקו, כשראש דאגתה לבלום את מעלליהם של שודדי-הים. לאראש נכנעה לה ב-1610. היא בנתה מבצר בשפך הסֶבּוּ­ ב- 1614, להשגיח מקרוב על הערים בו-רגרג, רבאט וסלא, שבהן התפתח שוד הים. מבצר זה, שהספרדים קראוהו סן-מינואל דה אולטרמאר ומלרוקנים – אל מעמורה, נקרא כיום בשם מהדיה. כמעשי הפורטוגלים במאה הקודמת, השתלטות זאת של הנוצרים על חלקות טריטוריה מוסלמית עוררה את זעם העם, ושימשה אמתלה קדושה לשאיפותיהם של מנהיגים דתיים מסוימים.  

הסכנה הנוצרית התגלתה בייחוד בצפון מרוקו. שם גם היו התגובות שלבשו צורה דתית החשובות ביותר, והן אף נהנו מחולשתם ומאזלת-ידם של השליטים הסעדים. ועם זאת, גם הדרום ידע תנועות מרבוטיות, אם גם קטנות מאלה בהיקפן.

הראשונה היתה מעשהו של חכם קטן מתאפילאלת, אבו-מחלי. הוא נתחנך בבית ספרם של הציפים, קבע מושבו בעמק הסאורה סמוך לשנת 1593 , קנה לו שֵם גדול של חסיד וירא-שמים ונעשה שם למהדי. העברת לאראש לידי הספרדים דחפה אותו לפעולה: הוא עלה על סג׳למאסה, כבשה, ניצח את צבא ההצלה ששלח מולאי זידאן נגדו, חצה את הרי האטלס וכבש את מראכש בהפתעה. מולאי זידאן, שלא הצליח לכבוש מחדש את בירתו בכוחות עצמו, שילח נגדו מרבוט אחר יליד האטלס, יחיה אבן עבדאללה אל-חאחי. הלה התקיף את מראכש, אבו-מחלי נפל בראשית הקרב וראשו נתלה על חומות מראכש, ומסופר כי נשאר תקוע שם שתים-עשרה שנה (1613) . משזחה דעתו בשל הצלחתו נהג

כשליט והמשיך במערכה עד 1627. ואז בא אדם שלישי, שמילא תפקיד טפל עד כה, אבו-אל-סמלאלי, המכונה אבו-חסון, יליד מסאט, והקים בסוס ובמול-האטלאם נסיכות עצמאית, שלא נעלמה אלא עם הכיבוש העלווי. מן הראוי להזכיר לבסוף – עוד נחזור לכך – את ה״שורפא״ העלווים של תאפילאלת.

בצפון נכנסו שלושה כוחות למערכה נגד הנסיכים הסעדים של פאס, הרפובליקה

המאורית של רבאט וסלא, המרבוט אל-עיאשי והמורבוטים של דילא.

קטעים מדרשת בנו של ר׳ יוסף מטראני על אמו בכתב ידו

הרב יעקב משה טולידאנו

בע״ה,

יעבור נא אדוני לפני עבדו. ואני אתנהלה לאיטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים עד אשר אבוא אל אדוני שעירה.

במדרש ותלך לדרוש את ה׳ וכי בתי כנסיות ובתי מדרשות היו שם, והלא לא הלכה אלא למדרשו של עבר אלא ללמדך שכל המקבל פני זקן כאלו הקבי פגי שכינה.

רבים חקרי רב יתמהו שאול ישאלו באבל ובהספד דהאי מטרוניתא מדוע בושש רכבית, רכב אלקים. מדוע אחרו פעמי, ואחר עד עתה ולא עוד :אלא שעל פני ההראות השיגו אותי עון ואשמה עזן עכב״י.

מליצה על־פי הפסוק ״עון עקבי " )תהלים מט, ו( ורצונו לומר: העוון שנתעכב

מלדרוש על אמו.

 אחת היא ע״כ אמרתי בפתח דברי יעבור נא אדוני לפני עבדו. כלומר מי חשידנא בעינייכו שאני עובר את מצות אדוני אבי הרב, ותורת אמי כי מצותם חובה עלי. אמנם וזאת היתה לי כי אחרתי עד עתה כי חשבתי דרכי שראוי והגון שאני אתנהלה לאיטי לשתי סיבות;

 הסיבה הא׳ לרגל המלאכה, כי מלאכת הקודש היא. ואמרתי הניח להם כי כבודה בגדולים מבקטנים. כבודה במלכים מבהדיוטות וכבר ביום שב״ק הספד זה נפתח בגדולים. שני גדולי הדור, שני המאורות הגדולים שני הרבנים המובהקים החרש והמסגר שבשעת שפותחים נעשים הכל כחדשים, הא׳ המיוחד שקול כרובה של סנהדרין רבנו יצחק תנא דאגדתא ואחריו קם קימה שיש בה הידור יאיר נתיבות עולם רבינו ברוך המקום יהיה בעזרו.

גם יום השביעי כבוד גדול נחל עטרות ודיבון ע״י אביר הרועים צבי עדיינו צניף תפארתנו רב ועצום יה יושיענו אמן.

 והסיבה השנית זאת היתה כי ידעתי כי תלמידי הרב א״א החכמים השלמים תחכמונים ורבי פעלים בתורה גדולים חקרי לב במלחמתה של תורה ומהם תצא תורה להם משפט הבכורה. פי שנים בכל אשר ימצא לי כי מטעם שזו חובת הבן והלא חביבים התלמידים שנקראו בנים. א״כ כמוני כמוהם כולנו בני איש צדיק הרב א״א נחנו, נוסף מעלתם וגדולתם בתורה עלי באופן  שע״ב ראיתי להקדימם לפי מעלתם וחכמתם וע״כ אמרתי ולרגל הילדים כי התלמידים ׳נקראו ילדים כמ״ש הנה אנכי והילדים אשר נתן לי אלקים באופן שעד שאבוא אל כבוד אדוני הרב זלה״ה שעירה כלומר צעיר אני בעדכם הילכך ראיתי ׳להקדימם ואחר עד עתה. ואומר, כי חייב אני להשתבח בתהלתם ישלם ה׳ ׳פעלם ותהי משכרתם שלימה יעש ח׳ עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמנו ובענין זה אני מפרש דברי דוד אשד דבר אל אנשי יבש גלעד במיתתו -של שאול כמש״ה ברוכים אתם לה׳ אשר עשיתם חסד עם אדונכם, עם שאול .ותקברו אותו ועתה יעש ה׳ עמכם חסד ואמת …

נמצא שהרבה יש להתאונן על מיתת האבות והאמהות ואפילו באמהות, שהגיעו לגבורות״ בנדון שלנו ראוי לבכות ולספוד על האי שופרא דבלי בארעא״ בי החי יתן אל לבו שהרי הוא כמת שנאכל חצי בשרו בצאתו מרחם אמו ועוד יגדל המספד מר על מצוה דאזלא ,מינן כי .אעפ״י שזה ימים ושנים רחק ה׳ פנים אל פנים וגבול נתן בינותינו מים עד ים אז הייתי בעיניה כמוצאת שלום וגם לענין הכבוד והמורא הברכה א׳ היא לה מים עד ים היא נתנה לה ואוכל מכל בזכותה, מעין העה״ז ומעין העה״ב כי בעה״ז אבא מזכי ברא … למדנו מכאן שכ״כ גדול ושקול ברית האמהות כברית האבות וא״כ על דא קא בכינא׳ על מרת אמי המעטירה הריני כפרתה שהיתה מן האמהות אם למקרא ואם למסורת על מעשיה הטובים ואעפ׳׳י שכל הנשים דיין שעתן, בהאי מטרוניתא ראוי שיגדל המספד אתורה והמצוה מב׳ סיבות, הא׳ לפי שכל לימודו של א״א הרב ׳זלה״ה ותורת תלמידיו ממנה יצאו כבושים כי יודע כל שער עמי שהיתה מבזבזת להגדיל תורתו ולהאדירה מהדרין מן המהדרין כי הרבה רבנים רבני ארעא דישראל לא הועילו להעמיד תלמידים כאשד העמיד הרב א״א זלה׳׳ה כי תמיד היו עומדים לפניו כתות כתות של מלאכי אלדים עולים.

ומה גס ההכנה הטובה שהיתה עושה לו כי היא היתה עקרת של בית כי הן אדוני לא ידע אתה מה בבית וכל אשר יש לו בידה והיא היתה עושה לו מלאכות שאין כל אשה עושה לבעלה, שלא פסקה משלחנו לא צנון ולא חזרת לו ולכל היושבים בצלו, יחיו דגן ויפרחו כגפן, כי בזאת תתהלל האשה המשכלת וכענין זה אני מפי מ״ש ז"ל דאשכחיה רבי יוסי לאליהו א״ל כתיב אעשה לו עזר כנגדו אשה במאי עוזרתו לאדם וכו׳ וכו׳ … ועתה אבא לפי דברי הרמב״ם ז״ל שכתב בהלכות ממרים שפסק כמ"ד –             כְּמָא דִכְתִיב (כמו שכתוב) – משל אב שהרי כתב איזיהו כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה משל אב ואם. ואם אין לו לאב ויש לו לבן כופין את הבן וזן את אביו כפי יכולתו ואח״כ כתב עד היכן כא״ו – כאב ואם -, אפילו נטלו כיס של דינרין שלו והשליכו בפניו לא יכלימם ולא יכעוס כנגדם אלא יקבל גזרת הכתוב וישתוק. וקשה טובא דהרי הרב ז״ל מזכה שטרא לבי תרי שהרי למ״ד –  למַאן דְּאָמַר – משל אב הקשו מג׳ מבריתא זו ועד היכן כא״ו עד שיטול ארנקי שלו וכו׳ ואי אמרת משל אב ע״כ האי ארנק משל אב הוא וא״כ מאי נפקא מינא לבן כדי שיכלימנו ותירצו בראוי למרשו משמע דבארנקי של בן יכול למנעו שלא ישליכנו ואם ישליכנו יכול להוציא ממונו בדין ואם יתביש איהו דאפסיד אנפשיה וא״כ היאך כתב הרב ז"ל דבארנקי

של בן לא יכלימנו וישתוק וכבר תמה עליו הרב בעל כ״מ …. והרב ז״ל בס׳ הדרשות בפ' יתרו תירץ דמה שהוצרכו בגט׳ להעמיד בריתא: ועד היכן כא״ו עד שיטול ארנקי וכי׳ [כאן מעתיק דברי אביו המהרי״ט בספרו ״צפנת פענח״].

ר' יוסף מטראני (1568 – 1639), מכונה המהרי"ט, המוהרי"ט או המהרימ"ט, בנו של ר' משה מטארני. מרבני צפת, נודע בעיקר בעקבות השו"ת אותו חיבר, (שו"ת המהרי"ט), שימש כחכם באשי של טורקיה, ושימש גם כשד"ר בקושטא.

נולד בצפת, ולאחר מות אביו ר' משה כאשר היה בגיל צעיר, עבר ללמוד אצל ר' שלמה סאגיס, עד שנת 1586 בה נפטר רבו ממגפה, ולאחר מכן עבר ר' יוסף למצרים, וכשהמגפה נעלמה שב לצפת, ולאחר שהיא פרצה שוב הוא עבר לירושלים, שם חיבר ספר על בית המקדש, מידותיו, צורתו, וכדומה. אחר כך, לאחר שהמגפה נרגעה, הוא שב לצפת בפעם השנייה, אולם בערך בשנת 1600 הייתה בצורת ובעתיו פרץ רעב בצפת, ור' יוסף נבחר לשמש כשד"ר ולאסוף כספים עבור הקהילה בא"י.

בעקבות זאת, לאחר מינויו כשד"ר, עבר ר' יוסף לקושטא בשליחות הקהילה, שם זכה לכבוד גדול, ועשירי העיר פירנסו אותו ובנו עבורו בית מדרש שבו לימד תורה תלמידים רבים, ובין תלמידיו המפורסמים היו – ר' חיים אלגאזי, ר' חיים בנבנישתי ("בעל הכנסת גדולה"), ר' יהושע בנבנשתי מחבר ספר שדה יהושע, ור' אברהם בן חנניה, ר' חיים אבולעפיה (הראשון) ועוד רבים אחרים.

לאחר כעשרים שנה נתמנה לתפקיד הרב הראשי של טורקיה – החכם באשי, קיבל אלפי שאלות מאנשים שאליהן השיב, ואף ייסד בית דין לענייני איסור והיתרבקושטא, שם נפטר בשנת 1639.

במהלך חייו חיבר ר' יוסף ספרים רבים ביניהם היה פירוש על הר"ן, על הרי"ף, על הרמב"ם, ועל פירוש הרא"ם לפירוש רש"י, אולם מעטים מספריו נדפסו ונשתמרו, ובין אלו שכן נשתמרו ישנם הצפנת פענח פירוש על התורה, והשו"ת בעל שלושה החלקים אותו חיבר, הנקרא שו"ת המהרי"ט.

למרות שהמהרי"ט נפטר ונקבר בקושטא, בניו הוציאו את גופתו מקברו והעבירוה לצפת בהתאם לבקשתו, כדי שיוכל להיטמן קרוב לאביו. בשנת 2008, נתגלה קברו של ר' יוסף מטראני בצפת על ידי ר' שלמה אפשטיין, סמוך לקברו של ר' משה אלשיך

מקדם ומים כרך ג'

מסורת ומודרניות ביהדות צפון אפריקה וביהדות המזרח

עריכה- יוסף שטרית

הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה

תש"ן – 1990

תוכן העניינים

פתח דבר

יוסף שיטרית

מודרניות לאומית עברית מול מודרניות צרפתית: ההשכלה העברית בצפון אפריקה בסוף! המאה הי״ט

ירון צור

יהדות תוניסיה בשלהי התקופה הטרום־קולוניאלית

יוסף טובי

הפעילות להקמת מערכת חינוכית מודרנית ביהדות תימן כאספקלריה לתמורות המדיניות החברתיות

דוד כהן

שליחותו של י״י כהן לקהילות מרוקו הספרדית והצרפתית (1929/30)

יצחק אברהמי

דרכי אמנסיפציה: גדוד הקק״ל,

חוג סטודנטים ציוניים-סוציאליסטיים בתוניס בשנים -1937- 1942

משה עמאר

מעמד האשה בבתי־הדין במרוקו במאה העשרים

אברהם חיים

עדתיות ספרדית במוסדות המרכזיים של היישוב בתקופת השלטון הבריטי

מיכאל מי לסקר

יהדות מצרים בתקופת משטרו של נאצר (1970-1956)

״בין המצרים״

סיוד הקברים

החל משבע עשרה בתמוז ועד השבוע של תשעה באב, נהגו הנשים לסובב בבתי העלמין היהודיים שבעיר ולסייד את קברי יקיריהן ולשפץ אותם במידה ונסדקו או נהרסו במשך השנה. גם קברים שלא היו להם בעלים או קרובי משפחה שיטפלו בהם, לא הוזנחו ולא נשכחו וטופלו או על־ידי הנשים המתנדבות או על־יד חברת רשב״י (החברה קדישא).

הנערים פותחים דוכני ממכר

מנהג משחקי קלפים הגיע עד לעולמם של הנערים ובשבוע של בין המצרים, השכונה היהודית, הוצפה בדוכני ממכר של ממתקים. כל נער נטל אחד השולחנת הקטנים  שבבית והפך אותו לדוכן, עליו הציג את מרכולתו: סוכריות, כמה חפיסות שוקולד וכן מעט ממתקים וכל ״סוחר צעיר״ הצטייד ב״סור של קלפים״ והמשחק התנהל כסידרו ועפ״י חוקי משחק הקלפים. כל ילד, תמורת כמה פרוטות יכל לשחק ולזכות בממתקים אם היה בר־מזל, או להיפך אם הוא ביש מזל. משערים, כי מנהג זה, הוא אולי שריד מימי השבתאות.

פ׳לוס סיפייא

בערב תשעה באב, קיבלו הילדים מהוריהם כמעין דמי כיס, הקרויים ״פילוס סיפייא״, שפירושם ״כסף לפירות הקיץ״. בעיירה צפרו, הילדים שקיבלו דמי כיס אלה פתחו גם הם ״דוכנים״ בכניסה לבתיהם. על הדוכנים הניחו את ה״סחורות״ : סוכריות, אבקות סוכר, תותים ופירות העונה. יש לשער כי מנהג זה שנקרא ״סיפייא״ אולי הוא שריד מימי השבתאות, שעשו הכל כדי להשכיח את העצב ולהפוך אותו ליום שמחה אף לילדים. יש להזכיר שגם בפורים נהגו הילדים לפתוח דוכנים ולשחק בקלפים.

תלתא דפוענותא

בשלוש השבתות של בין־המצרים, נהגו לקרוא את ההפטרות בניגון מיוחד ועצוב. שלוש ההפטרות האלה נאמרו תמיד רק על־ידי אנשים מבוגרים ויראים, גם התינוקות של בית רבן, למדו ב״חדר״ (א־צלא) את שלוש ההפטרות בלחן הנוגה שלהם וזאת נוסף ללימוד קריאת ״מגילת איכה״, בתרגום לערבית־ יהודית וגם היא בניגון המסורתי שלה.

בצפרו אף ייסדו קינות לשבתות האלה והיו אומרים אותן מדי שבת, כל קינה במקומה, אם לפני ״ברוך שאמר״ או לפני ״נשמת וברכו״, אולם לאחר שראו שהרבה עירערו על מנהג זה, חדלו מלומר אף קינה בשבת.

צום תשעה באב

סעודה מפסקת

בערב תשעה באב, בסעודה המפסקת נהגו לאכול רק ביצים שלוקות. יש שהוסיפו לזה גם זיתים שחורים, אחרים נהגו לקבל את הצום בתבשיל של עדשים אדומים. לא נהגו לשבת ליד השולחן, אלא פרסו מפה על הריצפה ואכלו את הסעודה עליה, רמז לנאמר: ״ישבו לארץ ידמו נער וזקן״ (איכה ב).

חסידים ואנשי מעשה, היו מחמירים וטבלו את הביצה באפר לפני אכילתה, רמז לכתוב: ״יתן בעפר פיהו, אולי יש תקוה״ (איכה, ג־כח). היו גם שנהגו לשים אבן למראשותיהם במקום הכרית, פרשו סמיכה על הריצפה וישנו עליה בליל תשעה באב. ¹⁴ בתוניסיה חייב כל אחד לאכול ביצה קשה לאחר סיום הסעודה המפסקת.

הערת המחבר : הורינו נהגו כך, וגם במכנאס היה רב חסיד ר׳ אברהם טולידאנו ז״ל, אשר בסעודה המפסקת אכל רק פרוסת לחם יבש אותה טבל באפר ושתה מים. אח״כ הכין אבן, עליה הניח את ראשו. ראה: מקנאס עירי, עמי 99.

ר^, ישראל נג׳ארה והתחדשות השירה העברית במזרח לאחר גירוש ספרד

יוסף יהלום

מתוך פעמים מספר 13

הפריחה הנפלאה של תור הזהב העברי הגיעה לקיצה זמן רב לפני הגירוש. ההשכלה העברית בקרב היהודים נתמעטה במיוחד במאה החמש עשרה. עייפים ורצוצים הם יצאו למסע ארוך ומייגע מזרחה עם הגירוש בסוף המאה. קשה להעלות על הדעת מה ניתן עוד לחדש בשירה העברית של ימי הביניים לאחר שיאיה הגדולים דווקא בשעות קשות אלה. גם המגמות הרוחניות, אשר שלטו במרכזים החדשים במזרח, לא עודדו את המשך הנהייה אחר הקלאסיציזם הישן. מטרתנו להראות, שמשבר הגירוש והחשיפה הפתאומית של היהדות הזאת בפני כוחות מקומיים הביאו לעולם שירה חדשה — עממית במהותה.

התנוונותה של המסורת החצרנית בשירה העברית

גירושים וזעזועים אינם מעודדים עלייתה של שירה חדשה, ואמנם ישראל נג׳ארה בראשית דרכו היה ממשיך נאמן של האסכולה הספרדית הישנה.

אביו, משה, מצאצאי ספרד, היה דמות רבנית חשובה בצפת ובדמשק וביקר במרכז היהודי החדש בסאלוניקי ואף עמד בקשרים עם גדול חרזני הדור, חזנו של קהל קאסטיליה, סעדיה לונגו. ישראל עצמו היה מקורב, כנראה, לדוד עונקינרה, הצעיר המוכשר שבחבורת השיר בסאלוניקי: לו אף שיגר שני שירים בתבנית הקלאסית הקפדנית, בחרוז אחיד ובמשקל יתדות ותנועות. מסתבר, שבמעמדו הנכבד היה ישראל נג׳ארה חלק מן החבורה האריסטוקראטית, שטיפחה את מסורת הכתיבה במתכונת הספרדית.^, הוא אף שימש מורה־דרך לצעירים, שחשקה נפשם במלאכת השיר. מתוך אוסף אגרותיו המליציות הכלול בחיבורו ׳מימי ישראל׳, שיצא לאור בונציה בשנת 1600, אנו למדים על פנייתו של הרופא יאודה אפמאדו אל משוררנו, 'שישים דרך ההלצה והשיר לפני חתנו׳. המשורר מצידו ממהר להסכים ומקבל על עצמו ללמד את ׳בני יאוד״ה קס״ת / לגשת בהגה וארשת / לפני מלך ושרים׳.^, השירה נתפסת כאן באופן מסורתי כחלק מן ההשכלה הטובה, הנותנת לבקי בה ובדרכיה מהלכים בחברה הגבוהה. אף יחסו של נג׳ארה לביקורת השירה דומה מאוד ליחסו של המשכיל המצוי.

באותו זמן רבו מושכים בעט־סופר, שהתפארו במליצתם החרוזה והשקולה, אף כי לא היו משוררים אמנים. נג׳ארה נאלץ לנזוף בצעירים חצופים וחסרי השכלה אלה, אשר העזו לשלוח יד במלאכת השיר בלא ידיעה של ממש במקצוע. מסתבר, שהוא חשב את עצמו אחד מבני היכל השיר, וראה חובה לעצמו לחנך את הדור על ברכי היתדות והתנועות. אמנם לא היתה זאת בכל מקרה מלאכה פשוטה, להעמיד דברים על דיוקם ואנשים במקומם, אבל נג׳ארה עשה כמיטב יכולתו. כך אנו למדים מתוך אחת מאגרותיו המליציות, שחכם מן החכמים כתב שיר התפארות בראש ספר שחיבר, והשיר היה אמנם ללא פגם מבחינת הפרוסודיה והדקדוק. אבל משוררנו הכיר את האיש וידע, שאינו בקי במלאכת השירים ׳ובשמותיהם היקרים׳. הוא חשד, שהשירים אינם מעשה־ידיו של מחבר הספר, אלא של משורר, שהמחבר ביקשו לכתוב לו שירים לשמו ובשמו. חשדו של נג׳ארה התחזק למקרא מעשי השקילה של אותו מחבר בשיריו האחרים, ובהם התגלה קלונו. שכן הוא החשיב את תיבת הלום כשתי תנועות, בו בזמן שאין בה אלא יתד, ואילו את תיבת מטיב, הדו־תנועית, הוא החשיב ליתד. עתה לא הבליג נג׳ארה ושינן את לשונו. לדבריו, כל רצונו להסיר כתם וחשד מעל מחבר הספר החשוב, אחר שיעיינו הקוראים בשירי המבוא וישוו אותם עם שיריו האחרים. את מכתבו המליצי הוא סיים בשיר סאטירי קצר:

אָחִי נְעִים זֶמֶר וְהוֹד כָּל מַהֲלָל / וּלְשׁוֹרְרִים שָׁירִים עֲטֶרֶת יַהֲלוֹם

שִׁירָךְ הֲכִי תִשְׁקוֹל בְּמֹאזְנֵי רַעֲיוֹן / וּדְחֵה לְשׁוֹן מֵטִיב וְאַל תִּקְרַב הֲלוֹם

זוהי מדרגת השיר בתקופה שלאחר הגירוש. חילופי דברים כאלה ושכמותם מאפיינים את הפעילות הספרותית. זמנה של החצרנות הספרדית הגאה חלף, ומהלך השירה אינו יכול להתנהל עוד על מימיה הרוגעים של הכתיבה הקלאסיציסטית. נעלמה החברה החצרנית המתענגת עונג רוחני על שיחת־גן מתובלת במאמרי חוכמה ומלווה במוסיקה מרוממת נפש. בסאלוניקי נשתמרה אמנם חבורה של בני מדרש השיר, אשר בהשוואה אליהם ישראל נג׳ארה היה ודאי בן הפרובינציה. אבל גם בני מדרש השיר עצמם כבר ניהלו את חיי־התרבות שלהם מחוץ להקשר ההיסטורי. לעיתים נראה, שמשוררי המאה ה־16 שימרו את המסגרות הישנות, אבל מילאו אותן בתכנים זרים ובלתי־הולמים לחלוטין. והדבר ניכר בכתיבתם.

בהיות השירה החצרנית במלוא תפארתה נהגו המשוררים לכתוב מכתמים אורנאמנטאליים, שנושאם מזרקה מפוארת בגן הארמון, תפוח אדמוני בקערת מגדנות או שושן פורח בערוגה מטופחת וכיוצא באלה. אבל המוכשרים והתוססים במשוררי התקופה שלאחר הגירוש מחפשים דרכים חדשות. הם כותבים אף על נושאים, שאין להם מקום כלל בשירה. דוד עונקינרה, למשל, שולח ידו במכתם שנושאו בלתי מקובל בשירה בכלל, ובמיוחד לא בשירה אריסטוקראטית אנינת־טעם.

שתי ואריאציות הוא הנחיל לנו ׳על אשר שמע בהיותו בבית הכסא לקול צבית חן׳ ומה שהרגיש באותה העת:

בהיות אסיר חשך בתוך אשפה / שמע צבית חן מדברת

ויחשוב אותו לעדן גן / בהט ודר ושש וסוחרת

להתבוננות, האמורה לעורר את התפעלותם של השומעים:

דודים ראו משכן אשר היה / מקום לבל צואה ומי רגלים

עתה ראו נדמה לעדן גן / שוכנים בתוכו מלאכי שמים

עד כאן הגיעה מסורת המכתם האורנאמנטאלי, שבו נהגו להציג על דרך ההפלאה חפץ מחפצי הנוי שבגן החצר. אבל מעתה משמש המכתם לתכלית שונה לחלוטין: ההפתעה והחידוש אינם טמונים עוד בצורה המהוקצעת בלבד, אלא גם בנושא עצמו. מאלפת ביותר גם היענותם של משוררי סאלוניקי לשירה העממית תוך זניחת המסגרות המסורתיות. ואכן מחוץ לשערי החצר התדפק בעוז זרם שירה אחר: שירי־עם ורומאנסות משכרות במתיקותן, שהביאו איתם הגולים מספרד, בלשון המדוברת בפיהם משכבר הימים. אחד מהם סיפר על גורלה של הנערה הבתולה: אשי איש לה וירכיך קומו לה רוזה (Asi es la virzen keomo la roza — כזו היא הבתולה כמו שושנה). בעקבות הרומאנסה כתב דוד עונקינרה את ׳ראו דמתה צבית חן בתולה לשושנה כגן עדן שתולה׳" — שיר קלאסי במשקל יתדות ותנועות ובחריזה אחידה לאורך שבעה־עשר בתיו. השיר מתנה את מר גורלה של האשה. בעודה בתולה היא דומה לשושנה, אשר טל השמים משקה אותה. אפילו הציפורים המקננות בענפיה שרות לה שיר מזמור. אבל משעה שיד שלוחה קוטפת אותה, היא קמלה ונובלת חיש מהר. עד כאן המשל הבא בפתיחת השיר. והמשכו הנמשל — הנערה הנאה, אשר כל עוד היא בבית אביה היא זורחת כשמש, שרים ונוגנים עפר לרגליה, אבל לא לעולם חוסן:

אכל אחר אשר פרחי ששונה / אנוש ילקוט ויחבוט את שתילה

 ויתעלץ באהבתה וישיש / ודדיה ירווהו בגילה

מהרה כסתה חשך נְוָתָה / ואין שימחה ואין שלום בחילה

ואין שואל ואין דורש שלומה / אבל תלבש כמו מדה קללה

מעשה הפלא שראה הנוצרי היווני: פאפא

פטרוס

מתוך הספר " מעין העדן – הרב מאיר אלעזר עטיא

אם אומרים שצדיק באמונתו יחיה, הרי זה התקיים אצל יווני נוצרי שעבד מלצר במסבאה של היווני נוצרי, ושמו מר סנטום.

מרוב שפאפא פטרום התיידד במסבאה עם היהודים, התחיל גם הוא להאמין בנסים של רבי עמרם בן דיוואן זצ״ל.

כמקובל אצל הצרפתים, היהודים שעבדו כפקידים במקומות  מכובדים היו באים בצהרים לשתות כוסית, ״אַפֵרֵיטִיף״ . ולפעמים באו גם אחרי הצהרים, כי יום העבודה אצל הצרפתים היה מפוצל.

אמרו על המלצר פאפא פטרום שהוא היה נאמן מאד לבעל בית הקפה. מר סנטום היה מפקיד ניהול המסבאה בידי המלצר, והיה לפעמים עוזב לכמה זמן וחוזר, היתה לו נאמנות ויושר כלפי המלצר שלו.כשהתקרבו ימי ל״ג בעומר ראה שהרבה יהודים התארגנו ונרשמו אצל סוכן נסיעות של אחד היהודים, ודיברו על נסיעה ועליה לקבר של הצדיק רבי עמרם בן דיוואן.

הדבר חזר על עצמו שלש פעמים בשנה, פעם הראשונה לקראת ל״ג בעומר בפעם השניה בט״ו באב, ובפעם השלישית לקראת ר״ח אלול, פאפא פטרוס מרוב סקרנות היה מתענין לדעת מה פשר העליה לרגל הזאת.

היהודים החברים שלו הסבירו לו שהנסיעה היא לקברו של צדיק יהודי השוכן ע״י העיר וואזן.

העולים היו נוסעים להילולת הצדיק ביום או בערב ל״ג בעומר ומבלים לילה ויום ע״י קברו של הצדיק, ונוכחים בחגיגות ובשמחה וריקודים, ולמחורת חוזרים במשך היום לכזה־בלנכה, וכל אחד חזר לעסקיו ולעבודתו.

מרוב השנים התחיל גם הוא כשהתקרב ל״ג בעומר להתעניין בחגיגת ההילולה הזו הוא חשב שמדובר במספר מועט של משתתפים ותמה מאד כשאחד העולים שביקר הרבה פעמים הסביר לו שבאים ממרוקו כולו ולפעמים גם מאלזיריה, לפעמים מספר המתפללים מגיע למעלה מעשרת אלפים, אבל בהילולתו המתקיימת בר״ח אלול באים קצת פחות.

 ככל שפאפא פטרוס היה שומע את הדברים היה הולך  ומתעניין בכל פרט איך נקלטים, מי מטפל בהם ודואג לכל  מחסורם, והיהודים המארגנים היו מעדכנים אותו על כל דבר עד שכאילו נעשה אחד מהם.

  יהודי אחד שראה רוב סקרנותו אמר לו בוא איתנו תצטרף לנסיעה ותראה במו עיניך הכל, הוא כנוצרי שמע על נפלאות שהצדיק ומרוב אמונה הסכים גם כן לעלות עם החברים המבקרים במסבאה, הוא היה חדור אמונה בכל מה שהיו מספרים לו.

הוא בעצמו התחיל גם לספר לבעל הבית שלו מר סנטוס וליוונים אחרים מה שהוא שמע מחבריו הלקוחות שלו, כשביקש חופשה של יומיים מסנטוס אישר לו החופשה בזה התנאי: אמר לו ״שתתפלל גם בעדי״.

נסע למקום ושם הוזמן להיות אורחה של משפחת הכהנים חביריו, חוויתו היתה גדולה כאשר ראה במקום רחובות של אוהלים, ורובע של המסחר בתוך באוהלים, ושם מכרו כל הנחוץ לכלכלה ושתיה מכל הסוגים, גם מנורות קרביד מכרו  שם, ראה ערימה של ארגזי נרות מכל הסוגים, ואנשים קונים  במשקל ארגזים מכל הגודלים ומשלמים לסבל שמוביל ארגזי הנרות לבערה ישר, ולשון הלהבה מתארכת ועולה עד לצמרת העין בלי שענפיו יתלקחו.

הכהנים מארחיו אסור להם היה להיכנס לתוף בית הקברות הלכו והקימו אוהלים מעבר לחומה, פניו היו בוהים – מרוב פליאה, מהאוירה החגיגית שראה, במקום דרבנו אותו  שיבוא על יד קבר הצדיק יצפה בנעשה ויתפלל ג״כ בעדו ובעד משפחתו.

פאפא פטרוס נזכר בבקשתו של בעה״ב סנטוס ובליווי של  כמה חבריו אשר היו מוכרים לו הגיע עד לקבר הגזע של העץ שמתחתיו נמצא קברו של רבי עמרם הצדיק.

כשכולו מתמוגג במראה מעל גל האבנים הלוהטות, אחד  ממכריו הסביר לו על עיוור שהתחיל לראות מעט, על אילמת שצועקים לה שתתאמץ להגיד ״ויוָה-רבי עמרם״ ובשיא התלהבותם של האנשים והנשים כשהלהבה  לוחכת את ענפי עץ הזית, ראה את ״המטפלים״ שדורכים על אבנים לוהטות ומפוייחות.

ראה אדם משותק איך מטפלים בו ומנסים להעמיד אותו בכח על רגליו, שם סיפרו לו הידידים  על בעל ואשה שהיו במקום מחלקים מתוך מגשים גדולים מגדים וכל מיני מאכל וכוסית רום או ערק לכל מי שנקרה בדרכם, אמרו לו שהאשה היתה עקרה ולא הביאה ילדים  לעולם, ונשאו נדר שאם יולד להם בן או בת יבואו לצדיק ויקיימו את נדרם, לחלק כסף לעניים וסעודה ומגדנים לכבוד הצדיק, כל זה היה מוסיף להתלהבותו של המלצר היווני.

פתאום הרגיש שכאילו מישהו מושך אותו מכתפו ואומר לו תתפלל תבקש גם אתה משהו

מהצדיק של היהודים ממקומו, והוא נזכר במחוייבותו לבע״ב סנטוס ואמר מה אני כבר יכול לבקש? כן קצת בריאות לי :: ולסנטוס חברי, ושאזכה שיהיה לי גם אני ביסטרו משלי ודירה למגורים משלי, מספיק אם יהיה לי דבר כזה, ושכח  אח״כ מכל הענין.

אחרי חצות ראה האנשים מרוב התלהבות שרים, ורוקדים ומהלהלים את היו-יו החד קול והמפורסם, מרוב עייפות והעמידה במקום ביקש שמשהו יראה לו המסלול עד לאוהל  של מארחיו.

לא היתה תאורה והוא איבד הכיון למקום האוהל, ופתאום בא לקראתו אדם קצת מבוגר ואמר לו: בגלל שאתה מאמין בצדיק (בשפתו) אני אראה לך איפה נמצא האוהל שאתה מחפש.

וכשהגיעו לפתח האוהל לא ראה יותר זה שליווה אותו, כל הלילה היה מהרהר במה שראו עיניו ומה ששמעו  אוזניו, מיד כשנכנס לאוהל של מארחיו כשכולו מתרשם מכל מה שראה, ומרוב עייפות נירדם.

למארחיו הוא היה מספר להם כל חוויתיו שחווה, ולא הזכיר מאומה על האדם שהראה לו את האוהל בחזרה, וכן גם לא סיפר להם כשהיה צמוד לעץ של הצדיק איך קרה שמישהו נגלה אליו ועודד אותו לבקש משהו מהצדיק.

כי הדבר נראה לו כאילו דבר זה מתרחש בטבעיות ומקובל אצל כולם, מה שכן סיפר להם, על האבנים ״הלוהטות״ ועל ״המטפלים״ שהתפללו עליהם וסעדו את החולים, העיוורים והאילמים.

למחורת ראה היווני פאפא פטרוס איך שהאנשים מתחילים , להתארגן לחזרה לכזה־בלנכה, המפגש והריכוז לקראת הנסיעה בחזרה נקבע לשעות הצהרים, כנוצרי מאמין התפעל מאד ממה שראה במו עיניו.

הנסיעה עד כזה-בלנכה ארכה כחמש שעות, מרוב עייפות וטלטולי הדרך לא יכל המלצר לחזור לעבודתו, והבה״ב סנטוס המשיך למלא עבודתו של פאפא פטרוס, למחורת חזר הנ״ל למקום עבודתו כשהוא מבולבל ומאושר גם יחד.

כשהתקרב לפתח המסבאה הוא ראה פטרונו סנטוס רץ לקראתו, חיבק אותו ונתנו ידים שניהם, ספר! ספר! אמר לו ״ סנטוס!

מה אני יכול לספר לך אומר לו: ראיתי אנשים מתלהבים, שרים ורוקדים מרוב התלהבות, וצועקים ״ויוה״ ״ויוה״ לקדוש שלהם, מרוב שמחה וצהלה, ואמונה בלב לציפיותיהם ממנו, ועוד יותר לא יאומן כי יסופר שלשון הלהבה מגיעה לצמרת העץ שהוא גבוה ואינה שורפת אפילו ענף אחד  מהעץ, בכל העולם לא שמעתי ולא ראיתי כדבר הזה, ואפילו מוזיליאום לא הקימו על קברו של קדושם, ראיתי פשוט גל אבנים שחורות ומפוייחות ולוהטות מרוב הנרות הנזרקים  עליהן, האנשים אצים ורצים עליהן, כפות רגליהם לא ניכו  מהחום, כמו שעשו כולם גם אני עשיתי התפללתי עלי ועל  משפחתי, ועליך ועל משפחתך שתינתן לנו: בריאות ומעט של אושר, וחיים טובים.

וראו זה פלא!! גש הנה יא חביבי! צעק לעברו בעל הבית אחל לי מזל טוב, אני חושב שתפילתך נתקבלה במקום, אתמול קיבלתי הודעה מיוון שקיבלתי ירושה  גדולה ממשפחתי, הכוללת בתים, חנויות, קרקעות, ובנינים וגם כסף, אל תדאג חביבי, כאשר הכל יסתדר וההליכים לקבלת הירושה יגמרו אני אוותר לך על  המסבאה והיא תועבר לבעלותך.

כמו כן גם הדירה שלי שאני גר בה מעתה תקבל אותה  כמחווה ממני על נאמנותך והתנהגותך כלפי, הרי אדם עשיר  אני מעתה, מה זה בשבילי, אתה תקבל ממני הכל בחינם כי אני אחזור לארץ מולדתי.

ככה האמין פאפא פטרוס שתפילתו התקבלה, ומי יודע אמר בלבו? אולי גם מר סנטוס נהנה ממה שהתפללתי עליו?

כמו כן התחיל להאמין שהאיש אשר אמר לו לבקש משהוא מהצדיק, והאדם שהראה לו האוהל בחשיכת הלילה לא היה אחר מאשר הצדיק עצמו שנגלה לו בתור אחד מהחוגגים.

מאז הרבה שנים אחר כך היה מבקר את קברו של הצדק  רבי עמרם בן דיוואן זצ״ל פעמיים בשנה ברוב התלהבות ואמונה ומחלק צדקה לעניים אשר במקום.

גדולים מעשה צדיקים

יזיד, 1790-1792

לאחר מותו של מוחמד ב־11 באפריל 1790 עלה בנו יזיד. היו אלה ימים אפלים בתולדותיהם של יהודי מרוקו. במקורות עבריים הוא מכונה 'המזיד, שכן הצטיין באכזריות כלפי היהודים במשך 22 חודשי שלטונו. חלק מהאישים ששירתו את אביו עונו על ידיו וגורלם היה מר. אליהו לוי הציל את חייו על ידי התאסלמות. נכונותו של יעקב עטאל להתאסלם לא הועילה לו, והוא נרצח בצורה אכזרית. מרדכי אשריקי, שסירב להתאסלם, מת על קידוש השם. חיים בן לחסאן נאסר ושוחרר לאחר עינויים.

יהודי פאס סבלו יותר מבני קהילות אחרות: ראשי הקהילה נתלו בשער המלאח ויהודי העיר גורשו מהמלאח, ובמקומם הושיב יזיד אנשי מלחמה. הוא פקד להרוס בתי כנסיות, לחלל ספרי תורה, נשים נאנסו ויהודים נרצחו. בסוף סיון תקנ״א (1791) ציוה להוציא את עצמות הקבורים בבית הקברות היהודי העתיק בפאס ולפזרם, ועל כך קוננו הפייטנים ר׳ דוד אבן חסין ורי שלמה חלאווה. המתאסלמים ניצלו מידו הקשה, אבל היו יהודים שסירבו להתאסלם וקידשו את השם, ביניהם יהודה בן נתן, ראש קהל איפראן, ובעקבותיו אחרים מקהילתו. יהודים שיכלו לברוח עברו למקומות אחרים, כגון אוראן.

סולימאן השני, 1792-1822

אחיו של יזיד, שירש אותו, מכונה ׳הצדיק׳ או ׳המשקם^,. הוא הצטיין במעשי חסד ובבניית בנייני ציבור. התנגד לפולחן הקדושים, ולכך שמקומות קדושים ישמשו מקלט לבורחים ממשפט. הוא הצליח לכבוש מהעותימאנים את העיר אוג'דה, לאחר שנכבשה על ידיהם ב־1796.

בימיו התעצמה המעורבות האירופית, שנמשכה וחוזקה בדורות הבאים, וגם יהודים מקומיים היו מעורבים בה. ב־1799 עשה הסכם עם ספרד, והעניק לה הנחות מסחריות, אבל סירב לאפשר לה יבוא חיטה ממרוקו ושימוש בלעדי בנמלי קזבלנקה ולאראש. במאמציו לכבוש את העיר סבתה מידי ספרד פנה לעזרת בריטניה, אבל ועידת וינה ב־1815 אישרה שהמקום יישאר בידי ספרד.

למדינות אירופה, בייחוד בריטניה, צרפת, ספרד וארצות־הברית, היו אינטרסים כלכליים במרוקו. הזרים רכשו בה חומרי גלם לתעשיות כמו עורות, צמר, משי ועוד, ושיווקו מוצרי תעשייה, נשק ותחמושת. הפיראטים המרוקאים, שהיו תוקפים אוניות, שובים את הנוסעים ומחרימים סחורות, שיבשו את היחסים בין מרוקו למדינות אלה.

יחסו ליהודים

סולימאן השני ביטל את גזירות יזיד, יהודים הורשו לחזור למלאח בפאס, והמסגד שנבנה בו נהרס. לאלה שהתאסלמו הותר לחזור ליהדותם. ב־1797 אסר הסולטאן על הרוכלים היהודים לצאת לכפרים, דבר שפגע בפרנסתם (שאול ישועה אביטבול, ׳אבני שישי, ח״א, סי׳ נא; פתחיה בירדוגו, נופת צופים, חרם, סי׳ שמו). ב־1804 הוקם מלאח במוגדור, לאחר שהחל ב־1760 ועד אז גרו היהודים בקסבה. ב־1807 הורה סולימאן השני שיהודי סלא ומוגדור חייבים לגור במלאח, וכך עשה ב־1808 ליהודי רבאט ותיטואן. הפקודה מוסברת על רקע ההקצנה שלו בהשפעת הווהאבים. באיזור שפונה מיהודים בתיטואן התיישבו משפחות מוסלמיות מכובדות, והמקום נקרא עד היום ׳הרובע היהודי׳ ושם גם בנוי המסגד הגדול של העיר. יהודים שסירבו לעבור, ככל הנראה בעלי רכוש, התאסלמו. ב־1816 הוא פקד לגרש את היהודים האירופים שסירבו לקבל את תנאי ההשפלה שהוטלו על יהודי מרוקו. רבים עברו לגיברלטר, לספרד ולארצות אחרות. גם סולימאן השני העסיק יהודים. בתחילת המאה ה־19 כיהן אברהם סיקסו בתור גזברו בטנגייר. משה בן עסולי היה ממונה על המכס בנמל טנגייר. שמואל קוריאט היה הספק של הסולטאן החל ב־1818, וכמו כן חוכר מסים וגזבר ממשלתי בתיטואן. יהודי עשיר בשם יהודה בן עוליל מגיברלטר כיהן בתור קונסול של הסולטאן בגיברלטר החל ב־1817, והמשיך בימי יורשו. בתחילת המאה ה־19 כיהן חיים בן ששון אזנקוט בתור מתורגמן של הקונסול הצרפתי בטנגייר, עד פטירתו ב־1820, ובנו דוד ירש את תפקידו.

ב־1799 וב־1818 פרצו מגיפות שגרמו לתמותה רבה באוכלוסייה. מושל טנגייר פקד ב־1820 על הריסת בתי הכנסת בטנגייר. השמועה על מותו באותה שנה גרמה לפרעות ביהודי פאס. ר׳ יעקב כלפון כתב:

בשנת תקפ״א (1821) יצא דבר מלכות לגרש את היהודים מהגיודריאה (מלאח) שגרים בה ונתן להם שלושה ימים וכרוז קרי בחיל היום השני הנד בערב שאם המצא ימצא שום יהודי ביום ד׳ בגיודריאה אחת דתו… (׳משפטים צדיקים׳, ח״א, דף סט).

תרומתה של יהדות מרוקו ללאומיות ולכינונה של מדינת ישראל

מאת: דודי אסולין ובאדיבותו

יום רביעי, מאי 18th, 2016

להלן מייל האישור של דודי אסולין, מחבר המאמר….

היי אלי!

יותר מאשמח.

בסך הכל אני מהווה תמצית וצינור לאלו שחיברו את המחקרים המופיעים בכתבה.

האומה העברית חבה במידה רבה את תקומתה ליהדות מרוקו – מתרומתם של בלשנים, סופרים ומשוררים רבים במרוצת אלף השנים האחרונות לפיתוח השפה העברית והדקדוק, דרך אלפי עולים מתחילת האלף ובמיוחד במאה ה-18 וה – 19 שפיתחו והקימו יישוב דתי בירושלים, חברון טבריה וצפת וכן יציאה ממסגרת "ערי הקודש" כמו יפו, תל אביב, עזה, חיפה ואפילו תחילת התיישבות בבאר שבע, ועד להקמתם וביסוסם של מעל למאה יישובים כפריים וקיבוצים בעשרים שנותיה הראשונות של המדינה ע"מ לצור פריסה גאוגרפית חשובה על פני קרקע בתולית שרוותה עד אז מוקדי אכלוס גדולים אך בודדים.

רומא לא נבנתה ביום אחד, או במונחי ציר הזמן הכרונולוגי, א"י לא נבנתה בכמה עשרות שנים בודדות. הראייה השטחית ביותר גורסת שעיקר תנופת הפיתוח מתרחשת בעשרים שנות ההקמה הראשונות. מבט קצת יותר בוחן יזקוף את תחילת ירחי הריונה של המדינה לשנות התשעים של המאה ה- 19 עת עלו הבילויים בעלייה הראשונה ועת כונס הקונגרס הציוני הראשון. התבוננות ביקורתית על ספרי ההיסטוריה שגדלנו עליהם, בגיל בו כל מאוויינו היה לעטר את גיליון הציונים, תזהה מגמתיות חשודה במוצאם של החלוצים ושל אנשי ההגות והרוח. חשד זה יוביל למחקר שירים את המסך על התיישבות ענפה עוד מתחילת המאה. יציאה נוספת מנרטיב חילוני לו הורגלנו תחשוף יריעה רחבה של כמיהה דתית ועליות רוויות מסירות נפש מאות שנים קודם. ואת המסע המחקרי הזה, לניצני הלאום שלנו, נסיים בהולדתה של החייאת השפה העברית בתחילתו של האלף השני, והרי ידוע למה נגאלו ישראל ממצרים – בשל שלא שינו את שמם ולשונם. זה המסע שעשיתי דרך הספרים המדיה ומאמרים שונים ובעז"ה אנסה לחשוף את תמצית תמציתו בסדר הנכון.

העברית והספרות

מרוקו הייתה ערש הבלשנות העברית (כמו שניסח יוסף טובי). הכל התחיל במאה העשירית, בתקופה בה אוניברסיטת "אל קרויין" הייתה המרכז הרוחני והאינטלקטואלי של עולם האיסלאם בעיר פאס ומלומדים רבים בתחום הבלשנות, הדקדוק, הרפואה, השירה, פרשנות המקרא, ההגות והפסיקה למדו בה. רבי יהודה חיוג' היה בלשן ופרשן מקרא חשוב מאוד, מגדולי המדקדקים העבריים בכל הדורות. הוא הפך את התחום למדעי ושיטתי ואף חידש חידושים שהטביעו את חותמם על הדקדוק העברי. לדוגמא: הוא הראשון שהעמיד את השורש של המילים העבריות על שלושה יסודות. דקדקן חשוב נוסף שפעל באותה תקופה היה דונש בן לברט שבנוסף היה גם משורר ופרשן. למד אצל רבי סעדיה גאון. בן לברט היה הראשון שהבחין בין פועל עומד (פעלים הזקוקים למושא) לפועל יוצא והראשון שמיין את הבניינים לקל וכבד באמצעות התבנית הידועה "פעל". בנוסף הכניס את משקל השירה הערבית לשירה העברית (כמו שבא לידי ביטוי בפיוטו המפורסם: "דרור יקרא") ובכלל ערך השוואות בין העברית לערבית שבגינם ספג ביקורת רבה, בעיקר ממנחם בן סרוק, בלשן נוסף שפעל באותה תקופה. חלוצי בלשנות נוספים היו דוד בן אברהם אלפאסי שעבודתו המפורסמת הייתה המילון הראשון של עברית מקראית, ויהודה אבן קריש שעסק בהשוואה בין הלשונות השמיות המפורסמות: עברית, ארמית וערבית. במרוצת המאות הבאות פעלו בלשנים וסופרים רבים בהם חשוב לציין את – רבי סעדיה אבן דנאן, רבי כליפא בן מלכא, רבי רפאל ברדוגו רבי דוד אלקיים (מייסד אגודת "שערי ציון". לחם להחייאת השפה העברית). מטבע ההתעסקות בשפה העברית רבים מהבלשנים היו גם משוררים ונוספו עליהם רבים אחרים שחיברו פיוטים ושירים למכביר.

כיוון שאין כאן המקום להקיף את העושר הספרותי שהוציאה מקרבה יהדות מרוקו נזכיר רק כמה בודדים ששמם נישא למרחוק – רבי יהודה בן שמואל אבן עבאס (מחבר הפיוט – "עת שערי רצון להיפתח"), רבי אפרים אלנקווה, רבי שמעון לביא (מחבר הפיוט – "בר יוחאי"), רבי יעקוב אבן צור, רבי משה בן יעקוב אדהאן (מחבר הפיוט – "סוכה ולולב"), רבי דוד חסין (מגדולי משוררי מרוקו מחבר הפיוטים- "אערוך מהלל ניבי" ו – "אוחיל יום יום אשתאה"), רבי דוד בוזגלו (מגדולי משוררי מרוקו במאה השנים האחרונות שעלה לארץ. מחבר הפיוטים – "כוכב צדק" ו- "ירדה שכינה").

כל האמור בא להעיד על החייאתה, פיתוחה ושכלולה של השפה העברית וכללי הדקדוק במרוקו וכן ביסוסם ועיגונם בכתב, כמו שבא לידי ביטוי ביצירות הספרותיות והפיוטיות במרוצת השנים

תעודה 5

מג׳והן דדומונד האי לשר החוץ

אחיו של הסולטאן המנוח חייב לסאנג׳רו, שהיה משרת אצל סגן־הקונסול

תרגום

טנג׳יר 21 בדצמבר 1885

מאשר קבלת מכתבך מ־9 בחודש שעבר בצירוף מכתבה של אלמנת יהודי מאורי שהיה בשירותם של כמה סגני־קונסולים בריטים ברבאט, בקשר לתביעות של בעלה המנוח, ובקשתך לתת תשובה בנידון. בארכיונים אשר בשגרירות לא מצאתי כל פרטים או מכתב בנידון שהופנה לממשלה. אבל אני נזכר שבעת ביקור בחצר הסולטאן ב־1861 הצגתי את תביעתו של סאנג׳רו נגד אחיו של הסולטאן המנוח מולאי חאמד. הסולטאן ענה שהיות שחזר והצהיר שאינו אחראי לחובות שהשאיר מולאי חאמד, הרי אי אפשר לטפל בתביעה. הנושא ירד מעל הפרק, ואיני זוכר כל צעד שנעשה מאז בדבר תביעתו של סאנג׳רו.

בהמשך להוראות שנתתי לסגן־הקונסול פרוסט כשהגיע לטנג׳יר החודש בדרכו לרבאט, הוא העביר אלי חבילה הכוללת 17 מסמכים בערבית בדבר כספים המגיעים לסאנג׳רו […] ניירות אלה הופקדו בלשכת סגן־הקונסול ב־1866. מר פרוסט מעיר במכתב, שקטע ממנו אני שולח, שהחייבים נפטרו זה מכבר, ושהוא חושב שאין סיכוי להחזרת חלק כלשהו מהחוב. מולאי חאמד גר עתה במצרים. איני זוכר דבר על תביעות אלה, פרט לזו אשר נגד אח הסולטאן המנוח, שהובאה לידיעתי באמצעות הממשלה הזאת. אני מסכים עם מר פרוסט שאין סיכוי להחזר החובות, ואני חושב שלא תהיה תועלת אם אזום שוב משהו בנידון. תביעות של אזרחים בריטים הן מקור לצרות והתכתבויות אין־סופיות, ויש קושי גדול ביותר ליישבן.

 אם יובאו בפני השלטונות גם תביעותיהן של אלמנות ומשפחות של משרתי פקידים קונסולריים, יגרום הדבר לתרעומת, לשאלות ולמבוכה רבה. באשר לדבריה של הגב׳ סאנג׳רו שחיילים [ = שומרים (קאוואס)] ותורגמן גירשוה מדלת השגרירות, שאלתי אנשים אלה האם נהגו כך. הם הבטיחו לי שאין הדבר נכון. אבל אחד התורגמנים מסר לי שלפני חודשים מספר אמרתי לו לומר לגב׳ סאנג׳רו שלצערי לא ניתן לעשות למענה דבר. איני זוכר שהיא פנתה אלי להחזרת ניירותיה, ולא ידעתי על הפקדתם בלשכת סגן־הקונסול ברבאט, עד לפני כמה חודשים, כשקפטן רולסטון דיבר עם הקונסול בנידון. נאמר לו שהיות שמר פרוסט יצא לחופשה, יש לחכות עד שובו, שאז הוא יקבל הוראה לחפש בארכיונים את התעודות החסרות (היא כנראה פנתה לקפטן רולסטון לעזרה, הוא אדם הומאני שקיבל עליו לייצג נתינים מאורים הפונים אליו להתערב למענם אצל שגרירויות או קונסוליות כדי לקבל פיצוי. מניעיו ראויים לשבח, אבל התערבותו במקרים של דין ודברים בשגרירויות זרות גרמה לתלונות הן מצד הממשלה הן מצד נציגים זרים.)

הוריתי לשלוח לגב׳ סאנג׳רו 17 מסמכים, והיא תתבקש לאשר את קבלתם. נמסר לה שללא הוראות מממשלת ה״מ איני מוסמך לנקוט צעדים כלשהם בקשר לתביעות אלה, ולו נהגתי כך, אני משוכנע שהדבר לא היה מביא לידי תוצאות מועילות. הערה בסיום: בעלה לא היה בשירות ממשלת ה״מ, אלא רק משרתו של סגן הקונסול.