מורשת יהדות מרוקו

אבקציץ ר׳ שמעון, אך טוב לישראל

לונדון [תרס׳׳ו – 1906], דפוס מכה׳׳ע טעלעפאן, לונדון איסט.

פלגי מים־ 11 דרושים. רובם הספדים ומיעוטם דרשות בעניינים אחרים (דרוש למעלת השבת, ״דרוש במעלת מחזיקים בידי לומדי התורה.״״ וכיו״ב.).

חידושים על כמה ממסכתות התלמוד: ברכות, שבת, ביצה, בבא קמא, בבא בתרא ובבא מציעא, סנהדרין, קידושים ובכורות. וכן חידושים קצרים על כמה מפרשיות התורה, על הושע ועל כמה מזמורים מספר תהלים.

אבקציץ ר׳ שמעון, שש אנכי

קאזאבלנאקה [תרצ״ז – 1937], דפוס יהודה ראזון.

הספר מורכב משני חלקים:

1. 13 דרושים: חלקם בשבח מידות שונות (ענווה, צדקה וכיו״ב) וחלקם דרושי הספד. וכן נוספו חידושים על כמה מפרשיות התורה ועל פרקים אחדים מן הנביאים והכתובים.

2. 2. רך וטוב, פירושים וחידושים על מאמרי חז״ל וכן דינים והלכות שונים.

אג׳ייני ר׳ רחמים יוסף, השמטות הרמב״ם

ירושלים [תשל״ד – 1974], מו״ל עמרם שאול אג׳ייני(זיו).

קובץ ובו רכ״ו הערות הכוללות ״השמטות שהשמיט הרמב״ם ז״ל שזכרו אותם המפרשים ותרצו״. החיבור סוקר מאמרים מדברי חז״ל שהובאו בדברי הרמב״ם ב״משנה תורה״ תוך השמטות מסוימות (כן נסקרים דברי המפרשים והערותיו של המלקט).

אג׳ייני ר׳ רחמים יוסף, לפי ספרי, ח״א

[אותיות א׳-מ']

ירושלים [תשל״ג ־ 1973], מהדורת צילום ממכונת כתיבה.

ליקוטי דינים, פסקים וכללים, לפי סדר א״ב.

1 דף הקדמת ר׳ עמרם שאול אג׳ייני נכד המחבר + 62 עמודים.

חסרים סעיפים קפ״ה עד קצ״ב, אך נמצאים בסופו של חלק ב׳.

חלק ב׳ המשך הספר אותיות נ׳-ת׳. עמודים 343-63. 2 דפים אחרונים (347-344) שייכים לכרך א׳.

אג׳ייני ר׳ רחמים יוסף, ספר לפי ספריו

ירושלים [תשל״א – 1971] מו״ל עמרם שאול אג׳ייני(זיו).

דרוש חידושים ורמזים, ונספח אליו ״קונטרס שיחת דרדקי, דרושים על התורה״ מאבנר אג׳ייני.

אג׳ייני ר׳ שמואל, רמת שמואל

ירושלים [תרפ״ז – 1927], דפוס הר״ש צוקרמן.

חידושים על פרשיות התורה ועל כמה מספרי התנ״ך; חידושים על כמה ממסכתות התלמוד: ״ליקוטי אמרים״ ־ חידושים על דרך הדרש וגימטריאות במאמרי חז״ל; ״חידושים וליקוטים על הרמב״ם ועל השו״ע״; ״מאמרי הזוהר״ – חידושים על הזוהר; ליקוטים וכללים מהרע״ב והתיו״ט (על פי סדר א״ב) על המשנה; גימטריאות ופרפראות – אוסף גימטריאות ור״ת של שמות, פסוקים וכיו״ב.

אדהאן ר׳ יוסף בן נסים,

 מעשה בראשית (א־ב).

סוסה [תר״צ – 1930], דפוס מכלוף נג׳אר.

שבע מאות ועשרים צירופים על תיבת ״בראשית״, וכן מניין המצוות, דיניהן וטעמיהן.

חלק א יצא מחדש, ירושלים [תשמ״ה ־ 1985] על ידי מכון הכתב.

אדהאן ר׳ שלמה,

 בנאות דשא

ווארשא [תרמ״ה – 1885], דפוס מאיר יחיאל האלטער.

״דינים ומוסרים ותוכחות ואזהרות ווידויים והנהגות בראיות ברורות מפסוקים ופוסקים ודברי חז״ל״. דברי מוסר והטפה לתיקון המידות.

אדהאן ר׳ שלמה ב״ר מסעוד,

ספר דברי הימים למשה רבנו

וורשא [תרל״ג – 1873]

אגדת לידתו, חייו ומותו של משה רבנו; אגדת פטירתו של אהרן; מעשה טוביה בן טוביאל מגלות שומרון בימי הושע בן אלה.

בדף השער כתוב: ״ספר דברי הימים… אשר חיבר הגאון החריף בדורו מוהר״ר אברהם אזולאי זצוק״ל, ונעתק בלשון צח ומצוחצח ע״י הרב החכם השלם בדורו מוהר״ר שלמה אדהאן זצוק״ל…״

חלק זה נדפס במהדורות הראשונות של הספר בנאות דשא שחיבר ר׳ שלמה אדהאן והושמט משם במהדורות אחרות.

כ״ד דפים. 8°. חסר מדף י״ח א, עד כ״ד.

דרעי ר׳ יעקב, עדות ביעקב

קאזאבלנקה [תשי״ג – 1953], דפוס אברהם שמעון עמאר.

דרושים, מאמרים, שירים, מכתבים וכיו״ב מעזבונו של הרב אדרעי יעקב, אשר נאספו בידי תלמידיו ונערכו בידי בן דודו, ברוך אדרעי.

נספחו לספר דברי הספד שנאמרו עליו. כתובים עברית, אנגלית וצרפתית. 12°.

אדרעי ר׳ משה, יד משה

אמסטרדם ]תקס״ט – 1809], דפוס יוסף פרופס כ״ץ.

ארבעה עשר דרושים, חלקם לשבתות מיוחדות (שבת הגדול, שבת איכה, שבת נחמו ועוד) ולחגים, וחלקם לאירועים אחרים (חופה, הספד, חינוך הבית ועוד). 4°.

אדרעי ר׳ משה, מעשה נסים

אמסטרדם [תקע״ח – 1818], דפוס יוחנן לוי רופא (ובנו בנימין).

"סיפור עניין אמתות נהר סמבטיון, דרכיו מוצאו ומובאו ועל היהודים הדרים שם…״

הספר מבוסס על ספרים ומקורות רבים העוסקים במוצאם ובקורותיהם של עשרת השבטים (עדויות של אנשים שראום בתקופות שונות ואיגרת שנשלחה אליהם מרבני ירושלים). .

לפני שבוע הוצגה בערוץ אחד תכנית על הטיפול המסור שאליו זוכים תושבי עזה בבתי חולים בישראל. הייתה זאת ילדה שהרופא הציל את חייה על ידי ניתוח לב פתוח, ולצדה ילד כבן שמונה, שאף הוא זכה לטיפול מסור. הרופאים והאחיות גילו כלפי החולים, וכלפי הוריהם יחס של חיבה תוך נשיקות וחיבוקים(לא זכיתי פעם לראות ילד יהודי זוכה ליחס כזה). ובעודי צופה בתכנית, קול ממיתרי לבי מזמזם פיוט אחד מפיוטי "יקון חצות", ששמעתי מפי אבי ז"ל. הפיוט מתאר את עליית הנשמה למרומים בשעת השינה. והממונים על הנשמות בודקים, אם הנשמה פגומה, או תקינה. תהליך הבדיקה מתואר בזו הלשון: "ימצאוה מעוטרת / בתפילין ובציצית / כמו כלה מקושטת, או ימצאוה מטונפת / בעוונות ובתוספת / כמו שפחה נחרפת".

ועד שאני תוהה מה עניינו של השיר לכאן, מצאתי קשר בינו ובין המציאות המוצגת לעיניי, שגם בה תיתכנה שתי אשרויות. הילד בן השמונה בעוד שנתיים יהיה בר חובה לגיוס לוחמים צעירים המיועדים לגן עדן. הנה הוא בכיתה שומע את המורה לגיאוגפיה המסמן את כל מדינת ישראל כטריטוריה פלסטינית שהציונים כבשו, ועל השאבאב מוטלת המשימה לשחרר אותה, ולזרוק את כל הציונים לים. אפשרות אחת תהיה, שהילד יקום ממקומו וימחה על דברי המורה: "איך אתה מדבר על הציונים שהצילו חיים של ילדים רבים מבני עמנו. אנו חייבים לכבד אותם0 ולחיות עמם בשלום. דבריו נתקבלו במחיאות כפיים סוערות, ועוד באותו שבוע פרץ מרד נגד השלטונות בעזה, העם בחר במנהיגים חדשים שהיו מוכנים לשבת למו"ם עם ממשלת ישראל. לא חלפו אלא כמה ימים עד שהשמועה על מזרח תיכון חדש עשתה לה כנפיים. הרופאים והאחיות של אותו בית חולים נישאו על כתפיים, וקהל רב מריע להם שבזכותם הגענו לשלום כשמכאן ואילך נרתם כולנו לשגשוג האיזור. "ידעתי שזה יקרה", התנוססה כותרת בעיתון היומי. כותב המאמר הוא ש' פרס.
אפשרות שנייה. המורה לאנתרופולוגיה. קבע לפי מחקריו, שהיהודים הם צאצאי הקופים, או לפי מחקר אחר מוצאם מעצמות של נבלות. לכן הם לא זכו לאור האלוהי. משום כך דמם הפקר, אך אם הם משרתים אותנו ניתן להם את חייהם לשלל. אותו ילד קם הפעם ממקומו: "אללה שיבש את מוחם כדי שנפיק מהם תועלת. כך הם הצילו את חיי, אף על פי כן הם ראויים למוות, כי על ידי מותם אנו זוכים לגן עדן". הילדים הגיבו במחיאות כפיים תוך קריאות "מוות ליהודים". המורה התמוגג מנחת שזכה לטפח בתלמידיו את האידאולוגיה שעל ברכיה התחנך "מניין לך שהריגתם מעניקה לנו חיי נצח", שאל המורה. החג' בלעם אמר זאת.
ובכן רבותיי הקוראים את הכתוב כאן. את האפשרות השנייה אתם רשאים לספר להורים, לאחים ולחברים. ואילו האפשרות הראשונה עליכם לספר לסבתא בלבד.

שינוי מקום – שינוי מעמד ?

עולות מצפון אפריקה במאה התשע-עשרה.

 מיכל בן יעקב

בשנת 1854 יצאה שיירה מן העיר מכנאס במרכז מרוקו בדרכה לארץ ישראל, ובה עשר משפחות, ועמהם עשר נשים זקנות, ועוד אישה חכמה בכל מעשה מחט, וגם למדנית רבה בתנ"ך ומשניות וזוהר הקדוש, וכל תפילות אף של ימים נוראים שגורים על פיה שמה אורודוויניא ( האמינו לי העתקתי אות באות ). אחות אימו של אביו של רבי יוסף משאש, בת איש צדיק כהה"ר משה עולו זצ"ל, אלמנתו של איש צדיק וישר, כהה"ר יעקב בן ואעיש זצ"ל.

באותה תקופה הגיעו לצפת עולים מתוניסיה, וביניהם קבוצת אלמנות מג'רבה, כולן בשנות החמישים או השישים לחייהן. האלמנות האלה ממרוקו ומתוניסיה לא היו יוצאות דופן ביישוב היהודי בארץ ישראל. בשנת 1875 ישבו בירושלים בלבד 3800 נשים יהודיות, ספרדיות, מערביות ואשכנזיות, 40 אחוז מביניהן אלמנות ועוד כמה גרושות ועגונות.

באותה העת היו בירושלים גברים אחדים בלבד אלמנים או גרושים. במשך המאה התשע-עשרה היוו הנשים כמעט שני שלישים מכלל המבוגרים ביישוב היהודי בערי הקודש, וקרוב למחציתן אלמנות.

נוסף על הנשים שעלו ארצה כאלמנות, נמצאו בערי הקודש גם אלמנות רבות שבאו עם בעליהן אמידים בנכסים ובעוונותינו הרבים ירדו ומתו. אך בין אם אלה היו נשים אלמנות מקומיות או אלמנות עולות, נוצרה בארץ מציאות " ברוכת נשים, ושיעורן בארץ היה גדול בהרבה משיעורן בארצות מוצאן.

במאמר זה אני מעלה שאלות אחדות על מציאותן של נשים מצפון אפריקה, שהיו מהגרות ועולות בארץ הקודש, נתמקד בשאלה, האם השינויים במקום מגוריהן של העולות המהגרות השפיעו על מעמדן האישי החברתי ? ואם כן עולות שלוש שאלות משנה : האם השינויים שחלו במעמדן ייחודיים לנשים : אילו מן השינויים שחלו בחייהן נבעו מעצם העלייה ההגירה " ואילו מהם קשורים למחזור חייהן, למעמדן המשפחתי, ובעיקר להתאלמנותן ?. אין די בבחינת הנושא במסגרת תיאורטית והשוואתית של הגירה בכלל ושל הגירת הנשים בפרט. בניסוח השאלות טמון יחס מורכב כלפי סוג ההגירה הנדון, עלייה, וכלפי יעד הגירה, ארץ ישראל. היחס המיוחד שמעניקה המסורת היהודית לארץ ישראל, לעלייה וליהודים היושבים בארץ מחייב גם עיון בחלקן של הנשים בתוך אותה המסורת הדתית של הזיקה לציון.

התיעוד הכתוב על נשים מצפון אפריקה בכלל ועל נשים מצפון אפריקה במאה התשע-עשרה בפרט דל מאוד. ברשותנו עדויות מקוטעות ומפוזרות בלבד על עליית נשים מצפון אפריקה ועל פעילותן ביישוב היהודי בארץ ישראל במאה הנדונה. התיעוד נולד מתוך פנקסי קהילות, מתוך ספרות שאלות והתשובות ומתוך מכתבי רבנים, משטרי קניין על בתים ומתיאורי נוסעים יהודים ונוצרים. נוסף על אלה, המקור היחיד העשיר יחסית במידע הוא סדרה של מפקדים מפורטים שבוצעו ביוזמתו של משה מונטיפיורי בין השנים 1839 – 1875. נשאב מהם מידע חשוב על המרקם הדמוגרפי של היישוב היהודי ועל הנשים בתוכו. כל התעודות האלה נכתבו על נשים בידי גברים ומתוך ראייתם. לעומת המידע שנשאב מהמקורות הכתובים, נאסף תיעוד בעל פה מפי צאצאי המשפחות הוותיקות בארץ, ובמיוחד מפי הזקנות שבהם. לא זו בלבד שהיה בעדויות אלה חיזוק לתיעוד הכתוב, אלא שהוא האיר את המידע מנקודת מבטן הייחודית של הנשים.

כאשר נחקרות קבוצות שהתיעוד הכתוב עליהן דל, או שאין בהן מסורת תרבותית וחברתית של כתיבה, כמו הנשים העומדות במרכז הדיון כאן, נשים מצפון אפריקה במאה התשע עשרה, ישנו יתרון בנקיטת גישה גאוגרפית היסטורית ותרבותית, המסתייעת בתיעוד לא־כתוב ובתיעוד חלופי, והשואבת נקודות מבט מתוך תפיסות התנהגותיות במדעי החברה. כדי לגשר בין העדויות האקראיות השונות וליישב אותן עם מציאות העבר כפי שתוארה עד כה, וכדי ליצור סינתזה שיש בה כדי לענות על השאלות שהועלו לעיל, נדרש ניצול מלא וביקורתי של כל מקור היסטורי יחד עם השימוש במודלים ובתאוריות המסבירות תופעות חברתיות באמצעות כלי המחקר של תחומי הידע שונים. הגישה הבין־תחומית למחקר מגדילה את מגוון המקורות העומדים לרשותנו לבדיקת התופעות ולבדיקת השינויים שחלו בחברה, והיא מאפשרת חקירת מציאותן של נשים על אף הדלות במקורות המידע.

אחת מהנחות היסוד של גאוגרפיה־תרבותית וגאוגרפיה־חברתית היא שיש קשר הדוק בין תופעות במרחב ובין תופעות חברתיות, וכי אפשר למצוא אף קשר משלים ביניהן: החברה והמרחב משקפים זה את זה. משום כך, איתור מקומות המוצא ומקומות היעד של העולות, ובדיקת ההבדלים ביניהם, מבחינת המרחבים שבהם קיימו הנשים פעילות כלכלית, וכן מבחינת המקומות שבהם הן ניהלו את טקסיהן הדתיים, כל אלה עשויים לחשוף שינויים במעמדן בחברה, ולזרוע אור עליהם.

מחקרים היסטוריים ואנתרופולוגיים על נשים מסורתיות מראים כי הגבולות הנוקשים לכאורה של ההלכה היהודית ושל המוסכמות החברתיות על ניידותן הפיזית של נשים, הם, למעשה, גמישים. מחד גיסא נשים בחברות המסורתיות בצפון אפריקה הפנימו את ערכי ההלכה וקיבלו על עצמן את הנהגת הגברים בחברה, ומאידך גיסא הן ייצרו דפוסי פעילות יצירתיים וייחודיים לעצמן. אף כי צורות התנהגות מסוימות שהן בחרו חרגו מהפרשנות המצומצמת של ההלכה, הן לא קראו תיגר על ההגמוניה הגברית. ניידות במרחב, למשל, הייתה מוגבלת מאוד בעבור נשים בחברה היהודית המסורתית בצפון אפריקה. עם זאת, במסגרת של מצווה, כגון ביקור חולים, הייתה ניידותן מותרת ואף מבורכת ומקודשת. נשים פיתחו פעילות ענפה למען העניים, החולים והיתומים שבקהילה, ובכך יכלו להרחיב את פעילותן אל מחוץ לבית, ולנוע במרחב גדול יחסית.

דמויות נועזות וחדשניות בקרב חכמי המערב  ( המגרב )

משה בר –אשר

ערות פתיחה מבוא

• אין אני מתיימר ליטול את שרביט ההיסטוריון הבוחן בחינה קורת את המאורעות ואת הדעות ובא מן הפרטים אל הכללים כדי להציג פרשה היסטורית. מתכוון אני להעמיד דברים מן הזווית של האיש המשכיל, שגם הוא אינו פטור מלדווח לעצמו ומלבחון תופעות כמתרשם ממה שעיניו רואות וממה שאוזניו שומעות. דבר זה גדול שבעתיים אם העיסוק בעבר מכוון גם למה שיש בהווה: שכן הכינוס הזה, אף שפניו אל המחקר המדעי הקפדני, מכוון לראות מה יעלה ממנו גם אל השעה הזאת ממש, אל דורנו אנו – דור שבו אתה מדמה לשמוע מקהלה רבת קולות, ואוזניך קולטות המולת קולות צורמים שהגוונים הנעימים המלווים אותם הם מינוריים. הדבר ניכר בכל הסוגיות המעסיקות את הדור, בשאלות המאחדות ומפרידות גם יחד קהלים גדולים בחברה היהודית בת זמננו.

זו מוצאת עצמה מתחבטת, לפעמים חבוטה, בניגודים ובמחלוקות בין עשירים לעניים, בפערים גדלים והולכים בין משכילים יותר למשכילים פחות, בשיח בוטה בין ספרדים לאשכנזים, ובעיקר – בקרע בין דתיים לשאינם דתיים. ואינך יודע היכן מעמידים את עצמם יהודים מסורתיים בעיני עצמם ובעיני אחרים; אתה צופה ורואה דעתנים מנסחי דרכם בבהירות בסוגיות של חילון, בפרשיות של גיור, באורחות החינוך ובשאר שאלות נכבדות, ועמם אתה שומע ורואה אנשים שניזונים מעיתונות מוטה. אתה רואה משכילים בעלי חוש ביקורת, ועמם אנשים רבים המובלים בקסמן של אמונות תפלות או בליהוג של מדורי הרכיל במקומונים.

בתוך השיח הציבורי הזה על כל מעקשיו כבשו לעצמן המחלוקות בין דתיים לחילוניים מקום מרכזי, ברמה העקרונית ובמאבקים הפוליטיים. הזיהוי המעוות של הנהגה רוחנית עם הנהגה פוליטית משבש בעיני רבים, חילוניים ושלומי אמוני ישראל, את ההבחנה בין ראיית עולם דתית לראיית העולם של עסקנים ופוליטיקאים דתיים. בתרבות המרקע השולטת ברשות הרבים השיח נעשה קולני, בוטה, משסה. התקשורת, ששיקולים של מדרוג, רייטינג בלעז, מכוונים בראש ובראשונה את דרכי פעולתה, מלבה את השיח הזה. לעתים קרובות נדמה לך שהיא תרה אחרי המשתלחים והצעקנים שבמרבי הליהוג המפלג, וכמעט אמרתי שכאלה, נעשו לממלאי מקומם של ליצני החצר בדורות קודמים.

בתוך ההקשר הזה יש לראות את קיומו של הכינוס הזה. הוא מכוון, כאמור, להיות בראש ובראשונה כינוס מדעי, אבל מן הקולות שיהדהדו ממנו אפשר שיהיה, וצריך שיהיה, גם משוב אל החברה היהודית בת זמננו בארץ ובנכר.

ב. שבח גדול הוא לאוניברסיטת בר־אילן ולעומדים בראשה שכוננה בתוכה מרכז לזהות יהודית. מרכז הבא להעמיד על סדר יומו עיון קפדני, יסודי ורציני בשאלות הקיום של העם היהודי, ולכונן בו שיח מתמיד ועיון כבד ראש, שיעלו ממנו קווי פעולה שינחו את מי שצריכים לשקוד על הקיום היהודי בדורות הבאים.

דומה אני שכל עיון בשאלות השעה צריך לינוק ולשאוב מן העיון בדורות קודמים; דין הוא שעיון כזה יהיה מדעי ומוקפד בלי כל סטייה אפלקטיבית, אבל ממנו וממסקנותיו של עיון כזה יכול לגזור הגוזר את מסקנותיו לשעה ולדור. הוועדה המארגנת של הכינוס ראתה גם היא ללכת בדרך הזאת. היא גיבשה תכנית שביסודה עומד העיון המדעי הבסיסי, שבתוכו היא פתחה את התכנית גם לעיון בשאלות הנוגעות לענייני השעה, אבל גם כאן הכול מושתת על עיון מדעי, המייסד את עצמו על ראיות ועדויות ומסמכים וניתוחים מדוקדקים והכללות, ומהם עולות המסקנות שכל חוקר מעלה כדרכו. וביתר פירוט: הכינוס קבע לעצמו להתמקד ב״יצירה ובהנהגה ביהדות צפוךאפריקה וספרד – סובלנות, פתיחות וסגירות״.

חלקו הראשון של הנושא נשען כולו על עיון בעבר ובחינתו. הוא מתכוון לבחון פרקים ביצירה לענפיה, ולעיין בדרכי ההנהגה, כפי שהם עולים מתיעוד חדש שנחשף ונחקר, כדי להוסיף על מחקרים קודמים של מורינו ורבותינו בדור הזה ובדורות שלפניו. ראינו למקד את הכינוס ביהדות צפון־אפריקה בגיבושה החדש, כלומר למן שנת קנ״א(1391), בפרוע הפרעות בארגון ובקטלוניה וספיחיהן שהביאו לצפון־אפריקה את כמה מראשי המדברים בהנהגתה הרוחנית של יהדות אלג׳יריה – גדולי הפוסקים והמפרשים: הריב״ש והרשב״ץ מכאן, ואיש הפלאות רבי אפרים אנקאווה מכאן. אין ספק שתקופה זו בת שש־מאות השנים היא פרק חדש בתולדות יהדות ספרד ופרק מכריע בתולדות יהודי צפון־אפריקה.

חלקו השני של הנושא: ״סובלנות, פתיחות וסגירות״, מיוסד על ניסוחים סוציולוגיים שנתגבשו ונתקבעו במחקר החדש ובשיח הציבורי המודרני, וניכר בהם שהם מכוונים להשתמעויות לבני דורנו. ברקע ניסוחים אלו עומדים מן־בָּרוּר התבטאויות והתנסחויות והתנהגויות וגילויים ומעשים ואירועים של חוסר סובלנות ושל היעדר פתיחות ושידור של סגירות כלפי הסביבה המאפיינים את בני דורנו! כמו מתעלמים מרבים מן השינויים שהעולם – והעולם היהודי בכלל זה – עבר במאות השנים האחרונות. עדיין מהדהדים באוזנינו היגדים כאלה ואחרים שהשמיעו רועים רוחניים בשאלות השעה לסוגיהן, ומהם היגדים שנדמו בעיני שומעיהם כאילו התורה שניתנה בסיני ירדה לבושה במעטה זעם וזעף וקנטור וקטרוג, כאילו לא יצאה מפי מי שאמר במוצהר על מצוותיה, חוקותיה ומשפטיה: ״אשר יעשה אתם האדם וחי בהם״(ויקרא יח, ה).

לשמע דברים הנאמרים בראש חוצות על השכלה כללית, על לימוד לשונות זרות ועל הכרת הטוב שבתרבות העמים, אתה שואל האם הקולות הללו ממשיכים את מסורות קודמיהם או שמא חדשים מקרוב באו. כשאתה שומע דיבורים על מחללי שבת ועל אוכלי טרפות ונבלות לתיאבון, אתה תוהה אם כל מה שכתבה תורה הוא תוכחת פרשת ״כי תבוא״; והאם תוכחה זו מכוונת לימים אלו ולהקשר הזה ממש? ואין אני מתכוון חלילה לשיח קלטות, שאתה עשוי לשמוע בשווקים ובכיכרות או בנסיעה במונית ישראלית מצויה. אותן קלטות המשדרות מה שמכונה בפי מגישיהן: ״דברי תורה״ ו״דברי התעוררות״, שאינם לעתים אלא דברי קטרוג ודברי תפלות. לא לאלו אני מכוון, אלא לדברים שהיו לקוריקולום מרכזי במסלול חינוך וברשתות חינוך, והדברים ידועים ועתיקים.

ג. בדבַרי כאן אני מבקש לקרוע צוהר קטן לעולמם הרוחני של כמה מגדולי הרבנים בגולת המערב, כדי להראות במשהו כיצד השקיפו הם על העולם ועל שאלות השעה, כיצד בחנו מצבים משתנים ומה היה השימוש שעשו בחיבורי קודמיהם ובמקורות ההלכה וביתר ספרות ישראל לדורותיה. אבל לא אצמצם את עצמי רק להיבט ההלכתי ולשאלות של פסיקה, אלא ארחיב גם לדרכים בפרשנות המקרא ובפרשנותה של ספרות חז״ל ולבחינות אחרות של השקפת העולם הדתית, כגון היחס לאמונות תפלות ולגילויים שונים של החברה המסורתית.

אפשר שמקצת מן הדברים, ואולי יותר ממקצת מן הדברים, שאני בא להשמיע כאן לפניכם, ידועים הם לרבים מכם; ואם כן הריני עומד לפניכם כמי שמשמיע תרועת שופר בראש־השנה, ולרבים מן השומעים הקול מוכר ממוסף של ראש־השנה שעברה ושל שנים קודמות, ובכל זאת תמיד נשמע בו משהו ויותר ממשהו חדש: למשהו הזה אני מתכוון.

ד.  אני נוטל לדוגמה את קהילת מכנאס שבמרוקו. זו העמידה במאות השנים האחרונות חכמים, שהיו יוצרים גדולים בענפים רבים של היצירה היהודית לדורותיה: בפרשנות המקרא, בהלכה ובפרשנות התלמוד, בשירה ובפיוט, בדרשות לציבור הרחב ובעיקר בהנהגת הקהל מתוך חיבור מתמיד אל החיים, בראייה מפוכחת של צורכי השעה ובצפייה בלתי פוסקת בחיים המשתנים, בהבנתם של מצבים הדורשים תעוזה הנשענת על מסורת העבר בצורה איתנה ובלי שבירת כלים, אבל מתוך פתיחות מתמדת וראיית מצוקות היחיד והכלל, והבחנה בין מה שהוא עיקר ומה שטפלה הוא לו.

אתמקד בעיקר בשני חכמים: ברבי רפאל בירדוגו, אב בית הדין ורבה של מכנאס במפנה המאות הי״ח והי״ט, וברבי יוסף משאש, שהנהיג קהלים באלג׳יריה, במרוקו ובארץ במשך חמישים שנה, מאמצע שנות העשרים עד אמצע שנות השבעים של המאה העשרים, עד לפטירתו בשבט תשל״ד. ואומר משהו גם על רבי ידידיה טולידאנו, שפעל בין שתי מלחמות העולם. אמת, אין שיעור קומתם של שלושת החכמים דומה, אבל זה וזה וגם זה קשובים היו לקולות שלא תמיד הגיעו לאוזניהם של אחרים; שלושתם ידעו להגיב עליהם בתעוזה, באומץ ובחדשנות בתוך המסגרת והדפוסים שאפיינו את גדולי התורה שהיו מחוברים גם למקורות וגם לחיים במידה שווה. כמה יפה היה אילו יכולנו לפרט ולהציע יריעה רחבה ממה שעשה כל אחד משלושתם, אבל בשל צמצום הזמן נסתפק בהדגמה קצרה.